"לפני חצי שנה טיפסתי על הקילימנג'רו וסידרת לי תעודה מכובדת מהשמורה. הטיפוס כאן היה הרבה יותר קשה, הרבה יותר דרשני והרבה יותר חוויתי, ועל זה לא מקבלים תעודה?". עמדנו על הפסגה המדהימה של ג'בל ראם, קבוצת מטיילים ובהם רפי לויט, שהעלה את הנושא. הנוף הנשקף מכאן מרהיב ויוצא דופן בכל קנה מידה: במזרח – ואדי ראם, הכפר ראם, ומעליו מתנשא הרכס הגדול של ג'בל אום-עשרין, בדרום – הגוש הזקוף של החזאלי, במערב – הרי אדום, בצפון – ארץ טיולי הגיפים והקשתות בואכה ראס א-נקב. על הפסגה צבוע דגל ענק של הממלכה האשמית הירדנית, שאפשר לראותו גם בתצלום לוין באמצעות Google Earth.
בדרכי הבדואים הטיפוס לפסגה נמשך שמונה עד תשע שעות. בשעתיים הראשונות העלייה תלולה, אך בשלב זה עדיין אין צורך להשתמש בידיים, הליכה נטו… המסלול לוקח לתוך חריץ ענק ברכס, אשר מביא את ההולכים אל תחתית מצוק זקוף ואדיר בגובה של כ- 350 מ'. מכאן הטיפוס נראה בלתי אפשרי.
מדרגת הילארי בגרסה הירדנית סיום הטיפוס של המצוק האנכי – במונחים גאולוגים, תצורת אום עשרין – איננה מציינת את סיום העלייה. עכשיו עוברים לתצורה גאולוגית אחרת, דיסי, שורה של גבעות לבנות הנראות כמו גביעי גלידה הפוכים. השיפוע של הגבעות הלבנות חד ותלול, ואלמלא החיכוך העצום של אבן החול, לא היינו מצליחים לטפס עליהן ללא חבלים. בקטעים מאוד חדים ההליכה שפופה – על ארבע, תרתי משמע – כדי לשמור על איזון הגוף. שעתיים הליכה על הגבעות האלה, וסוף סוף מגיעים אל הפסגה המיוחלת בגובה 1,754 מ'. אחרי שסופגים את אווירת הפסגה והנוף המדהים, מתפנים לתצפית, להסבר קצר ולבסוף לתמונות הנצחה. אבל היום עוד לא תם. לפנינו ירידה תלולה של כשעתיים, אל משטח חולי יפהפה שמשמש ללינה.
צילומים מתוך מסע טיפוס לג'בל רם לילה על ההר קר מאוד על הפסגה, לעיתים הטמפרטורה יורדת קרוב לאפס. הטיפוס לג'בל ראם מתבצע תמיד רק בחורף, לא ניתן לעלות אל ההר בטמפרטורה של מעל 20 מעלות – צריכת המים תעלה באופן חד, דבר שיחייב לסחוב משקל רב מדי. בימים הקרים של החורף אפשר לעלות עם שלושה ליטרים של מים, משקל הוגן ובהחלט כמות מספקת. עולים להר בלי אוהלים (שוב, בגלל המשקל), אבל שק שינה טוב ואיכותי עונה על הצרכים. לא מוותרים על מרק חם וארוחה חמה – מים מהגבים שבהר משמשים לבישול. אחרי הארוחה, התה והסיפורים סביב המדורה, מתפנים לשינה. אפשר ורצוי לבהות ברקיע במשך שעות. אני נרדם ושוב מתעורר, ממשיך לבהות ברקיע האינסופי ובמיליארדי הכוכבים, בחשכה המדברית הרקיע מכוסה בשכבה צפופה של כוכבים, יותר קל לספור את הפיסות הריקות שבין הכוכבים… אני מרגיש פספוס בכל פעם שאני נרדם. לא עליתי לכאן כדי לישון ויש תחושת החמצה בכל רגע שהעיניים נעצמות.
הגלישה למטה אחרי שמסיימים את הירידות התלולות בגבעות הלבנות מגיעים לשלב הגלישות (סנפלינג), בסדרה של שבע גלישות אנחנו יורדים אט-אט אל הוואדי. הגלישה השלישית מכניסה אותנו אל הסיק (חריץ) הגדול. הגלישה בתוך החריץ, וההתקדמות בין גבי המים (לא נרטבים, אל דאגה), מוסיפה לחוויה. החריץ הענק צר, ובמקומות מסוימים אנחנו דוחקים כתף כדי לעבור. הגלישה השביעית גבוהה יותר ומסמנת את סיום הגלישות. מכאן, ירידה של כשעה ואנחנו בכפר. הסיום, כמו תמיד, נחגג בקיוסק שבכפר, בלגימת תרחיף גויאבות, והוויכוח הנצחי והמתמשך בין המדריכים – איזה מיץ גויאבה טעים יותר, ראני או אוריגינל….
עוד טרקים |
