אל אריתריאה הגעתי בימיה הראשונים של המדינה האפריקאית הצעירה במטרה לכונן שיתוף פעולה מדעי עם אנשי האוניברסיטה באסמרה, בירת אריתריאה. מתוך סקרים שערכו שתי משלחות של חוקרים ימיים מישראל בראשית שנות השישים (בהשתתפותו של פרופ' לב פישלזון מאוניברסיטת תל-אביב ואחרים) עלה כי שוניות האלמוגים באזור החוף הסמוך לעיר הנמל מאסאווה (Massawa) ובאיזור איי דחלאק (Dahlak Archipelago) עשירות ביצורים ימיים. במעבדה של פרופ' קשמן מעוניינים בפענוח הסודות הכימיים הטמונים בחומרי טבע שמקורם בבעלי חיים ובצמחים ימיים, ואילו את המעבדה לביולוגיה ימית, שמטעמה יצאתי למסע, עניינו ההיבטים האקולוגיים והביולוגיים של שוניות האלמוגים בדרום ים סוף. טספאמאריאם, כימאי במקצועו, היה איש הקשר שלנו באוניברסיטת אסמרה. הוא וארמיאס, בחור נאה ונעים הליכות הלבוש בהידור אירופי, חיכו לנו בשדה התעופה באסמרה. זמן קצר לאחר מכן כבר נסענו ברחובות העיר במכוניתו של ארמיאס, שאותה הביא עמו ממנצ'סטר שבאנגליה, שם למד לתואר מוסמך בחקלאות. שמו של רחובה הראשי של העיר, השדרה הלאומית, עבר גלגולים רבים בהתאם לרוח המשטר ולאווירה הפוליטית בתקופות השונות: שדרות מוסוליני בימי האיטלקים, שדרות סילאסי בתקופת הסיפוח האתיופי ושדרות מנגיסטו בעת שלטון המפלגה המרקסיסטית באתיופיה. החנינו את המכונית ופסענו לאורך השדרה. הרחובות היו נקיים מאוד והאנשים נראו רגועים ושלווים, מראה שונה מרחובות אדיס אבבה, שממנה הגענו הנה. "כאן לא תמצא קבצנים ברחובות, הרשויות ידאגו להם מיד", הסביר טספאמאריאם. מדי פעם חלף אוטובוס עמוס לעייפה, מוניות ישנות המתינו בצידי הדרך. הלבוש מגוון מאוד ונע בין הידור מערבי לפשטות מזרחית. בבתי הקפה הסבו אנשים לשולחנות עגולים ולגמו תה מקומי. מאוחר יותר, כשקראתי את ספרו של רוי פטמן, "אריתריאה: אפילו האבנים בוערות", נזכרתי בשלווה שחשתי ימים ספורים קודם לכן באסמרה. כששאלתי את ארמיאס על האווירה השלווה, אמר, "דמיין לעצמך שלפני זמן קצר עוד הטילו כאן עוצר על התושבים". בשיחות שניהלנו עם מארחינו ועם תושבים אחרים, תוך שאנו מתנהלים באיטיות ברחוב, יושבים בבית קפה פינתי, או ממתינים בתור במשרד ממשלתי חדש, נגול באוזנינו סיפור המהפכה האריתראית והמאבק הממושך להשגת העצמאות והחירות הנכספים.
השפעות איטלקיות לאריתריאה היסטוריה מסובכת, רצופת מאבקים נגד גלי פולשים שונים, מהפיאודליזם האתיופי ועד הקפיטליזם הקולוניאלי האירופי. בזמן העתיק כונתה אריתריאה בשמות שונים, כגון "ארץ החופש", "ארץ הים" ועוד. גלי הגירה קדומים מחצי האי ערב בשנים 600-1,000 לפני הספירה הביאו עמם תרבות, ובה טכנולוגיה חקלאית מפותחת ושפה קדומה. במאה השנייה לספירה הוקמה האימפריה של אקסוּם (Axum), וזו נחשבה במאה השלישית לספירה אחד ממרכזי הכוח העולמיים. הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה הביא לירידה בחשיבותה של האימפריה האקסומית. איזור איי דחלאק ואיזור החוף של מאסאווה היו הראשונים במזרח אפריקה שקיבלו את האיסלאם במאה השמינית לספירה. התורכים העות'מאנים כבשו את מאסאווה במאה ה-16, ושלטו באריתריאה עד הכיבוש המצרי בשנת 1848. תקופה חדשה החלה באריתריאה עם הקולוניאליזם האיטלקי, בשנת 1886. כ-60 שנות כיבוש איטלקי השפיעו באופן בולט על התפתחות החיים החברתיים והפוליטיים במדינה. ההזדמנויות לקחת חלק בחיים הפוליטיים היו מעטות יחסית, אך מבחינה חברתית היתה לכיבוש האיטלקי השפעה רבה יותר, שהתבטאה בעיקר בשינוי דפוסי התעסוקה: תושבים רבים השתלבו בייצור תעשייתי שתוצריו נועדו לשרת את תעשיית המטרופולין האיטלקי. רבים מתוצרי התעשייה והחקלאות באריתריאה יוצאו לאיטליה, דרך הנמלים הגדולים, ולגבי החברה החקלאית באריתריאה היה זה שינוי משמעותי.
ההתפתחות העירונית היתה בלתי נמנעת. רמתם של שירותי הרפואה והחינוך עלתה, ובערים נבנו רשתות חשמל ומים זורמים. שפת התקשורת היתה איטלקית, והופעתם של העיתונות המקומית וסרטי הקולנוע הביאו עמם רעיונות חדשים. תנועות הצבא האיטלקי בעת הפלישה האיטלקית לאתיופיה ב-1935 גרמה אף היא לדחיפת ההתפתחות האורבנית באריתריאה. הבנייה היתה בקצב מהיר, נסללו כבישים ונבנו מסילות ברזל. בשנת 1940 מנתה אוכלוסיית אסמרה כ-100,000 תושבים שנהנו ממגוון שירותים מודרניים. הגבולות האדמינסטרטיביים של אריתריאה נקבעו בעת הכיבוש האיטלקי, והזהות האריתראית העצמאית החלה למעשה בימי האיטלקים. למרות התמונה החיובית המצטיירת מתקופת שלטון הכיבוש האיטלקי וההרגשה כי האריתראים קיבלו בהכנעה את חוקי הכיבוש, ישנן עדויות רבות למרידות שונות במהלך שלטונם. רוי פטמן מקדיש פרק בספרו לתנועת ההתנגדות האריתראית לכיבוש האיטלקי. מדבריו מתברר כי היו חוקים של הפרדה גזעית, איסור על נישואי תערובת ועוד. עם הכיבוש הבריטי במלחמת העולם השנייה (1941) הסתיימה השליטה האיטלקית באריתריאה. השלטון הבריטי באריתריאה נמשך עד 1952. לקראת סוף תקופה זו, ב-1950, עלתה שאלת אריתריאה באו"ם, והארגון שלח ועדה לבדיקת המצב שם. ב-1952 נוסח הסכם פדרציה בין אריתריאה לאתיופיה. בתקופה זו שוב שלט באתיופיה הקיסר היילה סילאסי, שחזר משנות גלות באנגליה, לשם ברח עם הפלישה האיטלקית ב-1935. הפדרציה החזיקה מעמד כעשר שנים, ובמסגרתה היתה לאריתריאה מעין אוטונומיה תחת עיניהם הפקוחות של האתיופים. ב-1962 סופחה אריתריאה סופית לאתיופיה. טענת האתיופים היתה שיש לאחד את שני חבלי הארץ, שכן הכיבוש האיטלקי יצר הפרדה מלאכותית ביניהם. כמו כן, נטען שאריתריאה אינה עומדת בקריטריונים הדרושים למדינה עצמאית. הסיפוח לווה בגל מעצרים, הגליות ורדיפות פוליטיות, והיה למעשה הכוח המניע של תנועת המרד הלאומית, שהחלה עם ייסודו של ארגון השחרור האריתראי בשנת 1961.
לוחמי המחתרת באתיופיה שלט באותה עת היילה סילאסי, שראה ב- EPLF ארגון יעיל ומסוכן המאיים על משטרו, ועשה מאמצים רבים על מנת למגרו. חוסר יכולתו של הקיסר להתמודד עם שני הארגונים הפעילים, יחד עם מעורבותם של גורמים אחרים באריתריאה ובאתיופיה, הביאו לבסוף לנפילת משטרו ולתפיסת השלטון על ידי המרקסיסטים. הממשלה המרקסיסטית, בראשותו של מנגיסטו היילה מריאם, ניסתה לשכנע את ארגוני השחרור כי מאבקם לעצמאות אריתריאה הוא תוצאה של משטרו הפיאודלי של סילאסי, ואילו עתה, עם כינון המשטר הסוציאליסטי אין עוד טעם להמשיך. אך המאבק נמשך. בשנת 1976 החל לפעול באתיופיה ארגון השחרור האתיופי, שנאבק להפלת שלטונו של מנגיסטו. למרות חילוקי דעות ביניהם, ראו לעצמם ארגון השחרור האריתראי וארגון השחרור האתיופי מטרה משותפת – הפלת השלטון המרקסיסטי באתיופיה וכינון אריתריאה עצמאית. שיתוף הפעולה ביניהם הניב פירות ומשטרו של מניגסטו נפל ב-1991. באפריל 1993 הגיעו נציגי האו"ם לאריתריאה לפקח על משאל העם בעניין עצמאות לאריתריאה. יותר מ-98 אחוזים מהמשתתפים הצביעו בעד העצמאות, וחודש לאחר מכן יצאו התושבים לרחובות כדי לחגוג את סיומו של המאבק ואת כינונה של המדינה החופשית.
"היינו צריכים להתחיל הכל מהתחלה, ממש מאפס", אמר טספאמאריאם, "לשקם את נזקי המלחמה, לבנות תשתית כלכלית ותעשייתית, להניח את היסודות לקשרי חוץ עם מדינות זרות, ובעיקר להשיג תמיכה כלכלית חיצונית לתוכניותינו". הקשר עם ישראל, אמר, חשוב מאוד לאריתריאה, במיוחד בתחום הטכנולוגי. גם בביקורנו באוניברסיטה קיבלנו מסר דומה. צורתה החיצונית של האוניברסיטה מרשימה, ובייחוד הבניין המרכזי הגבוה, שנבנה בסוף שנות החמישים בסגנון איטלקי. סיור בחדרי ההרצאות ובמעבדות המחקר הבהיר לנו היטב את מצבם הקשה של האריתראים ואת הצורך הדחוף שלהם בשיתוף פעולה במישורים השונים. במחלקה לביולוגיה ימית פגשתי את ראש המחלקה זכריה, מוסלמי כבן 30, בעל תואר מוסמך בביולוגיה. "מלבדי ישנם עוד שלושה אנשי סגל בלבד, שניים מהם סיימו רק תואר ראשון בביולוגיה", תיאר זכריה את מצבה הקשה של מחלקתו. "אין לנו אפשרות ללמוד מעבר לתואר הראשון באוניברסיטה באסמרה. עלינו לחפש מנחים באוניברסיטאות אחרות – באתיופיה ובמקומות אחרים בעולם. אין לנו אמצעי מחקר, אפילו כתבי העת המדעיים הפסיקו להגיע ב-1990. אנשי הסגל האתיופיים עזבו אותנו וחזרו אל האוניברסיטה באדיס-אבבה". ואז הגיע לעיקר – "אתם הרי עשיתם מחקרים כה רבים בים סוף, אנו זקוקים לידע ולאמצעים שלכם".
דרך הים את יומנו האחרון באסמרה ניצלנו לסיור ברחובות העיר ובשוקיה. על מדרגות אחת הכנסיות שבשדרה הלאומית ניצב זוג צעיר שזה עתה נישא. בני הזוג לבשו בגדים מסורתיים והיו מוקפים בבני משפחה רבים ובשושבינים בלבוש צבעוני. משם ימשיכו לסדרת צילומים ברחבת המוזיאון הלאומי. אחרי שחוצים את השוק הצבעוני, על ערימות התבלינים הריחניות המוצגות בו, מגיעים לאזורים עניים יותר של אסמרה. מארחינו סיפרו על תוכניות לשקם את השכונות האלו בעתיד והוסיפו כי הם מקווים להתקדם במהירות, בדומה להתקדמות של ישראל לאחר קבלת העצמאות. |
