לואיס וקלארק במונטנה

הטיול באזור הרי הרוקי עוד לא נגמר, והפעם הוא הוביל אותנו למערות לואיס וקלארק, מערות ענק של נטיפים וזקיפים במרכז מונטנה. ניתן לבקר שם, כך הוזהרנו, אך ורק בסיור המודרך ועם קבוצה שמתארגנת במקום.

יוני ירד מהרכב לברר פרטים, וקיבל תדריך ארוך ומפורט שכלל שלל פרטים רלוונטיים על הסיור: הטמפרטורה צפויה בתוך המערה, משך הזמן המדויק בו אנו הולכים לבלות במערה, כמות האור (המלאכותי והטבעי) הצפויה בזמן הסיור ופרטים חשובים נוספים. כשהוא שאל לגבי תינוקת במסלול הם החליטו ביניהם מבטים, והקפידו לציין שזה כמובן באחריות ההורה של הפעוט וכן שיש לשאת את התינוקת מקדימה בלבד ובשום פנים ואופן לא מאחורה, בשל הסיכונים הרבים האורבים לנו בתוך המערה.

אני, שהייתי נאיבית ועוד לא קלטתי את מדיניות האזהרות האמריקאית המטורפת וגם לא את תורת הכסת"ח, אותה המציאו פה ולא כמו שחשבתי עד עכשיו בצה"ל, התחלתי להיכנס לפאניקה. כל כך מסוכן, קר ורטוב, לא יודעת, אולי נוותר?

ראיתי שהצלחתי לזרוע גם ספקות ביוני אבל הוא התעשת ברגע האחרון והחליט באבירות שהוא סוחב את דורון במשך שעתיים על הידיים.

בכניסה למסלול ההליכה שמוביל לפתח המערה נפגשנו עם קימברלי, המדריכה הנמרצת. קימברלי, לבושה מכנסי ברמודה (כמו כל המטיילים האמריקאים , אין פה אחד או אחת שלא לובשים מכנסי ברמודה, כולם בצבעי שמנת- קרם- אוף וייט, והנועזים לובשים ירוק זית) וחולצת מדים של מדריכי המערות, התחילה לפרט את הכללים הבסיסיים: "ההליכה לפתח המערה תיקח לכם בערך 22 דקות (לא מתחייבים על כלום), היזהרו מנחשים במהלך ההליכה, אני מזכירה לכולם שאנו עדיין בארץ דובי הגריזלי (יש להם איזה אובססיה עם הדובים בכל מקום) אז נא לא לזרוק אפילו חתיכת ממחטה קטנה", ולבסוף היא מרגיעה – "אני אהיה כעשר דקות מאחוריכם".

נפגשנו שוב בפתח המערה, ולא האמנתי: לקימברלי יש עוד תדרוך קצר לפני הכניסה למערה. פרק שלם בתדרוך מוקדש לנושא העטלפים- מה עושים במידה ונתקלים, או חושבים שנתקלים, או מריחים, או מזהים מרחוק עטלף? לא להיבהל, לא לצעוק, לא לרוץ , לא לברוח, להשתדל לחלוף מהר ככל האפשר על פני מקור הסכנה ולהמשיך בדרך. פרקים נוספים בתדרוך המפורט נגעו לנהלי ההליכה במערה, תאורת חירום, עד איזו נקודה בדיוק אפשר להתחרט ולחזור אחורה ועוד...

לבסוף, קימברלי מבטיחה (ומקיימת), "הבדיחות שלי הן ממש נוראיות אבל למי שיצחק מהן, אני מבטיחה לאפשר לו לראות שוב אור יום" . כולם צוחקים.
חשבתי לעצמי, כמה נורא זה יכול להיות, בטח בדיחות כאלה של החברה להגנת הטבע.

סוף סוף נכנסנו, עכשיו יהיה פה שקט. (הלוואי ויהיו פה כמה עטלפים, כולם כאן ילכו בדממה.)

אבל לא, קימברלי החביבה המשיכה להזהיר מראש בכל שעל : כאן יש ארבע מדרגות חלקלקות למדי, הרך הטובה ביותר לעבור אותן תהיה בגלישה על הצד. כאן נמצא סלע כאב הראש, כולם צוחקים. כאן אתם נמצאים בדיוק מייל אחד מעל פני הים ובעצם מתחת לפני השטח. כולם מתגלגלים.
לכל חדר במערה יש שם, השמות הם בדרך כלל על שם שחקני פוטבול מפורסמים, משום שצורת הזקיפים מזכירה אלת בייסבול. האמריקאים מאושרים.

ואז, כשחשבתי שנרגעו העניינים ואולי שוב קצת הגזמתי בביקורת שלי, נשמע קולה של קימברלי : "ועכשיו, גבירותי ורבותיי", היא פותחת בתיאטרליות מוגזמת, "יש לנו כאן פרק ב Caves of our lives" (על משקל אופרת הסבון Days of our lives כמובן). היא סיפרה סיפור שלם על רומיאו ויוליה (שני נטיפים מוארים בפנס), המתלבטים האם לשים קץ לחייהם ולהתאבד יחדיו בקפיצה. האמריקאים זורחים, בטוחים שזו התמורה הטובה ביותר לכסף ששילמו בכניסה.

עם התקרבנו לסוף המסלול, קימברלי מנצלת עוד קצת את הזמן שנותר לה להצחיק את החבר'ה. "תעצמו עיניים וכשתפקחו תראו משהו מיוחד מאד". היא עבדה עלינו. היסטרי.

במערה, מסתבר, לא היה כל כך קר, ויוני שעשה את המסלול עם דורון דווקא צלח ללא קושי את כל המסלול, המערה היתה מוארת בדיוק במידה הנכונה וגרמי מדרגות ומעקה ליוו אותנו לאורך כל המסע.

אין מה לומר, לאמריקאים יש נטייה להגזים: הם תולים אלפי שלטי אזהרה לכל עבודה בכביש, הם מחלקים עשרות, אם לא מאות פליירים על דובי הגריזלי והתנהגות בקרבתם, על כל בור/מדרון/מפל יש שלטי הכוונה, אזהרה והנחייה.
האמת, אפשר להגיד מה שרוצים עליהם: הם כסתחנים, הם חיים בסרט, הם היסטריים, הם מגזימנים. אבל מה זה כייף פה.

לכתבות נוספות של מרב לונדנר:

• חלום באיי קוק »

• הפתעות באגם ברוקס »

• סיפורים מהקופסה »

• משחק פוטבול »

• הקמצנות הטיולית שועטת באמריקה »

יעדים בעולם

אסיה, המזרח הרחוק

אירופה

אפריקה

צפון ומרכז אמריקה

דרום אמריקה

ישראל

יעדים נוספים

מסע אחר אונליין

ניווט לפי תגיות:

מסע אחר ברשת:

נושאים חמים באתר: