תפריט עמוד

מידע מעשי לגליל תחתון והעמקים

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל
החומרים שמהם עשוי הגליל
 

מאי ומישלין, מ"מטעמי התאומות" בשכניה, מכינות גורמה לבנוני-יהודי המשולב בטעמי הגליל | צילום: משה שי

כתבה: רותי אבידור

ארץ קטנטונת, אך מלאה בכל טוב. צריך רק לפקוח עין. הדרכים לגליל התחתון ובלבו, למשל, מזמנות המון מקומות מרתקים ומקסימים שקוראים לנו לעצור את הדהירה בכביש, להתבונן, להכיר ולטעום על קצה המזלג ממה שיש לאזור היפה הזה להציע. והטעם נפלא.
אל הגליל מקובל להגיע בשתי דרכים עיקריות: דרך כביש מספר 70 (ואדי מילק), שמתחיל מזכרון יעקב ומטפס צפונה, מתחבר לכביש 722, עובר דרך קריית טבעון ומשם מתחבר לכביש מספר 77, או דרך כביש מספר 65 (ואדי ערה) היוצא מחדרה, עובר דרך עפולה וצומת גולני ומסתיים במפגש עם כביש מספר 85, אשר תוחם את הגליל התחתון מצפון.
אם בוחרים לנסוע דרך ואדי מילק, עוברים דרך צומת אלונים. לפני הצומת ישנה עלייה שיוצאת מצד שמאל של הכביש לעבר עתיקות בית שערים. פנייה בצומת עצמו שמאלה (מערבה) מובילה אל קריית טבעון, שנקראת כך מאז התחברה קריית עמל אל טבעון. שם אפשר לראות את הפסל המפורסם של אלכסנדר זייד (הנמצא מעל לעתיקות בית שערים) שהיה מראשוני ארגון "השומר", לבקר בחנות "קרון הספרים", שהיא הרבה יותר מסתם חנות ספרים, ובבתי קפה נהדרים.
אחד המקומות המיוחדים בקריית טבעון נקרא "ביגה" – מאפייה שבצדה חנות ובית קפה. ייחודה של המאפייה הוא בשיטה עתיקת יומין להכנת הלחם, המבוססת על ידע איטלקי. בתהליך הכנת הבצק, שנמשך שלושה ימים, לא משתמשים בשמרים תעשייתיים אלא בשֹאור (ביגה באיטלקית), והכל מעשה כפיים. התוצאה היא לחם שיפון מלא עם תוספות כגון גרעיני פשתן וחמניות, שומשום, קימל ואגוזים, ויש גם לחם לבן עם תבלינים, פרמזן ובזיליקום, עגבניות מיובשות ועוד.
ולא על הלחם לבדו יחיה האדם. במקום אופים גם קרואסונים, עוגיות, עוגות גזר, שוקולד ודבש, קישים ומאפים מחיטה מלאה עם חצילים, פלפלים, קישואים ועשבי תיבול ריחניים. הקפה המוגש הוא איכותי, כמו שאר התוצרת של המקום. פתוח מחצות הלילה ועד
ל-20:00 בערב שלמחרת. טלפון 04-9835449.
מתוך קריית טבעון אפשר להגיע גם לבית לחם הגלילית, יישוב שהוקם על ידי הטמפלרים. הדמיון בין נופי איטליה לאזור מורגש במסעדת "טאנטי באצ'י" ("הרבה נשיקות" באיטלקית) ששוכנת ביישוב ומגישה מאכלים איטלקיים בניחוחות הגליל. במסעדה עד שישים מקומות, והמתחם כולל מדשאה, מזרקה וגם שישה חדרי אירוח. יש גם חדר טיפולים, והכל בבית משופץ מימי הטמפלרים. מתאים ליחידים ולמשפחות עם ילדים. המחירים סבירים, המקום נעים והאוכל טעים מאוד. פתוח כל יום
בשעות 23:00-12:00, בימי שישי ושבת בשעות 23:00-9:00, ובכל מקרה לא סוגרים עד שסיים אחרון הסועדים. קבוצות יכולות להזמין מראש גם ארוחות בוקר. טלפון 04-9836210.

ימי הפרח, העלה והשורש
ממשיכים צפונה. הדרך מטפסת בכביש מספר 77 עד שחוצה אותה ליד קיבוץ הסוללים כביש מספר 79, שמחבר בין שפרעם לנצרת. בצומת זה פונים שמאלה בכביש לכיוון שפרעם (חיפה) וממשיכים עד הפנייה שמאלה ליישוב הרדוף.
תושבי הרדוף חיים על פי שיטתו של רודולף שטיינר, האנתרופוסופיה. זוהי דרך חיים שלמה המתבטאת גם בבישול. במסעדה הצמחונית בהרדוף מקפידים להשתמש במוצרים אורגניים (רובם מתוצרת המקום), לא מתקרבים לחומרים שאינם ניתנים למחזור ואת האשפה מנצלים להכנת קומפוסט (דשן אורגני) לשימוש הגנן בגינת התבלינים של המסעדה.
לפי הגישה האנתרופוסופית, הצמח מותאם למבנה האדם – השורש לראש (גוף פיזי), העלה לחזה (נפש) ואילו הפרח, הפרי והזרע קשורים למערכת המטבולית ולמערכת הרבייה של האדם (הרוח). או כמו שאומרת יוטקה, מנהלת המסעדה, עורכת סדנאות בישול והרוח החיה במקום: "הגישה האנתרופוסופית לבישול ולתזונה עומדת לנגד עיני כאשר אני ניגשת להכנת מנה במסעדה. ארוחה צמחונית שלמה צריכה להזין ולאזן את הגוף, הנפש ואת רוח האדם".
חומרי הבישול במקום כוללים גרעיני דגן מסוגים שונים, טופו, אורז בר, אורז מלא, גריסים, אגוזים ועוד מכל טוב הארץ, שמהם מכינים מוסקה צמחונית, לביבות שקדים והרבה מנות מזינות ובריאות אחרות. טוב למבוגרים ולילדים. פתוח בימים שני-שישי בשעות 16:00-9:00 ובימי שבת בשעות 18:00-9:30. בתיאום מראש אפשר לפתוח גם בערב. טלפון 04-9059229 (לבקש את יוטקה או להשאיר הודעה). במקום אפשר גם לקנות ממוצרי הרדוף ולהשתתף בסדנאות הבישול שעורכת יוטקה. 

לבנוני בלב הגליל
עוול גדול אנו עושים לאזור משגב ולב הגליל בהזכירנו רק כמה נקודות חן מתוך שלל המסעדות והמקומות לאכול באזור, אך היריעה תקצר מלהכיל את כולם. ואם בכל זאת צריך לבחור, הרי שהבחירה הראשונה היא "מטעמי התאומות" בשכניה. זוהי המסעדה היהודית הראשונה שקמה ב-1988 בגוש שגב, ומאז יצא שמעה למרחוק. התאומות, מישלין ומאי, הגיעו לגור ביישוב שכניה ופתחו מקום קטן (בשעתו) המגיש אוכל מן המטבח הלבנוני-יהודי, שעליו גדלו התאומות. מאז גדל המקום והתפתח, והיום נערכים בו מדי פעם אירועים כמו חתונות, בריתות ועוד.
המאכלים במסעדה הוותיקה מתבשלים במטבח הצמוד בצורה מסורתית ומוגשים בקפידה: חמים וטריים, טעימים ומתובלים, כיאה לגורמה לבנוני המשולב בטעמי הגליל. התפריט כולל סבינחיאת (בצק שמרים ממולא בתרד, בצל ולימון), מוארק בלוז (סיגרים ממולאים בשקדים), בבא רנוג' (חצילים בטחינה) ומנות נוספות שהמלצרים ישמחו לפרטן באוזניכם. למי שרוצה לקחת הביתה – יש עשרות תבשילים ומוצרים אחרים (ריבות, תמציות ועוד) ארוזים או מוקפאים. ואם גם ייצא לכם לשמוע מפי מאי ומישלין את סיפור חייהן המרתק, החוויה תהפוך לשלמה. האוכל במקום כשר. פתוח בימים שני-חמישי בשעות 16:00-12:30, ובימי שישי בשעות 16:00-8:00 (עד 11:30 מוגשות ארוחות בוקר טובות). ביום ראשון אפשר רק לקנות מוצרים.
תיאום והזמנות בטלפון 04-9998220.
עוד בשכניה נמצאות "אתי ונעמה" שמספקות (בהזמנה מראש) שירותי הסעדה לאירועים ולקבוצות באזור ובכל מקום אחר. הן מכינות אוכל ים תיכוני ביתי, טעים ואסתטי, ומשתמשות בחומרים טריים, כמו שמן זית, שום ועשבי תיבול. המנות כוללות עוף בדבש תמרים, סויה ושומשום, סלט עגבניות עם נענע ובצל סגול ועוד. טלפון 04-9999335.
היישוב שכניה נמצא על הר שכניה, שעליו שוכנים גם היישובים קורנית ומנוף. בקורנית אפשר למצוא את "תותים", מעדנייה כשרה בעלת שם דבר באזור בתחום שירותי הסעדה לאירועים מיוחדים. במקום מתקיימות גם הרצאות, המשולבות לעתים בסיורים, וסדנאות בישול בנושאים מגוונים כמו: מי מפחד משמרים, סויה וטופו, מהמטבח הערבי בגליל, פסטה ואנטי-פסטי, פונדו, קינוחים, דגים ועוד. המעדנייה פתוחה בימים ראשון-חמישי בשעות 13:00-8:00 ובימי שישי עד 12:00. טלפון 04-9999545 (לבקש את סלעית רוסק-בשן). 

יבוא שלום עלינו
במרחק קצר משכניה מתרומם רכס שעליו יושבים יודפת, אבטליון והררית. מאתיים מטר מהכניסה ליודפת, בצד הכביש המחבר את יודפת להררית נמצאת מסעדת "אוהל יעל", המשמשת גם גן אירועים ומשקיפה אל נופי יודפת העתיקה, הר עצמון ובקעת בית נטופה. הבישול לא נעשה במקום, אלא מגיע משירותי מזון מובחרים באזור, כמו "תותים", "אתי ונעמה" ועוד, ואפשר לבחור את הארוחות ממגוון תפריטים, לפי טעמכם. האירוח במקום הוא בהזמנה מראש בלבד ומיועד לקבוצות ולאירועים (לא ליחידים). טלפון 04-6781404 (נחמה), 04-6785785.
במושב יודפת עצמו, המפורסם בעיקר בשל יער הקופים ומפעל גרבי יודפת שנמצאים בו, ישנה גם מסעדה איטלקית כפרית קטנה בשם אינקולינה ("בגבעה" באיטלקית), המסעדה נמצאת במבנה הראשון שנבנה ביודפת, והארוחות מוגשות ממש כמו באיטליה (אנטי פסטי, מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח ויין). חוץ מהמסעדה, יש גם מעדנייה עם תבשילים ומוצרים שאפשר לקחת הביתה (מרקחות, גבינות, ירקות כבושים, שמן זית ועוד) וכן תכשירי קוסמטיקה ומוצרים הוליסטיים.
פתוח בימים שני-שבת בשעות 17:00-9:00 (יום ראשון סגור). טלפון 04-9800410.
בהמשך הרכס נמצאת מחלבת "חלב עם הרוח". את מוצרי המחלבה, העשויים מחלב עזים שאותן הם מגדלים בטבע, אפשר למצוא במקומות מיוחדים בלבד (למשל במאפיית "ביגה" בקריית טבעון וב"לחם ארז" ברמת השרון), אבל הכי כיף לבוא למקום עצמו.
בירידה מהרכס לכיוון עראבה מבחינים בשילוט המוביל אל "אוהל השלום". עומר עיאדי מכין שם ארוחות "כמו בבית אמא", המתובלות בסיפורים מפיו על מנהגי המקום, על חייו עם שתי נשותיו ועל האפשרויות לדו קיום ולשלום באזור ובעולם כולו. הוא גם יציע לכם איך להגיע למקומות מעניינים (ולא משולטים) בכפר.
הארוחות מוגשות על מגש עגול גדול, שבמרכזו מנסף: אורז שעליו כמה סוגי בשר (אפשר להזמין גם מנסף צמחוני). מסביב למנסף מתכבדים בסלטים חיים ומבושלים מירקות העונה ומצמחי בר. בתיאום מראש ליחידים, לקבוצות או לאירועים (אם זמנכם בידכם, אפשר להגיע גם בלי תיאום ולחכות שעומר יכין את הארוחה). טלפון 04-6743764. 

קריאה בקפה ושיעור בגששות
בקעת סח'נין נפרשת מהעיר סח'נין דרך עראבה ועד דיר חנא (לאורך כביש מספר 805). היא מלאה מסעדות מסוגים שונים – ממסעדת "ארנים", השוכנת בצומת יובלים, ועד "בצל הזית" שנמצאת בסוף דיר חנא. כל מה שצריך זה להאט את הנסיעה ולשים לב לצדדים. מסעדות אלה כוללות מקומות מאפה של מתוקי המזרח.
בשנים האחרונות החלו אנשים באזור (כמו גם במקומות אחרים בארץ) לערוך סעודות בבתיהם, לפי הזמנה. בכווכב אבו אל-הג'א, למשל, עורך כאמל אבו אל-הג'א ארוחות לפי הזמנה, ויש אצלו גם אפשרות להישאר ללינה כפרית, טלפון 050-510018. בסח'נין מציע שאדי לינה ופאוזייה, אשתו, ארוחות טובות. טלפון 0522-485973.
בדיר חנא נבקר אצל אום מוריס, שביתה בנוי כחלק מחומות מבצר הצלבנים בכפר ועל גגו אוהל המשקיף אל עמק החילזון ומבואות הגליל העליון. אום מוריס היא אשה מרתקת, בשלנית נהדרת ומארחת מכל הלב. היא מכינה אוכל ביתי ערבי טעים ואפשר לרכוש אצלה תבשילים מעשה ידיה, סלטים, זיתים ועוד. חוץ מלבשל, היא גם קוראת בקפה ומרפאת בשיטות עתיקות. תיאום בטלפון 04-6784372.
לא רחוק מדיר חנא עובר נחל צלמון, ובו יש מסלול טיול לא ארוך ויפה להפליא. אם מצפינים לאורכו של הנחל מגיעים ליישוב סלאמה, שרוב תושביו בדווים. את זיאד סאלח תוכלו למצוא באוהל בחצר מגוריו, שם הוא מגיש ארוחות מהמטבח הבדווי, מקיים אירועים, מספר על אורח החיים הבדווי ואפילו עורך סדנאות קצרות לגששות, ביום ובלילה, ועוד. על הכנת הארוחות על פי המסורת הבדווית, תוך שימוש רב בצמחי בר ותבלין, אחראית אשתו זאדה. הכל עדין ונהדר, החומוס עשוי בצורה לא מוכרת לנו ובחצר מסתובבים עופות, לשמחת הילדים והוריהם. מי שרוצה למצות את החוויה יכול להישאר ללון באוהל (להביא שקי שינה) ולהתעורר אל כוס תה ריחני וארוחת בוקר. במקום יש גם שירותים ומקלחות. טלפון 04-6781312, 0522-846515.
מסלאמה ממשיכים בכביש מספר 804 עד שמגיעים לצומת עם כביש עכו-צפת (מספר 85). ליד הצומת שוכן כפר ראמה, שבו מוצאים בנקל מסעדות טובות, בתי מאפה וחדרי אירוח. ארוחה מן המטבח הערבי אפשר להזמין מראש אצל יוסף, ואצלו אפשר גם להישאר ללון בחדרי אירוח מזמינים ונעימים. טלפון 04-9986483.
טיול בראמה, כולל בבריכה הסודית (בתוך כרמי הזיתים שביציאה מראמה לכיוון צפת), יכול להימשך גם יום שלם. הכל תלוי בכם. למעוניינים בחוויה גסטרונומית מהמטבח הערבי-נוצרי מומלץ להגיע אל "אל-אסיל", מסעדה השוכנת בין עצי הזית על הדרך בין כפר ראמה לכרמיאל (מצד שמאל של הכביש). במסעדה מגישים גם ארוחות בוקר מיוחדות מ-7:30 עד הצהריים. טלפון 04-9587142. מצד ימין של הכביש הזה שוכנת מסעדת עזבה, שמגישה אוכל מן המטבח הערבי-נוצרי. פתוח בימים שני-שבת, טלפון 04-9888808.
באותה דרך, מראמה לכרמיאל, יוצא כביש קטן ימינה אל הכפר הדרוזי סג'ור. לריאד איברהים יש חדרי אירוח יפים בכפר, והוא מגיש ארוחות ביתיות: ממולאים שונים, סמבוסק, עוף בטאבון, קבב חלבּי, סלטים, מנות אחרונות ביתיות (יש גם אגף כשר). אפשר לתאם תפריט מראש. חוץ מסעודות עורך ריאד גם סיורים בסג'ור ובאזור, הכוללים הרצאות העוסקות בדת ובמיסטיקה דרוזיות, ואף יוצא גם לאירועים בחיק הטבע ברחבי הארץ. טלפון 04-9983629.
הטעם של בואנוס איירס
אל הגליל התחתון מקובל להגיע מן הדרום גם דרך כביש מספר 65 (ואדי ערה) ואיתו להמשיך עד צומת גולני. פונים בצומת שמאלה (מערבה) ובצד שמאל של הכביש, קצת לפני אילנייה, נמצאת המסעדה הארגנטינאית "טִיָה מריה" ("דודה מריה" בספרדית). מקימי המסעדה, משפחת ברונשטיין, עלו מארגנטינה ולדבריהם "האווירה והאוכל מביאים אתכם היישר לבואנוס איירס".
נתחי הבשר נבחרים בקפידה והכנתם היא על בסיס ידע ארגנטינאי מסורתי, והתוצאה מיוחדת וטעימה. מנות ראשונות: צ'וריסוס, מורסיליה, אמפנדס, שקדי עגל ומוח וזה לא הכל. מנות עיקריות: סטייקים לפי משקל, סוגי בשר מעורבים וכן כליות, כבד, עטינים, מעיים ועוד, כשהכל מלווה בתוספות טעימות להפליא. במסעדה 140 מקומות ישיבה, חניה בשפע וגישה לנכים. פתוח לקהל משעות הצהריים עד הלילה, כל ימות השבוע. טלפון 04-6769256. אחרי ששבעתם, ולפני שאתם יוצאים חזרה לדרך, תוכלו להצטרף ללקוחות הרבים שעברו במקום ולהשאיר על קירות המסעדה כתובת גרפיטי משלכם.

