ספיקתו הטבעית של הנהר היא 1.3 מיליארד מ"ק של מים בשנה. מחציתם הגיעו מהכנרת, 450 מיליון מ"ק מהירמוך, ועוד כ־200 מיליון מ"ק מהיובלים האחרים של מורד הירדן. משנות החמישים, עם בניית המוביל הארצי, ניתקה ישראל את הזרם של 650 מיליון מ"ק מהכנרת. בעקבותיה, הטתה ירדן את מי הירמוך לתעלת עבדאללה, הזורמת עד היום לאורך בקעת הירדן. בנוסף לכך נבנו סכרים כדי ללכוד את מי השטפונות שזרמו בעבר לנהר, והירדן נותר עם 100-50 מיליון מ"ק בשנה, חלק ניכר מהם הם מי המוביל המלוח, נגר חקלאי, שפכים מטוהרים חלקית (רבים מהם מבריכות הדגים), ואף ביוב גולמי. המוביל המלוח היא אותה התעלה שרואים לאורך מערב הכנרת, והוא נועד לתפוס מי מעיינות מלוחים במיוחד המתנקזים לכנרת, כדי להוריד את רמת מליחותה. הסכם השלום בין ישראל לירדן קבע כי ישראל תשאב 25 מיליון מ"ק מהירמוך בשנה. הכנרת משמשת כמחסן למי הירמוך, ולעוד 20 מיליון מ"ק שיאוחסנו בכנרת בעבור ירדן. אריאל שרון הגדיל את "המחסן" הזה ל־50 מיליון מ"ק (בשנים שהדבר מתאפשר). מלבד כל אלה, ההסכם קובע כי ירדן זכאית ל־10 מיליון מ"ק מים, מתוך התפלה של כ־20 מיליון מ"ק ממי מעיינות מלוחים המוטים כעת לנהר הירדן. לפי ניסוח הסעיף הזה ישראל אמורה לבחון את האפשרות לממן את מפעל ההתפלה — אבל הוא לא קם מעולם. עד הקמת המפעל ישראל מחויבת להעביר לירדן מדי שנה 10 מיליון מ"ק ממי הירדן. |