תפריט עמוד

ליוורפול: "פה זה לא לונדון"

התושבים הטובים של ליוורפול, המכונים סקאוסרים, גאים מאוד בעירם, שעברה לא מעט תהפוכות: מעיר נמל שוקקת למוקד אבטלה, ובחזרה. עכשיו, כשהעיר חוגגת 800 שנה להיווסדה, טוב להיות שם

 בכל יום בשעה שתיים בצהריים יוצא אוטובוס בן כארבעים שנה לסיור ברחובות ליוורפול. אחרי שהנוסעים עולים מול תחנת הרכבת המרכזית ברחוב ליים (Lime), דוחף המדריך קלטת לטייפ, אחד האחרונים בבריטניה, וקולו של פול מקרטני ממלא את האוטובוס. "בואו למסע הקסם המסתורי, זוהי הזמנה, מסע הקסם המסתורי מחכה לקחת אתכם למרחקים, הסיפוק מובטח". האוטובוס ממשיך לתחנה הבאה, לאסוף נוסעים באלברט דוק (Albert Dock), שהיה פעם אזור של רציפי נמל מהפעילים בעולם, אחר כך היה סמל לעזובת העיר, והיום הוא מוקד תרבותי בעיר, הכולל סניף מרשים של גלריה טייט (Tate) ומסעדות טרנדיות.

רינגו וג'ורג' גדלו בשכונות עוני, וסיור הביטלס עובר ליד בתיהם. בשלב הזה מתפתח ויכוח, מיהו חבר הלהקה האהוב ביותר (רוב האנשים שעברו את גיל 35 מגלים שהעדפתם השתנתה לחלוטין, ובפרט אחרי שרואים את הבית הנאה שגדל בו "גיבור מעמד הפועלים"). יש משהו מקסים במסחור הצולע של הביטלס. באמריקה, עיר כמו ליוורפול היתה הופכת לדיסניוורלד בנושא ארבעת המופלאים. בליוורפול המסחור מתון בהרבה, וביתם של ג'ון לנון ודודתו מציג תיעוד מרתק וצנוע.

האוטובוס עובר מול הכנסייה האנגליקנית הגדולה ומגיע לטוקסטת
(Toxteth), אזור מועדף על סטודנטים ומרצים רבים מאוניברסיטת ג'ון מורס. המדריך מציין במבטא ליוורפולי כבד את חשיבותו ההיסטורית של טוקסטת: כאן התקיימה אחת ההופעות הראשונות של הביטלס; כאן פרצו מהומות קשות לפני 25 שנים ובמהלכן העיר בערה במשך ימים ארוכים; כאן נולד רובי פאולר, חלוץ קבוצת הכדורגל של ליוורפול.

חמש דקות של סיור – וכבר פוגשים את הגורמים המשפיעים על העיר הכי המיוחדת באנגליה: ביטלס, כדורגל, צרות איומות ותקופות של פריחה. "פה זה לא לונדון", הוא משפט שזר צפוי לשמוע יותר מפעם אחת כשמקומיים יזמינו אותו לכוס בירה.


יושבת על קו השבר

ליוורפול שוכנת בצפון־מערב אנגליה, לגדת הנהר מרסי (Mersey), אבל היא ממוקמת באזור מנטלי משלה: על קו השבר עם התרבות האנגלית, שמייצר נקודות חיכוך בלתי פוסקות. ב־7 באוקטובר 2004 נרצח בעיראק קן בִּיגלי, אזרח בריטי תושב ליוורפול לשעבר, לאחר שהוחזק כבן ערובה במשך כשבועיים. אחיו של ביגלי, גם הוא תושב ליוורפול, האשים את ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר באחריות למות אחיו, ואזרחים תושבי ליוורפול שלא הכירו כלל את ביגלי התראיינו וסיפרו על המועקה שהם חשים.

על גדת הנהר מרסי. מאחור, בניין הרויאל לייוור, מהסמלים המובהקים של העיר. בראשו שני פסלי נחושת של ציפור "לייוור"  צילום: אימג'בנק

כעבור שבוע ראה אור מאמר מערכת של מגזין "ספקטייטור". המאמר לא היה חתום, אבל בוריס ג'ונסון, עורך המגזין וחבר פרלמנט מהמפלגה השמרנית, נשא באחריות לפרסומו: "התגובה הקיצונית לרצח מר ביגלי", נכתב שם, "ניזונה מהעובדה שהוא היה ליוורפולי. ליוורפול היא עיר נאה, בעלת אופי קהילתי־שבטי. חוסר מזל כלכלי – רציפי העיר ניצבו בצד הלא נכון של אנגליה כשבריטניה נכנסה למה שהיום הוא האיחוד אירופי – וחיבה מופרזת למענקי סעד, יצרו הלך רוח ייחודי בקרב ליוורפולים רבים. הם רואים את עצמם בכל הזדמנות כקורבנות, מתמרמרים על מעמד הקורבן שלהם, ובאותה העת מתפלשים בו. אחד ממרכיבי המערך הפסיכולוגי הלקוי הזה הוא שהם אינם יכולים לקבל את הרעיון שאולי הם עצמם תרמו למצבם האומלל, והם מבקשים להאשים מישהו אחר — ומשום כך מעמיקים את תחושת המרמור השבטית המשותפת כנגד שאר החברה".

תושבי ליוורפול כעסו, וג'ונסון, שזוהה עד מהרה עם דברי הביקורת האלה, נאלץ לצאת למסע התנצלות בליוורפול. אבל באנגליה נשמע קולם של עוד ועוד אנשים שאומרים כי ג'ונסון צדק, וכי ה"סקאוסרים" – כינוי לתושבי ליוורפול, שמקורו במילה Scouse, תבשיל בשר בסיסי – הם אכן בכיינים הטוענים לקיפוח ומגיבים ברגשנות מוגזמת. ואולם

סמטת פני. מי שלא התחיל לזמזם לעצמו בראשו את השיר, שישאר לשבת

הליוורפולים משיבים להם ואומרים, נכון, אנחנו חלק מקהילה, אנו חמים וקרובים יותר זה לזה, מנהגי האבל שלנו שונים משלכם, ולא יזיק לכם, האנגלים, ללמוד מאיתנו משהו על חום, קרבה ורגישות.

זוהי ליוורפול. עיר שניצבת עם הגב לאנגליה ועם הפנים לאירלנד ולאוקיינוס האטלנטי, עיר שנושאת את עקבות העושר האגדי של האימפריה הבריטית וצלקות של עוני מנוול ברחובותיה. עיר שההיסטוריה הטביעה חותם על בנייניה, על אופיים של תושביה וגם על המבטא. אי אפשר להתעלם מהמבטא הליוורפולי. כמו העיר, גם המבטא הוא לָנְקְשֶרִי עם מוטיבים איריים. הוא אמנם אינו קשה להבנה כמו המבטא האירי, ואולי אינו נעים לאוזן כמוהו, אבל אין לטעות בו.

הציפורים שומרות עליה

המראה הנשקף מחלון הרכבת שבאה מלונדון הולם את הדימוי הסטריאוטיפי של ערי צפון אנגליה בכלל ושל ליוורפול בפרט: שיכוני פועלים עם בתים דו־קומתיים ניצבים בשורות מונוטוניות ובסדר מדכא. אבל כבר ביציאה מרחוב ליים מתחילים להיראות סימני תקופות השיא והשפל שהעיר ידעה.

סנט ג'ורג'ס הול (St. George’s Hall), למשל, הוא בניין ענקי בסגנון ניאו־קלאסי, אולי המפואר מסוגו בבריטניה, המטיל את רישומו על מרכז העיר. בתקופה הוויקטוריאנית היה הבניין בבחינת הצהרה על כוונתה של העיר ליוורפול להיות למרכז של אימפריית סחר. על כך מלמד האופי הרומי של הבניין ושל עיטוריו, ובהם ראשי התיבות SPQL, "הסנאט והעם של ליוורפול", על משקל "הסנאט והעם של רומא" המוכר.

על גדת הנהר מרסי ניצבים שלושת בנייני ה"פיר הד" (Pier Head), הבניינים המעצבים את המראה המוכר של העיר ומתגלים ראשונים לעיני מי שמגיע אליה בדרך הים. בניינים אלה הם פרויקטים מגלומנים המבטאים אופטימיות אימפריאלית, גורדי שחקים המשקיפים אל אמריקה, גרסת המרסי לסגנון של תחילת המאה העשרים. המפואר מבין השלושה הוא הרויאל לַייוור
(Royal Liver Building), המתנשא לגובה של כמאה מטרים ואינו חוסך במרפסות, בעיטורים ובמגדלים – וגם בשני פסלי נחושת של ציפור "לייוור", סמל העיר. גובהן של הציפורים חמישה מטרים וחצי, ואכן הן משקיפות זו לכיוון הנהר וזו לכיוון העיר. על פי האגדה, אם יעופו הציפורים ממקומן העיר תיחרב. אבל גם מלחמת העולם השנייה וההרס העצום שנגרם בהפצצות ה"לופטוואפה", חיל האוויר הגרמני, לא הניסו את הציפורים ממקומן.

ההגירה הגדולה מאירלנד

במהלך ההיסטוריה נעה העיר בין שפע לשפל. התיעוד הראשון של ליוורפול נמצא במסמכים מ־1192 שבהם הרוזן – לימים המלך – ג'ון מצווה את אדמותיו, בהן אלה של ליוורפול, לאצולה המקומית. ב־1207, לאחר שעמד על חשיבותה של העיר כנמל במערב וכנקודת מוצא לכיבוש אירלנד, השיב לעצמו ג'ון את אדמות ליוורפול וביקש ליישבה. המלך ג'ון ביסס את העיר כדי להשתלט ממנה על אירלנד. הוא לא ידע שלימים המגמה תשתנה לחלוטין, והאירים יהיו אלה שיהפכו את ליוורפול לעיר שלהם כשיהגרו אליה בהמוניהם באמצע המאה ה־19. אבל אל האירים נחזור אחר כך.

 

בתחילת המאה ה־18 נבנה בעיר "המזח הרטוב" המסחרי הראשון בעולם. בזכות המצאת הרציפים הסגורים, המוגנים מפני הגאות והשפל של המרסי, הנמל התפתח – והעיר איתו. תעשיות טקסטיל, סחר וספנות צמחו לאורך הנהר, ונוצר משולש סחר בין ליוורפול, אמריקה ואפריקה. מאמריקה הביאו הספינות תבואה, כותנה וטבק, מהקאריבים ייבאו רום וסוכר, ובסיס המשולש הזה היה סחר בעבדים,

בית הכנסת המפואר ברחוב פרינסס רוד נבנה ב-1874 בעיצוב ספרדי-

ביזנטי. הבניין מתהדר, לא בלי סיבה, בתואר בית הכנסת היפה באירופה

שהועברו מאפריקה דרך ליוורפול אל העולם החדש. הנמל היה לחשוב באירופה בסחר הזה בסבל האנושי, והרווחים מימנו ענפים שלמים דוגמת בנקים ותעשיות טקסטיל.


במהלך המאה ההיא גדלה אוכלוסיית העיר מ־5,000 איש לכשמונים אלף, ולצד משכנות העוני מוכי המגֵפות שנועדו לבוני העיר נבנתה תשתית לעיר מודרנית. ב־1807 נאסר הסחר בעבדים, אבל העיר הוסיפה להתקיים בזכות תעשיות הכותנה והנמל.


הגורם שעיצב את פני ליוורפול יותר מכל ב־150 השנים האחרונות היה הרעב הגדול באירלנד (1849-1845), שבעטיו היגרו מיליוני אירים מארצם. רבים מהם הגיעו לרחובות ליוורפול וקיבצו נדבות. ליוורפול עמדה פתאום מול גלי הגירה עצומים ששינו את פניה לתמיד. באותן השנים היתה העיר מוכת סבל ועוני. מלבד האירים השתקעו בעיר במאה ה־19 גם וולשים וסקוטים רבים, והם שעיצבו את הרוח הקלטית שבה. ככלל, אפשר להגדיר את הקלטים כאנשים חמים, שנונים, בעלי חוש הומור, שאינם אוהבים לקבל מרות (מלבד זו של הכנסייה הקתולית) — ולא ממש מתים על האנגלים.

ד"ר רוגן טיילור, אקדמאי וסופר, הוא אחד הדוברים הבולטים של העיר. הוא כריזמטי, ישיר וחסר מנוחה. "בליוורפול אפשר לזהות את החוסן התרבותי האופייני לחברה קלטית: יכולת מילולית עיסוק באמנויות הבמה, שירה, ריקוד וספרות. יש כאן סנטימנטליות והומור של אנשים שידעו תקופות קשות", הוא אומר.

"באמצע המאה ה־19 עברו בעיר מיליוני מהגרים, ומאות אלפים מהם נשארו בה", מסביר טיילור. "במחצית הראשונה של 1847 הגיעו 300 אלף אירים רעבים ללחם לעיר של 250 אלף תושבים. באותן שנים חיו בליוורפול ארבעים אלף איש במרתפים, ותוחלת החיים הממוצעת בה היתה 14 שנים ושמונה חודשים. לשם ההשוואה, בלונדון של דיקנס בשנות החמישים של המאה ה־19 היתה תוחלת החיים הממוצעת 22 שנים ושמונה חודשים. תנאי המחיה היו עלובים אפילו בסטנדרטים של אנגליה התעשייתית. היתה לכך השפעה ישירה על זהותם של תושבי העיר. אנשים שעברו תקופות סבל יודעים מי הם, נוצרת בקרבם תחושת זהות חזקה. כשאתה מוכה, נוצרת אצלך זהות. זו היתה אחת הערים העניות ביותר באירופה במשך 150 שנה. באמצע המאה ה־19 היה שיעור תמותת התינוקות בשנת חייהם הראשונה 680 מתוך 1000. אנחנו מדברים על טיפוס, כולירה וכל המחלות שהרעב הגדול הביא איתו. יגון וכאב נמצאים בעצמותיה של העיר הזאת. זאת לא בחירה שלנו".

"האנגלים אינם יודעים מי הם ואפילו אינם יודעים עוד מה פירוש להיות אנגלי", הוא ממשיך בהתלהבות. "כשאני אומר 'אנגלים' אני לא מתכוון לסקאוסרים, לג'ורדיז (ילידי ניוקאסל), לוולשים, לתושבי גלזגו או בלפסט. הם יודעים בדיוק מי הם. אבל אם נולדת בסלאו ואתה גר במילטון קינס, מאיפה לעזאזל באת, ומה אתה? מה התרבות שלך? אתה נע ונד בלי טעם, אין לך שורשים, שיטת המעמדות אינה מעניקה שום משמעות לחייך, יש לך מושג קלוש על ההיסטוריה שלך. עד מותה של הנסיכה דיאנה הבריטים לא חשפו שום רגשות בפומבי, ורק בחדרי־חדרים הם בכו את עצמם לדעת. זאת הסיבה לכך שמאשימים אותנו שאנחנו מתפלשים באבל. זוהי דיבה מרושעת ושפלה".

לקראת סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים החלה תקופת הפריחה של העיר. אלה היו שנות השגשוג של האימפריה הבריטית תחת המלכה ויקטוריה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה סימל את תחילת הקץ של האימפריה הבריטית וגם של תקופת הזוהר בליוורפול. צי הסוחר הבריטי נפגע קשות מהתקפות גרמניות, ורבות מהאוניות הטבועות היו שייכות לחברות ליוורפוליות. אחרי המלחמה התפתחה תחרות עם נמלים זרים, והעיר איבדה את מעמדה הייחודי כנמל מעבר לארצות הברית. במלחמת העולם השנייה שוב סבלה העיר, בשל היותה נמל מוצא לשיירות רבות של בעלות הברית ויעד מועדף להפצצות חיל האוויר הגרמני. במאי 1941 ביצעו הגרמנים גיחות הפצצה אוויריות במשך שבעה ימים, שהותירו בעיר אלפי חללים ויותר מעשרת אלפים בתים הרוסים.


אחרי המלחמה בריטניה לא היתה עוד מעצמה עולמית, ונמלים שפניהם לאירופה היו לרווחיים יותר. תעשיית הטקסטיל קרסה, העיר דעכה, ולמרות התאוששות יחסית בשנות השישים של המאה העשרים, נמשך התהליך עד שהגיע לנקודת הפיצוץ בתחילת שנות השמונים תחת ממשלתה של מרגרט תאצ'ר.

כאמור, לשפל הזה קדמה פריחה אחרונה, תרבותית, בשנות השישים. ב"אנפילד", האצטדיון של ליוורפול, הלכה והתגבשה הקבוצה של ביל שנקלי, שהיתה לקבוצה המובילה באנגליה, וביציעים שרו לפני המשחקים שירים על טהרת אמני העיר. רגע לפני השקיעה היתה ליוורפול למקום תוסס, יצירתי ומעורר גאווה. ארבעה בחורים מקומיים היו ללהקה המפורסמת ביותר בעולם וגילמו את תכונות העיר ותושביה: הסקאוסרים מתיימרים לשנינות בנוסח ג'ון לנון ולסנטימנטליות בנוסח מקרטני.

יום אחד הם ירקדו על קברה של תאצ'ר

השקיעה החלה עם המשבר הכלכלי שפקד את בריטניה בשנות השבעים, אבל השפל היה בשיאו בשנות השמונים, לאחר עלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון. "תאצ'ר הצליחה להרוס את העיר יותר משהצליח לעשות זאת חיל האוויר הגרמני. דור שלם של סקאוסרים

שחקני ליוורפול חוגגים בעיר עם האוהדים אחרי הזכייה בליגת האלופות בעונת 2004/5. מי שהיה במשחק, שבו חזרה ליוורפול בתוך שש דקות מפיגור של 0:3 מול מילאן, מציין זאת כאות כבוד
צילום: איי.פי

עוד ירקוד על קברה יום אחד", כתב השחקן הליוורפולי ריקי טומלינסון בביוגרפיה שלו וחשף את הטראומה שבנפש העיר.

 

ב־1981 היה המצב בבריטניה כולה קשה, וב־3 ביולי, על רקע של מתחים בין כוחות המשטרה המקומית ובין קהילת השחורים בעיר, ובעקבות מעצר של צעיר שחור ברחובות טוקסטת, התלקחו "מהומות טוקסטת". המהומות נמשכו תשעה ימים ולילות סוערים, ובסיומן נמנו אלפי פצועים, מאות עצורים וכ־150 בניינים הרוסים.

מאז עברו על ליוורפול 25 שנים בשקיעה אטית, פיזית ותדמיתית. ניוקאסל ומנצ'סטר הצפוניות היו מערים מוזנחות למוקדי ארכיטקטורה, מסחר ובילוי, ואילו ליוורפול נותרה בעליבותה. אבל בשלוש השנים האחרונות העיר עוברת מהפכה לקראת שנת 2008, שבה היא תכהן כבירת התרבות האירופית. התואר אולי ריק מתוכן, אבל הוא היה ניצוץ שהביא לשינוי גדול. מנופים ממלאים את קו הרקיע של העיר, האזור סביב אלברט דוק נבנה מחדש, ובמרכז העיר, לאורך רחוב בולד (Bold), נפתחים ברים, מסעדות ובתי קפה חדשים. הסקאוסרים חזרו להתגאות בעירם – ודאי אחרי זכייתה של ליוורפול בליגת האלופות בעונת 2004/5. מי שהיה באיסטנבול בלילה שבו חזרה ליוורפול בתוך שש דקות מפיגור של 3:0 מול מילאן, מציין זאת כאות כבוד. גם הזכייה ההיא, נגד כל הסיכויים, משויכת לאופי הליוורפולי.

את רשימת אתרי התיירות בעיר משלימים שני האצטדיונים, גודיסון פארק (Goodison Park) של אברטון ואנפילד (Anfield). אצטדיון אנפילד אולי אינו מרשים, אבל הוא בנוי מהיסטוריה. יותר ממאה שנים של הצלחות ואסונות, גביעים ושירים, ושל תחושת ליכוד מול העולם ומול מנצ'סטר יונייטד, עושים את האתר, את המוזיאון ואת הסיור למרתקים. הסיור המודרך כאן מזכיר את סיור הביטלס. המדריך שנון, פטריוטי ועוקצני. אוהדי מנצ'סטר צפויים לסבול בסיור, אבל יתר העולם ייהנה. הביקור כולל כניסה לחדר ההלבשה, נגיעה בשלט "כאן אנפילד", ישיבה ביציע ה"קופ", שעיצב את תרבות היציעים באנגליה ובעולם, ואם באותו יום מכסחים את הדשא, אפשר לאסוף אניצי דשא של אנפילד ולקוות שלא יעצרו אתכם בשדה התעופה עם הדשא הקצוץ.

הביקור בעיר אינו שלם בלי משחק של ליוורפול באנפילד. יש מעט חוויות שדומות לשירת "לעולם לא תצעדי לבד" של אוהדי ליוורפול כשהיציעים רועדים – לא מקפיצות אלא מהשירה. השיר האמריקאי הרגשני היה להמנון הקבוצה בשנות השישים. הוא מבטא את הסנטימנטליות העירונית, את המאבק הבלתי פוסק ואת התקווה. אולי זה לא שיר גדול, אבל אחרי ביקור בעיר, בין שכונות העוני לבנייני הפאר, בעקבות ג'ון ופול, עם סקאוס פאי מהמזנון, הוא נשמע השיר הנכון ביותר.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *