תפריט עמוד

הודו: יומן דרכים, ביקור חד פעמי

"הודו - יומן דרכים", ספרו של עזריאל קרליבך, הוא עדיין, לדעת רבים, הספר הטוב ביותר בעברית על תת היבשת הענקית. העובדה המדהימה היא שקרליבך כתב את הספר בתום ביקור בן שלושה שבועות בלבד כאורח הממשלה ההודית. שמעון לב, ששהה, צילם והדריך בהודו במשך תקופות ארוכות, מתבונן בביקורו החד-פעמי של קרליבך.

כמה שנים לפני שנסעתי לראשונה להודו הזדמן לידי ספרו של ד"ר עזריאל קרליבך, "הודו – יומן דרכים". מצאתי את הספר בדירה "ייקית" עמוסת ספרים בשכונת רחביה בירושלים. כשביקשתי לשאול אותו, נעניתי בסירוב מנומס. "אי אפשר להשיג אותו יותר", הסבירו לי. במשך כמה ימים חזרתי ופקדתי את הדירה כדי לקרוא עוד פרק ועוד פרק בספר שנראה כלקוח מעולמות אחרים לגמרי. לאחר ששבתי מהודו, קיבלתי את הספר במתנה, וכמו קודמי, גם אני סירבתי להשאיל אותו, מאחר שנודע לי כמה זמן ומאמץ נדרשו להשיגו. בכריכה מצאתי שתי הקדשות. האחת, "לבנקו היקר, יהי לך ספר זה מקור דעת ומחשבה, שלך בידידות, חיימקה, 25.1.57"; והשנייה, מאוחרת יותר, "לאורן, למה שהיה שם, למה שיהיה שם, ולמה שאתה בכלל, ענבל". באמצע התנוססה חותמת גדולה של האגודה למען החייל בחדרה. היום, לאור הביקוש הוציאה ספריית מעריב מהדורה חדשה של הספר, בכריכה מודרנית, מעט מקושקשת מדי לטעמי. כבר לא צריך להתאמץ כל כך כדי להשיג את הספר הטוב ביותר בעברית על הודו, ולא אגזים אם אומר – אחד הספרים הטובים, בכל השפות, שנכתבו על הודו, גם אם חלפו מאז כתיבתו 40 שנה.
ד"ר עזריאל קרליבך נסע להודו בסוף ינואר 1955, לוועידת מפלגת הקונגרס הכל-הודית, הידועה בשם "קונגרס i". כשלושה שבועות בלבד שהה קרליבך בהודו, אך במהלכם הצליח לחוות ולהבין את הודו כפי שרק מי ששוהה במקום כמה שנים יכול לחוות ולהבין, אם בכלל. קרליבך עצמו כותב על עטיפת ספרו, שהקשר בין רבים מספרי המחקר הדתי שנכתבו על הודו לבין הודו עצמה הוא כמו ש"עשוי מחקר על התלמוד הירושלמי ללמד על עיריית ירושלים". לעיתים נראה שגם הקשר בין ספרו של קרליבך לבין הודו הממשית נושא אופי שכזה, ולכן, למרות היותו ספר קריאה מהנה לכול ומועיל לפני נסיעה להודו, הרי הוא עשוי לגרום מפח נפש למי שקראו בו לפני ביקורם הראשון בה. קרליבך, אורח הממשלה ההודית, פגש למעשה רק את האליטה ההודית, והודו באותם ימים – מדינה שזה עתה השתחררה מעולה של "הממלכה הגדולה של בריטניה" – היתה מלאת אופטימיות ותמימות נעורים. הוא לא נדרש להתמקח עם נהגי ריקשות וגם לא להחליף כסף בשוק השחור, וודאי לא לקפוץ לרכבת נוסעת עמוסת נוסעים בקרון מחלקה שלישית.
הביקור בהודו הניב סדרת מאמרים. המאמרים פורסמו תחילה בטור הקבוע של קרליבך ב"מעריב של שבת". מאוחר יותר כונסו בספר, לאחר עריכה מחודשת וקפדנית של מחברם. קרליבך לא זכה לראותו יוצא לאור. ב-1956, בהיותו בן 48, הוא נפטר באופן פתאומי מהתקף לב, בעת שהספר היה עדיין בבית הדפוס.
קרליבך נולד בלייפציג, גרמניה, ב-1908, נצר לשושלת רבנים. בגיל 15 עזב את הבית ולמד בישיבת סלובודקה ולאחר מכן בישיבת טלז. לימודי הישיבה המשיכו מאוחר יותר, ב-1921, בישיבת "מרכז הרב", אז גם קיבל הסמכה לרבנות מהרב קוק. הוא חזר לגרמניה וסיים בה את לימודי המשפטים. ב-1929, בהיותו בן 21, התמנה לעורכו של השבועון היהודי הנפוץ ביותר בגרמניה. בשנים 1929-1931 ערך מסע מקיף בקרב הקהילות היהודיות הרחוקות ממרכז אירופה – בספרד ובפורטוגל, בצפון אפריקה, ביוון ובתורכיה. את רשימותיו פירסם בשבועון ויותר מאוחר הן פורסמו בספר בגרמנית בשם "יהודים אקזוטיים".
ב-1932 נסע קרליבך לרוסיה הקומוניסטית ותיאר את מצבם העגום של היהודים תחת השלטון הקומוניסטי. רשמיו אלה כמעט עלו לו בחייו. כמה צעירים יהודים קומוניסטים חמי מזג ניסו להתנקש בחייו, ולמרבה המזל הכדור חדר רק דרך כובעו. למעט הרהורי כפירה חולפים על עתידו במקצוע העיתונות, הוא יצא ללא פגע.