רותי אבידור – תושבת יודפת, עוסקת בתיירות. התחילה את פיתוח התיירות לכפרים הערביים בגליל ויזמה את פסטיבל הזית


לינה 

לינה בבית לחם הגלילית 

אצל אבנר
שלוש בקתות עץ שנמצאות בתוך שמורת יער אלונים-שפרעם.
ג'קוזי, מטבח מאובזר, יש אפשרות להזמנת הדרכת טיולים.
טלפון: 04-9835920,04-9534986 , 052-2927203

בית וגם סיפור
משפחת פליישמן, בניין טמפלרי על שפת השדות.
שתי סוויטות וחדר, ג'קוזי, אפשר להזמין הדרכת טיולים. הבית משמש מוזיאון לטמפלרים.
טלפון: 04-9532901, 052-3556939
כתבה: עפרה ריזנפלד


קניות 
קניות בגבעות אלונים 

חנות מיוחדת: דרך התבלינים
קצת לפני הכניסה לבית לחם הגלילית מצביע שלט גדול על החנות. נוסעים קילומטר אחד בדרך נוחה בין שדות, עכשיו בתוספת עונתית של כלניות על כרי דשא, ומגיעים אל מבנה תעשייתי גדול שהריחות גולשים מתוכו החוצה. הדוכנים עמוסים אינסוף סוגי תבלינים ותערובות מעניינות של כל העדות (10 שקלים ל-100 גרם), וגם חליטות, מיני אורז, פירות יבשים, צמחי מרפא ועוד. תענוג צרוף בשירות עצמי. בחוץ, בשדה, אפשר לקטוף עשבי תיבול ולקבל הסברים (לקבוצות). בדרך הביתה כרסמנו את כל התערובת הטעימה שהיתה מיועדת למג'דרה.
מיקום: בית לחם הגלילית
שעות פתיחה: בכל יום 17:00-8:30 (בשישי שבת פתוחים עד מאוחר יותר)
טלפון: 04-9533405
נכים: אין מדרגות ויש שירותים מותאמים
כשר: בלי תעודה
ממליצה: עפרה ריזנפלד

חנות עם אג'נדה: קרון הספרים
חנות ספרים מיוחדת ואלטרנטיבית, ובה ספרים חדשים, ישנים ומיד שנייה במבחר תחומים: אגדות, סיפורי עם, מיתוסים, ספרי ילדים ונוער, שירה, מחזות, ספרות יפה, ביוגרפיות, היסטוריה והגות, אמנות, ספרי תווים ועוד. פעם בשבועיים עורכים במקום ערב של פעילות תרבותית מכל מיני סוגים.
מיקום: רחוב המגדל 2, במרתף של מרכז ההנצחה והספרייה הציבורית, קריית טבעון
שעות פתיחה: א'-ה' 13:00-9:00, 19:00-16:00; ו' 13:30-9:00
טלפון: 04-9533461

חנות אנתרופוסופית: עומר
לפי הגישה האנתרופוסופית לכל חומר טבעי יש תדר משלו וחום משלו, וחשוב לתת לילדים להכיר חומרים כאלה, לגעת בהם וליצור באמצעותם, כדי לפתח אצלם את הרצון והדמיון. בהתאם מציעה החנות צעצועי עץ ומגוון של חומרים טבעיים כמו צמר כבשים, לבדים, דונג דבורים וגירים, שמהם תוכלו להכין במו ידיכם צעצועים ולעסוק ביצירה. למבקשים ישמחו להסביר איך עובדים עם החומרים השונים.
מיקום: כיכר בן גוריון, קריית טבעון
שעות פתיחה: א'-ה' 13:00-9:00, 19:00-16:00; ו' 14:00-9:00
טלפון: 04-9931976

רוח-חנות: המרתף הקסום
בית קפה וחנות של חפצי נוי, תכשיטים, כלי נגינה ומיסטיקה.
מיקום: מגדל המים, בית לחם הגלילית
שעות פתיחה: ב'-ו' 17:00-10:00, שבת וחג 10:00 עד החשכה, א' סגור
טלפון: 04-9931190, 052-3815559


עם הילדים 
יער הקופים
ביער הקופים במושב יודפת, שהתחיל כפינת חי, משוטטים מאות בעלי חיים על שלושים דונם של חורש טבעי. חוץ מקופים, חיים שם גם יעלים, אלפקות, תוכים ועוד, ואפשר להאכיל וללטף חלק מהחיות.
ביער יש גם חיות שהוחזקו בשבי וכעת מנסים להרגיל אותן לתנאי חופש במטרה להחזירן לטבע. פתוח בימים ראשון-שישי בשעות 17:00-9:00 (מחיר: 24 שקל לאדם), בשבתות ובחגים בשעות 18:00-9:00 (26 שקל). יש הנחות לקבוצות מאורגנות, הפעלות והדרכות.
טלפון: 04-9801265.

שביל פרות החלב
פעילות חווייתית למשפחות ולקבוצות ילדים ברפת בעקבות החלב. אפשר להצטרף לפעילות קצרה או ארוכה. הפעילות הקצרה נערכת ברפת וכוללת הסבר על פרות, הילדים מתנסים בחליבת פרות במכון החליבה, נותנים לעגלים לשתות מבקבוקי חלב, מכינים מהחלב שוקו וחמאה וטועמים (שעה וחצי, 20 שקל). הפעילות הארוכה כוללת בנוסף לרפת גם את "שביל החיטה" שבו הילדים שומעים הסבר על השיבולת, טוחנים חיטה באבן ריחיים, מכינים בצק לפיתות ואוכלים אותן (סך הכל שלוש שעות, 30 שקל). הפעילויות מתאימות לבני שנתיים וחצי ומעלה.
מיקום: שביל פרות החלב, משק ברנדס, בית לחם הגלילית
שעות פתיחה: ו' מ-10:30 – 16:00, בשבת מ-9:45, בשאר ימי השבוע – בתיאום מראש. יש להתקשר בבוקר לתאם הגעה.
טלפון: 04-9832437 , 052-3275682

 

אטרקציות ואתרים מומלצים

אטרקציות ואתרים בגליל התחתון ובעמקים


אתרים ואטרציות בגליל התחתון ובעמקים

שמורת הטבע אלוני בית קשת
יער של עצי אלון התבור בסמוך לקיבוץ בית קשת בשיפוליו המזרחיים של רכס הרי נצרת. פרט לאלונים גדלים ביער עצים נוספים ובהם האלה האטלנטית, עוזרר ועוד. הקרן הקיימת לישראל פרצה ביער דרך נוף שראשיתה באזור צומת גולני, והיא עוברת דרך בית היערן, מצפורים יפים המשקיפים על הקיבוץ, היער והר התבור, ומסתיימת למרגלות הר דבורה. כדאי לבקר באזור בעונת הפריחה, אז יוצרים סחלבים, נוריות, כלניות, עיריות ורקפות כתמי צבע בנוף הירוק.

גן לאומי כורזים
אתר עתיקות על כביש 8277 הנפגש עם כביש מספר 90 (טבריה-ראש פינה). אתר זה מזוהה עם העיר כורזים הנזכרת במקורות, ובו שרידים מתקופת המשנה והתלמוד. בנוף בזלת מצויים שרידי בית הכנסת של כורזים שנבנה ככל הנראה במאה הרביעית או החמישית לפני הספירה. משקופי בית הכנסת מעוטרים להפליא בציורי ענבים, צמחים, אריות, ציפורים ועוד. בנוסף שוחזרו באתר בתים, בית בד ומקווה טהרה. הכניסה בתשלום.

גן לאומי כוכב הירדן
גן לאומי זה מכיל שרידי מבצר צלבני המשקיף לבקעת הירדן משפת מדרון תלול בגובה של 312 מטר מעל פני הים. הנופים הנשקפים אל הבקעה ואל הרי גלעד נפלאים, ואולי משום כך פירוש שמו הלועזי של האתר הוא "יפה נוף". המבצר הצלבני הוקם באתר במאה ה-12, סביבו חומות חיצוניות עטורות מגדלי תצפית, המוקפות בחפיר עמוק שעליו נמתח בעבר גשר מתרומם. זוהי דוגמה נהדרת של מבצר צלבני, השלם ביותר מסוגו בארץ. לצד האתר הארכיאולוגי שוכן גן פסלים של יגאל תומרקין.
הכניסה בתשלום.

אילניה (סג'רה)
מושב אילניה נמצא דרומית לצומת גולני על כביש מספר 65. המושבה נוסדה בימי העלייה הראשונה תחת השם סג'רה, ואתריה מאותה תקופה שוקמו ושוחזרו כאתר לאומי להנצחת מפעל ההתיישבות. בין האתרים: חוות השומר שנבנתה בשנת 1900 (כיום בסיס של חיל החינוך, נדרש תיאום מוקדם כדי לבקר במקום), בית המעין, בית הקברות, שרידי בית בד עתיק, בית ניסן רוגוצ'בסקי בו עבד בן גוריון בצעירותו, בתים משוחזרים, מקווה הטהרה והחיזיון האור-קולי.

גן לאומי נחל צלמון
נחל צלמון מנקז את דרום הרי המירון החל ממורדות הר הלל, עובר בבקעת בית כרם ונשפך אל הכנרת. אפיקו משלב צמחיית בוסתנים עם צמחייה טבעית – ערבה, פטל קדוש, שיח אברהם, תאנה, גומא, גרגר הנחלים, קנה מצוי, אלון, חרוב, אלת המסטיק, שקמה ועוד. כמו כן גדל בשמורה צמח המישויה הפעמונית הנדיר. לאורך האפיק ישנן טחנות קמח, אמות מים ושרידים ארכיאולוגים. הגן הלאומי משתרע על פני שטח בן כ-6,000 דונם, ומשמש מקום מחייה לתנים, שפני סלע, צבאים, חזירי בר ועוד.

שמורת עין אפק
שמורה בקרבת קריית ביאליק המוקדשת לנופי ביצות נחל נעמן וכוללת את האתר הארכיאולוגי תל אפק.
בשמורה מקננים עופות מים שונים בין סבכי הקנים והסוף ועצי האשל. על פני המים ניתן להבחין בנימפאות תכולות, עדשת המים ונהרונית. בחורף ובאביב מעטרים צבעי הפריחה את השטח. בחלקה המערבי של השמורה ניצבת טחנת קמח. במורד הצפוני של התל נמצאים שרידי מבצר מהתקופה הצלבנית. הכניסה בתשלום.

הר האושר
"הר האושר" הוא כינויו של הר נחום, על שום הדרשה המפורסמת שנשא עליו ישו, ששמונת פסוקיה מתחילים במילה "אשרי". כאן גם בחר ישו את 12 שליחיו. פרט לתצפית נאה על הכנרת, כולל האתר מנזר, גן, אכסנייה, משק חקלאי וכנסייה. כנסיית הביאטיטודים תוכננה על ידי אנטוניו ברלוצי ב-1936. היא בנויה בצורת מתומן, כאשר על כל אחת מצלעותיה כתוב פסוק אחר מהדרשה. בפסיפס היפה שברצפה מתוארים סמלי שבע המידות הטובות של האדם.

מוזיאון חטיבת גולני

אתר הנצחה הכולל אנדרטה, מוזיאון, ארכיון, חיזיון אור קולי ומגרש כינוסים, הנמצא בצומת גולני, הקרויה של שמו. האתר הוקם בשנת 1982 ומתפרש על פני שטח מיוער בן כשישים דונם. לפני כן עמד במקום גלעד לחללי היחידה שנפלו במלחמת העצמאות באזור, ובשנת 1959 הוקמה באתר האנדרטה. המוזיאון מציג קרבות עיקריים בהם השתתפה החטיבה במלחמות ישראל, והכניסה אליו בתשלום. בסמוך לאתר נמצאת תחנת מידע למטיילים, מסעדה וחורשה שבה פזורים שולחנות פיקניק.

הר ארבל ושמורת ארבל
פסגת הר ארבל, בגובה 181 מטר מעל פני הים, עם המצוק התלול הבולט, היא מקום נפלא לתצפית פנורמית – הנוף המרהיב כולל את אגם הכנרת התכול, הגליל, הגולן ועמק הירדן. על המצוקים שוכנים שרידי מבצר ארבל מהמאה ה-17. האזור הורכז כשמורת טבע בת 1,850 דונם, הכוללת גם את אפיק נחל ארבל היפה והר ניתאי הסמוך. לאורך הנחל שרידי יישובים, מערות ובורות מים, וכן צמחים כגון יקינטון מזרחי, רקפות, דרדר נאה, ערבה, פטל קדוש, שיזף השיח, הרדוף הנחלים ועוד.


אטרקציות בגבעות אלונים
בילוי רומנטי: קסם המגע
אתר "קסם המגע" מציע מגוון אפשרויות פינוק לזוגות ולקבוצות: טיפולים, ספא, ארוחות, והכל באווירה מרגיעה עם מוזיקה, נרות וניחוח קטורת. בנוסף יש פעילויות מיוחדות, ובהן תוכנית "טובים השניים", שבה בני הזוג מתחילים בתהליך קצר עם מנחה שממקד אותם לחוות הנאה ממגע, סדנת "מגע מהלב" המיועדת לזוגות שמעוניינים להעשיר את הזוגיות דרך לימוד בסיסי של טכניקות עיסוי, וסדנאות קבוצתיות.
מיקום: בית לחם הגלילית
טלפון: 04-9531159

סדנת סבונים: ספירולינה
מרכז להכנה עצמית של סבון טבעי, פינוקי אמבט וקרמים. במקום יש הפעלות לילדים, סדנאות לימוד להכנת סבונים מחומרים טבעיים למבוגרים, אפשרות לקנות קִיט של חומרים הדרושים להכנת סבון בבית וגם סבונים ומוצרים אחרים מתוצרת המקום.
מיקום: בית לחם הגלילית
טלפון: 04-9534842 , 050-5404034

טיול אופניים: אופק בשטח
השכרת אופניים וטיולי אופניים לבודדים, למשפחות ולקבוצות באופן עצמאי או עם הדרכה וליווי במסלולים היוצאים מהמושב, במסלולי פריחות בשמורות יער האלונים שמסביב ובנחל ציפורי. המסלולים מותאמים לרמת הרוכבים, ממתחילים ועד מיטיבי רכיבה. אפשר לשכור אופניים מכמה סוגים ובכמה גדלים, כולל כיסאות לתינוקות ואופני טנדם לזוג.
מיקום: רחוב המייסדים, בית לחם הגלילית
פתוח: סופי שבוע, חגים וחול המועד 17:00-9:00 (מומלץ לתאם), במהלך השבוע בתיאום מראש. 
טלפון: 04-9500915, 052-2662181
פקס: 04-9866230 
אתר אינטרנט

 

 

 

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

הצ'רקסים בכפר קמא: אצל השכן מן הקווקז

לפני יותר ממאה שנה הגיעו לארץ פליטים בני שבטים צ'רקסיים מהקווקז. ביקור בכפר כמא, אחד משני הכפרים הצ'רקסיים בארץ, מציע היכרות אינטימית עם תרבות, שפה ומטבח ייחודיים. 
 

כפר כמא עבר תהליך של שיקום ושימור, שבו נשמר האיזון בין אזור מגורים לבין הרצון לשמר את יפי העבר | צילום: ברוך גיאן

כתב: חן ברם

יותר ממאה שנה נמשכה מלחמת הרוסים בעמי הקווקז, ויש אומרים כי עדיין לא תמה. בשלהי המאה ה19-, בעקבות מלחמה זו, עזבו את הקווקז כמיליון וחצי אנשים, רובם הגיעו לארצות המזרח התיכון. כך נוסדה עמאן שבירדן, כך קמו יישובים פורחים ברמת הגולן וכך נוסדו גם כפר כמא שבגליל המזרחי וריחניה שבגליל העליון.
כפר כמא הוקם בסוף שנות השבעים של המאה ה19- והקדים בעשרים שנה את ההתיישבות היהודית בגליל התחתון. היישוב ממוקם בלב רמות הבזלת, על הכביש שעובר בין המושבות כפר תבור (מסחה) ויבנאל (ימה). צאצאיהם של מקימי כפר כמא (בעיקר בני שבט השבסור') חיים במקום, ויחד עם השתלבותם בחברה הישראלית, ממשיכים לדבר צ'רקסית ולשמור על זהות ותרבות ייחודיות.

