דמיינו לעצמכם את ההרגשה כאילו רגלכם דורכת על הירח, והבינו את היופי השמימי של אגם מונו, המתגלה כ"האגם האחות" של ים המלח.

אגם מונו שבקליפורניה סימן את המסע החמישי שלי לאגמי-מלח ברחבי העולם ב-17 שנים האחרונות. האגמים הללו, החבויים באגנים סגורים, הם סמלים לחוסן ושבריריות. הם מקבלים מים מתוקים ממקורות שונים אך אין להם מוצא לאוקיינוסים או נהרות. הם אגמים סופניים, רדודים, מלוחים ופגיעים מאוד.
בדצמבר 2022, בעקבות הזמנה לביקור מ"ועדת אגם מונו" (Mono Lake Committee) יצאתי למסע כדי לחקור את אגם מונו, האגם המלוח העתיק ביותר בצפון אמריקה.

עוד על אגם מונו כאן

אגם מונו, קליפורניה

שונה וגם דומה

המסע שלי הרחיק אותי מהמוכר – טיסה ישירה של 16 שעות מתל אביב לסן פרנסיסקו ואחריה נסיעה של שש שעות מזרחה בקליפורניה בין הרים מושלגים – הכל בשביל הזדמנות לחזות בפלא הטבע הדומה לים המלח. האגם המפואר הזה משמש תחנת עצירה חיונית לנדידה ומקלט קינון למיליוני ציפורים, ומהווה חלק מנתיב אויר פרהיסטורי של עופות הנמתח מהקוטב הצפוני בקנדה ועד למחוזות הרחוקים של ארגנטינה.

כשהגעתי לאגן אגם מונו, יצאתי בשקיקה לחקור שבילי שטח מכוסים בשלג, המובילים אותי קרוב יותר לפלא הגיאולוגי העתיק הזה. עברתי על פני אפיקי נחלים מיובשים, עם תזכורת חיה לטבילה האחרונה שלהם. בין ערוצי נהרות פזורים תצורות סלע טופה (Tufa) ייחודיות, בליווי מושבות של זבובי מונו במים הרדודים. נגעתי בעדינות במשטח המים השמנוני, הסתכלתי אל האופק, התבוננתי באלפי כדורי קצף שנוצרו מרמת ה-pH של המים כשהם עושים את דרכם לעבר קווי החוף החשופים.

למחזה השקיעה, נדדתי לאגן הדרומי של אגם מונו, שם שוטטתי במגדלי טופה ענקיים (Tufa Towers). רק לפני שלושה עשורים, התצורות הללו היו שקועים מתחת למים, וגרמו לי להרגיש באותו רגע, כאילו מצאתי את 'האגם האחות' של ים המלח, הנקודה הנמוכה ביותר של כדור הארץ ואחד ממקווי המים המלוחים ביותר שלו. תוך כדי חקר מגדלי טופה של אגם מונו, לא יכולתי שלא לצייר הקבלות ל'ארובות המלח' הייחודיות של ים המלח, שנוצרו גם על ידי זרמי מים מתוקים עשירים במיקרואורגניזמים מתחת לפני השטח שלו.

פלאים גיאולוגיים אלו נוצרו באזורים געשיים מסתוריים מתחת למים המלוחים העשירים במינרלים ומים מתוקים תת קרקעיים ומים חמים. העשורים האחרונים היו עדים לירידה במפלס המים של אגמי המלח הללו, בזמן זה, נחשפו קווי החוף הסוריאליסטיים והזרים שלהם לעולם. באופן מפתיע, התחושה של 'הליכת ירח' לא הייתה מופרכת מדי, שכן שני אגמי המלח משכו מחקר מדעי מחוץ לכדור הארץ על ידי מעבדות הסילון של נאס"א למשימות חלל עתידיות, עם תקווה לגלות חיים מיקרוביאליים. ים המלח היה נושא למחקר הקשור למאדים, בהובלת עמותת פרויקט ים המלח בהתחדשות, בעוד ועדת אגם מונו בדקה דגימות מאגם מונו עבור המחקר של אנקלדוס, אחד מירחי שבתאי, ואירופה, ירח של צדק. התרומות המדעיות של שני האגמים הללו חולקות קווי דמיון מרשימים.

אתגרי האגמים האלקליים

למרבה הצער, גם האתגרים העומדים בפני אגמים אלה דומים זה לזה: עלייה בביקוש למים, בצורת ממושכת, אקלים מתחמם והסטת יובלים כדי לתמוך בקהילות צומחות וביקוש לתוצרי חקלאות, הביאו למפלסי מים נמוכים היסטורית במערכות אקולוגיות של אגמים מלוחים אלה, התוצאה היא זעקה קולקטיבית לעזרה ממערכות אקולוגיות של אגמי מלח ברחבי העולם.

הגדלת המשטחים האלקליים היבשים תורמת להחמרה בהפרות של איכות האוויר, והמליחות העולה של האגם מסכנת את המערכת האקולוגית כולה. במהלך 45 השנים האחרונות, ועדת אגם מונו, השתמשה ללא לאות בשיטות שונות כדי לשמר ולהגן על אוצר המים העתיק הזה, מה שעורר בי השראה לחקור את האגם הזה בחברתם ולהציע תקווה לאגמים מלוחים ייחודיים ברחבי העולם, לרבות ים המלח.

בליווי של רובי די פאולו, טכנאי שדה שיקום, ואנדרו מוועדת אגם מונו, חקרתי את אפיקי האגם המזרחיים היבשים של אגם מונו, שהיו שקועים מתחת למים רק לפני כמה שנים. הגענו לקו החוף הרדוד, שנחשף בעקבות ירידת מפלס המים, ובקרוב ייווצר גשר יבשתי לאיי האגם – נתיב מסוכן בו זאבי הערבות יוכלו לטרוף את אזורי הקינון של שחפי קליפורניה. הוועדה מתכננת להתקין בשלב זה גדר חשמלית ניידת של קילומטר אחד על הגשר היבשתי כדי להגן על השחפים ולהבטיח את המשך בטיחותן.

אגם מונו, אגם מלח מרהיב, עבר את מבחן הזמן, הודות למאמצים הבלתי נלאים של 'ועדת אגם מונו', שזכתה לשבחים בינלאומיים, שהקדישה 45 שנים לשימורו – השראה לשומרי סביבה ברחבי העולם.

יש תקווה

אגם מונו לוחש סיפורים על תקווה ומאמצים מקבילים להצילה, סיפורים עתיקים כמו הזמן עצמו. בהשראת הרוח הבלתי מעורערת של ועדת אגם מונו, גיליתי מאפיינים משותפים במעשיהם שיכולים להנחות את המסע הרב-גוני להצלת ים המלח. בשש השנים האחרונות, הקדשתי לחקר הנוף המשתנה ללא הרף של ים המלח, הנגיש רק בסירה עקב הופעתם של 7,000 בולענים שהפכו ל-98% מחופיו לבלתי נגישים לציבור. ים המלח מאבד עד 600 בריכות מים אולימפיות מדי יום באמצעות אידוי, בעוד אגם מונו ירד לפחות מ-30% מרמת המנדטורי שלו.

מה שחיכה לי במסע הקוסמי הזה היה התגלות – קשר עמוק בין אגמי המלח של כדור הארץ. הסיפור של אגם מונו עורר הדים לא רק בי אלא גם בקרב פעילים מאגמי מלח אחרים ברחבי העולם, כמו פרו, איראן, אגם המלח הגדול של יוטה וארגנטינה. זה העיד על הרצון האוניברסלי להגן על פלאי מלח אלה.

לאור הגילוי הזה, אני קורא למאמץ משותף בין עמותת פרויקט ים המלח להתחדשות לבין ועדת אגם מונו. ביחד, נוכל להקים 'ברית אגמים מלוחים בינלאומית', פלטפורמה גלובלית לחילופי ידע, השראה והגנה קולקטיבית על אגמי המלח והימים המלוחים היקרים שלנו.

איחוד זה הוא יותר מסתם תגובה למשבר האקלים; זוהי עדות למחויבות המשותפת שלנו – מאמץ גלובלי ואזורי להבטיח את קיימות משאבי המים של הפלנטה שלנו עבור הדורות הבאים. בחיבוק הנצחי של אגם מונו, אנו מוצאים לא רק 'אגם אחות' אלא סמל לאחדות, מעיין של השראה וקריאה לשמור על האוצרות המופקדים על כדור הארץ.

מפת אגם מונו

הפוסט המסע לאגם מונו – 'אגם האחות' של ים המלח הופיע ראשון במסע אחר

איך אפשר לתמוך חתמו על העצומה: https://shorturl.at/ehqEJ

המעיין הראשי נובע בתוך מבנה קמרוני שהיווה את בית המעיין של הכפר עין פית, כפר עלאווי, אחד משלושה כפרים עלאווים (ע'אג'ר, זעורה ועין פית) ששכנו למרגלות החרמון עד 1967, מרוחקים מארץ העלאווים שבצפון סוריה מאות ק"מ. מן הכפר נותרו שרידי בתים, טראסות, בוסתנים, אשד טחנות קמח ובית קברות מעניין. שרידי הכפר נחבאים בתוך יער מפותח של אלות אטלנטיות, שריד ליער שכיסה בעבר את המדרונות היורדים לעמק החולה. שדרות של עצי צפצפה ודולב כבירים מקיפות את המעיינות והפלגים ובטרסות נשמרו מאות עצי בוסתן, ביניהם תות עץ, רימון, שקד, תאנה, חרוב, הדרים ועוד.

נחל פרע הוא הנחל האיתן היחידי שזורם כל השנה במורדותיו הצפוניים של הגולן ולכן מהווה נקודת שתיה חשובה לבע"ח. מיקומו של העמק בין שמורת יער אודם לשמורת הבניאס הופכת אותו למסדרון אקולוגי חשוב לאוכלוסיות בעלי החיים שבשתי השמורות. ואכן שפע של תצפיות בע"ח נרשמות לאורך העמק בהן צבאים, שועלים, זאבים, חזירים, שפנים, גיריות, דלקים ועוד ועוד.

כבר כמעט עשור שצה"ל מתכנן להקים באזור העמק מתחם אימוני לש"ב, עקב אילוצים שונים נדחו התכניות מספר פעמים ובינתיים השתנו ואף התכווצו. בראש העמק הולכת כיום ומשודרגת הלש"ביה הגדולה הבנויה על שרידי הכפר זעורה, למרבית הפלא, החליטו מתכנני התכנית למקם לצידה של לש"ביה גדולה זו עוד לש"ביה, דווקא בעמק הקסום של עין פית. מדובר ב-80 מבני קומות שישמשו לאימוני לוחמה בשטח בנוי. אמנם מדובר באימונים ללא ירי, אך מדובר במתחם אימונים בנוי, הומה ורועש שידרוס וירמוס את גן העדן הזה וישנה אותו לתמיד.

מיקומו של העמק בין שמורת יער אודם לשמורת הבניאס הופכת אותו למסדרון אקולוגי חשוב לאוכלוסיות בעלי החיים שבשתי השמורות

כיצד קורה דבר כזה?

כיצד לא נמנע הנזק כבר בשלבי התכנון הראשוניים? האם צה"ל לא ידע שמדובר בשטח כ"כ ערכי?
במקביל למוסדות התכנון הפועלים לפי חוקי תכנון ובניה קיימת ועדה למתקנים ביטחוניים (ולמ"ב) שאינה מחויבת בתסקירי השפעה על הסביבה, בבחינת חלופות, בייעוץ מומחי הנוף והסביבה של מינהל התכנון, שכל התוכניות העוברות דרכה נשמרות תחת מעטה סודיות. כך, בוקר אחד לפני כחודש התגלה שבעין פית אושרה תכנית שתפגע בעמק קשות מבלי שהיתה לציבור או לגופים רגולטורים אפשרות להתנגד לתוכנית. הועדה הותירה לגופים הרגולטורים רק אפשרות לייעץ לגבי מזעור הנזקים (קרי, מרחק הבתים שיבנו מהמעיין או אופן כיסוי דרך העפר).

בתי המשפט כבר דנו ב"שימוש" של צה"ל בועדה המדוברת ובניצול הולמ"ב כחותמת גומי לתוכניות משרד הביטחון. ביהמ"ש פסקו שתפקיד הועדה לדון רק בתכניות דחופות או סודיות, לדוגמא הצבה מידית של סוללת כיפת ברזל. לא כך הוא המקרה של הקמת הלש"ביה.

משדלפה הידיעה על התכנית להקמת מתחם אימונים בעמק, הציבור נזעק מיד להגן על המקום ופתח במאבק, עמותת שומרי הגולן, החברה להגנת הטבע ועמותת אדם טבע ודין חברו למאבק. המאבק רק בתחילתו, אך כבר התקיימו מפגשים עם אנשי הצבא האמונים על הפרויקט ועם מספר ח"כ, ימי סיורים ללא תשלום, הפגנות, נכתבו כתבות בעיתונות ובטלוויזיה ויצאה עצומה עליה כבר חתמו מעל 18,000 איש.

יש לזכור שבצה"ל משרתים בנינו ואנו מחוייבים לאפשר להם להתאמן כראוי, הקריאה לצה"ל היא אפוא לתכנן תכניות באופן מתחשב בציבור ובטבע, ולהימנע ממסלול מהיר, עוקף אפשרות לבחינה וביקורת של גורמים רלבנטים.

מפת עין פית ונחל פרע. באדיבות עמוד ענן והמרכז למיפוי

השתתפו בשמירה על עין פית!

אז, אם גם לכם כואב שמקום כ"כ יפה וערכי נהרס. אם גם לכם כואב שתוכניות נעשות במחשכים, באופן לקוי ומאושרות באופן אוטומטי בולמ"ב, אם גם אתם שותפים לבקשה לערוך תסקיר השפעה על הסביבה ולבחון חלופות נוספות,

תוכלו לחתום על העצומה:

https://www.atzuma.co.il/einpitt

להצטרף לקבוצת הפעילים – מצילים את עין פית:

https://chat.whatsapp.com/Ces9JHpsXIx7yrOVT2DDt3

לעיין בחומר שרוכז בדף הפייסבוק:

https://www.facebook.com/groups/777239480612074

הפוסט הצילו את הפנינה של עין פית הופיע ראשון במסע אחר

בסופו של דבר, שרותי תעופה הם מותרות, ולמרות זאת, רובנו מתקשים לוותר על התענוג הזה. הביקושים האדירים לטיסות אחרי תקופת הסגרים של הקורונה (בה נראתה באופן מוחשי ירידה בזיהום), ממחישים זאת. עד לשנים האחרונות, גם לא נעשה מאמץ רציני להפחית את את פליטת גזי החממה בטיסות, בין היתר משום שבעוד שטיסות פנימיות נלקחות בחשבון בחישוב הפליטה של מדינות, טיסות בינלאומיות נספרות בקטגוריה משלהן, כך שלמדינות לא היה תמריץ ממשי להפחית את פליטת הגזים המזהמים בטיסות. בשנים האחרונות זה משתנה, וחברות התעופה מנסות לנקוט בצעדים שונים כדי להפחית את הזיהום. כל הזמן נבחנים רעיונות שונים לצמצום פליטת גזי החממה בטיסות, חלקם גם מתגלים כיעילים.

הנה כמה אמצעים שחברות התעופה נוקטות על מנת לצמצם את פליטת גזי החממה:

מעבר לדלק תעופה בר קיימא במקום דלק סילוני

מרבית המטוסים מונעים על ידי דלק סילוני, אשר הופך לפחמן דו חמצני כשהוא נשרף.  אחד הצעדים המשמעותיים ביותר שנעשים  בתחום הוא החלפת דלק סילוני בדלק תעופה בר קיימא, ובמילים אחרות – SAF- Sustainable Aviation Fuel. דלק התעופה הבר קיימא מופק מחומרים שונים, ובהם שמן בישול משומש, שאריות מזון, פסולת עץ, צמחים ואצות וגם פסולת מוצקה כמו אריזות נייר וטקסטיל. באופן תיאורטי דלק בר קיימא יכול להפחית עד 80 אחוז בפליטת פחמן בהשוואה לדלק הסילוני, נתון שאי אפשר לזלזל בו. יתרון בולט נוסף של דלק בר קיימא הוא שכל מטוס שיש לו אישור להשתמש בדלק סילוני יכול להשתמש בדלק בר קיימא. בנוסף, ניתן לערבב עד 50 אחוז של דלק בר קיימא עם דלק סילוני.

חברות תעופה רבות עוברות לשימוש בדלק בר קיימא מעורב בדלק סילוני

אז איפה הבעיה? למרות שהדלק הזה נמצא בשימוש כבר מ-2011, ומאז ועד היום חברות  תעופה רבות השתמשו בו בטיסות מסחריות, השימוש בדלק זה עדיין מועט יחסית, בעיקר משום שמחירו גבוה יותר משל דלק סילוני. יש מדינות, ובהן ארצות הברית, ששוקלות סובסידיות על מנת להוריד את מחירי הדלק הירוק ולהפוך אותו לזמין יותר. התקווה היא שככל שהטכנולוגיה תתפתח, וככל שנוסעים אף יהיו מוכנים לשלם תוספת עבור טיסה עם דלק בר קיימא, כך השימוש בדלק זה יילך ויגדל.

חלופה נוספת שנבחנת לדלק הסילוני המזהם היא שימוש במימן נוזלי (או תאי דלק מימניים). החלופה הזו עדיין נבחנת והיא עשויה להיות יעילה ולא מזהמת, אבל חסרונה בכך שהמימן הנוזלי יקר מאוד וייצורו ואחסונו מורכבים. חיסרון נוסף הוא שעל אף שהמימן הוא דלק נקי, הפקתו עשויה להיות מלווה בפליטות משמעותיות של גזי חממה.

צמצום צריכת הדלק

אם מסובך להחליף את הדלק, אפשר לנסות להפחית אותו. יש דרכים שונות לעשות, ויצרניות המטוסים מנסות ליצור מנועים עם יעילות דלק גבוהה יותר. יש גם ניסיונות לפתח מטוסים היברידיים, כלומר מטוסים שיש להם מנוע חשמלי בשילוב מנוע המוזן בדלק, וכן מטוסים חשמליים, כמו המטוס שמפתחת Wright Electric, מטוס חשמלי שמיועד לטיסות של עד 500 ק"מ. בכל מקרה, מטוסים כאלה מותאמים רק לטיסות קצרות טווח. אמצעי לצמצום צריכת הדלק הוא הפחתת משקל המטוס, הן על ידי יצירת מטוסים מחומרים קלים יותר והן על ידי צמצום המטען שמועלה על המטוס.

אופטימיזציה של המסלול

דרך נוספת להפחית בפליטת הפחמן היא על ידי יצירת נתיב הטיסה המושלם במונחים של סביבה וקיימות (ולא רק בהתחשבות בגורמים שהיו מקובלים עד כה כמו אורך הטיסה ותנאי מזג אוויר). יש חברות תעופה שעושות שימוש בתוכנות אופטימיזציה של תוכנית המסלול, אבל גם בחברות האלה מודים שההשפעה היא זניחה יחסית ותהפוך למשמעותית רק בשילוב אמצעים נוספים (כמו דלק בר קיימא).

איזון פחמן

אחד האמצעים המעניינים והוותיקים בתחום הוא איזון פחמן. במילים אחרות – הגורם הפולט (במקרה הזה, חברת התעופה) משמש למישהו אחר כדי לצמצם את הפליטות. אחוז הפליטות של חברות התעופה אמנם נשאר כשהיה באופן זה, אבל חברות התעופה משקיעות כסף בפרויקטים של אנרגיה ירוקה, בנטיעות עצים ופעולות נוספות שמפצות על הנזק הסביבתי. אחד הדברים הנחמדים בקיזוז פחמן הוא שלא מדובר בצעד שרק חברות התעופה יכולות לנקוט בו. גם נוסעים, בעיקר כאלה שמרבים לטוס, יכולים לדאוג לקיזוז פחמן ולפצות על הנזק בכל פעם שהם טסים. ברשת יש מחשבוני קיזוז פחמן שמאפשרים לגלות מה אפשר לעשות או כמה להשקיע כדי לפצות על הנזק בטיסה, בהתאם לפרממטרים כמו מרחק ומשך הטיסה.

הפוסט מה חברות התעופה עושות כדי לצמצם את הנזק הסביבתי? הופיע ראשון במסע אחר

"…עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים – כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע וסודותיו. כך נגדל דור המתמצא בארצו והמעורה בה".

המבוגרים שבינינו זוכרים היטב את התקופה בה ניתן היה לטייל בטבע בחופשיות. סיירנו היכן שרצינו, גילינו מקומות חדשים, טבלנו חופשי במעיינות, ישנו תחת כיפת השמיים בכל מקום שנראה לנו מתאים, ואף אחד לא ניסה למנוע זאת מאיתנו או לרדוף אותנו. להיפך, קמו אנשים וגופים שסימנו ופתחו עוד ועוד שבילים, כדי לעודד עוד רבים לצאת ולסייר בארץ. אגב, לא היינו זקוקים שיגידו לנו לשמור על הטבע והניקיון. זה בנשמתו של כל אוהב הטבע והארץ.

עוד בנושא: שאלות מטרידות לרשות הטבע והגנים

עוד טיולים בישראל

והיום? הורסים את הטבע ואת הטיילות בארץ!

רשות הטבע והגנים מצהירה שהיא "מאמינה בקשר של האדם לערכי הטבע, לנופי הארץ ולמורשתה, ופועלת לקירוב, שיתוף וחינוך הציבור לשמירה על ערכי הטבע, הנוף והמורשת".
ובפועל? מתקיימת פגיעה מתמשכת בטבע, בציבור המטיילים, ובקשר של הציבור לארצו. כמו כן, הרשות מתנהלת בחוסר שקיפות המעלה תהיות לגבי ניקיון הכפיים וניגודי העניינים של הרשות ועובדיה.
בשנים האחרונות בולטת התופעה בה הרשות הופכת את המטיילים ואת מדריכי השטח, שוחרי אהבת והכרת הארץ, "לעבריינים" בעל כורחם, מתעמרת בהם, מנהלת נגדם מערכה כוחנית ע"י פקחים אשר רמת הכשרתם להיות "חוקרים" מוטלת בספק, והמרשים לעצמם להשתמש בביטויים פוגעניים שאינם ראויים למעמדם כעובדי ציבור.

להלן רשימה חלקית של דוגמאות שנלקחו מתוך כתבות ושיתופים שעלו לאחרונה בעיתונות ובפייסבוק.

האם ידעתם שפוגעים בכם, ציבור המטיילים?

1. 99% (!) משטחי שמורות הטבע, נכס השייך לכם, סגורים בפניכם ללא שקיפות וללא מתן הסבר.
2. לפקחי הרשות יש כוח לא מידתי וכמעט לא מוגבל. יש להם סמכויות של שוטר (למרות שלא עברו את ההכשרה הנדרשת משוטרים) אבל אין אף גוף מוסמך שיחקור תלונות נגדם (כמו מח"ש). לכן, בזמן שאתם מטיילים לתומכם בטבע, יתכן ש:

• תקבלו קנסות במאות שקלים גם אם לא תפגעו בטבע או תרדו משביל ( ע"ע ד"ר מויש מעוז).
• ינסו להחרים לכם טלפונים (לכמה חודשים) כדי לחפש בהם חומר מפליל.
• יעכבו אתכם בשטח לשעות, גם אם יש איתכם ילדים קטנים.
• תקבלו הזמנה להעמדה לדין ואולי גם רישום פלילי, וזאת למרות שבמרבית העבירות יש ברירת קנס ואין צורך בהעמדה לדין.
• יחפשו בדפי הפייסבוק שלכם תמונות, כדי שניתן יהיה לטעון שטיילתם במקום אסור.
• אם יחליטו לתבוע אתכם – יתכן שכתב האישום יתבסס על חוסר בקיאות של המאשימים, או ישתמש בנרטיבים ובאלמנטים שקריים כדי להצדיק הרשעה בתיק. ויש דוגמאות לכך.
• תפגשו גם בפקחים (לא כולם, אבל יש) המתנהלים מול מטיילים נורמטיביים בצורה לא ראויה: סגנון דיבור מתלהם, מאיים, אגרסיבי וצעקני.

3. אי אפשר לסמוך על מפות סימון השבילים כי "מישהו" דאג שיהיה קשה עד בלתי אפשרי להבדיל בין שטחי שמורות מוכרזות (אמיתיות) ומוצעות (עתידיות), עליהן לא חלים חוקי שמורות הטבע ולמרות זאת פקחים נותנים בהן דוחות שאינם חוקיים. (הופיע במצגת מפורטת לציבור)
4. היו מטיילים שקבלו קנסות והועמדו לדין למרות שצעדו ב-"שביל מסומן", אבל כזה שנמחק מהמפה. רבים שילמו כדי לחסוך את הטרחה, אך המתעקשים זוכו בבית המשפט (אחרי כ- 4 שנות טרטור).
5. מגבילים את שעות הפתיחה של האתרים, באופן שאינו תואם את צרכי הציבור. לראות שקיעה? זריחה? לטייל כשמתאים לך? לא בטבע של הרשות.
6. פוגעים, מצמצמים ומגבילים עוד ועוד את האפשרויות החופשיות לטיול ולספורט כגון טרקים, רכיבת אופניים, רכיבת סוסים, טיפוס וגלישת צוקים, דייג, ג'יפים, ריצת שטח, ניווט ועוד.
7. מתבצע תהליך בו עוד ועוד אתרי טבע שהיו חופשיים הופכים לאתרים בתשלום. למשל עין חניה ועין הנצי"ב. גם אתרי מורשת יכולים להפוך לאתרים בתשלום, כדוגמת חאן שער הגיא, המנציח את מורשת מבקיעי הדרך ומלווי השיירות לירושלים הנצורה.
8. סוגרים אזורים רבים "לשיקום", ללא כל תכניות פתיחה עתידית, ומציבים שלטי "שמורת טבע סגורה" גם במקומות שאין בהם שמורה.
9. סוגרים מסלולים נגישים בהם היו מטיילים וגם מטופלים אנשים עם מוגבלויות, נפגעי טראומה ונכים, כולל נכי צה"ל, המרותקים לכסאות גלגלים. למרות פניות חוזרות והצורך הטיפולי, רט"ג מתעלמת.
10. מדריכים וסיירים מנוסים טוענים כי מרוב סימונים ואיסורים לא נותרה אפשרות לחקור ולהכיר את הארץ באופן עצמאי. (הארץ, 09.17).

האם ידעתם שפוגעים בטבע שלכם?

11. גופים האמונים על שמירת הטבע משחיתים, מונעים גישה ומייבשים מקווי מים בטבע. הייתם מאמינים שממלאים בבטון בריכות באתרי טבע (עין חניה לדוגמה) כדי שיהיו בעומק "ראוי"? שסוגרים בגדרות גישה לאתרים שונים, חוסמים ומטים מעיינות?
12. הרשות משתפת פעולה עם המזהמים הגדולים של הטבע. ויקיפדיה: "ב-26 במרץ 2021 התפרסם תחקיר שחשף חשש לניגוד עניינים בין האינטרסים של הציבור שעליהן מופקדת רשות הטבע ובין גופים מסחריים אשר החליטו לתרום לרשות מיליוני שקלים. בין הגופים אשר העבירו כספים לרשות הטבע ניתן למצוא חברות אשר, על פי המשרד להגנת הסביבה, הן מהמזהמות הגדולות בישראל, כולל כיל ונובל אנרג'י"..
13. רשות הטבע נותנת היתרים לכריתה מסיבית של אקליפטוסים בכל רחבי הארץ, בניגוד לדעת מספר מומחים ולאינטרס הציבורי.
14. הרשות אישרה הקמה של עמודי מתח גבוה ענקיים בשמורת מכתש רמון, היחידי מסוגו בעולם.
15. הגוף שרק לאחרונה התפאר שמכתש רמון הוכרז כ- "שמורת האור הראשונה במזרח התיכון", מאפשר ליזמים פרטיים לבצע אירועים ומפגעי אור ורעש במקום. יש ניגודי עניינים הדורשים בדיקה.

האם ידעתם שיש חשש לשחיתות / ניגודי עניינים וטוהר המידות?

16. יש פקחים תחת חקירה וחשש לפגיעה ביושר המידות, והם ממשיכים בתפקידם.
17. בוצעו החרמות של בעלי חיים מאנשים פרטיים, החרמות המעלות חשש למעשים לא כשרים.
18. בעלי אמצעים יכולים לבצע פעילות פרטית ולהשתמש בגנים הלאומיים כגני אירועים.
19. יש דיווחים על זכויות מיוחדות לאנשי הרט"ג, שאינן ניתנות לאזרחים מהשורה:
    למשל נסיעה עם המשפחה ברכבי 4X4 על קו החוף, מסיבות ועל האש לאחר שעות הסגירה של פארקים ועוד. (תמונות מופצות ברשתות החברתיות)
20. חשד לאכיפה בררנית. מטיילים נורמטיביים נרדפים, נקנסים או מועמדים לדין, בעוד שמתעלמים מעבריינים ומבעלי כוח.

האם ידעתם שיש בעל בית אחד, שבמשמרתו, בעידודו ובאחריותו מתרחשים כל הקלקולים הנ"ל, ושגם היום, כך מסתמן, המשרד לאיכות הסביבה לא פועל בנחישות לתיקון המצב?

בעולם קיימת מודעות לכך שהשטחים הפתוחים הם נכס השייך לכלל, וחובה להתייעץ ולשתף את הציבור בקביעת המדיניות הנוגעת בהם. הדבר כולל התייעצויות בתחומים רבים, כולל נושא תשלום דמי הכניסה.
ואצלנו? למרות שעל פי החוק יש למנות נציגי ציבור למליאת רשות הטבע והגנים – הדבר לא נעשה לאורך שנים רבות, והתוצאות בהתאם.

צילום: אורי שחף

ועכשיו, כשאתם יודעים את העובדות, ואת מה שמסתירים מכם:

הצטרפו ותמכו במאבק הערכי של עמותת "מחזירים את הטבע לציבור" למען הפסקת הפגיעה בטבע, למען הפסקת הפגיעה בציבור המטיילים, ולמען הפיכת רשות הטבע והגנים לגוף הפועל למען הטבע ולמען הציבור, והצביעו למען מינוי נציגי ציבור מטעם העמותה למליאת רשות הטבע והגנים.

https://www.facebook.com/groups/3343193499024096

תגובת הרשות למכתב:

"לצערנו ניכר כי הטענות העולות במסמך מטעם ראשי/נציגי עמותת "מחזירים את הטבע לציבור" הן חלק ממסע השמצה נגד הרשות. אלה בוחרים כנראה לראות רק צד אחד וצר של הדברים. לעיתים תוך פיזור טענות לא רלוונטיות ולא מדויקות בלשון המעטה. רשות הטבע והגנים כגוף ממלכתי מבצעת את תפקידה למען שמירת ערכי הטבע בישראל, שמורות הטבע והגנים הלאומיים תוך מציאת האיזונים בין המחויבות בחוק לשמור על הטבע והמורשת והרצון לקדם ולעודד טיילות באופן חוויתי, בטיחותי ואחראי.
נציגי העמותה נוטים לא אחת להציג באופן מוטעה אתרים קולטי קהל בתשלום כחוק, שבילי טיול שפתוחים רק למטיילים ברגל ולא לרכבי שטח למען בטיחות המטיילים וחווית הביקור וכן אתרים שנסגרו זמנית מסיבות בטיחותיות ואקולוגיות, כאתרים סגורים לחלוטין בלי סיבה. כידוע לא כך הדבר. ראוי ומתבקש שחברי הקבוצה יראו את 'חצי הכוס המלאה' – אלפי קילומטר של שבילים ודרכי טיול סביב מוקדי העניין היפים והמיוחדים במאות שמורות טבע וגנים לאומיים המיועדים לקהל מטיילים מגוון בהם: מטיילים ברגל, ברכב, באופניים ואף בסוסים. מסלולי טיול שהרשות משקיעה רבות בהקמה, תפעול ותחזוקה שלהם. זאת בנוסף לבחינה תמידית של פתיחת מסלולים ואתרים נוספים למען המטיילים.
רשות הטבע והגנים משקיעה משאבים רבים בהנגשת והתאמת התשתיות באתריה למען כל סוגי האוכלוסייה ככל שניתן. לקטנים ועד גדולים, בני הגיל השלישי, מטיילים ברגל, ברכב, באופניים ובסוסים, מטיילים עם מוגבלויות וגם למגזרים שונים. במקומות ובמועדים שניתן, מבלי לפגוע בטבע ויש לכך ביקוש רב מצד המטיילים הרשות פועלת במסגרת המשאבים הקיימים גם להאריך את שעות הביקור באתריה מעבר לרגיל.
בכל הקשור לפיקוח ואכיפה – הרשות פועלת על פי החוק במסגרת סמכותה במטרה לשמור על ערכי הטבע, נוף ומורשת ולאפשר חווית טיול מהנה ובטוחה לכלל המטיילים. כל טענה לאכיפה בררנית משוללת כל יסוד. סביר להניח שאלו שפוגעים או רוצים לפגוע בערכים מיוחדים וייחודיים אלה או בוחרים לנהוג באופן המנוגד לחוק לא יאהבו את מאמצי האכיפה שהרשות נוקטת בהם למען שמירתם. בתוך כך במקרים רבים אנו עדים לצערנו גם לטיול בטבע בניגוד לכללים ובאופן לא בטוח שמסתיים בפציעה ואף מוות של מטיילים. מקרים המחייבים גם פעולות חילוץ מורכבות ומסכנות חיים מצד הפקחים ויחידות החילוץ הפועלים להצילם.
מיליוני מטיילים בכל שנה בשמורות הטבע והגנים הלאומיים מצביעים ברגליים ובשביעות רצון גבוהה מהחוויות והשירות הניתן להם על ידי הרשות באתרים. הטבע המלהיב והמגוון במיוחד המתקיים בישראל, מזמן אל הרשות נציגי מדינות רבות מכל העולם, שמתעניינים ורוצים ללמוד עוד על הישגיו ופעילות הרשות. אלו יחדיו לצד הישגים רבים אחרים מוכיחים מעל לכל ספק כי הרשות מבצעת את תפקידה במקצועיות ובמסירות.
לשמחתנו לא חברי הקבוצה/העמותה, שנראה שחלקם לפחות מתבלטים באמירות המבקשות לנהוג בטבע באופן משולל רסן, יקבעו שהרשות ועובדיה המסורים, כביכול פוגעים בטבע ובאינטרס הציבורי. יש ציבור אחר, רחב וגדול בהרבה שרואה את הדברים אחרת.
לצערנו קשה להתמודד מול תעשיית הפייק ניוז וההשמצות השקריות וזאת כיוון שהרשות מבצעת החלטות המחוקק, שלא באות בטוב לחלק מאנשי העמותה".
רשות הטבע והגנים

———-
צילום עליון: אלה אל עמי

הפוסט מכתב פתוח למטיילים ולאוהבי הטבע בישראל הופיע ראשון במסע אחר

• טיולים באזור ערד
• תל ערד
• מתל ערד ללקיה

לקראת סוף השנה שעברה, יצאנו לדרך עם פרויקט "נוף משותף" בחסות המרכז לאמנות עכשווית בערד, להכיר מעט את מרחב העיר, מתוך רצון לרדת לעומק יחסי הקהילות בו וקשריהן למקום בו הן שוכנות. אני ועמיתי, דוד בהר פרחיה, שני אמנים בעלי ניסיון רב בפרויקטים תלויי-מקום, אשר שעוסקים שנים רבות במפגש בין האדם למקום, צירפנו אלינו את האוצרת עירית כרמון פופר שמתמחה בקשר בין תרבות ושימור. הרעיון מאחורי הפרויקט פשוט: כולנו כאן חולקים נוף משותף – כיצד אנו חולקים אותו באמת, הלכה למעשה? מהם יחסי הגומלין בינינו לסביבה – בין התיישבות למקום בו היא שוכנת – וכיצד אלה קשורים ביחסי הגומלין בינינו לבין שכנינו, ואיך הם יכולים להוביל אותנו לקראת שיתוף פעולה או קונפליקט?

נוף משותף – תיעוד| צילום: דן פרברוף

מים במדבר: הזהב השקוף

המרחב סביב לעיר ערד מחורר באינספור בורות מים. הבורות הם עדות לכך שהמקום שוכן על גבול המדבר הצחיח, ושהמים היוו כאן לאורכה של ההיסטוריה משאב יקר, נדיר וחיוני. כאן, במדבר, בסביבה הקיצונית והצחיחה הזו, בצל הגשם של המדרונות המוליכים לים המלח, אפשר לעמוד היטב על יחסי אדם וסביבה וכיצד יחסים אלה קשורים קשר הדוק ביחסי הקהילות השוכנות בו. בייחוד המים מגלים לנו זאת: הזהב השקוף, המשאב החיוני לנו כל כך, שכל כך קל להתעלם מחשיבותו כל עוד הוא זורם בצינורות ומגיע עד אלינו לברז, עד לרגע שבו הוא חסר. מכאן מזרחה, עם הירידה התלולה לעבר ים המלח וסדום, נופלת כמות המשקעים בחדות לפחות מ-100 מ"מ בשנה, כמות ששמה את המקום באותה קטגוריה כמו מרבית הסהרה ועמק המוות שבקליפורניה. נוכחות אנושית כאן אינה עניין של מה בכך וריבוי הבורות מעיד על התיישבות עיקשת רבת שנים. בשמות בורות המים כוללים הבדואים את הציון “אוּם“ (אֶם) – "אום אל אתין", "אום פאדל", ואכן, צורתם, עם בטן רחבה ועמוקה, צוואר ארוך וצר ופתח שסוגר עליו, מזכירה רחם. בור המים הוא כאן אם כל חי.

העיר ערד עצמה נדמית כמקבץ אקראי של אוכלוסיות, מי ותיקים יותר ומי ותיקים פחות – עבור מי שחולף על פניה לא יותר מצומת דרכים בירידה לים המלח או בדרך למצדה. מי שמגיע למרכז העיר וצפה בסרט מלחמת הכוכבים יוכל להיזכר בסצנה המפורסמת, בה נכנסים הגיבורים לקנטינה שעל כוכב מדברי ובה מקבץ יצורים משונים מרחבי הגלקסיה, מוזרים יותר ומוזרים עוד יותר, כל אחד ומראהו, לבושו ושפתו. כך גם במרכז המסחרי הישן בערד: חסידי גור בשטריימל עם ההויזען-אין-די-זאקען, נשותיהם חבושות פאות בליווי שרשרת ילדים בלבוש תואם, בצד זקני בדואים בגלביות לבנות, נשים בדואיות מכוסות בשחור מכף רגל עד ראש, זקנות יוצאות ברית המועצות לשעבר בשמלות פרחוניות, הצעירות על עקבים ומשקפי מעצבים, יוצאי סודאן ואריתריאה בנופך היפּ-הופּי, ואפריקאים עבריים בצמות קלויות או זקנים עבותים. מדי פעם חולף גם שריד לדור המייסדים, עברי מסונדל, אקדמאי שעבר את ועדת הקבלה ובא להקים כאן עיר נאורה. ישראלים שנודדים למרחקים לחפש מגוון תרבותי מתעלמים כמעט לחלוטין מהשונית הייחודית הזו ונדמה שבמקום לחגוג את הרבגוניות הרב-תרבותית ישנה כאן מעין מבוכה.

החיבור בין אדם למקום

הכוכב המדברי הצחיח בו שוכנת העיר אינו שומם. סביב לה מתגוררת אוכלוסייה משמעותית של בדואים, חלקם נצר לשבטים ששהו באזור לפני קום המדינה, חלקם בני שבטים וקבוצות שהועברו לכאן מיד לאחר קומה ולאורך השנים. על קו האופק של הגבעות שמסביב לעיר חולפים בקביעות אורחות גמלים, ילדים רכובים על חמורים, עדרי עזים וכבשים. מניין הם באים ולאן הם הולכים? מי הם שמגיעים לעיר בקביעות, לקניות, לדואר, לבנק, לקופת חולים ומהווים חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי שלה?

המרחב המדברי בו שוכנת ערד אינו שומם. סביב לעיר מתגוררת אוכלוסיה משמעותית של בדואים | צילום: דן פרברוף

פרויקט "נוף משותף" בוחן את החיבור בין האדם למקום, תוך התבוננות ביחסי הקהילות השוכנות במרחב. במסגרת הפעילות בערד, בחרנו להתמקד ביחסי תושבי העיר וקהילת הבדואים היושבים בבקעת קנאים הסמוכה, בואכה מצדה. המרחק בין העיר לבקעה קצר, למעשה כמה מאות מטרים בקו אווירי – 6 ק“מ במורד הכביש המתפתל, אך על מי שיורד בו חולפות, כך נדמה, שנות אור. החתך חד והפער שנפער משקף את המציאות בשטח. אחד הסממנים הבולטים ביותר שלו, ועניין שמצא מקום מרכזי בפרויקט, הוא משאב המים, אותו משאב יקר ומכריע במדבר, ואופן השימוש בו.

על הכביש בדרך למצדה נקרה בפני המבקרים כפר הנוקדים, שנראה כאן כנקודה ירוקה ברקע: מרכז אירוח מדברי, מעין נווה מדבר הנובע מתוך צינור המים ערד-מצדה. מימין, מזרחית לו, נראה הר קנאים. תחילת המרכז בשנות השמונים משהגיע יהורם רודד, מייסד הכפר, למוסא חוומשה מבני המקום לבקש לשבת אצלו ולארח תיירים בדרך למצדה. מוסא נתן לו אוהל שיער וספייס ומאז צמח וגדל כפר הנוקדים לחווה המשתרעת על שטח נרחב ומארחת אלפים רבים. רבים מהבדואים השוכנים במקום עובדים בכפר, כמארחים, כשומרים, כנהגי גמלים, בבישול, בניקיון. אך ההתיישבות הבדואית כאן קדמה לו בהרבה. חלקן הגדול של המשפחות הבדואיות הועברו לכאן על ידי הצבא בתחילת שנות החמישים מאזור ממשית שליד דימונה, כורנוב בפי הבדואים, שם תקום לימים קמ"ג. יש גם מי שמכורתם פה ונותרו כשפינה הצבא את בני שבט הג'הלין שישבו במקום לפנים ויש גם כמה ששבו מאז. לדבריהם הטיל עליהם הצבא לשמש כגששים ולשמור קו בקרבת הגבול עם ירדן כנגד חדירות הפדאיון והמפגעים. מתגוררים כאן יוצאי צבא, עובדי רשות הטבע והגנים, עובדי מפעלי ים המלח, נהגי אגד.

רשת של צינורות שחורים

הבדואים במקום מתגאים בעובדה שמעולם לא היה כאן פיגוע, שהמקום מוגן מגניבות ושבמקרה בו אבד אדם בשטח יוצאים מיד הבדואים המקומיים לחפשו ומוצאים אותו, בין אם נותר בחיים או מת. הם מראים לנו מכתבי הוקרה ממשפחות שילדיהם אותרו בידי הבדואים ומספרים כיצד סיפקו אבותיהם גמלים לצבא ופרצו את כביש סדום בטוריה. כיום הם נאלצים להתמודד עם העובדה שכמו שאר תושבי הבקעה הבדואים, לאחר ששהו כאן 70 שנה והשתרשו במקום, בהוראת המדינה ובחסותה, כעת היא דורשת שיתפנו.

בקרבת הצינור והכפר מקובצות מספר התיישבויות בדואיות, למראית עין גיבוב של פחונים, למעשה חוות חקלאיות סמי-אוטרקיות ששורדות כאן עם מינימום תשתיות. הבדואים כאן גרים במתחמי מחייה, כפרים משפחתיים קטנים. בעבר היו אלה מאהלים, אך משנאסר על התושבים לנוע ממקומם מצד אחד ולבנות מבני קבע מצד שני, חדלו לגור באוהלי שיער והחלו לבנות לעצמם מבנים קצת פחות ארעיים מפח גלי. ברוב המקומות אין קליטה סלולרית, אך יש קולטים סולאריים ליצירת חשמל ואל המתחמים מובילות דרכי עפר. הבדואים כאן מסתפקים במועט, מגדלים גידולים ואפילו עצים בתנאי אקלים וקרקע שהם מהקשים בנגב, תוך שימוש במחזור ומים אפורים.

כמה מההתיישבויות, כמו זו בתמונה, מרוחקות יותר מצינור המים, אך קרובות למיקומם של בורות מים. עד שהונח צינור המים ערד-מצדה בתחילת שנות ה-60 התקיימו הבדואים כאן ממי הבורות במקום. משהגיעו מים זורמים החלו למלא מכלים ולהביאם ברגל, על חמורים, גמלים וברכב מהצינור למקום מגוריהם. בהדרגה, הניחו רשת של צינורות השקיה שחורים שמובילים את המים מהצינור הראשי עד למקום מגוריהם. בתחילת כל צינור כזה יש לכל משפחה שעון מים נפרד והרי לכם מערכת שירותים חלופית למופת בהעדר הרשויות. הצינורות, שנאסר להטמינם בקרקע, חשופים לשמש הקופחת ודורשים תחזוקה מתמדת.

רשת של צינורות השקיה שחורים מובילים מים מהצינור הראשי למגורי הבדואים | צילום: דן פרברוף

תרבות שימור המים

למשפחתו של עלי חמייסה, אחיו של מוסא חוומשה, הגענו בעקבות בור המים הגדול, או יותר נכון מאגורה שנמצאת בסמוך להם. זו מאגורה עמוקה ועתיקה, שמופיעה במפות בשם בור עטין וידועה לבדואים בשם בִּיר אוּם אל אתין. עומקה לפי זכרונו, עמד פעם על כעשרה מטרים. פעם היו נותרים בה מים במשך כל ימות השנה ועדרי צאן, כבשים, עזים וגמלים, וחיות הבר, כולם היו באים לשתות. הילדים היו קופצים למים ממרום קשת הסלע שמעל לבור. אבל המאגורה מלאה כיום בסחף כמעט עד שפתה. בימינו ומזה שנים רבות אין למשפחה יותר צורך במאגורה. יש את צינור הפלסטיק השחור שמתפתל ומוליך דרך המדבר אל המכלים שבכפר. כמו רוב בורות המים באזור, גם המאגורה של משפחת חמייסה, שהוכרזה בינתיים כאתר רשות העתיקות אשר אין לגעת בו ללא אישור, מחכה לגואל.

צילם: דורון אורגיל

הרעיון להתמקד בתרבות שימור המים בבקעה עלה מהנהגת הבדואים, במסגרת יוזמה שהחלה להתגבש כבר לפני יותר מעשור בשיתוף גורמי תיירות מקומיים, להחיל מרחב ביוספרי באזור. היוזמה קיבלה כעת משנה תוקף כפתרון מעשי אפשרי להסדרת התיישבות הבדואים במקום, ששואף להיענות לצרכי שלל הגורמים המעורבים: המרחב הטבעי, התושבים הבדואים, תושבי העיר ערד, תיירים וטיילים. המודל הביוספרי הינו יוזמה בינלאומית שנוסדה לפני 50 שנה כדי לשפר את היחסים בין האדם לסביבתו. בניגוד לשמורות ששואפות לשמר את הטבע על ידי הגבלת מעורבות האדם למינימום האפשרי, מרחב ביוספרי הינו אזור שבו חיים אנשים כחלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית שסביבם. באזור כזה מתקיימת שמירה על נופים, מערכות אקולוגיות, מגוון מינים ומשאבי טבע, אך במקביל מתקיים בו גם פיתוח בר-קיימא בכל תחומי החיים: כלכלה ותעסוקה, חקלאות, תשתיות, תיירות ושירותים קהילתיים.

המרחב הביוספרי המוצע בבקעה מתבסס על מודל קיים בשמורת דנה שבירדן, שם שטח מדברי נרחב עם התיישבות בדואית הפך לאזור תיירות תוסס ולמרכז משמעותי לשימור וחינוך סביבתי. שמורת דנה, שנמצאת ממש מעבר לבקעת הירדן מערד, מזרחית לדרום ים המלח, היא הגדולה ביותר בממלכת ירדן ומשתרעת על 300 קמ“ר.

בדואי על סוס צופה במשתתפים (הצלליות בקדמת התמונה) בפעילות להחייאת בור מים במדבר | צילום: דן פרברוף

מחדשים את בור עטין

כך קרה שיצאנו לחדש בורות מים בבקעה, בכוונה ליזום פרויקט אמנות השתתפותי שיוכל לעניין ולערב את הקהילות השונות שחיות באזור, את הבדואים ואת בני קהילות ערד המגוונות, וללמדנו מעט על השימוש והתלות במשאבים – על תלותנו האחד בשני ועל האפשרות לחיות במדבר זה בצד זה, בצד המדבר, בהתאם לעקרונות השימור הביוספרי. במסגרת הפרויקט ערכנו מספר פעולות השתתפותיות לחידוש בור עטין / ביר אום אל אתין. בתמונה כאן נראה בדואי חולף על גב סוס, צופה על המשתתפים באחת הפעולות – חבורה מגוונת של בדואים תושבי בקעת קנאים ותושבי ערד מכל הגילאים ועוד כמה שהגיעו מרחוק במיוחד כדי לקחת חלק בתהליך של החייאת בור מים במדבר. שורת הצלליות שנראות בקדמת התמונה למעלה היא של כמה מהמשתתפים שחופרים במעדרים זה לצד זה לאורכה של אחת משתי תעלות הניקוז המובילות אל המאגורה.

נוף משותף: פעולה השתתפותית לחידוש בור עטין (בּיר אוּם אל אתין) | צילום: דן פרברוף

כפי שניתן לראות, המאגורה הרחבה שבבקעת קנאים מלאה כיום בסחף רב, אך זקני הבדואים במקום זוכרים שעומקה עלה על 10 מטרים ושהיתה מחזיקה מים עבור תושבי המקום ועדריהם, גמלים, עזים וכבשים, במשך כל ימות השנה. בעבר היה עמוד במרכזה מחזיק את התקרה, שחלקה קרס בעשורים האחרונים. השם אתין מקורו בערבית בזבל החיות העשיר שהיה מצטבר במקום. בורות המים כאן נחלקים לבורות פעמון, שצורתם כשמם, צורת פעמון, שהינם קטנים יותר ובעלי פתח צר ולעתים קרובות חוליית אבן שסוגרת עליו, ומאגורות שצורתן צורת בריכה עמוקה. הבורות דורשים תחזוק מתמיד, מדי שנה, לתיקון תעלות הניקוז שאוספות אליהם את מי הגשמים לאורך המדרונות, ולניקוי הסחף הרב שמצטבר בבור עצמו עם בוא השטפונות. במסגרת אחת הפעולות, בשיתוף עם רשות העתיקות וכחלק מתהליך אימוץ האתר, פעלו המשתתפים לחשוף את בור השיקוע שבקדמת המאגורה ואת התעלה המקורה שהובילה את המים ממנו למאגורה עצמה.

שלושה דימויים מהמרחב מסביב לעיר ערד | צילומים: דן פרברוף

שלושה דימויים מהמרחב סביב לעיר שעובדים יחד: בראשון, מכסה חלוד של בור מים היסטורי עם נעילה כפולה, ממש כספת, שהבטון סביבו ניצוק לפני כמעט 90 שנה; בשני, כלוב מתכת, אחד מני רבים שסוגרים על השיברים שלאורך צינור המים שמוביל מערד למצדה; השלישי קופסת ברזל מאולתרת שיוצרה בידי רתך בדואי כדי לסגור על ברז ושעון המים שמחברים בין אותו צינור מתכת רשמי של מקורות לצינורות הפלסטיק השחורים שמובילים את המים אל ההתיישבויות הלא מוסדרות. בעל השעון מגיע מדי פעם לפתוח את המנעול ואת הברז כדי למלא את מיכלי המים במאהל/כפר מרחק כמה קילומטרים משם. הצורך לשלוט במשאב מעידה על החשיבות הרבה שיש לו במרחב.

תיעוד של בין מים למים. המיכל הכחול שהדמות אוחזת נמצא זרוק באחד הוואדיות שבפאתי ערד | צילום: דוד בהר פרחיה

בתמונה הזאת, אחד האמנים נראה צופה אל עבר ערוץ נחל יעלים. המיכל הכחול שבידו נמצא באותו יום זרוק בשטח באחד הוואדיות שבפאתי ערד. למחרת ימצא גם פקק תואם. המיכלים הכחולים משמשים את הבדואים לסחיבת מים. לעתים טנדר מלא בהם יעצור ליד אחד השיברים המשמשים את הבדואים והם ימלאו אותם אחד-אחד במים עבור עדריהם. בתמונה, מעבר לרכס הקרוב מבצבצת התיישבות בדואית בבקעה. במורד הערוץ מימין ישנו בור פעמון פעיל אליו מגיעות באופן קבוע אורחות גמלים ועדרי עיזים וכבשים. המיכל שבתמונה ישמש את האמן עבור מיצג וידאו שמתעד שאיבת מים מהבור והבאתם ברגל עד לקאנטרי בערד, מרחק הליכה של כארבעה קילומטרים במעלה ההר, בכדי למלא את בריכת השחייה בו. בעוד הבדואים המתגוררים בבקעה אוגרים מים לכל צרכיהם, כולל צרכי העדרים ושאר בעלי החיים שברשותם, ב“תרמוקנים“ – קוביות פלסטיק מכוסות גריד מתכת שמכילות קוב מים בודד כל אחת – בריכת שחייה ציבורית ממוצעת עשויה להכיל כ-1,000 קוב מים. מה גם שהכניסה לקאנטרי בערד והשכשוך בבריכה בו מתאפשרים רק לתושבי העיר. משפחה ממוצעת בערד צורכת כ-200 קוב בשנה; תושב ממוצע כ-66 קוב בשנה. הצריכה הממוצעת בבקעה כמחצית מכך. הקונטרסט בין תרבות השפע, ויש שיאמרו של בזבזנות על אף היובש המדברי הסובב, אל מול הצורך בשימור הוביל לרעיון להדגים את זאת באמצעות האקט הסיזיפי של מילוי בריכת שחייה באופן שכזה.

צילום סטיל מתוך תנועה עצורה | צילום: דן פרברוף

אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל במקרה הזה גם עשרת אלפים לא יספיקו. הצילום הפנורמי הוא סטיל בודד מתוך יצירת וידאו º360 שצולמה במסגרת הפרויקט. הצילומים נערכו לאורכו של יום שלם, מלפנות בוקר ועד שקיעה, למרגלות הר קנאים, באזור התעשיה של ערד, ובשטחי מפעלי מישור רותם שמופיעים כאן ברקע. בצד ימין רואים את צל המצלמה והחצובה. הצלם חבוי הרחק מעבר לאופק. הנוף נראה מדברי ושומם והררי פסולת הכרייה עליהם מופיע מדי פעם דחפור אימתני נדמים חלק אינטגרלי מהנוף. סיטואציה פוטוגנית להחריד. למעשה, לא שרדנו אני וארבעת הרקדניות יותר מ-20 דקות במקום לפני שנאלצנו לברוח כל עוד נפשינו בנו מהזיהום המחניק והאויר עמוס הכימיקלים שצרב בגרון.

רבים מהתושבים הבדואים מהסביבה עובדים כאן. גם שני אנשי הביטחון שהגיעו במהרה ברכב שטח לשאול למעשינו היו בדואים. לא מובן איך אפשר לשרוד כאן יום שלם, שלא לדבר על עבודה מאומצת יום אחר יום. הכוונה בנוכחות הנשית הפשוטה, בביגוד השחור ובבחירת הנופים – הטבעי הבתולי, העירוני והמתועש – לגעת בנושא הקשר שבין היחס שלנו לטבע והמשאבים שבו לבין האופן שבו אנו מדכאים את הטבע האנושי ומאוויו; כיצד אנו מתעלים אותם לתועלתנו ומונעים את הזרימה והביטוי הטבעיים שלהם. אפשר לאמור שהמציאות הקיצונית במישור רותם משקפת אונס סביבתי, שרואה במרחבי הטבע משהו לבעול אותו ולנצלו.

הכניסה לבעלי חיים אסורה

בצילום הפותח את הכתבה נראה אחד האמנים רכוב על גבי האתון זהרה בדרכם מהבקעה לערד. קו הרקיע של בתי העיר נראה מרחוק על קו האופק. תושבי העיר, שאליה אסורה בדרך כלל כניסת בעלי חיים, מכירים את עדרי הצאן, החמורים והגמלים כדמויות רקע שחולפות על פניהם כחלק מהנוף התרבותי של העיר ושל המרחב. ובעוד תושבי העיר והמטיילים המגיעים לאזור אינם פוגשים כמעט את ההתיישבויות הבדואיות, הבדואים שגדלו בבקעה למדו להכיר את המרחב ברכיבה על חמורים ובהליכה במדבר הפתוח, בשבילי העיזים המקשרים בין ההתיישבויות הבדואיות ובינן לבין העיר. המסע על גבי החמור שארך יום שלם, מהבקעה אל העיר וחזרה, אפשר ראייה חדשה של האופן שבו היא פוגשת את המדבר, וקצב תנועה אחר במרחב שמאפשר מעבר יותר הדרגתי בין המרחב הבנוי והתרבות העירונית, לטבע ולתרבות המדבריים. אחת מכוונות הפרויקט היא יצירת תוואי שביל העובר בין בורות המים ומקשר בין העיר להתיישבויות הבדואיות במטרה לאפשר מעבר וחיבור שכזה עבור תושבי המרחב והמבקרים בו.

ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה בבור עטין | צילומים: דן פרברוף

בתמונות נראים ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה, ילדי בדואים מגיעים לפעולה רכובים על אופני הרים וילדים תושבי ערד בביקור ב"שיג", מתחם האירוח של משפחת חמייסה. החלוקה במרחב, שמבוססת בעיקר על הבדלי שפה, מתמוססת ברגע שמביאים את הקהילות יחדיו לפעול לשם מטרה משותפת. ואנו שבים אל השאלה – מה הלאה? לאן מכאן?

אחד היעדים המרכזיים של תכנית המתאר לעיר ערד הוא יצירת עיר מדברית, רב-תרבותית. אך מה משמעות היות עיר "מדברית"? האם די שהיא מתקיימת בתוך המדבר? מבלי האקלים והאוויר המדברי, האור המדברי וגבעות המדבר, היתה העיר ערד מקום שונה לחלוטין. הנוף המדברי מהווה חלק נכבד, עם לא עיקרי, מנכסיה של העיר ערד. אבל הנוף המדברי מורכב למעשה מנוף פיסי – מהרים וגבעות, ואדיות ומצוקים, בעלי חיים וצמחיה – ובמידה רבה גם מנוף תרבותי. מהו נוף מדברי ללא תנועתם של עדרי עיזים וכבשים, רועים וכלבי מרעה, וללא אורחות גמלים? מהי תיירות מדברית ללא יושבי מדבר, וללא סיפורי המדבר? האם ערכו של המדבר הריק עדיין אותו ערך? והאם ביכולתה של הרב-תרבותיות להכיל גם את תרבות המקום? כיצד יכולה העיר, שמתקיימת כאן על אף המדבר, לפגוש את המקום שחי בתוך המדבר ובשכנות טובה איתו?

בתמונה הפותחת: גיחה אל העיר, צילום: דן פרברוף

הפוסט נוף משותף: יחסי אדם סביבה בערד והאזור הופיע ראשון במסע אחר

במקומות שונים בעולם נעלמו צפרדעים מבית הגידול הטבעי שלהן. לדוגמה, הצפרדע המוזהבת של פנמה והקרפדה הזהובה של קוסטה ריקה נעלמו מנופי אמריקה הטרופית. הראשונה חיה בבית גידול מצומצם מאוד, מה שאולי מסביר את היעלמותה, אבל הסיבות להיעלמותה של השכנה מקוסטה ריקה, שהיתה מגיעה באלפים לאורגיות רבייה, וכמוהן הסיבות לירידה הכללית התלולה במספר הדו-חיים בשאר העולם, טרם נמצאו בוודאות. הסברה היא שהתחממות והתייבשות כדור הארץ, ואולי גם זיהום כימי מחומרי הדברה חקלאיים, הם הגורמים לתופעה. גם אם ישרוד יער הגשם הטרופי, שבעצמו נמצא בסכנה, בלי הצפרדעים זה לא יהיה אותו היער. אבל מה שמדאיג יותר הוא העובדה שהדו-חיים הם, במידה רבה, אינדיקטורים – מעין חיישנים ביולוגיים שמתריעים בפנינו מה מתרחש בסביבה בלי שאנו נחוש בסכנה או נבין מה מצפה לנו בעתיד. היעלמותם זועקת: משהו כאן מאוד לא בסדר!

אילנית אדומת עין בקוסטה ריקה. מספרם של הדו-חיים ברחבי העולם נמצא בירידה תלולה | צילומים: שאטרסטוק

עולם הולך ומשתנה

בעבר הועלתה הסברה כי מין של בעלי חיים עובר, בדומה לפרט האחד, מחזור של לידה, בגרות, זקנה ומוות. היום ידוע שאין זה כך, והגורם להכחדה הוא שינוי סביבתי שהאורגניזם האחד לא מספיק להסתגל אליו, ולכן אינו משאיר די צאצאים אחריו. עובדה היא צמחים ובעלי חיים ששרדו מאות מיליוני שנים, ואינם מראים כל סימני "הזדקנות" – עימם נמנים, למשל, העץ גינקו דו אונתי (Ginkgo biloba), פרוק רגליים ימי שנקרא זנב חרב (Limulus polyphemus), הדג לטימריה (Latimeria chalumnae), הזוחל דמוי הלטאה ספנודון (Sphenodon punctatus) וכקבוצה – דגי הסחוס (הכרישים וקרוביהם). לעומתם, יש מינים שתקופת קיומם על פני כדור הארץ, במונחים של לוח הזמן הגיאולוגי, היתה קצרה.

את ההכחדות המתרחשות בטבע איני מייחס ל"עולם הולך ונעלם", אלא לעולם הולך ומשתנה – עולם שהוא בתנועה מתמדת של תמורות, שבעקבותיהן נעלמות צורות חיים קיימות ומופיעות צורות חיים חדשות.

גולגולת של טירנוזאורוס רקס. הכחדה המונית של בעלי חיים וצמחים התרחשה כמה פעמים בתולדות כדור הארץ. כך, למשל, לפני 65 מיליון שנה בא הקץ ל"עידן הזוחלים"

הכחדה המונית של בעלי חיים וצמחים התרחשה כמה פעמים בתולדות כדור הארץ. השפעתם העצומה של האירועים האלה הביאה את החוקרים לקבוע לפיהם את החלוקה לעידנים ולתקופות בלוח הזמנים הגיאולוגי. לדוגמה, לפני 440 מיליון שנה נכחדו כרבע ממשפחות בעלי החיים הימיים (על היבשה היו אז מעט מאוד חיים, אם בכלל), ואנו מציינים באירוע זה את סיום תקופת האורדוביק; לפני 370 מיליון שנה נכחדו לפתע כחמישית ממשפחות בעלי החיים, ועימם הסתיימה תקופת הדבון; בין 245 ל־225 מיליון שנים טרם זמננו התרחשה ההכחדה הגדולה ביותר עד כה – יותר ממחצית משפחות בעלי החיים וכתשעים אחוזים מהמינים החיים על פני כדור הארץ נכחדו, ומועד זה נקבע כסיום העידן העתיק ותחילת העידן התיכון (מזוזואי), הוא "עידן הזוחלים". גם עידן זה הסתיים בתורו, לפני 65 מיליון שנה, בהכחדה רבתי של צמחים ובעלי חיים, בהם הדינוזאורים.

סביבה ביולוגית חדשה

הסיבות להכחדות הגדולות של בעלי החיים שימשו נושא למחקרים ולדיונים מדעיים רבים. הכחדות נגרמת כתוצאה משינויים סביבתיים – שינויים שהאוכלוסייה, או המין כולו, אינם מסוגלים להתאים את עצמם אליהם מבחינה פיזיולוגית, התנהגותית וגנטית.

אבל את החוקרים העסיקה השאלה מה גורם לשינוי סביבתי בעוצמה שמביאה להכחדה גורפת של מינים רבים שאין ביניהם קִרבה או קשר אקולוגי. ברור שפועלים כאן גורמים שהשפעתם חוצה גבולות של משפחות וסדרות (קבוצות של אורגניזמים בעלי קִרבה אבולוציונית) וגבולות אקולוגיים. למשל, כאלה שמביאים בעת ובעונה אחת להכחדה של פלנקטון ימי ושל זוחלים יבשתיים ענקיים שבוודאי אינם ניזונים ממנו. השערות רבות הועלו באשר לגורמים הללו, מהן מגוחכות ומהן רציניות אך נטולות ערך, מאחר שאינן מגובות בהוכחות.

מצבה של הפנדה הענקית, שהפכה במידה רבה סמל למאבק להצלת בעלי חיים מהכחדה, משתפר קמעה בשנים האחרונות, בעקבות הקמת מרכזי רבייה בדרום-מערב סין

עם הזמן התגלו ההוכחות הנדרשות. נמצא, למשל, שבסוף תקופת הפרם ירד גובה פני הים בכדור הארץ כתוצאה מתנועת היבשות. ירידה זו השפיעה על החיים באוקיינוסים, על האקלים ועל החיים ביבשות. ממצאים אחרים הראו שמטאוריט הפוגע בכדור הארץ יכול לגרום לשינויים אקלימיים בגלל כיסוי האטמוספרה בענני אבק המשחירים את השמים לשנים ארוכות. אירוע כזה הביא לקצו של העידן התיכון.

גם פעילות טקטונית, כמו התרוממות רכסי הרים, יכולה לגרום לשינוי סביבתי רב השפעה. התרוממות היבשה ויצירת "גשר" בין צפון אמריקה לדרום אמריקה, לדוגמה, אפשרה למינים צפוניים רבים לעבור דרומה, ולהפך. התופעה יצרה בכל יבשת סביבה ביולוגית חדשה עבור המינים הוותיקים. אלה שלא יכלו להסתגל לשינוי, נעלמו. גם התרוממות הרי האנדים בדרום אמריקה גרמה להכחדה של מינים, משום שבעקבותיה חל שינוי אקלימי הדרגתי.

כל אחד מאירועי האסון שחווה עולם החי הוא גם פתח להתחלות חדשות. הוא יוצר הזדמנויות אקולוגיות למינים שאחרת אולי לא היו שורדים, ואשר מהם מתפתחות קבוצות חדשות שממלאות את כדור הארץ. הדוגמה המתבקשת היא עלייתם והתפתחותם של היונקים בעקבות הכחדת הזוחלים בסוף תקופת הקרטיקון.

אוכלוסיות נקלעות למצוקה

לעומת השינויים הטבעיים, אם אטיים ואם פתאומיים, שגרמו להיעלמות צמחים ובעלי חיים, אי אפשר להתעלם משינויים שיד האדם גרמה להם. מראשית קיומו משפיע האדם על סביבתו, הן על ידי פגיעה ישירה בצמחים ובבעלי החיים לצורכי קיום, הן על ידי שינוי פיזי של הסביבה: עיבוד אדמה, עקירת יערות, הטיית דרכי מים, העברת צמחים ובעלי חיים למקומות חדשים ולהבדיל, זיהום.

נקבה של אורנגאוטן בורנאי נושאת גור. כריתה מסיבית של היערות הביאה את האורנגאוטן למצב של סכנת הכחדה חמורה

בתחילת דרכו חי האדם באיזון כלשהו עם סביבתו, והשפעתו עליה היתה לכל היותר מקומית וזמנית. אך עם הגידול באוכלוסייה, הלכה השפעה זו וגדלה. בעידן המודרני, שבו מניין בני האדם מגיע למיליארדים, והם כובשים שטחים טבעיים רבים יותר ויותר, בונים בינוי עירוני נרחב, סוללים כבישים, מקימים מערכות תחבורה אחרות (למשל, שדות תעופה) ופולטים כמויות אדירות של פסולת תעשייתית רעילה ופסולת ביתית לאוויר, לים ולמי התהום, השפעת האדם על הסביבה היא גלובלית. גם את שינויי האקלים, עליית הטמפרטורה, עלייה ברמת הקרינה ואסונות הטבע השונים אפשר לייחס לפעילותו של האדם. החי והצומח נפגעים הן באופן ישיר והן באופן עקיף עקב אובדן בתי הגידול הטבעיים שלהם. כתוצאה מכך אוכלוסיות טבעיות נקלעות למצוקה, ומינים נכחדים.

במקומות שבעלי החיים נמצאים בהם בשפע נדמה לעתים שהם משאב בלתי נדלה. במקרה כזה אפשרות של הכחדה (אם כבר טורחים לחשוב עליה) נדמית כלא מציאותית. אך למרבה הצער, האנושות הוכיחה שקל עד מאוד להעביר מן העולם מיני בעלי חיים בתוך זמן קצר.

נקבת קרנף צר שפה (קרנף שחור) וגור בשמורת טבע בקניה. צייד מסיבי של קרנפים אחראי לכך שכיום הם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה

תמימות אקולוגית

"תרומתו" המתועדת הראשונה של האדם להכחדת בעל חיים בעידן המודרני היא חיסול הדוֹדוֹ לפני כ-300 שנה. הדודו הוא עוף שחי באי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. גודלו היה כתרנגול הודו והתרבותו אטית, בעיקר משום שהוא גידל אפרוח אחד בלבד בכל עונת רבייה. הדודו היה דוגמה לעוף שהתפתח והסתגל לחיים על אי, בסביבה נטולת טורפים. במהלך האבולוציה שלו הוא איבד את יכולתו לעוף, פיתח גוף גדול וכבד ואיבד את אינסטינקט הפחד מפני יצורים אחרים. "תמימות אקולוגית" זו עלתה לו בחייו.

בתוך כ־170 שנה מאז התגלה לאדם הדודו נכחד בגלל ציד, בשל איסוף הביצים שנחשבו למאכל תאווה ובגלל שנטרף על ידי חזירים, קופים, כלבים וחולדות שהובאו למאוריציוס על ידי יורדי ים. אך האירופאים שהגיעו למאוריציוס לא רק הכחידו אותו, אלא גם גזלו ממנו את "כבודו" בכך שתיארו אותו כיצור טיפש וכינו אותו "דודו", כלומר רפה שכל.

דודו, ציור של הצייר הפלמי קורנליס ספטלאבן, 1638. ככל הידוע זהו הציור האחרון של הדודו לפני שנכחד

למעשה, הדודו התאים היטב לחיים בסביבתו, עד שזו השתנתה בגלל האדם. גורל דומה ציפה לעופות אחרים במאוריציוס ובאיים שכנים. יש סברה מעניינת שהדודו היה קשור לאקולוגיה של העץ sessiliflorus Sideroxylon שזכה, לפיכך, להיקרא "עץ הדודו". על פי סברה זו, זרעי העץ לא יכולים לנבוט לפני שעברו דרך הזפק של הדודו, אוכל הפירות. בזפק נשחקת הקליפה העבה של הזרעים והם עוברים "הכנה לנביטה". מאז נעלם הדודו, לא צמחו עצים חדשים, והמין הזה עמד להיכחד. כיום מנסים לגרום לתרנגולי הודו למלא את התפקיד, אולם ההצלחה חלקית, כי מיני קופים שהובאו על ידי האדם זוללים את הפירות בעודם בוסר.

מסיפור זה אנו למדים על קיומם של קשרי גומלין בין מינים שונים בטבע, לפעמים קשרים סמויים מעינינו. פגיעה בחוליה אחת במרקם האקולוגי יכולה לגרום לנזק נוסף, לכאורה לא קשור ובהחלט בלתי צפוי.

אוכלוסיות החיות על איים פגיעות במיוחד. הן התפתחו בתנאים אקולוגיים ייחודיים לכל אי, בדרך כלל בלי יונקים טורפים. האבולוציה לא העניקה ליושביהם דפוסי התנהגות של התחמקות והתגוננות וגם לא מנגנוני הגנה אחרים. מלבד זאת, רשת המזון על אי היא בדרך כלל פשוטה, ופגיעה באחד ממרכיביה יכולה לפגוע במערכת האקולוגית כולה.

הטרגדיה של הדודו ממחישה את הסכנה שיש בהעברת בעלי חיים וצמחים מסביבתם הטבעית למקומות חדשים. הכנסת מינים זרים לאזורים חדשים היא אחד מגורמי ההכחדה העיקריים, בעיקר על איים, אך לא רק שם.

שד טסמני. היה בדרך להכחדה מוחלטת, עד שהוכרז כחיה מוגנת ואוכלוסייתו החלה להשתקם

שובו של השד הטסמני

עבור הדודו זה כבר מאוחר מדי, אולם כיום נעשים מאמצים להגן על מינים אחרים. IUCN, האיגוד הלאומי לשמירת טבע ומשאבי טבע, מפרסם מדי שנה את "הספר האדום" – דו"ח מעודכן על מצב המינים החיים בטבע, וזאת מתוך כוונה לעודד שימור, להצביע על המינים הנמצאים במידה זו או אחרת של סכנת הכחדה ולכוון את מאמצי השימור על פי רמת הסיכון.

הרשימה מונה אלפי מינים – בהם הלווייתנים, קופי האדם, צבי הים ואחרים, והיא הולכת וגדלה מדי שנה. האיגוד העולמי עוקב גם אחר שינויים במגוון החי והצומח (biodiversity) באזורים שונים בעולם. הוא קשור במאות ארגוני שמירת טבע שמזרימים אליו מידע מכל חבלי תבל.

מאמציהם של ארגוני שמירת הטבע נושאים פרי. יש דוגמאות חיוביות של הצלחה בהצלת מינים שלכאורה גורלם כבר נחרץ. אחד מהמקרים האלה הוא זה של השד הטסמני. בגלל היותו טורף שהזיק לעדרי הכבשים הוא ניצוד בטסמניה בלי רחמים ובלי חשבון, והיה על נתיב ההכחדה. לאחר שהוכרז כחיה מוגנת בשנת 1941 החלה אוכלוסייתו להשתקם.

הצלחות קטנות: לאחר שנים שלוטרת הים של קליפורניה נחשבה מין נכחד, נמצאו כמה פרטים שהצליחו להסתתר בחופים המפורצים. כיום היא עדיין בסכנת הכחדה, אבל ניתן לראותה שוחה במימי האוקיינוס

בעל חיים אחר שהצליח להשתקם הוא לוטרת הים של קליפורניה. היא ניצודה בגלל פרוותה המצוינת, עד לשלב שלא נמצאה ולו גם לוטרה אחת. שנים לאחר שהמין הזה נחשב נכחד נמצאו כמה פרטים שהצליחו להסתתר בחופיה המפורצים של קליפורניה. היום אפשר לראות את בעלי החיים החביבים האלה שוחים בקרבת החופים.

לסיום, אי אפשר שלא להזכיר את הפנדה הענקית. הפנדה חיה ביערות החיזרן של דרום מערב סין, לאורך השוליים המזרחיים של רמת טיבט, בגבהים שבין 1,200 ל־3,500 מטר. תפוצתה בעבר היתה גדולה יותר, ומספר הפרטים גדול בהרבה מאשר בימינו. בגלל ציד, צמצום שטח בית הגידול שלה וכריתת עצי החיזרן שמהם היא ניזונה, התמעט מספרה והיא הוכרזה בסכנת הכחדה חמורה, עם פחות מאלף פרטים בטבע. ניצוץ של תקווה לעתיד הפנדה נובע מהעובדה שהסינים הקימו בעבורה מרכזי רבייה, וכתוצאה מכך מספרן של הפנדות עולה בהדרגה. כיום אומדים את מספר הפנדות בטבע בין 1,500 ל-2,000 והן עברו ממצב של סכנת הכחדה לסטטוס "פגיע" – vulnerable.

אנו חיים בעולם משתנה. האם הוא יהפוך גם ל"עולם הולך ונעלם"? האם אתם מסוגלים לשוות בנפשכם עולם בלי פנדה או בלי אורנגאוטן? הדבר תלוי במידה רבה בהתנהגותנו כלפי סביבתנו וכלפי כל החיים בה.

הפוסט בעלי חיים בסכנת הכחדה: מהדודו ועד לפנדה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שמורות ימיות בישראל הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט כרישים מול חופי ישראל הופיע ראשון במסע אחר

הגעתי לים המלח כמעט מהצד השני של העולם, מעיר הנקראת לי וינינג (Lee Vining) בהרי קליפורניה, מימה אחות שנקראת אגם מונו (Mono Lake), שמימיה הוסטו לטובת מי שתייה לאוכלוסיית לוס אנג'לס. לאחר שנים רבות של מאבק הצלחנו להגן על אגם מונו ובתי הגידול הטבעיים שסביבו תוך כדי שמירה על צורכי המים של תושבי לוס אנג'לס. באתי לכאן לחלוק איתכם את ההיסטוריה של המאמץ להגן על אגם מונו ולהציע כיצד הלקחים שלמדנו במונו יכולים לעזור בעבודה הקשה העומדת לפניכם כאן, בים המלח.
ים המלח נמוך בהרבה מפני הים. אגם מונו, לעומת זאת, נמצא אלפיים מטר מעל האוקיינוס ומדי שנה מכסות אותו סופות חורף בשמיכת שלג. בכל זאת, שתי הימות ממוקמות באזורים צחיחים. אגם מונו נמצא מזרחית לרכס הסיירה נבדה

כמו בים המלח, גם באגם מונו עלתה הטענה שמאוחר, מסובך, יקר ולא מציאותי לעשות משהו. וכמו שאני מקווה שנראה בים המלח, קואליציה של קבוצות דחפה, מצאה תשובות והצילה את האגם

(Sierra Nevada). כמו ים המלח, אגם מונו הוא אגם סגור: בשל הגיאולוגיה של האזור, נחלים זורמים לתוך האגם אבל לא ממנו החוצה. כתוצאה מכך, במהלך שנות קיומו של האגם, כמיליון שנה, הצטברו בו מלחים והפכו אותו למלוח פי שניים וחצי מהאוקיינוס. בהשוואה למליחות ים המלח מדובר בחלק צנוע – אחד חלקי ארבעים – אך די בכך ליצור מערכת אקולוגית ייחודית.
האגם מלוח מכדי שיתקיימו בו דגים. במקום דגים מתקיים בו שפע של אצות וכן מין מיוחד של זמרגל המליחות (סרטן) בשם Artemia monica. טריליונים של סרטנים כאלה ממלאים את מי האגם, ויחד עם זבובונים רבים לאורך קו החוף הם מהווים אספקת מזון בלתי נפסקת לציפורים נודדות ומקננות. ואכן מיליוני ציפורים מבקרות במקום. פלגי הנחלים של מונו מתפתלים למטה מפסגות בגובה 3,700 מטר ונושאים שלג שנמס ומגיע אל האגם. לאורך נתיביהם פרחו בעבר יערות עשירים, דגים שגשגו במימיהם וציפורי שיר קיננו לאורך גדותיהם.
ערוצי הזרימה הם בעלי משמעות אקולוגית יוצאת דופן מכיוון שהם מספקים בית גידול לח ומיוער, שהוא נדיר ביותר במדבר הגבוה והצחיח של האזור. המים של ארבעה נחלים הוסטו כדי למלא את צרכיה של לוס אנג'לס, מה שהרס את בית הגידול במורד הזרימה.
לא רק האגם עצמו נהרס, אלא גם היובלים שמזינים אותו, בתי הגידול העשירים שהם מקיימים, הציפורים הנודדות דרך האזור ובעצם כל האקולוגיה של אגן ההיקוות. אותו דבר נכון גם כאן, כאשר אנחנו מדברים על הצלת ים המלח.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אסיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

חיים חדשים לאזור נדיר
בתחילת המאה העשרים קנתה לוס אנג'לס את זכויות המים באגם מונו וב־1941 החלה להסיט מים אל מוביל המים שלה. זמן קצר לאחר מכן התייבשו היובלים העיקריים של האגם לחלוטין, ומפלס האגם החל לרדת בעקביות עד שאיבד 15 מטר (מחצית מנפח האגם). המליחות הוכפלה עד מאה גרם לליטר.
חיי הטבע הושפעו במידה רבה ועמדו בפני הרס. ציפורים שקיומן תלוי במערכת האקולוגית במהלך מסעות נדידה היו בסכנה. כמו בים המלח, כלכלה על בסיס נופש שתלויה באגם היתה בסכנה בשל הרס המקום שנופשים נהגו לנסוע אליו. כמו בים המלח, עלתה הטענה שמאוחר מדי, מסובך מדי, יקר מדי, לא מציאותי מדי, לעשות משהו. וכמו שאני מקווה שנראה בים המלח, קואליציה של קבוצות דחפה, מצאה תשובות ועיצבה חיים חדשים לאזור נדיר, מיוחד ובעל משמעות אקולוגית גורלית.
על החולצות הראשונות של פעילי המאבק באגם מונו היה כתוב "אגם מונו – הוא ראוי להצלה". הבחנתי בקריאה דומה כאן: "להציל את ים המלח". הביטוי הזה, "ראוי להצלה", מסכם הרבה מהאתגר: לשכנע אנשים שיש כאן משהו בעל ערך שיאבד. לאחר שאנשים מבקרים באגמים, לאחר שהם חווים אותם, הם נדהמים ומתפעלים. וכשאכפת להם מהם הם רוצים להגן עליהם.

