תפריט עמוד

מידע מעשי לאיסטנבול

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

אשרות ושגרירויות 
ישראלים הנוסעים לתורכיה אינם זקוקים לאשרת כניסה.

שגרירות תורכיה בישראל
כתובת: הירקון 202 תל אביב, 63405. 
טלפון: 03-5241101/201/301.

הקונסוליה הישראלית באיסטנבול
כתובת: BUYUKDERE CAD. YAPI KREDI PLAZA BLOCK C. 
טלפון: 212-3176500- 90.
פקס: 212-3176555 – 90
דואר אלקטרוני: INFO@ISTANBUL.MFA.GOV.IL


 

איך להגיע
חברת התעופה הממלכתית "טורקיש איירליינס" (Turkish Airlines) מציעה טיסה יומית מנמל התעופה בן-גוריון לאיסטנבול.


מתי כדאי להגיע
העונות הטובות ביותר לטיול באיסטנבול הן האביב (אפריל-יוני) והסתיו (ספטמבר-אוקטובר). בקיץ הטמפרטורות עולות ואיתן הלחות המעייפת, והעיר עמוסה בתיירים.

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

לשכות תיירות
אתר לשכת התיירות התורכית


מטבע
המטבע המקומי הוא לירה תורכית.
ברחבי איסטנבול פועלים משרדי חלפנים רבים, שבהם ניתן להמיר דולרים ומטבעות זרים אחרים ללירות תורכיות. שלא כמו הבנקים, רוב החלפנים לא גובים עמלה. מומלץ להמיר דולרים במשרדי החלפנים שבאזור טַקסים או אמינונו, שכן שערי החליפין שהם מציעים גבוהים יותר. לירות תורכיות ניתן למשוך גם בכספומטים (ATM), בעזרת כרטיסי אשראי כמו "ויזה".


הפרש שעות
אין.


תקשורת
קידומת החיוג הבינלאומית של תורכיה היא 90. קידומת החלק האירופי של איסטנבול היא 212, ואילו זו של החלק האסייתי – 216.


תחבורה
כשמגיעים לאיסטנבול בפעם הראשונה, אפשר לקבל את הרושם, שהתחבורה הציבורית בעיר מתנהלת בכאוס מוחלט. לאמיתו של דבר, יש סדר בתוך הבלגאן. באיסטנבול פועלים עשרים סוגים שונים של אמצעי תחבורה ציבורית, המאפשרים להגיע לכל מקום בכמה דרכים, ובתעריף כמעט זהה של כחצי דולר אמריקאי.
אמצעי התחבורה הנפוץ ביותר בעיר הוא האוטובוס. באיסטנבול יש שתי חברות אוטובוסים ציבוריות, הפועלות משעות הבוקר המוקדמות ועד אחרי חצות. ההבדל בין השתיים נעוץ בעיקר בקניית הכרטיס. באוטובוסים שעליהם רשום Özel Halk Otobüsüיש לרכוש את הכרטיס בתוך האוטובוס, ואילו כדי לנסוע באלה המסומנים באותיות I.E.T.T קונים את הכרטיס בקופות, הפועלות רק בתחנות הראשיות.
שירות האוטובוסים באיסטנבול יעיל, אבל הנסיעה בהם לא נוחה. רוב האוטובוסים ישנים, אין בהם די מרחב לרגליים, חלונותיהם לא נפתחים, ומאחר שאינם ממוזגים, בקיץ הם הופכים לחמאם תורכי.
לכן מומלץ להשתמש במוניות השירות, הדולמוש (Dolmuş), במיוחד אם אתם מתכוונים להגיע לאתרים מרכזיים, כמו אמינונו, טַקסים ובשיקטש (Beşiktaş). מוניות הטרנזיט הצהובות גובות אותו מחיר כמו האוטובוסים, והן מהירות ונוחות מהם. בדומה למוניות השירות בישראל, ניתן לעלות אליהן ולרדת מהן בכל מקום.
דומה לדולמוש הוא המיניבוס, הכלאה בין מונית לאוטובוס. המיניבוס יעיל בעיקר לנסיעה לשכונות המרוחקות, והקו העיקרי שלו מתחיל בבשיקטש ומסתיים בסרייר (Sariyer). הן הדולמוש והן המיניבוס פועלים עד שעות הלילה המאוחרות.
המעבורות הן אחד מאמצעי התחבורה המזוהים ביותר עם איסטנבול. רק כאשר יושבים על הסיפון הפתוח ולוגמים כוס תה, אפשר להתחיל לקלוט את קסמה של העיר הזאת. תחנת הרציפים הגדולה ביותר נמצאת באמינונו. משם יוצאות מעבורות מסוגים שונים (רגילות, סירות מנוע גדולות, רחפות ועוד) לאוסקודר (Üsküdar) , לקדיקוי (Kadiköy), לאיי הנסיכה ולפתח הים השחור. ליד הקופות מצוינות שעות היציאה והחזרה של המעבורות. בדרך כלל השירות נפסק ב-22:00. ברציף בשיקטש יש סירות מנוע גדולות, המפליגות לאוסקודר ולקדיקוי עד 1:30 אחרי חצות.
באזור העיר העתיקה, מאמינונו ועד אקסריי (Aksaray), פועלת חשמלית (Tramvay), הנוסעת בתדירות גבוהה, משעות הבוקר ועד חצות. הנסיעה בה נוחה למדי, שכן שלאחרונה הותקנו בה מזגנים. חשמלית נוספת חוצה את רחוב איסטיקלל (İstiklal Caddesi), מכיכר טקסים ועד טונל  (Tünel).
בטונל תיתקלו באחד מאמצעי התחבורה המוזרים ביותר באיסטנבול: מטרו בן שתי תחנות, הפועל עד 20:00 ומחבר תוך פחות מדקה את שכונת ביאולו (Beyoğlu) עם גשר גאלטה (Galata). מטרו ארוך יותר מחבר בין אקסריי לתחנת האוטובוס הגדולה 
(Otogar).
וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את מוניות הספיישל הצהובות. אפילו במקום הנידח ביותר בעיר, ובשעת לילה מאוחרת, תוכלו לעצור מונית, שהנסיעה בה אינה יקרה. בניגוד לשם הרע שיצא להם, רוב נהגי המוניות באיסטנבול ידידותיים לתיירים. תעריף היום של המוניות נהוג עד חצות, אז מוחל תעריף הלילה (היקר בחמישים אחוז). בנסיעות ארוכות ניתן להתמקח ולקבל תעריף יום (Gündüz Fiatı) גם בשעות הלילה.
אם אתם מתכננים להשתמש הרבה בתחבורה הציבורית באיסטנבול, מומלץ לכם לקנות Akbil. זהו ראש מגנטי העולה כשני דולרים וחצי, ואותו מטעינים (בתשלום) שוב ושוב. ניתן להשתמש בו באוטובוסים, בחשמליות, במטרו ובמעבורות הגדולות. 

כתב:  ערן לבני 


גייז
היחס להומוסקסואליות בתורכיה עשוי לבלבל: גברים הטרוסקסואליים מסתובבים בחבורות, מתגפפים ומתנשקים, או רוחצים זה את זה בחמאם ללא כל הפרעה, אך הומואים חיים כאן במחתרת, ומומלץ שלא יצהירו על נטייתם.

רוב הבארים והמועדונים באיסטנבול הם מקומות בילוי מעורבים, לגייז ולסטרייטים. ללסביות אין מקומות משלהן, אך באזור טַקסים יש כמה בארים להומואים: Barbahçe מתאפיין באווירה ידידותית ופופולרי במיוחד בסופי שבוע; 14 Club הוא באר אופנתי ויקר, עם קהל צעיר וצוות חביב, המנגן מוזיקה עדכנית טובה, כולל האוס ופופ תורכי; Prive הוא באר אופנתי פחות אך הרפתקני יותר, הפעיל במיוחד בימי רביעי ובסופי שבוע, ומשמיע מוזיקת טרנס והאוס. מי שמתעניין בדראג תורכי ימצא אותו ב-Neo, אף הוא בטקסים.
תחליף אפשרי לחמאמים המסורתיים הוא ה-Aquarium, היא סאונה לגייז.

Barbahçe
כתובת:
Siraselviler Caddesi, Soğanci Sokak 7.
טלפון: 90-212-2432879.

14 Club
כתובת:
14Belediye Dükkanlari , Abdülhak Hamit Caddesi.
טלפון: 90-212-2562121.

Prive
כתובת: Tarlabası Bulvarı 28.
טלפון: 90-212-2357999.

Neo
כתובת: Lamartin Caddesi 40.
טלפון: 90-212-2432879.
Aquarium
כתובת: Sasri Alisi Sokak 29, İstiklal Caddesi .
טלפון: 90-212-2518925/6.


נכים
איסטנבול אינה נוחה במיוחד לנכים, ובעיקר לא למי שרתוק לכיסא גלגלים. לא בכל המלונות היוקרתיים הותקנו חדרים מתאימים למוגבלים, וגם כאשר יש כאלה, במקרים רבים הכניסה לשירותים צרה מדי. שני מלונות מומלצים, המותאמים לנכים הם Hyatt Regency Istanbul .
טלפון: 90-212-2257000 והמלון היקר Istanbul Swissotel. טלפון: 90-212-2590101.

מי שייצא מהאזור הנוח של סביבות כיכר טַקסים יגלה כי התנועה בעיר לא קלה לנכים. הרחובות צפופים, אבני השפה מאוד גבוהות ופני השטח לא ישרים. רוב המוניות באיסטנבול מופעלות בגז. הבלון מונח בתא המטען, ואינו מותיר מקום לכיסא הגלגלים. אפשר לעקוף בעיה זאת על ידי נסיעה במונית סטיישן וברכב שכור, או פשוט על ידי הצטרפות לטיול קבוצתי באוטובוס המצויד במתקן הרמה מיוחד.
למרבית המסגדים והמבנים המפורסמים של איסטנבול אי אפשר להיכנס בכיסא גלגלים. למוזיאון איה סופיה אפשר, אבל יש בו מפתן רחב שמפריע להיכנס לאולם המרכזי. לאגפים הרבים של ארמון טופקאפי יש גישה באמצעות רמפות מיוחדות, אבל באחדות מהכניסות יש מדרגה או שתיים. התנועה בשוק התבלינים ובשוק המקורה נוחה בדרך כלל גם לנכים.
אפשר לסייר גם באיי הנסיכים, ומומלץ לעשות זאת ב-Sea Bus Fast Boat. ברוב הרציפים שבהם עוגנת ספינה זו אין מדרגות. מי שמסייר לאורך הבוספורוס ברכב, יוכל לסיים במסעדת הדגים Lokantasi Iskele Balık, שבה יש שירותים לנכים. טלפון: 90-212-2422273. 

ממליץ:  אריק ומוש 


נשים מטיילות
אולי בגלל הדימוי "הנגיש" שיש לנשים מערביות בעיניהם של חלק מהגברים התורכיים, הם נוהגים להציע את עצמם, בעיקר באזור סולטנאחמט, כבני לוויה לנשים מערביות המטיילות בגפן. ובכל זאת, תיירות יכולות לטייל לבדן בעיר, על אף שרצוי להימנע מלבוש חושפני. 


שומרי מסורת
במשרדי הקהילה היהודית באיסטנבול אפשר לקבל מידע על בתי הכנסת בעיר.
טלפון: 90-212-2435166.
המסעדה הכשרה Levi נמצאת ברחוב Tahmis Kalcan 22; טלפון: 90-212-5121196.  

 

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל
להתמכר לתענוג
האימאם שאיבד את הכרתו אחרי שטעם את החציל הממולא הקרוי על שמו הוא לא היחיד שנהנה ממטעמי המטבח התורכי. מסע קולינרי בלב הכרך הסואן

כתבה:  ד"ר רחל מילשטיין

ביקור בתורכיה הוא חגיגה קולינרית שווה לכל כיס. בשום פנים ואופן אין לאכול במלון, וחבל לבזבז כסף במסעדות לתיירים, כי דווקא במסעדות הפועלים הקטנות ובמסעדות הדגים החביבות על בני המעמד הבינוני מגישים מנות תורכיות טיפוסיות וטעימות.
באופן מסורתי נהוגה בתורכיה התמחות מקצועית בכל התחומים. גם בממלכת המטבח, למרות ניצנים של השפעת החיים המודרניים וגלי התיירות, קיימת עדיין הפרדה בין מוכרי מזון מהיר ברחוב לבין מאפיות בורקס, מסעדות בשר ודגים, בתי ממכר למיני קינוחים וחנויות ללוקום, למרציפן ולממתקי פירות. כיוון שכך, קשה לקבל באיסטנבול קינוח משובח במסעדת בשר, וסוגים מסוימים של מנות ראשונות יימצאו רק במסעדות דגים.
דוגמה לחלוקת משנה לענפי התמחות צרים עוד יותר מספקת מסעדה הנמצאת בסמוך לכנסיית איה סופיה, ברחוב הראשי של העיר העתיקה, והמגישה אך ורק קציצות בשר. בהתאם לכך, היא נקראת "סולטן אחמֵד כופְתֶג'יסי" (Sultanahmet Köftecisi; "כופתה" היא הקציצה הקרויה במחוזותינו קבאב).
המלה "קבאב" משמשת בתורכית כשם קבוצתי לכל מה שנִצלה על אש או נאפה בתנור. אפילו ערמונים קלויים או פלחי תירס צרובים, הנמכרים ברחוב, מכונים קבאב, והשווארמה, המסתובבת על שפוד מול גחלים לוחשות, נקראת בשם דוֹנֶר קבאב (Döner Kebap; "קבאב מסתובב"). משפחת הקבאבים כוללת סוגים שונים של מנות בשריות, ששמותיהן הפרטיים מציינים את עיר מוצאן או את מרכיביהן המיוחדים. כך, למשל, איסקֶנדֶר קבאב (Iskender Kebap), שמוצאו כפי הנראה מן העיר איסקנדרוּן (Iskenderun), הסמוכה לגבול סוריה, והוא אחד מכוכבי המטבח התורכי. במנה זאת מונחות חתיכות של דונר קבאב על מצע של קוביות פיתה מטוגנות בחמאה. על הבשר יוצקים חמאה מותכת ורוטב עגבניות מתובל, ובצד הצלחת מגישים יוגורט עשיר וטעים.

יוגורט עם כל דבר
ככלל, יוגורט הולך בתורכיה עם כל דבר, ממנות ראשונות עד קינוחים, ויש גם מנות מיוחדות קרות של יוגורט עם צמחי תיבול, וגם מרק יוגורט חם הקרוי "יאילא צ'ורבסי" (Yayla Çorbası). המלה "יאילא" מציינת את מרעה הקיץ בהרים, שאליהם עולים הרועים הנוודים למחצה עם עדריהם לאחר שיבש העשב בעמקים. במערות בהרים, שבהן מתגוררים הרועים, הם מכינים גבינות טריות בטעמים מופלאים. התורכים מכינים מיוגורט גם משקה מרווה ומרענן, הנקרא איירָאן (Ayran), והוא מלווה את האוכל, בעיקר במקומות שבהם לא מגישים יין.
תעשיית היין בתורכיה דווקא מפותחת, ועל אף שהמוסלמים האדוקים אינם נוגעים במשקאות משכרים, אחרים נוהגים לחסל בקבוק שלם של ראקי טוב, אפילו מיד אחרי התפילה במסגד. טעם היין שונה מאזור לאזור, אך מרבית היינות הנמכרים באיסטנבול מקורם ביקבים התעשייתיים של מזרח תרַקיָה (Trakya), שבחלק האירופי של תורכיה. יין משובח במיוחד מיוצר ביקבים משפחתיים קטנים בעמקי קפדוקיה (Kappadokya) החמים יותר, אך ניתן להשיגו רק בחנויות מיוחדות. יין אדום טעים מגיע גם מדרום תורכיה, סמוך לחופי הים התיכון.

המעדן של נוח בתיבה
היין מוגש רק במסעדות ברמה מסוימת, שבהן אפשר לקבל לפני המנה העיקרית מבחר אינסופי של "מזלר" (Mezeler; ביחיד – "מזה", כלומר, "מנה ראשונה"). מתאבנים אלה הם לרוב צמחוניים, אך לעיתים הם מכילים גם פירות ים בהרכבים נפלאים, ומקום של כבוד יש בהם לירקות ממולאים (דוֹלמָה – Dolma), ללא בשר, המבושלים בשמן זית. ממולאים אלה מוגשים קר עם הרבה מיץ לימון, שחמיצותו משתלבת היטב עם הטעם המתקתק משהו של גרגירי היער המבושלים באורז.
מלך הממולאים הוא חציל ממולא בבצל מטוגן ומוגש עם הרבה שמן זית. ומדוע נקרא המעדן בשם אימאם ביאלדי (Imambayıdı; "האימאם התעלף")? לדעת הרוב, פרחה נשמת האימאם מתענוג, אך יש הטוענים כי השתנק כששמע כמה שמן זית הושקע בתבשיל, ומה היה מחירו.
קינוחים כדאי לחפש בחנויות מיוחדות, ומומלץ לדלג על מיני פודינג המוכנים מחלב, מאורז, מסולת ואפילו מבשר עוף (!), כדי להגיע אל האחד והיחיד במינו, העאשורה (Aşure). מקור השם במלה הערבית "עאשורא", המציינת את היום העשירי בחודש הראשון של השנה המוסלמית. תאריך זה היה בראשית האיסלאם יום צום, בדומה ליום הכיפורים שלנו, ומאוחר יותר הפך ליום אבל וזיכרון לקורבנות המאבק שבין הפלג השיעי לבין הפלג הסוני.
קשה להבין כיצד מתקשר יום אבל זה, שבו מכים את עצמם השיעים עד זוב דם, עם התערובת המתוקה של העאשורה, המכילה חיטה, שעועית, חומוס, אגוזים, פירות יבשים וגרגירי רימון. אך עובדה היא, שקינוח סעודה הנושא שם זה ידוע בארצות רבות, ואפילו באינדונזיה שבמזרח. בשל הצירוף המשונה של מרכיביו מוּכּר התבשיל גם בשם "תיבת נח", ומספרים שלקראת סוף המבול, כאשר בתיבה לא נשאר כמעט אוכל, חיפשו מזון בכל הסדקים, ומן השאריות היבשות שנמצאו הותקן הקינוח הזה, שטעמו טעם גן עדן.


בילויים
מוזיקה לנשמה
לא רק בקצב המארש
חיי המוזיקה של איסטנבול עונים לכל טעם – מחובבי הנעימות הצבאיות, דרך שירי מחאה פוליטיים ומוזיקה דרווישית, וכלה ביצירות קלאסיות 

"אני מקשיב לאיסטנבול, עיני עצומות". אלה מלות הפתיחה של שירו הנודע של אורהן ולי-וקניק (Orhan Veli‑Kanik), "אני מקשיב לאיסטנבול". ולי-וקניק, מגדולי משורריה של תורכיה המודרנית, כתב על חיי האדם הפשוט, ומת ב-1950 והוא בן ארבעים. איסטנבול לא הציבה לו יד זיכרון, אבל מאז מותו יצאו שיריו, המוכרים כמעט לכל תורכי, בשישים מהדורות, וחלקם הולחנו והוקלטו על ידי הזמר והמלחין זולפו ליוונלי (Zülfü Livaneli).
אם אתם רוצים להתוודע לאיסטנבול של זמר העם הנוגה, כדאי לכם להגיע למדרחוב איסתיקלל, הנמתח ממערב לכיכר טַקסים. בצד גלריות לאמנות, בתי מרחץ, בתי קפה יאפיים ובארים מפוקפקים יש בו מוזיקה, הפורצת כמעט מכל פתח של כל חנות. במדרחוב תיתקלו בשפע שלא ייאמן של חנויות תקליטים ותקליטורים, החל במגאוויזיון (Megavizion) הענקית וכלה בחנויות קטנות. בכולן אפשר להיוועץ במוכרים ולהאזין לדיסקים, גם בלי לקנותם.

בקשו למשל להאזין לאחד מתקליטיה של מוזין סנאר (Müzeyyen Senar) הנערצת, השרה סולו או בדואט עם זמרים צעירים כמו טרקאן (Tarkan) וסזן אקסו (Sezen Aksu). זַמר מפורסם אחר הוא זקי מורן (Zeki Müren), שעד מותו נהג להופיע תמיד בבגדי אישה – מסורת תורכית ממוסדת, ששורשיה במופעי הסריסים בחצרות הסולטנים. בחנויות המוזיקה של איסטנבול כדאי לחפש גם דיסקים משיריו של יונוס אמרה (Yunus Emre) בן המאה ה-17, שהואשם בכפירה והוצא להורג בפקודת הסולטן. שיריו הולחנו על ידי מוזיקאים בני זמננו, ובהם הזמר המנוח רוהי סו (Ruhi Su) – זמר מחאה, שבקולו הצרוד הקים לתחייה את שירת המרד התורכית העתיקה.

שריד לעידן האימפריאלי
אם הגעתם לאיסטנבול ביוני או ביולי, תוכלו ליהנות מאירועי פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של איסטנבול (International Istanbul Music Festival). בפסטיבל משתתפים מוזיקאים ותזמורות מכל רחבי העולם. מבצעים בו מוזיקה קלאסית תורכית, שנכתבה עבור הסולטנים, בצד מוזיקה מערבית שנוצרה בהשראת תורכיה (למשל, האופרה "החטיפה מן ההרמון" למוצרט).
רוב מופעי הפסטיבל מתקיימים בהיכל התרבות אתאטורק (Atatürk Kültür Merkezi) המודרני, הנמצא בכיכר טקסים, מעברו הצפוני-מזרחי של מיצר קרן הזהב. אבל מומלץ להגיע גם לקונצרטים הנערכים בכנסיית איה אירנה (Aya Irini; "הקדושה אירנה") שמעברו הדרומי-מערבי של המיצר, במתחם ארמון טופקאפי (Topkapi). הכנסייה הביזנטית הזאת נפתחת לקהל רק בימי הפסטיבל, שבמהלכו משמיעים בה בין השאר בביצוע בכורה יצירה תורכית חדשה בתחום המוזיקה הקלאסית.

פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של איסטנבול
פרטים בטלפון 90-212-2604533.

הקשרים שבין הספרות המקומית והמוזיקה התורכית אינם מתמצים באופרות. בחנויות הספרים של איסטנבול אפשר לקנות את יצירותיו של המיסטיקן ג'לאל א-דין רומי (Celaleddin Rumi), מייסדו של מסדר הדרווישים המחוללים, שמופיעים פעם בחודש, בכל יום ראשון האחרון שבו, במוזיאון לספרות הדיוואן (Divan Edebiyati Müzesi) שברחוב גאליפ-דדה (Galipdede Caddesi), ההמשך הדרומי-מערבי של מדרחוב איסתיקלל. המופע המיסטי נמשך כשעתיים, ובחלקו הראשון מנגנת תזמורת הדרווישים בכליה המסורתיים.

המוזיאון לספרות הדיוואן
טלפון: 90-212-2454141.

ניגוד משלים למוזיקה המופנמת של הדרווישים מספקת המוזיקה הצבאית העות'מאנית, שהולידה פרודיות כדוגמת ה"מארש התורכי" למוצרט ו"מארש היניצ'רים" לבטהובן. מי שרוצה לטעום מטעמה של המוזיקה הזאת יוכל לעשות זאת במוזיאון הצבאי (Askeri Müze), הנמצא מצפון לכיכר טקסים. מדי יום (חוץ מימי שני ושלישי), בין השעות 15:00 ו-16:00, מופיעה במוזיאון תזמורת היניצ'רים, המסדר האימפריאלי, שנוסד במאה ה-15 ובעבר ליווה את החיילים אל הקרב. במוזיאון מופיעה התזמורת בכל תפארתה – על תלבושותיה המסורתיות, הדגלים, כלי הנשיפה וההקשה. לפני הקונצרט מוקרן במקום סרט על התזמורת ותולדותיה – פַן נוסף בחיי המוזיקה והתרבות העשירים של איסטנבול. 

המוזיאון הצבאי
טלפון:
90-212-2487115. 

כתב: בני ציפר

מופעי האולמות
באיסטנבול פועלים אולמות רבים, שבהם נערכים מופעי תיאטרון ומוזיקה מגוונים. הגדולים והחשובים שבהם הם Atatürk Kültür Merkezi, הנמצא בכיכר טַקסים, ו-Cemal Reşit Rey Konser Salonu שבחרבייה, ליד מלון היאט. בשני האולמות הללו מופיעות תזמורות המנגנות מוזיקה קלאסית; להקות בלט וג'אז; מקהלות המתמחות במוזיקה תורכית קלאסית; והרכבים של מוזיקה עממית.
בחודשי הקיץ, בין אמצע מאי לסוף אוגוסט, היצע המופעים גדול ביותר. העונה נפתחת עם פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של איסטנבול, המארח אמנים מכל רחבי העולם, ממשיכה עם פסטיבל הג'אז (Akbank International Jazz Festival), ומסתיימת בסדרת קונצרטים תחת כיפת השמים.
את המופעים הפתוחים מארחים שני תיאטראות הנמצאים תחת כיפת השמים. הראשון הוא Açik Hava Tiyatrosu, ואילו השני הוא Rumeli Hisar, מבצר עות'מאני יפהפה, השוכן על הגדה האירופית של הבוספורוס. מופעי הקיץ מושכים אליהם בדרך כלל קהל רב, ולכן מומלץ לקנות כרטיסים מוקדם ככל האפשר.

Atatürk Kültür Merkezi
טלפון: 90-212-2515600.

Cemal Reşit Rey Konser Salonu
טלפון: 90-212-2405012. 

כתב:  ערן לבני 

יין ואווירה
מדרחוב איסתיקלל הארוך הוא מרכז חיי הלילה של איסטנבול. בצד מסעדות ומועדונים רבים, יש בו ובסמטאות היוצאות ממנו גם בארים-מסעדות, המתמחים ביין ובמזטים של ירקות, דגים ופירות ים.
הבאר הוותיק והיפה מכולם הוא פאנו (Pano), הנמצא ברחוב קויונג'ו קולואו, מול בית הספר גלאטהסראי. זהו שריד לימים הרחוקים, שבהם רוב תושבי השכונה היו יוונים. בקומת הכניסה יש דלפקים ארוכים, שבהם ניתן לשתות בעמידה, ואילו הקומה התחתונה היא מרתף יין ישן, שהוסב לחדר אוכל. ארוחה, כולל יין, עולה החל מעשרה דולר לאדם.
אם אין מקום בפאנו, תוכלו לסעוד בבאר שארבי (Sarabi), הנמצא במדרחוב איסתיקלל. הבאר הזה אופנתי יותר מפאנו ומחיריו דומים, אבל יש בו פחות אווירה. הנציג הטוב ביותר של הדור הישן של הבארים המסורתיים, ה-Meyhane, שבהם שותים ראקי (סוג של ערק) ושומעים מוזיקה ישנה, הוא אימרוס (Imros). הבאר הזה שוכן בסמטת נווזדה, ליד השוק שבמרכז מדרחוב איסתיקלל. לאימרוס כדאי להגיע בשעות אחר הצהריים, ולשבת בשולחנות הרחוב. ארוחה ממוצעת תעלה כאן כ-15 דולר לאדם.

פאנו
כתובת: Koyonçu Kuluğu 4.
טלפון: 90-212-2926664.

שארבי
כתובת: במדרחוב איסתיקלל 174.
טלפון: 90-212-2444609.

אימרוס
כתובת: Nevzade Sokak 24.
טלפון: 90-212-2499073. 

כתב:  ערן לבני 

כדורגל, משחק האוהדים
הקרנבל המתרחש ביציעי הכדורגל באיסטנבול דוחק לעיתים לשוליים את האירועים על המגרש. מי שלא ראה 30,000 צופים שרים, מְתאמים קריאות עידוד משני יציעים נגדיים וקופצים לקול תופי ענק – לא יוכל להבין מדוע קבוצות כמו ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד חוששות לשחק באיסטנבול.
שלוש הקבוצות הבכירות באיסטנבול הן גם שלוש קבוצות הצמרת של תורכיה, וההזדהות איתן חורגת הרבה מעבר להשתייכות אזורית, אתנית או פוליטית. בשנים האחרונות, המצליחה מכולן היא גלאטהסראי (Galatasaray), המכונה "ג'ים בום". מאז זכייתה ההיסטורית בגביע אופ"א, שחקני הקבוצה, הלובשים מדים אדומים-צהובים, הם סמל לשאיפה התורכית להשתלב באירופה. מגרשה של גלאטהסראי, "עלי סמי יין" (Ali Sami Yen), נמצא בחלק האירופי של העיר, ואפשר להגיע אליו דרך רחוב ג'ומהורייט 
(Cumhuriyet Caddesi), הסמוך לכיכר טַקסים. כל אוטובוס ומיניבוס החוצים את שכונת שישלי (Şişli) ומגיעים לתחנה הגדולה במג'דיהקוי (Mecediyeköy) יביא אתכם אל המגרש בתוך כשלושים דקות.
בחלק האירופי של העיר, ליד ארמון דולמבחצ'ה (Dolmabahçe), נמצא אצטדיון אינונו 
(Inönü). זהו המגרש הביתי של קבוצת בשיקטש (Beşiktaş), "הנשרים", שצבעי מדיה שחור-לבן. למגרש מגיעים בתוך דקות ספורות של נסיעה בדולמוש היוצא מרחוב  אינונו 
(Inönü Caddesi), מתחת לכיכר טַקסים. אם אתם באים מהעיר העתיקה, כדאי לכם להגיע לתחנת אמינונו (Eminönü), שבחזית השוק המצרי, ולנסוע באחד האוטובוסים העוברים בשכונת בשיקטש. הנסיעה אורכת כחצי שעה, ויורדים בתחנה שלפני ארמון דולמבחצ'ה.
פנרבחצ'ה (Fenerbahçe), שצבעי מדיה כחול-צהוב, היא נציגת החלק האסייתי של איסטנבול. זוהי אחת הקבוצות האהודות ביותר בתורכיה, בה כיכב חיים רביבו. כדי להגיע למגרש שלה, עולים ברציפי אמינונו או בשיקטש על המעבורת המפליגה לשכונת קדיקוי 
(Kadiköy). מרציף התחנה חוצים את הכביש, נוסעים באחד האוטובוסים הנושא את הכיתוב FB בצד המספר, ויורדים ליד רחוב בדט (Bağdat Caddesi). משך הנסיעה – כשעה. אחרי המשחק ממתינים מחוץ למגרש אוטובוסים מיוחדים, המגיעים לכל חלקי העיר.
מבנה היציעים בשלושת המגרשים זהה. הכרטיסים לשני היציעים האחוריים (Eski Açı‎‎‎k ו-Yeni Açı‎‎k) הם הזולים ביותר – כחמישה מיליון לירות תורכיות (כשבעה דולר אמריקאי). מומלץ לבחור ב-Yeni Açı‎‎k, כיוון שליציע זה קומה שנייה, שממנה נוח לצפות. כדי להשיג כרטיס ליציע האחורי, יש להגיע למגרש כשעה וחצי לפני משחק ליגה רגיל, וכשעתיים וחצי לפני דרבי או משחק בגביע אירופה.
היציעים הנוחים והיקרים יותר הם Kapalı‎‎‎ ו-Numaralı‎‎‎‎, הנמצאים בצידי המגרש. כרטיס לראשון עולה כ-15 מיליון לירות תורכיות (כעשרים דולר), ולשני, שהמושבים בו ממוספרים, כ-25 מיליון (כ-35 דולר).
למרות הדימוי הרווח, הקהל התורכי לא אלים, ואף מפגין אדיבות בתור לקופות. מי שסבלניים פחות הם אנשי הביטחון, שלא יהססו להחרים מציתים, מטבעות, בקבוקי שתייה וכל חפץ החשוד כמסוכן. כדי להציל את מכנסיכם, ראוי להצטייד מראש בפיסת בד או בעיתון, שכן איש לא טורח לנקות את מושבי היציעים. 

כתב:  ערן לבני 

בתי מרחץ
רכילות בין האדים

בתי המרחץ התורכיים והתרבות שהתפתחה סביבם הם ירושה מהתקופה הביזנטית. במשך מאות שנים שימש החמאם כמקום מפגש נפרד לגברים ולנשים, שם סופרו הרכילויות הטריות ביותר והוסר מעט עול המוסר השמרני. אגף הנשים היה אפוף מסתורין, כיוון שזהו המקום היחיד שבו יכלו נשות העיר להיות חופשיות משלטון הגברים – מה שגרם לבעלים הקנאים לפתח סיפורי מעשיות על אודות המתרחש בין האדים.
כיום לא נותרו באיסטנבול הרבה חמאמים, ואלה ששרדו מתחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון כולל בתי מרחץ שכונתיים קטנים וזולים. הם פזורים בעיקר בשכונות העניות, שבבתיהן אין מים חמים בשפע. לסוג השני משתייכים חמאמים עות'מאניים גדולים ועתיקים, הפועלים זה מאות שנים. באלה נותר מעט מהפאר התרבותי של האימפריה המתה.
הגדול והחשוב בחמאמים ההיסטוריים הוא חמאם צ'מברליטש (Çemberlitaş Hamami) שבעיר העתיקה. בית המרחץ הזה, שנבנה על ידי סינאן, ניצב ליד הבזאר הגדול, מול תחנת החשמליתCemberlitaş . הוא פועל שבעה ימים בשבוע, מ-6:00 עד 24:00, והכניסה אליו (כולל מסאז') עולה כעשרה דולר אמריקאי. לא הרחק ממנו, במורד רחוב טשדיבק צ'שמה (Taşdibek Çeşme), היוצא מדרך דיוואן (Divan Yolu), נמצא חמאם היסטורי קטן יותר – חמאם אמין סינאן 
(Emin Sinan Hamamı‎‎). מחיר הכניסה אליו דומה, אבל הוא נסגר מוקדם יותר.
חמאם חשוב נוסף, חמאם גלאטהסראי (Galatasaray Hamamı‎), נמצא בסמטת טורנאג'י באשי (Turnacı Başı Sokak), היוצאת ממדרחוב איסתיקלל (İstiklal Caddesi). החמאם הזה פתוח עד שעות הערב המאוחרות, והוא מודרני יותר מהשניים הקודמים. הכניסה אליו (כולל מסאז') עולה כ-15 דולר. 

