לעתים סיפור אישי אחד מצליח לעורר את המודעות למצוקתם של מאות אלפי אנשים. יצירה מסוג זה היתה "תולדות השבי הארוך והרפתקאותיו של תומס פלואו" (The History of the Long Captivity and the Adventures of" "Thomas Pellow), ספר המבוסס על זיכרונותיו של מחברו, נער סיפון אנגלי, שהרעיד את לבבות הקוראים במאה ה־18. סיפורו של העבד הצעיר, ששרד במשך 23 שנים בשבי הברברי, היה לסיפורם של כל החטופים שנמקו בעבדות במגרב. בקיץ 1716, כאשר הותקפה ספינתו על ידי שודדי סלה, היה תומס
פלואו בן 11 בלבד. הילד הקטן נשא חן בעיני הסולטן, וכך ניצל מגורלם של שאר אנשי הצוות, שמתו במכלאות העבדים ובעבודת פרך. תחילה העניק אותו המלך לאחד מבניו, ותפקידו היה לרוץ ליד סוסו. הנסיך היה סדיסט, ובמהלך ניסיונותיו לאסלם את פלואו התעלל בו באלימות. לבסוף הורה לאסלם את הנער בכפייה ולבצע בו בפומבי את ניתוח המילה.
משהתאסלם פלואו, נטל אותו הסולטן כשומר להרמונו, ולאחר מכן מינה אותו למפקד בצבאו. הוא נלחם למען אדונו בקסבות נידחות ובהרי האטלס. הסולטן השיא לו אישה, ונולדה לו ילדה, אך הוא לא חדל מלרצות לחזור לביתו. ניסיון הבריחה הראשון שלו נכשל, ועל ראשו ריחף גזר דין מוות. הסולטן היה כורת את ראשו של פלואו אלמלא נזקק לשירותיו כמתורגמן במגעיו עם נציגו של המלך ג'ורג' הראשון. השליח, קומנדר צ'רלס סטיוארט, הצליח במקום שקודמיו נכשלו ופדה עבדים בריטים שהוחזקו במכלאותיו של הסולטן, אלא שאת שחרורו של פלואו החליט שלא לבקש, אולי מפני שהבחין בחשיבות שייחס הסולטן לכישוריו, והעבד הצעיר נשאר מאחור, בארץ גזרה. בייאושו הבין פלואו שאין לו בררה אלא לברוח שוב, ולאחר קשיים עצומים הצליח להגיע בחזרה למולדתו. סיפורו של פלואו השפיע מאוד על דעת הקהל הבריטית, והבריטים החלו לדרוש לשחרר את כל העבדים הלבנים, בני כל האומות, שנותרו במגרב. אך סמלי הוא שבשנת 1816, בדיוק מאה שנה לאחר שנחטף תומס פלואו, נבחר אחד מקרוביו, סר אדוארד פלואו, לעמוד בראש המבצע לביעור העבדות בצפון אפריקה. הוא נקם את נקמתו של נער הסיפון מקורנוול בסוחרי העבדים.
|