|
בקיץ החם והלח של שנת 1929 יצא פדריקו גרסיה לורקה, משורר בן 30 ושבור לב מאהבה נכזבת, למסע הראשון של חייו באמריקה הצפונית. הוא ישב בניו יורק הלחה והמיוזעת שלפני עידן המזגנים, קיבל בהכנעה ובהוקרת תודה את הקצבה החודשית הקטנה ממשפחתו שבספרד, וכל יום, אחרי שהיטה בצייתנות פעלים ולמד ניבים חדשים באנגלית, נשא את מבטו ואת רגליו אל מרחבי העיר השוצפת, שגירתה את כל חושיו.
הוא בלע אותה בעיניים, התאהב ותיעב, התיירא מפניה ורצה לברוח: "להסתגר בקומות האחרונות/ כי לשד עצמותיו של היער יחדור מבעד לפרצות/ ויותיר בבשרכם אות קלוש של ליקוי חמה/ ועצב כוזב של כפפה דהויה ושל שושנה כימית", כך כתב ב"מלך
הארלם", אחרי לילות בממלכת הג'אז האפלה, המסתורית, של השחורים. בגשר ברוקלין, תחת הירח, הוא ראה "את גביעי הכזב, את הרעל ואת גולגולת התיאטרונים". בקוני איילנד, בלב העליצות של סחרחרות מרצדות, הוא ראה את "אלה המתים השורטים בידי העפר שלהם. את דלתות הצור, שמולן נרקבים עננים ומנות אחרונות".
לורקה לא ידע ששירי הקובץ "משורר בניו יורק", שאותם כתב ב־1929 וב־1930, יהפכו אחר מותו לאחד משיאי הפואטיקה של המאה ה־20. הוא היה עסוק מדי בחוויה, ברשמים העזים שביקש לתרגם ללשון פואטית חדשה משלו. הוא לא התבונן כמהגר, אלא כמי שמבקש תמיד להישאר זר, מחוץ לתמונה, מעבר להמולה. "לשחר של ניו יורק יש/ ארבעה עמודים של רפש/ והוריקן של יונים שחורות/ המזות את מי הרקב".
ניו יורק של לורקה היא מסע בתוך נצנוצי הזהב של הביבים, בתוך הגאולה המצויה אולי ברפש. זהו מסעו של "הלב הרועד בפינה, בודד כמו סוסון ים". הוא חשש שמא לא יוכל לכלוא את העיר ושאונה במלותיו. לאבא ולאמא שלו כתב כך: "אינני יכול אפילו להתחיל לתאר את הגודל של כל זה - הקולות, הצעקות, ההתרוצצות, המעליות, הפולחן הדיוניסי החריף של הממון... בוול סטריט ראיתי איש כרות רגליים מסיע את עצמו במריצה קטנה במכתשים שבין גורדי השחקים, ולא רחוק ממנו איש משוגע, לראשו כובע מנייר, מדבר עם עצמו".
הוא ביקש לכתוב ספר שירים על ניו יורק ולתאר אותה "כמו שאיש לא תיאר אותה מעולם", ועד לרגע האחרון בחייו, כשנורה כמו כלב בידי שכירי חרב ספרדים פשיסטים, באוגוסט 1936, לא ידע עד כמה הצליח.
|
