דרום הודו - באשראם של האמא המחבקת

תעלות המים המפורסמות של קראלה. נוף מהאגדות

מרחבי קוקוס אינסופיים
באחר צהריים לוהט באמצע חודש פברואר, בתום שבע שעות נסיעה פתלתלה, הגענו - חמישה תרמילאים ישראלים עייפים ומיוזעים - ל-Allepey Alappuzha. זוהי עיירה אפרורית ונטולת כל ייחוד השוכנת על גדות תעלה, ששני הדברים היחידים שהיא מציעה לתיירים הם הפלגה בתעלות המים ו"מירוץ סירות הנחש", המתקיים פעם בשנה. את הלילה העברנו בגסט האוס צנוע בין רפתות הבאפלו, מלא מקקים ויתושים.

בבוקר, לרווחת כולנו, כבר היינו בהפלגה. אפילו טרטור המנוע ושלושים תיירים אירופאיים שישבו על גג הסירה לא הצליחו להפר את השלווה, ואנחנו התמסרנו לנוף מארץ האגדות שנגלה לעיננו: תעלות מים צרות נשפכות אל אגמים רחבים, לגונות, מטעי קוקוס ומנגו, בקתות קש ואבן, עדרי באפולו, להקות ענק של עופות מים, סירות דייגים ורשתות דייג סיניות הפרושות לאורך התעלה.

מגיעים לאשראם
שני המגדלים הוורודים שהזדקרו מתוך העצים כעבור חמש שעות של הפלגה, לא הותירו מקום לספק - הגענו לאשרם. הסירה עצרה ואנו ירדנו אל רחבת הכניסה. מאמינה חביבה המקורבת ל"אמא" ערכה לנו סיור קצרצר מלווה בהסברים על ההתנהלות במקום. כמו כן שפר גורלנו וקיבלנו אסימון - כרטיס שאיתו אנו עומדים בתור לקבל חיבוק. היה זה היום האחרון של ה"אמא" באשרם. למחרת היתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות ברחבי הודו, כשהיא מלווה באלפי מאמינים. באותו היום הספיקה לחבק 10,000 איש.  

אל האשראם אפשר להגיע גם בחבילת תיור של תעלות המים של קרלה

מאגר בלתי נדלה של אהבה
סרי מאטה אמריטאנאנדאמאי היא אחת הנשים היחידות בהודו המשמשות כגורו. מאות אלפי מאמיניה ברחבי העולם מייחסים לה כוחות על אנושיים ומאגר בלתי נדלה של חמלה ואהבה, אותו היא חולקת עם בני האדם ברחבי העולם, באמצעות חיבוק.

במשך שלושים שנים הספיקה לחבק יותר מ-26 מיליון בני אדם. היא נולדה ב-1953, למשפחה בכפר דייגים עני וחוותה ילדות קשה ומלאת סבל. כבר מגיל צעיר נחשבה לילדה מיוחדת, וחשה דחף עז לנחם בני אדם שחווים כאב וקושי. כשהגיעה לגיל עשרים החלו אלפים לזרום לביתה כדי לקבל חיבוק מרפא.

מאוחר יותר נבנה האשרם המיוחד, שכיום מיושב בכ-1,800 דיירי קבע - מאמינים, נזירים, מתנדבים - וכן מבקרים זמניים. פעילותה כוללת בניית בתי חולים, בתי תמחוי וחלוקת מזון, חינוך (מכללת Amma), פרויקט שיקום שכונות, סיוע לקשישים ומחקר רפואי. עוד על האשראם, האמא המחבקת והפרוקיטים השונים שבהם היא מעורבת  באתר האינטרנט. 
 

המגדלים הוורודים של האשראם מבצבצים מתוך הצמחייה

ממתינים לחיבוק
בשעה שמונה בערב, אחרי ארוחה צנועה של אורז עם ירקות (האשראם כמובן צמחוני), המתנו בצייתנות בתור לחיבוק. האמא המחבקת יושבת על במה ומסביבה מצטופפים מאמיניה, כל אחד רוצה לחסות בצילה: נזירים ונזירות מגולחי ראש לבושים לבן, תיירים סקרנים ומקומיים נלהבים. כשהיא ישובה על כס מלכות, מחלקת האמא חיבוקים בני עשר שניות וברכות לכל מי שחפץ. ואל כל אלה מצטרף ה"אום שירם ג'יאה ראם... סצ'ה הארי צ'רי פורה פורם, שיווה הם שיווה הם...." שמתנגן לו כך 24 שעות ברציפות במתחם האשרם.

שני תורים ארוכים משתרכים עד לבמה - תור לגברים ותור לנשים. זוגות נשלחים להמתין בתור של הגברים. ההתקדמות היא איטית ורק כעבור שעתיים מגיע תורי לקבל חיבוק. התרגשות גדולה עוטפת אותי כשאני עומדת מקרוב ומתבוננת בה. היא זורחת. היא אמנם מתקרבת ל-60, אבל פניה – כשל ילדה קטנה. תמימות וללא אף קמט. עוד שני חיבוקים והגיע תורי. שתי מאמינות מתנדבות שואלות אותי: באיזו שפה אני מדברת. אומרים שהאמא יודעת להגיד כמה משפטים בכל שפה. שהיא מקבלת מסרים בשביל אנשים בשפה שלהם.

 
סרטון, שהופק על ידי ארגון Amma, על האמא המחבקת ופועלה למען הנזקקים

בזרועותיה של אמא
הגיע תורי, שתי מאמינות אוחזות בכתפיי: "תכרעי ברך, ונגבי את הלחי שלך מזיעה". כיוון שהאמא מחבקת מסה של אנשים בכל יום, נאמניה מקפידים על הגיינה. "מה את רוצה לשאול את אמא?", הן שואלות אותי. "לא חשוב", אני משיבה, "כל מסר שיבוא". כשאני על ברכי, מרחק שני סנטימטרים ממנה, היא מחבקת אותי ולוחשת משהו באזני. ככל שאני מתאמצת להבין מה היא לוחשת, אינני מצליחה. בדיעבד, לאחר שקצת התרועעתי עם מקבלי חיבוקים באשרם, הצלחתי להבין את דבריה: "My dear doughter, dear doughter".

כעבור עשרים שניות, ולאחר שהספיקה להטמין בכף ידי נייר קטן מקופל בקפידה וסוכרייה, גורשתי מכס המלכות. "Amma didn't have any special message", אומרות לי המתנדבות ומושיבות אותי על הרצפה לצדה של המחבקת. פס ייצור: המתנה, חיבוק וברכה, ישיבה לצד המחבקת לכמה דקות, רק כדי לקלוט את האנרגיה. את האפקט של החיבוק לא הרגשתי באותו הערב אלא רק כעבור שבוע: משהו בלב נפתח.

ואגב, בתוך הנייר המקופל שקיבלתי הייתה אבקה אפורה שההינדים מורחים אותה על המצח, לברכה. את האבקה שקיבלתי נתתי מתנה להודית חביבה שלא הספיקה לקבל חיבוק באותו ערב.

בשלוש וחצי ביום המחרת הסירה אספה אותנו והמשכנו להפליג לכיוון קולאם. הנוף התחלף: תעלות המים הפכו לאגמים והתמזגו כעת עם הים הרחב. במהלך השעתיים וחצי הבאות שטנו בתוך שדרה ארוכה של רשתות דייג סיניות, לאורה של השקיעה האדומה.

 

לקריאה נוספת:
 

הודו - בקיבוץ שיתופי אקולוגי אורוויל הוא יישוב שיתופי אקולוגי עם אוריינטציה רוחנית, שהוקם לפני על חלקת אדמה זנוחה בדרום הודו. במקום חיים הודים לצד תושבים ממדינות נוספות, והוא משמש כר פורה לניסויים בתכנון ובאדריכלות המתאימים לרעיונות האקולוגיים. ויש כמובן גם הקשר יהודי וישראלי לכתבה המלאה >