משה רעות – המעיין הנוסע של היצירה

בפתיחה:
לפעמים נדמה לי שאנשים הם ספריה אנושית ענקית. אנחנו פוסעים בין הספרים, האנשים, ורואים תמיד את הכותרות, השם, את ההמלצות שעל הכריכה (ראית פעם ספר שבעטיפה שלו ממליצים לא לקראו!)
אך כשנקרית בדרכינו ההזדמנות לדפדף, לקרוא, להציץ פנימה את המילים, אל ריח הדפים, אל הכתוב, אל נפש האדם, ולעיתים אל הלא כתוב בחללים שבין השורות, אז אנו מבינים באמת מה הספר בשבילנו.
ופעמים כה רבות, אין קשר בין מה שדפדפנו והעמקנו לבין הכתוב בכריכה.
ערב זה הוא מפגש של חברים באמצע הדרך, אנשים שהרשו למשה לדפדף בין כריכותיהם , למי יותר ולמי פחות, והערב הוא הדרך של משה להוקיר לכולם תודה. יום ההולדת הוא רק תירוץ.
האנשים היושבים פה הם אנשים שלא רק באו הערב, אלא באו באהבה בשלבים שונים בחייו של משה, בהצלחה, בקושי, ובעיקר באהבה.

סיפור:
אני מספר לך את הסיפור על הגמדים…
משה רעות ידידי היקר, אתה מיחידי סגולה שרואים גמדים כי אתה מאמין.
ממחשכי הליל, אני יודע שאם אתה היית שם, אז היית רואה את הגמדים.. כשאתה מאמין, מוצאים החלומות את הדרך המסתורית להתפרץ מחשכת הליל אל המציאות המוארת ולהתגשם.

ובקשר לטיולים:
יש אנשים שעבורם המרחבים וקצה האופק מהווים גבול מפחיד שאין לחצותו.
בשביל משה רעות, לאופק לא היה בכלל קצה. החל מללכת לאיבוד בילדותו בחולות של חולון, וכלה באינספור הטיולים שיצא אליהם בבגרותו.
עוד בילדותם, יצא עם הילדים יניב, ניצן ועידן לטיולים בארץ ואח"כ בחו"ל. ברגל, באוהלים, בחום, בקור, כמו מסומם שמכור למרחבים, שצריך להזריק לורידי נפשו את הנופים.
לסיום אני מזמין אותך ואני רוצה להציג אותך ואת יחסינו בדרך קצת לא שגרתית ואולי גם לא מקובלת במיוחד. פה פשוט נשתוק, כי במילים, ביש, נמצא רק מה שיש, ובאין, בשתיקה, נמצאות כל האפשרויות.

אני מודה לכולם, מודה לך ואוהב אותך.

גילי חסקין על משה רעות:
משה רעות הוא גם טייל, גם מלווה קבוצות, גם מפיק ובעיקר חולם ויוזם. איש פועל מתוך מעיין נוסע של יצירה.
פגשתי אותו לפני 21 שנה, במשרד קטן ברוחב פרץ חיות. בשלהי שנות ה-80 גילה הציבור הישראלי את העולם הרחב שהיקפים שלא נודעו עד אז. על הגל הזה פרחו "נאות הכיכר" ו"החברה הגיאוגרפית". באותה תקופה קם גם המגזין מסע אחר. משה ידע לזהות את הרגע ולנצל את ההזדמנות.
הוא החליט לקחת את הרעיון של ידיעת הארץ ולהנחיל לציבור את ידיעת העולם. בניגוד לרבים שבאו אחריו, משה לא חיפש לקצר דרך. הוא הבין שיש להקדים שורשים לצמרת. ביסודיות בל תאמן ובסבלנות בל תתואר, כיתת רגליו לבתי המרצים, אנשי האקדמיה ובעמל רב בנה צוותי חשיבה ומערכת מייעצת.

איש מלבדו לא השכיל לראות את הבניין, אך משה הבין שאם יעמיק את היסודות, גורד השחקים יצמח בכוחות עצמו. זה לא קרה כמובן. היה צריך אותו, את משה, שיירד מן הכלל אל הפרט, מהשחקים אל הקרקע. בעבודת נמלים הרכיב מערכת, בנה צוות עובדים וצוות מרצים והצליח להקים את "המכון ללימודים גיאוגרפיים", שהפך ממגוף למוסד וממוסד למושג. המכון התרחב, שלח זרועות לחיפה וירושלים, ולאחר שרכש את "המרכז לתרבויות המזרח", הפך ל"מרכז ללימודים גיאוגרפיים". בשיא כוחו מנה המכון כאלף תלמידים ועוד מאות אורחים מזדמנים שהגיעו לאירועים שונים, בהם השכיל משה להביא ארצה את מראות הקסם של דרום אמריקה, את מחול הפלמנקו ואת צלילי המוסיקה של וינה, של פרו ושל ארגנטינה. אנשים באו לסדנאות, רקדו לצלילי בוזוקי, רקחו מיצים ברזילאים ומלמלו מנטרות כשהם מתרגלים מדיטציה.
לא הכול הלך חלק. לא בעסקים ולא בחיים. דווקא בשיא כוחו התנפצו גלי החלומות אל סלע המציאות. המרכז נסגר ופינה את הבמה לגופים זולים יותר, שסיפקו פוליטורה יותר מאשר תוכן, ומשה רעות ממשיך לחלום וליצור. באופטימיות בלתי נדלית הצליח לקומם את עצמו מההריסות, למצוא אהבה חדשה ולהקים משין את "רעות קשרי תרבות". גוף שהתאים את עצמו לצורכי הזמן: סמינר על ברלין, סוף שבוע על יפן, סדרת הרצאות על ברזיל ומה לא.

נאחל לו ולכולנו, שימשיך להפתיע.
באהבה רבה
גילי חסקין