כתב:  ערן לבני


קניות
שווקים: אוצרות בסמטאות
חנויות שטיחים, שוקי תבלינים ודוכני אוכל. מדריך מהיר לקניית שטיחים והצעה לביקור בשווקים פחות מתוירים

השוק המקורה, מבוך של עשרות סימטאות, מושך אליו המוני תיירים. רבים מהם מחמיצים את שוק כלי העבודה, המתנהל בסמטאות המקבילות לקרן הזהב | צילום: יואב לף

גם אם אינכם מתכוונים לקנות שטיח במהלך ביקורכם באיסטנבול, אל תחמיצו את הביקור בחנות שטיחים, שם יפרוש בפניכם המוכר שטיח אחר שטיח, יגיש לכם תה תורכי חריף או תה תפוחים מתוק, בעודו מפאר ומהלל את אמנות האריגה.
אם אתם מתכוונים לקנות שטיח, יש כמה דברים שכדאי לדעת. שטיחים נחלקים לשני סוגים עיקריים: שטיח בעל מרקם פרוותי עשוי קשרים, המכונה "הָאלי"(Halı) , ושטיח עשוי באריגה חלקה, ללא קשרים, הנקרא "קילים" (Kilim המלה היא ביחיד, ואין לומר בטעות קיל, כי איש לא יבין לְמה הכוונה). הקילים הוא אריג של חוטי שתי וערב, שסביבם אפשר ללפף חוט נוסף, כדי לקבל שטיח בעל מרקם עבה יותר, הנקרא "סומַאק" (Sumak). כאשר מוסיפים על המשטח נקודות של רקמה, התוצר מכונה "ג'י'ג'ים" (Cicim) או "זילי".
באופן מסורתי נארג הקילים בשבטי נוודים או בכפרים של נוודים למחצה. הוא משקף את הסגנון המיוחד לקבוצה האתנית ולאזור שממנו בא, אך עם זאת יש בו משום יצירה אישית של האישה או הנערה שארגו אותו.
בניגוד לשטיחי קשרים, שהדגם שלהם מוכן מראש על נייר משבצות, וכמה אנשים יכולים להשתתף בהכנתו בעת ובעונה אחת, הקילים מקבל את צורתו באופן ספונטני, תוך כדי אריגה. התוצאה אמנם מדויקת פחות מזו של שטיח הקשרים, אך יש בה דמיון ואמירה אישית. לכל מוטיב בשטיח שם משלו, והוא מסמל משהו מחיי האישה או המשפחה: בית, הריון, ילדים, בריאות, מזל. כך יכולה נערה צעירה לטוות בקילים את חלומותיה, ואישה נשואה את תקוותיה, את געגועיה, או את אכזבותיה וצערהּ.

כמו שדה באביב
השטיחים עשויים צמר, כותנה או משי. השימוש בצמר גמלים ועיזים נדיר יחסית, ורק נוודים מעטים אורגים ממנו שטיחים. צמר זה פחות מעודן וקשה יותר לעיבוד, בהשוואה לצמר הכבשים הגמיש והרך, שהוא החומר העיקרי בתעשיית השטיחים. ואולם, צמר הכבשים הוא לעיתים דק מאוד, ובמקרה זה דגמי השטיחים מפורטים, ומחיריהם גבוהים יותר.
לפעמים כוללים הדגמים מוטיבים לבנים, שאי אפשר להפיקם בחוטי צמר, ואז משובצים בשטיח חוטי כותנה לבנים. כותנה יכולה לשמש גם כשתי לשטיחי צמר או לשטיחי המשי הקטנים, המיוצרים בבתי המלאכה של העיירה הרקה (Hereke) והעיר הגדולה קייסרי 
(Kayseri). הדגמים המיוצרים בבתי המלאכה הללו ציוריים ומעודנים, ואפשר לתלותם על הקיר כמו תמונה. מחירו של שטיח המשי תלוי בצפיפות הקשרים, ומחושב ביחידות של דצימטר.
צבעי השטיח, על הרכבם הכימי ומבחר גוניהם, הם גורם מכריע ביופיו של המוצר ובמחירו. בעבר היו הצבעים מופקים מחומרים טבעיים: פרחים, פירות ושורשים שונים. מבחר הגוונים של הצבעים הטבעיים, שלעולם אינם חוזרים על עצמם במדויק, אפילו בקטעים שונים של אותו השטיח עצמו, הוא עצום. כמה מן הגוונים נדירים יותר, ועל כן זוכים להערכה מיוחדת. למשל, סגול-חציל, ורוד-אפרסק וירוק עמוק. שטיחים בצבעים טבעיים עשירים וזוהרים יותר מאלה שנצבעו בצבעים סינתטיים, משחק הגוונים בהם מלא חיים ושמחה, ויופיו של הטבע משתקף בהם כמו שדה באביב, בוסתן פרי בקיץ או כרמים בסתיו.
הצבעים הטבעיים אינם דוהים עם הזמן, אלא אדרבא, נעשים רכים וחמים יותר ויותר. לעומתם, צבעי אנילין תעשייתיים, שהשתלטו על השוק לפני כשבעים שנה, מאבדים את חיותם עם הזמן, עד שכל הגוונים מאפירים והופכים דומים זה לזה. כדי לדעת באילו צבעים נצבע שטיח בן כמה עשורים, די להפוך אותו על פניו. אם יש הבדל ניכר לעין בין הצבעים שעל פני השטיח לבין הצבעים שעל גבו – פירוש הדבר שנעשה שימוש בצבעים סינתטיים. לאחרונה ניכרת מגמה של חזרה לצבעים טבעיים, לפחות לאלה שקל יחסית להפיקם. מחירם של שטיחים חדשים שנצבעו בצבעים טבעיים גבוה לעיתים מזה של שטיחים ישנים.
אבל למרות זאת, תפארת השוק ומקור גאוותו הם דווקא השטיחים הישנים, בעיקר קילים, שקשה יותר ויותר למצוא אותם. כל שטיח ישן הוא בבחינת יצירת אמנות ייחודית, ולכן קל כל כך להתמכר לחנויות השטיחים ולבלות בהן שעות ואף ימים. לכן, אם אינכם רוצים לבלות את כל ימי ביקורכם באיסטנבול בחנויות השטיחים, ועם זאת אתם מבקשים להכיר דגמים שונים ולבדוק איכויות ומחירים, כדאי שתבקרו בחנות השטיחים הממשלתית.

החנות (Turkish Handwoven Carpets Sale Centre) פועלת בבית מרחץ מהמאה ה-16 (Haseki Hürrem Hamami), בין כנסיית איה סופיה (Ayasofya) והמסגד הכחול 
(Sultanahmet Camii). כיוון שהחמאם נועד לשימוש של בני שני המינים, נבנו בו שני אגפים זהים – זה של הגברים פונה אל הכיכר ונפתח אליה ישירות, ואילו זה של הנשים מוצנע מאחור. באגף הראשון מוצגים שטיחי קשרים, ובשני שטיחי קילים מצמר וממשי. כל השטיחים המוצעים בחנות ארוגים לפי דגמים עתיקים, וחלקם צבועים בצבעים טבעיים. המחירים במקום נתונים תחת פיקוח.

אפשר לקנות בחנות שטיחים, ואפשר רק להתרשם מן הדגמים, ללמוד על איכויות ומחירים, ובאותה העת לבקר בחמאם היפה.

חנות השטיחים הממשלתית
טלפון:
90-212-5118192. 

כתבה:  ד"ר רחל מילשטיין

השווקים הלא-מוכרים
בימים הרחוקים, כאשר איסטנבול היתה מורכבת מעיירות קטנות ומכפרים, כל שכונה התאפיינה במעדנים ובמוצרים, שאותם ניתן היה למצוא רק בה. כך נקשר שמה של סארייר (Sari‎yer) עם מיני בורקס (Börek), ולקנליג'ה (Kan‎lı‎‎ca) היו נוסעים במיוחד כדי לקנות יוגורט. אמינונו (Eminönü) היה אזור של תבלינים, ובשום מקום לא היו דגים טובים יותר מאלה שנמכרו בבשיקטש (Beşiktaş). כיום, עם כניסתם של הסופרמרקטים האחידים, ירדה חשיבותו של השוק השכונתי. באופן טבעי מעדיפים יותר ויותר אנשים את הנוחות שמציעים המרכולים, אולם למרות זאת, עדיין אפשר להריח בשוק את שלל הניחוחות של איסטנבול הישנה.
המפורסם שבשוקי העיר הוא השוק של אמינונו. כמעט כל תייר עובר דרך השוק המצרי ושוק התבלינים, אבל רבים מחמיצים את שוק כלי העבודה, המתנהל בסמטאות המקבילות לקרן הזהב. בשבילים הצרים נמכרים כלים שונים – כמעט כולם מיוצרים בעבודת יד ונמכרים במחירי מציאה. ואפשר גם לעצור באחת ממסעדות הפועלים, ללגום מרק, לאכול קבאב ולהרוות את הצימאון אצל עגלת רחוב, שהלימונדה והאיירן שלה אין משובחים מהם בכל העיר.
שוק כלי העבודה של אמינונו מסתיים בבנייני התעשייה הזעירה של אונקפני (Unkapanı). שורת מבנים מכוערים אלה, במיוחד בניין מספר 6, היא בבחינת מכרה זהב עבור מי שהמוזיקה התורכית מציתה את דמו. חמש הקומות של הבניין האחרון לפני קרן הזהב מאוכלסות באינספור חנויות מפעל, המוכרות דיסקים וקלטות בהנחה של 33 אחוז. אפשר למצוא שם הכל: מערבסקות, דרך רוק אנטולי ועד למוזיקה עממית ולמוזיקה קלאסית עות'מאנית.
השוק של בשיקטש, שאותו חוצה שדרת ברברוס (Barbaros Bulvarı), הכביש הראשי העולה מרציף המעבורות לצפון העיר, הוא סיפור אחר לגמרי. מצידה המערבי של השדרה, מאחורי שורת בתי קפה ובלב סמטאות ציוריות, חבוי שוק דגים גדול ועשיר. מלבד הדגים ופירות הים הטריים יש בו מעדנים קולינריים, כמו הקיימאק (Kaymak) – מעין חמאה מוקצפת, המפארת רבים מהקינוחים התורכיים, פירות יבשים, ועוד.
במרכז מדרחוב איסתיקלל, מול בית הספר גלאטהסראי ובצד מסעדות התיירים של פסאז' צ'יצ'ק (Çiçek Pasajı‎‎‎), פועל השוק של בייאולו. מסעדותיו הרבות מומלצות יותר ממרכולתו היקרה בדרך כלל. בנוסף לבארים (Meyhane) הישנים, שאין טוב מלהעביר בהם אחר צהריים עם ראקי ומזטים, יש בשוק מזנונים מהירים, שבהם תוכלו ליהנות מכריך קוקורץ' 
(Kokoreç), תערובת מתובלת מאיבריה הפנימיים של פרה, או סנדוויץ' משפודי מידייה
(Midye), צדפות מטוגנות.

כתב:  ערן לבני

 

אטרקציות ואתרים מומלצים

מוזיאונים
מוזיאון סדברג האנם

איה סופיה, אולי האתר המזוהה ביותר עם העיר, שימשה ככנסייה, הפכה למסגד וכיום היא מוזיאון | צילום: נעם תדהר

אחת המשפחות העשירות, השולטות על חלקים גדולים מכלכלת תורכיה ומחיי התרבות שלה, היא משפחת קוץ' (Koç). פירוש השם בתורכית הוא "אייל", ובהתאם לכך, סמל המשפחה – המופיע במפעלי התעשייה שלה, בבנק שבבעלותה וגם באוניברסיטה שלה – הוא קרני אייל.
סדברג האנם (Sadberk Hanim), אמם של בני שושלת קוץ' הנוכחיים, התגוררה בבית יפה בשכונת גומוש-סויו (Gümüssuyu) על חוף הבוספורוס. אימא סדברג (פירוש המלה "האנם" הוא גברת) נהגה לאסוף דברי אמנות מן העת העתיקה וחפצי אתנוגרפיה תורכית מן המאה ה-19. לאחר מותה החליטו בניה להפוך את הבית למוזיאון, ואף הקימו בצמוד לו אגף חדש, שבו הציגו אוסף מרהיב של חפצים מן התרבויות העתיקות שהתקיימו בתורכיה, ובהם מבחר של תכשיטי זהב יווניים ורומיים. את האגף הישן הועידו לאתנוגרפיה תורכית – מוכרת פחות אבל מאוד מעניינת. באגף זה מוצגים בגדים ומנעלים, מעשי רקמה וכלי בית מחומרים שונים.
לציון במיוחד ראויים כלי הקרמיקה מאזור הדרדנלים, וכן חדר ברית המילה של בני קוץ', שבמרכזו מיטה מקושטת במטפחות צבעוניות, מעשה רקמה ותחרה.
אל המוזיאון הקטן והיפה הזה אפשר להגיע בשיט במעבורת על הבוספורוס. אחרי שיורדים בגדה האירופית של המיצר, ממשיכים בנסיעה במיניבוס המגיע לסארייר (Sariyer), בין בתי עץ מגולפים בשלל דגמים. אפשר לשלב גם את הביקור במוזיאון עם סיור באתרים הנמצאים בדרך אליו, כמו ארמון דולמחצ'ה, פארק יילדיז ורובע אורטקוי.

שעות הפתיחה: מדי יום, פרט לימי רביעי.
כתובת: Piyasi Caddesi 27.
טלפון: 90-212-2423813.

כתבה:  ד"ר רחל מילשטיין

ארכיאולוגיה גלובלית
במכלול המוזיאון הארכיאולוגי (Arkeoloji Müzeleri) של איסטנבול יש שלושה מוזיאונים עיקריים: המוזיאון הארכיאולוגי (Arkeoloji Müzesi), מוזיאון המזרח הקדום (Eski Şark Eserler Müzesi) וביתן האריחים (Cinili Köşk). במוזיאון הארכיאולוגי מרוכזים רוב הממצאים שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות בתורכיה. מוצגים בו, בין היתר, סרקופגים, חפצי אמנות ביזנטית וחלק מן המוצגים שנחשפו בטרויה. במוזיאון המזרח הקדום מוצגים קובץ החוקים של חמורבי (קובץ החוקים העתיק ביותר בעולם) ומוצגים שמקורם באנטוליה, במסופוטמיה ובמצרים. בביתן האריחים, הפתוח לשעות ספורות בלבד בשבוע, יש תצוגה מרשימה של אריחי איזניק (Iznik).
מכלול המוזיאונים נמצא בסמוך לארמון טופקאפי. המוזיאונים השונים אינם פתוחים בעת ובעונה אחת, ומומלץ לברר את שעות הפתיחה בטלפון: 90-212-52077403.

מוזיאון המוזאיקות
במוזיאון המוזאיקות (Mozaik Müzesi) מוצגים פסיפסים מרהיבים, שנחשפו בחפירות שנערכו ליד מסגד סולטנאחמט. מתוארים בהם סצינות ציד וסיפורים מיתולוגיים שונים. הכניסה בתשלום.

כתובת: Torun Sokaği, Sultanahnahmet.
טלפון: 90-212-5181205.

מוזיאון קארייה
ההיסטוריה של מוזיאון קארייה (Kariye Müzesi) מפותלת. במקור היתה במקום כנסייה, שהוקמה בימי קונסטנטין, ובמאה ה-14 נבנתה על חורבותיה כנסייה חדשה. ב-1511 הפכה הכנסייה למסגד, אבל ציורי הפרסקו והפסיפסים המרהיבים שבה לא ניזוקו. כיום משמש האתר כמוזיאון. הכניסה בתשלום. 

שעות הפתיחה:
מדי יום, פרט לימי רביעי, 16:00-9:00.
כתובת: Kariye Camii Sokak, Edirnekapi.
טלפון: 90-212-6319241.

הארמון שהפך למוזיאון
המוזיאון לאמנות תורכית ואיסלאמית (Türk ve İslam Eserleri Müzesi) שוכן בארמון איברהים פשה, ששימש כמשכנו של הווזיר הגדול של סולימאן המפואר. כיום מוצג במקום אוסף אמנות איסלאמית, הכולל בין היתר ציורי מיניאטורות, קליגרפיה, כלים וחפצים. הכניסה בתשלום. 

שעות הפתיחה:
מדי יום, פרט לימי שני, 17:00-10:00.
כתובת: At Meydan 46, Sultanahmet.
טלפון: 90-212-5181805.

הארמון של הסולטן האחרון
ארמון ביילרבי (Beylerbeyi Sarayi) שוכן בחלק האסייתי של העיר. הוא הוקם על ידי הסולטן עבדול עזיז בסוף המאה ה-19, ומשך אליו בני אצולה רבים, ובהם הקיסרית הצרפתייה אז'ני 
(Eugénie), אשתו של נפוליאון השלישי, ששהתה במקום ב-1869. עבדול חמיד השני, הסולטן האחרון של האימפריה העות'מאנית, התגורר בארמון בשנים 1918-1913, לאחר שהודח על ידי התורכים הצעירים.
בארמון יש 24 חדרים ושישה אולמות. באחד האולמות יש בריכה ומזרקת שיש, וכדאי לבקר גם במכלול החדרים ששימש את אז'ני. אלה עוצבו בפאר הראוי לקיסרים ולבני מלכים. הכניסה בתשלום. 

כתובת:
Cayirbaşi Duraği, Beylerbeyi.
טלפון: 90-212-3219320.

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

משני עברי הבוספורוס: גשר בין אסיה לאירופה

איסטנבול, המשתרעת על שתי יבשות, היא אחת הערים המגוונות בעולם. בצד ארמונות  ומסגדים מפוארים יש בה כנסיות, בתי כנסת, וגם מגדל שממנו ניסה הרפתקן לעופף. שלושה מוקדי תצפית משני עברי הבוספורוס
 

תצפית ממגדל גלאטה. פנורמה נהדרת של 360 מעלות | צילום: טל גליק

כתבה:  ניצן שריג

תיירים רבים מגיעים לאיסטנבול ממזרח, מאנטוליה (המכונה בתורכית "אנדולו" – Anadolu) שבאסיה. ואולם, אוסקודר (Uskudar) – כך קרוי אחד מחלקיה המזרחיים-האסייתיים המרכזיים של איסטנבול – אינו רק שער הכניסה לתיירים ולמהגרים רבים. זהו גם אזור המגורים הגדול והמתפתח ביותר בעיר, שצפיפות האוכלוסין בה מגיעה ל-1,732 נפש לקילומטר רבוע, ועולה בהתמדה. מדי בוקר ולפנות ערב אפשר לראות מגבעת ג'מליג'ה (Camlica) המוני כלי רכב חוצים את שני הגשרים שמעל לבוספורוס, וגם "דניז אוטובוסלרי" (Deniz Otobusu) – רפסודות המסיעות אנשים, מכוניות וסחורות מאסיה לאירופה ובחזרה.
גם אנחנו נבקר באוסקודר, אבל נגיע אליה דווקא בכיוון ההפוך, ממערב. הדרך הקלה ביותר להגיע לאוסקודר מהחלק האירופי-המערבי של איסטנבול היא במונית מקומית, שתחצה את מיצר הבוספורוס מעל גשר הבוספורוס (Bogazici Koprosu), הגשר הדרומי (את דמי החצייה, כ-25 סנט אמריקאי, משלם בדרך כלל הנוסע) ותתחיל לטפס במעלה הגבעה שמעברו האסייתי. את הגבעה תוכלו לזהות בקלות, לפי אנטנות הטלוויזיה הנישאות המוצבות עליה. אפשרות אחרת היא להגיע לחלק המזרחי של העיר במעבורת, שתביא אתכם, תמורת כחמישים סנט, עד למעגן אוסקודר ("אוסקודר אישקלה" – Uskudar Iskele) שבחוף האסייתי. ממעגן אוסקודר ממשיכים במונית עד לגבעת ג'מליג'ה.

גבעת החתונות האסייתית
גבעת ג'מליג'ה, הנקודה הגבוהה ביותר באיסטנבול (267 מטר מעל פני הים), מאפשרת למבקר המבולבל ממורכבותה הפיזית וההיסטורית של איסטנבול מבט פנורמי, המכניס קצת סדר בבלגאן. בשעות הבוקר, כשהשמש נמצאת מאחורי הגב, נפרשת איסטנבול במלוא הדרה. מיצר הבוספורוס מפריד בין חלקה האירופי ממערב לחלקה האסייתי במזרח, ומחבר את ים מרמרה מדרום עם הים השחור מצפון. קרן הזהב (האליץ' – Haliç), שריד לנהר קדמון, מפריד בין שני חלקיה האירופיים של העיר: "סטנבול" (מיוונית: Stin Poli – "העיר שבתוך החומות") במפגש שבין קרן הזהב וים מרמרה, ו"פרה" (Pera; "העיר שמעבר"), שהיוותה לאורך ההיסטוריה את מקום מושבם של בני מיעוטים שונים. אחר הצהריים ובשעות הערב משמש הגן היפה שבגבעת ג'מליג'ה אתר לצילומי חתונות, למסיבות ברית מילה (Sunnet; זו נערכת בתורכיה בגיל תשע או עשר) ולמפגשים רומנטיים על רקע השקיעה.
במסעדות הצופות אל קו הרקיע של העיר אפשר לאכול מאכלים עממיים, כמו ה"גוזלמה" 
(Gözleme) – עלה בצק ממולא בגבינה, בתרד ובשאר ירקות, ואפוי על פח – ולשתות "איירן" (Ayran), משקה מיוגורט מדולל. לחלופין, אפשר לשתות "ראקי" (Raki) – "חלב אריות", הלא הוא הערק המקומי חסר הצבע, ההופך, בתוספת מים, ללבן חלבי, שאמור לעורר אריות מרבצם.

ארמונות וממתקים
בשעה שממערב הלכה ונבנתה ביזנטיון (לימים קונסטנטינופול ואיסטנבול) כמרכז עירוני לתפארת, סבל החלק המזרחי של העיר מתת פיתוח. מצב זה השתנה במאה ה-19, עם התפשטות העיר. בתקופה זאת הוקמו לאורך הבוספורוס ארמונות, ובהם ארמון ביילרבי 
(Beylerbey Sarayi ) ומעון הנופש של הסולטנים, בית קוצ'וקסו (Kuçüksü Kasri). ארמון ביילרבי בן שלושים החדרים, שהוא בלי ספק המפואר שבין הארמונות שבחלק האסייתי של איסטנבול, פתוח בכל יום, פרט לימים שני וחמישי, בשעות 17:00-9:30. הכניסה בתשלום. בית קוצ'וקסו, שהוקם ב-1856 בסגנון הרוקוקו, פתוח באותם ימים ובאותן שעות. הכניסה בתשלום.

ארמון ביילרבי
טלפון: 90-216-3219320.

בית קוצ'וקסו
טלפון: 90-216-3320237.

מבנה נוסף הבולט בחלק האסייתי של העיר הוא קסרקטין סלמייה (Selimiye Kislasi), שהוקם בראשית המאה ה-19. במלחמת קרים (1856-1853) הפכה פלורנס נייטינגל ("המלאך עם הפנס") את המקום לבית החולים הצבאי המודרני הראשון, שהיה מודל לבתי חולים רבים מסוגו. קסרקטין סלמייה נמצא בסמוך לתחנת האוטובוסים הארם (Harem), ומשמש כיום כמפקדה של צבא תורכיה. במקום פועל מוזיאון קטן לזכרה של פלורנס נייטינגל.

המוזיאון לזכרה של פלורנס נייטינגל
טלפון: 90-216-3437310.
את הביקור במקום יש לתאם מראש בפקס: 90-216-3331009.

אל ארמונות העבר באוסקודר הלכו והצטרפו עם השנים גם בתי המידות של עשירי תורכיה דהיום. אלה בנויים מעץ מפוסל ונושקים לגדת הבוספורוס. מעט הלאה משם, בפנים היבשה, יש רחובות מודרניים, מוצלים על ידי עצי ערמון, ולאורכם בתי מידות, הלקוחים כמו ממציאות אחרת. בקרו, למשל, ברחוב בגדאד (Bagdat Caddesi), שבו חנויות יוקרה בעיצוב ובטעם של ראשית המאה העשרים. ואם טרם הזכרנו זאת, במרחק לא רב מרחוב בגדאד, ברחוב מובקיטנה (Muvakithane Caddesi) 14/16, נמצאת החנות האגדית לדברי מתיקה של הג'יבקיר (Hacibakir), שעל פי אגדות הנפוצות באיסטנבול, הוא-הוא ממציא הרחת לוקום. במקום תוכלו ליהנות לא רק מרחת לוקום משובחת, אלא גם ממרציפן העשוי מאגוזי פיסטוק, מסוכריות קינמון ומעוד דברי מתיקה המרוממים את החיך ואת הנפש.

מסגד אירופי
קרן הזהב, גוף המים המפריד כאמור בין שני חלקיה האירופיים של איסטנבול, הוא נקודת ציון נוספת בגיאוגרפיה המסובכת של העיר. בשעות אחר הצהריים המאוחרות (אבל בטרם שקיעה מוחלטת) כדאי לנסוע במונית צפונה, לאורך הגדה המערבית של קרן הזהב, ולהגיע אל רובע איופ (Eyüp) ואל "בית הקפה של פייר לוטי" (Pierre Loti Cafe), הנמצא בתחומיו.
רובע איופ קרוי על שמו של הקדוש איופ אנסרי (Eyüp Ensari), ממקורבי הנביא מוחמד. איופ עצמו פיקד עד מותו על מצור הערבים הראשון, שהוטל על איסטנבול במאה השביעית לספירה. הוא נקבר מחוץ לחומות, ואחרי כיבוש העיר בידי העות'מאנים, הוקם ליד קברו מכלול, ובו מסגד ומבנים שונים לשירות הקהילה. לא חלף זמן רב, והמכלול תפס מקום מרכזי יותר ויותר בחיי תושבי איסטנבול, כמו גם במותם. כל סולטן חדש הוסמך בטקס שנערך במקום, ורבים מבני האצולה נקברו בטורבה (Türbe; מעין מאוזוליאום) משלהם בגן הסמוך. כך התפתח כאן בית קברות גדול וססגוני במיוחד, המשתרע במעלה הגבעה – ממסגד איופ ועד לבית הקפה של פייר לוטי.
לבית הקפה עצמו מומלץ לעלות במונית, ולא ברגל. הדרך עולה ומתפתלת בין הרחובות הצפופים של אחד מאזוריה העניים והדתיים ביותר של העיר, "עוסמנגאזי" (Osmangazi), ולפתע מובילה אל פינת חמד נסתרת, הלא היא בית הקפה. להבדיל מהקדוש המוסלמי איופ, דמותו של פייר לוטי קשורה בחיים הסוערים של נשות העיר בסוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים.
פייר לוטי הוא שמו הספרותי של קצין הימייה הצרפתי לואי-מארי ז'וליין ויאו (Louis-Marie Julien Viaud), הרפתקן ללא חת וסופר, שאף ביקר בסיני ובארץ ישראל, אך נשבה דווקא בקסמיה של איסטנבול. נסו להגיע לבית הקפה באור אחרון, ותִפסו מקום בקצה, במקום המשקיף אל קרן הזהב. באור זה נעלם גונם העכור של המים, והם נצבעים בזהב עמוק. סטנבול שבתוך החומות מצטיירת כעיר אלף לילה ולילה מסתורית, על צריחי מסגדיה (הסולימנייה, "הכובש", "הכחול"), ומבית הקפה תוכלו להבחין גם בשלושת הגשרים החוצים את קרן הזהב ובארמון הטופקפי (Topkapi Sarayi). מהצד השני נשקפים הרבעים של החלק האירופי הצפוני – גלטה (Galata) ופרה, על מגדל הגלטה הבולט בנוכחותו.
הזמינו תה תורכי ב"ברדק" (כוס) זכוכית קטנה או קפה (במקום אין משקאות אלכוהוליים), השקיפו מזרחה, לפי התיאורים שבסיפוריו של פייר לוטי (במקום מוצגים עותקים מספריו, שנכתבו בצרפתית), והיכנסו לאווירת הימים ההם.
אחרי שתחזרו למציאות, תוכלו ללכת ברגל במורד בית הקברות הגדול של איופ. החל במאה ה-18 טופחו בתי הקברות של איסטנבול, עד שהפכו למוקד משיכה לתושבי העיר, שטיילו בהם להנאתם. כשתגיעו למטה תמצאו מוניות לרוב, שימתינו לכם לאורך הכביש הראשי.

האמיצים או התתרנים שבינינו יוכלו לשוט בסירה ממעגן אמינונו (Eminonu; ליד השוק המצרי ולשכת המסחר של איסטנבול) במעלה קרן הזהב, על מימיו המזוהמים, ועד לנקודת העגינה, המרוחקת כ-500 מטר ממסגד איופ. בדרך תעבור הסירה בין הרבעים פנר
(Fener) ובלאט  (Balat), ששימשו בעבר כמגורי יהודים, ועל פני כנסיית סנט סטפן של הבולגרים 
(Church of St Stephen of the Bulgars). כנסייה זאת הועתקה לכאן מווינה במאה ה-19. במסגרת המבצע, היא פורקה לחלקים, שהושטו במורד הדנובה. מנגד, בחוף הצפוני של המפרץ, נמצאות מספנות קאסם פשה (Kasimpasa), אחד ממקורות הזיהום העיקריים של קרן הזהב. המספנות הללו שוכנות בדיוק במקום שבו היו מספנות הצי העות'מאני בימי תפארתו.

המגדל של איקרוס התורכי
קרן הזהב איננה רק גבול פיזי בין שני החלקים של איסטנבול האירופית, אלא גם קו תוחם מבחינה תרבותית וחברתית. בגדה הצפונית של קרן הזהב תמצאו איסטנבול אחרת. כאן התגוררו לאורך ההיסטוריה בני מיעוטים שונים, אירופאים ברובם, שיושבו באזור על ידי הביזנטים והעות'מאנים, כגמול על שירותים שונים. הגדה הצפונית קיבלה את השם "פרה" ("מעבר"), לציון העובדה שהיא נמצאת מעבר למרכז העירוני של איסטנבול ההיסטורית. כיום קרוי אזור זה בשם התורכי "בייאולו" (Beyoğlu).
כאן, יותר מבכל מקום אחר באיסטנבול העתיקה, אפשר לראות איך פני המערב והמזרח התערבבו זה בזה: כנסיות, בתי מלון, בתי מידות ושגרירויות זרות נמצאות כאן מתחת לצריחי המסגדים ולארובות החמאם.
אחת האטרקציות הבולטות באזור היא מגדל גלטה (Galata Kulesi), שהוקם במאה ה-14, בלב מושבת הסוחרים שהגיעו לאיסטנבול מגנואה שבאיטליה. המגדל, בעל כיפת העופרת החרוטית, מתנשא לגובה של כ-62 מטר. בתקופה העות'מאנית שימש המגדל לצרכים שונים ומגוונים – מבית סוהר בימי הסולטן סולימאן, ועד למצפה כוכבים בימי שלטונו של מורט השלישי (המאה ה-16).
כמאה שנה לאחר מכן, בימי הסולטן מוראד הרביעי, ניסה טייס הרפתקן לעוף מהמגדל לכיוון אוסקודר. הניסיון נכשל, והטייס נאלץ לבצע נחיתת אונס. בניסיון למנוע ממעופפים נוספים לחקות את איקרוס ולהסתכן, החליט הסולטן להגלות את הטייס, לא לפני שנתן לו ארנק תפוח מכסף.
כיום לא מנסים עוד לעופף מהמגדל, אבל מאז 1967 הוא משמש לצרכים תיירותיים. מהמרפסת שבבסיס הכיפה נשקפת תצפית נהדרת של 360 מעלות על העיר, במיוחד בשעות אחר הצהריים והערב. העלייה למגדל התצפית היא במעלית, וכרוכה בתשלום. במגדל המשופץ פועלים בית הקפה ומסעדה, שבהם אפשר לא רק לאכול, אלא גם לצפות במופע א-לה אוריינט, הנערך מדי ערב.
הדרך המומלצת ביותר להגיע למגדל היא במונית. לחלופין, ניתן ללכת ממרכז העיר העתיקה (סולטנאחמט – Sultanahmet) לכיוון תחנת הרכבת סירקג'י (Sirkeci), לחצות את גשר גלטה, ולהמשיך עד למגדל. הבאים מכיוון כיכר טקסים (Taksim), במעלה בייאולו, יכולים להגיע למגדל ברגל או בחשמלית, לאורך רחוב איסתיקלל (Istiklal Caddesi). בכל מקרה, מומלץ שלא להסתובב ברגל באזור המגדל בשעות הלילה. 

מגדל גלטה

טלפון: 90-212-2931139.

מסביב למגדל הגלטה אפשר להתרשם מבנייני האר-נובו, שעיטרו את איסטנבול של המאה ה-19. ברחוב הנדק (Hendek), הסמוך למגדל, שוכן בית הכנסת נווה שלום (Neve Shalom), זכר לקהילה היהודית, שחיה בעבר במקום. עוד בקרבת מקום – שוק הדגים הצף של מעגן קראקוי (Karakoy), השוקק חיים בשעות הבוקר ולפנות ערב.

בית הכנסת נווה שלום
הביקור במקום מתאפשר רק בתיאום מראש.
טלפון: 90-212-2938795, 90-212-2446566.

מוזיאונים וארמונות / היכלות העיר

הכובשים השונים ששלטו בה הותירו באיסטנבול כנסיות, מסגדים וארמונות, שרבים מהם הפכו ברבות הימים למוזיאונים הגדושים בממצאים ארכיאולוגיים בפסיפסים ובפרסקאות מרהיבים

כנסיית איה סופיה (Aya Sofya; "החוכמה הקדושה" בתורכית) היא אולי האתר המזוהה יותר מכל עם איסטנבול. המבנה, שהיה במשך תקופה ארוכה הכנסייה החשובה ביותר בעולם הנוצרי, מושך אליו זרם מבקרים, נוצרים ולא-נוצרים כאחת. רבים באים לכאן כדי לצפות בכיפה, הנראית כאילו היא נושאת את עצמה; להתבונן בפסיפסים המרהיבים, שבהם מצוירות דמויותיהם של ישו, המדונה וקיסרים ביזנטיים שונים; ולתחוב את אצבעם בעמוד הבוכה.
מאז שהסתיימה בנייתה במאה השישית לספירה סבלה הכנסייה מכמה רעידות אדמה ועברה מידו של כובש אחד למשנהו. במהלך הדורות הטביעו בה את חותמם אדריכלים ואמני קליגרפיה בני לאומים שונים.
קיסר ביזנטין יוסטיניאנוס הראשון (565-482) הוא שיזם את הקמתה. הכנסייה, שנבנתה על חורבותיהן של שתי כנסיות שנהרסו, נחנכה בסוף שנת 537 – כמעט שש שנים לאחר שהחלו בהקמתה. את המבנה תכננו שני האדריכלים האנטוליים, אנטמיוס מטרלֶס (Anthemius of Tralles) ואיזידור ממילטוס (Isidorus from Miletus), ובהקמתו עסקו 10,000 פועלים. חומרי הבניין הובאו מכל רחבי האימפריה הביזנטית.
הכנסייה, שהיתה קודם לכן אורתודוקסית, הפכה בשנים 1261-1204 לקתולית, אבל לאחר מכן שבה להיות אורתודוקסית. ב-1453 כבש מחמט השני את קונסטנטינופול, והפך את הכנסייה למסגד. בתקופתו נבנה הצריח ניצב בחלק הדרומי-מערבי של המבנה. במאה ה-16, בימי שלטונו של סולימאן המפואר, הוסיף אדריכל החצר סינאן (Sinan) למבנה את הצריח הניצב בצד הצפוני-מזרחי של המבנה. שני צריחים נוספים נבנו בסוף המאה ה-16, בתקופתו של הסולטן מוראד השלישי.
בשל האיסור האיסלאמי על הצגת דיוקנאות באתרי פולחן, אחרי הפיכת הכנסייה למסגד, כוסו פני הדמויות שבפסיפסים בשכבה דקה של סיד. מאוחר יותר, במאה ה-18, סוידו גם שאר חלקי הדיוקנאות. דמויות הפסיפס המרהיבות נחשפו שוב רק ב-1932, וב-1935 הוכרז האתר כמוזיאון.
הפסיפסים המעטרים את כנסיית איה סופיה נוצרו בתקופות שונות. נראה שמעבודות הפסיפס המקוריות, שקישטו את הכנסייה עם חניכתה במאה השישית, לא נותר זכר. בתקופה האיקונוקלטסית (842-728), שבה הורה קיסר ביזנטיון על הרס הדיוקנאות בכנסיות, נהרסו ככל הנראה גם הפסיפסים שעיטרו את כנסיית איה סופיה. הסצינות מחיי ישו ומריה, המתוארות בחלק מעבודות הפסיפס ששרדו במקום, נוצרו כנראה רק אחרי שנת 842, לאחר שהוסר האיסור על קביעת איקונין בכנסיות. מוזיאון איה סופיה נמצא ב-Sultanahmet Meydani. 
טלפון: 90-212-522-1750. 
שעות הפתיחה: מדי יום, פרט לימי שני, 16:00-9:00. הכניסה בתשלום.

ארמון מהאגדות
ארמון טופקאפי (Topkapi Sarayi; "ארמון שער התותח"), שהביקור בו מותיר טעם של סיפורי אלף לילה ולילה, שימש במשך כמעט 400 שנה כמעונם של הסולטנים העות'מאניים. המבנה הראשון במכלול הוקם ב-1468 בימי מחמט השני. הוא הורחב בתקופתו של סולימאן המפואר, נשרף ברובו ב-1665 ושופץ בידי מחמט הרביעי. ב-1855 העתיק הסולטן עבד-אל מג'יד הראשון את משכנו לארמון דולמבחצ'ה, שנבנה בסגנון אירופי על גדת הבוספורוס, וכך איבד ארמון טופקאפי את תפקידו כמעונם של שליטי האימפריה העות'מאנית.
בארמון יש ארבע חצרות, שלא הכל היו רשאים להיכנס אליהן. ההרמון, מבוך של כ-300 חדרים, נמצא מאחורי מגדל הצדק, הניצב בנקודה הגבוהה ביותר בארמון. בנייתו של ההרמון החלה באמצע המאה ה-16, והוא שימש למגורי המשפחה המלכותית. אמו של הסולטן שלטה בפועל באזור שבו התגוררו נשות הסולטן, המשרתות והסריסים.
במטבחי הארמון אפשר לראות את אוסף כלי החרסינה הסינית, ששימש את המשפחה המלכותית. לכלים הללו יוחסה היכולת לשנות את צבעם כאשר הם באים במגע עם מזון מורעל. אחד החדרים בארמון שימש במקור כמגדנייה, שבה הוכנו כל "המתוקים", והוא שוחזר במלואו. אפשר גם להתרשם מה"דיואן" – חדר המועצה האימפריאלית.
ארמון טופקאפי נמצא בסולטנאחמט. טלפון: 90-212-5120480. שעות הפתיחה: מדי יום, פרט לימי שלישי, 16:30-9:00, ובקיץ מאוחר יותר. הכניסה בתשלום. בהרמון שעבור הכניסה אליו יש לקנות כרטיס נוסף, ניתן לבקר רק בליווי מדריך.

אורטקוי / כל הדתות בכפיפה אחת

רובע אורטקוי, שבו חיו זה בצד זה מוסלמים, נוצרים ויהודים, הוא אחד האזורים האופנתיים ביותר באיסטנבול. מסע בסמטאות ציוריות, במסגד בארוקי מרהיב ובבית כנסת שעיצובו הושפע מאמנות האיסלאם

בתי קפה באורטוקוי מלאים בסטודנטים, באמנים ובאינטלקטואלים | צילום: חנן ישכר

כתבה:  רוני פרצ'ק

הוא מרוחק ממרכז איסטנבול, ואינו סמוך לאתרי החובה לתיירים. אבל רובע אורטקוי 
(Ortaköy, "כפר אמצעי") הוא פינת חמד אמיתית, וגם אחד המקומות האופנתיים והתוססים ביותר בעיר.
הרובע שוכן בחלק האירופי של איסטנבול, על שפת הבוספורוס (גשר הבוספורוס מוביל אליו), קילומטר וחצי מצפון לפארק יילדיז. הכי נוח להגיע אליו בנסיעה במונית רגילה, במונית שירות (דולמוש) או באוטובוס מטַקסים או מהעיר העתיקה.

באורטקוי תמצאו ערבוביה צבעונית של בתי מלאכה קטנים, ירקנים ומוכרי פרחים, באסטות למזון מהיר ("דונר קבאב") והלהיט החדש, תפוחי אדמה ממולאים (Kumpir). כל אלה בצד סמטאות יפהפיות וציוריות, מרוצפות באבנים קטנות ומשופעות בגלריות אמנות ואומנות. מי ששיטוט בין החנויות והדוכנים למלאכת יד ואלטע זאכען לא יביאו על סיפוקו, יוכל לחכות ליום ראשון בבוקר, אז נערכים בין הסמטאות שוק אמנויות ושוק פשפשים, המציעים אמנות שימושית ולא מסורתית.
הסמטאות מובילות מטה, אל טיילת קטנה, מזח רגוע וכיכר רחבת ידיים על גדת הבוספורוס, ובה עצים עתיקים. בכיכר יש בתי קפה מלאים בסטודנטים, בציירים, במשוררים ובאינטלקטואלים, וכן מסעדות טרסה יפות, הממוקמות ממש על שפת המים, ומציעות מאכלים תורכיים ומאכלי ים. בשעות הערב אפשר להעביר שם ישיבה רגועה ועצלה, על רקע תאורת נרות אפלולית וחמה, ואחר כך לצאת לאחד המועדונים שברובע. אלה מושכים אליהם בעיקר צעירים מקומיים.

מסגד בצד בית כנסת
רובע אורטקוי מעניין גם בזכות המטען ההיסטורי שלו. ברובע חיו יחד יהודים, נוצרים ומוסלמים. כמה מהמבנים שבו מהווים עדות אילמת לתהפוכות הדרמטיות שעברו על הדת בתורכיה – מפגאניות לנצרות וממנה לאיסלאם – ולהשפעות ההדדיות בין הדתות השונות.
מסגד אורטקוי (Ortaköy Camii), הידוע גם כ-Büyük Mecidiye Camii, בנוי בסגנון אקלקטי-בארוקי ונמצא על שפת המים. באתר היתה בעבר כנסייה. המבנה הנוכחי הוא תוכנן על ידי האדריכל ניקוגוס באליאן (שעיצב גם את ארמון דולמבחצ'ה) באמצע המאה ה-19, בהזמנת הסולטן עבדול מג'יט.
המסגד, המשקיף למיצר, מרהיב בפנימיותו: כדאי לטפס לקומה השנייה, המרופדת בשטיחי תפילה ירקרקים. שִלחו משם מבט אל גשר הבוספורוס העצום, ולמים הרבים הנשקפים דרך חלונות הענק. שימו לב לאלמנט היחיד המסגיר את עברו הנוצרי של המסגד: הצלבים הקטנים הנחבאים בין עיטורי הסורגים.
במרחק שתי דקות הליכה מהמסגד, באחת הסמטאות העולות ממנו, נמצא בית הכנסת "עץ חיים". כדאי להתמקד בעיטורים שעל הוויטראז'ים שבתקרת בית הכנסת הצנוע. עיטורים אלה, שמזכירים ערבסקות, מעידים על הדיאלוג המתמשך המתקיים בתורכיה בין היהדות לאיסלאם. ראשית הדיאלוג באיסור הקיים ביהדות, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". האיסלאם הושפע עמוקות מדיבר זה, אולם מצא פתרון לאיסור בדמות הערבסקות שייפו את המסגדים: עיטורים אלה ייצגו בצורתם המופשטת את הרעיון כי לא ניתן לתפוס את האֵל. רעיון זה הולם גם את המונותיאיזם של היהדות, ואת ביטויו נמצא גם בוויטראז'ים ב"עץ חיים".
בית כנסת זה, שהוקם בתקופה הביזנטית, הוא רק אחד מבתי הכנסת הפעילים כיום באיסטנבול, שהידוע שבהם הוא בית הכנסת "נווה שלום", הסמוך למגדל גלאטה. בית הכנסת נווה שלום הותקף על ידי מחבלים ב-1986, וב-2003 נהרגו בו לפחות 23 בני אדם לאחר ששתי מכוניות תופת התפוצצו בסמוך לו. בשל החשש מפיגועים מקפידים ב"עץ חיים" על בטיחות: יש לתאם את הביקור מראש, ולעבור שתי דלתות ביטחון לפני הכניסה לבית הכנסת ולחצר הנאה והמרוצפת. 

בית הכנסת "עץ חיים"
כתובת:
Muallim Naci Sokak 40.
טלפון: 90-212-2601896. 

