אוכל
להתמכר לתענוג
האימאם שאיבד את הכרתו אחרי שטעם את החציל הממולא הקרוי על שמו הוא לא היחיד שנהנה ממטעמי המטבח התורכי. מסע קולינרי בלב הכרך הסואן

כתבה:  ד"ר רחל מילשטיין

ביקור בתורכיה הוא חגיגה קולינרית שווה לכל כיס. בשום פנים ואופן אין לאכול במלון, וחבל לבזבז כסף במסעדות לתיירים, כי דווקא במסעדות הפועלים הקטנות ובמסעדות הדגים החביבות על בני המעמד הבינוני מגישים מנות תורכיות טיפוסיות וטעימות.
באופן מסורתי נהוגה בתורכיה התמחות מקצועית בכל התחומים. גם בממלכת המטבח, למרות ניצנים של השפעת החיים המודרניים וגלי התיירות, קיימת עדיין הפרדה בין מוכרי מזון מהיר ברחוב לבין מאפיות בורקס, מסעדות בשר ודגים, בתי ממכר למיני קינוחים וחנויות ללוקום, למרציפן ולממתקי פירות. כיוון שכך, קשה לקבל באיסטנבול קינוח משובח במסעדת בשר, וסוגים מסוימים של מנות ראשונות יימצאו רק במסעדות דגים.
דוגמה לחלוקת משנה לענפי התמחות צרים עוד יותר מספקת מסעדה הנמצאת בסמוך לכנסיית איה סופיה, ברחוב הראשי של העיר העתיקה, והמגישה אך ורק קציצות בשר. בהתאם לכך, היא נקראת "סולטן אחמֵד כופְתֶג'יסי" (Sultanahmet Köftecisi; "כופתה" היא הקציצה הקרויה במחוזותינו קבאב).
המלה "קבאב" משמשת בתורכית כשם קבוצתי לכל מה שנִצלה על אש או נאפה בתנור. אפילו ערמונים קלויים או פלחי תירס צרובים, הנמכרים ברחוב, מכונים קבאב, והשווארמה, המסתובבת על שפוד מול גחלים לוחשות, נקראת בשם דוֹנֶר קבאב (Döner Kebap; "קבאב מסתובב"). משפחת הקבאבים כוללת סוגים שונים של מנות בשריות, ששמותיהן הפרטיים מציינים את עיר מוצאן או את מרכיביהן המיוחדים. כך, למשל, איסקֶנדֶר קבאב (Iskender Kebap), שמוצאו כפי הנראה מן העיר איסקנדרוּן (Iskenderun), הסמוכה לגבול סוריה, והוא אחד מכוכבי המטבח התורכי. במנה זאת מונחות חתיכות של דונר קבאב על מצע של קוביות פיתה מטוגנות בחמאה. על הבשר יוצקים חמאה מותכת ורוטב עגבניות מתובל, ובצד הצלחת מגישים יוגורט עשיר וטעים.

יוגורט עם כל דבר
ככלל, יוגורט הולך בתורכיה עם כל דבר, ממנות ראשונות עד קינוחים, ויש גם מנות מיוחדות קרות של יוגורט עם צמחי תיבול, וגם מרק יוגורט חם הקרוי "יאילא צ'ורבסי" (Yayla Çorbası). המלה "יאילא" מציינת את מרעה הקיץ בהרים, שאליהם עולים הרועים הנוודים למחצה עם עדריהם לאחר שיבש העשב בעמקים. במערות בהרים, שבהן מתגוררים הרועים, הם מכינים גבינות טריות בטעמים מופלאים. התורכים מכינים מיוגורט גם משקה מרווה ומרענן, הנקרא איירָאן (Ayran), והוא מלווה את האוכל, בעיקר במקומות שבהם לא מגישים יין.
תעשיית היין בתורכיה דווקא מפותחת, ועל אף שהמוסלמים האדוקים אינם נוגעים במשקאות משכרים, אחרים נוהגים לחסל בקבוק שלם של ראקי טוב, אפילו מיד אחרי התפילה במסגד. טעם היין שונה מאזור לאזור, אך מרבית היינות הנמכרים באיסטנבול מקורם ביקבים התעשייתיים של מזרח תרַקיָה (Trakya), שבחלק האירופי של תורכיה. יין משובח במיוחד מיוצר ביקבים משפחתיים קטנים בעמקי קפדוקיה (Kappadokya) החמים יותר, אך ניתן להשיגו רק בחנויות מיוחדות. יין אדום טעים מגיע גם מדרום תורכיה, סמוך לחופי הים התיכון.

