אוכל
לא הרבה ייאמר לזכותו של האוכל הגואטמלי. הוא אינו רע, אך בהחלט בסיסי ומורכב ממנות יסוד שחוזרות על עצמן כמעט בכל ארוחה (בוקר, צהריים וערב). ראש וראשונה להן היא הטורטייה
(Tortilla) – לחם התירס הידוע, המתלווה כמעט לכל מנה מקומית. אחריה, לצדה או עליה מגיעה השעועית השחורה
(Frijoles, פריחולס), כשהיא מבושלת, אפויה או כממרח (על הטורטייה, כמובן).
את השילוש הקדוש חותמות הביצים (Huevos, ווֶבוֹס), החביבות מאוד על המקומיים ומגיעות בשלל צורות. בנוסף תמצאו כאן מיני בשר, כמו עוף בגריל או המבורגר. הצמחוניים לא ישבעו נחת, וייאלצו להסתפק בעיקר באורז וירקות מאודים, או יפנו (הם וכל מי שקצה נפשו בטורטייה) למסעדות סיניות זולות שקיימות פה ושם. כאשר תיסעו במשך שעות על שעות באחד האוטובוסים הציבוריים, תוכלו להשביע את רעבונכם בחטיפים הנמכרים מידיהן של בחורות המכריזות "Hay comida" (משהו כמו "יש אוכל"), וכוללים את כל הנזכר לעיל, כמו גם גלידה, בוטנים ובננה בשוקולד.
כתבה: שירלי נווה

לינה
גואטמלה מציעה מגוון רחב של מקומות לינה, ממלונות בוטיק מפוארים דרך מלונות רשתיים, בתי הארחה מקומיים, אכסניות נוער, ועד בתי משפחות, אתרי קמפינג וחוות מקומיות. המחירים קבועים במהלך רוב השנה, אך בחגים החשובים – בעיקר פסחא וחג המולד – וגם במועדי פייסטות שונות, המחירים עולים וקשה מאוד למצוא מקומות במלונות הטובים. לנוסעים בתקופות אלו כדאי להזמין כמה חודשים מראש. אתר אינטרנט (באנגלית) לכלל אופציות הלינה:
www.1000traveltips.org/guatemal.htm

מלונות
בתי המלון מסווגים בשיטת הכוכבים המוכרת. רמת השירותים בהם נמוכה בהשוואה למלונות בסיווג דומה באירופה, אבל המצב משתפר. טווח המחירים הוא בין שלושים ל-150 דולר ללילה, כולל ארוחת בוקר. בכל אחד ממרכזי התיירות (אנטיגואה, פלורס, פנחצ'ל) נמצאים לפחות שני מלונות ברמה גבוהה מאוד, ותמיד במקומות או במבנים מיוחדים המצדיקים את התשלום הגבוה. בגואטמלה סיטי ישנם הרבה מלונות לאנשי עסקים ששייכים לרשתות בינלאומיות (מריוט, הולידיי אין ועוד). מידע על בתי המלון אפשר למצוא באתר האינטרנט: www.guatemalaweb.com/enhotelslista.htm

פנסיונים
בגואטמלה יש פנסיונים (Hospedaje) רבים, שמהווים אופציה זולה מאוד ללינה, עם מחירים של חמישה עד 15 דולר ללילה, בהתאם לסוג החדר (ישנם חדרים משותפים וחדרים זוגיים). בדרך כלל הפנסיונים מנוהלים על ידי בני משפחה אחת, החדרים פשוטים מאוד ולרוב נקיים. רובם אינם מספקים ארוחת בוקר, אך בחלקם יש מטבח שבו אפשר להשתמש. בדרך כלל הפנסיונים מספקים את שירותי התיירות הנחוצים וקשורים לסוכנות מקומית. בספר "Guatemala Hand book" בהוצאת Footprint נמצאת הרשימה הטובה והמעודכנת ביותר של פנסיונים, בליווי המלצות מטיילים.

בתים פרטיים
בכפרים הקטנים ניתן ללון בבתי משפחה המספקים חדר במחיר שלושה עד עשרה דולר. החדר הוא בסיסי מאוד עם מקלחת לא צמודה. ניתן להשתמש במטבח של המשפחה או לאכול עם בני הבית. למעט המחיר, היתרון בלינה כזו הוא ההיכרות האינטימית עם המקומיים. כמו כן, המשפחות עוזרות במציאת סיורים זולים יותר, ולעתים מארגנות סיורים בכוחות עצמן.

קמפינג
ישנם כאן אתרי קמפינג לא רבים, המציעים בעיקר חלקת אדמה קטנה לאוהל, אך לא את שאר השירותים המוכרים כגון מסעדות, מקלחת או חניה לרכב. המידע הטוב ביותר לגבי אתרי הקמפינג נמצא במדריכי הטיולים.

חוות מקומיות
בגואטמלה פזורות חוות חקלאיות (Finca) מבודדות, בעיקר בשטח שמצפון לגואטמלה סיטי לכיוון פלורס. החוות מציעות לינה פשוטה למדי, אך לעתים אפשר לצאת מהן לטיולי סוסים או לטיולי הליכה קצרים וארוכים. ישנן גם חוות המציעות חבילות בריאות שבועיות, שאותן צריך להזמין מראש.
כתב: רענן בן בסט

קניות
עושים שוק ברחבי גואטמלה

כתב: גילי חסקין

יום שוק הוא חוויה אנתרופולוגית ואירוע חברתי שוקק. לתיירים זו הזדמנות לקנות פירות, ירקות ועבודות יד, לראות את ההתנהלות השקטה של הקונים והמוכרים ולצלם את הצבעוניות המשתוללת. עבור המקומיים, השוק הוא מקום מפגש, עיתון חי. השעות היפות לביקור בשווקים הן שעות הבוקר המוקדמות. שווקים המיועדים לתיירים, כמו באנטיגואה, בפנחצ'ל ובצ'יצ'יקסטננגו, נפתחים מאוחר יחסית (בין שבע לשמונה בבוקר). שוקי המקומיים, לעומתם, שוקקים כבר בשש, וב-12:00 הם ריקים. שימו לב: השווקים הצפופים הם כר פעילות נוח לכייסים.

סן פרנסיסקו אל אלטו (San Francisco el Alto): הכפר נמצא במרחק של כארבעים דקות נסיעה מהעיירה קצאלטננגו (Quetzaltenango, המכונה שֶלָה Xela). השוק, הנערך בימי שישי, אותנטי להפליא וכמעט אין בו עבודות יד. הוא ידוע בבעלי החיים הנמכרים בו, ואפשר לראות בו נשים עמוסות בתרנגולות, ילד המנסה להשתלט על תרנגול הודו וזקנה עם עשרים גורי חזירים.

אלמולונגה (Almolonga): העיירה הקטנה שוכנת במרחק של כארבעה קילומטרים מקצאלטננגו, ושוק ירקות ציורי נערך בה ביום חמישי. מלבדו מתקיים שם מדי יום שוק קטן.

סוניל (Zunil): הכפר הססגוני, השוכן סמוך לקצאלטננגו, התברך בנוף יפהפה ובמראה הנשים הכובסות את בגדיהן הרקומים בנהר. השוק המקומי, שבו מוכרים פירות וירקות, מתקיים ביום שני. מדי יום נערך בו גם שוק קטן.

מומוסטננגו (Momostenango): כפר הררי במרחק 35 קילומטר מסן פרנסיסקו אל אלטו, ובו מרכז לתעשיית שמיכות צמר. ביום רביעי נערך יום השוק של הכפר, ובו מוכרים פירות, ירקות ופיצ'פקעס. המקומיים מדווחים גם על שוק קטן בשבת.

טוטניקפאן (Totonicapan): סן מיגל טוטניקפאן היא עיירה הררית נעימה ובה מרכז לעבודות יד. בימי שלישי נערך שוק ירקות ופירות, שבו אפשר לראות מקומיים בני שבטים שונים עם שלל בגדיהם הצבעוניים. שוק קטן יותר מתקיים בימי שבת.

טודוס סנטוס (Todos Santos): לטעמי, זהו השוק היפה במדינה, ואף שיש בו רק פירות וירקות, שווה להגיע כדי לראות את הלבוש הרקום של המקומיים שברחובות הציוריים. השוק נערך ביום שבת. בספרות מדווח על שוק קטן ביום רביעי, אך הוא עלוב למדי.

נבאח (Nebaj): תיירים כמעט לא מגיעים לכפר המרוחק הזה, השוכן ברכס קוצ'ומטאנס (Cuchumatanes) שבמערב המדינה. הנוף עוצר נשימה והמקומיים לבושים בבגדים רקומים בדוגמאות ייחודיות. בימי ראשון וחמישי מתקיים במקום שוק, שבו מוכרות נשות הכפר הזה והכפרים הסמוכים צ'חול (Chjul) וקוצאל (Cotzal) תוצרת חקלאית ועבודות יד נהדרות.

פנחצ'ל (Panajachel): בשוק הענקי של עיירה זו, המשמשת מרכז תיירותי לשפת אגם אטיטלן, יש מבחר עצום של עבודות יד, אך בדומה לאנטיגואה אין שם עניין אתני רב. מומלץ לצאת מכאן לשווקים שבסביבה, כגון סולולה או סנטיאגו אטיטלן.

סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan): אל הכפר סנטיאגו אטיטלן אפשר להגיע מפנחצ'ל, בשיט על אגם אטיטלן. נשות הכפר ידועות בבגדיהן הרקומים בציפורים צבעוניות. מדי יום ראשון מתקיים כאן שוק גדול, עם ירקות ופירות, ומעט עבודות יד.

סולולה (Solola): כפר קטן וציורי הצופה על אגם אטיטלן, ונמצא במרחק של כעשרים דקות נסיעה מפנחצ'ל. רוב תושבי הכפר הם בני שבט הקקצ'יקל (Cakchikel). בימי שישי מתקיים שוק ססגוני, הנחשב לאחד היפים במדינה ובאמריקה המרכזית כולה, ומוכרים בו פשוט הכל – מאכלים מקומיים, בדים, מחצלות, פירות וירקות. בגדיהם של הקקצ'יקל ידועים בצבעיהם הרועשים, והמוני האנשים הרוחשים בשוק מעניקים לכפר מראה מדהים, פסיכדלי כמעט. בימי שלישי נערך שוק קטן נוסף, אבל שווה להתאמץ ולהגיע ביום שישי.

אנטיגואה (Antigua): מדי בוקר מתקיים שוק בכיכר אלמדה דה סנטה לוסיה (Alameda de Santa Lucia). בדומה לשוק של פנחצ'ל, שוק זה לא מספק חוויה אתנית ואינו פוטוגני במיוחד, אך יש בו עבודות יד בטווח רחב של מחירים ואיכויות, יותר ממה שאפשר למצוא ברוב חלקי המדינה. שוק גדול יותר מזה מתקיים ביום שני בשבוע.

פסטיבלים
כל הקדושים והשמות
כמו במקומות אחרים גם בגואטמלה התערבבו מסורות מקומיות עם הדת הקתולית. לאורך כל השנה חוגגים כאן את חגי הקדושים המקומיים, חגים נוצריים, וגם את יום המתים. והכל, לפי מיטב המסורת, נחגג באופן צבעוני במיוחד

כתב וצילם: גילי חסקין

בגואטמלה אוהבים לחגוג. כמעט כל חג נוצרי הופך כאן לפסטיבל צבעוני ורב רושם ומהווה סיבה למסיבה. יש בחגים הללו הזדמנות להפגין את הבגדים היפים ביותר, לחבוש מסיכות, להתקשט בנוצות, ולהשכיח את צרות היומיום בעזרת מוזיקה, ריקודים ואלכוהול. זו הזדמנות לחוות את המסורות העתיקות (רובן עוצבו אמנם לאחר הכיבוש הספרדי, אך הן מביעות כיסופים רומנטיים לתקופה שהיתה ואיננה). לכן, כאשר מתכננים את הטיול בגואטמלה, כדאי מאוד לקחת בחשבון את מועדיהם של חגים ואירועים עממיים, המעניקים לטיול ממד נוסף.
יש בגואטמלה שני סוגי חגים: פייסטה (Fiesta) הוא חג עם שורשים דתיים, המוקדש למועד או לקדוש נוצרי כלשהו, כמו למשל חגיגות ה"הריון ללא חטא" (Immaculate Concepcion), המתקיימות ברחבי המדינה ב-8 בדצמבר. פֶריה (Feria), לעומת זאת, הוא פשוט יריד, אירוע שאין לו משמעות דתית, דוגמת יום הצבא, שנחגג ב-5 במאי.
כל חג קתולי הוא גם פרצה שדרכה מבצבצות המסורות הפרה-קולומביאניות ופורצות החוצה. למעשה, לא נותר הרבה מהעבר הפרה-קולומביאני, היות שהכובשים הספרדים מחקו כמעט כל זכר שלו, אך תחת פני השטח עוד ישנם סממנים מקומיים עתיקים, או לפחות פרשנות מודרנית של התרבות העתיקה.

מרץ או אפריל > חגיגות השבוע הקדוש

הפסחא נחשב לחג העתיק ביותר בעולם הקתולי. זהו השבוע הקדוש (Semana Santa) המציין את הפאסיון, מחזור חייו האחרון של ישו. מחזור זה מתחיל ביום ראשון של התמרים, היום שבו נכנס ישו לירושלים, ממשיך עם הסעודה האחרונה ביום חמישי ולאחריה הצליבה ביום שישי, ומסתיים בעלייתו השמיימה של ישו, ביום ראשון. ימים שישי ("הטוב"), שבת וראשון הנם ימי חג רשמיים בכל מדינות האזור, ובגואטמלה נוסף להם גם יום חמישי.
במשך שבוע נראים ילידי אמריקה כשהם משחזרים אירוע שהתרחש בחצי השני של כדור הארץ לפני כאלפיים שנה. מאות אינדיאנים מייצגים את החיילים הרומאים, אלפים לבושי ג'לביות לבנות וחבושי כאפיות מייצגים את היהודים (כאשר הערתי לרבים כי זהו לבוש המאפיין דווקא ערבים, הגיבו בתנועת יד מבטלת והפטירו "ערבים, יהודים, אותו הדבר"(.
גולת הכותרת של החגיגות הן התהלוכות ההמוניות. ארונות כבדים ועליהם פסלי קדושים נישאים בידי המאמינים, הנאנקים תחת כובד המשקל אך נסערים מעצם החוויה הדתית. מדי בוקר שוקדים מאות מקומיים על הכנת שטיחי ענק מנסורת צבעונית ומפרחים. חלקם עובדים כל הלילה על הכנת שטיח כזה, מלאכת מחשבת ממש, והשטיח המושלם מוצג לראווה זמן קצר לפני שהוא נרמס תחת רגלי החוגגים. לעתים מתרחשים אירועים קטנים אך מסעירים, פרי יוזמה מקומית, כמו תיאור משפטו של ישו בידי הנציב הרומי פונטוס פילטוס, או שחזור הצליבה, כאשר המוקע נכנס לטראנס של ממש.
המקום הפופולרי ביותר לשהות בו בעת החגיגות הוא העיירה אנטיגואה (Antigua), בה ניתן לקבל בלשכת המידע לתיירים ובבתי המלון תוכנייה מודפסת של האירועים. מקומות מומלצים נוספים הם הכפרים סביב אגם אטיטלן (Atitlan), ובמיוחד הכפר סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan), שם לובשים המקומיים חולצות רקומות יפהפיות, ומוציאים לתהלוכה את אל העושר משומון, שבעיני כמה מהם הוא התגלמות יהודה איש קריות.

31 באוקטובר > יום המתים
מדי שנה ב-31 באוקטובר נחגג יום המתים (Dia de los Muertos), שגם הוא חג קתולי. למחרת, ב-1 בנובמבר, נחגג Dia de los Infantes, היינו "יום הילדים המתים", וב-2 בנובמבר נחגג Dia de los Santos, "יום כל הקדושים". לא תמיד מקפידים המקומיים על הכינויים השונים, ובמקומות רבים 1 בנובמבר מכונה "יום כל הקדושים" ו-2 בנובמבר – "יום המתים".
בתאריכים אלו מציינים המקומיים, לבנים כאינדיאנים, את קרוביהם שהלכו לעולמם. בתי הקברות מתקשטים אז בפרחים וסרטים צבעוניים, ואלפי בני אדם נוהרים אליהם, לבושים במיטב מחלצותיהם, כדי להתייחד עם יקיריהם. רבים מהם נושאים עימם את המאכלים שהיו אהובים על המתים ועורכים ליד הקבר סעודת מצווה.
החג מתנהל במין דואליות מוזרה: מחוץ לבתי הקברות נערכות חגיגות עליזות ובהן האנשים לובשים "בגדי מתים" (חולצות שעליהן מודפסות עצמות וגולגלות), מקיימים "תיאטרון מתים" ו"ריקודי מתים", והכל בצהלה רועשת. בפנים, בניגוד בולט לרעש ולשמחה הסוריאליסטית שברחוב, יושבים אלפי אנשים עצובים, דוממים, חלקם שרויים במדיטציה של ממש, ונזכרים באהוביהם שאינם עוד. אחד הסממנים של החג בגואטמלה הוא קשירת עפיפונים למצבות, מעשה המסמל את הקשר בין ארץ לשמים.
מרבית התיירים נוהגים לבקר בחג זה דווקא במקסיקו השכנה, אך אירועי גואטמלה ראויים באותה מידה. בכפר ההררי זוניל (Zunil) שבדרום-מערב המדינה יש בית קברות יפה במיוחד, וכך גם בעיירה סנטיאגו סאקאטֶפֶקוז (Santiago Sacatepequez), הנמצאת לא הרחק מאנטיגואה. במשך כל הלילה נראים בבתי הקברות אלפי מקומיים כשהם מדליקים עשרות אלפי נרות. המקום המוצלח ביותר להעביר בו את החג הוא הכפר ההררי טודוס סנטוס (Todos Santos), ברכס הרי קוצ'ומאטאנֶס (Cuchumatanes), שתושביו ידועים בבגדיהם הססגוניים. בנוסף לאירועי בית הקברות מתרחש בטודוס סנטוס ב-1 בנובמבר אירוע מיוחד במינו: מרוץ שליחים על גבי סוסים. מומלץ במיוחד לתיירים צעירים ברוחם.

21-13 בדצמבר > פסטיבל סנטו תומס
סנטו תומס הינו הקדוש הפטרון של העיירה הציורית צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו (Chichicastenango). מדי שנה, ב-21-13 בדצמבר, מתקיים במקום אירוע פולקלוריסטי מופלא לכבודו של הפטרון. מכנסיית סנטו תומס יוצאות תהלוכות דתיות רבות רושם, ובראשן פסליהם המקושטים להפליא של קדושי הכנסייה. הקופרַדיאס (Cofradias), מסדרי האחוות הדתיות, תופסים חלק נכבד בארגון הקרנבל, וזוהי הזדמנות לכל מנהיג מקומי להציג את יכולותיו ביצירת תהלוכה מפוארת ככל הניתן.
ב-21 בדצמבר, יום תומס הקדוש עצמו, מטבילים לנצרות את ילודי אותה שנה, וברחבת השוק מתקיימים הריקודים המסורתיים. המפורסם והמרהיב שבהם הוא ריקוד הכובש (Baile de Conquista), שרקדניו עוטים מסיכות ורדרדות המדמות באופן נלעג את הספרדים. ייתכן מאוד כי המסיכות, שנועדו בהתחלה ללעוג לקונקיסטדורים (Conquistadores), הפכו לחלק מתרבותם של הנכבשים ולמושא ההזדהות שלהם.
בנוסף ישנו ריקוד השור (Torito), שגם הוא פרודיה אנטי היספנית, ולבסוף – ריקוד המוט המעופף (Palo Volador) – שריד לטקס דתי בעל משמעות קוסמולוגית, שבו שני הרקדנים משליכים עצמם לחלל ממוט המתנשא לגובה עשרים מטר, כשכל אחיזתם היא חבל הכרוך סביב כף רגלם.
ביום זה מתקיימים גם מופעי זיקוקים מרשימים, וברחובות מופיעות כמה עשרות דמויות מאגדות ילדים ומסרטי וולט דיסני. פעם כיכבה שם כיפה אדומה, אחר כך דונלד דק ומיקי מאוס וכיום דמויות קולנועיות כגון שרק. ישנם תיירים המסתייגים מתהלוכה זו בטענה שאיננה אותנטית. לעניות דעתי זו התגלמות האותנטיות: זהו חגם של המקומיים, ודמויות מסרטי ילדים הם חלק מתרבותם.

פברואר או מרץ > הקרנבל
הקרנבל (Carnaval) גם הוא חג קתולי – ארבעה ימים של ריקודים, זלילה, סביאה והתרת כל רסן; ארבעה ימים של פריקת כל עול בטרם יתחילו ארבעים ימי הצום המסורתי, הלנט (Lent), שהפך עם הזמן להתנזרות מבשר בלבד. בארצות רבות קיבל הקרנבל צביון מקומי ייחודי. בגואטמלה הוא נחגג בכל מקום, אך אין הוא מהווה אירוע רב רושם כמו בבוליביה, בטרינידד או בברזיל.
הקרנבל נחגג בחודש פברואר או בראשית מרץ (המועד המדויק משתנה משנה לשנה, בהתאם לשינויים במועד הפסחא). הוא מתחיל ביום שבת, והחגיגה הולכת ומתעצמת מיום ליום – הרוקדים נעשים שיכורים יותר ויותר. השיא הוא בדרך כלל ביום שלישי, המכונה בהשאלה מצרפתית מארדי גרא (Mardi Gras) – "יום שלישי של השומן", ובו מרבים באכילת בשר. ביום רביעי מתחילות התפילות והחזרה בתשובה.

אירועים נוספים
נבאח (Nebaj) – פייסטה בשבוע השני של אוגוסט.
סן מיגל טוטוניקפאן (San Miguel Totonicapan) – חגיגות Fiesta de Esquipulas, ב-15 בינואר.
קובאן (Coban) – פסטיבל לכבוד סנטו דומינגו ובו מחולות עממיים, 6-1 באוגוסט.
סן פרנסיסקו אל אלטו (San Francisco el Alto) – פסטיבל ב-5 באוקטובר.