הודו - האמא המחבקת בקראלה - הודו

מעולם לא דמיינתי שבמהלך המסע שלי בהודו אבקר באשרם. זה לא היה בתכנון. אמנם יש בי צד רוחני, אבל אין לי סבלנות לשבת ולעשות יוגה או מדיטציה כל היום. עם סיום הלימודים לא חשבתי על טיול במזרח. הג'וק הזה נכנס לי לראש רק בשנתיים האחרונות. לא ציפית שיום אחד אמצא את עצמי כורעת ברך על במה לעיניהם המעריצות של 10,000 הודים, ומקבלת חיבוק מגורו הודית.

אנחנו נמצאים במדינת קראלה שבדרום הודו. ירוקה, טרופית וקסומה. שוכנת לאורך החוף הדרום מערבי של הודו, לגדות הים הערבי. במשך השנים הילכו נופיה – במיוחד תעלות המים המפורסמות שלה, ה-backwater, סבך עצי הקוקוס ורשתות הדייגים - קסם על יוצרים וסופרים והיוו השראה לאגדות וסיפורים רבים. קרלה, המחולקת ל-14 מחוזות שונים, מתפרנסת ברובה מתיירות.

היא נחשבת לאחת המדינות העניות ביותר בהודו, אבל היא גם המדינה היחידה בהודו שבה אחוז יודעי קרוא וכתוב שואף כמעט למאה. נדיר. בנוסף היא עשירה גם במשאבי טבע: חופים לבנים ושלווים, מטעי קוקוס, כפרים ציוריים, תרבות ייחודית ומאכלים שהם ממש חגיגה לחיך. מקדשים וארמונות יפהפיים, שמורות טבע ומקומות קדושים, ויותר מכל - תושבים חייכנים ומכניסי אורחים.

תעלות המים המפורסמות של קראלה. נוף מהאגדות

מרחבי קוקוס אינסופיים
באחר צהריים לוהט באמצע חודש פברואר, בתום שבע שעות נסיעה פתלתלה, הגענו - חמישה תרמילאים ישראלים עייפים ומיוזעים -ל Allepey Alappuzha. זוהי עיירה אפרורית ונטולת כל ייחוד השוכנת על גדות תעלה, ששני הדברים היחידים שהיא מציעה לתיירים הם הפלגה בתעלות המים (backwater) ו"מירוץ סירות הנחש", המתקיים פעם בשנה. את הלילה העברנו בגסט-האוס צנוע בין רפתות הבאפלו, מלא מקקים ויתושים.

בבוקר, לרווחת כולנו, כבר היינו בהפלגה. אפילו טרטור המנוע ושלושים תיירים אירופאיים שישבו על גג הסירה לא הצליחו להפר את השלווה, ואנחנו התמסרנו לנוף מארץ האגדות שנגלה לעיננו: תעלות מים צרות נשפכות אל אגמים רחבים, לגונות, מטעי קוקוס ומנגו, בקתות קש ואבן, עדרי באפולו, להקות ענק של עופות מים, סירות דייגים ורשתות דייג סיניות הפרושות לאורך התעלה.

וולקאם טו דה דיסני אשראם
שני המגדלים הוורודים שהזדקרו מתוך העצים כעבור חמש שעות של הפלגה, לא הותירו מקום לספק. הגענו לאשרם. הסירה עצרה ואנו "הושלכנו" אל רחבת הכניסה. מאמינה חביבה המקורבת ל"אמא" ערכה לנו סיור קצרצר מלווה בהסברים על ההתנהלות במקום. כמו כן שפר גורלנו וקיבלנו "אסימון" – כרטיס שאיתו אנו עומדים בתור לקבל חיבוק. היה זה היום האחרון של ה"אמא" באשרם. למחרת היתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות ברחבי הודו, כשהיא מלווה באלפי מאמינים. באותו היום הספיקה לחבק 10,000 איש.

באשרם עצמו חלים כללים נוקשים: חל איסור על הפגנת חיבה בפומבי (שלא לדבר על סקס), חל איסור מוחלט לצלם, ויש להתלבש בבגדים צנועים - עדיף בצבע לבן. המקום מצויד כמו דיסני-לנד קטן ומציע מגוון רחב של שירותים: שיעורי מדיטציה ויוגה, מבחר קורסים, מתחם חנויות למזכרות, מבחר מסעדות צמחוניות, שוק פשפשים ועוד.

מכל המקומות שבהם ביקרתי בהודו, זה המקום האקולוגי היחידי שראיתי: המבקרים מתבקשים להפריד את האשפה לסוגיה - פלסטיק, זכוכית ניירות וכו' - ולשמור על הניקיון. בנוסף עומדת לרשות המבקרים ברזיית מים מטוהרים שבה ניתן למלא בקבוקים בחינם.

שני המגדלים הוורודים שהזדקרו מתוך העצים לא הותירו מקום לספק. הגענו לאשראם

מאגר בלתי נדלה של אהבה
סרי מאטה אמריטאנאנדאמאי היא אחת הנשים היחידות בהודו המשמשות כגורו. מאות אלפי מאמיניה ברחבי העולם מייחסים לה כוחות על אנושיים ומאגר בלתי נדלה של חמלה ואהבה, אותו היא חולקת עם בני האדם ברחבי העולם, באמצעות חיבוק.

במשך 30 השנים האחרונות הספיקה לחבק יותר מ-21 מיליון בני אדם. היא נולדה ב-1953, למשפחה בכפר דייגים עני וחוותה ילדות קשה ומלאת סבל. כבר מגיל צעיר נחשבה לילדה מיוחדת, וחשה דחף עז לנחם בני אדם שחווים כאב וקושי. כשהגיעה לגיל עשרים החלו אלפים לזרום לביתה כדי לקבל חיבוק מרפא.

מאוחר יותר נבנה האשרם המיוחד, שכיום מיושב בכ-1,800 דיירי קבע - מאמינים, נזירים, מתנדבים - וכן מבקרים זמניים. פעילותה כוללת בניית בתי חולים, בתי תמחוי וחלוקת מזון, חינוך (מכללת Amma), פרויקט שיקום שכונות, סיוע לקשישים ומחקר רפואי.

ממתינים בצייתנות לחיבוק
בשעה שמונה בערב, אחרי ארוחה צנועה (אורז עם ירקות, האשראם כמובן צמחוני) כבר המתנו בצייתנות בתור לחיבוק אחרי שקיבלנו 'אסימון'. “המחבקת” יושבת על במה ומסביבה מצטופפים מאמיניה, כל אחד רוצה לחסות בצילה: נזירים ונזירות מגולחי ראש לבושים לבן, תיירים סקרנים ומקומיים נלהבים.

כשהיא ישובה על "כס מלכות", מחלקת "האמא" חיבוקים בני עשר שניות וברכות לכל מי שחפץ. וכאילו האווירה לא יכולה להיות יותר הזויה, אל כל הנתונים האלה מצטרפת ה"אום שירם ג'יאה ראם... סצ'ה הארי צ'רי פורה פורם, שיווה הם שיווה הם...." שמתנגן לו כך 24 שעות ברציפות במתחם האשרם.

שני תורים ארוכים משתרכים עד לבמה שעליה יושבת, על כס מלכות, "האמא". תור לגברים ותור לנשים. הזוגות נשלחים להמתין בתור של הגברים. ההתקדמות היא איטית ורק כעבור שעתיים מגיע תורי לקבל חיבוק. התרגשות גדולה עוטפת אותי כשאני עומדת מקרוב ומתבוננת בה. היא זורחת.

היא אמנם בת 51 אבל פניה – כשל ילדה קטנה. תמימות וללא אף קמט. עוד שני חיבוקים והגיע תורי. שתי מאמינות מתנדבות שואלות אותי: "What is you're language?" ואני משיבה: אנגלית. אומרים ש”האמא” יודעת להגיד כמה משפטים בכל שפה. שהיא מקבלת מסרים בשביל אנשים בשפה שלהם.

מומלץ לקחת "סירת טקסי" או סירת בית ולשוט בסטייל | צילום: מיקי פלד

בזרועותיה של "אמא"
הגיע תורי, שתי מאמינות אוחזות בכתפיי: "תכרעי ברך, ונגבי את הלחי שלך מזיעה". כיוון ש”האמא” מחבקת מסה של אנשים בכל יום, נאמניה מקפידים על הגיינה. "מה את רוצה לשאול את 'אמא'?" הן שואלות אותי. "לא חשוב", אני משיבה, "כל מסר שיבוא". כשאני על ברכי, מרחק שני סנטימטרים ממנה, היא מחבקת אותי ולוחשת משהו באזני. ככל שאני מתאמצת להבין מה היא לוחשת, אינני מצליחה. זה עדיין נשמע כך: "mlalalalalammmlalalalammllala ". בדיעבד, ולאחר שקצת התרועעתי עם מקבלי חיבוקים באשרם, הצלחתי להבין את מה שניסתה להגיד: " My dear doughter, dear doughter...".

כעבור עשרים שניות, ולאחר שהספיקה להטמין בכף ידי נייר קטן מקופל בקפידה וסוכרייה, גורשתי מכס המלכות. "Amma didn't have any special message", אומרות לי המתנדבות ומושיבות אותי בכוח על הרצפה לצדה של “המחבקת”. פס ייצור: המתנה, חיבוק וברכה, ישיבה לצידה של “המחבקת”- לכמה דקות, רק כדי לקלוט את האנרגיה. את האפקט של החיבוק לא הרגשתי באותו הערב אלא רק כעבור שבוע: משהו בלב נפתח.

ואגב, בתוך הנייר המקופל שקיבלתי מ”האמא”, הייתה אבקה אפורה שההינדים מורחים אותה על המצח, לברכה. את האבקה שקיבלתי נתתי מתנה להודית חביבה שלא הספיקה לקבל חיבוק באותו ערב.

עשרים וארבע שעות באשרם הספיקו לנו. בשלוש וחצי אספה אותנו הסירה והמשכנו להפליג לכיוון (Kollam (Quilon. הנוף התחלף: תעלות המים הפכו לאגמים והתמזגו כעת עם הים הרחב. במהלך השעתיים וחצי הבאות שטנו בתוך שדרה ארוכה של רשתות דייג סיניות, לאורה של השקיעה האדומה.