הפלפלים הצבעוניים, החצילים הקליליים, הארטישוקים דחוסי העלים- קל להבין למה תושבי האזור מסתובבים עם חיוך על השפתיים | צילום: נפתלי הילגר

אוכל: ספרדי טהור
חאמון במגוון טעמים, המון טאפאסים, גספאצ'ו מושלם, שלל פירות ים וכמה פלפלים. מדריך למטייל במטבח האנדלוסי

כתב: דן ססלר

על הקוסקוס עוד אפשר להתווכח. במו פי טעמתי מאכל שנראה לי כל כך מוכר, אפילו הריח. בפונדק דרכים קטן קרוב לשפיץ של ג'יברלטר, בעלי המקום נשבעו לי שהוא "המאכל של האזור" – והם קראו לו "קוסקוס" במבטא ספרדי עמוק, אבל קוסקוס הוא קוסקוס בכל מבטא. ניסיתי לשכנע אותם שמקור המאכל הוא בצפון אפריקה, ושמרוקו קרובה ויש השפעות שבאות לידי ביטוי במאכלים, ממש כמו שיש השפעות מרוקאיות על האדריכלות וסגנון החיים, אך הם הביטו בי ברחמים. כולם מספרים להם שקוסקוס הוא מאכל מרוקאי, אבל איש לא ישכנע אותם. אמא של בעלת המקום בישלה אותו וגם סבתא שלה. לך תתווכח עם מסורת משפחתית. מצד שני, בינינו – חוץ ממרוקאים ואנדלוסים, את מי מעניין איפה נולד הקוסקוס? צרות של גויים במערב הפרוע.

הגספאצ'ו המושלם של אנדלוסיה
על הקוסקוס עוד אפשר להתווכח, אבל על הגספאצ'ו לא מתווכחים. אין מנה אנדלוסית יותר מהגספאצ'ו הקליל, המרענן והמשביע – אותו מרק קר המוכן מעגבניות טריות עם תוספת ברוכה של שמן זית. לעתים יוסיפו למרק גם ענבים ולפעמים יבשלו עם הירקות גם בשר ארנבת טרי. אך הצורה הפופולרית ביותר להכנתו היא עם עגבניות טריות, מלפפונים ירוקים קצוצים, מעט שום, ולעיבוי – לחם שהושרה במים. בוורסיה האנדלוסית 
מוסיפים גם שקדים קלופים. את הגספאצ'ו אפשר אמנם למצוא בכל רחבי ספרד, אך אם תשאלו את תושבי אנדלוסיה, הם יסבירו לכם כמה סמיך הוא הגספאצ'ו של מדריד וכמה דליל הגספאצ'ו באראגון. וכן, כמה מושלם הוא הגספאצ'ו האנדלוסי.

פירות וירקות: סיבות לחייך
אנדלוסיה משופעת בירקות ופירות טריים כל השנה, גם בחורף. תותים עסיסיים מאוּאלבה, אספרגוס נהדר מגרנדה, תפוחי עץ דרומיים, אבוקדו נהדרים (שטעמם שונה משל האבוקדו שלנו) מחופי גרנדה, עגבניות חורף מתוקות, פלפלים צבעוניים המשווקים בשלישיות אדום-צהוב-ירוק, ונקראים כמו אצלנו "רמזור". ולא שכחנו את החצילים הקלילים, הארטישוקים דחוסי העלים והשום המשובח. גן עדן לטבחים (ולסועדים). הוסיפו לזה את ענבי המוסקטֶל ממלגה, את השקדים, התפוזים ושאר פירות ההדר, ותבינו למה תושבי האזור מסתובבים עם חיוך על השפתיים.

חאמון: בשר מאושר
החאמון – מעין האם או שינקן ספרדי מעושן ומעודן – הוא אולי ה-סיבה הקולינרית לטייל באנדלוסיה. החאמון המקומי, בעל הטעם והארומה הדרומיים, עשוי ממין של חזירים חומים איבריים הנקראים "איבריקו", אשר גדלים על דיאטת פירות האלון והשעם. מהאיבריקו מכינים את החאמון דה אוּאלבה (Jamon de Huelva, מאזור אואלבה), והוא כנראה החאמון היקר והמשובח ביותר בספרד. הוא מוגש נא, פרוס דק מאוד, ורצוי על לחם שחור. מעדן כזה לא טעמתם עד שטעמתם – המליחות העדינה, טעם קליל של עישון, טעם עדין של יישון וטעם עז של בשר משובח שהוכן מחיה שהיתה מאושרת בחייה ובמותה ציוותה לנו את טעם החיים. שימו לב, חאמון אואלבה לעולם לא ישמש לבישול. הוא ייאכל על לחם או בסלט. ראו הומלצתם.

עוד סוג משובח ביותר של חאמון מקורו בעיירה הקטנה אלפוחארס (Alpujarras). כאן מכינים חאמון מחזירים לבנים, לפי מסורת בת מאתיים שנה. נראה שאוויר ההרים משביח את החזירים המקומיים, שבשרם מצוין. בנפת קורדובה מכליאים חזירים איבריים עם הלבנים של אלפוחארס והתוצאה – פרוסות בשר מעודנות ומשובחות שרק באנדלוסיה מייצרים.

בשר ציד: ברווז עסיסי
בשר ציד ועופות יער משובחים נפוצים באנדלוסיה, וכך גם ארנבות. בקורדובה תמצאו בשר מעולה של צבאים וחזירי בר. באזור סביליה גדלים ברווזי בר עסיסיים, כאשר המנה המוצלחת לטעמי היא אותם ברווזים שחיו בטבע עליזים ושמחים, וסיימו את חייהם המאושרים בסיר גדול בחברת המון זיתים ירוקים מקומיים ושמן זית. ללקק את האצבעות ולטבול את הלחם.

חזירי הבר, כמו החזירים המבויתים, הם הבשר המועדף והאהוד באנדלוסיה. פרט לחאמון ולנקניקיות, בשר החזיר מבושל בתבשילים רבים: בשר טחון לקציצות עם רוטב שקדים מקומיים, פלפלים צבעוניים ממולאים ופילה חזיר צלוי ברוטב תפוזים ודובדבנים.

בשר כבש פופולרי בעיקר באזור קורדובה. הם מבשלים אותו לאט על להבה נמוכה עם המון ירקות, המון זיתים והמון שמן זית, ובסופו של דבר מתקבל נזיד עם המון טעם וריח.

מאכלי ים: גם תיכון, גם אטלנטי
חמש מתוך שמונה הנפות של אנדלוסיה שוכנות לחוף ימים: אלמריה, גרנדה ומלגה שוכנות לחוף הים התיכון, וקדיס ואואלבה לחוף האטלנטי. כך שלא צריך דמיון רב כדי לתאר את המתרחש בשוקי הדגים, שלא לומר במטבחים ובטאפאס ברים: דגים מטוגנים ומבושלים, עשרות מיני דגים מוצגים לראווה, שרימפס שונים, פרונס (מעין שרימפס גדולים), לנגוסטינים (דומים לשרימפס אבל גדולים יותר, בעלי שריון קשיח וצבתות) וצדפות לרוב. אפשר לקנות כמה פרונס ענקיים עטופים בקונוסים מנייר, לקחת אותם לבר הקרוב, שם יקלפו לכם אותם ברצון, ולגמוע בחברתם יין אדום.

ועדיין לא הזכרנו את המולים, הלובסטרים, התמנונים, האנשובים הטריים הנקראים בוקרונס (Boquerones), הסרדינים, המקרלים, דגי הסול, הבס והטונה, הברבוניות המקומיות וגם דג הטורבו (turbot) שלא גדל בארץ והוא מהמשובחים שבדגים. האנדלוסים מבשלים אותם, מטגנים, צולים על הגריל או אופים עם תפוחי אדמה וירקות.

כל נפה והספציאליטה שלה
"באנדלוסיה יש הכל" אינה רק מליצה מקומית, היא עובדה קולינרית מזילת ריר ומרטיטת גוף. להלן כמה המלצות למאכלים המצטיינים בטעמם לפי הנפות השונות באנדלוסיה, על קצהו של המזלג.

בנפת אלמרה מומלץ לטעום מקדירת החיטה (Olla de Trigo), מתבשיל השום האדום
(Ajo Colorao) וארנבת צלויה עם שעועית לבנה גדולה. במלגה – מרק גספאצ'ו, תבשיל כרס הכבש עם שעועית (בעברית-תימנית: קירשה), מרק דגים נפלא, והעיקר: Espetones de Sardines, שהם סרדינים צלויים ומעולים. הבישול של נפת גרנדה מזכיר את הסגנון הערבי – בתיבול הכבד, בסוגי המרק ואפילו בממתקים. מומלץ לטעום בה את תבשיל הגדי בשום, את דג השמך עם חאמון, וגם תבשיל ארנבת עסיסי בתיבול מעט חריף.

בנפת קדיס תבשילי הכרוב מצוינים, וכך גם פירות הים ובשר הציד. שבלולי האזור עסיסיים, ומומלץ לנסות גם ארטישוק בשמן זית, תבשיל זנב שור בשֶרי (היין המקומי) וכליות בשֶרי. באואלבה כדאי להתנסות בתבשילי דגים המורכבים מטונה, סרדינים בעגבניות, שעועית לבנה ופפריקה. בקורדובה מנצח תבשיל הפועלים נוסח קורדובה (Olla Cordobesa), שזה בשר עגל עם ארטישוק, ומומלצת גם מנה של יונה צלויה עם זיתים.

בחאאֶן, שבה רוב המאכלים מבוססים על שמן זית, נסו את התרד נוסח חאאן
(Espinacas Jinenses), או תפוחי אדמה משובחים שבושלו בפלפלים אדומים, שמן זית וחומץ שֶרי (Ajilimojili). בסביליה, שהיא מרכז הטאפאס, טעמו עגל בנוסח סביליה, ביצים בנוסח פלמנקו ותבשיל זנב שור. ואם יש תבשיל אחד שמוכרחים לטעום, רק אחד, לכו על ברווז בזיתים עם מח עצם. לאכול ולמות.

 לינה
מלונות ופאראדורים 

כתבה: נחמה שפרן

אף שספרד חברה ב"גוש האירו", שמחירי הלינה במדינותיו עלו פלאים, נותרו באנדלוסיה גם מקומות לינה במחירים סבירים, חלקם גם באזורים מרכזיים. דרך טובה למצוא מקום לינה היא לחפש שלטים המפנים למקומות לינה בכיכר הראשית או לצד הכנסייה החשובה ביישוב. דרך נוספת היא לפנות ללשכת התיירות (turismo) במקום שאליו הגעתם (אפשר לשאול את המקומיים "טוריסמו?", והם כבר יראו לכם. רוב הלשכות סגורות בשעות הסייסטה ובימי ראשון).
בעונה ומחוץ לעונה: בעונה (יולי-אוגוסט ואפריל) כדאי לפנות ללשכות התיירות. בזמן "השבוע הקדוש" בפסחא עדיף להזמין מקום מראש. אם הגעתם מחוץ לעונה, יש יתרון לפנייה אישית למקום הלינה – אז אפשר להתמקח על המחיר, גם במלונות מפוארים. ההתמקחות קלה יותר אם תלונו שם יותר מלילה אחד. ביולי-אוגוסט חם וכדאי לוודא שיש בחדר מזגן.
סימון מקומות לינה: מקומות הלינה לסוגיהם השונים מסומנים בריבוע כחול בכניסה אליהם. על הריבוע אות או ציור המציינים את הקטגוריה (פירוט בהמשך).
אינטרנט: אתר רשמי הכולל גם לינה www.andalucia.org.
להזמנת חדרים בבתי מלון או בפנסיונים: www.andalucia.com.
www.HotelsSpain.com – אתר הנותן לעתים הנחה של כעשרה אחוזים בהזמנה.
טיפ: בחיפוש עצמאי בעזרת לשכות התיירות המקומיות אפשר לפעמים למצוא מקום לינה במנזרים, ואפילו מקום במערת צוענים חפורה בסלע. 

מחירי הלינה
זול: חדרים זולים תמצאו ב-Fonda (סימוןF לבן על הריבוע הכחול), ב- Casa de huespedo , (בית אירוח CH), או Hospedaje (פנסיון).
בינוני עד יקר: יקרים במעט אך נפוצים יותר: Hs) Hostal) ו-HsR) Hostal Residencia ), המדורגים בין כוכב אחד לשלושה כוכבים. יקרים יותר הם המלונות (H), ובהם דירוג של 5-1 כוכבים. מלון של כוכב אחד יעלה כמו הוסטל של שלושה כוכבים או פחות. במלונות קיימת לעתים תוספת מס של שבעה אחוזים, וכדאי לבדוק זאת מראש.
פאראדורים: בספרד קיימת רשת ממשלתית של בתי מלון השוכנים בבתים היסטוריים, בטירות או במנזרים, ונקראים פאראדורים (Paradores). הם בעלי דירוג של שלושה עד חמישה כוכבים, והאווירה בהם נפלאה (וכך גם האוכל). הפאראדורים המומלצים באנדלוסיה נמצאים ביישובים ארקוס דה לה פרונטרה, גרנדה, חַאאֶן, מלגה, קרמונה (Carmona) ואובּדה (Ubeda). האחרים מודרניים יותר או מרשימים פחות. הפאראדורים מסומנים באות P. מחיר הלינה בהם גבוה, אך מומלץ ללון בפאראדור לפחות לילה אחד, בשביל החוויה. רשימת פאראדורים, כולל מחירים, באתרי האינטרנט www.Parador.es ו- www.paradores-spain.com

חדרים: מקומות המסומנים Camas (מיטות) אוHabitaciones (חדרים) מציעים חדרים, לרוב מעל לברים או מסעדות. מחוץ לעונה, יפנו אליכם נציגיהם בתחנות רכבת ואוטובוסים. אין לזלזל באפשרות זו, והיא בדרך כלל זולה.
לינה כפרית: זהו ענף מתפתח בספרד, ובקלות תוכלו למצוא את עצמכם בטירה או בחווה בכפר (Casas Rurales). ריכוז של מקומות כאלה תמצאו באתר www.raar.es , שבו גם אפשרויות שכירת קוטג'ים ובתי חווה לטווח ארוך. טווח המחירים רחב, וכדאי להזמין מראש.
אכסניות נוער: רמתן של אכסניות הנוער (Albergo Juvenil) עלתה בשנים האחרונות, אך לא תמיד הגישה אליהן נוחה ובחלקן יש שעת סגירה בלילה. באחדות אפשר לשכור חדר זוגי (מחירו כמו בהוסטל). לעתים יבקשו מכם כרטיס חבר, שניתן להנפיקו בארץ או באכסניות עצמן. פרטים באתרים: www.inturjoven.com 
www.yha.org.uk
בקתות בהרים: באנדלוסיה מוצאים מעט בקתות הרים, לרוב בהרי סיירה נוודה. הן פשוטות, זולות, וישנים בהן על דרגשים (זכרו להביא ציוד שינה).

לגבי לינה באתרי סקי אפשר לברר באתר www.cetursa.es

קמפינג: אתרי הקמפינג הרבים באנדלוסיה בדרך כלל אינם ששים להקמת אוהלים בהם, אך ניתן להחנות בהם את המכונית או הקרוון ולהתחבר לחשמל ומים. את מחנות הקמפינג תוכלו למצוא בעזרת "Mapa de Camping", מפה הניתנת חינם בלשכות התיירות הגדולות, או בספר "Guia de Campings" . אתרי קמפינג מסומנים באוהל שחור על רקע לבן בתוך ריבוע כחול.  החניית ואן תעלה יותר. מידע באתר www.vayacamping.net
שימו לב: בספרד מותר להקים אוהל גם לא במחנה מסודר, ובלבד שיהיו בו פחות מעשרה אנשים, שיהיה מחוץ לאזורים אורבניים וברדיוס של יותר מקילומטר מאתר קמפינג מוסדר. כדאי לשאול את המקומיים לפני הקמת האוהל.

נחמה שפרן – מטיילת, מרצה ומדריכת טיולים בארץ ובחו"ל

בילויים
פלמנקו: השילוש הקדוש
רקדנית, גיטרה וזמר הם שלושת היסודות של הפלמנקו. בלעדיהם אי אפשר, וגם בלי הדואנדה – סערת החושים הקדושה

מועדון cardenal flamenco. במופע מסורתי תמיד יהיה רקדן יחיד, מה שמאפשר לו לאלתר; בלהקה נדרשת כוריאוגרפיה מתואמת | צילום: נפתלי הילגר

 
כתבה: עינת דהאן

כדי להבין פלמנקו צריך להסתכל, להקשיב, להרגיש. התנועה הזקופה והגאה של הרקדנית, השירה העמוקה שמביעה את כאבי החיים כמו גם את תאוותם ושמחתם, הגיטרה המפלרטטת בלי הרף עם שניהם, והדיוק הזה שיהיה שם תמיד בין שלושת מרכיביו של הפלמנקו – השירה, הריקוד והגיטרה.

ויש משהו נוסף לכל אלה – ה"דואנדה". אין לזה מלה בעברית, אבל זאת סערת החושים, האווירה של התרחשות הפלמנקו, השֵד או הדיבוק שנכנס באנשי הפלמנקו כשהם עולים לבמה, ורק לביטוי האחד הזה הקדיש המשורר והמחזאי האנדלוסי פדריקו גארסיה לורקה מסה שלמה. נטע שיזף, רקדנית פלמנקו מהמובילות בארץ, אומרת כי הדואנדה שלה הוא התמצית של מה שהיא עושה על הבמה: "רגע הדואנדה שלי הוא בטוטאליות של כאן ועכשיו, ללא לפני וללא אחרי, כשאני פורצת מהיומיום הכן, התמים והכמעט עני שלי, דרך אלפי שנים של כאב וכמיהה לחום".

השורשים
ההתחלה של הפלמנקו מצויה בהרבה מקומות וזמנים, אבל נקודת ציון חשובה היא בתחילת המאה ה-15, כאשר התיישבו באנדלוסיה צוענים והביאו אליה את תרבותם. באותה תקופה, טרם איחוד ספרד על ידי המלכים הקתולים, המדינה היתה מחולקת לפרובינציות, שלכל אחת מהן תלבושת, מוזיקה, כלי נגינה וריקוד אופייניים משלה. הפלמנקו נוצר אז באנדלוסיה, ובירתו היתה סביליה (אם כי נוצרו גם מעוזים אחרים באנדלוסיה, למשל העיר חרס דה לה פרונטרה). הוא נולד מכור היתוך אנושי של המקומיים, ובהם גם צוענים (חיטאנוס), מוסלמים ויהודים.

הצוענים הביאו את השירה שלהם, שנקראה קאנטה חונדו (זֶמֶר עמוק), והיא זו שעומדת בבסיס הפלמנקו. עד היום חיטאנוס רבים קנאים לשירתם, ומבחינתם, אם אינך צועני – אתה לא יכול להיות קַנְטַאוֹר, כלומר לשיר פלמנקו. אל השירה הצטרפו מוחאי הכף (פאלמרוס) והרקדנים (באילאורס), ורק מאוחר יותר הצטרפה הגיטרה. אגב, את צורתה המוכרת לנו כיום קיבלה הגיטרה באנדלוסיה.

בפלמנקו המסורתי התפתחו שלושה סגנונות עיקריים: פלמנקו חונדו הוא העמוק, הטרגי והאיטי שבהם. הוא ניחן במקצבים כבדים, בדרמטיות, ואי אפשר שלא לחוש את הכאב העולה ממנו. פלמנקו צ'יקו, לעומתו, מבוסס על מקצב מהיר, קליל ומתבדח. בין שניהם נמצא פלמנקו מדיאנו (אמצעי).

ראשיתה של סצינת הפלמנקו היתה במפגש היומיומי בין אנשים, למשל בפניאס פלמנקוס – בתי הקפה של רובע טריאנה בסביליה, שם התחילו לשיר, לנגן ולרקוד פלמנקו בצורה ספונטנית. בחלוף הזמן המקומות התפתחו והחלו להיקרא "טבלאוס", שפירושו שולחנות, אותם היו מצרפים לכדי במות מאולתרות. בטבלאוס נוצר הקוודרו פלמנקו (הסצינה של הפלמנקו) שהלך והתמקצע, והורכב מזמרים, נגנים, רקדנים ומוחאי כף.

הולכים עם הזמן? לא כולם
נטע שיזף אומרת שבריקוד המסורתי מדובר תמיד ברקדן יחיד, והוא שמוביל את ההתרחשות. "כשהופעתי בקפה דה צ'יניטאס שבמדריד", היא מספרת, "שאלו אותי איזה מקצב וטונים אני רוצה, וזהו, מתחילים לרקוד, אין חזרות. אני זאת שמובילה את המופע". לכן לא מספיק ללמוד כוריאוגרפיה, היא מבהירה. "יש צורך לרכוש את השפה, הכלים, הטכניקה, אחר כך אפשר להשתמש בזה באלתור. הכלים שרוכשים בלימוד הפלמנקו משמשים את הרקדן כדי לנצח על התרחשות הפלמנקו".

בריקוד זוגי קשה יותר לאלתר, אך יש עדיין מקום לאימפרוביזציה. אך כשמופיעה להקה, כבר נדרשת כוריאוגרפיה מתואמת בין הרקדנים, וזה כבר מתרחק מן המסורת.

ונראה שאי אפשר להישאר רק עם המסורת. מאחר שפלמנקו הוא שפה, הוא משתנה כל הזמן ומושפע מבחוץ. הקסטנואלס (שנקראים בעברית בטעות "קַסְטַנייֶטות"), למשל, לא היו חלק מהפלמנקו האנדלוסי המקורי, אך חדרו אליו מאזורים אחרים בספרד. השפעה רבה היתה גם ליהודים וללדינו השגורה בפיהם, ויש יצירות פלמנקו שמבוססות על שירת חזנות. היצירה "פטנרה", למשל, המספרת על יהודייה שדחתה את מחזריה הגויים בשל דתה, היא פלמנקו לכל דבר, אבל יהודי שיקשיב לה יזהה את המנגינה של "צור משלו".

התפתחות מוזיקלית חשובה בפלמנקו היתה בשנות השישים והשבעים, כאשר לזירה הגיע פאקו דה לוסיה, נגן גיטרה וירטואוז שהתגלה כבר בגיל 14. הוא נפתח להשפעות מוזיקליות שונות, למשל ג'אז, ויצר מקצבים והרמוניות חדשים. "למעשה", אומר באלדי אולייר, גיטריסט פלמנקו, "נגינת הגיטרה בפלמנקו מתחלקת לשניים: לפני פאקו ואחריו. עד אליו הגיטרה היתה בעיקר ליווי לרקדן. פאקו נתן לה מעמד גבוה יותר. כיום, רוב הנגנים מחקים את הסגנון שלו".

בימינו יש כבר שילובים של מוזיקת פלמנקו עם רוק, מוזיקה אלקטרונית ועוד, אבל כצפוי – לא כולם אוהבים את זה. עניין המסורת מול חיבור למקורות השפעה חדשים הוא כר פורה לוויכוחים ודעות, ואיך לא? הרי בנפשם הדבר. "המבוגרים יותר, שבצעירותם פרצו דרך בפלמנקו ויצרו בו דברים חדשים, מתקשים לקבל שינויים", אומרת שיזף. "למעשה, הפלמנקו של לפני חמישים שנה כמעט לא קיים היום. זאת אמנות חיה, משתנה כל הזמן".

תודה לנטע שיזף על עזרתה הרבה בהכנת הכתבה
תודה לסילביה דוראן ולבאלדי אולייר

  אירועים
המהפך של ישו, החגיגות של סביליה
כתב: עודד ציון

דומה שאין בספרד אירוע מרשים ומעורר השתאות יותר מתהלוכות הסמנה סנטה
(Semana Santa, "השבוע הקדוש") בסביליה. אם הגעתם לעיר באפריל, תוכלו לחוות את הספרדיות הקתולית במלוא עוזה: תהלוכות הסמנה סנטה הן הדגמה חיה לביטוי "יותר קתוליים מן האפיפיור".

הפסיון, מסע הייסורים של ישו, עומד במרכזו של השבוע הקדוש. הקתוליות אוהבת את המהפך: ישו, שהושפל והולקה ונצלב כאחד העבדים, קם לתחייה לאחר שלושה ימים. השבוע הקדוש מתחיל ביום כניסתו של ישו לירושלים, ממשיך ליום הסעודה האחרונה ביום חמישי וליום הצליבה ביום שישי, ומסתיים ביום ראשון, יום קימתו לתחייה, הלא הוא חג הפסחא (התאריך משתנה משנה לשנה: זהו יום ראשון הראשון אחרי הירח המלא שאחרי ה-21 במרץ).

ההכנות מתחילות שבועות לפני הסמנה סנטה. בעשרות הכנסיות של העיר העתיקה ממרקים ומקשטים את פלטפורמות העץ – לכל כנסייה פלטפורמה אחת, שתצא פעם או פעמיים למסלול עד לקתדרלה. קישוטי הקטיפה, רקמת חוטי הכסף והזהב ופסלי העץ המצופים בצבע זהב הם התפאורה לעיקר, הניצב במרכז הבמה: סצינה אחת מן האירועים הרבים הקשורים בישו ובמריה באותו שבוע מר. כמה שיותר מקושט, מצועצע, דרמטי וסוחט דמעות, מרובה מוטיבים של ייסורים והשפלה – טוב יותר. הקתוליות הסביליינית היא דת של מיתוס, רגש ודרמה – של טלנובלה. נתערבבו בה אלמנטים ים תיכוניים וערביים, וגם יומרות נוצריות אנטי-אסלאמיות ואנטי-יהודיות מובהקות.

כשתצא התהלוכה, במועד המדויק שנקבע לה, היא תעבור במסלול ידוע מראש (את תוכניית התהלוכות כולן אפשר להשיג בכל אתר בעיר). לפני במת העץ יובילו את התהלוכה הכמרים של אותה כנסייה, יתיזו מים או יטלטלו את קטורת העשן לפניהם. אחריהם יבואו חברי האחווה (ה-Hermandad) של הכנסייה, לבושים גלימות בצבעים שונים ולראשם כובע מחודד. מתחת לכל במה כזאת ישנם שלושים עד חמישים גברים חסונים הנושאים את המשא הכבד על כתפיהם. אחרי הבמה משתרכת תזמורת המנגנת מארשים דרמטיים המוסיפים לאווירה. אחריה נושאי הצלבים, חלקם יחפים, נושאי הנרות וסתם המון סבילייני. וכולם עושים את תפקידם מתוך אמונה גדולה.

מדי פעם תעצור התהלוכה מתחת למרפסת עליה תעמוד גבירה או יזדקף מישהו, ואלה ישאו קינה (Saeta) לתיאור ייסוריו של בן האלוהים. הרצינות התהומית שלובשים המשתתפים בטקסים אלו מעוררת פליאה בעיניו של המתבונן שאיננו מכיר את הספרדים.

ישנן תהלוכות היוצאות בצהרי היום ומסתיימות לקראת חצות, ואחרות היוצאות לעת ערב ומסתיימות לפנות בוקר. החלק החשוב ביותר של השבוע הוא "ליל השימורים" 
(Madrugada), מיום חמישי בחצות, ויום שישי כולו – הוא יום הצליבה. התהלוכות מסתיימות ב"יום ראשון של התחייה" (Domingo de Resurreccion) – יום הפסחא. ובעיני הספרדים, אין טוב מלסיים את השבוע הדרמטי הזה במלחמת פרים עסיסית, באותו יום ראשון עצמו.

ומי שלא שבע, מוזמן להישאר בעיר ולחגוג עם המקומיים את יריד אפריל (Feria de Abril), הנערך לקראת סוף החודש. במהלכו גודשים את הרחובות סוסים ומרכבות, נשים לבושות בבגדי פלמנקו וגברים בבגדי בוקרים טיפוסיים ודוכני יין שרי וטאפאס ביתיים. מעל הכל מאפיינים את חגיגת האביב ריקודי הפלמנקו, המלווים במוזיקת סבייאנס 
(Sevillanas) הקצבית והשמחה. תאריכים ועוד פרטים על שתי חגיגות גדולות אלה תוכלו לקבל בלשכת התיירות בעיר.