המעדן של נוח בתיבה
היין מוגש רק במסעדות ברמה מסוימת, שבהן אפשר לקבל לפני המנה העיקרית מבחר אינסופי של "מזלר" (Mezeler; ביחיד – "מזה", כלומר, "מנה ראשונה"). מתאבנים אלה הם לרוב צמחוניים, אך לעיתים הם מכילים גם פירות ים בהרכבים נפלאים, ומקום של כבוד יש בהם לירקות ממולאים (דוֹלמָה – Dolma), ללא בשר, המבושלים בשמן זית. ממולאים אלה מוגשים קר עם הרבה מיץ לימון, שחמיצותו משתלבת היטב עם הטעם המתקתק משהו של גרגירי היער המבושלים באורז.
מלך הממולאים הוא חציל ממולא בבצל מטוגן ומוגש עם הרבה שמן זית. ומדוע נקרא המעדן בשם אימאם ביאלדי (Imambayıdı; "האימאם התעלף")? לדעת הרוב, פרחה נשמת האימאם מתענוג, אך יש הטוענים כי השתנק כששמע כמה שמן זית הושקע בתבשיל, ומה היה מחירו.
קינוחים כדאי לחפש בחנויות מיוחדות, ומומלץ לדלג על מיני פודינג המוכנים מחלב, מאורז, מסולת ואפילו מבשר עוף (!), כדי להגיע אל האחד והיחיד במינו, העאשורה (Aşure). מקור השם במלה הערבית "עאשורא", המציינת את היום העשירי בחודש הראשון של השנה המוסלמית. תאריך זה היה בראשית האיסלאם יום צום, בדומה ליום הכיפורים שלנו, ומאוחר יותר הפך ליום אבל וזיכרון לקורבנות המאבק שבין הפלג השיעי לבין הפלג הסוני.
קשה להבין כיצד מתקשר יום אבל זה, שבו מכים את עצמם השיעים עד זוב דם, עם התערובת המתוקה של העאשורה, המכילה חיטה, שעועית, חומוס, אגוזים, פירות יבשים וגרגירי רימון. אך עובדה היא, שקינוח סעודה הנושא שם זה ידוע בארצות רבות, ואפילו באינדונזיה שבמזרח. בשל הצירוף המשונה של מרכיביו מוּכּר התבשיל גם בשם "תיבת נח", ומספרים שלקראת סוף המבול, כאשר בתיבה לא נשאר כמעט אוכל, חיפשו מזון בכל הסדקים, ומן השאריות היבשות שנמצאו הותקן הקינוח הזה, שטעמו טעם גן עדן.

בילויים
מוזיקה לנשמה
לא רק בקצב המארש
חיי המוזיקה של איסטנבול עונים לכל טעם – מחובבי הנעימות הצבאיות, דרך שירי מחאה פוליטיים ומוזיקה דרווישית, וכלה ביצירות קלאסיות 

"אני מקשיב לאיסטנבול, עיני עצומות". אלה מלות הפתיחה של שירו הנודע של אורהן ולי-וקניק (Orhan Veli‑Kanik), "אני מקשיב לאיסטנבול". ולי-וקניק, מגדולי משורריה של תורכיה המודרנית, כתב על חיי האדם הפשוט, ומת ב-1950 והוא בן ארבעים. איסטנבול לא הציבה לו יד זיכרון, אבל מאז מותו יצאו שיריו, המוכרים כמעט לכל תורכי, בשישים מהדורות, וחלקם הולחנו והוקלטו על ידי הזמר והמלחין זולפו ליוונלי (Zülfü Livaneli).
אם אתם רוצים להתוודע לאיסטנבול של זמר העם הנוגה, כדאי לכם להגיע למדרחוב איסתיקלל, הנמתח ממערב לכיכר טַקסים. בצד גלריות לאמנות, בתי מרחץ, בתי קפה יאפיים ובארים מפוקפקים יש בו מוזיקה, הפורצת כמעט מכל פתח של כל חנות. במדרחוב תיתקלו בשפע שלא ייאמן של חנויות תקליטים ותקליטורים, החל במגאוויזיון (Megavizion) הענקית וכלה בחנויות קטנות. בכולן אפשר להיוועץ במוכרים ולהאזין לדיסקים, גם בלי לקנותם.

בקשו למשל להאזין לאחד מתקליטיה של מוזין סנאר (Müzeyyen Senar) הנערצת, השרה סולו או בדואט עם זמרים צעירים כמו טרקאן (Tarkan) וסזן אקסו (Sezen Aksu). זַמר מפורסם אחר הוא זקי מורן (Zeki Müren), שעד מותו נהג להופיע תמיד בבגדי אישה – מסורת תורכית ממוסדת, ששורשיה במופעי הסריסים בחצרות הסולטנים. בחנויות המוזיקה של איסטנבול כדאי לחפש גם דיסקים משיריו של יונוס אמרה (Yunus Emre) בן המאה ה-17, שהואשם בכפירה והוצא להורג בפקודת הסולטן. שיריו הולחנו על ידי מוזיקאים בני זמננו, ובהם הזמר המנוח רוהי סו (Ruhi Su) – זמר מחאה, שבקולו הצרוד הקים לתחייה את שירת המרד התורכית העתיקה.

שריד לעידן האימפריאלי
אם הגעתם לאיסטנבול ביוני או ביולי, תוכלו ליהנות מאירועי פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של איסטנבול (International Istanbul Music Festival). בפסטיבל משתתפים מוזיקאים ותזמורות מכל רחבי העולם. מבצעים בו מוזיקה קלאסית תורכית, שנכתבה עבור הסולטנים, בצד מוזיקה מערבית שנוצרה בהשראת תורכיה (למשל, האופרה "החטיפה מן ההרמון" למוצרט).
רוב מופעי הפסטיבל מתקיימים בהיכל התרבות אתאטורק (Atatürk Kültür Merkezi) המודרני, הנמצא בכיכר טקסים, מעברו הצפוני-מזרחי של מיצר קרן הזהב. אבל מומלץ להגיע גם לקונצרטים הנערכים בכנסיית איה אירנה (Aya Irini; "הקדושה אירנה") שמעברו הדרומי-מערבי של המיצר, במתחם ארמון טופקאפי (Topkapi). הכנסייה הביזנטית הזאת נפתחת לקהל רק בימי הפסטיבל, שבמהלכו משמיעים בה בין השאר בביצוע בכורה יצירה תורכית חדשה בתחום המוזיקה הקלאסית.

פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של איסטנבול
פרטים בטלפון 90-212-2604533.

הקשרים שבין הספרות המקומית והמוזיקה התורכית אינם מתמצים באופרות. בחנויות הספרים של איסטנבול אפשר לקנות את יצירותיו של המיסטיקן ג'לאל א-דין רומי (Celaleddin Rumi), מייסדו של מסדר הדרווישים המחוללים, שמופיעים פעם בחודש, בכל יום ראשון האחרון שבו, במוזיאון לספרות הדיוואן (Divan Edebiyati Müzesi) שברחוב גאליפ-דדה (Galipdede Caddesi), ההמשך הדרומי-מערבי של מדרחוב איסתיקלל. המופע המיסטי נמשך כשעתיים, ובחלקו הראשון מנגנת תזמורת הדרווישים בכליה המסורתיים.

המוזיאון לספרות הדיוואן
טלפון: 90-212-2454141.

ניגוד משלים למוזיקה המופנמת של הדרווישים מספקת המוזיקה הצבאית העות'מאנית, שהולידה פרודיות כדוגמת ה"מארש התורכי" למוצרט ו"מארש היניצ'רים" לבטהובן. מי שרוצה לטעום מטעמה של המוזיקה הזאת יוכל לעשות זאת במוזיאון הצבאי (Askeri Müze), הנמצא מצפון לכיכר טקסים. מדי יום (חוץ מימי שני ושלישי), בין השעות 15:00 ו-16:00, מופיעה במוזיאון תזמורת היניצ'רים, המסדר האימפריאלי, שנוסד במאה ה-15 ובעבר ליווה את החיילים אל הקרב. במוזיאון מופיעה התזמורת בכל תפארתה – על תלבושותיה המסורתיות, הדגלים, כלי הנשיפה וההקשה. לפני הקונצרט מוקרן במקום סרט על התזמורת ותולדותיה – פַן נוסף בחיי המוזיקה והתרבות העשירים של איסטנבול. 

המוזיאון הצבאי
טלפון: 90-212-2487115. 