כאחד מ-37 אזרחי גרמניה הראשונים, שהיטלר הכריז עליהם כבוגדים, נעצר קרליבך, רכושו הוחרם ונאסרה עליו היציאה מגרמניה. הוא התחמק לוורשה והמשיך לסקר את הקורה בגרמניה, מ"השטח", במדים נאצים. התחנה הבאה היתה לונדון, שם ערך את "הצופה", ולאחר עלייתו ארצה התמנה לעורכו של "ידיעות אחרונות". כעבור כמה שנים פרש עם כל צוות העיתון, כולל אנשי הדפוס והמפיצים, ויסד את עיתון "מעריב".
קרליבך אהב לנסוע, וביחס לבני תקופתו אף הירבה לעשות זאת – פעמיים בשנה יצא לחו"ל. לנסיעתו להודו, בהזמנת נהרו, ראש ממשלת הודו, התכונן היטב. אולם כל החומר שקרא על הודו לא הכין אותו לקראת הגילוי וההפתעה שבמפגש הבלתי אמצעי עם המקום. הוא צלל צלילה קצרה אך עמוקה לתוך הודו, כל-כולו, עם כל אישיותו, אנושיותו, הרהורי ליבו ומצוקותיו. עם שובו הסתגר במלון "דן" בתל-אביב על מנת להביא להוצאתו לאור של מה שהיה חשוב לו כל כך – ספר, "לא משהו שעוטפים בו דגים".
תקומה מנדאל, בתו, מעידה שחזר מאוהב בהודו, "הוא מאוד רצה לראות אותי לבושה בסארי ולא הפסיק לדבר על המסע". קרליבך ניצל את ההזדמנות וכתב הרבה מהרהורי לבו על החברה המערבית, היהודית והישראלית תוך שימוש בנגטיב ההפוך כל כך – הודו.
אם מישהו מהצעירים היום מכיר את קרליבך זה לא בגלל רשימותיו בעיתון ואף לא בגלל הספדיו המרתקים על אנשים דגולים, שקובצו לאחר מותו בספר הדמויות, אלא דווקא בגלל "הודו – יומן דרכים".
הודו היתה אז רחוקה כל כך, מוזרה ובלתי מובנת, וקרליבך הצליח להציץ מתחת למעטה המיסתורין. הוא לא חצה מדבריות וקרחונים, או טיפס על פסגות בתולות, גם לא גילה עולמות חדשים, אך היתה בו היכולת להיסחף. "זרום יזרום זרם מאות המיליונים, אין יודע מאין ולאן. שטחו שובה ונחת וראי לקרנות השמש – מצולותיו תהום רבה ואפלולית קדומים. משק גליו רך ומרגיע – אך בחובו נהימת איתנים של מי המבול.
"זרום יזרום הסמבטיון, ואנחנו עומדים על גדותיו ועינינו נגרפות עם השטף. בבואות ודמויות וראשים עולים ויורדים, צביונים ורשמים בוקעים ושוקעים – ומשכרים.
"האם עמדת פעם כך על שפת היאור, ועיניך נעוצות בו ואינן יכולות להינתק – וראשך מסתחרר? לאט לאט, בלי משים רגליך מועדות ונשמטות, גולשות אל קילוחו ונסחפות בסחפו…".
"הודו – יומן דרכים" הוא אוסף של התרשמויות ושל מפגשים. קרליבך הוא לא הנוסע המתבונן מן הצד. הוא משוחח עם מארחיו, הוא מתעכב ברחוב על תופעה לא מובנת ומבקש את ההסבר לה, ואף מי שרגלו לא דרכה ברחובות ההומים אדם שהוא מתאר, יכול לדמיין על כורסתו בבית את הצפיפות, את ההמון, את הצבעים והריחות, ולרקום לעצמו לבד את מארג הניגודים המבצבצים מהם. קרליבך הוא תלמיד בנשמתו, והוא לא רק מנסה ללמוד את אורחות הודו, אלא מקיש מהן מסקנות, ביקורתיות באופיין, לגבי תרבות המערב שבה גדל ולגבי הזהות היהודית שהוא נושא. "אירופים לא יבינו", הוא כותב, או: "ברור מיד, כי אין כאן שמץ ציוויליזציה.
"בציוויליזציה היו פונים אל משרד הרישום, קובעים את מספר הגולגולות המדויק, מקימים בית-חרושת לייצור כיסויי-ראש סטנדארטיים – ומספקים את הביקוש, וחסל.
"ובציוויליזציה הממוכנת הגבוהה עוד יותר, האמריקנית, היו מפברקים גם את הראשים ההולמים לכך, ואת תוכן המוח האחיד, ומחשבות-לכל…".
המסע בהודו היה עבורו גם מסע לימודי. הוא הצליח לא רק להבין אלא גם לקבל מוסכמות ואורחות חיים של תרבות אחרת, בסובלנות ובפתיחות, ללא דעה קדומה, ללא העליונות של בן המערב הבא ל"כבוש" תרבות "מפגרת", או לזלזל בה.
קרליבך מסיים את ספרו בתיאור שיחה שניהל עם ראש הממשלה נהרו: "תוך כדי שיחה נתגלגל הוויכוח על המצב הבינלאומי, שהוא נותן עיקר דעתו עליו – אולי מפני שהוא יודע, כי קצרה ידו מלפתור את הבעיות הפנימיות של הודו.
"הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי, דרך אגב:
"'ובכן השאלה היא, מה לעשות?'
"הוא נתן בי מבט ארוך, שאפשר כי כל הטראגדיה האישית שלו היתה צפונה בו, ואמר:
"'רואה אתה, זו שאלה אופיינית לאיש אירופה…'
"'מדוע?' תמהתי. והוא השיב:
"הודי היה שואל: מה להיות…"
ואם לנסוע להודו, אז להיות כמו קרליבך.

