24.07.14 | שלום, אורח
מסע אחר אונליין – פורטל תיירות ומגזין נסיעות ופנאי
מדינות באוסטרליה והפסיפיק ניו זילנד אוסטרליה פפואה ניו-גיני פיג'י ערים ואיזורים באוסטרליה והפסיפיק סידני מלבורן למדינות נוספות באוסטרליה והפסיפיק
טבע ונוף  >  שמירת טבע  >  כתבות

מלאו כאן את פרטיכם
והמגזין האלקטרוני המעניין שלנו יגיע אליכם פעם בשבוע ללא תשלום

 
אל תראו לי דף זה שוב
 
הרשמה לניוזלטר ולאתר


הרשמו וקבלו
ללא תשלום

מגזין שבועי
וכניסה חופשית
לתיקי מידע באתר

מסע אחר קישורים
 
 
המרכז לתיירות בינלאומית - WTC
חופשות יוקרה חלומיות במרחק נגיעה
 
 
 
בעלי חיים בסכנת הכחדה: חיים על הסף
בעלי חיים בסכנת הכחדה: חיים על הסף
 
יש הרבה דרכים להכחדה. חלקן פעולות ישירות כציד והרג לצורכי מסחר, חלקן פעולות של "פיתוח" ככריתת יערות, ריסוס כימי של שדות והתפשטות של יישובים אנושיים. בסיכומו של החשבון, אשמתו של האדם בהעלמם הסופי של בעלי חיים מעל פני כדור הארץ ברורה ומוכחת

הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום
מספר המינים הנעלמים מעל פני האדמה כל שנה מבהיל: כ־5,000 בממוצע, ויש הסבורים שמספרם גדול יותר. עיקר התהליך הזה מתרחש ביערות הטרופיים, שמשתרעים על 55 אחוזים משטח היערות.
באחרונה גברה המודעות הציבורית להכחדת בעלי החיים. אמצעי התקשורת מפיצים מידע על מחקרים מדעיים ועל פעולות של ארגונים העוסקים בשמירה ובהצלה של בעלי חיים, צמחים ונופים. אך אַלְיָה וקוץ בה. מידע זה מעורר רושם מוטעה: כאילו לאחר שהבין האדם את נזקיה של הקידמה, והחל לפעול להפסקת תהליך ההרס, יינצלו המערכות הסביבתיות וישובו לקדמותן. תפיסה זו יוצרת את האשליה כי הכל נמצא תחת שליטה, וכי פעולותינו הבסיסיות להצלת החי והצומח אמנם פותרות את הבעיות. חוקרי הטבע, יותר מאשר הציבור הרחב, יודעים כי למול הנזקים העצומים - פעולות ההצלה ושמירת הטבע בטלות בשישים.

קצב מואץ
בין הסיבות העיקריות לחיסולם המהיר של אורגניזמים על פני כדור הארץ אפשר למנות תופעות אקלימיות מורכבות, זיהום אוויר ומים, הרס שטחי מחיה כתוצאה מפעילות אנושית, כמו כריתת יערות וציד.
אקולוגים טוענים כי שינויי האקלים הגלובליים נובעים מהחמרת "אפקט החממה", כתוצאה מפליטת גזים כמו אלה הנפלטים משריפת דלק. התוצאה היא עלייה בריכוז הפחמן הדו־חמצני,  עליית הטמפרטורות, הגברת התנודות האקלימיות ושינויים במשטר הגשמים ובלחות הקרקע. ככלל, נראה כי מרבית אזורי העולם הופכים בהדרגה לצחיחים יותר. שינויים אקלימיים אלה מתרחשים באחרונה בקצב מהיר וחסר תקדים, ובשל כך לא מספיקים מיני בעלי חיים והצמחים לרכוש התאמות לתנאים המשתנים. ברוב המקרים, הגירה לאזורי מחיה נוחים יותר אינה באה בחשבון, בעיקר בגלל השתלטות האדם על אזורים אלה. לפיכך, טוענים האקולוגים, נכחדים בעלי החיים בקצב מואץ.
כדי לקבל תמונה מלאה יותר על האיום שמציבים האדם ופעילותו לבעלי החיים ולצומח, יש להוסיף לתופעות האקלימיות שהוזכרו את זיהום הימים, הנובע מאסונות אקולוגיים או מלחמות; את זיהום הקרקע, כתוצאה מפעילות תעשייתית או בעקבות הקמת תחנות כוח; את הרס בתי הגידול של בעלי החיים בעקבות פיתוח מתמשך; ואת הציד הבלתי חוקי של מיני חולייתנים - כגון ציפורים, פילים וקרנפים - בגלל השימוש באיבריהם לצרכים מסחריים.
כ־1,400,000 מינים של בעלי חיים הוגדרו, מוינו וחולקו סיסטמטית בעולם כולו. וזה לא הרבה, משום שמספר האורגניזמים החיים שלא הוגדרו,  מוערך ב־30 עד 100 מיליון. רובם, מעריכים החוקרים, הם חסרי חוליות. אחת הבעיות המרכזיות היא שהאורגניזמים הבלתי מוגדרים מהווים חלק גדול מבעלי החיים הנכחדים. כריתה מואצת והרס מתמשך של היערות הטרופיים המשווניים, למשל, פירושה היעלמות של מינים כאלה. במקרה כזה לא ניתן לאמוד אפילו את קצב ההכחדה. לדברי עורך כתב־העת AMERICAN BIOLOGY TEACHER, כל שעה נכחדים כ־20 אורגניזמים בגלל כריתת היערות, ההתחממות הגלובלית ותופעת המִדבור.
חוקרי אבולוציה מולקולרית, שחקרו קטעי D.N.A של מאובנים, מעריכים כי מדי 20 שנה נכחד מין אחד של החולייתנים הגדולים - עופות, יונקים או זוחלים. מין חדש, לעומת זאת, נוצר רק אחת ל־200 שנה.

