תפריט עמוד

המזרח הרחוק עם ילדים

הסכנה האמיתית למטיילים במזרח עם ילדה בת שנה וחצי אורבת במקום העבודה ובחיק המשפחה. כולם יטענו שמדובר בחוסר אחריות, שלא לומר שיגעון, שלא לומר הפקרות. אבל אם לא תקשיבו, תיהנו

לכתחילה ידענו שזה הולך להיות מסובך. שטיול עם שותפה שלישית, בת שנה וחצי, לא יכול להיות ספונטני, רומנטי או הרפתקני כמו טיול בזוג. שהמזרח הרחוק עלול להתגלות כמקום שבו נתקשה למצוא חיתולים, גמדים (מעדני החלב, למאותגרי הילדים שבינינו) או כל דבר אחר שהזאטוטה תחפוץ בו. ובעיקר שעד לרגע האמת לא נדע איך זה ילך, אם בכלל.

אבל הבטחנו זה לזו.

הבטחנו, אי שם בסין, בערב קר ומקסים לפני אי אלו שנים, שלא משנה מה יהיה מצבנו המשפחתי, אנחנו ממשיכים לטייל. שלא משנה כמה יקר, כמה קשה או כמה משוגע זה ייראה, אנחנו לא מאפסנים את התרמיל עד הפנסיה. שעם כל הכבוד לכולם, לא נקבל את האקסיומה שילדים ומשכנתא גומרים את החיים.

אבל מי שואל אותנו בכלל? מתברר שהסכנה האמיתית למטיילים עם ילדים לא אורבת בג'ונגלים, במטוסים או בביצות. היא ממתינה בסלון הבית, במקום העבודה ובבתי קפה סטריליים במרכז העיר, בדמותם של המזועזעים מחוסר האחריות.

מיקה וקלינטון (הכלבלב) בבקטאפור, נפאל

 

הוכרזנו כפסיכים

אבא שלי מנוי על המגזין הזה, וכדי לשמור על יחסי משפחה תקינים, לא אזכיר אותו כאן. אספר רק על תגובתו של א', בן משפחה מדרגה ראשונה, שכמעט טרק לי את הטלפון בפרצוף כשסיפרתי לו שאנחנו נוסעים עם הילדה לנפאל ולתאילנד. "את צוחקת, נכון", הוא תבע לדעת, בלי שום סימני שאלה בסוף המשפט. בנסיבות אחרות הייתי משתעשעת קצת על חשבונו, רומזת שהוא קצת שמרן ובן מזל בתולה, אבל מהר מאוד התברר שהוא היה רק החוליה הראשונה בשרשרת הזעזועים והנזיפות שליוו את צאתנו לטיול. גם רעייתו של א', אישה קוּלית בדרך כלל, רמזה על אפשרות שננושל מהירושה אם אכן ניקח את נכדתה לטיול המיותר הזה.

החלטנו לתת להם קצת זמן להתרגל לרעיון, ויצאנו לרכוש ביטוח לתקופת הטיול. ביטוח מקיף־מושלם־סופר־זהב־עדיף־ביותר־וכו', כי בניגוד לשמועות המרושעות אנחנו דווקא כן הורים אחראים, ואף שאת ענייני הטרקים, רפטינג וצלילה מיצינו כבר בסיבוב הקודם, בהחלט חשנו צורך לכסות כל תקלה אפשרית, גם אם לא התכוונו לעשות משהו נועז יותר מסקירת בתי קפה בקטמנדו. "יש לכם אומץ, אתם. שתהיו בריאים", אמרה, ולא בחיבה גדולה, מזכירתו של סוכן הביטוח, "איך אתם לא מפחדים?"

בינתיים גונבה לאוזננו שמועה על כמה חברים משותפים שערכו דיון בנושא והגיעו למסקנה שאנחנו מטורפים. נימוק ראשון: מי בכלל רוצה לטייל עם הילדים? נימוק שני: ואם כבר עם הילדים — למה דווקא לשם? בשביל מה לקחת סיכונים מיותרים? אנחנו דווקא חשבנו שאין פה שום סיכון. סוף סוף, יש לנו ברזומה כבר שני טיולים למזרח. אנחנו מכירים את המקום, את התנאים, את מזג האוויר וגם את המגבלות. אבל למה להקשיב להיגיון כשאפשר להתפרע עם דמיונות מפחידים?

חשבנו להירגע קצת בחיק המשפחה, לנחם אותם בכך שאולי הילדה תמרוד בנו כשתגדל, ובמקום לטוס ל"טיול גדול" תעדיף את חוצה ישראל, אבל אז התברר שא' כינס את כולם בהיעדרנו והטיל צו איסור דיון בנושא. "אם לא נשתף פעולה", הוא הנחה את הלוחמים, "אולי יתברר שזו היתה סתם קפריזה רגעית והם יוותרו על הרעיון". בלית ברירה פנינו לחפש תמיכה וירטואלית ברשת. השארנו הודעה באתר "למטיילצ'יק", בפורום שמתמחה בטיולים עם חיתולים, וביקשנו טיפים. "לא חסרים בעולם יעדים נהדרים לנסוע אליהם", ענתה לנו מנהלת הפורום, "למה לצאת עם ילדים קטנים למדינות לא מפותחות? האם חסרות צרות ובעיות בעולם?"

עם מוכרת תאילנדית בשוק הצף דמנאן סאדואק

הצאצאית התגלתה כמפתח כניסה

חודש חלף, ואנחנו על המטוס. נעדרי תמיכה מבית אך חדורי מוטיבציה. החשש היחיד שלי מהטיול הזה היה הטיסה. אף על פי שמהבחינה הסוציולוגית עברתי לאגף ההורים, לא שכחתי כמה איומה יכולה להיות טיסה לצד תינוק מצווח של מישהו אחר, ובהחלט לא רציתי שהמישהו האחר הזה שגורר איתו תינוק מצווח יהיה אני. אלא שהילדה סירבה לשתף פעולה עם המוסכמות: לא בכתה, לא צרחה ולא נדנדה. תחת זאת, כמו שאר יושבי המטוס, התעניינה מאוד במסך הטלוויזיה, באוכל ובאופציות לישון בנוחות. אין ספק, מדובר בגאונה.

לא עסקנו יותר מדי בתכנונים לטיול הזה. נקודת המוצא שלנו היתה שעם ילדה שרק לפני חודש למדה ללכת, לא נצליח לראות שום דבר חדש. נחזור לכמה מקומות אהובים, נפגוש כמה חברים, נספוג אווירה וננוח. מבחינתנו זה בסדר.

הו, כמה שטעינו. מתברר שהצאצאית הצעירה, שהגיעה על תקן מטען עודף, היתה למפתח הכניסה לנפאל שעוד לא הכרנו. בליווי הגברת הקטנטונת והבלונדינית, נראינו לעוברים והשבים מאיימים הרבה פחות מהתרמילאי המצוי. קבצנים, ילדים, זוגות בהיריון ואחרים עצרו לידנו שוב ושוב ופצחו בשיחה. "בת כמה היא?" היתה תמיד שורת הפתיחה, אבל איפה תיגמר ההיכרות — את זה גילינו בכל פעם מחדש. לפעמים זה הסתיים בשיעור בשפה הנפאלית (איך אומרים עגלה, איך אומרים אחות קטנה), לפעמים זה המשיך רחוק הרבה יותר.


כך, למשל, ניהלנו שיחה מדהימה למדי עם נהג מונית מבקטאפור

(Bhaktapur), שהעשיר את הידע הכללי שלנו במידע על מנהגי הזוגיות והילודה בנפאל. החלפנו אינפורמציה בנושא אמצעי מניעה ותכנון משפחה (החבר רצה לדעת אם נכונה השמועה על תרופה שמונעת היריון, שקיימת אי שם במערב, ואיך בדיוק היא עובדת), ונפרדנו לאחר שקיבלנו הנחיה לבבית: בפעם הבאה הוא רוצה לראות אותנו כאן גם עם בן.

