תפריט עמוד

שעת הצוענים – מסע בעקבות הציגנקה

שעת הצוענים – מסע בעקבות הציגנקה

מסע אישי ומרגש של שתי אחיות שיצאו לרומניה, אל הצוענים שהיו חלק מחייה של אמן בצעירותה. התוצאה מוגשת כאן ובתערוכת צילומים שנודדת בעולם וכעת הגיעה לישראל

ההשראה לתעד את חיי היומיום של הצוענים של טרנסילבניה, באזור קלוז', הגיעה לאחר מותה של אמנו, כי רק אז גדלה סקרנותנו להכיר את שורשיה.

מרגרט שינהאוס נולדה ביולנדה, טרנסילבניה, בשנת 1919. בילדותה המוקדמת עברה משפחתה לקלוז' והתיישבה ברחוב ישילור (Yashilor). זה היה רחוב שבו גרו זה לצד זה אנשים מתרבויות שונות. ברחוב זה גם שכן בית החולים היהודי. אחדים מדיירי השכונה שעמם התיידדה המשפחה היו ממוצא צועני. כילדה צעירה, מרגרט, ששם החיבה שלה היה מונצי, נמשכה לסגנון הצבעוני של בגדי שכניה הצוענים, המשתייכים לתת-קבוצה הנקראת גַבּוֹר. היא חיבבה את מסורת הריקודים שלהם, את החגיגות ואת האוכל. רק אחרי שביקרנו אצל הצוענים האלה התחלנו להבין שהיא אימצה רבים מהאפיונים שלהם ועשתה בהם שימוש במהלך חייה.


צילומי הצוענים הם מתוך התערוכה "מסע בעקבות הציגנקה", ראו פרטים למטה במסגרת

 

בהיותה ציונית נלהבת וחברה בתנועת הנוער של השומר הצעיר בקלוז', מונצי עלתה לישראל (באותה עת עדיין פלסטינה) ב-10 באוקטובר 1940, והשאירה את בני משפחתה מאחור. זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותם. זמן מה לאחר מכן בני משפחתה ורבים מבני הקהילה היהודית בקלוז' הובלו למחנה ההשמדה אושוויץ ובו מצאו את מותם. לאחר שהגיעה לחיפה היא נישאה לאברהם הלפרן, צעיר מקבוצת הנוער הציוני, שעמו עזבה את רומניה מנמל קונסטנצה. קבוצת העולים החדשים הצטרפה לקיבוץ שמיר, וחבריה עסקו בחקלאות.

לאחר שנתיים של מגורים באוהל משותף, מונצי ואברהם וארבעה זוגות נוספים החליטו לעזוב את הקיבוץ, ושכרו דירה משותפת בעיר התחתית בחיפה, שם חיו חיי שיתוף בקומונה. שנה מאוחר יותר, בשנת 1943, נולדו בקומונה חמישה ילדים, אני אחת מהם. האימהות היו שותפות בחלב שדיהן להזין את התינוקות בתורניות הנקה, שעשו כדי לסייע אחת לשנייה כשאם תינוק היתה בעבודה ונעדרה מהבית.

רוני נולדה בשנת 1947, כאשר המשפחה התגוררה כבר ברמת גן, כדי שאבא יהיה קרוב למקום התעסוקה שלו. אמא גידלה אותנו ברוח שכניה הצוענים מקלוז'. היא שאלה מנהגים מהמסורת ומהתרבות שספגה בשנים שבהם חיה בקרבתם, ושמרה על האפיונים הבולטים שלהם. בפורים, למשל, הלבישה את אחותי ואותי בבגדים צבעונים המזכירים את תלבושותיהם של הצוענים הגַבּורים. בדרך שבה התלבשה, רקדה ובישלה היא חיתה מחדש את חייה בקלוז', וכך שימרה את רוח משפחתה שהושמדה. חבריה הרומנים, שרובם עלו עמה ארצה, כינו אותה הצוענייה – הציגנקה של החבורה.