אודישה: הודו שלא הכרתם

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מהודו

יריד הבקר הגדול של סונאפור, הודו
יריד הבקר הגדול של סונאפור, הודו

היריד הגדול של סונאפור (Sonapur), הסמוך לפטנה (Patna), בירתה של מדינת ביהאר (Bihar) אשר בהודו, נחשב לאירוע השנתי הגדול של ביהאר. בין קרוב ל-400 חגים שונים דתיים הנחגגים בהודו הוא אחד מהחגים המקומיים שאינם כלל הודיים, ומוכר פחות ...

מסע צילום בלדאק וקשמיר: מחפשים את נקודת הכיפתור
מסע צילום בלדאק וקשמיר: מחפשים את נקודת הכיפתור

"דרכי העפר בהן העפלנו, צבעו בהדרגה את המדבר הצהוב בלבן. את הדרך המושלגת ההררית, ניסו לפלס באופן סיזיפי, פועלים רבים. הם נאבקו בדרדרות האבנים החוסמות את הדרך השכם וערב. דגלים טיבטים צבעוניים, פיזרו מנטרות בודהיסטיות בעזרת האמונה וכוחה ...

מסע צילום אל עיר המתים, ורנאסי
מסע צילום אל עיר המתים, ורנאסי

ורנאסי היא העיר הקדושה ביותר בהודו ונחשבת לאחת מהערים העתיקות ביותר בעולם. היא בנויה לאורך נהר הגנגס, ועל גדותיו מתקיימים טקסים דתיים רבים, ביניהם טקסי שריפת הגופות הנערכים על גדות הנהר 24/7 בכל ימות השנה. מכאן כינויה של ...