תפריט עמוד

מידע מעשי למזרח תורכיה

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד


אשרות ושגרירויות

ישראלים הנוסעים לתורכיה אינם זקוקים לאשרת כניסה.

שגרירות תורכיה בישראל
כתובת: רחוב הירקון 202, תל אביב.
טלפון: 03-5241101/201.

שגרירות ישראל באנקרה
כתובת: Sok. Mahatma Gandi 85.
טלפון: 90-312-4463605.
INFO@ANKARA.MFA.GOV.IL

שגרירות ישראל באיסטנבול
כתובת: Yapi Kredi Plaza Block C.Kat: 7 Levent.
טלפון: 90-21-3176500.
INFO@ISTANBUL.MFA.GOV.IL


איך להגיע
יש לטוס לאיסטנבול ומשם לטוס ליעדים הראשיים במזרח תורכיה: לאיזור הים השחור ניתן לטוס לטרבזון, או לארזורום (דרך אנקרה). לאזור ימת ואן ניתן לטוס לעיר ואן. לדרום מזרח תורכיה יש לטוס למלאטיה ולדיארבקיר (דרך אנקרה). משך הטיסות נע בין שעה לשלוש שעות. חברת התעופה טורקיש איירליינס (Turkish Airlines) מציעה מבצעים. פרטים אצל סוכני הנסיעות.


מתי כדאי להגיע
במזרח תורכיה כדאי לבקר בחודשים החמים, מסוף יוני ועד ספטמבר, היות והשלג במקומות הגבוהים עלול לגרום לסגירתם של כבישים בעונות הקרות.


בריאות
לבעלי קיבה רגישה מומלץ לשתות מים מינרלים. רוב המזון מבושל וחם. עדיף לאכול במסעדות פועלים (Lokanta) ובמאפיות, שכן בהן האוכל טרי.

 

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד


לשכות תיירות

לשכת התיירות התורכית בישראל שוכנת ברחוב בן יהודה 1, תל אביב. 
שעות פתיחה: שני-חמישי 17:00-9:00, שישי 16:00-9:00. 
טלפון: 03-5171731.


מטבע
לירה תורכית. 


הפרש שעות
אין


תקשורת
הקידומת לתורכיה היא 90. בחיוג מהארץ למספרים בתורכיה יש להוסיף את הקידומת הבינלאומית ולהוריד את הספרה 0 מקידומת האזור.


תחבורה
אפשר לשכור רכב בחברות בינלאומיות, כמו באדג'ט, אוויס והרץ (ואז מחזירים את הרכב במקום ששוכרים אותו) או לשכור מחברות תורכיות, שבתשלום נוסף מאפשרות להחזיר את הרכב במקום שונה ממקום שכירתו (מומלץ לברר מראש). בשל גודל האזור ורמת הכבישים הירודה, עדיף לנסוע באוטובוסים: הם מתוזמנים, לרוב ממוזגים והמחירים נוחים. למקומות קטנים אפשר להגיע בדולמוש (מיניבוס).


בטחון
כדאי לשמור על מרחק של עשרים קילומטר מהגבול האיראני. ישנה רגישות פוליטית סביב הסוגיה הכורדית, ומומלץ להימנע מדיון בנושא. לגבי העניין הישראלי, התורכים פחות עוינים, אך עדיף להצניע לכת. לא לנסוע בטרמפים.


נשים מטיילות
מומלץ לא להסתובב בלילה לבד (גם לגברים) ולטייל בלבוש צנוע. נשים המטיילות בגפן יעוררו סקרנות ושאלות, חלקן טורדניות.

 

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

הרי קצ'קר / מסלולי רכב

צריחי מסגדים בנוף כמעט שוויצרי, שדות תה ואורז, כוורות תלויות על העצים, מעיינות חמים, טעימות של אוכל תורכי כפרי בבתי המקומיים

כתב: חיים קרופך 

 הכפר אוזונגול (אגם ארוך בתורכית) והאגם היפה שבצדו נמצאים על רמה בגובה של כאלף מטר מעל פני הים | צילום: דובי טל

ידידי התורכים טוענים שרכס הרי הקצ'קר (Kackar) הוא האזור היפה ביותר בארצם. הרכס הוא חלק משרשרת הרי הפונטוס (Pontus) הסוגרת על תורכיה מצפון, ויופיו מתגלה בטבע ובאדם: התושבים ידידותיים ומסבירי פנים, התשתית התיירותית באזור בחיתוליה, ומתאימה לאנשים שאוהבים טיולי ג'יפים, רפטינג על מים סוערים ומסלולי הליכה רבים. אזור שעד לאחרונה היה ארץ כמעט לא נודעת נגלה למטייל הישראלי.
מסלולי הטיולים הרבים נמצאים בין ארזורום (Erzurum) בדרום והים השחור בצפון. טיול ברכב שטח באזור זה מהנה במיוחד, משום שחלק גדול מהמסלול עובר בדרך הררית, או היכן שהיתה דרך כזאת עד הגשם האחרון. מסיבה זו רצוי לטייל בקבוצה של כמה כלי רכב, ובלוויית מדריך מקצועי.
שתי אפשרויות מומלצות הן להתחיל בארזורום ולסיים בטרבזון (Trabzon), או לטייל במסלול מעגלי, שיתחיל בטרבזון ויסתיים בה, מה שמקל על הלוגיסטיקה של שכירת הרכב.
האירוח בבתים פרטיים כולל ארוחות נהדרות ממיטב האוכל הכפרי התורכי. בבוקר מגישים לחם, גבינות, ירקות, דבש ואַיירַן (היוגורט התורכי). בצהריים או בערב אוכלים סלטים, בשר, מרק, אורז ודגים. יש גרסה מקומית של פונדו גבינה, שנקראת בּוּקְלֶמֶה, וגם ירקות מוקפצים ופסטה. הקינוח לרוב יהיה סוּטלאץ', פודינג אורז מבושל בחלב ואפוי קמעה, ולסיום מוגש תה. בתחום המזון המהיר נפוץ הלַחְמַאג'וּן, מעין פיצה מקומית שעליה גבינה, תרד או בשר, שמופיעה לעתים בצורת סהרון, ואז היא מכונה פידֶה.

אל הים השחור
מהעיר ארזורום, נקודת המוצא, נצא צפונה בעמק נהר טורטום (Tortum). ניסע לכיוון העיירה יוסופלי (Yusufeli). העיירה יושבת על מפגש הנהרות צ'ורו (Coruh) וברהל (Barhal), שבשניהם יש אפשרות לצאת לרפטינג.
דרכנו בעמק נהר טורטום עוברת ליד אגם טורטום המלאכותי. לא רחוק מכאן ניצבת כנסיית אושט ואנק (Ost Vank), שהוקמה במאה העשירית לספירה. למרות מצבה העגום, אפשר להתרשם מפאר העבר שלה ומהעיטורים המגולפים בקירותיה. רבות כמותה נבנו באזור על ידי השליטים הגרוזיניים, ובהן כנסיית אישן (Ishan) היפה, שנמצאת ביוסופלי, וכנסייה קדומה יותר, מהמאה השביעית, שנמצאת בכפר ברהל.
מיוסופלי, עיירה נעימה המשמשת מרכז לכפרי הסביבה, יוצאים וממשיכים העיירה סאריגול (Sarigol) לכפר ברהל. הנוף משתנה בדרך, הרמה הופכת לגבעות והגבעות להרים. הגענו למדרונות הדרומיים הפסטורליים של רכס הקצ'קר, שהעין אינה יודעת שובע מהם.
נקיק יפה מטפס מעמק נהר ברהל לכפר אוֹדֶם (Ogdem) ואנחנו עולים עימו, עוברים ליד מסגד הכפר שמגדלו בנוי מעץ. משם ממשיכים מזרחה, חוצים גבעות, נוסעים בערוצי נחלים, מגיעים לעמק הצ'ורו ומצפינים לאורכו עד לעיר ארטבין (Artvin) כ- 120 קילומטר מברהל. שלושה סכרים מתוכננים להיבנות כאן, והעבודות בעיצומן. אוהבי הנוף מייחלים לפשרה שתסתפק בשני סכרים, שכן אם ייבנה הסכר השלישי – תתכסה יוסופלי באגם.
העיר ארטבין, השוכנת לגדת הנהר, היתה נתונה בימי הביניים תחת שלטון גרוזיני, וגם היום רבים מתושביה הם גרוזינים וכורדים. אם יש משהו שיכול להעיד על ההיסטוריה הסוערת של צפון תורכיה, הרי זה המגוון האתני של תושבי האזור: גרוזינים, כורדים, תורכים, בני הלאז (Laz), שמוצאם מדרום קווקז, וההמשין (Hemsin).
מארטבין, שבה נישאר ללון, נצא בבוקר צפונה ונחצה את הקצ'קר במעבר בורצ'קה
(Borcka), שנישא 2,260 מטר מעל פני הים. מעבר ההרים מוביל אותנו לרכס שנקרא באליקלי דא (Balikli Dagi) ולנוף ירוק יותר. בדרך ניתקל בשדות התה ובעצי האגוז, ששמם הולך לפניהם במזרח תורכיה. השדות ילוו אותנו עד הופה (Hopa), עיר היושבת לחוף הים השחור, ובה יש דוכני מידע ואפשרויות להצטרף לסיורים. עשרים קילומטר מזרחה נמצא הגבול עם גרוזיה, אבל פנינו למערב.

תה ואגוזים מכאן ועד לאופק
בדרך העוברת לאורך חוף הים השחור ניסע על מדרונות ההרים עם שדות התה ועצי אגוז הלוז (שנקראים פה פינדיק), המכסים את פני הקרקע מכאן ועד לקו האופק. נגיע לעיירה פינדיקלי (Findikli), שבקיץ מונחים בה אגוזים לייבוש בשמש, ונמשיך עד לארדשן (Ardesen), עיר חוף קטנה על שפת הים השחור, כ-120 קילומטר ממזרח לטרבזון.
בנקודה זו נעזוב את קו החוף ונצא דרומה, לכיוון הכפר איידר (Ayder). הדרך שלנו חוצה את עמק נהר פירטינה (Firtina Vadisi, עמק הסערות), הראוי בהחלט לשמו – יש בו מפלי מים מרשימים וזרימה אדירה, בייחוד אחרי גשם. בזכות אופיו וזרימתו של הנהר, אפשר לצאת בו לרפטינג מחודש יוני ועד בוא הסתיו.
עמק נהר פירטינה הוא גם אזור מגוריהם של ההמשין, אנשים חביבים ומאירי פנים שעוסקים בגידול ירקות, תה ופירות. נשות ההמשין ניכרות בלבושן המסורתי ובכיסוי הראש הייחודי. הכפריים עושים כאן עבודות יד יפות מעץ או מצמר, ובמיוחד מושכים את העין הגרביים הססגוניים שסורגות הנשים. הדבש שמפיקים ההמשין מצוף פריחת ההרים מפורסם בכל תורכיה. על הדבורים באזור מספרים שהן לא אוהבות כוורות עם פינות. לא ברור אם אגדה או אמת, אבל אכן נוהגים להשתמש שם בכוורות עגולות, שאותן מייצרים מגזעי עץ חלולים. לא פעם תוכלו לראות כוורות שהונחו על עצים, בגובה רב, כנראה כהגנה מפני חומסי דבש גרגרנים, כמו הגיריות.
בקיץ עולים התושבים ליאיילה (Yayla) – כך נקראים הכפרים העונתיים השוכנים במרומי ההרים (ראו בהמשך "יאיילות: בתי הקיץ של יושבי ההרים"). העלייה ליאיילה מלווה בפסטיבל עממי הנקרא דֶרְנֶק (Dernek). את הרוקדים והמזמרים מלווים הטוּלוּם, חמת חלילים עשויה מעור של כבש, והקֶמֶנְץ', הכינור המקומי. ריקוד ההורה המקומי, שאותו אפשר לראות גם בשמחות אחרות, נקרא הוֹרוֹן.
בדרכנו לאיידר נעבור בעיירה צ'מליהמשין (Camlihemsin), שבתי האבן והעץ שלה בנויים בסגנון מיוחד. הדרך עולה בהר, חוצה יער ומתפתלת ליד הנהר, שלאורכו פזורות תחנות לגידול פורלים וגשרי אבן יפהפיים. אל בתי העץ שלהם מגיעים התושבים בשבילים, אך את הקניות והמטען מעלים הביתה באמצעות מתקני אומגה.
בכפר איידר הציורי, שהפך למרכז תיירות הטרקים בקצ'קר, מפוזרים הבתים במדרון שהנוף הנשקף ממנו משובב נפש. כעשרה קילומטרים דרומה משם נמצאת יאיילה בשם יוקארי קאברון (Yukari Kavron), שממנה יכולים המעוניינים בטרקים למצוא כמה מסלולים יפים, למשל לאגם הקרחוני בויוק דניז גולו (Buyuk Deniz Golu, אגם הים הגדול).
גם למי שאינו מתכוון לשוטט בהרים כדאי לבקר במקום. היערות הסבוכים, המתחלפים מיער רחב עלים ליער מעורב, ולבסוף ליער מחטני, נעלמים. במהרה עוברים את "קו העצים", "קו הבתים" ו"קו הפרות" ומגיעים אל מדרונות סחופי רוחות ומכוסי צומח אלפיני. זהו חלק מהפארק הלאומי קצ'קר דאלארי (Kackar Daglari), שהפסגה הגבוהה בתחומיו מתנשאת לגובה 3,937 מטר. לטיול בהרים רצוי להיעזר במדריך מקומי: השבילים לא תמיד ברורים, ולעתים קרובות ערפל סמיך מכסה בתוך דקות את כל האזור ויורד גשם.