כתב: בני ציפר

מופעי האולמות
באיסטנבול פועלים אולמות רבים, שבהם נערכים מופעי תיאטרון ומוזיקה מגוונים. הגדולים והחשובים שבהם הם Atatürk Kültür Merkezi, הנמצא בכיכר טַקסים, ו-Cemal Reşit Rey Konser Salonu שבחרבייה, ליד מלון היאט. בשני האולמות הללו מופיעות תזמורות המנגנות מוזיקה קלאסית; להקות בלט וג'אז; מקהלות המתמחות במוזיקה תורכית קלאסית; והרכבים של מוזיקה עממית.
בחודשי הקיץ, בין אמצע מאי לסוף אוגוסט, היצע המופעים גדול ביותר. העונה נפתחת עם פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של איסטנבול, המארח אמנים מכל רחבי העולם, ממשיכה עם פסטיבל הג'אז (Akbank International Jazz Festival), ומסתיימת בסדרת קונצרטים תחת כיפת השמים.
את המופעים הפתוחים מארחים שני תיאטראות הנמצאים תחת כיפת השמים. הראשון הוא Açik Hava Tiyatrosu, ואילו השני הוא Rumeli Hisar, מבצר עות'מאני יפהפה, השוכן על הגדה האירופית של הבוספורוס. מופעי הקיץ מושכים אליהם בדרך כלל קהל רב, ולכן מומלץ לקנות כרטיסים מוקדם ככל האפשר.

Atatürk Kültür Merkezi
טלפון: 90-212-2515600.

Cemal Reşit Rey Konser Salonu
טלפון: 90-212-2405012. 

כתב:  ערן לבני 

יין ואווירה
מדרחוב איסתיקלל הארוך הוא מרכז חיי הלילה של איסטנבול. בצד מסעדות ומועדונים רבים, יש בו ובסמטאות היוצאות ממנו גם בארים-מסעדות, המתמחים ביין ובמזטים של ירקות, דגים ופירות ים.
הבאר הוותיק והיפה מכולם הוא פאנו (Pano), הנמצא ברחוב קויונג'ו קולואו, מול בית הספר גלאטהסראי. זהו שריד לימים הרחוקים, שבהם רוב תושבי השכונה היו יוונים. בקומת הכניסה יש דלפקים ארוכים, שבהם ניתן לשתות בעמידה, ואילו הקומה התחתונה היא מרתף יין ישן, שהוסב לחדר אוכל. ארוחה, כולל יין, עולה החל מעשרה דולר לאדם.
אם אין מקום בפאנו, תוכלו לסעוד בבאר שארבי (Sarabi), הנמצא במדרחוב איסתיקלל. הבאר הזה אופנתי יותר מפאנו ומחיריו דומים, אבל יש בו פחות אווירה. הנציג הטוב ביותר של הדור הישן של הבארים המסורתיים, ה-Meyhane, שבהם שותים ראקי (סוג של ערק) ושומעים מוזיקה ישנה, הוא אימרוס (Imros). הבאר הזה שוכן בסמטת נווזדה, ליד השוק שבמרכז מדרחוב איסתיקלל. לאימרוס כדאי להגיע בשעות אחר הצהריים, ולשבת בשולחנות הרחוב. ארוחה ממוצעת תעלה כאן כ-15 דולר לאדם.

פאנו
כתובת: Koyonçu Kuluğu 4.
טלפון: 90-212-2926664.

שארבי
כתובת: במדרחוב איסתיקלל 174.
טלפון: 90-212-2444609.

אימרוס
כתובת: Nevzade Sokak 24.
טלפון: 90-212-2499073. 

כתב:  ערן לבני 

כדורגל, משחק האוהדים
הקרנבל המתרחש ביציעי הכדורגל באיסטנבול דוחק לעיתים לשוליים את האירועים על המגרש. מי שלא ראה 30,000 צופים שרים, מְתאמים קריאות עידוד משני יציעים נגדיים וקופצים לקול תופי ענק – לא יוכל להבין מדוע קבוצות כמו ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד חוששות לשחק באיסטנבול.
שלוש הקבוצות הבכירות באיסטנבול הן גם שלוש קבוצות הצמרת של תורכיה, וההזדהות איתן חורגת הרבה מעבר להשתייכות אזורית, אתנית או פוליטית. בשנים האחרונות, המצליחה מכולן היא גלאטהסראי (Galatasaray), המכונה "ג'ים בום". מאז זכייתה ההיסטורית בגביע אופ"א, שחקני הקבוצה, הלובשים מדים אדומים-צהובים, הם סמל לשאיפה התורכית להשתלב באירופה. מגרשה של גלאטהסראי, "עלי סמי יין" (Ali Sami Yen), נמצא בחלק האירופי של העיר, ואפשר להגיע אליו דרך רחוב ג'ומהורייט 
(Cumhuriyet Caddesi), הסמוך לכיכר טַקסים. כל אוטובוס ומיניבוס החוצים את שכונת שישלי (Şişli) ומגיעים לתחנה הגדולה במג'דיהקוי (Mecediyeköy) יביא אתכם אל המגרש בתוך כשלושים דקות.
בחלק האירופי של העיר, ליד ארמון דולמבחצ'ה (Dolmabahçe), נמצא אצטדיון אינונו 
(Inönü). זהו המגרש הביתי של קבוצת בשיקטש (Beşiktaş), "הנשרים", שצבעי מדיה שחור-לבן. למגרש מגיעים בתוך דקות ספורות של נסיעה בדולמוש היוצא מרחוב  אינונו 
(Inönü Caddesi), מתחת לכיכר טַקסים. אם אתם באים מהעיר העתיקה, כדאי לכם להגיע לתחנת אמינונו (Eminönü), שבחזית השוק המצרי, ולנסוע באחד האוטובוסים העוברים בשכונת בשיקטש. הנסיעה אורכת כחצי שעה, ויורדים בתחנה שלפני ארמון דולמבחצ'ה.
פנרבחצ'ה (Fenerbahçe), שצבעי מדיה כחול-צהוב, היא נציגת החלק האסייתי של איסטנבול. זוהי אחת הקבוצות האהודות ביותר בתורכיה, בה כיכב חיים רביבו. כדי להגיע למגרש שלה, עולים ברציפי אמינונו או בשיקטש על המעבורת המפליגה לשכונת קדיקוי 
(Kadiköy). מרציף התחנה חוצים את הכביש, נוסעים באחד האוטובוסים הנושא את הכיתוב FB בצד המספר, ויורדים ליד רחוב בדט (Bağdat Caddesi). משך הנסיעה – כשעה. אחרי המשחק ממתינים מחוץ למגרש אוטובוסים מיוחדים, המגיעים לכל חלקי העיר.
מבנה היציעים בשלושת המגרשים זהה. הכרטיסים לשני היציעים האחוריים (Eski Açı‎‎‎k ו-Yeni Açı‎‎k) הם הזולים ביותר – כחמישה מיליון לירות תורכיות (כשבעה דולר אמריקאי). מומלץ לבחור ב-Yeni Açı‎‎k, כיוון שליציע זה קומה שנייה, שממנה נוח לצפות. כדי להשיג כרטיס ליציע האחורי, יש להגיע למגרש כשעה וחצי לפני משחק ליגה רגיל, וכשעתיים וחצי לפני דרבי או משחק בגביע אירופה.
היציעים הנוחים והיקרים יותר הם Kapalı‎‎‎ ו-Numaralı‎‎‎‎, הנמצאים בצידי המגרש. כרטיס לראשון עולה כ-15 מיליון לירות תורכיות (כעשרים דולר), ולשני, שהמושבים בו ממוספרים, כ-25 מיליון (כ-35 דולר).
למרות הדימוי הרווח, הקהל התורכי לא אלים, ואף מפגין אדיבות בתור לקופות. מי שסבלניים פחות הם אנשי הביטחון, שלא יהססו להחרים מציתים, מטבעות, בקבוקי שתייה וכל חפץ החשוד כמסוכן. כדי להציל את מכנסיכם, ראוי להצטייד מראש בפיסת בד או בעיתון, שכן איש לא טורח לנקות את מושבי היציעים. 

כתב:  ערן לבני 

בתי מרחץ
רכילות בין האדים
בתי המרחץ התורכיים והתרבות שהתפתחה סביבם הם ירושה מהתקופה הביזנטית. במשך מאות שנים שימש החמאם כמקום מפגש נפרד לגברים ולנשים, שם סופרו הרכילויות הטריות ביותר והוסר מעט עול המוסר השמרני. אגף הנשים היה אפוף מסתורין, כיוון שזהו המקום היחיד שבו יכלו נשות העיר להיות חופשיות משלטון הגברים – מה שגרם לבעלים הקנאים לפתח סיפורי מעשיות על אודות המתרחש בין האדים.
כיום לא נותרו באיסטנבול הרבה חמאמים, ואלה ששרדו מתחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון כולל בתי מרחץ שכונתיים קטנים וזולים. הם פזורים בעיקר בשכונות העניות, שבבתיהן אין מים חמים בשפע. לסוג השני משתייכים חמאמים עות'מאניים גדולים ועתיקים, הפועלים זה מאות שנים. באלה נותר מעט מהפאר התרבותי של האימפריה המתה.
הגדול והחשוב בחמאמים ההיסטוריים הוא חמאם צ'מברליטש (Çemberlitaş Hamami) שבעיר העתיקה. בית המרחץ הזה, שנבנה על ידי סינאן, ניצב ליד הבזאר הגדול, מול תחנת החשמליתCemberlitaş . הוא פועל שבעה ימים בשבוע, מ-6:00 עד 24:00, והכניסה אליו (כולל מסאז') עולה כעשרה דולר אמריקאי. לא הרחק ממנו, במורד רחוב טשדיבק צ'שמה (Taşdibek Çeşme), היוצא מדרך דיוואן (Divan Yolu), נמצא חמאם היסטורי קטן יותר – חמאם אמין סינאן 
(Emin Sinan Hamamı‎‎). מחיר הכניסה אליו דומה, אבל הוא נסגר מוקדם יותר.
חמאם חשוב נוסף, חמאם גלאטהסראי (Galatasaray Hamamı‎), נמצא בסמטת טורנאג'י באשי (Turnacı Başı Sokak), היוצאת ממדרחוב איסתיקלל (İstiklal Caddesi). החמאם הזה פתוח עד שעות הערב המאוחרות, והוא מודרני יותר מהשניים הקודמים. הכניסה אליו (כולל מסאז') עולה כ-15 דולר. 

כתב:  ערן לבני

קניות
שווקים: אוצרות בסמטאות
חנויות שטיחים, שוקי תבלינים ודוכני אוכל. מדריך מהיר לקניית שטיחים והצעה לביקור בשווקים פחות מתוירים

השוק המקורה, מבוך של עשרות סימטאות, מושך אליו המוני תיירים. רבים מהם מחמיצים את שוק כלי העבודה, המתנהל בסמטאות המקבילות לקרן הזהב | צילום: יואב לף

גם אם אינכם מתכוונים לקנות שטיח במהלך ביקורכם באיסטנבול, אל תחמיצו את הביקור בחנות שטיחים, שם יפרוש בפניכם המוכר שטיח אחר שטיח, יגיש לכם תה תורכי חריף או תה תפוחים מתוק, בעודו מפאר ומהלל את אמנות האריגה.
אם אתם מתכוונים לקנות שטיח, יש כמה דברים שכדאי לדעת. שטיחים נחלקים לשני סוגים עיקריים: שטיח בעל מרקם פרוותי עשוי קשרים, המכונה "הָאלי"(Halı) , ושטיח עשוי באריגה חלקה, ללא קשרים, הנקרא "קילים" (Kilim המלה היא ביחיד, ואין לומר בטעות קיל, כי איש לא יבין לְמה הכוונה). הקילים הוא אריג של חוטי שתי וערב, שסביבם אפשר ללפף חוט נוסף, כדי לקבל שטיח בעל מרקם עבה יותר, הנקרא "סומַאק" (Sumak). כאשר מוסיפים על המשטח נקודות של רקמה, התוצר מכונה "ג'י'ג'ים" (Cicim) או "זילי".
באופן מסורתי נארג הקילים בשבטי נוודים או בכפרים של נוודים למחצה. הוא משקף את הסגנון המיוחד לקבוצה האתנית ולאזור שממנו בא, אך עם זאת יש בו משום יצירה אישית של האישה או הנערה שארגו אותו.
בניגוד לשטיחי קשרים, שהדגם שלהם מוכן מראש על נייר משבצות, וכמה אנשים יכולים להשתתף בהכנתו בעת ובעונה אחת, הקילים מקבל את צורתו באופן ספונטני, תוך כדי אריגה. התוצאה אמנם מדויקת פחות מזו של שטיח הקשרים, אך יש בה דמיון ואמירה אישית. לכל מוטיב בשטיח שם משלו, והוא מסמל משהו מחיי האישה או המשפחה: בית, הריון, ילדים, בריאות, מזל. כך יכולה נערה צעירה לטוות בקילים את חלומותיה, ואישה נשואה את תקוותיה, את געגועיה, או את אכזבותיה וצערהּ.

