טיפים והמלצות

פארק דל בואן רטירו (Parque del Buen Retiro) העצום שבמרכז מדריד השאיר לאשתי ולי זיכרונות יפים מארבע שנות מגורינו במדריד כסטודנטים עובדים.

הכניסה הראשית לפארק היא ליד שער אלקלה (Puerta de Alcalá), אך יש אליו עוד כמה שערי כניסה. משם נמתחות שדרות גדולות ורחבות עם עצים עתיקים שהעלים שלהם מחליפים מדי סתיו את צבעם מירוק לאדום וכתום, לצהוב וזהוב. מראה מקסים. בין העצים אפשר למצוא עצי ערמונים גדולים עם פירות יפהפיים הנושרים על השבילים ועל הדשא, ואפשר לאסוף אותם – אבל רק לנוי. מי שינסה לאפות ולאכול את הערמונים האלה, צפויה לו אכזבה מרה. 

בפינות השדרה יש כיכרות ובהם מזרקות ופסלים, כמיטב המסורת האירופית. בשטחו של הפארק מצויים גם שני מבנים גדולים – אחד ישן ואחד מבנה זכוכית מודרני. מבנים אלה הם מוזיאונים, וליתר דיוק הם האגפים החיצוניים של "המרכז לאמנויות של המלכה סופיה", והם מאכסנים בדרך כלל תערוכות מודרניות מתחלפות. 

ליד הכניסה הראשית לפארק מקבלות את פני המבקרים בובות ענק של טלטאביז או של דמויות מסרטים מצוירים של וולט דיסני. הן פונות לילדים, מנופפות להם לשלום, ואפשר להצטלם איתן (תמורת טיפ).

במרכז הפארק יש אגם גדול עם ברבורים ואווזים, ואפשר לשכור בו סירה עם משוטים. מצד אחד של האגם יש רחבה מפוארת בצורת חצי מעגל, עם מדרגות גדולות שעליהן יושבים צעירים, אוכלים ושותים כמה דברים טובים ומדי פעם פוצחים בשירה או בנגינה.

בצדו האחר של האגם יש שדרה גדולה שלאורכה יושבים נגנים ותזמורות רחוב, ואפשר להאזין להם תוך כדי שיטוט, או לצפות במופעי תיאטרון בובות לילדים ולמבוגרים. שחקני התיאטרון רובם ככולם ארגנטינאים שבאים לספרד לכמה חודשים, או שנים, כדי להרוויח קצת כסף. כשטיילנו שם עם בתנו בת השנתיים וחצי, היא היתה פשוט מרותקת לאחד מהמופעים האלה. 

כאן גם פגשתי, בין נגני הרחוב, זמרת ממזרח גרמניה בשם סלייק, ששרה שירים מוכרים באנגלית של סיימון וגרפונקל ושירים מקוריים שלה. התפלאתי לשמוע שברפרטואר שלה יש גם שיר אחד ביידיש ואחד בעברית – "לילה לילה". 

בפארק יש שטח עצום למשחקים ולרכיבה על אופניים, ומדי חודש מאי נערך שם "שבוע הספר" – יותר מקילומטר של דוכני ספרים מכל הסוגים, בכל הנושאים ולכל הגילים (רובם ככולם בספרדית). 

ארוחת צהריים חסכונית אפשר לאכול במסעדת "ויפס" הסמוכה לפארק. המלצה שלי: סלט גדול ועשיר, שמגיע עם רוטב סויה כהה, מתוק ומלא בשומשום, שאשתי היתה צורכת בכמויות כשהיתה בהיריון. התינוקת שלנו נולדה בסופו של דבר לא בספרד אלא בצ'ילה, אבל זה באמת כבר מסע אחר.