תחנות על דרך המשי
מוסד חשוב הוא בית המרחץ המקומי, אתר חובה למי שמגיע לכפר. המקום נקי להפליא, ומימיו הלוהטים מגיעים ממעיינות טבעיים. עוד אחת מפניני המקום היא המצודה זיל קאלה (Zil Kale), שבנו שליטי טרבזון במאה ה-12, כדי לשמור על נתיב עמק הפירטינה. היא זכתה לכינוי "המצודה הרומנטית", אך האווירה בה דווקא אפופת מסתורין. כך או כך, הנוף הנהדר הנשקף ממנה הוא מהיפים בקצ'קר. באיידר אחרי הטיול לאתרים שבקרבת איידר נחזור לכפר ללון בו את הלילה (מוצאים שם מקום לינה בקלות).
מאיידר חוזרים צפונה, וממשיכים לאורך כביש החוף מערבה, לעבר טרבזון. משמאל פזורים כפרים ציוריים ונופים חקלאיים. מימין נפרש הים, שבמפרציו הקטנים מוצאים דייגי האנשובי מקלט לסירותיהם. בדרך כדאי לעצור בעיר הקטנה פאזאר (Pazar), שבשוק הססגוני שלה תוכלו למצוא הכל – מזון, בגדים, כלי בית ואפילו בזים. בדרך נעבור גם בעיר ריזה (Rize), המשמשת מרכז לעיבוד עלי תה.
כשבעים קילומטר ממערב לריזה יושבת טרבזון, על במה בין שני ערוצים עמוקים. טרבזון, העיר הגדולה ביותר לחופו של הים השחור, חובקת את הנמל החשוב באזור. העיר מתאימה מאוד לחניית לילה, שכן יש בה מקומות לינה לרוב. מבט על ההיסטוריה שלה מגלה שלא רק לנו נוח לחנות בה.
היסטוריה ארוכה יש לעיר הזאת. במשך 3,000 שנותיה שלטו בה יוונים, פרסים, רומים, גותים, ביזנטים, עות'מאנים ובשלב מסוים, בשנים 1918-1916, גם רוסים. נותרו בה חומות ביזנטיות וארכיטקטורה ביזנטית ועות'מאנית. כתחנה חשובה בדרך המשי, עברו בה צבאות, סוחרים ונוסעים לא מעטים, ובהם מרקו פולו והנוסע המוסלמי אבן בטוטא. שליטיה היו פטרוני מנזר סומלה, התחנה הבאה במסלול (ראו כתבה נפרדת: "סומלה: מנזר פורח באוויר"). הדרך מסומלה הביתה עוברת שוב בטרבזון.
אפשרות נוספת לטיול באזור מתחילה, כאמור, בטרבזון בנסיעה של כמאה קילומטר דרומה לכפר אוזונגול (Uzungol, האגם הארוך), שאגם יפה באותו שם שוכן בצדו. הכפר, שבו גשר מקורה מיוחד בן 250 שנה, נעים ומתאים ללינה בלילה הראשון.
מהכפר עולים להרי הקצ'קר (הפעם מצִדם הצפוני), וממשיכים לבייבורט (Bayburt), עיר היושבת על נהר הצ'ורו. בייבורט היא תחנה נוספת על "דרך המשי", ובני משפחת פולו לא פסחו גם עליה. בעיר יש מרחצאות ושרידי מצודה, מהשמורים ביותר בתורכיה.
משם ממשיכים לעייירה איספיר (Ispir), המשמשת נקודת יציאה פופולרית למסעות שיט בצ'ורו. מאיספיר מתחברים ליוסופלי ולמסלול הקודם. 

חיים קרופך – דוקטור לביולוגיה, מטייל ומדריך, כותב ב"מסע אחר"

הכותב היה אורח של חברת מדרפט. תודת המחבר לערן בורוכוב ולמרטין גולדברג מחברת מדרפט וללשכת התיירות התורכית על סיועם בהכנת כתבה זו.

מרדין / קהילה נוצרית קדומה

לא רחוק מהגבול עם סוריה נמצאים שרידי קהילה נוצרית קדומה. במנזרים אפשר עד היום לשמוע את הנזירים הסורים-אורתודוכסים מזמרים בארמית עתיקה

 קשה לא לשים לב לנוכחותם של המיעוטים החיים כאן: ערבים, נוצרים סורים-אורתודכסים וכורדים | צילום: דובי טל

"אני גאה להיות תורכי" (Ne Mutlu Turkum Diyene), אומרת כתובת אבנים העשויה כמו בעבודת רס"ר בהביטה מתריסה מגבעה גבוהה ביציאה מהעיר מרדין (Mardin) אל עבר הגבול הסורי שממול.
משמעויותיה של הכתובת, מאמירותיו הידועות של אתאתורכ, מייסד תורכיה המודרנית, ברורות היטב ליושבי חבל ארץ זה הנושק לסוריה ולעיראק. כאן מתחילה תורכיה וכאן הכל תורכים גאים. אלא שבתוך האחדות התורכית, קשה לא לשים לב לנוכחותם של המיעוטים החיים כאן (שהם למעשה רוב התושבים באזור): הכורדים שגרים מכאן ומזרחה המהווים את רוב האוכלוסייה, המיעוט הערבי שחי פה והקהילה הנוצרית הקטנה המשתייכת לכנסייה הסורית-אורתודוכסית.
חברי הקהילה הם נצר לזרם בנצרות שהתפתח במרחב הזה במאה הרביעית, כך שחלק מהמנזרים הרבים הפזורים סמוך למרדין קיימים כבר יותר מ-1,500 שנה. מסורת קדומה חיה ונושמת.

העיר הלבנה
96 קילומטר מדרום לדיארבאקיר (Diyarbakir), מעוזם של הכורדים, נמצאת מרדין, העיר המרכזית באזור. כינויה "העיר הלבנה" ניתן לה על שום בתיה הישנים, הבנויים מאבן גיר צחורה למרגלות מצוק נישא. מגדלי כנסיות משולבים בה במבנים שהותירו אחריהם הארתוכים (Artukid), בני שושלת תורכּמֶנית שחיו במעלה ארם נהריים במאה ה-12 עד המאה ה-14. אלו גם אלו מאופיינים בשימוש בעבודת אבן מורכבת ועשירה בעיטורים, המשווים לעיר הנידחת הוד והדר ייחודיים.
המדרסה של סולטן עיסא (Sultan Isa Madrasesi), אתר מעניין ומומלץ לביקור, נבנתה במאה ה-14 ומשמשת עד היום בית ספר ללימוד קוראן ומוזיאון. מגג המדרסה יש תצפית מרשימה על העיר וסביבתה. במיוחד בולטת בנוף המצודה שיסודותיה עוד מתקופת רומא וביזנטיון, על ראשה כיפות מתקני ריגול של הצבא התורכי והכניסה אליה אסורה. מסגדי העיר העתיקים שנראים מהתצפית, כמו המסגד הגדול (Ulu Cami) מהמאה ה-11 או מסגד לטיפייה (Latifiye) מהמאה ה-14, משקפים את פאר האדריכלות הארתוכית וכדאי לבקר בהם.
למטה, ברחובות העיר השוקקים, אפשר לשמוע יותר מאשר בכל עיר אחרת בתורכיה את השפה הערבית. רוב סוחרי מרדין הם ממוצא ערבי ומקורם באוכלוסייה שחיה כאן עוד בתקופת העות'מאנים. יחסם לתיירים, גם הישראלים, מתאפיין בהכנסת אורחים לבבית, שילוב של חום תורכי ומנהגי המזרח. בתי הקבאב הרבים הפזורים בעיר, שבהם מגישים ממיטב המאכלים של המטבח הערבי, הן עדות ערֵבה לכך.

על קברם של שנים עשר אלף מרטירים
רוב הנוצרים שחיים בתורכיה משתייכים לכנסייה הסורית-אורתודוכסית וחיים בדרום-מזרח המדינה. כנסייה זו היא אחת הכנסיות המזרחיות שפרשו מהכנסייה האורתודוכסית המרכזית סביב מחלוקת סוערת על טבעו האנושי והאלוהי של ישו. המונופיזיטים, כפי שכונו הפורשים, האמינו כי טבעו של ישו הוא רק אלוהי, והוקעו ככופרים במאה החמישית. בסוריה, כמו גם בארמניה ובמצרים, התפתחה הכנסייה על פי תפישה זו.
על פי המסורת המקומית, מייסד התנועה באזור הוא יעקוּב בַּרַדֵיאוּס שיצא מאנטיוכיה, ועל אף (ואולי בזכות) שלגופו היתה רק יריעה עשויה שער סוסים, הטיף וניצר המונים. על שמו קרויים מאז המאמינים יעקוביטים. גם כיום, הגם שהם מעטים, ממשיכים המאמינים לקיים בכנסיות ובמנזרים הציוריים הפזורים במישור טור עבדין (Tur Abdin) שבין הערים מרדין ומידיאט (Midyat), טקסים מימים ימימה.
דרך קצרה ומשובשת – כשישה קילומטרים המתאימים לנסיעה במונית או להליכה נינוחה ברגל, עם או בלי חמור – מובילה ממרדין אל המנזר הפעיל דייר אל-זעפרן (Deyrul Zafaran) הנמצא ממזרח לעיר. במצוק שעליו בנוי המנזר כרויים תאים רבים אשר שימשו להתבודדות נזירים מאז היווסדו במאה החמישית. כיום מפעילים הנזירים בית ספר יסודי לילדי הקהילה המפיח רוח חיים במתחם שפעם שקק פעילות דתית.
אחד הנזירים מארח את הבאים ומכבדם במי באר צוננים, מחווה מוערכת במיוחד בימי הקיץ הלוהטים. מהחצר, שבה באר ופרחים ריחניים, מוביל הנזיר את המבקרים אל הכנסייה של הקיסר אנסטזיוס (ששלט בשנים 518-491), הבנויה מעל לקבריהם של לא פחות מ-12 אלף מרטירים. מדי יום בשש אחר הצהריים מתכנסת הקהילה הקטנה לתפילה ומזמורים בארמית, שפתו של ישו, ולכן גם השפה היחידה שבה יקראו ויתפללו. המיסה מזמנת חוויה מיוחדת לדוברי עברית, שיכולים ללקט מלים מוכרות-נשכחות.
בעבר היה דייר אל-זעפרן מקום מושבו של הפטריארך, ראש הכנסייה הסורית-אורתודוכסית. כיום שוכן הפטריארך בדמשק, ומאז שעבר אליה שומרים כאן בקנאות על חדרו, על עגלת האפיריון ועל הכיסא הארגמני שלו. על הקירות תלויות תמונות ההיררכיה הקדושה של הכנסייה וגם של אורחים רמי מעלה שביקרו כאן, כמו שגרירים ונציגי מדינות זרות, עדות למרכזיותו של דייר אל-זעפרן בימים עברו. אפשר ללון במנזר, למעט בזמן ביקור הפטריארך, שמגיע לכאן לעתים רחוקות.