כמו שדה באביב
השטיחים עשויים צמר, כותנה או משי. השימוש בצמר גמלים ועיזים נדיר יחסית, ורק נוודים מעטים אורגים ממנו שטיחים. צמר זה פחות מעודן וקשה יותר לעיבוד, בהשוואה לצמר הכבשים הגמיש והרך, שהוא החומר העיקרי בתעשיית השטיחים. ואולם, צמר הכבשים הוא לעיתים דק מאוד, ובמקרה זה דגמי השטיחים מפורטים, ומחיריהם גבוהים יותר.
לפעמים כוללים הדגמים מוטיבים לבנים, שאי אפשר להפיקם בחוטי צמר, ואז משובצים בשטיח חוטי כותנה לבנים. כותנה יכולה לשמש גם כשתי לשטיחי צמר או לשטיחי המשי הקטנים, המיוצרים בבתי המלאכה של העיירה הרקה (Hereke) והעיר הגדולה קייסרי 
(Kayseri). הדגמים המיוצרים בבתי המלאכה הללו ציוריים ומעודנים, ואפשר לתלותם על הקיר כמו תמונה. מחירו של שטיח המשי תלוי בצפיפות הקשרים, ומחושב ביחידות של דצימטר.
צבעי השטיח, על הרכבם הכימי ומבחר גוניהם, הם גורם מכריע ביופיו של המוצר ובמחירו. בעבר היו הצבעים מופקים מחומרים טבעיים: פרחים, פירות ושורשים שונים. מבחר הגוונים של הצבעים הטבעיים, שלעולם אינם חוזרים על עצמם במדויק, אפילו בקטעים שונים של אותו השטיח עצמו, הוא עצום. כמה מן הגוונים נדירים יותר, ועל כן זוכים להערכה מיוחדת. למשל, סגול-חציל, ורוד-אפרסק וירוק עמוק. שטיחים בצבעים טבעיים עשירים וזוהרים יותר מאלה שנצבעו בצבעים סינתטיים, משחק הגוונים בהם מלא חיים ושמחה, ויופיו של הטבע משתקף בהם כמו שדה באביב, בוסתן פרי בקיץ או כרמים בסתיו.
הצבעים הטבעיים אינם דוהים עם הזמן, אלא אדרבא, נעשים רכים וחמים יותר ויותר. לעומתם, צבעי אנילין תעשייתיים, שהשתלטו על השוק לפני כשבעים שנה, מאבדים את חיותם עם הזמן, עד שכל הגוונים מאפירים והופכים דומים זה לזה. כדי לדעת באילו צבעים נצבע שטיח בן כמה עשורים, די להפוך אותו על פניו. אם יש הבדל ניכר לעין בין הצבעים שעל פני השטיח לבין הצבעים שעל גבו – פירוש הדבר שנעשה שימוש בצבעים סינתטיים. לאחרונה ניכרת מגמה של חזרה לצבעים טבעיים, לפחות לאלה שקל יחסית להפיקם. מחירם של שטיחים חדשים שנצבעו בצבעים טבעיים גבוה לעיתים מזה של שטיחים ישנים.
אבל למרות זאת, תפארת השוק ומקור גאוותו הם דווקא השטיחים הישנים, בעיקר קילים, שקשה יותר ויותר למצוא אותם. כל שטיח ישן הוא בבחינת יצירת אמנות ייחודית, ולכן קל כל כך להתמכר לחנויות השטיחים ולבלות בהן שעות ואף ימים. לכן, אם אינכם רוצים לבלות את כל ימי ביקורכם באיסטנבול בחנויות השטיחים, ועם זאת אתם מבקשים להכיר דגמים שונים ולבדוק איכויות ומחירים, כדאי שתבקרו בחנות השטיחים הממשלתית.

החנות (Turkish Handwoven Carpets Sale Centre) פועלת בבית מרחץ מהמאה ה-16 (Haseki Hürrem Hamami), בין כנסיית איה סופיה (Ayasofya) והמסגד הכחול 
(Sultanahmet Camii). כיוון שהחמאם נועד לשימוש של בני שני המינים, נבנו בו שני אגפים זהים – זה של הגברים פונה אל הכיכר ונפתח אליה ישירות, ואילו זה של הנשים מוצנע מאחור. באגף הראשון מוצגים שטיחי קשרים, ובשני שטיחי קילים מצמר וממשי. כל השטיחים המוצעים בחנות ארוגים לפי דגמים עתיקים, וחלקם צבועים בצבעים טבעיים. המחירים במקום נתונים תחת פיקוח.