עניין של גיוון
ההכחדה הנרחבת הזאת מאיימת לא רק על בעלי חיים מסוימים, אלא גם על הגיוון במינים ובסוגים של אורגניזמים. מאז "פסגת האדמה" (EARTH SUMMIT), שנערכה ביוני 1992 בריו דה ז'נירו שבברזיל, קוראים המדענים וארגוני איכות הסביבה להתמקד לא רק בשמירת מינים הנעלמים בהדרגה, כמו הטיגריס, הפנדה הענקית, דב הקוטב הלבן והראם הערבי, אלא גם בשמירה על השוֹנוּת הביולוגית (BIODIVERSITY). לאחרונה טוענים המדענים כי אוכלוסיות של מין מסוים, החיות בשוליים הגיאוגרפיים של תפוצת המין, תהיינה עמידות לשינויים סביבתיים יותר מאשר אוכלוסיות החיות במרכז תפוצת המין. בשוליים אלה נוצרות אוכלוסיות של תתי־מינים השונים זה מזה. לאור זאת מיתנו החוקרים את הגישה השלילית כלפי ערבוב של גנים בין תתי־מינים קרובים וכלפי השיבה לטבע של אורגניזמים שאינם זהים לגמרי לאלה שנעלמו מאזורים מסוימים.
הגברת קצב ההיעלמות של מינים רבים מעוררת מדענים לחפש פתרונות יוצאי דופן, שיעצרו את התהליך. כך, למשל, הוצע להשקיע כשני מיליארד דולר עד סוף המאה ה־20, במטרה להקפיא D.N.A של מיני בעלי חיים מהיערות הטרופיים, כדי להצילם. ויש פתרון אחר, המסעיר את הדמיון לא פחות: השתלת ביציות מופרות של מינים בסכנת הכחדה ברחמן של נקבות ממינים שכיחים. למשל, ביציות מופרות של הברדלס מושתלות במין פונדקאי שכיח כחתולת הבית. ביציות של אנטילופת הבונגו, אנטילופת היער הגדולה ביותר, כבר הושתלו בהצלחה ברחמן של נקבות קאנה גמלונית (Taurotragus oryx) החיות בשבי. ב־1984 נולד הבונגו (Boocercus euryceros) הראשון שהיה תוצר של השתלה כזו, ומאז כבר העמיד צאצאים בעצמו. בעקבות ההצלחה הזו, הוחלט להשיב לטבע בקרבת הר קניה נקבות קאנה שהושתלו בהן ביציות מופרות של בונגו.

זיהום וציד
איום ההכחדה נוגע לכל בעלי החיים באשר הם. עליות קיצוניות בטמפרטורת המים של האוקיינוס השקט - המכונות תופעת "הילד" (EL NINO) - נעשו שכיחות ביותר, ומסכנות את הדגים ועופות המים. ב־50 השנים האחרונות גרמה תופעת "הילד" להתחממות חופי קליפורניה. כתוצאה מכך, פחתה ב־80 אחוזים אוכלוסיית הזואופלנקטון, המהווה מזון לדגים ולעופות הים. עקב כך, התמעטו אוכלוסיותיהם באוקיינוס. התמעטות עופות הים מתבטאת, למשל, במספר הפוחת של עופות המלווים את האוניות. בעבר סברו כי הסיבה לכך היא פגיעה באזורי הקינון שלהם בחצי הכדור הדרומי, אך באחרונה נטען כי השפעת "הילד" על מקורות המזון היא הגורם העיקרי להכחדתם.
לא רק תופעות אקלימיות פוגעות בעופות המים. ירידה בשיעור של 30 אחוזים במספרם של האלבטרוסים בתוך 30 השנים האחרונות נובעת בעיקר מדיג־יתר בחצי הכדור הדרומי. הדייגים גוזלים את מזונו של האלבטרוס, וזה הולך ונעלם.  תופעה דומה של דלדול אוכלוסיות הדגים פוגעת גם בעופות ים צפוניים.
יש להוסיף לכך את זיהום המים. עקב כך, קליפת הביצים של עופות הים דקה יותר, ולפיכך הן נעשות פגיעות יותר וסיכויי העובר לשרוד פוחתים. תופעות מעין אלו התפרסמו תדיר בכלי התקשורת במהלך "מלחמת המפרץ" ב־1991 ולאחריה. אחד הסמלים הקשים של המלחמה הזו היו צילומי הקורמורנים ספוגי הנפט. שם נכחה העיתונות, אבל בדרום־אפריקה, ב־60 השנים האחרונות, האיצו זיהומי נפט את השמדתם של בעלי חיים ימיים בכ־90 אחוזים. הדבר בלט בעיקר בתצפיות באוכלוסיות גדולות של פינגווינים צעירים, שנותרו יתומים לאחר שהוריהם נפגעו מזיהום המים.
גם מספרם של היונקים הימיים פוחת במידה ניכרת, בשל זיהום הימים והאוקיינוסים וגם בגלל האדם החושק בבשרם או בשומן שאפשר להפיק מהם. כלב הים הקריבי, למשל, נכחד לגמרי. על קיומו דווח בראשונה על ידי קולומבוס במסעו השני לאמריקה, בשנת 1494. כלבי ים אלה, סיפר קולומבוס, שימשו מאכל לאינדיאנים, ומלחיו למדו מהם. בשנת 1885 כמעט לא נותר ממין זה זכר, והדיווח האחרון על אודות החיות הללו הגיע מג'מייקה בתחילת שנות החמישים של המאה ה־20.
מצבו של כלב הים הנזירי, או כלב הים התיכוני (Monachus monachus), אינו טוב בהרבה. הוא נכלל בין 12 הטורפים הימיים הנדירים ביותר. ב־1972 נאמד מספרם של כלבי ים אלה בכ־1,000 פרטים, ומאז הוא פחת במידה רבה. 20 שנים קודם לכן, ב־1952, חיו בחופי לבנון כ־60 פרטים, אך מספרם פחת ל־20 ב־1972. בין שנה זו ל־1976, שבה פרצה המלחמה בלבנון, נצפו על הסלעים שבאיזור נמל ביירות שישה־שבעה פרטים. אך בגלל עימותי הנשק התכופים, ולמרות ששלטונות לבנון כללו מין זה ברשימת המינים המוגנים, הם נעלמו. ב־1983 העריכו כי רק כ־600 פרטים של יונק זה חיים ליד חופי מרוקו, ופרטים נוספים קיימים כנראה בחופים אחרים של צפון אפריקה, בחופי תורכיה ויוון. כיום מוערך מספרם של כלבי הים הנזיריים ב־350 עד 500 פרטים בלבד. הם חיים בכחמישים מושבות, ובאחדות מהן נותרו פחות מעשרה פרטים. סף ההכחדה על פי ה־ IUCN(WORLD CONSERVATION UNION)  הוא 50 פרטים במושבה.

השמדה הדרגתית
פילי הים (Mirounga leonina) סובלים מנחת ידו של האדם בגלל כמות השומן הרבה שבגופם. בעונת הרבייה הם מתאספים באיים מסוימים או על לשונות יבשתיות במספרי ענק, ובשל איטיותם קל מאוד לצוד אותם. לניבתנים  (Odobenus rosmarus) ממשפחת הניבתניים (Odobenidae) צפוי גורל דומה. הם ניצודים בגלל השומן ובגלל ניביהם הענקיים. מאוכלוסייה של מספר מיליונים לפני כמאה שנים פחת מספרם לכמה רבבות בצפון האוקיינוס האטלנטי ובים הארקטי שבאיזור סיביר.
גם הלווייתנים בני סדרת ה־Cetacea נמצאים בסכנת הכחדה בעיקר בגלל ציד מוגבר. הכמויות העצומות של הבשר והשומן הפכו אותם לקורבנות של ציידים. כל עוד ניצודו באמצעים ידניים כמו צלצל וכידון - לא היתה סכנה לקיומם, אך הציד הממוכן מקרב חלק ממיני הלווייתנים לסף הכיליון.
אסונם העיקרי של הלווייתנים הוא שהם ניצודים בים הפתוח, באזורים שאינם נחשבים לתחומי המים הטריטוריאליים של מדינות. יונקים ימיים אחרים ניצודים, בדרך כלל, כשהם עולים ליבשה לשם רבייה, והם מוגנים על ידי חוקי הציד המקומיים. חוק בינלאומי, הנשמר בעיקר בארצות־הברית, מגן כיום על הלווייתנים. ארצות־הברית אסרה גם לסחור במוצרי לווייתנים, כדי להפחית את המניעים לציד. ב־1983 עדיין צדו היפאנים והרוסים את הלווייתנים בקצב של כ־400 אלף פרטים בשנה. בשל הציד המוגבר ביפאן, הושמדה כמעט לחלוטין אוכלוסיית הלווייתנים בחופי דרום־מזרח אסיה. גם בבריטניה ובנורבגיה ממשיכים לצוד לווייתנים. מחירו של קילוגרם בשר של לווייתן הוא כ־300 לירות שטרלינג.
הריון של לווייתן נמשך כשנה, ורק לאחר ארבע־חמש שנים הם מגיעים לגודלם המלא. ציד נרחב פירושו, אם כן, התמעטות ניכרת של האוכלוסייה. בעקבות סערת הפעולות הבינלאומיות כנגד ציד הלווייתנים בשנות השמונים והתשעים פחת במקצת הציד, ובמינים מסוימים אף דווח על גידול שנתי של שבעה עד עשרה אחוזים במספרם.

סכנה מבית
אחד הגורמים להכחדת חיות בר הוא עודף רבייה של חיות מסוימות, לעיתים "מיובאות", שאינן שייכות למערכת האקולוגית המקומית. המתיישבים החדשים באוסטרליה הביאו, למשל, את הדינגו (Canis dingo). ביבשת החדשה הוא הפך לכלב בר, טרף את חיות הבר המקומיות והפר בכך את האיזון הטבעי. דוגמה נוספת היא יבוא הנוטריה (Myocaster coypus) לישראל לפני כמה עשרות שנים. הכוונה היתה לגדל את המכרסם הדרום־אמריקאי הזה, החי במקורות מים מתוקים, במקווי מים מלאכותיים בארץ, ולהשתמש בפרוותו היקרה לצרכים מסחריים. במרבית האזורים לא התאימה הנוטריה לגידול מבוקר ונמלטה לחופשי. היא הסתגלה במהירות למקומות המחיה החדשים, גרמה נזק למגדלי דגים והתפשטה בנופים החדשים על חשבון מינים מקומיים.
תופעה נוספת, המעמידה בסכנה את האיזון של מערכת אקולוגית שלמה, נובעת מיכולת ההזדווגות של מינים בטבע עם קרוביהם שבויתו. יוני הבית, הנמלטות לעיתים לחופשי, יכולות להזדווג עם יוני הסלע; חתולי בר החודרים ליישובים מוצאים להם בני זוג בקרב חתולי הבית. הזדווגויות מסוג זה עלולות להביא להכחדת המינים המקוריים.
חיות מבויתות החוזרות אל הטבע עלולות לסכן בעלי חיים אחרים. זהו המקרה של חתולי הבית לשעבר. הם חיים בסביבות יישובים בצפיפות רבה יותר מצפיפותם של חתולי הבר, ובעוד האחרונים משחרים לטרף רק בלילה, חתולי הבית יוצאים לטרף כל שעות היממה. הלטאה הירוקה (Lacerta trilineata israelica) שחיתה בדו־קיום עם חתולי הבר, נמצאת כעת בסכנה בגלל חתולי הבית המתפראים.
בזמן שחתולי הבית מתרבים במהירות, מאיימת סכנת הכחדה על מינים אחרים במשפחת החתוליים (Felidae). בסקר מיוחד שערך באחרונה ה־ IUCNנקבע כי מצבם של 35־38 מיני חתוליים מעורר חלחלה. המין הפגיע מכולם הוא השונָר הספרדי (Lynx pardinus), שמספר הפרטים שנותרו ממנו נאמד בכ־1,200 בלבד. מקומות המחיה של שונר זה מוגבלים מלכתחילה וממשיכים להצטמצם, ומספר הארנבונים, שהם מזונו העיקרי, הולך ופוחת.
הטיגריס (Panthera tigris) נרדף על ידי האדם בגלל פרוותו יקרת הערך, ומצבו נחשב חמור ביותר. בתוך כמה עשרות שנים הגיע ל־95 אחוזים שיעור ההכחדה בכל תחומי התפוצה של תתי־המינים שלו. גם מצבם של הברדלס (Acinonyx jubatus), האריה (Panthera leo) והיגואר (Panthera onca) מעורר דאגה. כבר בשנת 1900 נאמד מספר הברדלסים בעולם כולו בכ־100,000, ועד תחילת שנות השבעים פחת מספרם לכ־14,000. לפי הערכה שהתפרסמה ביולי 1996, ירד מספרם לכ־12,500 פרטים בלבד. הברדלסים ניצודו בעבר בעיקר בגלל פרוותם, הורעלו בגלל הנזק שגרמו לצאן ולחיות בית אחרות, ולעיתים נרדפו לשם ה"ספורט". היו גם מקרים בהם איבדו את שטחי מחייתם, או מתו ברעב בשל אובדן שטחי המחיה של טרפם.
לא רק הברדלס הומת בגלל פגיעה ברכוש האדם, סכנה דומה אורבת גם לזאבים (Canis lupus). מין זה ניצוד בפראות בכל העולם בגלל הנזקים שגרם לעדרי הצאן והבקר. רוב המדינות, למעט מונגוליה, מכירות כיום בצורך לשמור על הזאבים, אך אינן אוכפות את חוקי הגנת חיית הבר, שהן עצמן חוקקו.