מבט אל משולש הגבולות
כ-65 קילומטר ממזרח למרדין נמצאת העיר מידְיַאט, מרכז עירוני נוסף של נוצרים סורים-אורתודוכסים. העיר נראית כבנויה משני חלקים: חלק נוצרי המתהדר במבני אבן ובכנסיות נאות, וחלק מוסלמי מוזנח משהו, הבנוי כגבבה של אבן ומלט. חמש כנסיות פעילות במידיַאט. דלתותיהן אמנם נעולות בדרך כלל, אולם צלצול בפעמון עשוי להניב ביקור באחת מהן בהדרכתו של נזיר תורן. מומלץ לנסות את כנסיית מר אזנויו (Mar Aznoyo) המשופצת.
ממידיאט נצא למנזר מר גבריאל (Mar Gabriel), המשמש מרכז לנזירות הסורית-אורתודוכסית בתורכיה ומקום מושבו של הבישוף. הדרך אליו, כעשרים קילומטר אורכה, יוצאת לכיוון הברלי 
(Haberli) ועוברת בין עמקים וכרמים.
המנזר נוסד במאה החמישית על ידי סימֵיאון, בן למשפחה אריסטוקרטית ממרדין. במהלך השנים עלה ופרח עד שבשיאו היו בו כ-400 נזירים, בהם כאלה שהגיעו ממצרים. כדאי לבקר בו ב-12:30 בצהריים, זמן הארוחה ושעה יפה לשיחה עם הבישוף, שיספר בגאווה על תפקידו המזמן לו מפגשים עם אנשים מכל העולם. לטובת המתארחים נבנה אגף מגורים שאפשר ללון בו.
ממזרח ומדרום למידיאט ישנם מנזרים וכנסיות נוספים הראויים אף הם לביקור. במרחק של כ-13 קילומטר מהעיר, על הכביש העובר בין מידיאט לחסנקייף (Hasankeyf), סמוך לכפר התורכי סלאח (Salah), נמצאים כנסייה ושרידי מנזר מר יעקוּב (Mar Yakub) מהמאה ה-14, המעוטרים בציורים. כחמישה קילומטרים במעלה הדרך ממידיאט לדרגצ'יט (Dargecit), בכניסה לכפר באלרבאשי (Baglarbasi), שוכן מנזר מר קייריאקוס (Mar Kyriakos) שפונה אל חצר מיושבת.
ממשיכים אל גולוורן (Gulveren), כפר הנמצא סמוך לכביש הראשי לדרגצ'יט, ופונים דרומה. ליד הכפר אלטינבש (Altinbas) נמצאת כנסיית מר עזזיאל (Mar Azaziel). נסיעה חזרה אל הכביש הראשי ופנייה דרומה יובילונו לכפר אניטלי (Anitli), שבסמוך לו שתי כנסיות: מר סובו (Mar Sovo) ואל-חדרה (El-Hadra), שפירוש שמה הוא "הבתולה". אל-חדרה נחשבת ליפה בכנסיות האזור בשל כיפתה המיוחדת ועיטוריה הרבים, הכוללים עצי תמר ופרחים.
למרחיקי לכת ובעלי עניין נוסף נותר מנזר מר איוגן (Mar Augen). הדרך אליו יוצאת ממידיאט דרומה לעבר העיירה נוסייבין (Nusaybin), עיירה הסמוכה לגבול תורכי-סורי, שבה נבנתה בסוף המאה ה-19, בשלהי האימפריה העות'מאנית, תחנת רכבת בקו ברלין-בגדאד. מנוסביין נוסעים לאורך דרך הגבול אל העיירה גירמלי (Girmeli). כחמישה קילומטרים מצפון לה מטפסים כשעה במעלה ההר, עד למנזר מר איוגן.
התצפית מהמנזר מרהיבה, וביום טוב אפשר להרחיק ראות עד עיראק. כאן, לא הרחק ממשולש הגבולות של תורכיה, סוריה ועיראק, טמונה דעיכתה של הקהילה הסורית-אורתודוכסית בתורכיה. בטרם הכריעה מלחמת העולם הראשונה את גורל האימפריה העות'מאנית, סייעו המיעוטים הנוצריים שחיו בשטחה – ובראשם הארמנים והסורים-אורתודוכסים – למעצמות האירופיות להביא לפירוקה מבית בתמורה למתן חסות ואף לריבונות לאומית. מכאן קצרה היתה הדרך לרדיפתן ולמחיקתן של רבות מקהילות אלה. 

כתבה:  ניצן שריג

סומלה / מנזר פורח באוויר

בקצה צוק שחור, כחמישים קילומטר מטרבזון, תלוי מנזר סומלה. מספרים כי מלאכים הביאו את האיקונין של מריה, שצייר הקדוש לוקאס, מאתונה אל הרי זיגאנה. שני נזירים שמצאו אותו בנו את הכנסייה

 מנזר סומלה, שמורכב מכמה מבנים, יושב במעין מדף על צלע הר. הנוף הנשקף מפה חלומי | צילום: דובי טל

בביקור במנזר סומלה (Sumela Manastiri), האתר החשוב ביותר במחוז טרבזון, תוכלו לצפות באדריכלות המנזרים הביזנטית, לפתוח צוהר להיסטוריה של האזור ולעלוץ למראה יפי הנוף הנשקף מהמקום.
המנזר, שמורכב מכמה מבנים, שוכן במיקום חלומי, במעין מדף על צלע הר. והמיקום, לפחות לפי המסורת, אכן התחיל בחלום: מריה הקדושה התגלתה בחלום לנזיר ברנבאס, שחי במאה הרביעית לספירה, והורתה לו לחפש מערה עם מעיין, להקים במקום כנסייה ובה לשמור את האיקונין שלה. לאחר חיפושים מצא ברנבאס, יחד עם אחיינו סופרוניוס, מקום שהתאים לבקשה. ושם, בגובה של כ-1,200 מטר מעל פני הים, הם ייסדו את הכנסייה. גרסה אחרת מספרת כי מלאכים הביאו את האיקונין של מריה, שצייר הקדוש לוקאס, מאתונה אל הרי זיגאנה (Zigana). שני הנזירים מצאו אותו ובנו את הכנסייה.
כך או אחרת, לאחר ייסוד הכנסייה נבנה המנזר, שכבר מימיו הראשונים היה מוקד עלייה לרגל, ובשיאו חיו בו בסביבות 1,500 נזירים. המקום נקרא "גבירתנו של ההר השחור" 
(Panaghia Toumela), ובשפת המקום – סומלה (Sumela). הצבע השחור מתייחס, כך אומרים, לצבעו הכהה של ההר, אבל גם לצבע דיוקנה של מרים באיקונין ההיסטורי.
הדעה המקובלת היא שהאתר נבחר מפני שהיה מבודד ובטוח, שכן הוא מתנשא לגובה 270 מטר מעל לערוץ הנחל שלמרגלותיו. מיקומו הקרוב לנתיב הסחר החשוב שהוביל לאיראן, בין טרבזון והים השחור לבין גימישחנה (Gümüşhane), העניק לו חשיבות אסטרטגית רבה.
נסיכי קוֹמְנֵנוֹס, שושלת עצמאית של נסיכים יוונים שהתנתקו מהקיסרות הביזנטית, שלטו במאות ה-13 וה-14 בנסיכות הים השחור, שבירתה טרבזון. הם הפכו את המנזר למרכז דתי בכנסייה היוונית-אורתודוכסית, והמלכים אלכסיוס השני והשלישי הוכתרו במנזר. תקופת שלטונו של אלכסיוס השלישי נחשבת לתור הזהב של סומלה, ומספרים שמשם הוא צפה בליקוי החמה של שנת 1361. בתקופתו חשבו להשתמש בסומלה ובמנזרים אחרים כמגדלי איתות שיעבירו הודעות לטרבזון בעתות סכנה באמצעות משואות. גם העות'מאנים, ששלטו בטרבזון מ-1467, שמרו על מעמדו של המנזר, אך פקחו עין מחשש שתתבצע בו פעילות פוליטית נגדם.
המאה ה-17 היתה תקופת זוהר נוספת בתולדות מנזר סומלה. עולי רגל רבים הגיעו אליו – מפשוטי עם ועד פטריארכים, כולל פטריארך ירושלים. המנזר התעשר ונציגיו אספו כספים עבורו ברחבי העולם היווני-אורתודוכסי.
המנזר, שרוב שרידיו הם מהמאות ה-13 וה-14, הוא גדול בהרבה ממה שנשקף לצופה מלמטה: הוא בן חמש קומות וכולל 72 אולמות, חדרי עבודה ותאי תפילה, שאותם מעטרים קישוטים וציורים מתקופות שונות, אך הוא לא פתוח למבקרים.
אל הכנסייה שבמערה, המוקדשת לבתולה, דווקא מותר להיכנס. היא מעוטרת בציורי קיר יפהפיים, ומצבם טוב ממצב הציורים שבחוץ. אחד מהם מתאר את טקס הכתרתו של אלכסיוס השלישי. ליד הכנסייה תוכלו לראות בריכה שמתמלאת ממעיין הנובע מסלע. האמונה בדבר סגולות הריפוי של המים הקדושים הביא לכאן לא מעט מאמינים, שעלו לטבול בבריכה.
בסוף המאה ה-19 התחילה תקופת שפל בסומלה. המקום ננטש בשנת 1923, הוזנח ונגרם לו נזק רב. שרפה גדולה, שהתחוללה במנזר ב-1930, גרמה נזקים גדולים לבניינים רבים, לספרים ולכתבי יד. פרויקט השיקום נערך במקום כבר 15 שנה, ורשמית הוא אמור להסתיים בסוף שנה זו, אלא שעל פי מצב המבנים וציורי הקיר, המלאכה תימשך עוד שנים.
המנזר נמצא בתחום הפארק הלאומי אלטינדרה (Altindere), 54 קילומטר מדרום לטרבזון. כדי להגיע אליו צריך לנסוע מטרבזון 31 קילומטר דרומה לעבר העיירה מצ'קה 
(Maçka). משם ממשיכים, לפי השילוט, עוד 23 קילומטר בדרך הררית יפה שמגיעה עד למגרש החנייה שלפני המנזר. אל המנזר אפשר לעלות ברגל בשביל העובר ביער, או להמשיך ברכב עד לפתחו. אם אחד מהחבורה יתנדב להוריד את הרכב לכניסה לאחר הביקור במנזר, יכולים האחרים ליהנות מירידה נעימה בשביל. מטרבזון יש תחבורה ציבורית שמגיעה עד למנזר.

כתב:  חיים קרופך

ימת ואן / מסביב לעין הכחולה

באזור ימת ואן פרחו במשך אלפי השנים האחרונות תרבויות רבות. אוררטים, סלג'וקים וארמנים, כולם חיו פה והשאירו אחריהם שרידים חקוקים בסלע

 הכנסייה המיוחדת שבאי אקדמר וימת ואן ברקע. מצטיידים בלחם, בגבינות, במלוני ואן הידועים בטעמם המתוק ובבקבוק יין (אם תמצאו) ויוצאים לארוחה בחיק טבע יפהפה. ממאי ועד יולי מתכסה האי בפריחה | צילום: ניצן שריג

כתבה:  ניצן שריג

בדרום-מזרחה של תורכיה נמצאת ימת ואן (Van), מקווה המים הטבעי הגדול במדינה. כאן, בימה ובסביבתה, התרחשו כמה אירועים מרכזיים בתולדות הארץ: עליית האימפריה האוררטית המפוארת, כיבוש אסיה הקטנה על ידי הסלג'וקים, עלייתה ונפילתה של ממלכת ארמניה ותחיית הלאומיות הכורדית.
הבאים אליה ממערב, מאנטוליה הצחיחה למחצה, חווים את התחלפותו ההדרגתית אך הדרמטית של הנוף הערבתי בהרים שפגותיהם מיתמרות לגובה 4,000 מטר ויותר מעל פני הים. ארבע שעות נסיעה מעייפות מדיארבאקיר (Diyarbakır) עוברות בדרך מרובת בורות המוליכה אל טטוואן (Tatvan), ובסופן מתגלים מי התכלת של ימת ואן. הימה שוכנת בגובה 1,646 מטר מעל פני הים, משתרעת על שטח של כ-3,700 קילומטר רבוע וניזונה בעיקר ממי הפשרת השלגים הזורמים מפסגות ההרים הסובבות אותה ככתר מלכות.

