הודו יש רק אחת

הייתי צריך לנחש אחרי שלוש פעמים בדלהי. אבל האם ניתן כלל לנחש בדלהי, עיר בה שום דבר לא צפוי ובמדינה בה הכל אפשרי?

הנחיתה ממטוס רויאל ג'ורדניאן היתה חלקה, והמונית הגיעה תוך חצי שעה לתחנת הרכבת ניו דלהי. התרמיל הגדול על כתפי, הקטן בידי האחת, כרטיס הרכבת הממוחשב שקניתי באינטרנט בידי השנייה. לא קשה לראות שאני תייר. גבוהים וקרחים אינם ממנהגי המקום.

"לאן אדוני?", התעניין צעיר בנימוס.

"לרישיקש" עניתי מקווה שבכך נסתם הגולל על נודניק נוסף.

"רציף 15, אדוני", הוסיף בנימוס. "באיזה קרון?".

ואולי אני טועה, הרהרתי בחרטה. הרי רק לפני שעה טרח צעיר הודי אחר לברר עבורי דבר מה, ובזבז דקות ארוכות בטרמינל. שלפתי את הכרטיס האלקטרוני ויחד הסתכלנו. "יש בעיה, אדוני. צריך לכרטס את ההזמנה". הבטתי בו בתמיהה. זה לא נאמר באתר האינטרנט. "כאן, בקומה השנייה, יש טוריסט אינפומיישן", אמר.

עליתי לקומה השנייה, שם ניגש לעזרתי בחור אחר. "כן, צריך לכרטס. לגשת למשרד בקונט פלייס (כיכר ענקית במרכז דלהי), פתוח שם כל היממה".

"אתה בטוח?", העזתי למחות בצווחה דקה וחסרת אונים. "לא כתוב שצריך לכרטס".

הבחור הביט בי בתמהון ושלף מכיסו דף נייר עם תמונתו. "הנה אישור שאני ממשרד לשכת התיירות". וכדי לסייע לי, הרי בכל זאת הרכבת שלי יוצאת בעוד כשעה, ליווה אותי למונית, התמקח עם הנהג והגיע להסכמה על מחיר שווה ערך למונית שהביאה אותי משדה התעופה.

נהג המונית התפתל בינות למסות הצפופות של ההודים, שכבר בשעות הבוקר המוקדמות גודשות את הרחובות, והגיע למשרדון פתוח בקונט פלייס. צעיר טרוט עיניים מליל שימורים מקבל את פני האומללים. הוא מעניין בכרטיס האלקטרוני שלי בכובד ראש ומהנהן ראשו בהסכמה, רק שאצל ההודים זה נדנוד מאוזן לכתף, מכתף לאוזן. "צריך כרטיס אחר", הוא אומר. "הממשלה אסרה על שימוש בכרטיס אלקטרוני ממש בימים האחרונים. זה יעלה לך אותו דבר ואחר כך תדרוש את הכסף מהחברה שמכרה לך".

"ממתי זה?" אני ממשיך ליילל, "רק אתמול בדקתי באתר שלהם והכל היה תקין. תראה לי באינטרנט שזה מה שהממשלה החליטה". בארץ שבה הכל יכול להיות, הכל מתפרסם באינטרנט, ואין קוראים תאבי ידע כמו ההודים. "רגע", הוא מרים את שפופרת הטלפון ומחייג. "הלו, הלו" ואין תשובה. "יש לי שלושה כרטיסים", אני מתחיל לחשוד ברוב כעס, "בוא נתקשר לטלפון של החברה ממנה רכשתי את הכרטיסים. מומבאי זה בהודו". וכבר אני מעדיף שהכרטיסן ברכבת יקנוס אותי על אי הכרטוס מאשר להיות בכעסי חסר האונים והתקנה.

"רגע", הוא שוב אומר ועיניו אדומות מעייפות. "הלו, הלו" הוא מנסה שוב את מזלו ואומר כמה משפטים רכים בהינדית אל האפרכסת. אני תמה אם אכן יש מישהו מהצד השני של הקו. בהודו הכל יכול להיות מלאכת מחשבת. "זה בסדר, אדוני", הוא הודף אלי את ניירותי, "אם הכרטיסן ישאל, תגיד לו שקנית באינטרנט". כמה פשוט הוא מסיים את החלטות הממשלה, כמה אדיוט אני יכול להיות (כנראה שלא מעט).

אני עולה לרכבת השטאבדי לרישיקש ועדיין הספקנות בלבי. האם שלושה נוכלים חברו להם או עוול עשיתי ועוד אשלם עליו פעמיים? ומה הכרטיסן יגיד?
מסביבי הודים רבים וכולנו מחכים לתחילת הנסיעה. תנועה קלה, הרכבת נעה והכרטיסן הסיקהי עטור הטורבן נכנס לקרון בסמכותיות. אני שולף את הכרטיס והדרכון כמו תלמיד נזוף ופוזל אל ידיהם של הנוסעים ההודים האחרים. ידי כולם מחזיקים כרטיסים אלקטרוניים וחיוך על שפתותיהם. האם כולם ניחשו או שזו שמחת המסע ההודית הטיפוסית? אכן, הודו יש רק אחת....

המשך יבוא. אולי.