מכחידים את הסמל
גם משפחות טורפים אחרות נתונות במצוקה. במשפחת הדוביים (Ursidae), מי שנתונה במצוקה הקשה ביותר היא כנראה הפנדה הענקית (Ailuropoda melanoleuca) - מהיונקים העתיקים ביותר. רק 1,000 פרטים של פנדה ענקית נותרו, והמין כולו מצוי בסכנת הכחדה. הפנדה מתגוררת בעיקר במחוז סצ'ואן שבדרום־מערב סין, ובגלל מצבה הקשה הפכה לסמל של "הקרן הבינלאומית להצלת מינים בסכנת הכחדה" - WWF. באחרונה הועמדה הצלת הפנדה בראש סדר העדיפויות של ממשלת סין, והוקמו למענה 20 שמורות.
אחת הסיבות העיקריות להיעלמות הפנדות היא ציד. ממשלת סין קבעה אמנם עונש מוות על ציד פנדות, אך בגלל המחיר הגבוה של הפרווה - כחצי מיליון דולר - נמשך הציד הבלתי חוקי. בעיה נוספת היא הרס שטחי מחיה, בשל הניצול החקלאי האינטנסיבי שלהם על ידי האדם. עניין זה מעורר בעיה נוספת: בגלל צמצומם של שטחי המחיה, מתגוררות הפנדות הענקיות בכיסים מבודדים, וכך נעשית נפוצה "רביית השארים". הרבייה בין קרובים גורמת לפגמים גנטיים, שכוללים עיוותי עצמות וחירשות, הנפוצה בקרבם.
כדי להציל את הפנדות, חברו שלטונות סין וה־WWF ותכננו פרויקט שימור שאפתני, בהשקעה של כ־70 מיליון דולר. עיקר המימון יופנה לשימור יערות החיזרן (במבוק) המהווים את מזונן העיקרי של הפנדות, הקמת שמורות נוספות ויצירת מסדרונות "ירוקים", שיחברו בין השמורות ויאפשרו לפנדות הענקיות לנדוד ביניהן. וזאת, כדי למנוע רביית שארים ומחסור במזון.
לא רק הפנדות הפכו לסמל, גם גורילות ההרים והשימפנזים באפריקה והאורנגאוטן באסיה (ראה מסע אחר 53), המשתייכים לקופי האדם, מייצגים את תופעת ההכחדה על ידי ארגוני טבע שונים. אוכלוסיית הקופים הזו מידלדלת והולכת בגלל פעולות פיתוח, כריתת יערות וציד. קשה מכל הוא מצבן של גורילות ההרים (Gorilla gorilla beringei), שהמלחמה בין קבוצות הטוטסי וההוטו ברואנדה וריבוי הפליטים באיזור, בין השאר בזאיר, מסכנים את קיומם.
קופים אלה סובלים מאותן מגיפות המאיימות על האדם. האבולה והאיידס, למשל, משמידות אותם במספרים גדולים. קבוצת העבודה של הווטרינרים מטעם ה־IUCN מתכננת לחסן את כל השימפנזים המיועדים להשבה לטבע כנגד מחלות שונות. סכנה אורבת לקופים גם בגלל חיבת האדם, המעוניין בהם כחיות מחמד. גני חיות בארצות־הברית הואשמו באחרונה כי הם מגדלים קופי אדם בהיחבא, כדי למכור אותם כחיות מחמד, לשם מימון רכישתן של חיות נדירות.
זו אינה, כמובן, הסיבה לסכנה האורבת לפילים באפריקה. אלה הולכים ומתמעטים בעיקר בגלל רדיפות הציידים, המעוניינים בשנהב של חטיהם. ב־50 שנים פחת מספרם באופן ניכר. מעשרה מיליון פילים ב־1940 ירד מספרם למיליון ו־300,000 פרטים ב־1979 ול־600,000 פרטים בלבד בסוף שנות השמונים. לאחר שהתעוררו ארגונים בינלאומיים והפכו את הפילים לחיות מוגנות (ראה מסע אחר 32), האמיר מחירו של השנהב ועודד ציד בלתי חוקי. באחרונה נודע כי חלק מאוכלוסיות הפילים באפריקה מתאוששות.
הפיל האסיאתי נדיר מן הפיל האפריקאי, ומספרו נאמד בכשישית מזה של הפילים האפריקניים. הפילים האסיאתיים קשים יותר לצפייה, משום שהם חיים בנופים מיוערים, ומשום שהם ביישנים יותר. הם נרדפים על ידי חקלאים בגלל הנזק שהם גורמים ליבולים. סכנה נוספת האורבת להם היא הרס נתיבי נדידה מסורתיים, בגלל סלילת כבישים מהירים, וצמצום שטחי המחיה שלהם בעקבות גידול האוכלוסייה האנושית.

היעלמות בעלי הכנף
השתלטות האדם על הסביבה אינה מקילה על חייהם של עופות נודדים, שכן אזורי החנייה והמנוחה שלהם מתמעטים והולכים. 11 מתוך 15 מיני משפחת העגוריים (Gruidae) מצויים על סף הכחדה; בעיקר באסיה, מקום המוצא של הקבוצה. הסיבות העיקריות לכך הן חיסול מקומות המחיה טבעיים, בגלל הפיתוח המואץ, וציד. אחד המינים המפורסמים ביותר שבסכנת הכחדה הוא העגור הסיבירי (Grus leucogeranus). שטחי המחיה  שלו הולכים ומתחסלים, והציידים ממתינים לו בנתיבי הנדידה שלו מעל אפגניסטאן ופקיסטאן ובאזורי החריפה באיראן, בסין ובשמורת ברהטפור שבהודו.
בעשר השנים האחרונות מושקע מאמץ בינלאומי רב באיתור אוכלוסיות של עגורים באסיה. אחד המינים הנדירים ביותר, שהתגלה באחרונה, הוא העגור שחור הצוואר (Grus nigricollis). נותרו ממנו כ־800 פרטים בלבד, 500 מהם נודדים בהרי ההימאליה בין ממלכת בהוטאן, שבה הם מבלים את החורף, לבין הרמה הטיבטית, שבה הם מקייצים ומקננים.
גם העופות משוללי יכולת התעופה (Ratites) הולכים ונעלמים. המפורסם ביותר הוא סיפורו של הדודו (Raphus cucullatus). הדודו, עוף מסדרת היונאים, חי במאוריציוס ותואר בראשונה רק בשנת 1598 על־ידי האדמירל יעקב קורנליוס ואן־נק. הוא נכחד במאה ה־17, לאחר שניצוד על ידי האדם, או על ידי בעלי חיים זרים שהביא האדם לאי. ברבות השנים הפך לסמל של ארגוני טבע בכל העולם. (ראה מסע אחר 17).
מצבם של עופות משוללי יכולת תעופה שעדיין חיים בינינו, גם הוא אינו מזהיר. המפורסמים שבהם הם הננדו (Rhea americana) המתגורר במישורי הפמפה באמריקה הדרומית, הקזואר (Casuarius) מפפואה־ניו גיני ואוסטרליה, שלושת מיני הקיווי (Apteryx) מניו־זילנד והאֶמוּ (Dromaius), המתגורר באזורים היבשים של אוסטרליה. בעקבות בצורת קשה באיזור הבירה קנברה שבדרום אוסטרליה, התקבצו עדרי אמו ליד גדרות החוות, בנסיון להגיע למזון הטרי שבתחומן. אבל החוואים ירו בהם ללא הבחנה.
ציפורים אקזוטיות, כגון ציפורי גן עדן באיי פפואה ניו־גיני והיונה הוורודה ממאוריציוס, שניצודו בכמויות גדולות בגלל נוצותיהן הססגוניות, עלולות גם הן להיעלם מהנוף. סכנה דומה מרחפת גם מעל ראשיהם של תוכים רבים ביערות אמריקה הדרומית ומערב אפריקה, עקב ציד על ידי האדם, אך גם בשל כריתה מוגברת והרס מתמשך של יערות גשם טרופיים.