הסלג'וקים באים
טטוואן היא עיר תעשייתית משמימה שיתרונה הבולט (ויש שיאמרו היחיד) הוא מיקומה לחופי ימת ואן. מומלץ לנצל את השהות באזור לביקור בכמה אתרים לחופה המערבי עוד בטרם חוצים את הימה לעבר העיר ואן (Van).
כעשרים קילומטר מצפון לטטוואן מתרומם לגובה של 1,676 מטר מעל פני הים הר הגעש נמרוד דא (Nemrut Dagı. הר נוסף בשם זה נמצא ממערב לכאן, ראו "נמרוד, אורפה וחרן"). ברוב חודשי השנה הדרך אל ההר חסומה בשלג ובבוץ, אך ביולי-אוגוסט אפשר לנסוע ממרכז טטוואן בדולמוש (מיניבוס) המגיע עד למכתש ולהמשיך משם ברגל עוד כשלושה קילומטרים.
לוע ההר מרשים, שבעה קילומטרים קוטרו, ובחלקו המערבי פרושה ימה של מים מתוקים שעוטפת אותה צמחייה ירוקה, ניגוד לשחרותו של ההר. מימיה של ימת נמרוד צוננים מאוד, אך יש בה גם נביעות של מים חמים. בקיץ אפשר לפגוש כאן יורוק (Yuruk), נוודים המטפסים במעלה ההר עם עדריהם, כפי שעשו אבותיהם התורכּמֶנים.
כארבעים קילומטר מצפון-מערב לטטוואן, על הכביש הראשי המקיף את הימה, נמצאת אהלט (Ahlat). בין בתיה החדשים של העיר מבצבצים חרוטיהם המעוצבים של קברי הסלג'וקים. הללו, בני שבטים מוסלמיים ממרכז אסיה, הביסו בשנת 1071 את חילות הקיסר הביזנטי. במשך הזמן הם ביססו את ממלכתם ברוב שטחי אסיה הקטנה, אך באמצע המאה ה-14 היא התפוררה.
בקברים, הנקראים קומבט (Kumbet), נטמנה עילית החברה הסלג'וקית. הם חולקו לשניים: חלל תת קרקעי ששימש לקבורה, וחלל עליון, דמוי מסגד, ששימש לתפילה ובו מצבה מסוגננת. הקירות הפנימיים עוטרו בציורי פרסקו וסטוקו, ומבחוץ הם צופו באריחי קרמיקה בכחול וטורקיז.
שיני הזמן וההזנחה הותירו אך מעט לפלֵטה מכל העושר שהיה כאן, ובכל זאת מומלץ לבקר בכמה מהקברים: באולו קומבט (הקבר הגדול), הנמצא בכניסה לעיר מימין, ובצ'יפטה קומבט (הקברים התאומים). להשלמת התמונה כדאי לבקר גם בביינדיר טורבסי, שנבנה בימי העות'מאנים בהשראת האדריכלות הסלג'וקית. ביציאה הצפונית מהעיר נמצאים שרידי בית קברות סלג'וקי, ששימש לקבורת פשוטי העם. מצבותיו הנטויות על צדן מרשימות לא פחות מהקומבט המסוגננים.
לאלפיניסטים (וגם לחובבים) מומלץ להצפין בקיץ מאהלט עוד כ-25 קילומטר ולטפס לפסגת סופהן דא (Suphan Dag), הנישאת לגובה 4,058 מטר מעל פני הים. המסלול, הנמשך כשלושה ימים, מתחיל בכפר אדילג'וואז (Adilcevaz).

גן עדן עלי אדמות
"ואן עלי אדמות כגן עדן של מעלה", מהללת אמרה ארמנית את העיר החשובה לחופי הימה. אל גן העדן הזה נגיע מטטוואן בשיט הנמשך כארבע שעות או בנסיעה האורכת כשלוש שעות בכביש המקיף את הימה מדרום.
ואן היא המרכז העירוני הגדול בדרום-מזרח תורכיה, וכמו בעבר, גם כיום היא צומת דרכים חשוב. שלט הדרכים ברחובה הראשי של העיר, המכוון מזרחה לאיראן ודרומה לעבר החבל הכורדי חקיארי (Hakkâri), בואכה עיראק, מסמל להפליא את מרכזיותה.
כבר מרחוק, כשבאים אל העיר, אפשר להבחין בסמל שלה – צוק סלע הנדמה כעולה מהימה ובראשו מצודת ואן. מלמטה, מהעיר הישנה, נראית המצודה כגמל הכורע על רגליו, דימוי שהגיע לציורים היסטוריים וגם למזכרות תיירים בנות זמננו. הטיפוס אל המצודה מייגע מעט, אך מראות הימה והעיר הישנה הנשקפים מראשה מצדיקים את המאמץ, במיוחד בשעת השקיעה.
במצוק נמצאים קבריהם של לפחות שלושה מלכי אוררטו (Urartu), אימפריה שהתבססה באזור והגיעה לשיאה במאות התשיעית עד השביעית לפני הספירה. כאן שכנה תושפה 
(Tuspa), בירת הממלכה. בתקופה העות'מאנית שימשה המצודה למגורי חיילים יניצ'רים (ששירתו בצבאות הסולטנים העות'מאנים). הם הותירו אחריהם מסגד, מדרסה וביצורים, ששרידיהם עדיין שם.
כדאי לבקר גם במוזיאון העירוני שברחוב ג'נגִיס ג'דֵסי, ממזרח לג'ומהוריית ג'דסי 
(Cumhuriyet Caddesi), רחובה הראשי של ואן. גולת הכותרת של המוצגים היא התכשיטים והכלים שהתגלו באתרים האוררטיים, בעיקר בארמון שבכפר שוושטפה
(Cavuştepe). בצד תצוגה אתנוגרפית קטנה, המתייחסת למסורת האריגה הכורדית, מוצגת הגרסה התורכית למה שהתרחש כאן במלחמת העולם הראשונה: ואן נכבשה אז על ידי הרוסים, והתורכים מייחסים לארמנים שיתוף פעולה עם הכובש הזר.
עד 1915 היו הארמנים רוב אוכלוסיית העיר, כיום לא נותר מהם פליט. ובכל זאת, הארמנים "נוכחים נפקדים" בה. העיר הישנה שבה חיו עומדת בהריסותיה, כמצבה אילמת לקהילה שאיננה עוד. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהקימו התורכים את ואן החדשה, הותירו את הישנה למען שיעורי ההיסטוריה.

מנגל תורכי באי ירוק
במרחק של כשעת נסיעה ממרכז העיר נמצא האי אקדמר (Akdamar), מפניני האזור. מצטיידים בלחם, בגבינות, במלוני ואן הידועים בטעמם המתוק ובבקבוק יין (אם תמצאו) ויוצאים לארוחה בחיק הטבע. דולמוש יביא אותנו מבס יול (Bes Yol) אל מעגן הסירות. בסופי שבוע שטות משפחות תורכיות רבות אל האי; תמרות אש המנגל מסמנות את כיבושו על ידן.
בחודשים מאי עד יולי מתכסה האי בפריחה ושחפים מקננים במצוקיו. בלב כל היופי הזה עומדת הכנסייה של אקדמר, שנבנתה במאה העשירית בידי המלך הארמני גגיק, ששאף לפוש באי מטרדות השלטון. המבנה הקטן, בעל המגדל גבוה, מפתיע בעושר העיטורים שעל קירותיו החיצוניים. סביב הכנסייה מופיעים בתבליט אבן מבחר מסיפורי התנ"ך ומהמיתולוגיה הארמנית: דוד וגולית, אברהם ויצחק, אדם וחווה, יצורים דמוניים, וגם המלך גגיק עם דגם הכנסייה בידיו.

מאבק להכרה תרבותית
מדרום לעיר ואן, באזור ההררי שבין עיראק לאיראן, מתחילה ארץ המרדפים. מאז המאה ה-19 מנהלים הכורדים מאבק, לפעמים אלים, להגדרה עצמית או לפחות להכרה בשפה ובמורשת הכורדיות. התורכים רואים בהם "תורכים הרריים" ודוחים מכל וכל נסיונות אלה. נוכחותו הרבה של צבא תורכיה באזור מוציאה לפועל מסר זה. מיופיו של אזור ואן אפשר להתרשם גם בלי להתרחק מדי ולהסתכן בכניסה לכיסי העימות.
על הדרך הראשית המוליכה לחבל הכורדי חקיארי, לאחר שעוברים את מעבר ההרים קורבש (Kurbas) מגיעים אל הכפר שוושטפה. על גבעה מוארכת בנה במאה השמינית המלך האוררטי סרדורי השני ארמון לתפארת. שושלת האוררטים היתה אחת הממלכות שירשו את האימפריה החיתית הקדומה ונודעו במפעלי בנייה ומים אדירים. עימותים עם האשורים הובילו להתפוררותה בסוף המאה השישית לפני הספירה.
כ-53 קילומטר על הדרך הראשית משוושטפה, מתנשאת מעל סביבתה המצודה הכורדית המרשימה של הושאפ (Hosap). התורכים קראו לכפר גוזלסו (Guzelsu), כשהם שומרים על משמעות שמו הכורדי: "מים יפים". השליט הכורדי סרי סולימאן בנה את המצודה במאה ה-17 להאדרת שמו ולביסוס שלטונו. מספרים שהיה כל כך מרוצה מהתוצאה, שציווה לכרות את ידי האדריכל כדי שלא יתכנן ויבנה מצודה דומה.
מגדל שער יפה ומסדרון דמוי מנהרה מובילים לפנים המצודה. בימיה הטובים כללה המצודה מאות חדרים, מבני חמאם ומדרסה, אך כיום לבד מכר מרעה לבקר שגדל בכפר לא נותר ממנה דבר. ובכל זאת, כשמטפסים על חומותיה, מחזירות לה התצפיות המרהיבות הנשקפות מהן משהו מגאוותה הקדומה. 

ניצן שריג – ארכיאולוגית וגיאוגרפית, תורכמנית בנפשה

אני / פעם היה כאן עושר גדול

לא הרחק מהגבול עם ארמניה נמצאים שרידיה של אני, "העיר בת אלף ואחת הכנסיות". סיור בעקבות אדריכלות ארמנית

 בכנסיות תמצאו גילופי דרקונים ומפלצות, ציורי קיר, אבנים צבעוניות ועמודים מסוגננים | צילום: דובי טל

כתב:  רוני ילון

שרידי העיר אני (Ani), פנינה ארכיטקטונית על הגבול שבין תורכיה וארמניה, משמשים מעין מוזיאון פתוח לכנסיות ולמבנים החשובים ביותר מבחינת האדריכלות הארמנית ששרדו בתורכיה, ואף מעבר לה. האתר, שהמבנים בו הם בעיקר מהמאות התשיעית והעשירית, נמצא ליד נהר ארפה (Arpa), שיוצר את הגבול עם ארמניה, ממזרח לעיר קארס (Kars).
מקור שמה של אני הוא באלה אנאיד – אפרודיטה הפרסית ופטרוניתה של אני, שהיתה עיר מסחר חשובה לפני ימיו של גרגורי ה"מאיר", מנצר הארמנים מהמאה הרביעית. היא התפרסמה במאה החמישית לספירה בשל מיקומה על דרך השיירות העיקרית ממזרח למערב.
שושלת בַּגְרַטוּני הארמנית שלטה באזור מהמאה התשיעית. אשוט הראשון, מבני השושלת, הפך את אני ל"עיר בת אלף ואחת הכנסיות". אשוט השלישי הביא אותה לשיא פריחתה, ואף העביר אליה את הבירה מקארס הסמוכה. בזמנו הושוותה אני לבגדאד ולקהיר בגודלה, בפארה ובמספר תושביה, שמנו יותר ממאה אלף.
ואולם, תקופת הפריחה לא ארכה זמן רב: מאבקי כוח בתוך ארמניה החלישו אותה. את המצב ניצלו הביזנטים והסלג'וקים, וב-1064 הרס אלפ ארסלן, מנהיג הסלג'וקים, את העיר היפה. מִנהל העיר נמסר לאמיר עבדול אסורוגלו מֶנוּצֶ'ר, שבנה וחיזק אותה. בעקבות פשיטות מונגוליות בהנהגת תימור לנג ורעידות אדמה במאה ה-14 ירדה חשיבותה של אני. השיירות החלו לעבור בדרכים אחרות, ואני הפכה לעיי חורבות. ביקור בחומות של אני ובשרידי כנסיותיה מלמד רבות על אופייה ואיכותה של הבנייה הארמנית באותה תקופה.

אדריכלות ארמנית בשיאה
את ביקורנו נתחיל דווקא בכנסיית השליחים הארמנית בעיר קארס, שכתר הבירה נלקח ממנה לאני. מהכנסייה, הבנויה מאבן בזלת שחורה, נעבור אל משרד התיירות בקארס עם הדרכונים. יש להכין רשימה של המבקרים (הכוללת לאום, שמות ומספרי דרכון) בשלושה העתקים ולהשאיר במשרד העתק אחד. משם ממשיכים לתחנת המשטרה, שם יבדקו את הדרכונים לעומת הרשימה ויחתמו על שני ההעתקים הנוספים, המיועדים לביקורות בדרך.
מהבניין, שבצפון-מזרח קארס, נוסעים חצי שעה מזרחה, לעבר אני. בכפר השני במעלה הכביש ניתקל בדוגמה למורכבות המצב בין התורכים לארמנים: צריך להפקיד שם את המצלמות (לאחרונה מתירים לצלם תמונות סטילס, אך לא לכיוון הגבול הארמני. הצילום בווידיאו אסור).
עוד עשרה קילומטרים ואנחנו בכניסה לאני (שעות פתיחה: 18:00-9:00. דמי כניסה: כחמישה דולר לאדם). הכניסה לאתר עוברת בשער אלפ ארסלן קפיסי, ומכונה "שער האריות". שני נהרות – עלג'ה (Alaca) וארפה – חובקים שני שלישים מהעיר, ושליש ממנה מוקף בחומות הצפוניות שבנה אשוט השלישי, 2,500 מטר אורכן ושמונה מטרים גובהן.
במשך הסיור נבחין בסגנון האדריכלות הארמנית, שבמשך אלף שנות קיומו (מהמאה החמישית ועד המאה ה-15) נטבעו בו מאפיינים המבדילים אותו מאדריכלות האזור. הסגנון הושפע משלושה מקורות עיקריים: מפרס ההלניסטית, מסוריה הרומית ומהאדריכלות היוונית-ביזנטית. רוב המבנים שהשתמרו הם כנסיות, שבהן מבנה מרכזי בצורת צלב (שהחליף אצל הארמנים מאז המאה השביעית את הבזיליקה המלבנית).
לכנסייה המרכזנית הארמנית שלושה מאפיינים: הכיפה אינה עגולה (להבדיל מהכיפה הביזנטית), אלא בעלת צורת קונוס או פירמידה מעל לתוף רב צלעי, לעתים בעל חלונות.
מאפיין נוסף הוא העברת עומס הכיפה למבנה המרובע, שעליו היא נישאת על ידי הפיכת המרובע למתומן ובנקודה גבוהה יותר למצולע בעל 16 צלעות; באמצעות ארבעה משולשים שחודרים בין ארבע צלעות הבסיס (פנדנטיבים); או על ידי בניית תוף של נישות מעוגלות שהצרו את חלל הבניין לממדי הכיפה.
המאפיין השלישי הוא הפרדה בין צורת החללים הפנימיים לבין החזות החיצונית של הכנסייה: חלל עם קמרון פנימי עגול, למשל, נעטף ונראה מבחוץ כמרובע.
במבנים של אני, שהיו שיאה של האדריכלות הארמנית, אנו נתקלים גם בשימוש בחצאי עמודים (פילסטרים) עם קשתות מעליהם, הדבוקים לחזיתות המרובעות מבחוץ.

הקתדרלה הארמנית הפכה למסגד
שביל מסומן מכוון את המבקרים באני במסלול מעגלי. תחילת השביל עוברת ליד כנסייה עגולה מהמאה וממשיך לכנסיית סנט ג'ורג' שנבנתה ב-1215, והיא אולי היפה בכנסיות שבאתר. המבנה מקושט בעיטורים על רקע כחול, כמיטב המסורת הסַסאנית, ותוכלו לראות בו גם תבליט של גלגל החמה וגילופי דרקונים ומפלצות.
נמשיך משם לקתדרלה של אני, הכנסייה הארמנית הגדולה ביותר ששרדה בתורכיה. הקתדרלה תוכננה בידי האדריכל הארמני טרדט, שגם חידש את כיפת האיה סופיה באיסטנבול בשנת 989. צורת הקתדרלה כצלב יווני, כאשר אולם התווך גבוה מהסטראות שבצדדיו. היא מעוטרת בקשתות ובעיטורים ארמניים עם אבנים בשני צבעים. לאחר שכבש את אני, הפך אלפ ארסלן הסלג'וקי את הקתדרלה למסגד פתחייה, וחגג בו ב-1064 את יום השישי הראשון של הרמדאן.
השביל ממשיך מהקתדרלה למסגד מנוצ'ר, שנבנה ב-1072 ונחשב למסגד הסלג'וקי הקדום ביותר הידוע כיום. ככל הנראה, המבנה הוקם על ידי הארמנים כארמון עם תקרה פנימית מעוטרת באבנים בשני צבעים ועם גילופים של מוטיב גן העדן. מחלונות הקירות שנותרו נשקף נוף יפה של הגבול עם גרוזיה, של מנזר לנערות ושל מצודה מבוצרת על חצי אי בנהר.
המשך השביל מביא אותנו לכנסיית השליחים הקדושים שהוקמה ב-1031, ובה מונומנט יחיד ששרד מתוך חלק שנוסף לה מאוחר יותר. השביל ממשיך לכנסייה העגולה של המלך הארמני גגיק הראשון, מבנה הרוס למדי אך מרשים בגודלו, ובו מעגל עמודים נדיר באדריכלות הארמנית שבמרכזו באר. לשער הראשי חוזרים דרך חאן סלג'וקי הרוס מהמאה ה-12, שעמודיו, הבנויים מאבנים שחורות ואדומות, מעוטרים בכוכבים.

קשתות מדומות ועיטורי ציפורים
גם למי שלא הולך בתלם, ומעדיף לסטות מעט מהשביל, יש מה לראות. למשל, את כנסיית דיקראן הוננטס, שהוקמה ב-1215 על ידי הנסיך הפטרון על מצוק מעל לנהר ארפה. הכנסייה נבנתה בתוכנית מרכזנית עם כיפה גבוהה וציורי קיר של סצנות מקראיות ושל הצליבה. מבחוץ מעוטרת הכנסייה בקשתות מדומות, בגילופי עמודים כפולים ובעיטורי ציפורים וחיות.
את כנסיית קריקור, השוכנת על גדת הנהר ארפה, בנה הנסיך קריקור לכבוד אחיו חמזה ואחותו סטה בשנת 994, כך מספרות כתובות בכנסייה. המבנה כולל נישות פנימיות וחלונות צרים וגבוהים. כנסייה אחרת, מהמאה ה-12, שוכנת בעמק בגדה המערבית של הנהר והיא בעלת חלל יחיד ותוכנית מרכזנית מתומנת, המעוטרת בעמודים כפולים עם כותרות דמויות דקל.
מסגד אבול מומראן המתומן, שנבנה ב-1195, ניצב על מצוק ליד הכניסה לעיר. הכניסה אליו מעוטרת בפסיפסים צבעוניים, ובמרתפו קבורים שלושה קדושים. במסגד נראים שרידי מינרט מהמאה ה-12, מעוטר באבנים שחורות ולבנות, שנחשב לקדום מסוגו באנטוליה.
בניין השלטון התורכי, שנבנה מול קניון בוסטנלר (Bostanlar), הוקם כארמון מפואר: חזיתו המעוטרת בפסיפסים, האבנים הצבעוניות שמעל לדלת וכיפתו המחודדת הופכים אותו ללא ספק ליפה במבנים של אני.
הדרך העוברת בין שרידי כנסיותיה של אני ושאר המבנים הייחודיים מעניקה למבקריה חוויה נופית ואמנותית נפלאה. היא גם מאפשרת לטעום משהו מאופיו הפוליטי של האזור, המתבטא בתמונה מעט סוריאליסטית: על גדות הנהר ובצל הכנסיות יושבים או מפטרלים בקבוצות חיילים תורכים, המקפידים על צילום מבוקר שלא לכיוון הגבול הארמני. מדי כחצי שעה נשמע פיצוץ עז, המגיע מהמחצבה הארמנית בגדה המזרחית של הנהר, ממש ממול לאני, מרעיד את הסביבה.

רוני ילון – אדריכל, גיאומורפולוג ומורה דרך. מנהל חברת "טיולי גבולות המזרח" 

תודת המחבר לד"ר אלי ינאי על סיועו בהכנת הכתבה.

נמרוד, אורפה וחרן / תלי תלים של לאומים

טיול בעקבות היסטוריה מפותלת ומרתקת במקומות יישוב בני אלפי שנים ובאתרים ארכיאולוגיים מרשימים, וגם בחרן שטבועה בזיכרון הלאומי היהודי כמקום שממנו יצא אברהם בדרכו לכנען

 הר נמרוד המערבי. מקדש קבורה על ההר נודע ביופיו במיוחד בעלות החמה או בשקיעתה, אז נצבעים פסלי האבן הדוממים בגוני ארגמן | צילום: דובי טל

כתב:  יהודה דגן

הרי האנטי-טאורוס (Anti-Taurus), השוכנים בחלק הדרומי של מזרח תורכיה, טומנים בחובם את ההיסטוריה המפותלת והמרתקת של האזור. מקומות יישוב בני אלפי שנים, כמו אורפה וחרן, ואתרים היסטוריים וארכיאולוגיים מרתקים לא רק מעניקים למטייל נופים ומפגשים עם מקומיים, אלא גם מספרים את עברו העשיר של האזור.
הסיור הראשון שנצא אליו מטפס על נמרוד דא (Nemrut Dagi), הוא הר נמרוד, ומגיע למקדש הקבורה של אנטיוכוס הראשון שחי במאה הראשונה לפני הספירה. בדרך נתוודע אל ממלכת קוֹמַגֶנֶה (Commagene), ששלטה על חבל ארץ נרחב באזור הזה לפני יותר מאלפיים שנה. הממלכה כבשה גם שטחים נרחבים באגן הפרת, ואופייה התרבותי של האוכלוסייה היה מזיגה בין התרבויות היוונית למזרחית. אנטיוכוס הראשון, המלך השני בשושלת, חיפש מקום שייראה למרחוק, עלה על אחת מפסגות האנטי-טאורוס ובנה שם מקדש קבורה, 2,150 מטר מעל פני הים.