מסורת צ'רקסית וצבריות ישראלית
בקצה כפר תבור פונים מזרחה לכביש מספר 767, המוביל ליבנאל ולכנרת. נעבור את מושב שדמות דבורה ואחר כך, מימין, תחנת דלק ומסעדה. מולנו נראה את הבתים הראשונים של כפר כמא. הכביש יורד מזרחה, והכניסה הראשית לכפר נמצאת לפנינו, מצד שמאל. סביב הכניסה חנויות שונות המציעות שירותים שונים לתושבי האזור. נפנה שמאלה וניסע למעלה בכביש הכניסה הראשי לכפר.
הכביש מוביל לכיכר עגולה שבמרכזה שני עצי דקל. ביניהם ניצב מעין שלט דרכים עם תמונה של פרש צ'רקסי, הדוהר מעבר להרי הקווקז: תמונתו של סאוּסרוֹקוו, אחד מגיבורי סיפורי האפוס הקווקזי העתיק, ה"נַארְט". נמשיך ישר למעלה, עד לבניין המועצה המקומית המעוטר בדגלים ולכיכר נוספת, שבמרכזה שער מעוטר וכתובת גדולה בצ'רקסית (הנכתבת באותיות קיריליות) ובעברית: "שוואפאס שאיוובלוואו" – ברוכים הבאים. השפה הצ'רקסית קשה להגייה לדוברי שפות אחרות: זו שפה עיצורית (יש בה 64 עיצורים!), השייכת למשפחת השפות הצפון קווקזיות ואינה דומה לשום שפה אחרת המוכרת לנו.
המסלול הרגלי שלנו יתחיל כאן, במורד הרחוב הפונה ימינה ולמטה מהכיכר. מולנו, מן העבר השני של הכיכר, ריכוז של מבני ציבור ולידם אזור חניה. השביל שעובר בין מרכז הקשישים והדואר שמעל לחניה מוביל לשער יפה בחומת בזלת, שממנו נשקף בית הספר הישן – מבנה בזלת המשובץ בחלונות לבנים מגיר. זהו בית הספר היחיד בארץ שתלמידיו מוסלמים ושפת הלימוד שלו היא עברית. נוסף על כך לומדים הילדים צ'רקסית, ערבית ואנגלית: מורכבות לשונית לא פשוטה. כאן אפשר לפגוש אנשים, ואולי גם לדבר עם הילדים – במיוחד אם באתם בשבת, יום לימודים בכפר כמא.
מהכיכר נרד ברחוב הפונה לדרום מזרח, כשצריח המסגד הבולט מסמן את הכיוון הכללי. לאחר כמאתיים מטר נגיע לפנייה שמאלה (מזרחה). הרחוב הארוך והצר הוא הר'וגוז' ("הרחוב הישן") – הראשי והארוך ברחובות הכפר הישן (ר'וג פירושו דרך, ואילו הסיומת וז' משמשת להאדרה או הגדלה). נחזור דרך רחוב זה בסיום המסלול, אך כעת נמשיך עוד מעט למטה ונפנה שמאלה – לסמטה הפונה מזרחה במקביל לר'וגוז'. היישוב הצ'רקסי כפר כמא נבנה על חורבות יישוב גדול מהתקופה הביזנטית, ושמו של המקום אולי אף משמר שם עברי קדום – כפר קמה. תוך כדי סיור נוכל להבחין בשימוש שעשו בבנייה בחלקי מבנים ובאבנים מתקופת היישוב הביזנטי.
הסמטה המרוצפת מכניסה אותנו לתוך המתחם של הכפר הישן, בין גדרות שתחתיתן בזלת וחלקן העליון גיר. נתקדם בסמטה, כשממולנו המסגד. מצד ימין ביתו המעוטר להפליא של עומר נגווא. סבו של עומר היה ידוע באזור כולו כאומן היוצר כלים חקלאיים מעץ, ונכדו ירש ממנו את כשרונותיו. אם התמזל מזלכם לפגוש את עומר, תוכלו לראות תצוגה נחמדה של כלי עץ שונים שעשה.
מעל לשער סמלים הלקוחים מהדגל הצ'רקסי: 12 כוכבים (כמספר שבטי הצ'רקסים) ושלושה כידונים מוצלבים. מעל לסמל הכתובת "אדיגה קוי"- יישוב אדיגי. "אדיגה" הוא שמם העצמי של הצ'רקסים, ופירושו "אדם כליל המעלות". הכוונה היא לאדם שנוהג על פי ה"אדיגה ח'אבזה" – קוד ההתנהגות הצ'רקסי המסורתי, שבו מודגשים במיוחד כבוד למבוגר וכבוד לאשה. למרות השתנות הזמנים, לח'אבזה עדיין מקום חשוב בכפר, וכדאי לשמוע עליו עוד מאנשי הכפר. המפגש בין קוד ההתנהגות הרשמי של הח'אבזה לתרבות ה"צברית" הביא להתפתחות ייחודית לכפר כמא, כפי שניכר במפגשים בין צ'רקסים מישראל ומקהילות אחרות בעולם.

המואזין קורא בקולו
נמשיך לכיוון המסגד. הסמטה מתרחבת ובמרכזה בניין בזלת קטן עם גג אדום – כאן שכן בית הספר המקומי בתקופת המנדט. הבניין המקורי נהרס מזמן, אך לאחרונה שוחזר במלואו במסגרת תוכנית שימור האתרים שמתבצעת ביישוב.
נמשיך ישר ונגיע לרחבה נוספת, שממנה אפשר להתבונן במבנה המעניין של המסגד, אחד המקומות האחרונים בגליל שבהם המואזין עדיין קורא לתפילה בקולו (ברוב היישובים החליפה אותו הקלטה). עד לפני כשלושים שנה עמד כאן מסגד ישן עם צריח מרובע. הארכיטקטורה הנפוצה של מינרטים עגולים לא התפשטה לקווקז, ובניית המסגדים הושפעה אולי מהארכיטקטורה של הכנסיות שקדמו להם. בראשית שנות השבעים נהרס המסגד הישן ובמקומו הוקם מבנה חדש וגדול בהרבה. בוני המסגד החדש שאבו את השראתם מתקופה קודמת של נוכחות צ'רקסית במזרח התיכון: תקופת הממלוכים הצ'רקסים, ששלטו מקהיר באימפריה אדירה.
הצ'רקסים כעם קיבלו על עצמם את האיסלאם מאוחר יחסית (הממלוכים היו לוחמים שהגיעו למצרים והתאסלמו שם), בתהליך שראשיתו במאה ה17- ושיאו במאה ה19-. לפני כן היתה דתם תערובת של נצרות ואמונות פגאניות עתיקות. עדות למעמדה החשוב של הדת בכפר כמא אפשר למצוא במספר הרב של עולי רגל היוצאים למכה מדי שנה.
נפנה שמאלה לצד הצלע הדרומית של המסגד ואז שוב ימינה בסמטה ארוכה וצרה הפונה מזרחה. בהמשך משמאל חצר ובה שלושה ברושים עתיקים. המרקם של בתים מוקפי חצרות רחבות עם גדרות, שתוחמות את שטחה של כל משפחה, אופייני לבנייה הצ'רקסית בכפר כמא ומבדיל אותה מיישובים ערביים ויהודיים כאחד: בוני הכפר שילבו כך בין צורת הבנייה הקווקזית, של כפרים רחבי שטח המורכבים מבתי חווה נפרדים, לבין הצורך להתקבץ יחדיו בשל התקפות הבדווים בשנים הראשונות להקמת היישוב.
נעמוד בקצה החומה, בנקודת מפגש עם סמטה הפונה שמאלה ולמעלה, ונצפה קדימה על בניין גדול, דו קומתי, מבזלת וגג רעפים. זהו ביתו של שחאלחווא, הידוע יותר בכינוי "שאמי" ("דמשקאי"), אחד האתרים המעניינים ביישוב. הבית נמצא כיום בשיפוצים (יקום בו מוזיאון למורשת צ'רקסית), אבל גם כך יופיו ניכר. שימו לב במיוחד למרפסת הגדולה מצד ימין ולעמודי השיש.
לפני בית שאמי אפשר לפנות אל הסמטה העולה שמאלה. בקצה הסמטה נמצא אחד המבנים היפים בכפר – בית חתוקאי. על פי הסיפור הזמין איסמעיל ידיג חתוקאי את המבנה היפה לכבוד אחיו, עלי יפאד חתוקאי (המכונה גם עלי ביי). במשך שנים רבות היה עלי ביי איש דת מרכזי בחצר הסולטן התורכי עבד אל-חמיד (בתורכיה, אגב, נמצאת הקהילה הצ'רקסית הגדולה ביותר בעולם), ואף שימש שליח הסולטן לסין. כיום משמש הבניין את אגודת הסטודנטים הצ'רקסים.

טחנת קמח וגבינה מעושנת
ביתו של חתוקאי נמצא במפגש בין הסמטה לר'וגוז'. נפנה ימינה, ואז שוב ימינה ולמטה לכיוון בית שאמי. שאמי, הוא שחאלחווא, היה אחד מעשירי הכפר. ביתו הגדול (שנבנה בראשית המאה העשרים) שימש למגורים ובתקופות מסוימות גם למסחר. בצדו פעלה בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט טחנת קמח (אף היא בבעלותו של שאמי), שבה השתמשו יהודים ממושבות הגליל, פלאחים ערבים, בדווים ומוגרבים מהיישובים הסמוכים. שנים רבות עמד הבניין נטוש בחלקו, עד שנקנה על ידי המועצה המקומית (בסיוע המועצה לשימור אתרים) כחלק מהפרויקט הנוכחי של שימור הכפר הישן.
נפנה ימינה מאחורי המקלט הציבורי שממול לבית ונחזור מערבה בדרך מקבילה לזו שבאנו בה. נעבור חצר ובה עצי דקל, תאנה, זית וגפן ונפנה בסמטה שמאלה ושוב ימינה, כשאת הסמטה תוחם מבנה גדול בין שתי קומות – ביתו של אסעד שוגאן. בין שוגאן לשאמי היתה תחרות של מעמד, יוקרה וכסף, שהתבטאה גם בבנייה. כשיוצאים מהכפר דרך הכניסה המזרחית, אפשר לראות את בית שוגאן במלוא הדרו: חזית ובה חמש קשתות מפוארות וגג רעפים הבולט מעל ליתר בתי הכפר הישן. התחרות בין שאמי ושוגאן איימה על הלכידות החברתית של הכפר הקטן, אך לאחר הקמת מדינת ישראל פחת המתח, כאשר בשנת 1950 הוקמה בכפר כמא מועצה מקומית.
הסמטה מובילה אותנו לרחבה גדולה, שממנה יש תצפית יפה אל נופי הגליל המזרחי. מאחורי הרחבה נמצאת המסעדה הצ'רקסית "קווקז". את המקום פתח פאש תחאוכו, שבילה כמה שנים בקווקז ולמד שם את סודות עישון הגבינה הצ'רקסית. עישון הגבינה אִפשר לשמור אותה למשך זמן רב, במהלך מסעות רכיבה ומרעה. עם שובו שיקם תחאוכו במו ידיו את בית משפחתו הישן, שבו נולד, ובנה מקום יפה המשלב אווירה גלילית עם טעמים מעמקי הקווקז הפוריים. מאכלים רבים מבוססים על שימוש בקמח תירס, כמו למשל ה"חצ'וואס-פאסטה" – תבשיל עוף בבלילת קמח תירס. מומלץ להיכנס גם לחנות הקטנה הצמודה למסעדה ולרכוש חריץ גבינה מעושנת.
מהמסעדה נחזור לרכב דרך הרחוב הראשי, הר'וגוז'. לאורך הרחוב יש חנויות מכולת שבהן אפשר לקנות חלווז' (מעין מאפה ממולא גבינה), גבינה צ'רקסית ועוד. כדאי גם לבקר במרכז הקטן למורשת צ'רקסית, השוכן כרגע בביתו של עזמי תחאוכו, במערב הכפר. לסיום, מומלץ לצאת מהכפר דרך הכניסה המזרחית ולעצור ב"פיצה האני", שמנהלת למען נאש, בת הכפר ריחניה אשר נישאה לבן כפר כמא. ניכר ב"פיצה האני" שזו פיצרייה צ'רקסית: יש כאן פיצה עם גבינה מעושנת ופיצה עם זעתר, וגם מיני מאפה צ'רקסיים: חלווז' ומטזה, כיסונים מאודים הממולאים בגבינה, בצל מטוגן ודברים טובים אחרים. כאן אפשר לסיים את הביקור עם כוס תה מתוק וסיפורים על החיים בכפר כמא מבעלי המקום.
 


חן ברם – אנתרופולוג יישומי, מטייל ומורה דרך בישראל וברחבי אסיה. ערך מחקרי שדה בישראל ובקווקז, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללת בית ברל
תודה לפריד אברג ולמשפחת נאש על עזרתם בהכנת הכתבה.

 

נחל הקיבוצים

הנוף היפה נשקף מכל הכיוונים | צילום: יותם יעקבסון

כתב: יותם יעקבסון

עונה מומלצת: כל השנה, בפרט באביב המאוחר ובקיץ החם.
התאמת המסלול: לכל המשפחה.
קושי המסלול: קל, דילוג בין נקודות.
אורך המסלול: כקילומטר וחצי.
משך המסלול: בין שעתיים לשלוש בניחותא.
מפה: מפת סימון שבילים מס' 3 "הגליל התחתון, הגלבוע והעמקים". מהדורה אחרונה ומעודכנת הודפסה בשנת 2004. רק חלק מהמסלול מסומן – סימון שבילים שחור. בימים אלו יצאה החברה להגנת הטבע במבצע מיוחד להחלפת מפות ישנות במפות חדשות ועדכניות בחצי המחיר. פרטים בטלפון: 03-6388620.
הגעה מצומת מגידו: נוסעים בכביש הסרגל (מס' 65) לכיוון עפולה. כעבור חמישה קילומטרים, בצומת התענכים, פונים ימינה בכביש מס' 675 ונוסעים בו ישר עד צומת נבות. בצומת נפנה ימינה (מזרחה) בכביש מס' 71. כעבור שבעה קילומטרים, מעט אחרי הפניה שמאלה לקיבוץ בית השיטה, נגיע אל צומת השיטה ובה נפנה ימינה, בכביש 669. נחלוף על פני חפצי-בה, בית אלפא וקיבוץ ניר דוד ונגיע אל צומת שבה פניה ימינה לעבר רשפים וירושלים. מיד לאחר הפניה נחלוף על פני ערוץ נחל זורם ונפנה אל חניון נחל הקיבוצים.
ציוד נדרש: נעליים/סנדלים להליכה במים, בגד ים, כובע, קרם הגנה.

את הטיול אפשר להתחיל בטיפוס קצר אל מרומי תל שוכה, הנמצא מצדו הדרומי של החניון. ממרגלות הפילבוקס הבנוי בראש התל נשקף נוף יפה לכל הכיוונים. נוכל לראות מכאן את המשך דרכנו במעלה נחל שוקק – אותו קו ירק הנמשך לאורך השדות, את ניר דויד הסמוכה וגן השלושה על אתר 'חומה ומגדל' שבו, בקעת בית שאן ואפילו הרי הגלעד בעבר הירדן המזרחי.

מהחניון המסודר נמשכת דרך עפר לרכב המתפתלת לאורך גדות הנחל. אם ניסע בה מערבה נגיע אל לולי עופות. בלולים מתפצלת הדרך לכמה כיוונים, נפנה בסעיף הימני ביותר וכעבור מרחק נסיעה קצרצר נגיע אל פינה עלומה ויפה – המעיין עצמו. כאן ניתן לראות את המים נובעים מהקרקע בשפיעה עזה המצדיקה את השם אותו נושאים המעין והנחל. המים ממלאים בצלילותם בריכה גדולה ורדודה המתאימה ביותר לשכשוך גם עבור הקטנים שבחבורה. הבריכה, שבעבר הייתה עמוקה הרבה יותר, נבנתה בתקופה הביזאנטית ומאז נסתמה באבנים ועפר כיוון שאף אחד לא טרח לפנותם.

עין שוקק נמצא בשולי בקעת בית שאן ועמק חרוד, מעליו מתנשא הגלבוע. אותו רכס שקולל על ידי דויד המלך שקונן "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם", הוא המקור למימיו של המעין הנפלא. אחת הפרשנויות לשמו של ההר הוא גל-בוע. ה'גל' מתייחס לכך שהגלבוע צחיח וסלעי כמו גל אבנים ענק בעוד ה'בוע' מתייחס אל שפע המעיינות שלמרגלותיו. רוב מי הגשמים שיורדים על ההר מחלחלים במהרה דרך שכבות הסלע הסדוקות שלו ופורצים ומופיעים על פני השטח רק לאחר שנאגרו על גבי שכבת סלע אטומה בשולי מפלס העמק. עין שוקק אינו אלא מעין אחד מיני רבים הנמצאים פחות או יותר באותה חגורה נמוכה המקיפה את הגלבוע.

בסמוך לשפת הבריכה ולאורך גדות הנחל ישנה צמחיית גדות צפופה – עצי ערבה, קנה מצוי והרבה פטל. הצמחייה מהווה אתר קינון ומסתור. אם בכוונתנו ללכת לאורך הנחל עלינו לקחת זאת בחשבון, כי לא בכל מקום אפשר לשוב ולעלות לגדה וישנם קטעים עמוקים יותר בהם נדרשת שחייה. בכל מקרה כדאי לצייד את הקטנים שבינינו במצופים או בגלגל הצלה. ישנם קטעים הדורשים מעט יותר זהירות כיוון שהזרם בם מעט סוחף ועל הקרקעית עלולות להיות אבנים חדות. בשל כך כדאי לעשות את המסלול נעולים בסנדלים או בנעליים. 