שובו של הקונדור
גם קיומם של העופות הדורסים אינו ודאי. מספרם של בזי מאוריציוס (Falco punctatus) הגיע ב־1974 לארבעה פרטים בלבד. הסיבה: שימוש לא מבוקר בחומרי הדברה ואובדן מקומות המחיה הטבעיים בשל פעילות האדם. בזכות גרעיני רבייה מוצלחים בשבי, הושבו לטבע עד שנת 1991 בין 25 ל־30 זוגות, ועד היום הוחזרו לטבע 127 עד 145 פרטים.
סיפור מעניין במיוחד הוא זה של הקונדור הקליפורני (Gymnogyps californianus). עוד במאה ה־18 דיווחו אינדיאנים בני שבט החומש (CHUMACH) ובני שבטים אחרים, כי מספרו הולך ומתמעט. במאה ה־19 צדו אותם המתיישבים הלבנים לשם שעשוע והפחיתו את מספרם. במסגרת המאמצים לסלק דובי גריזלי וטורפים אחרים שהקשו על חיי המתיישבים, נורו עוד קונדורים. בשנות השישים השפיעו שאריות די.די.טי, שנותרו לאחר הרעלות מכוונות, על עובי קליפות הביצים של העופות, והרבייה פחתה. בשנות השבעים והשמונים מתו קונדורים רבים, לאחר שאכלו את פגרי האיילים, הסנאים והקוֹיוֹטים שנורו על ידי האדם, והם נפגעו מהרעלת כדורי העופרת. המאמצים להצילם באמצעות שבייתם עוכבו במהלך שנות השבעים בגלל החשיבות הדתית שיש להם לגבי חלק משבטי האינדיאנים. רק בשנות השמונים הוחלט לתופסם ולרכזם בגרעיני רבייה, כדי להרבות אותם ולאפשר להם לחזור לטבע במספרים גדולים יותר.
עד כה הושקעו כ־50 מיליון דולר בהשבת הקונדור לטבע. בין 1982 ל־1987 השתרע תחום המחיה של 23 הקונדורים שנותרו בטבע על כ־10,000 קילומטרים רבועים. באותן שנים הצליחו ללכוד תשעה מתוך 23 הפרטים הללו, ארבעה אחרים מתו בין נובמבר 1983 לינואר 1986, ושבעה פרטים נעלמו מסיבות לא ידועות בין 1982 ל־1985. המאמצים ללכוד את שלושת העופות הנותרים, שכולם היו זכרים, כדי להגדיל את המגוון הגנטי ואת אפשרויות הזיווגים בשבי, נמשכו עד 1987, אז נלכד האחרון שבהם. שני גרעיני רבייה גדולים הוקמו בלוס אנג'לס ובסן דייגו בקליפורניה, וב־1992 החלו להשיב את הקונדורים לטבע.
התהליך לווה במחקר שהחל בשנות החמישים, ואשר מטרתו היתה להבין את הגורמים להכחדתו של עוף גאה זה. הסיבות העיקריות להיעלמותם של הקונדורים הקליפורניים היו אובדן והרס מתמשך של משכנם הטבעי, כתוצאה מפיתוח מואץ, ציד בלתי חוקי ושימוש לא מבוקר בחומרי הדברה.
מצבה של עזניית הנגב (Torgos tracheliotus negevensis), המקבילה של הקונדור הקליפורני בעולם הישן, גם הוא רע ביותר. מ־30 זוגות שחיו בנגב ב־1945 נותר זוג אחד בלבד. בגן החיות הזואולוגי באוניברסיטת תל־אביב אפשר לחזות ב־12 פרטים ובחי־בר שביטבתה בשניים נוספים, אך לפי שעה, בגלל הפיתוח המואץ בישראל, הסיכוי כי ישוחררו לטבע נמוך.
אלא שבניגוד לקונדור הקליפורני, לעזניות הנגב היתה עדנה. אוכלוסייה של כמה עשרות פרטים, כ־18 זוגות, זוהתה בוודאות בערב הסעודית. עם זאת לפי הערכות החוקרים המספרים גדולים יותר, וייתכן שמספר הזוגות מגיע ל־100. האוכלוסייה הגדולה ביותר חיה באיזור השמורה המגודרת MAHAZAT AS SAID, באיזור מדברי. היא התגלתה על ידי טייס אמריקאי חובב טבע בשנת 1981. מתוך השטח המגודר, 2,900 קילומטרים רבועים, נבחרו כמה מאות קילומטרים רבועים שבהם עורכים עתה מדענים בריטים מחקר על דורסים, ובעיקר על עזניות.

היו ואינם
בעוד עזניית הנגב נאבקת על חייה, הרבה מיני חיות שהיו באיזור כבר נעלמו ואינן. ציורי סלע שנמצאו בישראל מלמדים על עושר המינים שחיו בארץ ובקרבתה. הם נכחדו בעיקר בגלל שינויים גיאולוגיים ואקלימיים ובגלל פעילות האדם, כמו ציד, הרס נופים ופיתוח.
האריה האסיאתי (persica Panthera leo), למשל, נכחד כבר במאה ה־12. הברדלס (Acinonyx jubatus) נעלם מאזורנו רק במאה ה־20, אף שבתחילת שנות התשעים דווח על הימצאותו במצרים. הנמרים (Panthera pardus) עדיין חיים בינינו, אך קיומם מצוי בסכנה. באחרונה הם כמעט נכחדו מתחומי מדבר יהודה, לאחר שנכנסו ליישובים כדי לצוד חיות מחמד. אחדים מהם נלכדו והועברו לגני חיות. גם הדוב הסורי החום (Ursus arctos syriacus) ממשפחת הדוביים (Ursidae) נמצא בסכנה בשל ציד. עוד במאה ה־19 כמעט נעלמו עקבותיו מצפונה של ישראל, ובתחילת המאה ה־20 הוא נכחד כליל.
עז הבר (Capra aegagrus) נעלמה מתחומי ארצנו לפני מאות שנים. פרטים אחדים שרדו בהרי המדבר הסורי, ותת־מינים ספורים חיים כנראה באיים אחדים בים התיכון, כמו כרתים. הפרא הסורי (Equus hemionus hemippus) - חמור־בר אסיאתי ממשפחת הסוסיים (Equidae), שמעולם לא בוית, נעלם מאזורנו במהלך המאה ה־20. גם הראם הערבי (Oryx leucoryx), הקרוי גם ראם התועפות, נעלם לחלוטין מהנוף הישראלי. היחמורים (Dama mesopotamica) ואיילי הכרמל (Capreolus capreolus coxi) ממשפחת האיליים (Cervidae), שחיו בישראל ובקרבתה, נכחדו מאזורנו בגלל שניצודו על ידי האדם במהלך המאה ה־20. גרעין רבייה של יחמורים שיובאו מאיראן נמצא בהרי הכרמל. בשריפה בכרמל ב־1989, נפגעו יחמורים רבים, ולאחר התאוששות האוכלוסייה הועבר חלק ממנה לנאות קדומים, כדי למנוע הישנות מקרים דומים.

מינים חדשים
אין ספק כי מינים רבים נמצאים בסכנת הכחדה, ולפיכך יש מקום לדאגה. כדאי לזכור כי במקביל להיעלמותם של מינים מסוימים מתגלים על ידי המדענים מינים חדשים, בלתי ידועים. במאה ה־19, למשל, גילו החוקרים את הבונגו, האוקפי (Okapia johnstoni) וגורילת ההרים. בשנים האחרונות אותרו שטחי מחיה חדשים של עגורים נדירים בסין ובאיראן. בווייטנאם התגלו לא מכבר שני מיני אנטילופות יער. באמריקה הדרומית ובמדגסקר התגלו מיני קופים, שעד כה לא היו ידועים.
לעיתים מתגלים גבולות תפוצה חדשים למינים ידועים. בארץ התגלו חתולי החולות (Felis margarita) הנדירים, ורק לפני 15 שנים נמצא שועל הצוקים (Vulpes cana) במצוקי מדבר יהודה והנגב.
אך מה שאולי מעניין מכול הוא שבשנים האחרונות מאמינים החוקרים כי גילו מין נוסף של קוף אדם אסיאתי, הקרוי "האדם הקטן" (Orang pendek), ששוטט זה שנים רבות ביערות האי סומטרה שבאינדונסיה. הבעיה המטרידה את המחפשים אחריו היא העובדה שכ־80 אחוזים מיערות הגשם החופיים, וכ־30 אחוזים מיערות הגשם ההרריים שבהם הוא מתגורר, נכרתו, והרס מקומות חיותו המשוערים נמשך. וזו הוכחה נוספת לכך שתופעת ההכחדה רחבה יותר ממה שתואר במאמר זה. שכן חלק מבעלי החיים נעלמו מעל פני האדמה עוד בטרם ידענו על קיומם.

סגרתם הכל לטיול? לרכישת ביטוח נסיעות לחצו כאן
מסע אחר המרכז לנסיעות

חיפוש מלונות

   
פורסם בגיליון"מסע אחר"60

תגובות פייסבוק
הדפסה
שלחו כתבה
 
תגובות
הוסף תגובה
 
הדפסה
הדפסה ללא תמונות
שלחו כתבה
הערה למערכת
הוספת תגובה
הוספה למזוודה שלי
הורדה לקובץ- PDF
התחבר אלינו בפייסבוק
 


|   מופק ומנוהל ע"י מסע אחר אונליין   |