|
אומרים שאין אמת מוחלטת, ואכן כל אדם רואה את המציאות בצורה קצת שונה, כתלות בעולמו הפנימי. דרך הצילום, אני נהנית להיחשף ולבטא את עצמי בפני רבים, מצב שלא הכרתי קודם לכן. מעולם לא דגלתי במשפט המפורסם של שייקספיר "כל העולם במה וכולנו שחקנים בו", אבל החיים גורמים לנו לעטות מסכות כאלה ואחרות. מצאתי שהצילום מאפשר תקשורת ללא תלות בשפה או במנהגים תרבותיים. בגלל המשיכה שלי למסתורי וללא מוכר, יצא לי להסתובב ולהכיר מקומות רבים שלא הייתי נתקלת בהם אילולא התחביב החדש. בתיכון ובצבא מעגל האנשים הקרובים אלי היה מורכב מאוכלוסייה הומוגנית פחות או יותר. מאז שגיליתי את המצלמה - גיליתי עולם ומלואו. צילמתי רך בן יומו מבייג'ין, כמו גם רוכלת קשישה משוק רמלה, נזירים בורמזים, חרדים מפגינים בירושלים, חגיגות חג המולד בנצרת והרשימה עוד ארוכה...
בזמן הצילום, אני מתמקדת כל כולי באובייקט שבחרתי ומנסה ליצור קשר אינטימי. לרגע, אני מרגישה כאילו כל המסכות מתקלפות, והזר שיושב מולי הוא האדם הקרוב אלי ביותר. לא פעם אמרו לי שאני מיושנת בדעותיי, ובכל הנוגע לצילום - זה כנראה נכון. במצבים רבים, אני מעדיפה צילום שחור לבן על פני זה הצבעוני. למרות שהשתכללנו בעידן הדיגיטלי, אין ספק שפעם ידעו רומנטיקה מהי. הצילום בשחור לבן אמנם נבע מחוסר ברירה בעבר, אבל לעניות דעתי, מדובר בחוסר ברירה מבורך. סגנון מיושן זה עוזר להעביר תחושת נוסטלגיה, שאני כל כך מתחברת אליה. דרך זניחת הצבעוניות, אין ברירה אלא לספק אובייקט רב עוצמה וקומפוזיציה מנצחת. צבעוניות יתר של תמונה לפעמים משמשת כ"רעש רקע" וגונבת את ההצגה מהנושא הראשי, הקווים, הטקסטורות, הצורות או הניגודיות בין האובייקטים.
אופן צילום זה משרת אותי נאמנה במגוון רחב של מצבי רוח. צילום כהה ומגורען, המכיל חלקים שחורים רבים או משחקי אור וצל, מעיד על מצב רוח דרמטי במיוחד. לעומת זאת, צילום בהיר בעל איזון בין הגוונים השונים משקף מצב רוח קליל יותר. ומי שנמשך לנושא, ייהנה לנצל את הימים החורפיים לצילום תמונות אפלות, כמובן לאחר שיתגבר על מחסום היציאה מתחת לשמיכת הפוך.... אז למה אתם מחכים? בינתיים, הנה כמה תמונות שצילמתי:
|