יותם יעקבסון – מדריך טיולים, מצלם, כותב ונותן הרצאות בליווי שקופיות. גר בירושלים

הר תבור

הר תבור. נופים מרשימים משתקפים מכל כיוון | צילום: יותם יעקבסון 

כתב: יותם יעקבסון
עונה מומלצת
: כל השנה.
התאמת המסלול: לכל המשפחה.
קושי המסלול: קל.
אורך המסלול: כשני קילומטרים.
משך המסלול: כשעתיים.
מפה: מפת סימון שבילים מס' 3 "הגליל התחתון, העמקים והגלבוע", הוועדה לשבילי ישראל. מהדורה אחרונה הודפסה בשנת 2004.
הגעה מצומת מגידו: הדרך הקלה ביותר להגיע אל התבור היא לנסוע צפונה בכביש הסרגל (כביש מס' 65), להמשיך בכביש העוקף את עפולה (שעדיין לא מופיע במפות), לעקוב אחר השילוט לבית החולים ולעפולה עילית. נמשיך לנסוע ישר בכביש (מס' 65) צפונה, לעבר צומת גולני. כשישה קילומטרים וחצי אחרי צומת דברת, נגיע לפניה שמאלה לעבר שיבלי, דבוריה והר תבור. הכביש מתפתל בעלייה וחוצה את שיבלי. לאחר חציית הכפר נגיע אל פניה חדה שמאלה, המעפילה בעיקולים חדים מאוד אל ראש ההר. נוכל לחנות בחניון המסודר שבסמוך לכנסייה – נקודת ההתחלה.
• המסלול מעגלי, אין צורך בהקפצת רכבים לנקודת הסיום.
• העלייה אל הר תבור מותרת ברכבים פרטיים בלבד. בתחתית הירידה אפשר לשכור את שירותיהן של מוניות מקומיות העושות את השרות הלוך ושוב.

ממגרש החניה שבראש ההר נשוב כברת דרך קצרה בכביש בו באנו. נחלוף תחת השער המסוגנן שנבנה בתקופה הצלבנית ונפנה שמאלה בשביל שסימונו שחור. בצלע הדרומית והמזרחית של ההר חולף המסלול בעיקר דרך יער אורנים נטוע, אולם בפינה הצפון-מזרחית של ההר ניתקל בכמה 'ידידים ותיקים' – אלון תבור ואלה ארצישראלית שגזעיהם העבים מעידים על גילם.

נופים מרשימים משתקפים מכל כיוון. בראשית המסלול נשקיף לעבר בקעת כסולות ועמק יזרעאל. במרחק נוכל להבחין ברכס הכרמל ובצפון השומרון. הלאה משם, בגבעת המורה, נשקיף למזרח ונזכה בתצפית על הרמה שעליה משתרע כפר תבור, ממש למרגלותינו. מאחוריו – רמות יששכר ומבצר כוכב הירדן. מעבר לו, על קו האופק – הרי הגלעד והגולן. מצפון, אם רק תאפשר זאת הראות, נוכל לראות את החרמון ואת דרום הלבנון. מכיוון מערב נראה את גוש הרי מירון ואת צפת, השוכנת בשיפולי הר כנען. ממש מתחתינו יושבים בתי הכפר שיבלי. מעטים המקומות בארץ בהם ניתן להשקיף כך על כפר – ממעוף הציפור. עד לפני כשלושים שנה חי כאן קומץ בדווים באוהלים. היום היישוב הולך ומתפשט בקצב שלא יאמן. לא אחת נשמעת שירתו של המואד'ין הקורא לתפילה מסתלסלת ועולה במעלה ההר. ממערב לנו נוכל לראות את הכפר עין מאהל ואת פאתיה המזרחיים של העיר נצרת.

בתקופת המקרא היווה הר תבור נקודת מפגש גבולות של נחלות השבטים יששכר, זבולון ונפתלי. על פי השערות דבורה הנביאה הורתה לברק בן אבינועם לרכז כאן את הצבא (שופטים ד', 6) ומכאן יצאו הכוחות לעבר צבא סיסרא ורדפו אותו ואת מרכבותיו עד הקישון, שם שקעו בבוץ העמוק. למרות הקשרים אלו, נראה כי עיקר קדושת ההר כיום קשורה בישו הנוצרי. המסורת גורסת כי האירוע המתואר ב'ברית החדשה', בו העפיל אל הר גבוה עם שלושה מתלמידיו וזרח מולם באור נגוהות תוך שהוא משוחח עם אליהו ומשה שירדו לכבודו משמים, אירע כאן (מתי י"ז, 1-13). לזכר מעמד מיוחד זה נבנו הכנסיות שבראש ההר – הן הקתולית (הפתוחה לציבור הרחב) ובה פסיפסי קיר יפים, והן האורתודוכסית בה אפשר להתרשם רק מהכיפות כיוון שהכניסה אליה אסורה.

לקראת סוף המסלול נחלוף לאורך מערך הביצורים הקדום, שראשיתו מימי יוסף בן מתתיהו אשר ביצר את המקום כחלק מההיערכות למרד הגדול ברומאים ששיאו בתקופה הצלבנית. לצד שרידי חומות ומגדלים מאסיביים, לא נוכל לפספס את החפיר העמוק שהקיף את המצודה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, החפיר מעולם לא היה מלא במים, אולם הוא מנע את האפשרות להתקרב לחומות המבצר, לפגוע בהן ולטפס עליהן. למרות זאת נפלה המצודה בידי הרומאים, אך ההר על סיפוריו ממשיך לעמוד על תלו. 

יותם יעקבסון – מדריך טיולים, מצלם, כותב ונותן הרצאות בליווי שקופיות. גר בירושלים

סיור עירוני / נצרת, טיול ערבית

מתי בפעם האחרונה טיילתם בנצרת? כל כך קרובה ויש בה מכל טוב. הכנאפה מתוקה, השוק מזמין, אתריה מעניינים, והתושבים שמחים לארח מטיילים 

העיר העתיקה והמסגד הלבן | צילום: נפתלי הילגר

כתב: נפתלי הילגר

העיר שבה התבשרה מרים הבתולה על שהיא נושאת ברחמה את בן האלוהים, העיר שבה גדל ישו וממנה יצא לשנות את העולם, היא כיום העיר הערבית הגדולה בישראל. א-נאצרה, כך נקראת נצרת בפי תושביה הנוצרים והמוסלמים, החולקים את הסמטאות והשווקים, את ריח הקפה והתבלינים, את המאפיות והחומוסיות ואת הכתום-הכתום של שערות הכנאפה. בערבוביה של העיר הזאת צריך פשוט לשוטט. את הרכב משאירים באחד החניונים (יש הרבה ומשלמים מעט), ומשם הולכים. הכל קרוב, ואם לא מוצאים משהו, כי אין כמעט שילוט, נכנסים לחנות הקרובה ושואלים. תושבי נצרת גאים בעירם ושמחים לארח בה (חשוב מאוד: בימי ראשון כל העיר סגורה).
סדר האתרים כפי שהוא מופיע כאן יוצר מסלול מעגלי שמתחיל ומסתיים בכנסיית הבשורה, אבל אין דרך אחת לטייל בנצרת. אם אחרי שני אתרים תראו סמטה יפה שחורגת מהמסלול, לכו בה. כדאי להיעזר במפת העיר העתיקה שבה ממוקמים האתרים המוזכרים בכתבה לפי מספריהם. 

למפה המוגדלת

1) כָּנִיסַת אל-בִּישָארַה
כנסיית הבשורה
כנסיית הבשורה נבנתה מעל למערה שבה, לפי האמונה הנוצרית, התגוררה מרים, ובה התבשרה מפי המלאך גבריאל על הריונה מרוח הקודש. הכנסייה נבנתה ונחרבה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. זו שניצבת היום על מכונה נחנכה ב-1969, ושולבו בה שרידי הכנסיות הקודמות.
במפלס התחתון נמצאת מערת הבשורה, ובה שלוש קפלות עם מזבחות, עמודי סלע אדמדמים, פסיפס ושרידי הכנסיות מהתקופות הביזנטית והצלבנית. במפלס העליון שוכן אולם התפילה שבו פסיפסים גדולים מתנת קהילות נוצריות ברחבי העולם. דלתות הכנסייה מחופות תבליטי ברונזה ונחושת, ומעליהן ניצבים פסלים וחקוקות דמויות חשובות בנצרות. כיפת האולם בנויה בצורת שושן צחור, הפרח המזוהה עם מרים, והיא מתנוססת לגובה של כמעט שישים מטר מעל למערה. במתחם הכנסייה נמצאת גם כנסיית יוסף שנבנתה מעל ביתו של יוסף הנגר, אישה של מרים.
שעות: מדי יום, 17:30-8:00
טלפון: 04-6572501

2) אל-בָּאבּור
טחנת הגליל

נכנסים בעד דלת קטנה מימין לרחוב ויורדים במדרגות בעקבות הריח אל חנות גדולה שנפתחה לפני יותר ממאה שנה כטחנת קמח, וכיום היא מציעה שלל שמנים טריים ותבלינים שהם חגיגה לעין ולאף.
מיקום: בין מסעדת תשרין למסעדת אל-רידא
טלפון: 04-6455596

3) אל-חָמַאם אל-קָדִים
בית המרחץ וגלריית קקטוס
לפני כעשר שנים פתח תושב העיר אליאס שאמה את קקטוס, גלריה וחנות מזכרות שבה מוצגים ונמכרים תכשיטים עבודת יד ויצירות אמנות אחרות. במהלך עבודות השיפוץ של המבנה חשף אליאס בית מרחץ עצום ממדים, ועבר עוד זמן מה עד שהבין שמתחת לבלטות שלו מסתתר אוצר היסטורי מדרגה ראשונה. הארכיאולוגים שבדקו את המקום גילו ממצאים מרעישים: בית המרחץ נבנה לפני אלפיים שנה לפחות, והתנור שסיפק לו את החימום גדול פי שלושה מתנור דומה שנמצא בחפירות העיר בית שאן. ממצאים אלה מלמדים ככל הנראה על קיומה של עיר גדולה מאוד בתקופתו של ישו, בניגוד לטענה הרווחת אודות הכפר הקטן שבו גדל והתחנך. הגלריה עומדת עדיין מעל שרידיו של בית המרחץ, ודרכה מגיעים אליו ומזמינים בו סיורים.
מיקום: ליד כיכר מעיין מרים
פתיחה: הגלריה פתוחה בימים שני-שבת 19:00-9:00, הסיורים בבית המרחץ בתיאום מראש
מחיר: הכניסה לגלריה חינם, סיורים – 120 שקל לאדם אחד ולקבוצות של שניים עד ארבעה; 28 שקל לאדם בקבוצה של חמישה ומעלה; 15 שקל לילד מעל גיל 4. המחיר כולל כיבוד קל והדרכה של כחצי שעה. אפשר גם להזמין סיור בלא כיבוד, ואז המחיר נמוך יותר.
טלפון: 04-6578539

4) כָּנִיסַת אל-בִּישָארַה אל-אוֹרְתוֹדוֹקְסִייָה
כנסיית הבשורה היוונית-אורתודוקסית
נקראת גם כנסיית גבריאל הקדוש. בקריפטה של הכנסייה נובע מעיין מרים שעל שפתו, כך מאמינים היוונים-אורתודוקסים, התבשרה מרים על הריונה מרוח הקודש. כנסיית גבריאל הקדוש קטנה, אך נחשבת אחת היפות בארץ בזכות שלל האיקונות, ציורי הקיר היפים והנברשות המפוארות. המבנה הקיים נבנה במאה ה-18 על שרידי כנסייה צלבנית.
פתיחה: שני-שבת 18:00-7:00, סגור בשעות 12:00-10:00
טלפון: 04-6576437

5) סוּק אל-עָרָאיֵס
שוק הכלות
פעם היה שוק הכלות תחנת חובה של כל כלה מהציבור הערבי. כיום הוא אינו פעיל כבעבר, אך עדיין אפשר למצוא בו נשים צעירות שפוקדות את חנויות הבדים, התכשיטים, הנרות, הקישוטים והשמלות. אזור זה של העיר הוא בדיוק המקום לעזוב את כל המפות וללכת לאיבוד בסמטאות.
בכניסה לשוק הכלות, בין כיכר בית הסופר לדיוואן אל-לאג'ון, נמצאת שבאט, חנות סדקית שרחוקה מהדימוי האפלולי של חנויות מסוג זה. בשבאט מצוי מבחר עצום של אביזרי תפירה וסריגה, גם לכלות וגם לכל מטרה, ואם אין לכם מושג מה זה סדקית – שווה להיכנס בשביל החוויה.

6) דִיוָּואן אל-לָאג'ון
מרכז רב-תרבותי לאמנויות הבמה

בסבך הסמטאות של העיר העתיקה, בחלל יפה מעוטר בקשתות, פועל תיאטרון-קפה דיוואן אל-לאג'ון המקיים פעילויות תרבותיות ורב-תרבותיות בתחומי הבמה והמלאכות המסורתיות. את התיאטרון הקים לפני כחמש שנים גסאן עבאס – במאי, מחזאי ושחקן, ולפני כשנה וחצי חברה אליו חניתה-קרולין הנדלמן – מספרת סיפורים וממקימי בית הספר למספרים בטבעון.
בדיוואן אל-לאג'ון עולות הצגות בערבית, באנגלית, בעברית והצגות דו-לשוניות, נערכים קונצרטים של מוזיקת פולקלור, ערבי ספרות, שירה ומחול, מופעים של מספרי סיפורים וקרקס מהארץ ומחו"ל. כמו כן, מתקיימים בתיאטרון מפגשי נוער ומבוגרים יהודים-ערבים.
בצד המופעים מתקיימות במקום סדנאות תיאטרון, סיפור סיפורים, ריקודי בטן וקרקס, ויש גם מסלולי הכשרה במלאכות מסורתיות ובאומנויות, כמו למשל רקמה פלסטינית ופלאחית. המופעים מתקיימים בעיקר בסופי שבוע או בהזמנה מיוחדת לקבוצות.
מיקום: סמטת סיבט אל קאעוור (6098, ליד השוק)
שעות: שני-שבת, 15:00-9:00
טלפון: 04-6469413
דוא"ל:[email protected]

7) פָאוּזִי עָזַאר אִין
בית הארחה

מעוז ינון טייל בעולם, הלך את שביל ישראל לכל אורכו וחזר עם תובנות: לא צריך להרחיק מהבית כדי להתפעל מנופים ומתרבויות. מעוז שכר בניין מהמאה ה-18 בלב לִבּה של העיר העתיקה והפך אותו לאכסניה יפהפייה למטיילים ולנופשים. על הבית מכסה תקרה גבוהה מצוירת בעבודת יד, יש בו אולם מרכזי יפה שמשקיף לכנסיית הבשורה וחצר פנימית נעימה עם קשתות אבן.
טלפון: 054-4322328, 04-6020469
מחיר: 300-200 שקל ללילה לזוג, 50 שקל לכל אדם נוסף, 50 שקל ללילה להולכים בשביל ישראל. אפשר להזמין ארוחת בוקר בתוספת של 30 שקל לאדם.

8) א-סוּק
השוק
בשוק העתיק של נצרת יש חנויות תבלינים, בדים, תכשיטים, דוכני כלבו ועוד. בסמטת בעלי המלאכה תוכלו למצוא אומנויות נשכחות כמו יוצרי סכינים, וברחבת שוק הירקות הסמוכה תגלו שיש בארץ ירקות שמעולם לא שמעתם עליהם ושאפשר לתבל מרק בכל מיני קוצים. הבית הגדול השולט על רחבת שוק הירקות הוא ביתה של משפחת אל-פהום, אחת הוותיקות והידועות בנצרת. מתחת לבית יש שתי מאפיות: באחת קונים בייגלה מיוחד במינו עם אניס ובשנייה אוכלים פיצה מצוינת. כשתריחו בהמשך הרחוב ריח חזק של קפה, חפשו את בית הקלייה של משפחת אל-פהום, שהוא מהטובים ומהמפורסמים בארץ.

9) אל-מָסְג'ד אל-אָבְּיָיד
המסגד הלבן

זהו המסגד הראשון שהוקם בנצרת, לפני כמאתיים שנה. את המסגד הלבן בנה עבדאללה אל-ניני, שהיה שופט נערץ בכל הגליל והראשון בשושלת אל-פהום (אל-פהום פירושו החכם באדם). כשקבע את מדיניות המסגד החדש כתב שבמסגד זה יטיפו לאהבה ולכבוד ושלא תצא ממנו לעולם הטפה לשנאה. כדי להבטיח שמדיניות זו תישמר גם אחרי מותו, כתב בצוואתו שהאחריות על המסגד תעבור לחכם בבניו, ואם לא יימצא בן חכם תעבור לחכמה בבנותיו, ואם לא תימצא בת חכמה תעבור האחריות לקעבה שבמֶכָּה, ובלבד שלא יהיה המסגד כפוף לשלטון כלשהו. עד היום קורא האחראי על המסגד (כיום עאטף אל-פהום) את כל הדרשות של יום שישי לוודא שהן ראויות, ולפני חגים חשובים של דתות אחרות נושאים דרשות לכבודן.
שעות: בכל שעות האור, חוץ משעות התפילה, ובלי תיאום מראש
הערות: יש להגיע בלבוש צנוע ולדבר בשקט. באזור המחופה שטיחים יש לחלוץ נעליים.