עמודי אבן. בעבר היו מכוסים במים עד ראשיהם צילום: באדיבות GNF – Global Nature Fund

אז מה עבד באגם מונו?
אני רוצה להציג שלושה מרכיבים שהביאו בסופו של דבר להצלת האגם. ראשית, מחקר מדעי. שנית, הסברה, ושלישית, אסטרטגיה ארוכת טווח להצלת האגם.
ראשית, נעזרנו במחקר מדעי כדי להדגיש את חשיבותם של נושאים שונים באגם. בין השאר, בוצעו מחקרים על נדידת הטבלן הבינוני (Podiceps nigricollis) ועל משטחי המלח הנרחבים שנוצרים בתחתית האגם המתייבש ועלולים לגרום לסערות אבק רעיל.
מחקרים אלה אפשרו לנו להדגיש מדוע האגם ראוי להצלה ומה הבעיות שיצרה שאיבת המים. המדע גם אפשר לנו לנסח עמדה במונחי "העולם האמיתי" לגבי הפתרון לבעיה. ודאי שהפתרון היה מים, אבל כמה מים? הוועד להצלת אגם מונו מעולם לא דרש את החזרת כל המים מלוס אנג'לס  לאגם. הוועד רצה מספיק מים כדי להגן על המשאבים האקולוגיים של אגם מונו. באמצעות כלים מדעיים הגדירו הפעילים בדיוק את כמות המים הנדרשת.
שנית, הבנו שצריך לעזור לאנשים להבין שהאגם ראוי להצלה. אין טיעון טוב להריסת אגם. אבל כדי להסביר מדוע אגם ראוי להצלה צריך להצביע על סיבות מוחשיות, למשל, האיום שנוצר על הציפורים, מקווי המים, הנחלים והכלכלה המקומית.
באגם מונו היה צורך להסביר את כל הפרטים האלה בפירוט רב שוב ושוב דרך כלי התקשורת, בטיולי טבע יומיים, במרכז המידע הציבורי שלנו, מעל דפי עלון אגם מונו ועל ידי הקרנת השקופיות של האגם בפני כל קבוצה שהיתה מוכנה להקשיב.
עשרים שנה לאחר הקמת הוועד רצו מאות אלפי תושבי קליפורניה ומנהיגים ציבוריים רבים לראות בהצלתו של אגם מונו, וכך היה. המפתח הוא לחלוק את כל המידע הזה. הסוד הוא להראות שאתה אוהב בעצמך את המקום בעודך עושה זאת.
שלישית, הכנו מערך אסטרטגי להתמודדות עם היעלמות האגם. ניסינו דרכים שונות, וחלק קטן מהן היה מוצלח. בדיעבד, מתברר שהחלק הכי יעיל באסטרטגיה שלנו היה דווקא הטיעון המשפטי.
הטיעון המשפטי היה טמון בחוקת קליפורניה, מכיוון שלקליפורניה כמדינה יש מחויבות להגן על ערכי הטבע של הציבור. העובדה שהמדינה התעלמה משמירת הטבע של אגם מונו לטובת הנפקת זכויות מים ללוס אנג'לס היתה כישלון מובהק של המדינה.
הארגונים הפעילים הגישו תביעה שהגיעה לבית המשפט העליון של קליפורניה ויצרה תקדים בזכויות מים. בית המשפט כתב: "יש להביא בחשבון את השימושים האנושיים והסביבתיים של אגם מונו. שימושים כאלה לא צריכים להיפגע מכיוון שהמדינה סברה בטעות שאין לה יכולת להגן עליהם".
אמנם ההתדיינות בבית משפט היתה חשובה, אך היא רק מרכיב אחד באסטרטגיה שהובילה להצלחה במונו. מרכיבים רבים אחרים בפעילות מוכרים לכם: מעורבות ציבורית, תשומת לב תקשורתית, חקיקה ואיסוף כספים. אך מה שאני רואה בו את הבחירה האסטרטגית הכי חשובה שלנו היא שנמנענו מלהאשים, לגנות או להתלונן. במקום זאת פשוט הצענו פתרונות.

הפתרונות
ועד אגם מונו מעולם לא אמר: אגם מונו הוא מקום ייחודי שחייב להיות מוגן ועל לוס אנג'לס למצוא דרך להסתדר עם פחות מים. במקום זאת אמר הוועד: אגם מונו הוא מקום ייחודי שחייב להיות מוגן ולוס אנג'לס יכולה לעשות זאת בעלות מינימלית דרך שימור והשבה.
תוכניות השימור כללו פריסת בתי שימוש חסכוניים במים ברחבי העיר ויישום תוכניות לניהול מים. השבת המים כללה טיפול בשפכים וניקויָם כדי שישתמשו בהם שוב לצרכים תעשייתיים.
כאשר לוס אנג'לס השיבה: "רעיון נחמד אבל הוא לא יעבוד", רצנו לוועדות והראינו איך זה כן יכול לעבוד. וכאשר הגיעה התשובה: "נהדר, אבל זה יקר מדי", עבדנו עם המחוקקים על הקצבת כשישים מיליון דולר למתקנים. לקח עשרים שנה לעשות את זה, אבל בסוף זה הצליח.
משמעות הצלת אגם מונו לא היתה להתעלם מזה שלוס אנג'לס זקוקה למי שתייה. להגן על ים המלח זה לא אומר להתעלם מצורכי המים הלגיטימיים של אנשים בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית. מתנגדינו רצו להציג אותנו כך, אבל הם לא יכלו לעשות זאת, מכיוון שאנחנו חיפשנו פתרונות לצורכי המים האמיתיים של לוס אנג'לס באותה מידה שחיפשנו מים לאגם מונו. זו היתה גישה מוצלחת מאוד מכיוון שהיא היתה כנה.
יש עוד לקח שנלמד באגם מונו שהוא רלוונטי במיוחד לים המלח. במקרה של מונו היתה לוס אנג'לס חייבת ללמוד לחיות במסגרת מגבלות. היא יכלה להשתמש בחלק ממי האגם, אך לא בכולם. מה שצריך לזכור הוא שאפילו עם כל המים העיר עדיין היתה חייבת ללמוד לחיות במסגרת מגבלות.

אגם מונו. יש לפתוח את הבעיות כמה שיותר מוקדם צילום: באדיבות GNF – Global Nature Fund

הנקודה היא שהאגמים המתייבשים הללו הם לא הבעיה כולה ולמעשה מצביעים על בעיה רחבה יותר, שיש להתמודד איתה במוקדם או במאוחר. אנו עשינו זאת מוקדם, וכיום יש לנו אגם שניצל וגם הצלחנו לחסוך כי הקדמנו לטפל בבעיות שהיו מתעוררות ממילא.
זה מה שאתם צריכים כאן, בים המלח: פתרו את הבעיות האלה כעת, לא אחר כך; עשו זאת לפני שדברים גרועים יותר קורים למערכת האקולוגית. אגמים מלוחים כמו מונו וים המלח הם מדד. הם משקפים את השימוש שלנו במים. אם תשתמשו בהרבה מים, המפלס שלהם יירד; תשתמשו ביותר מדי מים והם ימותו.
אגמים כאלה הם כמו מדי חום שמודדים את הטמפרטורה של המערכות האנושיות שלנו לאגירת ומים וצריכתם. מבחינה מסוימת אתה לא חייב שיהיה לך אכפת מגוויעתם של אגמים, אבל בסופו של דבר עדיין תצטרךְ להתמודד עם הבעיה.

 

---

יום העיון "ים המלח – בין חיים למוות" ותערוכת הצילומים של ים המלח התקיימו בשיתוף ארגון ידידי כדור הארץ וקרן הטבע העולמית (GNF- Global Nature Fund) במסגרת הפרויקט "אגמים חיים -Living Lakes" ובתמיכתם האדיבה של האיחוד האירופאי, המועצה האזורית תמר, מו"פ ים המלח ומלון היאט ריג'נסי ים המלח.

הפוסט הצלת אגם מונו בקליפורניה, כמודל הופיע ראשון במסע אחר

ברלין הוכתרה באחרונה כבירת הצמחונות החדשה על ידי מגזין הגורמה האמריקאי Saveur (שבחר בשנה שעברה בתל אביב כאחת מיעדי הקולינריה הטובים בעולם). הפרס הבינלאומי שהעניק המגזין לאניני הטעם בטקס שהתקיים בניו יורק, מכבד את ההתפתחות הקולינרית של הבירה הגרמנית, שמהווה כיום בית לכ-300 מסעדות צמחוניות ו-30 מסעדות טבעוניות, לצד דוכני חטיפים בעיר.

הזוכים נבחרים מדי שנה על ידי העורכים וכ-325,000 מקוראיו של המגזין, שבסיסו בניו יורק. הפרס מהווה הכרה בשינוי שעברה סצנת ההסעדה בברלין. "המטבח הצמחוני האנין תפס את מקומן של המסעדות הבשריות שהיו הלהיט שבו התאפיינה העיר", כתבו עורכי המגזין. הם סבורים שההגירה הרבה מרחבי העולם אל הבירה הגרמנית תרמה באופן ניכר לשינוי שעברה העיר ולמגוון של מטבחים צמחוניים וטבעוניים.

תפריט צמחוני בבית קפה ברלינאי

המטבח הצמחוני מוביל כיום בסצנה הקולינרית במרכז ברלין. מסעדת Cookies Cream, הנחשבת לקובעת טרנדים בתחום הגורמה הצמחוני, זכתה להיכלל במדריך גו מיו בשנה החולפת והמסעדה הטבעונית Lucky Leek מופיעה במדריך מישלן. בנוסף, מספר גדל והולך של שפים, כמו למשל השף של מסעדת Nobelhart & Schmutzig, משתמשים במצרכים אורגניים מקומיים וכוללים מנות צמחוניות בתפריטיהם, ואפילו דוכני המזון המהיר בעיר מציעים כיום מנות צמחוניות, דוגמת קבב צמחוני. פרטים נוספים על אפשרויות אוכל צמחוני וטבעוני בברלין אפשר למצוא באתר של לשכת התיירות של ברלין VisitBerlin.com.

שוק אוכל בברלין. הביקוש למוצרים אורגניים וברי-קיימא צובר תאוצה 

עיר של טרנדים ירוקים
הטרנד הגסטרונומי בברלין מצטרף לביקוש הגובר למוצרים אורגניים וברי-קיימא בתחום הטקסטיל, באופנת הטבעונות ובפרוייקטים של בישול חברתי. טרנד המחזור מגיע גם לתחום האוכל ומסעדות כמו Restlos Glücklich ("מאושרים ללא הפסקה"), שתיפתח בקרוב, תעשה שימוש בשאריות מזון וברהיטים ממוחזרים. 

הברלינאים אוהבים לחיות חיים ירוקים והם פתוחים לדרכים נוספות להפוך את העיר ידידותית לסביבה. תושבים לא מעטים רוכשים נעלים עשויות מחומרים שלא הגיעו מן החי ואת הנקניקיות המסורתיות המירו בנקניקיות אורגניות.

פרויקט של גינון שכונתי

בברלין יש פרוייקטים שכונתיים של גינות ועבור רבים האופנים החליפו את המכונית כסמל סטטוס. בסדנאות DIY ("עשה זאת בעצמך") לומדים הברלינאים להכין במו ידיהם את מלבושיהם ואת הרהיטים, במקום להקיף את עצמם רק במוצרים מייצור המוני.

מאז הפלתה של חומת ברלין ב-1989, הפכו חלקים ממה שהיתה אז רצועת שטח ההפקר לשבילי אופניים חדשים, פארקים או גנים. בצירוף השאיפה לקיימות ודרכים אלטרנטיביות, הופכת העיר התעשייתית לשעבר יותר ויותר למטרופוליס ירוק. באפריל 2017 אף מתוכננת תערוכה שתתמקד בטבע ובתרבות אורבניים ממגוון זוויות.

הגן הבוטני של ברלין, אחד הגדולים מסוגו בעולם, הוא אחד משורה של פארקים, גנים ויערות בשטח העיר 

יותר משליש מ-900 הקילומטרים הרבועים של העיר הוא מרחב ירוק, מחציתו יערות. בעיר נספרו באופן רשמי 440,000 עצים, רבים מהם בפארקים כמו הטירגארטן ובגנים המקיפים את ארמון שרלוטנבורג. הברלינאים אוהבים עצים ומגנים על הפארקים והגנים שלהם. ב-2007 קרסו חלק מדפנות התעלה בין נויקלן וקרויצברג ורשות הנמלים המקומית החליטה לעקור 200 עצים, בהם עצי אדר, ערמונים וערבות בוכיות, כדי למנוע שטפון. התושבים התקוממו ועזרו לפרסם מחקר שמצא כי השורשים למעשה עוזרים לחיזוק המזח, ולבסוף רוב העצים ניצלו מכליה.

צילומים:  visitBerlin, Philip Koschel ©

הפוסט ברלין הירוקה הופיע ראשון במסע אחר