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

אדריכלות / בעקבות הזרם הקישוטי - האר נובו

הזרם הקישוטי ששלט באמנות האירופית של סוף המאה ה-19 הותיר גם באיסטנבול שרידים לסגנון שעבר מן העולם

בסוף המאה ה-19 פרח באירופה האר נובו (Art Nouveau; "אמנות חדשה" בצרפתית), סגנון אמנותי שהתפשט עד מהרה לארצות הברית ולמדינות אחרות. האר נובו התאפיין בקווים קישוטיים ומפותלים, והושפע בין השאר מאמנות המזרח הרחוק. במהלך השנים המעטות שבהן שלט בכיפה, הספיק האר נובו להגיע גם לתורכיה, שסולטניה ניסו לחקות את האופנות שרווחו במערב. עבורם היווה האר נובו אמצעי אחיזה בסגנון המובהק של העושר והפאר, שאפיינו את אירופה של סוף המאה ה-19.
חלק מאמני האר נובו הגיעו לאיסטנבול בהזמנת הסולטנים, ואילו אחרים באו אליה כדי להתבשם מריחו האקזוטי של המזרח. אלה גם אלה תרמו לשינוי פני העיר. הקו הפתלתול והמעוגל ועיטורי הפרחים על קירות הבתים, שהיו כה אופייניים לאר נובו, התקבלו בברכה על ידי האמנים המקומיים וגם על ידי תושבי איסטנבול, שכן אלמנטים אלה הזכירו להם את אמנות האיסלאם.
דוגמה לאתר המשלב את הצורות הגיאומטריות של האר נובו הוא מבנה הקבורה של Seyh Zafir, הנמצא בסמוך למלון קונרד (Conrad Oteli. כתובת: Yıldız Caddesi, Beşiktaş). מבנה עות'מאני זה, המעוטר בקווים גיאומטריים סימטריים ונושא השפעה וינאית, הוא פרי עבודתו של האדריכל האיטלקי ריימונדו ד'ארונקו (Raimondo d’Aronco).

פרח מתכת וענפי עלים
ד'ארונקו, שעבד עבור הסולטן עבד אל חמיד השני, הקים באיסטנבול עשרות מבנים בסגנון אר נובו – מבתי עץ (יאלי – Yalı) על שפת הבוספורוס ועד מבנה קבורה ואורוות סוסים (שנהרסו בינתיים) בחצר הארמון שבפארק ילדיז (Yildiz Park).
נקודת המוצא למסלול האר נובו שלנו באיסטנבול היא כיכר טַקסים (Taksim), שממנה נלך בכיוון דרום-מערב במדרחוב איסתיקלל (İstiklal Caddesi). פונים ימינה (צפונה) לסמטת מיס (Mis Sokak), שבמספר 21 בה ניצב מבנה אר נובו, שעיטורי חלונותיו הגיאומטריים מזכירים עבודות של אמנים וינאים.
נחזור למדרחוב איסתיקלל, ונפנה בו ימינה (בכיוון דרום-מערב). ממדרחוב איסתיקלל נפנה שמאלה (דרומה) בסמטת טורנג'באשי (Turnacibaşi Sokak), שבמספר 36 בה יש מבנה אר נובו מרשים, המעוטר בענפי עלים – מוטיב מקובל באמנות האיסלאם. לאחר מכן נחזור למדרחוב איסתיקלל, שבו נמשיך בכיוון דרום-מערב. במספר 401 בו נמצאת חנות Modo Pera, שבעליה שימרו את הגילופים והפיתוחים של עבודות העץ שבמקום.
ציון דרך בארכיטקטורה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים הוא בית בוטר (Botter House), הנמצא במדרחוב איסתיקלל 475. בית זה, שתוכנן אף הוא על ידי ד'ארונקו, הוא הבניין הראשון באיסטנבול המשלב קומות מגורים עם שטחים מסחריים (העות'מאנים נהגו להפריד בין השניים). חזית הבניין כוללת מוטיבים האופייניים לאר נובו, ובהם עבודת הברזל של שער הכניסה לבניין, מעקה המרפסת וארבעת העמודים המתעגלים, המעוגנים בקיר החיצוני באמצעות פרח מתכת בעל שישה עלי כותרת.
באזור אמינונו (Eminönü), ליד סניף הדואר המרכזי, ברחוב שהינשאה פהלאבי (Sehinsah Pehlevi Caddesi), ניצב אחד מבנייני האר נובו היפים בעיר. כדי להגיע אליו, יש לחצות את גשר גאלטה (Galata Köprüsü) שמעל קרן הזהב, וללכת דרומה (ישר). למרות מצבו המוזנח, חלונותיו, המעוטרים בפרחים מסוגננים, יוצרים שלמות מרהיבה.
בניין זה מגלם מבחינות רבות את גורלו של האר נובו, שירד מגדולתו כבר ב-1910, על אף שהשפיע רבות על אמנות המאה העשרים, והוא מהווה גם נקודת סיום הולמת לסיור הקצר שערכנו בעקבות זרם חשוב זה. 

כתבה:  ענת מי-דן

אדריכלות / מזרקות: מים של קודש וחול

באיסטנבול לבדה יש יותר מ-700 מזרקות, סמל לעושר ולשגשוג במסורת האיסלאם. בתקופה העות'מאנית הן שימשו מקור מים להמונים, וגם אמצעי להנצחת הסולטנים

המזרקה של הסולטן אחמט השלישי משלבת שני סוגים של מזרקות בסגנון איסלמי: הסביל והצ'שמה | צילום באדיבות: לשכת התיירות התורכית

כתבה: שרון טלמור-סול

בימי פריחתה של האימפריה העות'מאנית הוקמו בתורכיה מזרקות מים רבות, שסיפקו לתושביה מים לשתייה ולרחצה. באיסטנבול לבדה יש יותר מ-700 מזרקות, הפזורות בכל רחבי העיר. המפוארות שבהן נבנו בכספי תורמים, ונושאות כתובות לכבודם.
באיסלאם, שהולדתו ומהותו במדבר החרב, נתפסים המים כסמל לעושר ולשגשוג. לפיכך, כל מבנה המשלב אלמנטים של מים וזרימה זכה להילה של קדושה. הקמת מזרקה שנועדה לשמש את תושבי איסטנבול נתפסה כמעשה נדיבות מחד גיסא, וכאקט דתי מאידך גיסא.
באדריכלות האיסלאמית יש שני סוגי מזרקות עיקריים: הסֶבּיל (Sebil) והצֶ'שמֶה 
(Çeşme). הסביל הוא מזרקה ציבורית, שבה הגישו עובדים ספלי מים לכל דורש, ובלי תשלום. הצ'שמה הוא למעשה ברז, שממנו זרמו המים לאגן שיש.
למערכת אספקת המים לאיסטנבול, שהוקמה כבר לפני מאות שנים, נוספו במאה ה-18 כמה וכמה מזרקות, בהשפעה צרפתית. עבור האדריכלים של האימפריה העות'מאנית, היוו המזרקות אמצעי אידיאלי לביטוי הרעיונות של אמנות הבארוק, ששלטה באותה תקופה באירופה. וכך הוקמו באיסטנבול מזרקות רבות, ששילבו השפעות מערביות עם ערבסקות השאובות מהמסורת האיסלאמית. שבע מזרקות מים מפוארות נבנו בתקופה זאת באיסטנבול. שתיים מהן מיוחסות לתקופתו של הסולטן אחמט השלישי (1730-1703), ואילו האחרות הוקמו כנראה בימיו של יורשו, מחמוד הראשון (1754-1730).

ליד הארמון, בכניסה לשוק
המפורסמת שבהן היא מזרקת המים של הסולטן אחמט השלישי (Sultan III Ahmet Çeşmesi), הניצבת מול שער ארמון טופקאפי (Topkapi). המזרקה הוקמה ב-1728, על חורבות באר ביזנטית. המבנה מרובע, אבל פינותיו מעוגלות ובולטות כלפי חוץ, בניסיון לשקף את התנועה הזורמת. בכל אחד מארבעת הקירות יש שוקת שקועה בתוך גומחה, שלתוכה נשפכים מים מברזים. הקירות מעוטרים בתבליטים של צמחים. האפריז שמעל הקשת מעוטר בכתובת הקדשה מחורזת – קליגרפיה של אותיות זהב על רקע כחול-ירוק – המפארת ומשבחת את הסולטן, ומשווה את טעמם של מי המזרקה למתיקותם של מי הבאר הקדושה זמזם במכה.

מזרקת המים של הסולטן אחמט השלישי משלבת את שני סוגי המזרקות. בפינות המבנה יש סביל, שבחזיתו סורגים. בעבר, בעת שהסביל היה פעיל, עמדו מאחורי הסורגים עובדים, שהגישו ספלים לצמאים. במקום יש גם גומחת צ'שמה, הבנויה בצורת קשת ומעוטרת בדגמים גיאומטריים, קליגרפיים וצמחיים. שם התורם ותאריך הבנייה מצוינים אף הם בכתובת החקוקה בשיש לבן.
ססגוניים וראוותניים יותר הם העיטורים של מזרקת טופהאנה (Tophane Ceşmesi), שנבנתה בימי הסולטן מחמוד הראשון. מזרקה זאת נמצאת על גדת הבוספורוס, בפינת הרחובות נג'אטיביי (Necatibey Caddesi) וטופהאנה איסקלסי (Tophane Iskelesi Caddesi), והיא מהווה תוספת מאוחרת למסגד קיליץ עלי פשה (Kılıç Ali Paşa Camii) הסמוך. קירות השיש של מזרקת טופהאנה מגולפים בדגמים הלקוחים מעולם הצומח ומעוטרים בערבסקות. האפריז שמעל מקושט בעצי פרי, ומתחת לכיפה מופיע מוטיב הנטיפים, האופייני לאמנות העות'מאנית. נטיפים מופיעים גם מעל ברזי הפינות.
העובדה שהמזרקות של איסטנבול שימשו בראש ובראשונה לצורכי הציבור בולטת אולי יותר מכל במזרקה של מסגד נורועוסמאניה (Nuruosmaniye Camii), הנמצאת מול שער הכניסה לשוק המקורה (Kapali Çarşi), וששימשה בעבר את באי המקום. בהקמת המתחם, על המזרקה שבו, החל הסולטן מחמוד הראשון ב-1748, ואת העבודה השלים יורשו, עוסמן השלישי, שעל שמו קרוי האתר נורועוסמאניה, "האור של עוסמן".
את החצר שבה נמצאת המזרקה חוצים מדי יום אלפי מקומיים ותיירים בדרכם לשוק, אבל כדאי לקחת הפוגה בלב המהומה, ולהתבונן בחותמת הסולטן המהודרת הכלולה בכתובת שמעל ברזי המים, וכן לקשת התלת מימדית, המקושטת בעלי תלתן.
יוצאת דופן במיקומה ובפשטותה היא המזרקה של סינאן (Sinan), העומדת בקצה הרחוב העובר לאורך האגף המזרחי של מסגד סולימאניה (Süleymaniye Camii). ליד המזרקה הצנועה הזאת, המחופה בכיפה קטנה, קבור מימאר סינאן, האדריכל הגדול של הסולטן סולימאן המפואר, שהקים בין השאר את מסגד סולימאניה. במימדיה ובעיטוריה מגלמת אולי המזרקה הזאת היטב את המאפיינים העיקריים של האדריכלות העות'מאנית בשיאה: שילוב של פונקציונליות יומיומית עם הדר אימפריאלי, של העממי והשימושי עם המפואר והאמנותי.

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מזג אוויר

איסטנבול, תורכיה
9°
clear sky
humidity: 87%
wind: 1m/s N
H 11 • L 9
14°
Mon
14°
Tue
15°
Wed
15°
Thu
Weather from OpenWeatherMap