הודו – שיקום פילים בטאמיל נאדו

הפילים העומדים בשערי ערי המקדשים הם אחד מסימני ההיכר של דרום הודו. הפיל נחשב לחיה קדושה בעיקר בגלל גנש, האל האהוב עם ראש הפיל. כל מקדש המכבד את עצמו מחזיק פיל אחד ואף יותר, ולמעשה, רוב פיליהמקדשים הם פילות בגלל האופי הנוח והקלות היחסית שבאילופן. פילי המקדשים משתתפים בתהלוכות דתיות חשובות ומאולפים להניף את החדק שלהם ולהניחו בעדינות על ראש המאמין או התייר בתמורה למטבע של רופי או יותר. הפיל לוקח את המטבע בעדינות ובמומחיות ומעבירו למאהוט (המטפל בפיל ונהגו). לעתים קרובות, תמורת סכום גבוה יותר, זוכים ילדים לעלות על ראש הפיל ולהצטלם. יש פילים שכל כך רגילים להצטלם עד שהם ישר מפנים את ראשם למצלמה.

מאחורי המחזה שובה הלב מסתתרת מציאות קשה של תנאי החזקת הפילים. החיות עומדות שעות ארוכות על רגליהן, קשורות בשלשלאות ברזל, וחוזרות על אותן פעולות תיירותיות פעמים רבות ביום. רוב הפילים פוסעים רק על בטון ולא על אדמה, ישנים בחללים צרים למידותיהם ומקולחים בצינור או בעזרת דליים ולא בצורת הרחצה האהובה על בני מינם בטבע: הנהר. בעיה מרכזית נוספת היא של תזונה: עולי הרגל והמבקרים הרבים מאכילים את הפילים לא רק בבננות אלא גם בהרבה מאוד ממתקים, ומאהוטים לא מקפידים להאכיל אותם באוכל בריא, כדי לחסוך בעלויות. מצבם, מסכימים רבים, הוא הגרוע ביותר מבין הפילים בהודו.

לכל פיל יש שם
שמורת הטבע מודומאלאי (Mudumalai), שנמצאת למרגלות הרי נילגירי (Nilgiri) במשולש הגבולות של המדינות טאמיל נאדו, קראלה (Kerala) וקרנטאקה (Karnataka), נבחרה לארח את המחנה, למרות מיקומה המרוחק והקושי בנסיעת משאיות עמוסות פילים בכבישים הרריים מפותלים. הסיבה העיקרית לבחירתה היתה נסיון הסגל בטיפול בפילים: בשמורה יש מחנה פילים קבוע, והחיות מפגינות את ביצועיהן כמעט כמו פילי המקדשים. שטח המחנה גודר בגדר חשמלית והוכנו רמפות לקליטת המשאיות עם משתתפי המחנה.

שני מכשולים עיקריים עמדו בפני קיום המחנה: העלאת הפילים למשאיות והנסיעה הארוכה בדרכים ההרריות. אמנם בשבועות לפני ההתכנסות אימנו המאהוטים בכל המקדשים את פיליהם בעלייה במדרגות ובכניסה למשאיות, אך ברגע האמת היו פילים שלמרות נסיונות השכנוע, האלימים בחלקם, סירבו לשתף פעולה. יתרה מכך, אחת המשאיות התהפכה בדרךבגלל פיל שהשתולל בתוכה. בסופו של דבר, מתוך 81 פילים, רק 55 הגיעו אל היעד הסופי.

למרות התקלות וההשתתפות הלא מלאה, המחנה יצא לדרך, וכל אחד מ־55 המשתתפים נקשר לעץ עם שלט שנושא את שמו. אף שחופש הוא אולי הדבר הטוב ביותר שאפשר לתת לפילים, רשויות המחנה סירבו לאפשר מפגש בין החיות ולא הניחו להן להסתובב חופשי. "זו הפעם הראשונה שהפילים האלה נמצאים ביער עם כל כך הרבה פילים אחרים", מסביר לי וטרינר המחנה ס' שאנמוגאסאנד. "מכיוון שהם אינם רגילים לנוכחות הפילים האחרים, אנחנו לא יודעים איך יתנהגו ולכן לא מסתכנים".

הפילה אנדל מאחד ממקדשי סרירנגאם היא בת 25, ומעולם לא הזדווגה. מראהו של מטרו גנש, המאהוט שלה, חריג מאוד בנוף המאהוטים המקומי. בדרך כלל המאהוטים הם אנשי שבטים הנחשבים לקסטות נמוכות בסולם החברתי של הודו, ואילו מטרו לבוש כברהמין המכהן במקדש, מחזיק בידו טלפון סלולרי ודובר אנגלית. לפילי המקדשים, הוא אומר, מציירים על המצח בגירים צבעוניים את הסימנים שמשייכים אותם לסוג המקדש: שיוואיסטי או וישנואיסטי. "אנחנו כולנו גרים כמשפחה אחת, הפילה, המאהוט השני ואני", הוא אומר. "כולנו מאוהבים. אני מוכן שאנדל תזדווג אפילו עם פיל מוסלמי", הוא מחייך. העיקר שזה יקרה.

