בשבוע שאחרי חג הפסחא מהדהדים בסמטאות פותיה, בירת האי קאלימנוס, צלילי מוזיקה יוונית, ומתמזגים בצלצולם של פעמוני הכנסיות. במשך עשרות שנים ציינו חגיגות האיפרוגרוס (Iprogros) את יציאתם של גברי האי אל מרחבי הים התיכון, לחודשים ארוכים של שליית ספוגים. בתחילת הסתיו היו הגברים חוזרים מהים, שוב לקול צלצול הפעמונים, ומתפזרים מיד לשתייה ולהילולה בברים שברציף הנמל. החגיגות נמשכות גם כיום, למרות שדיג הספוגים דעך כמעט לחלוטין: יווני הגון לא יוותר על הזדמנות לחגוג, גם אם הסיבה למסיבה נעלמה לה.
שליית ספוגים פִרנסה את אנשי קאלימנוס מאות שנים. עד המאה ה-19 נהגו שולי הספוגים לצלול עירומים, כשלרגלם קשורה משקולת כבדה. כשעמד האוויר בריאותיהם להיגמר, משכו בחבל שהיה קשור לידיהם, ושותפיהם לספינה משו אותם אל פני הים. לימים הצטיידו השולים בצינור גומי, שדרכו הוזרם אוויר ממדחס שהונח על הסיפון.
מאוחר יותר השתמשו בחליפות צלילה ובצינורות אוויר. החליפה, שהיתה עשויה מברזנט, כונתה על ידי נשות הצוללנים "ארון מתים מברזנט", ובצדק: רבים מהיוצאים למסע לא שבו, ואחרים חזרו חירשים או נכים.
תנאי העבודה של שולי הספוגים היו גרועים: הם עבדו בקבלנות, ולא נהנו מביטוח. כדי לשלות כמה שיותר ספוגים, צללו רבים מהם לעומק של כארבעים מטר ועלו לפני המים במהירות. פעולה זאת גרמה פגיעות בנפש, שהיקפן ירד רק אחרי מלחמת העולם השנייה, אז הומצא תא הלחץ ושופר ציוד הצלילה.
באופן פרדוקסלי, דווקא אמצעי הבטיחות המוגברים הביאו לתוצאה הרסנית. קצב שליית הספוגים הואץ, ותוך שנים ספורות הידלדלו מושבותיהם בחופי האיים. אנשי קאלימנוס החלו לחפש ספוגים במרחקים גדולים יותר ויותר, והחל משנות החמישים של המאה העשרים, נהגו ספינות הדיג שלהם לשהות בקיץ מול חופי צפון אפריקה.
הספוגים הסינתטיים, שהפכו פופולריים, היוו תחרות קשה למוצר הטבעי. את המכה האנושה לענף הנחיתו מסים שהטילה לוב על הדיג במימיה ונגיף מסתורי, שהמית ב-1986 את רוב הספוגים בים התיכון.
כיום, שליית הספוגים הגוועת מפנה את מקומה לתיירות ולעיסוקים אחרים. לכן, אל תתפתו להאמין כי הספוג הצהבהב המוצע למכירה ברודוס נשלה מהים האגאי; סביר להניח כי הגיע לשם ארוז מפלורידה או מהאיים הקריביים.
כתב: ירון אמיתי