אפשר לקנות בחנות שטיחים, ואפשר רק להתרשם מן הדגמים, ללמוד על איכויות ומחירים, ובאותה העת לבקר בחמאם היפה.

חנות השטיחים הממשלתית
טלפון: 90-212-5118192. 

כתבה:  ד"ר רחל מילשטיין

השווקים הלא-מוכרים
בימים הרחוקים, כאשר איסטנבול היתה מורכבת מעיירות קטנות ומכפרים, כל שכונה התאפיינה במעדנים ובמוצרים, שאותם ניתן היה למצוא רק בה. כך נקשר שמה של סארייר (Sari‎yer) עם מיני בורקס (Börek), ולקנליג'ה (Kan‎lı‎‎ca) היו נוסעים במיוחד כדי לקנות יוגורט. אמינונו (Eminönü) היה אזור של תבלינים, ובשום מקום לא היו דגים טובים יותר מאלה שנמכרו בבשיקטש (Beşiktaş). כיום, עם כניסתם של הסופרמרקטים האחידים, ירדה חשיבותו של השוק השכונתי. באופן טבעי מעדיפים יותר ויותר אנשים את הנוחות שמציעים המרכולים, אולם למרות זאת, עדיין אפשר להריח בשוק את שלל הניחוחות של איסטנבול הישנה.
המפורסם שבשוקי העיר הוא השוק של אמינונו. כמעט כל תייר עובר דרך השוק המצרי ושוק התבלינים, אבל רבים מחמיצים את שוק כלי העבודה, המתנהל בסמטאות המקבילות לקרן הזהב. בשבילים הצרים נמכרים כלים שונים – כמעט כולם מיוצרים בעבודת יד ונמכרים במחירי מציאה. ואפשר גם לעצור באחת ממסעדות הפועלים, ללגום מרק, לאכול קבאב ולהרוות את הצימאון אצל עגלת רחוב, שהלימונדה והאיירן שלה אין משובחים מהם בכל העיר.
שוק כלי העבודה של אמינונו מסתיים בבנייני התעשייה הזעירה של אונקפני (Unkapanı). שורת מבנים מכוערים אלה, במיוחד בניין מספר 6, היא בבחינת מכרה זהב עבור מי שהמוזיקה התורכית מציתה את דמו. חמש הקומות של הבניין האחרון לפני קרן הזהב מאוכלסות באינספור חנויות מפעל, המוכרות דיסקים וקלטות בהנחה של 33 אחוז. אפשר למצוא שם הכל: מערבסקות, דרך רוק אנטולי ועד למוזיקה עממית ולמוזיקה קלאסית עות'מאנית.
השוק של בשיקטש, שאותו חוצה שדרת ברברוס (Barbaros Bulvarı), הכביש הראשי העולה מרציף המעבורות לצפון העיר, הוא סיפור אחר לגמרי. מצידה המערבי של השדרה, מאחורי שורת בתי קפה ובלב סמטאות ציוריות, חבוי שוק דגים גדול ועשיר. מלבד הדגים ופירות הים הטריים יש בו מעדנים קולינריים, כמו הקיימאק (Kaymak) – מעין חמאה מוקצפת, המפארת רבים מהקינוחים התורכיים, פירות יבשים, ועוד.
במרכז מדרחוב איסתיקלל, מול בית הספר גלאטהסראי ובצד מסעדות התיירים של פסאז' צ'יצ'ק (Çiçek Pasajı‎‎‎), פועל השוק של בייאולו. מסעדותיו הרבות מומלצות יותר ממרכולתו היקרה בדרך כלל. בנוסף לבארים (Meyhane) הישנים, שאין טוב מלהעביר בהם אחר צהריים עם ראקי ומזטים, יש בשוק מזנונים מהירים, שבהם תוכלו ליהנות מכריך קוקורץ' 
(Kokoreç), תערובת מתובלת מאיבריה הפנימיים של פרה, או סנדוויץ' משפודי מידייה
(Midye), צדפות מטוגנות.

כתב:  ערן לבני