תפריט עמוד

הוי, אמריקה! היא מתוקה מדבש!

הוי, אמריקה! היא מתוקה מדבש!

"האומר 'אמריקה' מעלה על דעתנו מיד רעש, מהומה, טררם...". ב-1926 נשא המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק נאום ובו תיאר את אמריקה שניבטה דרך עיניו והביע תקווה: משם ייצא האדם החדש

חברי הסופרים והנאספים! בליתי באמריקה בסך הכל כששה חדשים פחות חצי חודש. לא ראיתי שם הרבה ולא שהיתי הרבה במקום אחד; הייתי עובר במהירות ממקום למקום.  ובתוך המהומה התמידית מסביב לי ניטשטשו אצלי מראות וחזיונות רבים.  – אינני מעיז איפוא להרצות הרצאה שלמה על אמריקה, ואפילו לא רשמים שלמים; לא הבאתי עמי אלא קטעי רשמים ואולי פרורי רשמים בלבד.  הדברים גם לא יהיו מסודרים ביותר, הואיל ולא רק כח-הקליטה שלי מתון אלא גם כלי-העיכול שלי פועלים בעצלתים.  צריכים לעבור ימים רבים עד שאתן דין וחשבון לנפשי מכל מה שראיתי והרגשתי באמריקה, האמריקאית בכלל, והיהודית בפרט.

אני צריך להקדים ולאמר לכם, רבותי וחברי כי הלכתי לאמריקה מתוך יראה ופחד, מתוך אימה גדולה, הייתי אומר כמעט אימה בהמית, או אם נדבר בחרוזים, אימה של בהמה.  אינני יכול לבאר לעצמי את סבת האימה הזאת, אבל היו לי כבר הזדמנויות רבות לפני כמה שנים ללכת שמה ונסתלקתי בשל אימה זו. 

שעת בוקר מוקדמת בדאלאס. "הלכתי לאמריקה מתוך יראה ופחד"

לפני שנה לערך או לפני שנתים נזדמן לי לדבר פה בארץ עם אמריקאי אחד, איש מן העם כמעט, איש שלמד בחדר, קצת יודע ספר, שבא לאמריקה לפני שלשים וחמש שנים, והוא אמר לי, שמכבר ציפו לבואי שם באמריקה ואף שמעו על בואי הקרוב וכבר נתיאשו מכך.  אמרתי לו: שמח אני שקצת אמריקה הולכת לא"י והנני רואה אותה בא"י, ואילו אני ירא מפני אמריקה.  ענה ואמר אותו יהודי: לא טוב אתה עושה.  אמנם, א"י טובה מאד-מאד, אבל – וכאן עצם את עיניו מתוך התפעלות פנימית, ועמד על בהונות רגליו ואמר: "אבל, אמריקה! הוי, אמריקה! היא מתוקה מדבש!" ושוב עצם את עיניו בהטעמה רבה.  ברם, גם הדברים האלה לא הפיגו את פחדי.  יראתי בעיקר מפני המושג הכללי הקיים בעולם בכלל ובין היהודים בפרט, על-דבר אמריקה בכלל ויהודי אמריקה בפרט.

האומר "אמריקה" מעלה על דעתנו מיד רעש, מהומה, טררם, השולטים, כידוע, באמריקה, בכל המקצועות החיים, והלא אלה הם הדברים, שאנו מכנים אותם בכל שמות של גנאי, כמו בלוף, עסק, "ביזנעס", וכדומה.  הכל שם, כידוע, ריקלמה, נפוח, נבוב וריק בתוכו.  היהדות האמריקאית – הלא יהדות חייטית וסנדלרית היא, שעלתה לגדולה של דולר ואין לה בעולמה כלום מלבד אותו הדולר.

כל המושגים המוסכמים האלה על אודות אמריקה ויהודי אמריקה, הם הם שהפחידוני ביותר.  וצריך אני לאמר לכם, רבותי, כי כשבאתי לאמריקה, עמדתי על כמה מן השקרים המוסכמים האלה וראיתי הרבה דברים בפנים אחרות.  זאת היא בלי ספק פרשה גדולה וחמורה, הטעונה למוד ועיון. יש פנים לפנים, ויש פנים לפני ולפנים.  בשביל לתהות על קנקן גדול זה, ששמו אמריקה, צריך לשבת במדינה ההיא ימים ושנים, ובכל זאת אנסה למסור בקצרה, בשעה קצרה הקצובה לי, פרורים מעטים שברשמים האלה.  ואם אעמוד בחצי הדרך, אולי תנתן לי האפשרות בפעם אחרת לגמור מה שהתחלתי עכשיו.

הנני מופיע כאן, בבית העם, בפעם הראשונה, ואני צריך לאמר לכם במקום הזה, כי אף כאן יש בלבי במקצת אימת הצבור, מעין זו, שעלתה עלי בפעם הראשונה באמריקה, כשהוטלתי מן האניה לתוך אולם גדול, שהכיל בתוכו קהל גדול כמוכם, ואולי יותר גדול.


ביאליק (מימין) והמו"ל יהושע רבניצקי בעבודה על "ספר האגדה"

אמנם זה היה אולם ולא מגרש, והכל היה בסדר, אבל שם נוכחו כחמשת או ששת אלפים איש.  ומן הרגע הראשון, צריך לאמר לכם, שעם כל האימה הגדולה ולמרות ההופעה הראשונה שהיתה בתנאים בלי נוחים, תיכף ומיד מעל האניה לפני קהל, בכל זאת לא הלכו דבורי לאיבוד לגמרי, כי נוצרו אילו קשרים ביני ובין הקהל.  אתם יודעים מתוך העתונים, כי נאומי הראשון מקצת לא הצליח, ולא רק מקצת, אלא גם הרבה לא הצליח.  אינני רוצה להצטדק, לבאר לכם את הסבות, אבל העובדה היא עובדה.  בכל זאת לא נפל עלי רוחי.  האנשים הללו, אם כי בני אמריקה, הרודפת, כביכול, אחר החיצוניות, בכל זאת יש בהם גודל לב ורחבת נפש.  הם הרגישו אותי מתוך גמגומי.  הם נהגו בי עין יפה ועודדוני במראיהם ובתנועותיהם.  הקהל האמריקאי נהג בי מדת עין יפה יותר מן העתונים והסופרים, והם סלחו לי את המפלה הזאת, הם קבלוני כמו שהנני, והדבר הזה, החזקת טובה זו, הפכה אולי תיכף ומיד את לבי לגבי היהודים האמריקאים לטובה, ואף אני הסתכלתי בהם בעין יפה וכמה מתופעות החיים היהודיים שם נראו לי אולי בפנים אחרות לגמרי מפי שנשקפו לי לפני חדשים. […]

אין דבר יותר חוקי מהטבעיות
לפי שעה כל כחם בעל-כרחם, בטובתם או לא בטובתם, משתקע בגידול הבנין הזה.  ומכאן כל יתר התכונות האמריקאיות: המרוצה, השטף המרובה, הרעש והרעם, הרקלמה הצעקנית, הפוזה, האהבה להתגנדר ולהתפאר, כל אלה הם תכונות הידועות לנו.  ואם זה דבר טבעי, אין לנו דבר יותר חוקי ויותר יפה מן הטבעיות.  אני צריך לאמר לכם, רבותי, שכנמצאים אתם בתוך הקבוץ הזה רואים אתם, שהמרוצה הזו אינה מלאכותית.  היא נובעת מתוך עצם המהות של החיים האמריקאיים, מתוך מעמדם הטבעי והנכון, ואז זה נעשה גם נעים ויפה.  ואנו רואים אותם שוב לא כבלופרים, לא כבעלי מזימה, אלא כילדים-בחורים, המביטים בעינים גלויות ומעמידים מצח נקי וטהור כלפי החיים.  אנחנו מתחילים לכבד אותם וגם להתפלא על שטף הכחות, המתפזרים לכל רוחות העולם.  עתים יש רושם כאילו הם התחילו את גידולם מאותו המקום, שאנחנו עמדנו בו.  