מרגרט מונצי נפטרה בשנת 2010, בגיל 92. פרויקט זה, המתעד את חיי הצוענים במחוז קלוז', הוא מחווה לחייה ולרוחה הציגנית, שהוטבעה באישיותה. המדריך שלנו במסע רב הביקורים בקלוז' היה קרצ'ון איאן לקטוס. רוני פגשה אותו באמצעות עמיתה שלי מהמחלקה לחינוך מיוחד באוניברסיטת בבס-בוליה, כשניסתה לאתר איש מפתח שיפתח בעבורה צוהר לקהילה הצוענית. העמיתה פנתה לסטודנט שלה, שבתחילת שנת הלימודים הציג עצמו בגאווה רבה כאדם ממוצא צועני, והוא הציע שרוני תיצור קשר עם אחיו, שלדבריו מעורה בחיי הצוענים של קלוז' ומשמש מורה לשפתם, שפת הרומה.

קרצ'ון, סטודנט לתיאולוגיה בכנסייה האורתודוקסית וחוקר במרכז הרומני לחקר מיעוטים, היה חשדן וסקרן משהבין שהעניין של רוני בקהילת הצוענים של קלוז' גדול עד כדי כך, שהגענו במיוחד מישראל כדי לתעד בתמונות את אורח חייהם. לאחר שבירר את המניע לפרויקט המיוחד, הוא נרתם לעיסוק שלנו – תיעוד קהילתו בתמונות, ומצא שזו הזדמנות להעשיר את המחקר שלו על קהילות הצוענים.

במהלך הפרויקט, שנערך בשנים 2013-2012, ביקרנו בקלוז' פעמים רבות. עקפנו את המחוז ועצרנו בערים ובכפרים שקרצ'ון הכיר. המסע כלל ביקור בקהילות בטבעת שסביב קלוז', בהן Pata-Rat, Floresti, Cojocna, Agrij, Ileanda, Zalau, Jibou, Sibiu, Valeni-Mures, Copşa Mică, Glodeni, Valea, Agrij, Crăciunelu de Sus, Cluj.

ביקרנו בכפרים עניים מאוד, ביקרנו בבתים של משפחות צוענים עירוניות, ופגשנו משפחות צוענים עשירות מאוד; הצצנו בחייהם האמתיים של צוענים בקהילותיהם, היינו עדות לשמחה ולעצב, למדנו להבחין בשונות תרבותית שבאה לידי ביטוי בלבוש, בדיבור ובאורח החיים. משפחות רבות אירחו אותנו בחום ובנדיבות ורצו שנאריך את הביקור, ולאורך המסע חיפשנו באנשים שאותם פגשנו את רוחה של אמנו. הבנו שהבישול, האפייה והאווירה שהיא אימצה הם חלק לא נפרד מילדותה.

הכמיהה לעקוב אחר שורשי אישיותה של אמנו החיו את דמותה. שם, בקלוז', לפנות ערב, כשרוני שבה באוטובוס מביקור בקהילת צוענים, היה לה נדמה שראתה באחת מנוסעות האוטובוס את בבואתה של אמנו: אותו מבנה גוף, לבוש דומה ותסרוקת באותו סגנון. אפילו השעון שעל מפרק היד היה כשל אמא. לרוני לא היה האומץ לפנות אליה ולשאול: "אולי את בת משפחה, אחות של אמי?". היא לא פגשה אותה שוב.

