בסיור בפאבלות נתקלים במועדונים שבהם מתאמנים ילדים בני השכונות העוני של העיר בקפוארה (Capoeira), אמנות לחימה אפרו-ברזילאית. גם יסודותיה של הקפוארה מחוברים למצוקה: התחלתה היתה בעת העבדות. העבדים התאמנו בה כדי להתגונן ממשעבדיהם, אך דאגו להסוותה. לתנועות הלחימה תפרו אדרת של ריקוד, ואת שני הנלחמים הקיפו במעגל של אנשים שמוחאים כפיים, שרים ומנגנים. כך, מתוך הנסיבות הקשות, נוצרה אמנות לחימה יפהפייה, יעילה ומלאת חן.
בקפוארה משולבים היבטים אקרובטיים ורוחניים, תרבותיים ומוזיקליים. העוסקים בה מפתחים קלות תנועה וגמישות, קצב וכוח סבל, מודעות לסביבה וזהות תרבותית. מאז שנות השלושים קיבלה הקפוארה הכרה רשמית של הממסד בברזיל, וכיום היא נחשבת לספורט לאומי. את מעגלי הקפוארה אפשר כבר למצוא במקומות רבים בעולם, וגם בישראל.
במרכז מעגל הקפוארה (הנקרא רודה) מתרגלים שני אנשים ריקוד קרב בתנועות חמקניות עם מחוות טקסיות. העיקרון הוא במקום לחסום מכה מתקרבת, יש להימנע ממנה. למעגל יש חלק חשוב: המשתתפים מוחאים כפיים, שרים, מנגנים בברימבאו (כלי מיתר מיוחד) ושולטים במהירות ובסגנון – לפעמים הם יובילו למפגן תנועות חינניות, לפעמים להטעיית היריב.
סגנון הקפוארה המקורי מכונה אנגולה (Angola), ובו התנועות גמישות ומורכבות. סגנון הריג'יונל (Regional), לעומתו, מתמקד בחוזק ובשליטה. כיום נפוץ סגנון האבאדה (Abadá), שמשלב את שני קודמיו לסגנון אמנותי, יפה ויעיל. ישנם עוד סגנונות, אך הרעיון הוא אחד – כיום, כמו בעבר, הקפוארה היא אמנות שבמרכזה עוצמתה של רוח האדם.