הכל פוליטיקה
ביקורת רבה נמתחה על קיום המחנה. היוזמה של ג'אילאליתה, שנחשבת לא רק אחת מהנשים החזקות בהודו אלא גם מושחתת, נתפסה על ידי רבים כאקט פוליטי טהור. כשהכריזה על היוזמה למען הפילים הודיע הדובר שלה שרק בגלל "החמלה האמיתית שלה לבעלי החיים, המחנה הזה מתאפשר", אך בדיוק באותו שבוע טענה הממשלה שג'אילאליתה עומדת בראשה בפני בית המשפט העליון שאין קשר בין הרעב הקשה באזור טירווארור (Tiruvarur) לאכילת עכברושים על ידי התושבים ומדובר במנהג מימים ימימה. "הכל פוליטיקה", אומר לי אחד הזואולוגים במחנה. "ג'אילאליתה רצתה להסיט את תשומת הלב מהביקורת הציבורית הגוברת לגבי הונה העצום, שברור לכולם שהוא מכספי ציבור, ולכן ייסדה את המחנה".

בכך לא נגמרת הביקורת. היא מופנית גם לכיוונים אחרים, בעיקר בשל העובדה שהאימונים לקראת המחנה וההובלה אל השמורה כללו גם דקירות ומכות. "עושים להם קייטנה ובגלל זה הפילים חוטפים מכות", מסביר לי אותו זואולוג. "עדיף היה לעשות מחנות אזוריים ליד המקדשים מאשר לטלטל את הפילים מאות קילומטרים במשאיות צפופות לאורך ימים, כולל דקירות ומכות. חיות מסכנות. בכלל מה הטעם לעשות להם מחנה של חיים טובים ואחר כך להחזיר אותם לסבל שלהם במקדשים?".

"המחנה הזה מתאפשר רק בגלל הנדיבות של ראש הממשלה שלנו", מדגיש כפקיד נאמן אשוק אופרטי, המארגן הראשי של המחנה והפקח הראשי של שמורת הטבע. הוא נראה יותר כפוליטיקאי מאשר איש טבע. אנו יושבים במרפסת בית העץ בפתח המחנה ומביטים בפילים היורדים לטבול בנהר בפעם האחרונה כנראה, עד השנה הבאה. מסביב עומדים ביראת כבוד העוזרים, מזיזים לו את הכיסא, מביאים כוס מים ולוקחים אותה חזרה. הוא נראה שבע רצון אך מעט מתוח. הכל עבר חלק ולא היו תקלות. הוא מציין שבסופו של דבר רק שלושה פילי מקדשים לא הגיעו למחנה ומשוכנע שבעלי הפילים הפרטיים יעשו כל מאמץ להשתתף במחנה בשנה הבאה. "האידיאל", הוא אומר, "זה שלא יהיו פילים לא במקדשים, לא בקרקסים ולא בידיים פרטיות. ייקח עוד הרבה שנים עד שישתנה המצב, אבל בשנה שעברה נכנס לתוקף חוק האוסר על קניית פילים ומכירתם בכל הודו. כיום מבחינת החוק ניתן רק להוריש פיל. עוד כמה עשרות שנים, כנראה, כבר לא יהיו פילים במקדשי דרום הודו".

השיירה עוברת
עוד מעט יגיעו לשמורה כמה משרי הממשלה של טאמיל נאדו כדי לגזור את הקופון הפוליטי. המקום מתמלא בעיתונאים, אני הזר היחיד מביניהם, ותומכי מפלגת השלטון של ג'אילאליתה. המאהוטים מציבים את 55 פילי המחנה בשתי שורות על מנת לקבל את פני האורחים החשובים. הפילים מקושטים באופן חגיגי וכולם מתייצבים לתמונות קבוצתיות עם הפילים.

חגיגת הסיום נגמרת, ובארבע לפנות בוקר מתחילה העמסת הפילים על המשאיות. ילדי הכפרים מסביב באו לחזות במחזה שגם בהודו לא רואים כל יום. המשאיות נכנסות בזו אחר זו ולאחר כמה דקות הפילים מועמסים עליהן. באופן מפתיע בשבע בבוקר נשארו רק חמישה פילים שעדיין לא הועמסו. פה ושם ישנו פיל עקשני שדרוש לו קצת יותר שכנוע. אחד הפילים הצעירים יותר מסרב בתוקף לעלות, לא בטוב ולא ברע, ומשמיע תרועות רמות של מחאה וכעס עצבניות. כשנסיונות השכנוע בטוב לא עובדים, המאהוטים עוברים לכוח, אך גם המכות ונסיון משיכת הפיל על ידי כמה אנשים לא מסייעים.

בחדשות הודיעה ראש ממשלת טאמיל נאדו שלמרות הביקורת שנמתחה, רק בגלל שיקולים וצרות עין פוליטיים, המחנה היה מוצלח ולכן הוחלט להפוך אותו לאירוע שנתי ולהאריך את תקופת המחנה ל־45 יום. העמסתן של "חיות היבשה הגדולות ביותר" מושלמת. שיירת המשאיות הארוכה יוצאת לדרך. הקייטנה הסתיימה.