אפשר לשער כי יבוא זמן והילד האמריקאי יתחיל את מחשבתו הראשונה מתוך קטגוריות יותר עליונות – פילוסופיות, מתימטיות וטכניות; – מאותו המקום, שגמר בו הפילוסוף הזקן שלנו, יתחיל הילד הקטן שלהם.  אני אומר זאת, כמובן, בדרך הציור.  אבל בהרבה מקרים, במקום שאנו עמדנו, משם מתחלת המדרגה התחתונה שלהם, ומכאן הרושם שהם פסחו על איזה מפתן, שהם נכנסו לאיזה אטמוספירה של אפשרויות והשגות חדשות.  אתם מהלכים ברחובה של ניו-יורק, והנה בתוך מרוצה משוגעה זו ילד בן תשע או עשר שנים מהלך עם ילקוטו על שכמו בין רבבות אוטומובילים בלי שום פחד והוא מפלס לו דרך.  ואני זוכר כשהייתי ילד ושחקתי בחול וראיתי במרחק חמש פרסאות עגלה רתומה לשני שוורים היתה חרדה גדולה קמה מסביב: עוד מעט ותעבור העגלה על הילד.  ואילו שם ראיתי ילדים עוברים בתוך אלפי סכנות שלוים ושקטים.  ואני אומר: יש כאן צעד ענקי, שאין אנחנו יכולים לעבור עליו.  זה רק דוגמא לשׂבר את האוזן, אבל כמעט רושם כזה עושים החיים האמריקאיים בכל המקצועות, בכל הפנות.


ביאליק ב- 1923, שלוש שנים לפני שנשא את הנאום על אמריקה בבית העם

בכל מקום, שדעתנו היתה מתבלבלת מפני המספרים הגדולים ולא היינו מוצאים את רגלינו ואת ידינו, שם עושים זאת מתוך פשטות גאונית, שלוה גאונית, ומעמידים את הקו ישר בין שתי הנקודות  לפיכך הם מתהלכים כהלוכם והולכים ונבראים אצלם ביום אחד קנינים, הנוצרים אצלנו במשך הרבה שנים.ומתוך כך ההתקדמות המבוהלת, שאין אנחנו יכולים להשיג אותה.

צריכים אתם לדעת כי המספרים המבהילים, הבנינים הנבנים במהירות גדולה, מביאים לידי תוצאות מפליאות כאלה, שהן ההפך הגמור לסדרי חיינו הנהוגים אצלנו.  הם בהכרח צריכים לשנות את כל היחסים, את היחס בין אדם לחברו ולכל קניניו.  אפילו הבית שאתם רואים ברחוב הוא דבר יוצא מגדר המושג שלנו על בית.  אתם באים אל הרחוב והדבר הראשון שאתם רואים הוא הבית, שאין לו שום קשר עם הבית שלנו.  צריכים בלי ספק לבדות איזו מלה אחרת בשביל זה, מפני שאת הבית שלנו יכול אני להקיף מכל הצדדים ולקבל בנפשי צלום שהוא מפרנס איזו נקודה נפשית.  

מסביב למושג זה הרבה צלילים: בית, איש יושב בבית, קושר את ימי חייו עם הבית, יש אילו רגשים משפחתיים, – כל הדברים הללו כמעט אינם שם – אני מדבר על הבית הטפוסי האמריקאי, כי כדי להקיף אותו מכל הצדדים, כדי לראות אותו, צריכים דיסטנציה של פרסה, צריכים להתרומם על אוירון, ומשם אתם רואים איזו חתיכה קטנה, שאינה בית ואינה לא בית, כל המושגים שהיו לכם על הבית פטורים הם.  אין הארכיטקטורה שלנו הולמת אותם כל עיקר.  הם מוכרחים בל ספק להגיע גם לידי ארכיטקטורה חדשה.  אינני מדבר כלל על היחס של בעל הבית לביתו.  אין שם יחס לקנין כרכוש פרטי, אין זה בית פרטי, זו עיר שלמה של 20.000 נפש, המתנהלת על ידי שלטון אחר, ואין לבעל הבית שום יחס אל שכניו, ואף איננו רואה לעולם את שכר הדירה שהוא מקבל.