באחת הפעמים נסענו במיוחד ליולנדה כדי לחפש את תעודת הלידה של אמנו וכדי לאתר את מקום המגורים של משפחתה. דפקנו על דלת העירייה בשעת אחר צהריים מוקדמת, ומצאנו בבניין פקיד יחידי, מנומנם, שאמנם לא היה לו כל עניין לעזור לנו במידע שחיפשנו אבל הוא היה אדיב לספק לנו את מספר הטלפון של סגן ראש העירייה. זה האחרון נענה בחיוב לבקשתנו. הוא חש לבית העירייה ואף הזעיק את הארכיונאית שמצאה בעבורנו את תעודת הלידה של אמא. הכתובת המדויקת של בית המשפחה של אמא לא נמצאה. ומשום כך נסענו ברחובות העיירה, עצרנו אנשים שנראו קשישים במיוחד, ושאלנו אותם אם השם שינהאוס מוכר להם. לצערנו כל התשובות היו שליליות.

בעת החיפוש אחר בית משפחת שינהאוס עברנו ליד בית הקברות היהודי העתיק של יולנדה. על מנת להיכנס אליו היה עלינו לחצות חצר פרטית של משפחה שהתגוררה בסמוך אליו. המשפחה היתה ידידותית ואפשרה לנו לעבור דרך החצר שלה לבית הקברות, אבל מצבה שנושאת את השם שינהאוס לא מצאנו.

למי שמעולם לא היה בקשר עם צוענים, חייהם עשויים להיראות אומללים ודלים. אולם האופן שבו קלטה אותם רוני דרך עין המצלמה מצליח להציג את הצבע הרב ואת שמחת החיים שמשקפים לא פחות את חיי היומיום של האנשים שפגשנו. לאורך המסע מצלמתה של רוני היתה בפעולה מתמדת. מדי ערב היא היתה מעבירה את אוצר התמונות מהמצלמה אל המחשב, ובאותה שעה חווה בשנית את היום שהיה. זו היתה התנסות מיוחדת להתבונן בה מצלמת מזוויות שונות רק כדי לצוד את הבבואה שתפסה את מבטה.

המראות שאספה במסע החיפוש אחר רוחה של אמנו במחוז קלוז' מתוך הבנה עמוקה לשורשיה מוצגים בתערוכת צילום, בווידאו-ארט ובספר. אחותי רוני בן ארי מביאה למתבונן מסמך חברתי ייחודי שבאמצעותו מתאפשרת הצצה לחייהם של אלה החיים בשוליים הפנימיים של החברה.

 

תערוכת צילום: מסע בעקבות הציגנקה
המסע בעקבות הציגנקה הוא מסע בעקבות הלב. במסע כזה לא רק שהגוף הולך אחרי הלב, הגוף אף מוכן לסבול על מנת להרגיע את המיית הלב.

רוני בן ארי, צלמת, יצאה למסע שמטרתו חיפוש זהותה השנייה. כרבים מהישראלים שהם בני הדור השני, בנות ובנים להורים שהגיעו מאירופה של אחרי המלחמה, היא חשה כי חייה הם פאזל של זהויות מורכבות. מחד היא ישראלית, דוברת עברית, מרגישה את הישראליות שלה וממחישה אותה בהתנהגותה ביומיום, ומאידך היא קשורה קשר עמוק, כמעט מטאפיזי, אל המקורות, אותם מקורות שעליהם שמעה בסיפורים שספגה בבית ובסביבה. אבל רק היעלמותו של הדור הראשון הביאה אותה למסע חיפוש.

הצוענים באירופה, ובעיקר ברומניה, אינם מהקבוצות האהודות. רובם חיים בשולי החברה ובשולי התרבות המערבית. וכך קורה שרוני בן ארי מוצאת את עצמה בעיירות רפאים ברומניה, צונחת היישר לשגרה של דלות חומרית, מלווה את הצוענים יום אחר יום, מצלמת ומתעדת את החיים האלה ואת אלה החיים אותם, ומעבר לכך – חיה אותם ואיתם.

התערוכה "מסע בעקבות הציגנקה" מוצגת, החל מ-7 במאי 2015, במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן. כתובת: דרך אבא הלל 146, רמת גן. אוצר התערוכה: מאיר אהרונסון

 


 

 

 

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סיגישוארה אוהבת דרקונים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code