במחשבה שנייה, אולי לא היינו צריכים להגיע לסין דרך בייג'ינג. שלושה חודשים התכוננו לנסיעה לסין: סיימנו את הלימודים שלנו באוניברסיטת תל-אביב; פירקתי את הדירה ברחוב וייצמן וחילקתי את הרהיטים בין חבריי; שיכנו את החתולה שלנו אצל ההורים של נגה; אפילו דאגנו להתחתן בישראל כדי שכל החברים ובני-המשפחה יוכלו להשתתף בחתונה. שנה וחודשיים לפני שנחתנו בבייג'ינג נגה ואני יצאנו לדייט הראשון שלנו ב"קפה הנרייטה" ברחוב ארלוזורוב. כבר אז היא סיפרה שכשתסיים את התואר היא תרצה ללמוד שנה בסין. המשכנו לצאת ומהר מאד גילינו שאנחנו גרים ביחד. אחרי עשרה חודשים הצעתי לה נישואין, היא קיבלה מממשלת סין מלגה ללמוד שנה באוניברסיטת שְיָאמֶן ובלי לשים לב מצאנו את עצמנו על טיסת לילה לבייג'ינג. בייג'ינג לא עיר נחמדה – היא עיר הבירה והיא מודעת לכך. היא בנויה על-פי התכתיב הסובייטי: רחובות רחבים מאוד ובניינים עצומים מקנים לך את ההרגשה שהארכיטקטורה הרבה יותר חשובה ממך. העיר לא ידידותית לתיירים: "מאכרים" בכל פינה ינסו למכור לכם מפות, דיסקים, שתייה, נסיעות בריקשה (המצאה בריטית שבסין שרדה רק בבייג'ינג ורק לתיירים), ובמקרים מסוימים גם זונות. אל תרגישו רע מדי – הם עושים את זה גם לתיירים הסינים. נגה כבר ביקרה בבייג'ינג בעבר, וכיוון שהיא למדה סינית שלוש שנים באוניברסיטה הצלחנו להגיע לאתרי התיירות השונים. ראינו את העיר האסורה, את מקדש השמיים ואת ארמון הקיץ; את מקדש קונפוציוס, מקדש הלמה, ונסענו לחומה הגדולה. בכל מקום היינו צריכים להתמקח על המחיר, כולל בבית-המלון. חשבנו שהשבוע שלנו בבייג'ינג יהיה מעין חופשה לפני שנתחיל ללמוד ולעבוד בשיאמן, אבל אחרי שלושה ימים בייג'ינג נמאסה עלינו וספרנו את הימים עד לטיסה. מחיפושים באינטרנט ומשעות של בהייה במפות של Google Earth למדנו ששיאמן היא אי ועיר-נמל בהם מתגוררים בערך 1.5 מיליון תושבים במחוז פוּגְ'יֶן בדרום-מזרח סין, בין שנחאי לבין הונג-קונג, וישירות מול טייוואן. ידענו שהיא הייתה אזור הסחר המיוחד הראשון שנפתח למערב ושרוב נגני הפסנתר החשובים של סין נולדו בה. מעבר לכך היא הייתה סימן שאלה אחד גדול. לכתבות נוספות של אור גראור: • השכונה שלנו בסין » • המורה לאנגלית » • הסופרמרקט » |