 



תלמידים בארצות הברית. "…תבוא שעה שגם העם הצעיר הזה יבוא לגיל חדש"

[…]
תסלחו לי, רבותי, אם לא יהיה קשר חזק בין פרורי הרשמים שלי.  אלו הם פרורים ולא יותר.  התענינתי, למשל, בספרים.  בענין זה היה לי למורה דרך סופר אמריקני אחד, מפורסם למדי, יהודי, והוא לווני בדרכי ימים אחדים והכניסני לכמה מקומות, שלא הייתי נכנס שמה לבדי.  לקחתי את העתון הניו-יורקי, קפלתי אותו ויצא ספר בן 1200 עמוד של ספר "דביר".  בכל עמוד ועמוד כמעט 2-3 ציורים.  לפי חשבוני, בתור קצת מומחה לכך, צריך גליון כזה לעלות בתל-אביב ל-7 דולר לערך.  ואילו שם מחירו 5 סנט.  העתון ההוא נמכר במיליונים אכזמפלרים; יוצא מזה כי אכזמפלר אחד מרויח חלק האלף, אבל מפני שהוא נמכר במיליונים, הוא מכניס 5.000 דולר והקונה קונה בזול.  

בערך זה גם היחס לכל החמרים.  כל אחד נמכר בזיל הזול, כל איש משתדל להרויח מעט פחות, בכל זאת – התוצאות במיליונים, והכל מרויחים הרבה ומקבלים הכל בזול, כמובן, בערך יחסי.  וסוף דבר, עין טובה וריוח גדול.  ואצלנו הדברים להיפך: כל אחד צריך להרויח על כל אכזמפלר הרבה ואם לא – לא ירויח כלום, או יפסיד הרבה.  הדבר נמכר ביוקר, העובדים משתכרים מעט, וסוף הדבר, עין רעה והפסד וקללה במקום ברכה.  המספרים הגדולים מהפכים את הסדר ומביאים לידי תוצאות, שאין לנו מושג עליהן.  ואם כן, אני אומר,אם אנחנו שמים לב לכל החדש וגם לכל האפשרויות הגדולות האלה, הרי כל אמריקה מקבלת צורה אחרת, ואין לתמוה על הקול הרם של סגנון חייהם.  הם מתחילים מאותו המקום, מאוקטבה זו, שאנחנו גומרים בה. ה"דוֹ" התחתון שלהם הוא ה"דוֹ", העליון שלנו, ומכאן מתחילים חייהם.

בלי ספק תבוא שעה שגם העם הצעיר הזה יבוא לגיל חדש, לגיל אחר.  בלי ספק יצטברו גם שם חוקים רוחניים וגשמיים שיהיו למסורת, למשא כבד והם יכפפו את גבם בזמן מן הזמנים, אבל זה יבוא לאחר כמה מאות שנים.  עלינו לקבל את האנשים האלה לפי שעה כמו שהם.  לפי שעה כל העבר שלהם נצטמצם בשני גבורי האומה, שהם להם למופת בכל דבר ומקצוע, בספרות ובמעשה: ושינגטון ולינקולן.  הם משמשים להם מופת ברוח ובמסורת ובכל דבר.  אין לאמריקאיים עדיין עבר גדול.  יש לפי שעה צרור קטן והם נושאים בקומה זקופה באמונה ובחמדה את המשא הזה, מפני שזה משא קל, והוא להם נעים ויפה.  הם הולכים לקראת העתיד בלי דאגה, זו היא פוטנציה של עם לא פרא אלא תרבותי, בטוח בכחותיו ונטול מדאגת העבר.

[…] אני יגע ומוכרח להפסיק.  אולי תהיה לי הזדמנות להמשיך בנקודות אחרות וצדדים אחרים שלא נגעתי בהם.  אני לא דברתי על החנוך ועל הספרות. יש מה לספר ולדבר, אבל לעת-עתה אסתפק בזה.

את הנאום נשא ביאליק ב"בית-העם" ת"א, תשרי תרפ"ז (1926). הטקסט באדיבות פרויקט בן-יהודה. את הנאום המלא אפשר למצוא כאן.

 

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code