10) בּוֹלוּס א-סָאדֵס
רחוב פאולוס השישי

רחוב פאולוס השישי הוא רחוב מסחרי לא תיירותי. עם זאת, מרוכזות בו כמה וכמה חנויות ממתקים מסורתיות, שמהן כדאי לפקוד לפחות שתיים: האחת היא אל-מוכתר (מיקום: קצת אחרי המשביר טלפון: 04-6461661, יש עוד סניף בכביש תופיק זיאד פינת רחוב המוסכים טלפון: 04-6556027), השנייה היא אל-מחרום (מיקום: מול כיכר העיר טלפון: 04-6552097). ואולי תרצו לדעת שהמקומיים קונים כנאפה באל-מוכתר ובקלאווה באל-מחרום.


נפתלי הילגר – צלם וכתב מערכת של מסע אחר. מצלם עבור סוכנויות ומגזינים אירופיים ומעביר הרצאות בליווי שקופיות. http://www.naftali-hilger.com  

תודה לטיולי קדם, למעוז ינון, לפאוזי נאצר ולטארק שחאדה על עזרתם בהכנת הכתבה

 

מסלולי טיול ברגל ובאופניים


מסלול ברגל
שמורת אלוני אבא

שמורת אלוני אבא מציעה נוף של גבעות מעוגלות עטויות יער אלונים טבעי. השמורה מציעה מסלול מעגלי העובר ביער בין האלונים, שכעת מוקפים גם בפריחת כלניות ורקפות מקסימה. המסלול נינוח ומתאים למשפחות. יוצאים ממגרש החניה שליד מושב אלוני אבא והולכים על שביל מסומן ומתוחם שהסדירה רשות הטבע והגנים (שגם מבקשת לשמור על הסביבה ולא לסטות ממנו). יש תיבת מידע בכניסה למסלול.
הגעה: נוסעים על כביש 7513 מצומת אלונים לעבר בית לחם הגלילית ועוצרים בחניה שנמצאת כ-200 מטר לפני הכניסה למושב אלוני אבא.
אורך המסלול: כקילומטר וחצי
משך הטיול: כשעה בהליכה נינוחה
למי מתאים: לכל אחד


מסלול באופניים
בין שמורת אלוני אבא לשמורת גוש אלונים

מסלול אופניים משפחתי שמתאים לעונה ועובר בין שתי שמורות יפות ופורחות: שמורת אלוני אבא ושמורת גוש אלונים.
יוצאים מהרחוב הראשי של בית לחם הגלילית (רחוב הטמפלרים) לכיוון אלוני אבא על דרך הכניסה הראשית למושב. פונים בפנייה השנייה ימינה (צפונה) לדרך עפר ונוסעים לאורך גדר על גבול שמורת אלוני אלוני אבא. אחרי כקילומטר צפונה יש פיצול – ישר או שמאלה (לדרום-מערב). פונים שמאלה וממשיכים להיצמד אל הגדר כאשר מימיננו יש קרחת יער חקלאית של שדה חיטה. רוכבים סביבה (עדיין בצד היער) כקילומטר וחצי, ואחריה יורדים כחצי קילומטר עד שמתחברים לדרך כורכר שמתפצלת: שמאלה לבסמת טבעון וימינה לכיוון חילף טבאש. אנחנו פונים ימינה לטבאש ועוזבים את שמורת אלוני אבא לטובת שמורת גוש אלונים.
אחרי כקילומטר עוברים דרך שער אבן המבשר על כניסה לכפר וממשיכים עד למבואות הכפר, ושם מגיעים שוב לצומת: שמאלה לתוך הכפר, ימינה חזרה לגוש אלונים. פונים ימינה (דרום-מזרח) ורוכבים ביער של אלונים. החלק הראשון הוא מעלה מתון, וכשמגיעים אחרי כשני קילומטרים לנקודה הגבוהה ביותר (קו פרשת המים), לא יורדים אלא פונים שמאלה לצפון-מזרח. מגיעים לעוד קרחת יער מעובדת ורוכבים בינה ובין שמורת גוש אלונים כקילומטר וחצי בנוף שעכשיו הוא מכוסה כלניות. מגיעים לדרך כורכר חקלאית וצומת – שמאלה לכעבייה וימינה חזרה לבית לחם הגלילית. פונים ימינה לכיוון הירידה לבית לחם הגלילית (בירידה יש קצת מהמורות, כדאי לעצור לפניה ולהתכונן לכך) ויורדים בזהירות.
בחלק התחתון, לפני השדות, אפשר להיכנס ברגל ליער ולראות את מרבד הכלניות שבתוך השמורה. אחרי שיוצאים נוסעים לבית לחם הגלילית. אפשר לסיים את הטיול כאן (כ-12 קילומטר) או להמשיך ולחצות את הכביש מצפון לדרום ולרכוב בדרך שעוברת דרך חוות התבלינים ובין מטעים וכרמים אל באר אבא – באר ונביעה שאפשר לשכשך רגליים במימיה בימים חמימים.
אורך המסלול: 12 קילומטר
משך הטיול: שעתיים-שלוש
למי מתאים: משפחות
מפת סימון שבילים: מספר 4 – הכרמל (המסלול אינו מסומן בה, אך אפשר להיעזר בה להתמצאות)


מסלול ברגל ובאופניים
נחל ציפורי
לאורך נחל ציפורי, בין היישובים הבדואיים כעבייה וראס עלי, עובר מסלול יפהפה שמגיע אל טחנות הקמח של גבעת עליל ואל טחנת הנזירים, חוצה כמה פעמים את הנחל האיתן ועובר במטעי פרי. אפשר לעשות את המסלול בשני הכיוונים, אבל מוטב לעשותו מראס עלי לכעבייה (החניה ברחבת בית הספר של ראס עלי בטוחה יותר מהחניה בפאתי כעבייה). אפשר ללכת בכיוון אחד בלבד (ואז צריך הקפצת כלי רכב), ואפשר ללכת מזרחה מדרום לנחל לפי המסלול הכחול עד עין יבקע ולחזור מערבה בדרך העפר שעל גבול היער הנטוע מצפון לנחל. המסלול מתאים גם לאופניים.
אורך המסלול: כשלושה קילומטרים לכל כיוון
משך הטיול: כשעתיים לכל כיוון
סימון שבילים: כחול (שביל ישראל עובר במקביל, אך התווי הכחול יפה יותר וקרוב יותר לנחל)
למי מתאים: למיטיבי רכיבה ולמיטיבי לכת
מפת סימון שבילים: מספר 4 – הכרמל


מסלול ברגל ובאופניים
דרך הטמפלרים
המתיישבים הטמפלרים במושבות בית לחם הגלילית (שנקראה אז רק בית לחם) ואלוני אבא (ששמו אז היה ולדהיים) היו מעבירים סחורות, ובעיקר חלב ומוצריו, לחיפה. משער העמקים (שנקרא באותם ימים חרתייה) היתה דרך סלולה, אך רק בתחילת המאה העשרים נפרץ הקטע שמחבר בין המושבות ובין שער העמקים, וזכה לכינויים כמו "דרך הטמפלרים" ו"שביל החלב". היום אפשר לטייל בדרך יפה היוצאת מקריית טבעון המבוססת על חלק מהתווי של דרך הטמפלרים.
מחנים את הרכב במגרש החניה שליד מבנה חטיבת הביניים שבקצה רחוב מרווה בשכונת רמת טבעון. הולכים עד סוף הרחוב וממשיכים אל דרך העפר היורדת לוואדי, עוברים מבנה נטוש ששימש בעבר בית מטבחיים והולכים בין עצי אלון מצוי, אלה ארצישראלית ואחותה האטלנטית, כליל החורש, לִבנה רפואי ועוד. הדרך מגיעה עד לכביש 75 המגיע לשער העמקים.
הגעה: מכביש 75 פונים לקריית טבעון, נוסעים ברחוב אלונים הראשי (כביש 7513), ממשיכים ישר לרחוב השקדים המטפס לצפון-מזרח עד לרמת טבעון, ושם נמצא רחוב מרווה שממנו יוצאים למסלול.
אורך המסלול: כ-2.5 קילומטרים
משך הטיול: כשעתיים
למי מתאים: באופניים – למיטיבי רכיבה, ברגל – למשפחות
מפת סימון שבילים: מספר 4 – הכרמל
הערה לרוכבי אופניים: אפשר להאריך את המסלול ולהתחילו בבית לחם הגלילית. מבית לחם הגלילית רוכבים כמו במסלול האופניים שלעיל עד לפיצול שמאלה לבסמת טבעון וימינה לכיוון חילף טבאש. משם עולים לבסמת טבעון ונוסעים על הציר המרכזי של הכפר עד חניון אגד בקריית טבעון (כחצי קילומטר ממרכז בסמת טבעון ועד לחניון). בכיכר שליד חניון אגד פונים שמאלה לרחוב מרווה, ומשם ממשיכים בוואדי לפי המסלול הקצר. המסלול מבית לחם הגלילית לשער העמקים ארוך בכשמונה קילומטרים יותר מהמסלול היוצא מקריית טבעון.

תודה לרעיה שורקי ולמחמוד נסאר מרשות שמורות הטבע והגנים, לכליל אדר מקק"ל ולסיימון ברקוביץ מ"אופק בשטי – טיולי אופניים בבית לחם הגלילית".

גבעת אלונים / בלדה על שלושה גברים ונערה אחת

נוף הוא לפעמים רק מעטה שמתחתיו רוחשות עלילות גבורה, אהבה ודם. טיול בגבעות למשל הופך למסע אחר לגמרי כשהולכים לטייל בעקבותיו של אלכסנדר זייד, ממקימי "השומר", או בעקבות נערה עיקשת מתוך "פונטנלה" של מאיר שלו. מסע לעומק האדמה והזיכרון

האנדרטה לזכרו של אלכסנד זייד מסמלת כמה צדדים באישיותו: שומר על סוס, חקלאי על ההר, איש נערץ | צילום: טל גליק

כתבה: תמר שנקר 

לוּ רק היה אפשר הייתי מטיילת בגבעות אלונים בחברת ארבע דמויות שעבר זמנן. הייתי יוצאת עם ארבעתן לטיול קצר, מטרידה אותן כדרכי בכמה שאלות דחופות ונהנית מחברתן הטובה.
עם אלכסנדר זייד למשל הייתי יוצאת למסע רכוב על גב סוסתו הנאמנה ודוהרת איתו בין הגבעות. אלכסנדר – איש מרשים וכריזמטי – היה לוקח אותי, כך אני מקווה, לסיבוב בגבעות שיח' אבריק וחרתייה, ויחדיו היינו מבקרים בכמה מתחנות חייו ומותו.

אלכסנדר זייד: גבעות שיח' אבריק
אלכסנדר עלה מסיביר הרחוקה בשנת 1904. כמו רבים מחבריו לעלייה השנייה עבר את המסלול הנהוג באותם הימים ועבד כפועל פשוט במושבות, קטף הדרים, למד סתתות בבצלאל, ואז נדד צפונה (אנשי העלייה השנייה היו עסוקים לא מעט בנדודים, לפעמים בקבוצה לפעמים כיחידים, נדדו ממקום למקום ומיוזמה ליוזמה, מלהט חדש ללהט חדש יותר). כך היה אלכסנדר שותף פעיל בהקמת תל חי וכפר גלעדי, ב-1907 היה ממקימי ארגון השמירה העברי הראשון "בר גיורא", ולאחר מכן ממייסדי ארגון "השומר". ב-1926 השתקע בגבעות שיח' אבריק ובנה כאן את ביתו עם ציפורה אשתו (שכמו חלוצות אחרות נהגה ללבוש בגדי גברים). הוא הגיע על תקן שומר גלילי מטעם קק"ל, שקנתה אז אדמות באזור, קשר קשרים עם הבדואים בסביבה, ומכיוון שהיה כנראה איש רעים להתרועע ורבים נשאו אליו את עיניהם, הפך הבית על הגבעה לאכסניה לאמנים, לרועים ולמתיישבים בסביבה.

תחנה ראשונה: פסל אלכסנדר זייד
כשבאים מכיוון תל אביב, כמה רגעים אחרי צומת יקנעם ורגעים אחדים לפני צומת אלונים, נגלית בצד שמאל בראש הגבעה אנדרטה קטנה, פסלו של אלכסנדר זייד. מי שהיה פעם סמל ליהודי החדש הלך והתכווץ לכדי נקודה זעירה כמעט בלתי נראית בנוף, אגדה שנשתכחה.
את פסל הברונזה בנה דוד פולוס ב-1940, שנה אחרי שאלכסנדר מת. הפסל מסמל כמה מהצדדים באישיותו של שותפי לטיול – שומר על סוס, חקלאי על ההר, איש נערץ. מאז נסדק הפסל, ובשנות השמונים שופץ. אגב, המשורר אלכסנדר פן, גם הוא טיפוס לא סטנדרטי (שהשנה מציינים מאה שנה להולדתו) חיבר את השיר "אדמה אדמתי" לזכרו של זייד. כמה מטרים במורד הגבעה נמצא קבר שיח' אבריק המקודש למוסלמים, ובתווך – בין השיח' לסמל הציוני – שיחי צבר צומחים פרא. לא רחוק משם נמצא הבית שבו עדיין מתגוררים צאצאיו.

תחנה שנייה: זירת הרצח
מכאן נמשיך לרחוב השומרים בקריית טבעון. שם, בחשכה, ארב לאלכסנדר המוות (העולם נחלק בין מעטים שהיו רוצים לדעת את נסיבות מותם ובין כל היתר שדבקים בהדחקה המבורכת. אלכסנדר, בגלל היותו איש ללא חת, היה ודאי מעדיף לדעת, ומן הסתם היה מרביץ איזו קללה ברוסית). לא ברור מה היתה הסיבה לרצח, והיה גם מי שטען שמדובר בתאונה, מה שברור הוא שמותו בא לו בהפתעה. הנסיבות הן כדלקמן: בשעת לילה מאוחרת חזר אלכסנדר מאסיפת חברים בקיבוץ אלונים שישב באותם הימים לא רחוק מביתו. אלה היו ימי המרד הערבי (1939-1936), והמצב בארץ היה נפיץ. ירייה נורתה ואלכסנדר נרצח. הרוצח זוהה כבדואי מהסביבה, ונקמת הדם, כמנהג רועים, לא איחרה לבוא. בשליחות משפחת זייד נרצח הרוצח על ידי חבריו של זייד.

תחנה שלישית: קברות השומרים
משם אנחנו ממשיכים מרחק כמה צעדים לקברות השומרים, בית קברות קטן, שמיד מבחינים כי נעים להיקבר בו. אורנים וגושי סלע מקומי עוטפים את המצבות, ובעונת הפריחה מבצבצות כאן רקפות. אלכסנדר לא חנך את בית הקברות; היה זה בועז פרסוב, אחד מרועי הסביבה שטבע במעיין יצחקייה ונקבר כאן ראשון. במרכז בית הקברות קבורים בני הזוג זייד, לא רחוק מהם קבור בנם גיורא.
אז הייתי מבקשת מאלכסנדר שיראה לי את מערת הקבורה שגילה, כך מספרים, והובילה לתגלית שהסעירה את דמיונם של ארכיאולוגים – עיר המתים הענקית בית שערים. העיר הזאת כבר קשורה לדמות הבאה שאותה הייתי רוצה לפגוש – רבי יהודה הנשיא.

רבי יהודה הנשיא: הגן הלאומי בית שערים
לרבי יהודה הנשיא הייתי פונה בגוף שלישי ("מה איתך, את רוצה לרכוב על סוסים עם רבנים?" אני יכולה כמעט לשמוע את סבי, שהיה איש דתי מן הסביבה וחיבב סיפורים, נוזף בי בחיבה).
לפי המסורת נולד רבי יהודה הנשיא בימי גזרות הקיסר הרומי אדריאנוס. מסורת ספציפית יותר אומרת שנולד בשעת מותו בייסורים של רבי עקיבא, ובכל מקרה מדובר בזמן מרד בר כוכבא (135-132 לספירה). המועד הזה סימבולי ומלמד לא מעט על פעולותיו ועל בחירותיו של האיש. רבי (בשל מעמדו המכובד כל כך הוא זכה דווקא לשם קיצור) פעל בתקופה לא פשוטה תחת השלטון הרומי. מתוקף תפקידו כנשיא הסנהדרין הוא עמד בראש ההנהגה הרוחנית והלאומית של יהודי הארץ באותה התקופה, ודמותו היתה למופת של מנהיגות. מנהיגות מזן נכחד.
היו לו כמה מטרות: להקל על תנאי חייהם של יהודי הארץ, לחזק את מעמד הסנהדרין שבראשה עמד, להפיץ את ידיעת התורה בשכבות רחבות, ובעיקר לאחד את העם. הוא בחר בגישה פרגמטית וביצע זאת באופן בלתי מתפשר. למשל הוא הקפיד לכבד את השלטון הרומי ואף קשר עימו קשרים. לרבי, שהיה איש עשיר, היתה גם אופוזיציה, אולם היא בטלה בשישים, ומנהיגותו היתה בלתי ניתנת לערעור.
המעשה החשוב ביותר המיוחס לו הוא חתימת המשנה. המשנה היא מערכת של דיונים בעל פה, בעיקר בתחומי ההלכה. במשך דורות שיננו התנאים את הדברים בעל פה, אולם רבי יהודה הנשיא הבין שיש צורך לעשות סדר בדיונים (הוא ערך אותם בשישה סדרים), להכריע בין מסורות, ובעיקר לחתום את אותם. מעשה החתימה אישר למעשה את הנאמר במשנה (הדיונים שנערכו לאחר מכן כונסו בתלמוד) ונתן לו תוקף, והיום כל התורה שבעל פה – החשובה במסורת היהודית לא פחות מהתורה שבכתב – נשענת על אותו נוסח מוסכם וכתוב.
עיקר יופיו של בית שערים – אתר מרתק שלא כולם מכירים – נמצא מתחת לפני האדמה. בתוך סלע הגיר הרך יחסית חפורות עשרות מערות קבורה של אנשי היישוב היהודי בית שערים שפעל כאן בין המאות השנייה עד הרביעית לספירה. את רוב חייו העביר רבי יהודה הנשיא בבית שערים עד שעבר לציפורי. כשנפטר, נקבר כאן כמו שביקש. בעקבותיו נקברו כאן רבים מיהודי התפוצות כפי שמעידות כתובות שנמצאו באתר. מומלץ להיכנס למערות הקבורה הפתוחות לציבור (המערה שלפי המסורת נקבר בה רבי סגורה), להתרשם מהכתובות המעטרות את הקברים ולבקר גם בבית הכנסת ובבית הבד העתיקים שבסמוך לכביש המוביל לגן הלאומי.

גוטליב שומכר: מושב בית לחם הגלילית
ב-1906, בדיוק לפני מאה שנה, עלו לקרקע המתיישבים הטמפלרים – גרמנים נוצרים ששאפו לקרב את הגאולה – בבית לחם הגלילית. היו אלה בניהם של המתיישבים במושבה הטמפלרית הוותיקה בחיפה, שכמו כל דור שני ביקשו להגדיר את עצמם באופן עצמאי. גוטליב שומכר (1924-1857), בנו של יעקב שומכר, ממנהיגי התנועה הטמפלרית, היה זה שתכנן את המושבה. ללא ספק מדובר באיש רב פעלים וכישרונות: מהנדס, ארכיאולוג, ממתכנני תווי המסילה החיג'אזית וחוקר שידו כמעט בכל. הוא אף תכנן להקים כאן את ביתו ולעבוד כמו חלוצינו את האדמה, אך לבסוף לא נשאר כאן זמן רב וחזר אל העיר הגדולה שממנה בא. בחלקה של שומכר מתגורר כיום קובי פליישמן, שהפך את הטמפלרים לפרויקט חיים ומדריך סיורים בעקבותיהם. איתו אני יוצאת לטיול בבית לחם הגלילית.

תחנה ראשונה: החצר של שומכר
הסיפור של הטמפלרים הוא סיפור על חריצות, יזמות וזרות גדולה. הארץ כמעט שלא הכירה פרץ יזמות כזה: הם סללו כבישים, בנו מפעלים, הביאו מיכון חקלאי וכל הזמן הזה נותרו זרים ומרוחקים בכפריהם ובמושבותיהם.
הבית של משפחת פליישמן דומה מאוד למה שהיה בימי הטמפלרים – הרצפות, התריסים, המענשלך נותרו כשהיו. שלוש קומות יש לבית, ואנחנו יוצאים לסיור. כאן יִיבשו חזירים, כאן קבועים בתקרה כמה אדנים ממסילת רכבת העמק (שומכר, שהיה בעל קשרים במפעל הרכבות של העות'מאנים, דאג להשיג ככל הנראה כמה אדנים), כאן היה דיר החזירים וכאן יש גם צימרים.
בית לחם הגלילית של היום שומרת על יופייה האירופי. בתי אבן גדולים, תריסי עץ יפים מוגפים, בית העם ששימש מרכז רוחני לטמפלרים משמש גם היום את המושבניקים, רפתות טמפלריות גדולות נטושות בחצרות.

בית לחם הגלילית: תחנה אחרונה
בקצה בית לחם הגלילית יש חלקת אדמה קטנה שצריף עץ בצִדה. לקח אותי לשם קובי פליישמן. איפה קבורים הטמפלרים? שאלתי, ופליישמן, שלוקה כמוני (הרי זו מחלה) באותה החיבה לבתי קברות, נסע איתי לקצה המושב, הצביע על חלקה שברושים מסמנים אותה וסיפר איזו בדיחה על רוחות גרמנים שמשתוללות פה בלילות.

בתיה יופה: מושב אלוני אבא
בתיה יופה, הדמות האחרונה, חביבה עלי מכולן. ברא אותה מאיר שלו בספרו "פונטנלה". היא חפה מכל חשיבות היסטורית ובעלת אישיות נטולת כל רסן (המיתוסים המשולבים בספריו של שלו הם כמו רסן המוביל את הדמויות ושולט בחייהן).
בתיה, אחת מארבע בנות שנולדו לאפופה יופה, איכר רב כוח וקשוח, היתה נערה עצמאית ועיקשת, נשמה צעירה וחופשית בעולם של אידיאות נוקשות. יום אחד, כשהיתה בת שבע עשרה, התלוותה אל דודה שביקר בוולדהיים (אלוני אבא של היום), הכפר של הגרמנים. בתיה, שאהבה מאוד גלידה, הלכה לקנות את הממתק אצל אחת ממשפחות הטמפלרים. יוהאן ריינהרדט, עלם צעיר מן הגרמנים, קרא לה לטייל עימו ביער האלונים, שעדיין מכסה את האזור.
"אביב היה. היער עלה על גדותיו בריחות, בצבעים, בציוצי חיזור אחרונים של ציפורים ובקריאות ראשונות של גוזלים ואפרוחים. העצים כבר התכסו עלווה חדשה… עלי הדודאים התרחבו… בתיה הלכה כמו שלימד אותה אביה ללכת בשדה, עם מקל ביד, על כל צרה שלא תבוא… יוהאן אחז בידו השמאלית אגודה של קנים דקים וקצרים, ומדי פעם גחן ותקע אחד מהם באדמה. 'ככה אני מסמן את הדודאים,' הסביר לה, 'ובעוד חודש וחצי אבוא לקטוף את הפירות.'" ("פונטנלה", עמוד 226).
הגרמנים בזמנו של אפופה יופה לא התערבבו ביהודים, והיהודים לא התערבבו בגרמנים. ופתאום, ביער, לבלבה הרומנטיקה בין בתיה ליוהאן, והדבר נודע בציבור. אפופה לא התלבט, עלה על סוסתו ודהר לוולדהיים, אל החווה שבמזרח המושבה. "'אני מחפש את הבן שלך,' אמר אפופה… 'אל תדאג,' נמסך הלעג בקולה, 'גם אנחנו לא רוצים להתלכלך עם כלה יהודייה.' 'אמרי לו שייזהר!'… 'אנחנו לא מתחתנים עם יהודים, ולא שומעים איומים מיהודים, ואנחנו לא אוהבים לראות אתכם רוכבים על סוסים,' המשיכה גברת ריינהרדט… 'פה בארץ-ישראל יהודים ירכבו על סוסים ולא יבקשו סליחה.'" ("פונטנלה" עמודים 244-243), אמר הכפיל של אלכסנדר זייד. כשחזר הביתה כלא את בתו בצריף שבחצר, אולם לא לזמן רב. בתיה ברחה כשרק כותנתה לעורה ועברה להתגורר בוולדהיים.
בזמן מלחמת העולם השנייה נחשבו בני המושבות הגרמניות לנתיני אויב (חלקם הזדהו עם התנועה הנאצית), והבריטים אסרו עליהם לצאת ולבוא מן המושבות עד שגורשו לאוסטרליה על ידי הבריטים ב-1948. לילה אחד, ככה מסופר ב"פונטנלה", קראו לאפופה ולאשתו לבוא לכפר הגרמנים. עומדים לגרש את בתיה לאוסטרליה, נאמר להם. הם התגנבו בלילה, עמדו מעבר לגדר וראו את בתם בפעם האחרונה.
אלוני אבא (ולדהיים) מתויר פחות מבית לחם הגלילית, ובעיני הוא לא פחות יפה. כפר גרמני לא גדול שנוסד ב-1907 בידי גרמנים שעזבו את הכת הטמפלרית וחזרו לחיק הכנסייה האוונגליסטית (לכן יש בכפר כנסייה, לטמפלרים אין כנסיות). כדאי להקיף את הכנסייה היפה העומדת היום נעולה, ומשם להמשיך מזרחה אל מה שנראה, לפחות בדמיון, כמו בית החווה של משפחת ריינהרדט. בית אבן גדול, מבנה עצום ממדים בחצר ודקל וושינגטוניה מסמן אותו. עוד מעט תצא בתיה יופה מן הבית ותברך אותנו לשלום בשפת אביה. 

תמר שנקר – עורכת מסע אחר

היסטוריה / הולכים בתלם, מטיילים בזיכרון

בכפר תבור, מסחה בעברית של פעם, עדיין גאים באיכרים האמיתיים וזוכרים את האבות המייסדים. טיול שעובר במוזיאון היסטורי ובמפעל מרציפן וממשיך ברחוב שבו הניף נער מאוהב פרד על כתפיו 

מוזיאון  "חצרות איכרים". המוזיאון בנוי כחצר משק אותנטית, עם הריח, המגע והאווירה המיוחדים כל כך | צילום: ברוך גיאן

כתב: עפר רגב

במקום שבו נוגעת הבזלת השחורה בגיר הלבן, למרגלותיו של הר תבור היפה והשלו (יש אומרים, המושלם והיפה שבהרים), שוכנת מושבה קטנה של איכרים עובדי אדמה. שמה של המושבה כפר תבור, אבל רוב האנשים קוראים לה פשוט מֶסחה.
הכביש שמגיע מעפולה מטפס במתינות על שיפוליו המזרחיים של הר תבור. פונים ימינה בתחנת הדלק "פז" שבכניסה הדרומית למושבה. בצד הכביש הזה היתה פעם הגורן של המושבה, שאליה נאסף היבול בתום הקציר. בשנות החמישים הופסק השימוש בגורן, ובמקומה הוקמה שכונה עבור עולים משתי ארצות אקזוטיות למדי – שבדיה וסין.
מצד שמאל אפשר לראות מטע קטן ומסודר להפליא של עצי פרי, "חכורה" בעגה המקומית. החכורה היא שטח אדמה שהיה צמוד לבית ושימש חצר משק. בשטח הזה גידלו ירקות ועצי פרי (בעיקר לשימוש עצמי), אכסנו את כלי העבודה וגם אפו לחם טרי מדי יום בטאבון. בדרך כלל הסתובבו שם גם כמה תרנגולות, פרה או שתיים, ולפעמים היה גם סוס.
מימין נמצא בית כנסת שנבנה בשנת 1937, ומשמאל מסתעף רחוב, שבפינתו שלט עץ המודיע בגאווה כי זו "שכונת המייסדים". הרחוב הצר והקצר זכה להנצחה בשירו של חיים חפר "ערב במסחה".
לאורך "הרחוב של מסחה" התגוררו בני המקום. אנשים בני כל עדות ישראל, משפחות מרוסיה ומרומניה, מתימן ומעיראק, גרי צדק וכוהנים. בחצר כל בית התגוררה גם משפחת החארֶת', הפועל הערבי שסייע לאיכר בעבודה הקשה. כולם היו איכרים קשוחי אופי, פניהם צרובות שמש, עור ידיהם מחוספס ומיובל. שפתם היתה בליל של יידיש וערבית, עברית תנ"כית ואנגלית מגומגמת. "איכרים אמיתיים", כינה אותם ההיסטוריון יוסף קלויזנר. איכרים כמו בכל מקום, רק שכאן הם מדברים בבי"ת דגושה. 

פיוט – לא בבית ספרנו
ברחוב של מסחה צריך ללכת במתינות. במשך עשרות שנים היה המקום הזה מנותק מדרך וממים. הניסיון לימד את המקומיים לקחת את הזמן לאט יותר. רבות מן המשפחות שחיות כאן כיום הן מצאצאי 25 המייסדים שהגיעו למקום בשנת 1901, מראש פינה, מזכרון יעקב ומכפר סח'ם שברמת הגולן. יק"א, החברה המיישבת, ביקשה ליצור בארץ ישראל סגנון התיישבותי חדש: גוש מושבות המבוסס על משק שעיקרו עבודת פלחה. הם דיברו על "גזע חדש" של איכרים יהודים, אנשים שלא יהיו אינטלקטואלים מדי אלא פשוט יעבדו. יעבדו קשה.
במרכז הרחוב עומד בית הספר הראשון, מבנה המשמש כיום ספרייה ציבורית. ילדי כפר תבור גדלו בתנאי חיים קשוחים למדי, וכמו שגילו מוריהם הם לא היו ילדים קלים. מנהלו הראשון של בית הספר בכפר תבור היה יוסף ויתקין, אדם ענוג ובעל נפש פיוטית – לא בדיוק החומר המתאים למקום מסוג זה. ביום חורפי אחד, ברגע של מצוקה, ישב ויתקין בחדרו שבבית הספר וכתב את האיגרת "קול קורא לאחינו בני ציון שבגולה". קריאה זו עתידה להיות מן הגורמים שיאיצו את גל העלייה המכונה "העלייה השנייה".
מתקדמים עוד קצת הלאה. משמאל ניצב בית המועצה המקומית, הבנוי במקום שבו שכן בית הוועד של המושבה. חיי הציבור נוהלו בקפדנות על ידי חברי הוועד המקומי. את קופת המושבה שמרו מתחת לספרי התורה בבית הכנסת; אין מקום בטוח מזה.
מאחורי בית המועצה נטועה "חורשת משה", זכר לפרשה הטראומטית של שוד עדר המושבה בחג השבועות תר"פ (1920). באותו יום נשדד העדר כולו על ידי ערבים. שלושה מבני המושבה – משה קלימנטובסקי, נחמן קרניאל וצבי פייקוביץ – יצאו לרדוף אחריהם, ובנקיקי ההרים התפתח קרב יריות. קלימנטובסקי נהרג ושני חבריו נפצעו. עוד שנים רבות אחר כך סיפרו המסחאים על הרגע שבו שעט סוסו של פייקוביץ אל הרחוב במושבה, חולצתו הלבנה אדומה מדם. "זה שום דבר, אמא", הספיק לצעוק בטרם איבד את הכרתו. אחיו של צבי, יגאל פייקוביץ, היה אז תינוק בן שנתיים. לימים ישנה את שמו ליגאל אלון. בספרו המופלא "בית אבי" הוא מציין פרשה זו כמאורע שעיצב את דרכו בחיים כחייל, כמפקד וכמנהיג ציבור.
בלב ההצטלבות ניצב בסיס אבן ועליו פסל ברונזה בדמות של פרש משורג שרירים ויפה עיניים. הפסל מזכיר את העובדה שבבית הסמוך, בית משפחת אוליאל, נוסד בחג הפסח תרס"ט (1909) ארגון "השומר", מהמיתוסים של הגבורה היהודית במאה העשרים.
הרקע להקמת הארגון היה קטטה שפרצה בין איכרי כפר תבור לכפר שכן. במהלך הקטטה הרג האיכר שמואל אפלבאום, כנראה בשוגג, את הערבי שמונה לשמור על שדות המושבה. תושבי כפר תבור חששו מפני נקמה מצד קרובי הנרצח. כדי להתגונן, הזמינו קבוצת פועלים שעבדו בחוות סג'רה (אילנייה), ובראשם ישראל גלעדי, כדי שיסייעו בהגנת המושבה. השומרים התגוררו בבית משפחת אוליאל והחליטו על הקמת הארגון שנקרא "השומר". הם הצליחו להביא להרגעת הרוחות, עד הפעם הבאה. 

פרד לאהובתי
מימין לצומת נמצא בית המוזיקה החדש על שם משפחות שנקר וצפירה. בית המוזיקה נמצא במבנה המכונה בית הספר החדש; הוא נקרא כך כי נבנה רק בשנת 1910. מיכאל שנקר היה פועל שהגיע לכפר תבור מפולין באמצע שנות העשרים. הוא התאהב עד צוואר ברבקה היפה, בתו של האיכר דוד צפירה, נערה תימנייה שופעת חיים ועליצות. מיכאל הביישן לא ידע כיצד לקשור שיחה עם הנערה המחוזרת. על כן התייצב במרכז הרחוב עם פרד חסון, שאף אוויר מלוא ריאותיו ובתנופה אחת הניף את הפרד על שכמו. "כמו היה זה אפרוח", כתב חיים חפר בשירו. הפרד היה המום, וגם עבור רבקה זה היה סגנון חדש של חיזור. חץ האהבה נשלח. ימים אחדים אחר כך עלו השניים לפסגת התבור. שם, בעברית רצוצה במבטא פולני, הציע מיכאל נישואים לרבקה.
בשנת 1929 עברו בני הזוג, כעת כבר הורים לתינוקת, למושבה החדשה נתניה. לימים החליטו רבקה ובתה ציונה, כמחווה לכפר תבור, להעניק לו את בית המוזיקה.
מכאן ממשיכים ופונים שמאלה אל "בית המשורר". כאן התגורר הרב בן ציון לוין, איש מופת שהיה מנהיג רוחני, אך גם אחראי לחלוקת תערובת המזון לתרנגולות ולענייני משק נוספים. מיזוג מקסים בין חומר לרוח. אחרי מותו, מסרה משפחתו את הבית למועצה המקומית, וזו מועידה אותו לסופרים המבקשים מעט שלווה ושקט כדי ליצור.
מאחורי "בית המשורר" נמצא המוזיאון המקומי, "חצרות האיכרים". המוזיאון בנוי כחצר משק אותנטית, עם הריח, המגע והאווירה המיוחדת כל כך. יש בו שפע פעילויות לילדים, מיצג אורקולי והרבה מוצגים היסטוריים. כמו חצר משק של פעם, יש כאן גם בעלי חיים לרוב, משובך יונים ועד סוסים סימפטיים. חוץ מחצר המשק יש למוזיאון גם אגף חדש, ממוזג, ממוחשב ומשוכלל. כאן אפשר לחוות את הסיפור המקומי בדרך חדשנית ושובת לב. מספר המוצגים מועט, אך כל מוצג נושא סיפור משעשע, מרגש ומעניין, שאותו אפשר לשמוע ממדריכי המוזיאון.

אל ראש ההר

אחרי הסיור הרגלי במושבה כדאי לחזור אל הרכב ולנסוע בדרך המוליכה, דרך בית העלמין המקומי, אל פארק המעיין. כאן היה המעיין שממנו שתה כפר תבור בחמישים שנותיו הראשונות. כיום נשתלו במקום מדשאות רחבות ידיים והוקם מרכז התיירותי עם כמה מוקדי עניין, למשל מוזיאון המרציפן, שמזכיר למבקרים את מטעי השקד שניטעו במושבה בראשית ימיה.
היום כפר תבור הוא מרכז ארצי לגידול שקדים, ושקדיות רבות עדיין מעטרות את המושבה בלובן פריחתן עם בוא האביב. משפחת פלד מייצרת מרציפן זה עשרים שנה ובמוזיאון אפשר לראות ולחוות את כל תהליכי הייצור המסורתיים של בצק השקדים המתוק. כל מבקר מקבל גם חלת מרציפן וכוס משקה שקדים.
לשוחרי היין מומלץ לבקר בחוות היין של "יקבי התבור", יקב בוטיק המציע יין משובח ואנין. במקום יש הסברים על תהליכי ייצור יין, טעימות מודרכות וכמובן חנות לממכר היינות המקומיים. היקב נמצא בצדה המערבי של המושבה.
לאחר התרגעות נינוחה בפארק המעיין, אפשר לרדת באחת הדרכים המרהיבות בארץ אל עבר יבנאל ואל שפת הכנרת. אפשר גם לעלות להר תבור באמצעות כלי רכב מיוחדים, החונים במורד ההר (סמוך לכפר הבדווי שיבלי) ולבקר בכנסייה הפרנציסקנית שבפסגה (ראו מסגרת). הכנסייה סגורה בשבתות. ממרומי ההר אפשר להשקיף אל עמק יזרעאל, הרי הגליל, רמת הגולן, הרי הגלבוע והכנרת. הנוף פתוח תמיד ומשובב נפש כל ימות השנה.


עפר רגב – חוקר תולדות ארץ ישראל. עוסק בכתיבת ספרים ומחקרים ומדריך סיורים
תודת המחבר למר שבתאי גל-און, נין ונכד למייסדי המושבה וחוקר תולדותיה.

 

אופניים / שביל הבקעה

מהר תרען לבקעת בית נטופה ורכס יוטבת: טיול באופני הרים המשלב נופים, אנשים והיסטוריה 

הנוף המתגלה במבט מלמעלה על בקעת בית נטופה ממחיש את הנוהג המקובל בכפרי הסביבה, שלפיו מוריש האב את שטחיו לבניו. הם, בתורם, מורישים את השטח שלהם לבניהם, וכך הלאה. ברבות השנים, הולכים שטחי השדות ומצטמצמים; ממרומי התצפית הם נראים כשטיחים קטנים. בקיץ מגדלים שם אבטיחים, בחורף נעלמים השטיחים תחת שמיכה של מים שמציפים את הבקעה | צילום: דובי טל

כתב: נעם תדהר

הרבה שמות יש לבקעת בית נטופה. כבר בימי בית שני שכן במקום יישוב יהודי בשם זה. במדרש היא נקראה בקעת יוטבת, ואילו בערבית היא נקראת סַהְל בַּטוּף, מרג' אל-ע'רק ("עמק הטביעה") וגם סַהְל עַראבֶּה, על שם העיירה הסמוכה. הרבה שמות, וגם הרבה דרכים לראות את יופיה של הבקעה. אפשר לטייל בה ברגל, ברכב וגם על גבי אופניים. אנחנו בחרנו באופניים. נציע כאן מסלול קצר, שדורש הגעה עם רכב לנקודת הסיום, ומסלול ארוך יותר, מעגלי.

ביום טוב רואים את צפת
קודם כל, יש להגיע ברכב אל נקודת היציאה. בצומת גולני עולים על כביש מספר 65 לכיוון צפון. לאחר כארבעה קילומטרים פונים שמאלה ליישוב מצפה נטופה. את הרכב משאירים בכניסה ליישוב ויוצאים לדרך.
עם האופניים, חוזרים כ600- מטר לאורך הכביש שבו הגענו ופונים ימינה לדרך רכב מסומנת בכחול. רוכבים על הדרך הסלולה בחלקה, ובפיצול השבילים פונים שמאלה עם השביל המסומן בירוק ועימו עולים עד להר תרען. בראש ההר, 548 מטר מעל פני הים גובהו, יש מגדל תצפית שנשקף ממנו נוף הגליל התחתון. מכאן אפשר לראות לראשונה את בקעת בית נטופה במלוא הדרה.
מצפון לבקעה מתרומם רכס יוטבת, שאליו נטפס בהמשך. במערב הרכס אפשר להבחין בהר עצמון המתנשא לגובה 547 מטר מעל פני הים. עוד יותר צפונה אפשר לראות את הגליל העליון ובימים טובים גם את צפת. ממזרח נפרשת בקעת הכנרת ומעליה רמת הגולן.
ממגדל התצפית ממשיכים בשביל השחור, פונים ימינה לשביל הירוק ואחר כך מיד שמאלה לשביל הכחול. כעבור תשעה קילומטרים וחצי מתחילת המסלול מגיעים לגשר אירי (מעבר בטון שחוצה ערוץ נחל ומונע את סחיפת הדרך), ומיד אחריו השביל מתעקל שמאלה ומתחילה עלייה. אחרי הגשר, לפני תחילת העלייה, פונים ימינה לשביל לא מסומן שיורד בחדות לכפר אל-עוּזַייר. יש להיזהר בירידה התלולה ואף לשקול לרדת בהליכה. 

תמרים, אופטימיות והמרד הגדול
הכפר אל-עוּזַייר שוכן על שוליה של הבקעה ומזמן מגע ראשוני עם אורח החיים של יושביה. "תפַדַלו, תפַדַלו"' קראו לעברנו מתוך סוכת הקיץ באחד מביקורי בבקעה. הימים ימי רגשות מעורבים, אבל התגברנו על המתח הראשוני והתיישבנו בסוכתו של עומר, לנוח מהשמש הקופחת של סוף הקיץ.
מיד מוצעים לנו קפה, מים קרים ותמרים. בסוכת הגפנים עומר ואשתו, בניהם ונכדיהם. שוחחנו על ענייני דיומא. בני דודים אנחנו, אומר לי עומר ואני מסכים עימו. תעבור פה תמיד כשאתה בסביבה אומרים לי, ואני עונה אינשאללה. אני חושב להמשיך בדרך, אך לבני המשפחה יש תוכניות אחרות. עוד קפה נמזג ומגש מוצא אלינו, עם זיתים, פיתות ולבנה טעימה מאין כמוה. נפרדנו מהם כעבור שעה קלה, שֹבעים ואולי מעט יותר אופטימיים משבאנו.
מהכפר אל-עוּזַייר ממשיכים על הכביש לכיוון הכפר א-רוּמאנַה, שאותו חוצים. בפאתי הכפר מגיעים לקו מתח גבוה, ופונים ימינה (צפונה) עם הסימון האדום שצבוע על אחד מעמודיו. לאחר רכיבה קצרה השביל מתעקל שמאלה וכעבור מאה מטר פונים ימינה, לתוך הבקעה. רוכבים על השביל לכיוון צפון צפון מערב, לעבר רכס יוטבת. חוצים את המוביל הארצי, הסימון האדום נמצא מימין לדרך. ממשיכים עם השביל שמתעקל שמאלה (בנקודה זו ישנו עץ אלון גדול ובודד המשמש נקודת ציון), ואחרי 150 מטר פונה ימינה ומתחיל לעלות. 18 קילומטר וחצי אחרי תחילת המסלול מגיעים למפגש בין שביל אדום לכחול, ופונים שמאלה (מערבה) עם האדום לנחל יודפת. בנחל העלייה מאומצת, אבל הנוף שנשקף בסופה שווה את המאמץ. לאחר שלושה קילומטרים מגיעים לשרידיה של מצודת יודפת.
המצודה הייתה מהמבצרים החשובים ביותר בגליל בימי המרד הגדול, ונכבשה בראש חודש תמוז בשנת 67 לספירה. את הלוחמים במקום הנהיג יוסף בן מתתיהו הכהן, מפקד המרד בגליל. בשוך הקרבות הסתתר יוסף עם קומץ לוחמים בבור מים במצודה. חבריו העדיפו מוות על כניעה ודרשו ממנו להתאבד עימם. הם אכן התאבדו, אבל יוסף נהג בעורמה והביא לכך שהוא ועוד לוחם נשארו אחרונים. הוא דיבר על ליבו של חברו ושכנע אותו להיכנע.
כשהובא יוסף אל המצביא הרומאי אספסיאנוס, לחש על אוזנו כי הוא עתיד להיעשות קיסר האימפריה הרומית. מאותו רגע התלווה יוסף לאספסיאנוס. הוא אכן הפך לקיסר, ויוסף (ששינה את שמו ליוספוס פלביוס) הפך להיסטוריון החצר שלו.

רגליו של הענק שטבע
מהמצודה ממשיכים על השביל האדום ופונים ימינה בדרך הרכב המסומנת שחור, עד לשער מושב יודפת, שם מסתיים המסלול לאלה שבחרו באפשרות הקצרה. יודפת הוא כנראה התעתיק היווני לשם יָטבַה, עיר המוזכרת בספר מלכים. משנתבררה הטעות שוּנה הכיתוב במפות מיודפת ליוטבת, ורק מושב יודפת שמר על שמו.
מי שבחר במסלול הארוך יותר ממשיך לרכוב על כביש הגישה למושב ופונה ימינה בכביש המתפתל על קו הרכס לכיוון הררית. כדאי לשים לב לדרך ולהיזהר מכלי הרכב החולפים. כעבור חמישה קילומטרים מגיעים אל הר האחים, מקום מומלץ לעצירה ולמנוחה.
מכאן ממשיכים על הכביש, עד שמגיעים למרגלות הררית ולעיקול שמאלה בכביש. בנקודה זו פונים ימינה לדרך עפר המסומנת בשחור. אפשר לבקר בהררית ובמבדד נטופה (ראו עמוד 16), סיבוב הכרוך במאמץ נוסף אך משתלם, שלאחריו חוזרים לאותה נקודה.
בשביל השחור יורדים חזרה לבקעת בית נטופה. מכאן אפשר להבחין בשוליה המזרחיים בשתי גבעות של סלע גיר. כאשר הבקעה מוצפת נותרות הגבעות כאיים. בחורף הקשה של 1992 נלכד עדר כבשים על אחד האיים, ולבסוף חולץ בסירות. יש הרואים באיים כפות רגליים ענקיות: אגדה מקומית מספרת שהן כפותיו של ענק שרצה להרע לתושבי הכפרים ופסע לתוך הבקעה הבוצית בחורף. הוא קפץ לתוכה וטבע ורק כפותיו נשארו בולטות (לכן הכינוי הערבי "עמק הטביעה").
הירידה אל הבקעה תלולה, יש להיזהר ולשקול ירידה רגלית. לאחר כשני קילומטרים מגיעים לעין נטופה, המעיין היחיד באיזור, ואחרי כ150- מטר לפיצול שבילים. שם עוזבים את השביל המסומן בשחור ופונים ימינה (דרומה) לדרך עפר ללא סימון, היורדת היישר לגשר שמעל למוביל הארצי. אחרי הגשר פונים שמאלה ומיד ימינה. רוכבים לכיוון דרום מזרח כשאחד האיים משמאל, וכעבור קילומטר וחצי פונים ימינה בשביל שמגיע מצפון מזרח וממשיך דרום מערבה לכפרים בּוּעינֶה-נוּג'ידַאת. מנוג'ידאת עולים על הכביש שמטפס דרומה בתווי של ואדי אל-ע'רב. הכביש מתעקל 180 מעלות ימינה ואחר כך שמאלה. כעבור כמה דקות רכיבה מתעקל הכביש בפנייה חדה שמאלה וממשיך בעלייה קצרה ותלולה. אחרי העלייה מגיעים לדרך עפר, שמובילה חזרה לשער האחורי של מצפה נטופה.
זה סופו של המסלול הארוך. לפני שמעמיסים את האופניים על הרכב, אפשר להעיף עוד מבט אחרון על בקעת בית נטופה, עטופה באור הרך של אחר הצהריים.


נעם תדהר – בוגר החוג לאקולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, צלם ומדריך, מתמחה בטיולי שטח ברגל ובאופניים באגן הים התיכון ובסיני

 

רוח המקום / דרך שתי גבעות עובר קו אחד

ציפורי והררית הן שתי פנים של אותו מקום: הראשונה מחוברת לאדמה, השנייה נוגעת ברוח. שתי דרכים דומות-שונות להתחבר לגליל התחתון 

כל יושבי הררית מחוייבים למדיטציה יומית בת עשרים דקות, מתוך אמונה ביתרונותיה לשיפור הבריאות, היכולות הרוחניות והשכליות ויחסי אנוש | צילום: משה שי

כתבה: מיכלי-דרור סגל

נוסעת צפונה, אל גבעות הגליל התחתון. הכבישים הופכים צרים ושקטים ככל שאני מתרחקת מהעיר ונמשכת כמו רבים לפני, אנשי רוח ודת, ציירים, מתבודדים וחקלאים, אל תוך הגבעות העגולות, היפהפיות, המדברות. החושים מתאחדים: האוזן מריחה, העור שומע והעיניים מרגישות.
מדרום לצפון אני מגיעה אל שני עבריה של בקעת בית נטופה, שהמוביל הארצי מתפתל בה כנחש כסוף וחרישי. פני לציפורי, הנראית לי מחוברת לאדמה ולהיסטוריה, ולהררית הנדמית בעיני כרוחנית ומחוברת לרבדים גבוהים עולמיים. שתי פנים של אותה נוכחות.

מרכז רוחני עתיק יומין
מושב ציפורי של היום בנוי סמוך ליישוב היהודי העתיק ציפורי, המפורסם בשל הפסיפסים היפהפיים שנשתמרו בו. בתקופת המשנה היתה ציפורי בירת הגליל ורבי יהודה הנשיא, עורך המִשְנַה, ישב כאן. נכדו, רבי יהודה נשיאה, אף קבור כאן עם עשרת תלמידיו, במקום שהפך בשנים האחרונות אתר עלייה לרגל למאמינים. אחרי חורבן בית שני והרס המרכז הרוחני והחברתי של העם, התקבצו בציפורי אנשי רוח עבריים ועסקו בחקיקת חוקים לניהול החיים תחת הכיבוש הרומי.
הפסיפסים, שהם גולת הכותרת של הגן הלאומי ציפורי (ראו מסגרת), ותחום האומנויות העתיקות בכלל, משכו את לבם של מיכל וארז פרידמן ממושב ציפורי, והם הפכו אותו לדרך חיים. בבית מלאכה בשם "טֶסֶרָה" – השם היווני לאבן פסיפס – הם מייצרים אבני פסיפס מתורבתות, וכן קיטים עם חומרים ליצירת פסיפס וחומרים לפיסול, ובסטודיו מציגה מיכל, אמנית פסיפס עכשווית, את עבודותיה. בסדנאות שהם מעבירים (בהזמנה מראש), הם מלמדים קבוצות ואנשים פרטיים בכל גיל ארכיאולוגיה דרך הידיים.
המושב הוקם בשנת 1949. עולים מתורכיה ומרומניה התיישבו במקום שבו היה הכפר הערבי ספורייה. מהבתים הערביים המקוריים נותרו חמישה, ובאחד מהם, בית רחב ידיים בקצה הכפר הצופה על הסביבה ממרפסת ענקית, מתגוררים מיטש וסוזי פילצר. השניים, עולים ישנים מארצות הברית, קבעו את מושבם בציפורי והקימו בתי אירוח יפים, טובלים בירק, המתאימים לזוגות או למשפחות עם ילדים (מתאים גם לשומרי שבת). בכניסה אליהם יש בריכה קטנה עם צמחי מים שהגיעו מ"עופרה", חוות צמחי מים שכנה. בעופרה תוכלו לראות בריכות מים אקולוגיות ואקווריומים המשמשים לטיהור מים ולנוי, לקבל ייעוץ ולקנות צמחים וכלים.
צמחי המים הללו אינם רק ליופי: הם מסייעים למיטש הנמרץ, בעברו עיתונאי וצייר, למחזר מים להשקיה ממי הרפת שעל ראש הגבעה. המים עוברים תהליך סינון במורד הגבעה בעזרת צמחי המים הללו ובתוך בורות מים עתיקים ומרווים את המטעים שמסביב לבית. כל זאת נעשה במסגרת הקמתה של חווה אקולוגית לתיור, הראשונה בישראל, בשיתוף פעולה מרשים בין אנשי המושב ובתנופת עשייה עסקית מעוררת השראה. 

סיפור אהבה בשלושה דורות

הדרך הטובה ביותר לדעתי לראות את גבעותיה הנפלאות של ציפורי היא בעזרת הבוקרים של חוות רנצ'ו מניס. לדני מניס, איש חולם ומתעורר ומגשים את חלומותיו, חוות סוסים וסוסי פוני לרוכבים בכל גיל. ראיתי אצלו אפילו עוללים בני שנתיים, בחיתולים ובקסדת רכיבה, רוכבים על גבו של פוני, מלווים בהורה ובמדריך. בחווה אפשר ללמוד רכיבה, לצאת לטיולים על סוסים או בכרכרות ואף להשתתף בפעילויות כגון חץ וקשת, פולו, הוקי ועוד.
למשפחת מניס שמקורה בארגנטינה אהבה גדולה לסוסים, הנמשכת במושב כבר שלושה דורות וכוללת סיפורי גבורה וחברות. הדור השלישי, בני העשרה, קלים כנשרים על סוסיהם הכהים, קוטפים פרסים בתחרויות ארציות. החווה גם מארחת את פרויקט "מנע" לעזרה לנוער במצוקה. בעזרת הרכיבה והטיפול בסוסים לומדים הנערים אחריות, עבודה והערכה עצמית, ולתוכנית יש אחוזי הצלחה גבוהים במניעת נשירה מבית הספר ושאר בעיות.
דני אוהב לרכב ולהנחיל לאחרים את האהבה הזאת, מתוך אמונה בשלל יתרונותיה של הרכיבה מבחינה נפשית, פיזית ואסתטית. הוא יעלה אתכם על סוסים יפהפיים, ותוך דקות כבר תטפסו למצודת ציפורי העתיקה, שם תקבלו הסברים ציוריים על אודות ההיסטוריה והגיאוגרפיה של האזור.
אחר כך רוכבים במרחבי הגבעות, משתלבים ברוגע או יוצאים בדהירה קלה, חשים את הרוח נושבת בפנים ובגוף ומרגישים את החיים מתרוננים בגוף. צמד חווייאים עצומי כנפיים שחיים כאן מעופפים מעלי בזמן הרכיבה, והשמש יורדת בין העצים המתמלאים באפלולית משכרת ובקרניים משתברות. השדות נפרשים מסביבי כמו חלום. חברי למסע מגישים לי מעושר הפרי על העצים, שאפילו בסוף הקיץ מפתיעים במתנות: צרורות של רימונים אדומים תלויים בכבדות על ענפים, תאנים כהות כמהות להתפקע, סברס כתומים שמצפים לפרוץ מהקוצים. להושיט את היד ולקטוף.
בציפורי שוכן מנזר סנטה אנה, שבעבר התגוררו בו נזירים, אך היום הוא משמש בית מחסה לילדים ערבים מהאזור. לידו נראה גג כנסייה צלבנית, שעל פי אחת המסורות נבנתה על בית מגוריהם של חנה (אנה) ויהויכין, הוריה של מרים, אם ישו. 

ערוץ החיים הטובים
אחרי שהתבשמתי באדמתה של ציפורי ובהיסטוריה שלה אני יוצאת להררית, מרחק של כארבעים דקות נסיעה גלילית. בהררית האדמה גבוהה יותר, קרובה יותר לשמים, ושקט רוחני שורר בכל. אני מורידה את עוצמת הקול ברדיו שבמכונית ולבסוף משתיקה אותו לחלוטין, פותחת את החלונות, מקשיבה לרחשי הטבע. הנסיעה הופכת אִטית יותר, נותנת זמן להתרגש מנוף המטעים והצמחייה הטבעית ומעדרי הצאן העולים מהוואדי.
הכביש מסתיים בהררית, יישוב שנוסד ב1981- ושוכן בקצה הרכס המתחיל ביודפת, מצפון לבקעת בית נטופה. דנדוני הפעמונים של העזים והכנסייה במבדד נטופה הסמוך נמסכים בקריאות המואזין מהכפרים הקרובים.
בניגוד לציפורי, שם הרעיונות באים מהאדמה וכל אחד מבין אותם אחרת, הררית מתבססת על משנה סדורה אחת, המדיטציה הטרנסצנדנטלית (להלן מ"ט) מבית מדרשו של מַהרישי מַהֵש יוֹגי, שהתפרסם כשחברי הביטלס שהו אצלו בסוף שנות השישים. כל יושבי הררית מחויבים למדיטציה בת עשרים דקות, פעמיים ביום, מתוך אמונה ביתרונותיה לשיפור הבריאות, להגברת היכולת הרוחנית והשכלית ולהטבה ביחסי אנוש, וכן בהשפעתה הסביבתית להורדת האלימות ולקידום השלום. השפעות אלה זוכות לתמיכת מחקרים מדעיים (ראו אתר אינטרנט).
פירוש המלה "טרנסצנדנטלי" הוא "מעבר לגבולות התודעה". השיטה מבוססת על האמונה כי ישנו שדה מאוחד של כל חוקי הטבע, המהווה את בסיס כל היקום. שדה זה, שנקרא על פי המ"ט "שדה התודעה הטהורה", הינו מקור כל האנרגיה, האינטליגנציה והאושר ביקום. תרגול המדיטציה מוריד עצבנות, עוינות ודיכאון, הנוצרים לא פעם בשל הקצב המהיר והלחוץ של חיינו המודרניים. בעקבות התרגול הלחץ יורד, ונכנסים למנוחה עמוקה ולשקט, גם מעבר לזמן התרגול. כתוצאה מכך ניכר שיפור ביחסים ובביצועים בעבודה, וחלה ירידה בפעילות הרסנית ובפשיעה בערים שבהן יש אוכלוסיית מודטים. מכאן תקוותם כי ככל שיהיו יותר מתרגלים – יהיה יותר שלום.
אפשר להתארח כאן בצימרים הרבים העומדים לרשותכם. אחד מהם, הקרוי "לאקשמי", שייך לאורית ולדניאל ברק. דניאל, מורה מוסמך למ"ט ואדם נעים ומלא חוש הומור, מעביר סדנת מ"ט הנמשכת ארבעה ימים. אורית תוכל לקשר ביניכם למטפלים שונים השוכנים בהררית ועוסקים בעיסוי תאילנדי, רפלקסולוגיה, שמנים ארומטיים ועוד. היא תשמח גם לייעץ על פעילויות ברכס, כמו אבחון בבקבוקי צבע (אוֹרָסוֹמָה) אצל מרים בקיבוץ יחד, ביקור ביער הקופים ובגלריה המקסיקנית במשגב, ארוחה במסעדת "אינקולינה" האיטלקית ביודפת וגם ייעוץ למסלולי טיולים באזור ברגל וברכב. 

קונצרט בארבע ידיים
מי שמעדיף חוויה רגועה בתוך היישוב יכול להגיע לאולם סַתְווה (בהינדית: הצד החיובי של החיים), שם מתקיים בכל שבת בשעה 12:30 או בשעה 14:30 (כדאי להתקשר לברר) מופע "צליל בטבע", שאותו עורך המוזיקאי ניקו לוי. בחדר גדול ומעוטר בבדים צבעוניים ובפעמוני רוח מוזמנים האורחים להתכבד בתה מצמחי ההר ובעוגיות, להתיישב ולהירגע. ניקו נכנס, מדבר עם הקהל. הוא מנגן לרוב בכלי נגינה אקזוטיים, כגון חמת חלילים מבולגריה, תופים מאפריקה וחלילי קנים, ומשתמש גם בדוגם צלילים ובקלידים למה שהוא מכנה צלילים קוסמיים. במהלך המופע הוא משלב צלילים שהקליט בטבע, והחוויה מקסימה ומתאימה לכל הגילים. באמצע השבוע מתארחות כאן קבוצות שונות, כמו צוותים רפואיים, אנשי היי טק, סוהרים, מנהלי חברות ועוד.
בהררית יש גם מרכז בריאות הפועל לפי שיטת מהרישי איור ודה. המרכז מעניק טיפולי ניקוי יסודיים של כמה ימים, לימוד הרגלי חיים בריאים וגם טיפולי פינוק התנסותיים, הנמשכים כתשעים דקות. הטיפולים ברובם מתבצעים בארבע ידיים ובדממה. שמן השומשום שנמסך על הגוף והטיפול המקצועי מעניקים הרגשת שכחה של זמן ומקום וצלילה לאוקיינוס נעים ומיטיב. טיפול נוסף הינו נסיכת שמן על המצח, שהייתי שמחה לדווח לכם מה קורה במהלכו אילו לא הייתי שוקעת במחוזות רחוקים בעת שעברתי אותו.
מהררית כדאי לצאת לטייל בשבילי הגבעה הסמוכה, מִבְדַד נטופה, לבקר בכנסייה הקטנה הבנויה מאבני המקום, לשבת בצל העצים ולהביט בנוף המהפנט. נעים לצאת בשעות שונות של היום, לראות את הצללים מתארכים לעת ערב ולהרהר: האמנם ציפורי ארצית והררית רוחנית? נראה שפה וגם פה מתקרבים אל הבריאה, אל המציאות ואל עצמנו בדרכים שונות. אחרי הטיול נכנסים למכונית, יורדים מהגבעות, מצטרפים לפקקי התנועה. אבל משהו מהשקט והיופי נשאר איתנו, והוא תמיד שם כדי לחזור אליו.


ד"ר מיכלי-דרור סגל – חוקרת אינדיאנים, תרבויות ושינויים חברתיים, מרצה באוניברסיטת בן גוריון, עורכת טקסים אינדיאניים. [email protected]

 

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

והימים ימי מסיק

מסוף אוקטובר עד סוף דצמבר מוסקים בגליל את הזיתים, ומשפחות שלמות יוצאות לכרמים. ביקור בכמה בתי בד 

מטע זיתים בגליל. גם בשלהי הקיץ צבועות הגבעות בירוק של חורש טבעי ובירוק-אפרפר של עצי זית | צילום: דורון הורוביץ

כתבה: גליה גוטמן

זה קורה עם הגשם הראשון. משפחות שלמות, לעתים שלושה וארבעה דורות יחד, יורדות אל חלקות הזיתים ומתחילות לקטוף בידיים את הזיתים הירוקים והקשים. עונת המסיק בגליל מתחילה. אנשי כפר כאבול יוצאים למסוק מוקדם יותר, אנשי כפר ראמה מוסקים אחרונים. מי שיגיע לגליל התחתון מסוף אוקטובר עד סוף דצמבר, חזקה עליו שיצפה במחזה הצבעוני של מאות אנשים מוסקים זיתים, מובילים אותם בעגלות עמוסות רתומות לטרקטורים אל בית הבד הסמוך.
ביקור בבית בד מסורתי מחזיר את המתבונן אלפי שנים אחורה. כאן עדיין מפיקים את שמן הזית בשיטות שהיו נהוגות במזרח התיכון מקדמת דנא: ראשית מניחים את הזיתים בבית הבד, המורכב משתי אבנים עגולות ועצומות ממדים (1,750 קילוגרם כל אחת). היום נהוג להביא את האבנים מאיטליה, אך בעבר היו בוחרים סלע מקומי חזק ומסתתים אותו לעיגול ענקי עם חור במרכזו. לתוך החור היו תוקעים את הבד, אותו ענף עץ גדול שעל שמו נקרא המקום בית בד. "עץ בערבית זה בד", מסביר מוחמד נעאמנה (אבו מוסטפא), בעליו של בית בד בעראבה.
"כל המגַדלים מביאים לפה את הזיתים שלהם, ואני שוקל ומחשב", הוא אומר. "חלק מהחקלאים מביאים שלושים-ארבעים שקים בפעם. מטון זיתים אני מפיק מקסימום מאתיים קילוגרם שמן זית. בערבית אומרים שהשמן הכי טוב הוא זה שהולך מהעץ לאבן, כלומר השמן שיוצא בלחיצה הראשונה".
אבו מוסטפא ניגש למתג החשמל ומרים אותו, ושתי האבנים הענקיות של בית הבד מתחילות להסתובב. כך נוצר הכתית, רסק הזיתים. את הכתית מעבירים למחצלות עגולות (עקלים) העשויות לרוב מצמר גמלים. עורמים את המחצלות זו על גבי זו, ועל כל עשר עד 12 מחצלות מניחים פלטת מתכת כדי שהלחיצה תהיה אחידה. בסך הכל יש בכל ערמה יותר ממאה עקלים.
ואז מגיע תור הלחיצה. השמן הראשון, זה שמתחיל לזרום אל הבור אחרי הלחיצה הראשונה, הוא המשובח ביותר. בלחיצה השנייה הוא עדיין איכותי מאוד, ואילו השמן שמוצה בסופו של התהליך הוא הנחות ביותר. "הכיף האמיתי", אומר אבו מוסטפא, "הוא לשבת עם קליינטים, לפתוח שמן זית חדש ולכבד אותם. לפעמים הולכים למאפייה, מביאים פיתות גדולות מהטאבון ואוכלים עם שמן זית טרי וזיתים. מה יכול להיות טעים יותר? כמעט כולם אוהבים שמן זית טרי, אבל אני את שמן הזית שלי מעדיף קצת ישן, חודשיים-שלושה אחרי המסיק, כשהחריפות והמרירות כבר יצאו". 

שורשים עמוקים

הזית הוא לא רק עץ. הוא גם סמל לשורשיות, לקשר לאדמה, למורשת. על מקומו בחיי הכפריים בגליל אפשר ללמוד מפתגם ערבי שאומר: אלוהים נשמע בעץ הזית. במסורת הערבית, הזית הוא אחד מסמלי ה"צומוד" (הקשר לאדמה). כך, שלא בטובתם, הפכו עצי הזית גם לסמל של ויכוחים ומאבקים מרים בין יהודים לערבים.
אבל עצי זית יכולים להיות גם מקור לשיתוף פעולה וליחסים טובים. כך, למשל, בבית הבד של פרץ פז, ביישוב הקהילתי אבטליון שבגוש שגב. "לפני חמש שנים החלטתי להתיישב כאן", הוא מספר. "במסיק הראשון ביקשתי לבקר בבית בד של משפחה ערבית. נכנסתי, ראיתי את השמן הירוק יוצא מאחד המכלים והבנתי שמצאתי את ייעודי בחיים. את האבנים קניתי בכפר מנדא, יחד עם אבו מוסטפא. היה שם בית בד שלא עבד, וקנינו את האבנים שלו – כל אחד לקח חלק לבית הבד שלו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה".
למרות עונת המסיק הקצרה, בית הבד של פז פתוח כל השנה. בימים שלא מייצרים פה שמן הוא משמש מרכז מבקרים. המרפסת הרחבה של בית הבד צופה אל נוף יפהפה ורוח נעימה מנשבת. תפילת הצהריים של המואזין מכפר עראבה נשמעת היטב. עצי הזית מולכים פה בכיפה, ממלאים את בקעת סח'נין ואת בקעת בית הכרם ומבואותיה, בכיוון אִעבּלין, שפרעם וכפר אתא.
"המסיק הוא שעתו היפה של הגליל, תקופה של חסד, של קשר בין אדם לאדמה", אומר פז. "לבתי הבד פה אין שמות, כי רובם עסקים משפחתיים, שמספקים קודם כל את תצרוכת שמן הזית השנתית שלהם ושל הכפריים שמביאים אליהם את היבול, ואת מה שנשאר מוכרים. אצל הערבים זה עובר מדור לדור. אצל היהודים זה רק מתחיל. שני הילדים שלי, למשל, נמצאים כבר עמוק בעניין, ואני מקווה שימשיכו במסורת שהתחלתי בה". 

מנות קדומות בשמן זית

דוד עיטם מהררית הסמוך, בעבר מרצה לארכיאולוגיה תעשייתית באוניברסיטת חיפה, הוא יצרן שמן זית ובשלן נלהב. השמנים שהוא מייצר זוכים זה כמה שנים במקום הראשון בתחרות הארצית של "השמן המצטיין". ב"מור נטופה", החברה שבראשה הוא עומד, חודשו שני זנים של עצי זית קדומים: נבאלי בלדי (מאזור שכם) ומאליסי, הגדלים מול הנוף של בקעת בית נטופה.
כשעיטם מדבר על שמן זית, הוא נשמע כמו יינן נרגש שמדבר על יין. "אצילותו של הזן הסורי", הוא מסביר, "היא באיזון הנכון בין ריחו המתון לטעמיו המודגשים. הוא משתלב נהדר עם גבינות צאן חריפות ויין אדום יבש בעל גוף. שמן הזית מהזן נבּאלי מוחַסן הוא צהבהב, בעל טעם עדין ורך, מרקם עשיר וניחוח המזכיר תפוח עץ. אגב, בניגוד ליין שצבעו מעיד על טיבו ואופיו, את שמן הזית טועמים בכוס כחולה או סגולה, כדי שהצבע לא יטעה את הטועם".
שוני נוסף בין יין לשמן זית הוא בכך שהיין משתבח עם הזמן, ואילו טעמו של שמן הזית "מתמתן" והארומה שלו מתפוגגת. עיטם עורך סדנאות שבהן הוא מלמד את מיומנות האבחון בין שמנים מזני זיתים שונים. בסיום הטעימות מתנסים המשתתפים בטעימת שמן זית עם יין וגבינה ולחם כפרי.
הוא גם מכין לאורחיו ארוחות גורמה גליליות המבוססות על מרכיבים מקומיים בלבד, בהשראת מטבחים ים תיכוניים. אבל עיקר גאוותו היא על השימוש הקולינרי שהוא עושה בתחום התמחותו המקצועי. בהשכלתו עיטם הוא ארכיאולוג שמתמחה בתעשיות קדומות, והוא מכין ארוחות לפי מתכונים עתיקים: כנעניים, מצריים, מתקופת המקרא ומהתקופה הרומית. במהלך הסעודה הוא מסביר את מקור המתכון ומרכיביו, והתבשילים לדבריו הם מעדנים שעלו על שולחנות מלכים ונסיכים.
אחרי סעודה שנמשכת ארבע שעות, גם האורחים שבאו ללמוד את רזי שמן הזית מתחילים להרגיש כמו נסיכים.


גליה גוטמן – עיתונאית ומטיילת נלהבת

 

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות