ברנינג מן - פסטיבל האיש הבוער

לכל אחד יש ברנינג מן משלו, חשבתי לעצמי כאשר הקרוואן שלנו נשרך לו לאטו בעקבות מאות כלי רכב שיצאו משעריה של עיר הסלע השחור. זה היה היום האחרון של הפסטיבל. הראש היה מפוצץ בזיכרונות, חוויות ותמונות, שאת מקצתן אפשר להגדיר כ"לא מהעולם הזה". מה בדיוק היה כאן? האם אפשר להגדיר מה זה ברנינג מן? 

אם תלחצו עלי מעט, אומר שכל ההתרחשות ההזויה הזאת התקיימה בכלל על כוכב לכת אחר, עולם שבו יצורים מוזרים מסתובבים בבגדים משונים, כמה מהם בלא בגדים כלל, והם עושים דברים לא ברורים. אבל נעזוב את ההגיגים הפרטיים שלי. באתר הרשמי של ברנינג מן (Burning Man, האדם הנשרף) כתוב: "לנסות להסביר מה זה למי שלא היה שם, זה כמו לנסות להסביר לעיוור מלידה כיצד נראה צבע מסוים".

טקס חניכה בעירום מלא
כעת, כשאני משוחרר מהצורך להסביר, הכל הרבה יותר קל. שבעה ימים קודם לכן עשה הקרוואן שלנו את דרכו לכאן. במבט מהצד נראית הנסיעה הזאת, שנמשכה כשמונה שעות, איך לומר, משונה מעט. מה מביא חבורה של אנשים תרבותיים לבוא לבלות שבוע ימים בפיסת מדבר צחיחה? וזה לא צחוק, מדובר על מדבר אמיתי. מדבר בלאק רוק (Black Rock Desert) שבמדינת נוואדה הוא בעצם אגם מלח שהתייבש והותיר מישורים עצומים, אינסופיים, של קרקע יבשה ומחורצת. בקיץ, מספרים ספרי הגיאוגרפיה, העולם הזה רותח מחום בשעות היום, ובלילה, כמו בכל מדבר, הטמפרטורות צונחות בצורה דרמטית. וזה לא הכל. מדי פעם רוגשות סופות אבק עזות שמאביכות ומערפלות לחלוטין את האוויר והופכות את העיר ואת תושביה הזמניים לכתמי אבק חסרי זהות.

אנשים נמצאים כל הזמן בתנועה, בלי להשאיר סימנים במדבר

עצרנו ליד שער הכניסה לבדיקה שגרתית. כל הבתולים - כלומר אלה שזו להם הפעם הראשונה בברנינג מן - התבקשו לרדת מהרכב כדי לעבור טקס חניכה. ירדתי במהירות, הזדמנות טובה לחלץ עצמות. גברת צעירה ביקשה לערוך לי טקס השבעה על פי כללי המקום. התבקשתי לחזור על משפט כלשהו. לא ממש קלטתי מה היא רוצה ממני - החום, הנסיעה הממושכת, ואולי העובדה שהגברת היתה עירומה כביום היוולדה, כל אלה עשו את שלהם. "Welcome to Burning Man", אמרה לי בחיוך.

בן אדם, תהיה טבעי
בתקופת האירוע, במשך שבוע ימים בסוף חודש אוגוסט, צומחת במדבר הסלע השחור עיר לכל דבר. העיר הזמנית, שאוכלוסייתה הגיעה השנה לכ-47 אלף בני אדם, הופכת בשבוע הזה לרביעית בגודלה במדינת נוואדה. במקום הזה, כך מצהירים המארגנים, נוצרת חברה חדשה שמחברת כל פרט שבה לכוחות היצירתיים שלו, לשותפות בקהילה, לאזרחות ולעולם הטבע שמחוצה לה. אנו מאמינים, נכתב באתר הרשמי של הפסטיבל, שהחוויה של ברנינג מן עשויה להביא לשינוי רוחני חיובי בעולם. המארגנים מוסיפים שהם מבקשים לתת למשתתפים אפשרות לבטא את עצמם בצורה קיצונית. 

הלבוש הלא שגרתי הוא חלק מהרצון להשתחרר ולהיכנס לרוח הפסטיבל

חברה חדשה? שינוי רוחני? ביטוי קיצוני? איני יודע. ניסיתי לעשות מה שבא לי, להשתחרר. עוד לפני הנסיעה הבטחתי לעצמי שאנסה לטעום את טעם הקרקע במקום: האם אוכל לחוש בריח המלוח? גחנתי ארצה וליקקתי את העפר הלבנבן. הטעם היה... ובכן, הוא דמה לטעם של עפר. מלח לא הרגשתי שם. אבל מכיוון שאני לא מלחך עפר מקצועי, לא בטוח שהאבחנה שלי מדויקת.

במשך שבוע ימים הלכתי לישון בשתיים-שלוש לפנות בוקר לקולות מוזיקת טראנס והאוס, וקמתי בבוקר לצלילי אותה המוזיקה, שהלמה 24 שעות ביממה. הרגשתי שאני חי בעיר מסרטי מדע בדיוני - ערבוב של "מקס הלוחם בדרכים", "מלחמת הכוכבים" ו"מטריקס". אנשים מחופשים בתחפושות משונות - ואולי יצורים-מוטנטים - רכבו על אופניים או נסעו בכלי רכב מוזרים מכל סוג ומין.

רבים מהמיצגים ומהפסלים עמדו בסימן המחאה האקולוגית. נכון שנראו גם סימני מחאה נגד הפוליטיקה המסואבת, אבל העניין העיקרי היה התחממות הכדור, והתרומה הניכרת שיש לנו, בני האדם, בסיפור הזה. רבים מתושבי העולם החדש שהוקם כאן נסעו בכלי רכב חשמליים שאינם מזהמים, ורבים לבשו בגדי הגנה ומסכות גז - מחאה על זיהום האוויר. 

הסביבה הקיצונית עשתה את שלה. יום-יומיים במקום הזה, וכל אותם מחסומי הבושה שנרקמו באלפי שנות ציוויליזציה נעלמו. "הי בן אדם, תהיה טבעי!" צועקת לעברי אחת מרוכבות האופניים. היא היתה עטויה גלבייה גדולה וחבשה מסכת אב"כ ומשקפי שמש. למחרת היום, יד נוגעת בכתפי. מישהי מגישה לי קונדום ארוז בשקית ניילון קטנה. "לכל מקרה שלא יהיה", היא אומרת. הדמיון שלי פותח במחול. סקס חופשי ומריחואנה - סיסמאות משנות השישים שבות ומתנפנפות בכל מקום. 

"העיר משתנה כל הזמן", נכתב באחד העלונים המחולקים ברחבי העיר. "מיצגים שאמורים להיות כאן אינם כאן, ודברים שלא אמורים להיות - מופיעים. האנשים נמצאים כל הזמן בתנועה. פעם אתה פה, פעם שם. אתה לא משאיר סימנים".

מחאה אקולוגית בגרסת ברנינג מן | צילום עמי בן-בסט

אפילו במדבר קשה להתבודד
היה לי חלום קטן שביקשתי לממשו: לצעוד לפאתי המדבר. מכיוון שהקרוואן שלנו היה בקצה הצפוני של העיר, לא הייתי צריך ללכת רחוק מדי. בוקר אחד מצאתי עצמי צועד אל הגבעות שהקיפו את האגם היבש. מהר מאוד גיליתי שאני לא לבד. ברחבי המדבר היו פזורות דמויות. נקלעתי למקום המכונה ארץ המתבודדים - האזור שבו בוחרים אזרחי עיר הסלע השחור להיות לבד. קשה ללכת לאיבוד בימינו, חשבתי. ממזרח הבחנתי לפתע בספינה גדולה מתקרבת לעברי. כאשר התקרבה יכולתי להבחין כי זו משאית מחופשת לספינה, שנעה לאט על גלגלים. עוד אחד מאותם רכבים-מוטנטים שהעיר מלאה בהם.

כאשר מגיע הלילה, אפלה גדולה יורדת על מדבר הסלע השחור. אז העיר נדלקת. המשוטטים ברחובות עוטים על עצמם רצועות פלסטיק מאירות ומהבהבות בצבעים שונים. אם אתה לא מואר, אתה לא נראה, לא קיים. כמו במקהלה מסודרת מתחילים זרקורי ענק לשלח אלומות אור המתרוצצות אנה ואנה בשמי המדבר. הפסלים והמיצגים שברחבי העיר ניצתים בשלל אורות צבעוניים. פה ושם אפשר לראות מדורות ולצדן דמויות עם לפידי אש, מעין הכנה לשרפת האיש (אותו ברנינג מן) שתתקיים לקראת סופו של השבוע.