אמסטרדם – בחיינהוף לנשים בלבד

הבחיינהוף הוא הגדול והמפורסם שבהופייס של אמסטרדם (ראו כתבה בעמוד 42). סביב החצר המרווחת בנויים בתים הצמודים זה לזה ופונים אל גינות מטופחות. למקצתם חזית גותית מצודדת לב. במרכז החצר ניצבת כנסייה המרמזת על הצביון הדתי שהיה בעבר לחיי הקהילה במקום. בשעות היום ניכרת תנועה מעטה במתחם, אך משעות אחר הצהריים ועד השעה 11 בלילה המקום מתמלא בדייריו, או ליתר דיוק בדיירותיו. כמאה נשים גרות בבחיינהוף, בלא ילדים ובלא גברים.

אורח חיים חופשי
לו הייתי אישה ממעמד הביניים ומעלה במאה ה־11 או ה־12 בארצות השפלה (צרפת, הולנד וארצות הריין), היו לי סיכויים לא רעים להיות משכילה, לדעת קרוא וכתוב ואפילו לטינית. קרוב לוודאי שהייתי גם בעלת כישורי מלאכה מגוונים. לאבי הסוחר היתה הזכות להוריש לי נכסים, ועתידי הכלכלי היה מובטח. אך למרות יתרונותי אלה, לא מן הנמנע שהייתי מתקשה למצוא שידוך הולם. מלחמות ומגפות צמצמו אז את שיעור הגברים באוכלוסיה הכללית. מצב הנשים היה חמור בעיקר בערים המתפתחות, שבהן גדל והלך ריכוזן, משום ששם יכלו למצוא פרנסה.
על רקע הפיתוח הכלכלי והרווחה היחסית בארצות השפלה היה האזור כר פורה לצמיחתם של רעיונות רוחניים חדשים. בערים החלו לקום תנועות עממיות שכונו "תנועות העוני". הן דגלו בחזרה לאורח חיים צנוע וסגפני כשל ישו ושליחיו וגינו את הממסד הכנסייתי, שנתפס כמסואב וכמי שעושק את העם. "מטיפים נודדים" עברו בין הערים המתפתחות והציעו חלופה לאמונה האורתודוקסית הרווחת. בדרום צרפת אלה היו הקתרים ("הטהורים"). בפלנדרס ובארצות הריין פעלו האפוסטוליכי ("השליחים").
נשים משכילות רבות השתתפו בפעילויות של הקבוצות האלה, שענו על הצורך שלהן בחיים רוחניים עצמאיים. בתחילה קיימו אורח חיים צנוע וסגפני בחדריהן הפרטיים, ואחר כך הצטרפו למנזרי נשים שקמו בסמוך למנזרי גברים. הכנסייה יצאה נגד התופעה, גינתה אותה בחריפות וכינתה אותה "כפירה". לנשים הוצמד כינוי הגנאי "בחיינות" (ביחיד – בחיינה), על שם זיהוין עם קבוצת הקתרים, שהיו ידועים גם בכינוי אלביחנסיאנים. על פי פירושים שניתנו בתקופות מאוחרות יותר, שמנן נגזר מהמילה בגה 
(Beges בצרפתית) שמשמעה "צמר שאינו צבוע" ברמיזה ללבושן הצנוע, או מהפועל ההודו־אירופי בג (Begg) המכוון למי שאינו מדבר ברור או ממלמל תפילות.
לתנועת הבחיינות לא היה מייסד או מייסדת כלשהם, אלא זו היתה יוזמה קבוצתית שעלתה מהנשים עצמן בכמה מקומות באירופה. המשותף לכולן היה החיפוש אחר דרכי חיים חדשות לממש את האמונה הדתית בלי ההיררכיה, בלי הסגירות ובלי השבועות המחייבות שאפיינו את החברה האורתודוקסית ואת מנזרי הנשים של אותה התקופה. תחילה התקבצו הבחיינות בקהילות פתוחות ולא ממוסדות, אך משנת 1230, ככל שתכפו ההתקפות נגדן, אימצו החברות תקנות להסדרת חייהן הקהילתיים. תנאי בל יעבור לקבלה היה ויתור על חיי אישות ועל ילדים. הוויתור הזה התקבל בציבור הרחב כסטייה, והנשים הואשמו לא אחת בניהול "אורח חיים חופשי". על בחיינה שרצתה לממש חיי משפחה היה לעזוב את קהילתה.
בחיינות התגוררו בצוותא בקהילה שאורגנה באחת משתי צורות מגורים: "מנזר" או "חצר". ב"מנזר", שהיה נפוץ יותר בארצות השפלה, התגוררו כמה עשרות בחיינות במבנה אחד או בכמה מבנים סמוכים. בראש הקהילה עמדה מנהלת בית, הבחיינות תרמו לקופה משותפת, ואת טקסי הדת ערכו מחוץ למתחם. ה"חצר" (בהולנדית "בחיינהוף" ובצרפתית "בחינז'ה") אכלסה קהילה גדולה יותר, בין כמה מאות לאלף בחיינות, שהתגוררו במתחם סגור של בתי מגורים וסדנאות שנבנו סביב חצר מרכזית. במרכז היתה הכנסייה שבה ניהל כומר את הטקסים הדתיים.
עבור פרנסי הערים הקהילות היו מקור לרווחה, משום שסיפקו כוח עבודה זול ומיומן לתעשייה ולענפי השירותים. הבחיינות עזבו בכל בוקר את מתחמן ויצאו לעבוד בעיר בלימוד ובתרגום כתבי קודש, בטיפול בחולים ובמצורעים, בעבודה חקלאית, וכן בכל שלבי תעשיית הטקסטיל שהתפתחה והלכה בערים. התמחותן בייצור בדי פשתן הביאה אותן לא פעם להתחרות בגילדות הגברים שעסקו במקצוע.? רבים מהבחיינהוף הוקמו על אדמה זיבורית, והבחיינות עשו לשיפורה והעלו את ערכה. גם במוסד הכנסייה היו שתמכו בקהילות העירוניות, הואיל וכאן יכלו לפקח על התנהגותן.
הבחיינות זכו גם לתומכים ולפטרונים שסייעו בבניית הבחיינהוף ובהגנה עליהן. אחד הבולטים שבהם היה יעקוב מוויטרי (Vitry), נזיר אוגוסטיני ולימים בישופ עכו. בעקבות הוועידה הלוטרנית הרביעית בשנת 1215 שאסרה יסודם של מסדרים חדשים או אורחות חיים דתיים חדשים, בהם הבחיינות, פעל הנזיר לטיהור שמן של הנשים. הוא נסע לרומא ופגש את האפיפיור הונוריוס השלישי, ששוכנע מדבריו אך סרב לתת לבחיינות אישור בכתב לפעולתן, אך נתן להן אישור שבעל־פה.
למרות זאת, בשנים שבאו לאחר מכן היה מעמדן של הבחיינות נתון בסימן שאלה, והיחס אליהן השתנה ממדינה למדינה. בגרמניה הן נרדפו עד חורמה —בעקבות החלטת הוועידה הדתית שנערכה בוויין (Vienne) שבצרפת בשנת 1311, שבה גינו אותן הבישופים מגרמניה. ב־1318 הורה האפיפיור ג'ון ה־22 לרדוף בחיינות כופרות, כלומר אלה שלא חיו באופן "הגון", ולאפשר לאחרות להמשיך להתקיים ככל שיראה לנכון הכס הקדוש, כל זאת בלא אישור לדרך חייהן. בה בעת המשיכה התנועה לגדול בצרפת ובהולנד, אם כי בפיקוח הדוק יותר של הכנסייה.  

איור משנת 1500 לערך המתאר את הבחיינהוף

קבר בביוב
במסגרת הגבולות שהציב הממסד הדתי האורתודוקסי התחיל עידן של התעוררות התנועה, שביטויה בבניית הבחיינהוף הגדול באמסטרדם בשנת 1346, בחסות הרוזן וויליאם השלישי ובכספו שלו קופ ואן דה ליין. הבחיינות מצדן שינסו מותניהן וייבשו את האדמה הבוצית שעליה נבנתה ה"חצר". בשנת 1389 קיבלה מועצת העיר אמסטרדם החלטה שרכושן של הבחיינות לא יימכר או יימסר ללא הסכמתן, וב־1417 התחייבה העירייה

שלא לבנות עוד במתחם. ההסכם עומד בעינו עד היום. ביטחונן של הבחיינות של אמסטרדם ניתן להן בתמורה לציות לסמכות כנסייתית, לקביעת 18 חודשים כפרק הזמן לקבלת בחיינה חדשה, לצום ולווידוי, וכן בתמורה לאישור בכתב מבעליהן של נשים המבקשות להצטרף לבחיינהוף.
רוב בתי ה"חצר" נבנו מעץ, כמקובל בעיר, אך בעקבות שרפות ענקיות שפרצו בשנים 1421 ו־1452 וכילו רבים מהם וגם את הכנסייה, נאסר בחוק לבנות בתי עץ. מאז ואילך נבנו כל הבתים החדשים מאבן, להוציא מבנה אחד (בית מספר 34) שנבנה בשנת 1470 לערך, והוא אחד משלושת בתי עץ העתיקים ביותר שנותרו עומדים על תלם באמסטרדם.
וכאילו לא די בצרות שסבלו הבחיינות מהכנסייה הקתולית, עם התפשטות הפרוטסטנטיות בארצות השפלה במאה ה־16 איבדו הבחיינות רבות מבנות קהילתן שהצטרפו לזרם החדש. גם מבנה הכנסייה המחודשת שבבחיינהוף האמסטרדמי נלקח מהנשים וניתן לכנסייה האנגלית, והוא שייך לה עד היום. מסופר על הבחיינה קורנליה ארנטס, שחיה בבחיינהוף של אמסטרדם במאה

בשנות הרפורמציה ירדו הקתולים בהולנד למחתרת. הבחיינות המשיכו לקיים את תפילותיהן בחדרי חדרים, ובשנת 1665 חוברו שני מבנים לחלל אחד, והעירייה הסכימה להעלים עין ובלבד שהמבנה לא ייראה מבחוץ ככנסייה. רק במאה ה־19 הושבה זכות הפולחן לקתולים, ובשנת 1881 אף החייתה קבוצת צעירים את מסורת "הנס של אמסטרדם", תהלוכה המשחזרת נס שהתרחש בשנת 1345: כומר קתולי הגיע לברך מאמין חולה בביתו שבקלוורסטראאט. הכומר נתן לו מלחם הקודש, החולה הקיא את הלחם אל האש – אך הלחם לא אוּכל. למחרת נלקח הלחם אל הכנסייה הגדולה שבעיר, אך בהמשך היום נמצא שוב בבית האיש. הקהילה הקתולית מציינת מאז את הנס בתהלוכת מאמינים שמתקיימת בכל שנה בליל 15 במרס. אלפי אנשים, נרות בידיהם, צועדים יחדיו ועוברים בדרכם גם בכנסיית הבחיינות.

הבחיינה האחרונה
ב־1971, כשהיא בת 84, נפטרה אנטוניה, אחרונת הבחיינות באמסטרדם. ה"חצר" עברה שיפוצים שבמסגרתם הותאמו המבנים לייעודו החדש של המקום – קואופרטיב מגורים לנשים בודדות בלבד. זהו מקרה ייחודי, שכן רוב ה"חצרות" האחרות הוסבו לשימושים שונים לחלוטין. לניהול המקום הוקמה אגודה, וזו מתכנסת בכל שבוע ודנה, בין השאר, בבקשות רבות של נשים הרוצות להצטרף. המתקבלות לבחיינהוף משלמות שכר דירה בהתאם לגודל דירתן, והן יכולות לחיות בו עד יום מותן. עם מאה הנשים המתגוררות כיום במקום נמנית גם אישה בת 96. 

למרות היעדר זיקה דתית ורעיונית בין הדיירות, למעט היותן נשים כמובן, כולן מקבלות על עצמן מגבלות שהיו נהוגות בימי הבחיינות – בהן איסור על שהייתם של תרנגולים, כלבים וגברים במתחם. הדיירות עובדות בכל סוגי המקצועות, מסטודנטיות ועד פועלות. עם זאת, רובן עדיין עוסקות בתחומים שעסקו בהם פעם הבחיינות המקוריות: רווחה וחינוך. כולן רווקות או אלמנות; אמהות לתינוקות יכולות לגור במתחם כל עוד לא מלאה שנה לילדם. אף שביתן הוא אתר תיירות, הנשים שומרות על פרטיותן בקפדנות.
"יש תור של חמש שנים לקבלה", אומר יוג'ין ואן הייסט, הכומר של הכנסייה הקתולית ההיסטורית של הבחיינהוף. "האם כל אחת יכולה להגיש מועמדות?" אני מבררת. "בוודאי," הוא עונה, "אך יש להביא בחשבון שאין פה מעליות, והחדרים וחדרי המדרגות צרים".
"מחקר עדכני", הוא מוסיף, "השווה את הבחיינות ל'היפים'. אלה ואלה היו אידיאליסטים שהתאמצו בדרכם לעורר את החיים הפנימיים של האדם. פתיחותם לרעיונות ולמקורות סמכות חדשים אולי היו מקור לצרות, אך אי אפשר לדמיין את העולם בלעדיהם".