ליד הפארק הלאומי צ'יטוואן (Chitwan), באזור כפרי, טרופי יחסית, עשיר בשדות אורז ועני בכסף, זכינו – לראשונה – להיות מוזמנים אל תוך בתי החקלאים, לטייל בין החדרים, לראות את נפאל האמיתית: פוסטר של קוקה קולה תלוי על קיר חומר, חבל מתוח שעליו קולבים עם בגדים, מזרנים וערסלי שינה. הילדה, שאחרי שבוע כבר ידעה להגיד "נמסטה" (שלום) בליווי תנועת הידיים המתאימה, היתה פוגשת ילדים מקומיים על השביל הראשי, וממשיכה איתם (לא בלי לבדוק שאבא ואמא איתה), אל תוך החצרות הפנימיות. לרדוף אחרי תרנגולות. להסתכל לבאפלו בעיניים. להתהפנט על השלולית הגדולה שליד הבאר, שמתוכה מקרקרות במקהלה עשרות צפרדעים. זה הזמן להזכיר את השותף הרביעי למסענו — קלינטון, הכלבלב הוורוד של הקטנטונת. ואם נדייק – הכלבלב שהיה ורוד כשיצאנו לדרך. היצור הפרוותי ליווה אותה באש, במים ובבוץ, עד שהפך שחור לגמרי. מה שלא מנע ממנו לשמש לה גם כרית בלילה.

גם התרמילאים הישראלים, המרוכזים כולם ברובע תאמל (Thamel) בקטמנדו, קיבלו את הקטנטונת באהדה. לרובם היא הזכירה אחים או אחיינים שהשאירו בבית (ולא ראו כבר שבוע/חודשיים/שנה), אחרים סתם גילו חביבות יתרה וצ'יפרו אותה בתשומת לב. היא התמכרה, אין מה להגיד, ובדרך לתאילנד כבר החזיקה באמתחתה תמונות, מתנות וציורים שקיבלה מכל מיני אנשים לאורך הדרך.

בתאילנד הטיול עם תינוקות פשוט בהרבה. חיתולים, דייסות, מוצצים, מרפאות – הכל זמין ונוח, והתאילנדים אוהבים ילדים עד הגג. הילדה רצה לכיוון לא רצוי? שלושה עוברי אורח יקפצו לאבטח. הילדה משתעממת בקניון? כל גדוד המוכרות יתקבץ סביבה וישיר לה שירים. למעשה, ברגע זה ממש מסתובבים בעולם כאלפיים תאילנדים כשתמונתה של בתי הבכורה מתנוססת בטלפון הנייד שלהם.

על חוף בקו-פנגן. מי לוקח ילדה בת שנה וחצי למזרח, אתם השתגעתם?!

עכשיו הם משוויצים בתמונות
שלב הסיכומים? סעו, זה ברור. גם עם ילד.

אם במקרה אתם אלרגיים ללכלוך ונחרדים כשמישהו נוגע בילד שלכם בלי לשטוף את הידיים קודם, קיבלתם פטור ואזהרה מראש בכל הקשור לטיול כזה. אבל אם לא – מזרח רחוק חדש ייפתח לפניכם. בשביל לעמוד במשימה בכבוד תצטרכו לפנות מקום בתרמיל לחיתולים, מוצצים ותרופות, ובעיקר לעמוד על שלכם מול הסביבה.

נכון, זה עוד לא ממש מקובל, אבל לאט־לאט יצמח פה דור של הורים שנדבקו בחיידק הטיולים, ובמקום להתבאס בבית יעדיפו להדביק גם את דור ההמשך. במו עינינו חזינו בתרמילאית בת שנה שיצאה לטרקים בהודו, באחרת בת חמישה חודשים שהגיעה עם ההורים למסיבת פול־מון בקו־פנגן – ובצ'יקיטונת שלנו, שגם אחרי שחזרה הביתה ממשיכה למלמל מתוך שינה: "מטוס", "פיל", "אננס", "נמסטה" ו"סבבה".

ומה בדבר גדודי המזועזעים, אתם שואלים? הם קיבלו את פנינו בשלווה סטואית. עכשיו הם מסבירים לחבריהם ש"זה דבר נהדר לילדה, להיות חודש שלם עם אבא ואמא", ונרגשים להשוויץ בתמונות של הקטנטונת רוכבת על פיל בג'ונגל. וכששאלנו את א' מדוע נחרד כל כך מלכתחילה מהרעיון, הוא הרים גבה אחת ושאל: "אני?"

שוק בעלי החיים בבנגקוק

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

  1. היי אסתר
    אשמח לשמוע לגבי נסיעה לפיליפינים עם תינוקת בת שנה וחצי.
    בתאילנד היינו כזוג ורוצים מקום אחר עם מזג אוויר קייצי בין החודשים פברואר מרץ תודה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.