פסלי נשרים וציפור שחורה
הסיור למקדש הקבורה, האורך כשבע שעות, יוצא מהעיירה קיאחטה (Kâhta) צפונה במכונית או בדולמוש (המיניבוס התורכי). הדרך העוברת ליד שדות נפט וגז מזמנת כמה וכמה אתרים היסטוריים. הראשון שבהם הוא טומולוס (גל אבנים שנעשה בידי אדם) בשם קאראקוש (Karakus, הציפור השחורה), שממנו נשקפים במלוא הדרם הר נמרוד ונהר צ'נדֶרֶה (Cendere).
סביב הטומולוס נבנו ארבע קבוצות עמודים שגובהם תשעה עד עשרה מטרים. בראשם הוצבו פסלי משפחת המלך ובצִדם פסלי נשרים (היחידי שנותר עדיין חסר ראש). ערמת האבנים מכסה את קברם של בני משפחת המלוכה. את הקבר בנה מיתרידאטס השני, בנו של אנטיוכוס הראשון, לזכר אחותו לאודיקה.
נמשיך בדרך היורדת לעבר נהר צ'נדֶרֶה, שמנקז את המורדות המערביים של הרי האנטי-טאורוס. זרימתו יצרה קניון עמוק, ובנקודת יציאת הנהר מהקניון נבנה בתקופה הרומית גשר, שלמרבה ההפתעה עדיין משמש לתחבורה. כתובת שחקוקה על הגשר מספרת כי הוא נבנה בימיו של הקיסר ספטימיוס סוורוס.
משני צדי הגשר הוצבו ארבעה עמודים, לציון בני משפחתו של הקיסר: שני העמודים הדרומיים לקיסר ולאשתו יוליה דונה, ושני העמודים מצפון לבניו – גאטה וקרקלה. לאחר שקרקלה רצח את גאטה ועלה לשלטון, ציווה להסיר את העמוד שציין את אחיו. בסופו של דבר סיים קרקלה את חייו למרגלות חומות חרן (Haran), כשאחד מפקודיו דקר אותו למוות. בשנים הקרובות, עם סיום בנייתו של הסכר על הנהר, יוצף האזור ועימו הגשר הרומי.
הדרך עוברת גם בקניון נהר קיאחטה, שבפתחו הקים אחד ממלכי שושלת קומגנה את "המצודה החדשה" (Yeni Kale), אך השרידים שנראים כיום שייכים לתקופה הממלוכית (שנת 1300 בקירוב). בהמשך הכביש יש פנייה צפונה לשרידי העיר ארסמיה (Arsameia), ההבירה הדתית של ממלכת קומגנה. בארסמיה, שמכונה גם "המצודה העתיקה" (Eski Kale), נבנו מקדשים שקיימו בהם פולחנים לאלים יווניים ומזרחיים גם יחד.
השריד המעניין ביותר בארסמיה הוא מונומנט הקבורה של מיתרידאטס הראשון, מייסד השושלת הקומגנית. מעל למערת הקבר חקוקה כתובת גדולה שנעשתה בידי בנו, אנטיוכוס הראשון, המספרת על מפעלי הבנייה שהוקמו בעיר. מעל לכתובת נראה אנטיוכוס עם מיתרס, אל האור והאמת בפולחן הפרסי (שמקבילתו היוונית היא הליוס, אל השמש). במעלה הגבעה נראה תבליט של מיתרידאטס לוחץ את ידו של הגיבור היווני הרקלס, כשעל ראשו של המלך מונח כובע תלת קומתי וגופו מכוסה גלימה.

להתחכך עם אלים ומלכים
כביש האספלט, המשקיף על מדרונותיו הדרומיים המרהיבים של האנטי-טאורוס, מטפס לראשו של הר נמרוד בין בתי כפר קאראדוט (Karadut). בכפר הזה, שתושביו מעבדים חלקות חקלאיות בעמקים שלרגלי ההר, אפשר ללון ולעלות לראש ההר לפנות בוקר. דרך מרוצפת אבנים מובילה על לפסגה, ומשם ממשיכים ברגל למקדש הקבורה.
האתר נודע ביופיו במיוחד בעת עלות החמה או בשקיעתה, אז נצבעים פסלי האבן הדוממים שבאתר בארגמן. בכל מקרה כדאי להקדים כדי להספיק לבקר בשרידים שמסביב, ויפה שעה אחת קודם.
מפסגת ההר, שנישא לגובה 2,150 מטר מעל פני הים, נשקף נוף אגן נהר הפרת וההרים הגבוהים. המבט המרהיב והפסלים הענקיים שמסביב למקדש, המגיעים לגובה עשרה מטרים, הם תמורה הולמת למאמץ. על הפסגה ניצב מקדש הקבורה שנבנה למלך וכנראה גם למשפחתו. הם נקברו בחדר, שמעליו מתנשא גל אבנים לגובה חמישים מטר.
הכתובות הרבות באתר מספרות על בניית המקדש, אך עד היום, גם לאחר מחקרים שנערכו במקום, לא הצליחו לפתור את התעלומה: היכן המסדרון שהוביל אל חדר הקבורה.
על הטרסה הצפון-מזרחית נבנה המקדש הגדול ממול לקרני השמש בזריחה. שם הוצבה שורת פסלי ענק, השוקלים עשרות טונות, שמסודרת כך מדרום לצפון: אריה, נשר, אפולו, טיכֶה (אלת הפריון), זאוס, אנטיוכוס, הרקלס, ואחריהם שוב נשר ואריה.
למרגלותיהם הוצבו ארבעה פסלי אנטיוכוס, ומשני צדי המקדש הועמדו פסלי "האבות הקדמונים" של ממלכת קומגנה. הרחבה המרוצפת שממול לפסלים שימשה מזבח, כנראה לפולחן האל מיתרס.
בטרסה הדרום-מערבית נבנה מקדש נוסף, הפעם מול השמש השוקעת, ובו שורת פסלים של המלך בחברת האלים. ראשי הפסלים נפלו, והם מונחים לרגליהם. במיוחד מרהיב ראשה של האלה טיכֶה, שפירות הארץ מפוסלים בו, אך גם ראשיהם של אלים וגיבורים אחרים שמורים היטב.
על גב הפסלים נחקקה כתובת ביוונית, שמספרת על הטקסים הדתיים שנערכו במקדש ועל מפעלי הבנייה של המלך. פסל האריה משמש סימן אסטרולוגי, ועליו חקוקים 19 כוכבים, ירח ושלושת כוכבי הלכת: צדק, כוכב ומאדים. סימנים אלו מציינים כנראה את התאריך שבעה ביולי שנת 62 או 61 לפני הספירה, אז הומלך אנטיוכוס הראשון. בטרסה הצפונית נמצא מקדש קטן נוסף ופסלים בגובה של כשלושה מטרים. אל שלושת המקדשים עלו דרכים ששימשו לתהלוכות טקסיות אשר נערכו פעמיים בשנה: ביום ההולדת של המלך וביום הכתרתו.

הממלכה הראשונה שמאמינה בישו
מקיאחטה ניסע מערבה לעבר שנלי-אורפה (Sanli-Urfa), ובדרך נעצור לביקור בסכר אתאתורכ 
(Ataturk Baraji).סכר זה הוא רק אחד מסכרים רבים, שנבנים במסגרת פרויקט דרום אנטוליה, מפעל אדיר ממדים שיזם אתאתורכ לפיתוח האזור (ראה בהמשך: "מפעל הסכרים של הפרת והחידקל").
לאחר הביקור בסכר ממשיכים דרומה עד כביש האורך החשוב, שעובר בין אדאנה (Adana) לדיארבאקיר (Diyarbakir), פונים צפונה ונכנסים לשנלי-אורפה (ובקיצור, אורפה). בכניסה לעיר נוכל לראות את ההתפתחות התעשייתית באזור בדמותם של מפעלים חדשים שמוקמים ממזרח לעיר הישנה.
אורפה העתיקה הוקמה עוד בתקופה הפרהיסטורית, סביב מעיין שנובע כל השנה. כנראה שהימצאותם של מים חיים בלב האזור הצחיח משכה מתיישבים להיאחז במקום. מייסדיה קראו לה אורסו והיא מוזכרת בטקסטים אכדיים, שומריים וחיתיים.
תרבויות ועמים רבים עברו בעיר: האימפריה החיתית ומלכי כרכמיש, הבבלים והפרסים. וכך זה נמשך עד שבא אלכסנדר מוקדון והוסיף אותה לרשימת כיבושיו.
במאה הראשונה לפני הספירה קמה בעיר שושלת שליטים מקומיים בשם אבגר. למלך אבגר החמישי מיוחסת, לפי האגדה, איגרת שנשלחה לישו, ובה בקשה שישו יבוא לרפאו, מאחר שהמלך נואש מתרופות שקיבל. הכנסייה ראתה במכתב זה הכרה ראשונה של ממלכה במשיחיות של ישו ובשליחותו, ומכאן קדושתה של אורפה, שאז עוד נקראה אדסה. העיר נתקדשה בכתבי הקודש הנוצריים, נבנו בה כנסיות רבות והיא הפכה מוקד עלייה לרגל למאמינים.

בריכת הקרפיונים המקודשים
אורפה שוכנת על צומת של דרכים חשובות: דרך אחת מגיעה מהרי ארמניה וממשיכה לעבר סוריה, דרך אחרת הגיעה מהצפון, מהים השחור, והמשיכה לסוריה ונתיב נוסף עבר במקביל לחידקל ודרכו הגיעו למערב סחורות יקרות, כמו תבלינים, מלח, משי, אריגים ואבני חן.
ביקור בעיר מתחיל במרכז התיירותי ששוקם לאחרונה לרווחת המבקרים. במרכז נראות שתי בריכות מים – בריכת אברהם (Birket Ibrahim) ובריכת זליחה (Zeliha). על פי האגדה, זליחה היתה בתו של נמרוד, המלך שאברהם אבינו ניתץ את פסיליו, אך נראה כי הבת הסוררת בחרה דווקא בדרכו של אברהם.
בבריכות שוחים קרפיונים שמנים, הנחשבים עוד מימי קדם למקודשים. בצד הבריכות נבנה ארמון המלוכה של אבגר הגדול במאה השנייה, אלא שהוא חרב באחד השטפונות שהיו פוקדים את העיר בערך פעם במאה שנה. על פי המסורת המוסלמית, נולד אברהם במערה בצד הבריכות, הנקראת מאקם איברהים ג'אמי (Makam Ibrahim Camii), ובה הוסתר מפני זעמו של נמרוד.
מהבריכות יש עלייה במדרגות למצודה שהתצפית ממנה מרהיבה: מחלקה העליון של המצודה נשקפת העיר הקדומה, ולכיוון מזרח ודרום-מזרח נראים שטחי חקלאות חדשים וירוקים, שהמים להשקייתם מוזרמים מסכר אתאתורכ. מדרום למצודה יש חפיר מרשים, שלפי אחת הסברות את חציבתו החל במאה השישית הקיסר יוסטיניאנוס והמשיכו הצלבנים. בתוך המצודה בולטים שני עמודים לגובה כ-15 מטר, שעליהם מונחות כותרות קורינתיות, וסביבה נבנו שתי חומות ו-25 מגדלים. היום נותרו במקום רק שרידים של ארמונות, כנסיות ומסגדים, שסיפורי העבר המפוארים שלהם מתקופות השלטון השונות עוברים במקום כחוט השני.
חותם ההיסטוריה של העיר ניכר, למשל, בשרידיהם של הביצורים שבנו הביזנטים. למרות הביצורים המסיביים כבשו את העיר הסלג'וקים, וזמן קצר אחריהם הצלבנים, במהלך מסע הצלב הראשון.
מסכת הכיבושים שעברה העיר לא תמה: שלטו בה מוסלמים ואחריהם העות'מאנים. מוחמד עלי המצרי היה גם הוא מכובשיה ובשנת 1918 השתלטו עליה הצרפתים. לאחר שהשתחררה העיר מהכיבוש הצרפתי העניק לה אתאתורכ תואר כבוד בעקבות פעולות המחתרת המוסלמית כנגד הכיבוש הצרפתי: הוא הוסיף לשמה את התואר "שנלי" (Sanli), שמשמעותו – הנהדרת.

הדרך לעירו של אברהם
כשמטיילים באורפה, יש כמה מקומות שלא כדאי להחמיץ: מומלץ לבקר בבזאר (השוק המקורה), במסגד הגדול ששימש כנסייה עד המאה ה-12, במוזיאון הארכיאולוגי, ובו ממצאים מאגן הפרת לפני שהוצף, ובמצבת האבן (אֶסְטֶלָה) של המלך הבבלי האחרון נבונאיד.
מקורם של תושבי העיר שחיים בה כיום הוא במשפחות נוודים שחיו בצל הרי הטאורוס ובמישורי חרן, ונראה כי הם משמרים את אורח חייהם החקלאי. בסיור בעיר אפשר לפגוש בעלי מלאכה שבמקומות אחרים כבר מתקשים לראותם, כמו מנפחי זכוכית וחרשי ברזל. ברחובות שומעים לא מעט את השפה הערבית, תזכורת למוצאם של תושבי המקום. לאחרונה נבנתה באורפה אוניברסיטה, צעד שנועד להחיש את הקדמה.
באורפה חיתה בעבר גם קהילה יהודית גדולה. בני הקהילה הקימו בה כמה בתי כנסת, שבינתיים שינו את ייעודם: אחד הפך לבית מלאכה, אחר לבית קפה ושלישי משמש בית מגורים. בסוף המאה ה-19 ואחר כך בשנת 1949 עלו יהודי המקום לישראל.
אך בכך לא תם העניין היהודי באזור. ארבעים קילומטר מדרום לאורפה שכנה העיר הקדומה חרן, שטבועה בזיכרון הלאומי היהודי כמקום שממנו יצא אברהם בדרכו לכנען. בספר בראשית מצוינת העיר כמקום מושבם של תרח ובני ביתו, ואכן בסביבתה מצויים מקומות שמשמותיהם נודף ניחוח תנ"כי מובהק: באר יעקב, עיר נחור, תל תרח ועוד.
מישור חרן משתרע על חלקה הצפוני של מסופוטמיה ("ארץ בין הנהרות"), השם היווני הקדום לשטח רחב הידיים שמשתרע מהרי אנטי-טאורוס ועד למפרץ הפרסי. מפעל ההשקיה הנרחב במישור חרן שקיים כיום באזור מוביל מים לחקלאות ומאפשר לגדל פעמיים בשנה את הגידולים הנפוצים שם, הכוללים חיטה, כותנה, ירק לבהמות ועוד.
הדרך לחרן עוברת בנוף של תלים, שעליהם יושבים כפרים. בבטן התלים הללו קבורות ערים עתיקות. בכפר סולטאן טפה, למשל, נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות לוחות טין עם כתובות בשפות השומרית והבבלית. חלק מהלוחות שימשו כנראה לתרגולת כתיבה, מצויים בהם נוסחים שונים של עלילות גלגמש ובין היתר מוזכרת בהם חרן.
חרן הקדומה ישבה על צומת דרכים חשוב, וממנה הגיעו לבבל, לארץ החיתים, לחַלֶבּ שבסוריה ולחוף הים בקרבת אנטיוכיה. מי לא ניסה לשלוט בה: אשורים, בבלים, כשדים, פרסים ועוד. אפילו בימי השלטון הרומי היתה בה מושבה של חיילים.
האתרים המעניינים בחרן כוללים את שרידי המסגד המפואר, שבנה הח'ליף מרוואן השני בסוף המאה השמינית, ואת שרידי חומת הלבנים שהקיפה את העיר, ובה קבועים שמונה שערים. ועם זאת, החפירות הארכיאולוגיות החלקיות שנערכו במקום לא חשפו עדיין את תפארתה ואת גדולתה של העיר בימי קדם.
מראש התל שעליו נמצאת חרן אפשר להבחין בעוד 31 תלים שעליהם יושבים כיום כפרים רבים. קרבתם זה לזה ממחישה את ההתיישבות הצפופה שהיתה סביב חרן בימי קדם. בשולי התל יושבים שלושה כפרים המהווים מוקד לביקור.
תושביה של חרן של ימינו הם ערבים, צאצאי נוודים מהאזור, שעוסקים בחקלאות וגרים בבתי בוץ מיוחדים עם כיפות מחודדות. בלילות הקיץ החמים אפשר לראות אותם יוצאים מבתיהם וישנים במיטות מיוחדות תחת כיפת השמים, שנראים כי באזור זה של תורכיה הם ראו מתחתם כבר הכל. 

ד"ר יהודה דגן- ארכיאולוג, עוסק בחקר התרבויות הקדומות בתורכיה

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

טרק / חוצה קצ'קר

כל מה שטוב בתורכיה וחיוני מאוד לטרק נעים יש בקצ'קר: הרים ירוקים, אגמים כחולים, מקומיים מסבירי פנים, פרדות ובקתות

כתב: נעם תדהר 

 רכס האלטיפרמק. משמעות שמו היא שש אצבעות, על שם ששת עמודי הסלע הענקיים שנוצרו שם כתוצאה מבליית קרחונים | צילום: נעם תדהר

אוהבי לכת – העמיסו ציוד, שכרו פרדה וצאו למסע רגלי החוצה את רכס הקצ'קר מדרום לצפון. זוהי דרך נפלאה להכיר אזור מיוחד במינו, שבו הטבע המדהים שזור בסיפורי היסטוריה מרתקים ובמפגשים בלתי אמצעיים עם הכפריים מכניסי האורחים.
רכס הקצ'קר עובר בצפון-מזרח תורכיה, מדרום לים השחור, והוא שלוחה מזרחית של רכס הפונטוס הנמתח ממזרח למערב. קרבתם של ההרים לים יוצרת תופעת טבע ייחודית: בצד הצפוני של הרכס יש לחות מרובה שמגיעה מהים, ולכן התפתח במורדותיו יער עבות. בדומה לתופעת "מדבר בצל גשם" שאנחנו מכירים ממדבר יהודה, יוצר הרכס הגבוה מחסום ללחות, וצדו הדרומי נותר יבש יחסית.
אנחנו נעלה במדרונות הדרומיים של רכס הקצ'קר, על מנת להימנע ככל האפשר מהגשמים המרובים שמאפיינים את מדרונותיו הצפוניים של הרכס. הטיול בקצ'קר דורש כושר גופני, ועם זאת, לא מדובר במסע שהוא נחלתם של מטפסי הרים ואין צורך בציוד אלפיני.
הארגון הלוגיסטי הכרוך במסלול, אחד מני רבים הקיימים באזור, הוא פשוט לביצוע. כדאי לשכור את שירותיהם של מובילי הפרדות – הפרדות מקילות על המאמץ הגופני, הסייסים על הניווט. את אוהליכם תוכלו לנטות בכל מקום בדרך. מי שאינו מעוניין בטרק ארוך, ועדיין רוצה לטייל ברגל, יכול להגיע ברכב שכור או בתחבורה הציבורית היומית שעוצרת בכל הכפרים, לחנות באחד הפנסיונים ולצאת לטיולי יום בסביבה.

נסיעה חלומית בדולמוש
את הדרך מארזורום (Erzurum) לעיירה יוסופלי (Yusufeli) עוברים בדולמוש, האוטובוס המקומי. כדאי להישאר ערים בנסיעה, הדרך מרהיבה ביופייה. ממעבר ההרים, שמתנשא לגובה 2,100 מטר מעל פני הים, יתגלגל הדולמוש לעמק נהר טורטום (Tortum), שלאורכו מצודות סלג'וקיות.
עם ערב יגיע הדולמוש ליוסופלי שבה אפשר ללון באחד מהמלונות הפשוטים שבה, כמו מלון קשק (Kosk), שממוקם במצוק מעל ליוסופלי, או באתר הקמפינג של אקין (Akin) שנמצא אחרי גשר החבלים.
יוסופלי היא עיירה שקטה ונעימה על צומת הנהרות צ'ורו (Coruh) וברהל (Barhal). יש בה שילוב של בתי קומות מגושמים למראה ובתי עץ מקסימים, ומסביבה יש בוסתנים ושדות אורז. תושבי המקום מתפרנסים ממתן שירותים לכפרי הסביבה, מחקלאות ומתעשיית התיירות שהתפתחה כאן בזעיר אנפין. קרבת האזור לגבול גרוזיה יצרה הרכב אתני מעניין, של אנשים ממוצא תורכי בצד תושבים בהירי שיער ממוצא קווקזי.
מיוסופלי יוצא שירות דולמוש אחר הצהריים לכפר ברהל, שממנו מתחילה ההליכה. בינתיים, אפשר לנצל את הבוקר לטיול בבוסתנים ובשדות האורז לאורך הצ'ורו ולביקור באחת הכנסיות הגריגוריאניות המרשימות שבאזור. במיוחד כדאי להגיע לקומפלקס ארבע הכנסיות (D4rt Kilise).
אחת מהכנסיות הללו היא עצומת ממדים ועזובה, שגגה מצמח שיחים עבותים. הכנסייה נקראת על שמה של תמרה, מלכה גיאורגית ששלטה באזור זה במאה ה-12. מספרים על המלכה כי חיתה במגדל על שן סלע וכי את מאהביה הרבים היא זרקה מגגו לאחר שהתישה אותם. אגדה אחרת מספרת שחלק מהמימון לבניית הכנסיות הושג ממכירת שְׂער ראשה של המלכה, שהיה נדיר ביופיו. ההיסטוריה דווקא מתארת את תמרה כלוחמת אמיצה שהיתה נדיבה עם בני עמה. היא שלטה בזכות בריתות שכרתה עם גורמים שונים, כמו הביזנטים, ובתקופתה נבנו כנסיות רבות באזור.
ליוסופלי חוזרים לפני אחת בצהריים, שכן אז יוצא הדולמוש לברהל (עדיף להצטייד במזון עוד ביוסופלי). עם ערב נגיע לברהל, שם מומלץ ללון בפנסיון קאראחאן (Karahan) שאותו מנהל מחמט. הפנסיון נמצא כשני קילומטרים במעלה דרך העפר שיוצאת ימינה ממרכז הכפר, ומטפסים אליו בשביל צר הפונה ימינה מדרך העפר הזאת. בקשו לישון במרפסת שממנה נשקפת כנסייה גריגוריאנית שהוסבה למסגד.

שש אצבעות של סלע
מהמרפסת מתעוררים לנוף נפלא: גגו המחודד של המסגד שבולט מעל לקו היער. את הציוד שלא נזדקק לו ביומיים הקרובים נשאיר אצל מחמט ונוכל להזמין ממנו ארוחת צהריים ליום שלמחרת. אפשר גם לארגן בעזרתו פרדות לסחיבת הציוד.
היומיים הראשונים למסע הרגלי יוקדשו לטיפוס לאגם האלפיני קאראגול (Karagol), השוכן בגובה 2,800 מטר מעל פני הים. האגם נמצא ליד רכס האלטיפרמק (Altiparmak), שמשמעות שמו שש האצבעות – שישה עמודי סלע ענקיים שנוצרו מבליית קרחונים.
מהפנסיון הולכים בדרך עפר לאורך נחל גועש. לאחר כשעתיים מגיעים לבית קברות, וכחמישים מטר אחריו פונה שביל צר שמאלה, לתוך היער. עוקבים אחרי הנחל, עולים לכפר נזנרה (Naznara), ממשיכים לעלות על שלוחה שהנחל זורם מימינה וחוצים עוד שני כפרים. המקומיים יורו על הכיוון הנכון כשתציינו את שם האגם. את הכפר האחרון מזהים על ידי סופם של עמודי החשמל.
מן הכפר צועדים בעלייה תלולה על שלוחה. אל תתפתו לרדת בשביל שפונה ימינה במתינות לעמק ושמרו על קו הגובה בשביל שעובר מעל לעמק בצדו השמאלי. כשלוש-ארבע שעות לאחר שעוזבים את בית הקברות מגיעים לאגם, שלידו יש מקום שמספיק לכמה אוהלים. פורשים ציוד ורגליים, ונחים.
ביום השני למסע הניווט פשוט למדי, משום שחוזרים באותה הדרך לברהל. את שפע הזמן אפשר לנצל ליצירת קשר עם המקומיים, שישמחו להזמין אתכם לכוס תה. לאחר שאוספים את הציוד מברהל עולים אחר הצהריים על הדולמוש שנוסע ליאייללר (Yaylalar). הדרך היפהפייה עוברת ביער עבות ולאורך נהר הברהל השוצף.
ביאייללר תמצאו פנסיון בסיסי המנוהל על ידי איסמעיל, אך יש בו מטבח ומקלחת חמה, שערכה לא יסולא בפז. איסמעיל אופה את הלחם הטעים ביותר ברכס ויסייע בשכירת פרדות. זה גם המקום להצטייד במזון טרי. אפשרות אחרת היא להמשיך עוד שלושה קילומטרים עם הדולמוש לכפר אולגונלר (Olgunlar), ובו ללון בפנסיון עם מיקום נפלא, שגם למנהל שלו קוראים איסמעיל. בכל מקרה, עדיף להצטייד ביאייללר.

סומכים על הבאבא
היום השלישי של המסלול מתחיל בהליכה מיאייללר על דרך העפר המובילה לכפר אולגונלר, שיושב במפגש של שני עמקים. לאחר כמחצית השעה משתנה הנוף בדרמטיות, הדרך עולה מעל לקו הצמחייה ונכנסת לעמק בצורת U שנוצר כתוצאה מבליה של קרחונים. חוצים את אולגונלר – לא לפני שמצלמים את המסגד הייחודי, שאינו אלא מינרט שתקוע על עמוד חשמל – ופונים שמאלה לגשר בטון. מהגשר עולים לכיוון דרום-מערב, וממשיכים על השביל שבגדה השמאלית של הנחל, אל כפר הרועים האסטף (Hastaf), השוכן שבעה קילומטרים מיאייללר.
אל האסטף, כמו לכפרים רבים אחרים, עולים התושבים בחגיגות גדולות בתחילת הקיץ עם עדריהם. עם בוא החורף, ננטש הכפר עד לשנה הבאה. נמשיך עוד ארבעה קילומטרים בשביל ונגיע לאתר הקמפינג דילבר דוזו (Dilber Duzu), ששוכן בגובה 2,800 מטר מעל פני הים, ושם נבלה את הלילה.
ביום הרביעי מגיע המסע לשיא: פסגת הקצ'קר. הניווט ביום זה מסובך יחסית, ומאחר שהוא כרוך בעלייה לגובה רב, קיימת סכנה למחלת גבהים. יש להתחיל את היום בשעה מוקדמת, שכן לא מומלץ להגיע לפסגה אחרי 12:00 בצהריים. ביום מעונן אסור לטפס על ההר, מחשש להיקלע לסופה. אם אינכם מנוסים בטיולים כאלה, שכרו מדריך מקומי מיוסופלי או מיאייללר. נשאיר באתר הקמפינג את הציוד, וניקח עימנו רק ציוד יום וציוד לשעת חירום.
מאתר הלינה יוצא שביל המתפתל בהמשך הטבעי של העמק. ממול אפשר לראות בבירור כתם של מסלע אדמדם, שישמש לנו נקודת כיוון. השביל מטפס בעלייה תלולה, ולאחר כשעה מגיעים לפרשת מים למרגלות הכתם האדמדם. נפנה ימינה בעלייה החדה לכיוון צפון-צפון-מערב, אל מעבר צר על דרדרת של סלעים, המסומן בגלי אבנים (שנקראים כאן "באבא", מלשון אבא). בעודנו שומרים על קו הגובה מהדרדרת, יוביל אותנו שביל ה"באבות" במתינות שמאלה.
חצי שעת הליכה נוספת ואנחנו מגיעים לאגם צלול ומדהים ביופיו, בגובה 3,500 מטר מעל פני הים. האגם נקרא דניז גולו (Deniz Golu, אגם הים), ולפני שנצא שוב לדרך, נצטייד שם במים.
ממשיכים בשביל העולה צפונה על שלוחה מימין לאגם. העלייה מגיעה למעבר באוכף, שממנו אפשר נראית פסגת הקצ'קר מזדקרת מצפון, ועליה מתנוסס באדום דגל תורכיה. מהמעבר נרד לאגם קטן, שגם בו אפשר למלא מים. הרימו עיניים ושימו לב לקרחון התלוי מעל לאגם.
שביל ה"באבות", שעובר מימין לאגם, יעלה אותנו על שלוחה, כשאנו מתעלמים ממעבר ההרים הנמצא משמאל לפסגה. רבע שעה אחר כך נרד קצת ימינה ונעלה בין הסלעים הגדולים לכיוון המדרון שמתחת לפסגה. השביל קצת חמקמק בנקודה זו, אך בזיהויו מסייעים סימני השטיפה של מעיין שנמצא על המדרון ליד השביל. נשמור על קו הגובה, נפנה ימינה ונלך כרבע שעה.
עלייה לא קלה לפנינו. מקץ כשעה נגיע לפסגה שצופה מגובה 3,937 מטר מעל פני הים על הנוף עוצר הנשימה. אחרי שחותמים בספר המטיילים שבפסגה, יורדים חזרה אל אתר הקמפינג.

ליהנות ממנעמי המזרח
היום החמישי נפתח בירידה בשביל חזרה לאולגונלר, ומשם עולים בעמק נוסף לכיוון צפון-מערב. לאורך כל הדרך עובר השביל סמוך לימין הנחל. הדרך ממשיכה ליד כפר רועים, שם כדאי למלא מים. במרחק של כשלושה קילומטרים מאולגונלר מגיעים לשטח שבו נחנה, הנקרא דובדוז (Dubeduz).
אחרי שנת הלילה נצא ביום השישי לחצות את רכס הקצ'קר מדרום לצפון. מחניון הלילה מטפסים כשעתיים בעלייה תלולה לכיוון צפון-מערב, האחרונה לטיול זה. ממעבר ההרים, המתנשא לגובה 3,200 מטר מעל פני הים, יורד שביל צפונה. שעה אחר כך, כשמגיעים לאגם בשם קארא דניז גולו (Kara Deniz Golu), כבר אפשר להבחין בשינוי המרשים בין הצד הדרומי היובשני לבין הצמחייה העשירה בעברו הצפוני של רכס הפונטוס.
מהאגם שתי אפשרויות: להמשיך צפונה עם העמק עד לכפר צ'יימקצ'ור (Caymakcur) העליון, ומשם להמשיך בשביל פרדות. בצ'יימקצ'ור התחתון נפרדים מהפרדות ומנסים לתפוס טרמפ לאיידר (Ayder), או גומאים את שמונת הקילומטרים הנותרים ברגל בדרך טבולה בצמחיית יער עבותה ליד קניון שוצף.
הדרך השנייה היא לפנות מערבה לשביל שיוצא מהאגם, עולה לאוכף ויורד לכפר קברון העליון (Yukari Kavron), שם אפשר ללון או לקחת לאיידר בדולמוש. בכפר איידר מומלץ הפנסיון של נדיר דמירסי. נדיר דובר אנגלית וישמח לארח אתכם, והאוכל שהוא מגיש – תאווה לחך. הפנסיון נמצא בכניסה הדרומית לכפר והפך למוסד בקרב התרמילאים.
הדרך הטובה ביותר לסיים את הטרק היא ליהנות ממנעמי המזרח ולהיכנס לבית המרחץ המקומי, שהתפרסם במים שמקורם במעיינות חמים. להשלמת התמונה, ניגשים אחרי הרחצה לחוות הדגים הקטנה שממול לחמאם ומקנחים בארוחה דשנה. 

 <div onclick='window.open("http://masa.co.il/popup/hp/googleMapPreviewBigEx.php?link=PGlmcmFtZSBzcmM9Imh0dHBzOi8vd3d3Lmdvb2dsZS5jb20vbWFwcy9lbWJlZD9wYj0hMW03MSExbTEyITFtMyExZDYyNTEyOS41NDc5Nzk0MjUzITJkNDEuMTg4Njc1NzQxMjUwOTIhM2Q0MC41OTIyMjIwNDE3NjE4MyEybTMhMWYwITJmMCEzZjAhM20yITFpMTAyNCEyaTc2OCE0ZjEzLjEhNG01NiExaTAhM2UwITRtNSExczB4NDA2ODk2ZTE1YTkzOGM5YiUzQTB4MzRhZTMzYjBmZjNhY2RjITJzWXVzdWZlbGklMkMrVHVya2V5ITNtMiExZDQwLjgxODY4ODA5OTk5OTk5NiEyZDQxLjU0NTE3NDghNG01ITFzMHg0MDZlNWYyOGE1ZWI5NGYxJTNBMHgxMGUzZmQ1NmFiYmZiODYhMnNFcnp1cnVtJTJGRXJ6dXJ1bStQcm92aW5jZSUyQytUdXJrZXkhM20yITFkMzkuOTA4NjExITJkNDEuMjc2OTQ0ITRtNSExczB4NDA2OGJkZjM4ODE1OWNkZCUzQTB4NWEwYjMzMjFlZTU5OTE5MCEyc0QlQzMlQjZydCtLaWxpc2UrS3ByLiUyQyswODgwMCtUZWtrYWxlJTJGQXJ0dmluJTJDK1R1cmtleSEzbTIhMWQ0MC43ODAwNTU5OTk5OTk5OTUhMmQ0MS41MDc5MTghNG01ITFzMHg0MDY2MjY5MjQ3YWE2NDY1JTNBMHhmYjFkNTE4MGZmMTExNWQwITJ6UzJGeVlXZkR0bXchM20yITFkNDAuOTgxOTcyITJkNDEuMzA3NjcyITRtNSExczB4NDA2NjI2NTg2ZTJlNmMyYiUzQTB4MmQ4MWQzNzBlNWFiMTFmYiEyc05hem5hcmElMkMrVHVya2V5ITNtMiExZDQwLjk4MzMzMjk5OTk5OTk5NSEyZDQxLjMzMzMzMjk5OTk5OTk5NiE0bTUhMXMweDQwNjhhMDZhYjUxNTM1ODclM0EweDk1ZDg5OGUzNDVjYTEzMiEyc1lheWxhbGFyJTJDK1R1cmtleSEzbTIhMWQ0MC44Njg2NzI2ITJkNDEuMjY3MjAxNCE0bTUhMXMweDQwNjhhNzZkY2IxNmQ5NzElM0EweDM0YzJkZjg3YjU0YjFmMzIhMnNEaWxiZXIrRCVDMyVCQ3olQzMlQkMrTWV2a2klMkMrMDg4OTArQXJ0dmluJTJDK1R1cmtleSEzbTIhMWQ0MC44MjA3NDE5OTk5OTk5OTYhMmQ0MS4xNzcwNjU5OTk5OTk5OTYhNG01ITFzMHg0MDY4YTc3NzlkOGRkODE3JTNBMHhjMDRlOTRhNDI2N2ZiYmVjITJ6UkdWdWFYb2dSOE8yYk1POCEzbTIhMWQ0MC44MTc3MTQ1ITJkNDEuMTYyMTExNDk5OTk5OTk1ITRtNSExczB4NDA2NjFlYjkyMzJmNjczYiUzQTB4Y2RhNjEyZGM5ZGU5NDIyMyEyemEySERwMnRoY2lCcllYWnlkVzRnWkdIRW55QmxkbXhsY21rc0lIbDFhMkZ5eExFZ2EyRjJjblZ1SUhsaGVXeGhjOFN4SUhObGRuTmhiQ0JwY20xaHhKOXBJSGxoYnNTeExDQTFNemMxTUNERHAyRnRiR2xvWlczRm4ybHVJSEpwZW1Vc0lGUjFjbXRsZVEhM20yITFkNDAuODg1MjIyITJkNDEuMTMxNjE3ITVlMSEzbTIhMXNlbiEyc2lsITR2MTQwNDU2MTAwNDEyMSIgd2lkdGg9IjYwMCIgaGVpZ2h0PSI2MDAiIGZyYW1lYm9yZGVyPSIwIiBzdHlsZT0iYm9yZGVyOjAiPjwvaWZyYW1lPg%3D%3D","Google Map", "toolbar=no,location=no,directories=no,status=no,menubar=no,scrollbars=no,movable=yes,resizable=no,top=100,left=100,width=630,height=630");'style='display:inline-block;cursor: pointer; border-top-width: 2px; border-right-width: 2px; border-bottom-width: 2px; border-left-width: 2px; border-top-style: solid; border-right-style: solid; border-bottom-style: solid; border-left-style: solid; border-image: initial; border-top-color: rgb(255, 255, 255); border-right-color: rgb(255, 255, 255); border-bottom-color: rgb(255, 255, 255); border-left-color: rgb(255, 255, 255);'לחצו להגדלה

נעם תדהר – בוגר החוג לאקולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, צלם ומדריך בחברת "בריזה", מתמחה בטיולי שטח ברגל ובאופניים באגן הים התיכון ובסיני

תודה לעידו שפירא על הערותיו המועילות.

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות
מסע אחר - המרכז לנסיעות