הפוסט עסקים בסין: סופר מרקט עולמי הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט הממלכה הסודית בהוטן הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט טיבט: מסע בעקבות נוסעת גדולה הופיע ראשון במסע אחר

ארבעה מיליון גברים באים מדי שנה לתאילנד כדי לעשות סקס. "טיולי מין" לתאילנד הפכו בשנים האחרונות לאופנה סוחפת. גם בקרב אלה שמגיעים למדינה לטיול רגיל, בהם ישראלים רבים, תיירות הסקס היא חלק נורמטיבי מהחוויה. הם מבקרים במכוני מין ומועדונים לצד ביקור במקדשים, בארמונות ובשאר אטרקציות. אפילו תיירים מטיולים מאורגנים מגיעים למכונים כמו "מונה ליזה" או לברים כמו "קווין קאסל" בפטפונג (Patpong), רובע חיי הלילה בבנגקוק. אחד המראות הנפוצים ביותר בחופים של איי נופש פופולריים כמו פטאיה (Pattaya) או פוקט (Phuket) הוא נערות תאילנדיות צעירות, לעיתים צעירות מאוד, חבוקות בזרועותיהם של גברים מבוגרים, לעיתים מבוגרים מאוד. מפות ומדריכים מודפסים ליעד בנגקוק, בהנחה לגולשי מסע אחר! לקריאה נוספת: תאילנד – המדריך המלא קטוי בתאילנד – המין השלישי לפי סקר של ממשלת תאילנד, אחוזים ניכרים מן התיירים שמגיעים לתאילנד הם גברים הבאים בגפם, בעקבות סיפורים בעלי מימד מיתי על המנעמים שנשות תאילנד יכולות לספק להם. יש גם מדריכי תיירים שממליצים למטיילים לא להחמיץ את ה"חוויה". תיירות המין בתאילנד היא תעשייה אדירה. לפי ההערכות המתונות ביותר, היא מזרימה לכלכלת המדינה לפחות 100 מיליון דולר בשנה. חוקרים אחרים טוענים כי הכלכלה הלא חוקית של המדינה – הימורים, זנות, סמים, הברחת נפט, סחר בעובדים וסחר בנשק – מגלגלת כמעט 20 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי. קשה להעריך את מספר הזונות בתאילנד, בין היתר בשל הקשרים הסבוכים שבין תעשיית המין לשוטרים ולפוליטיקאים. לפי המשטרה התאילנדית מדובר בכ־200 אלף נשים. הערכה סבירה הרבה יותר היא כי בזנות עובדות לפחות שני מיליון נשים מתוך כ־60 מיליון אזרחי תאילנד. כמחצית מהן נושאות את נגיף ה־HIV, האחראי למחלת האיידס. לפי ההערכות, לפחות 35 אלף ילדים מתחת לגיל 15, בהם בני שש בלבד, מנוצלים בשוק הבשר במדינה. יותר ממחציתם כבר נדבקו באיידס. האווירה שסובבת את תעשיית המין, המשולבת בחופשה אקזוטית, הביאה למצב שבו התייר מרגיש שבתאילנד "זה בסדר". קשת הנימוקים ארוכה ומגוונת: "בתרבות התאילנדית זה מקובל; זאת העבודה שלה; בכפר מצבה היה הרבה יותר גרוע". במקרים רבים התיירים אינם יודעים כי ביקור אצל זונה הוא לא רק עברה על החוק, אלא גם שיתוף פעולה עם תעשייה של דיכוי נערות ושעבודן, ובמקרים רבים גם אילוצן לספק שירותי מין בכפייה ובאלימות. תפילות בשוק הבשר ניצניה של אופנת טיולי המין במלחמת וייטנאם. החיילים האמריקאים שבאו לנפוש מהקרבות הפכו את פטאיה למרכז בילוי וזנות. עדויות של זונות מספרות שבכל זמן נתון היו שם כ־70 אלף חיילים בחופשה. גם כיום מגיעים חיילים אמריקאים לחופשות בתאילנד, וכשעוגנת ספינת צי לחופי פטאיה, צריך לגייס עוד כ־10,000 נשים כדי לספק את הביקוש. בשנות השישים של המאה ה־20 היתה נפוצה תופעת "האשה המושכרת". האשה כיבסה, ניקתה וסיפקה שירותי מין. "כל האלמנטים המשפילים היו כרוכים בחבילה אחת, בשילוב של שפחה וזונה", סיפרה אשה שעבדה אז בזנות בפטאיה. באותם ימים תמימים הנשים לא תפסו את עצמן כזונות, אלא כ"נשים משניות". פוליגמיה אמנם אסורה בתאילנד מאז 1935, אבל היא קיימת בפועל, והביטוי הנפוץ לכך הוא תופעת האשה המשנית ("מיה נוי"). לפי הבודהיזם, אין כל רע בפוליגמיה, כל עוד אין זו אשת איש אחר. הנשים התאילנדיות האמינו כי בתום המלחמה ייקחו אותן החיילים לארצות הברית על תקן "אשה משנית". כשהמלחמה הסתיימה הן מצאו את עצמן לבד. אחרי המלחמה הוצעו חופשות זולות תחת הכותרת "טיולי מין" גם לשוק הגרמני וההולנדי. בהמשך הצטרפו לגברים האמריקאים והאירופאים עמיתים ממלזיה, מטייוואן ומיפן, ותאילנד הפכה למרכז זנות עולמי. פטפונג, רובע חיי הלילה בבנגקוק. ביקור במועדונים ובמכוני מין הפך לחלק נורמטיבי מחוויית הביקור בתאילנד אבל לא רק תיירים הולכים לזונות. בתרבות התאילנדית נתפס הסקס כבילוי גברי מקובל. לפי סקר של משרד הבריאות התאילנדי, 75 אחוזים מהגברים הולכים באופן קבוע לזונות, ו־47 אחוזים מהם חוו עם זונה את יחסי המין הראשונים שלהם. בסקר של אוניברסיטת צ'וללונגקורן (Chulalongkorn) נמצא שגברים שכבו, לפני נישואיהם, עם 30 נשים (זונות) בממוצע. נשים קיימו יחסים עם 0.03 גברים לפני הנישואים. עם זאת, תהיה זו טעות לראות בתאילנד "בית זונות אחד גדול". להיפך. זו מדינה שמרנית ודתית, שמהוגנות וכבוד הם הבסיס לתרבותה. בכל בר ומועדון שנערכות בו הופעות של ריקודי גוגו יש מזבח קטן, שכן רוב התאילנדים הם בודהיסטים אדוקים. לפני שאשה עולה להופיע, היא עושה מחווה של כבוד אל המזבח, בתפילה למזל טוב. התייר לא יבחין בקידת הקדוּשה. זנות ושוק של בשר לא מתחברים במחשבתו של הצופה לאשה מאמינה. בניגוד למה שחושבים רבים, הזנות בתאילנד אינה חוקית. איסור על סרסרות ועונש חמור על העסקת ילדים בזנות קיימים מ־1960, אך בפועל אין ענישה של ממש, בוודאי שלא ענישה כלפי הלקוחות. הפעם היחידה שבה הובא בעל בית זונות לדין היתה בעקבות שרפה שפרצה בבית זונות בפוקט ב־1984. הכבאים מצאו גופות שרופות של ילדות קטנות, שהיו כבולות בשלשלאות למיטות ברזל, כדי שלא יברחו. איש לא טרח לשחררן כשהשרפה פרצה. הדיון המשפטי ארך שבע שנים, ובסופו נאסרו בעלי המכון וצוו לשלם פיצויים למשפחות. כאמור, בניגוד לדעה הרווחת, החברה התאילנדית אינה מתירנית. נשים מתלבשות באורח צנוע, וההתערטלות, ובוודאי הפעילות המינית עצמה, קשה להן. ברגע שהנערה התקרבה אל עולם הזנות, היא הופכת טמאה בעיני החברה ובעיני עצמה. עובדות המין מספרות על תחושות של השפלה, פחד בפעם הראשונה וחשש מתמיד מאלימות. התרבות התאילנדית היא תרבות של סטנדרטים כפולים. המין נתפס כצורך, כפרס, כהתנהגות מצופה מגבר וכהוכחה נדרשת לגבריות. הנשים נדרשות להתחתן בתולות. אמרה עממית גורסת שלפני נישואיה צריכה האשה לפקוח שתי עיניים, אבל אחרי החתונה עליה לעצום עין אחת, שכן גברים נוהגים להתפרפר. בעבר נשים נחשבו לקניין להתפאר בו. הן הוצגו לראווה כפריטי קישוט, ועושרו ומעמדו של אדם נמדדו על פי מספר הנשים שברשותו. נשים גם הוחלפו כמחווה של פיוס ובריתות בין יריבים. לגבר היתה סמכות למכור את נשותיו ובנותיו על פי רצונו. למיקומן החברתי של נשים בתאילנד יש קשר הדוק להיסטוריה של מוסד הזנות, ותרבות זו של תפיסת האשה כקניין ממשיכה להשפיע על תאילנד גם היום. מעמדן של הנשים נתפס דרך הגישה הבודהיסטית, שלפיה להיוולד אשה פירושו שאדם לא עשה מספיק מעשים טובים בגלגול הקודם. כלומר, הקארמה שלה לא טובה. נשים נתפסות כמעוררות חשק וטמאות, ולכן נזירים פוחדים מהן. כך מאפשרת התרבות לגברים להביע תשוקה בלי לפגוע בקארמה שלהם, כי הנשים הן אלו שעוררו את תשוקתם. "זה רק הגוף שלי" פטפונג, מרכז חיי הלילה ותעשיית המין של בנגקוק. רקדניות גוגו בביקיני מתפתלות על הבמה, נכרכות סביב עמוד אלומיניום. כמות אדירה של גופות צעירים, ילדותיים אפילו, כמעט א־מיניים. עדת שתדלנים מנסה לפתות תיירים להיכנס לראות מופע, שבו אפשר לצפות בנשים שפותחות בקבוקים, יורות חיצים, שולפות סכיני גילוח, מצפצפות ואפילו מעשנות בעזרת אותו מקום בגופן שעטוף במיסטיפיקציה מיתולוגית. מי שמצליח להינתק מן העיסוק באיבר המיסטי ומתבונן בפניהן של הנשים המבצעות את הטריקים יגלה מחזה אחר. יש בנערות המופיעות משהו פתטי, עצוב. אף אחת מהן לא מחייכת. הן נראות עייפות, אדישות, משועממות. הן מספרות על חשיבה שמפצלת בין הגוף לנפש. "זה רק הגוף שלי", הן אומרות, "זה לא אני"; בדומה לדיווח שמוסרים אנשים שעברו עינויים גופניים. ילדות בית ספר בצפון תאילנד. משפחות עניות בצפון-מזרח המדינה מוכרות את בנותיהן לבעלי בתי בושת תמורת כמה מאות דולרים התיירים מוזמנים להיכנס גם ל"הופעה חיה". אני נוטלת את החירות לתאר מופע כזה, כיוון שהתיאור הוא לחלוטין לא אירוטי. את המופע עורך זוג נשוי, שאת התינוק שלו ראיתי לפני כמה שנים, כשהביאו אותו למועדון. כנראה שלא מצאו לו שמרטף. הם מגיעים למופע על אופנוע מפואר או במכונית מפוארת, האשה תמיד נראית אדישה, כאילו זה עתה קמה משינה. היא יורדת מהאופנוע בשמלת בית רפויה וכפכפים זולים. הגבר, בריטואל קבוע, ניגש אל הבר, מסיר מעל צווארו שרשרת זהב כבדה עם איקון ענקי של בודהא, ונותן אותו לברמן למשמרת. הם נראים משועממים מאוד. ברור שהם לא נהנים. הזקפה של הגבר אינה מעידה על הנאה: הוא מושח את איבר המין במשחה בורמזית מיוחדת, כדי שיוכל לעבוד. הגבר מבצע מין אוראלי באשתו למשך עשר שניות, ואז האשה מבצעת מין אוראלי בבעלה לאותו משך זמן. במהלך זמן זה, הגבר מתבונן לעיתים במראות שמקיפות את הבמה ומסדר את שערו. הוא יודע שאיש לא מסתכל על הראש שלו. הזוג מבצע מין בכל תנוחה אפשרית. הגבר חודר לאשה פעמיים בכל תנוחה, באופן מכני לחלוטין. כשהזוג מפסיק, הברמן מוחא כפיים ומסמן שהמופע הסתיים. הזוג מתלבש, הגבר אוסף את השרשרת הענקית שלו והם עוברים למועדון אחר. כל ערב הם מופיעים שש, שבע או שמונה פעמים. לרעוב או לזנות לנו, בעולם המערבי, קשה לדמיין מצב של רעב. אבל בחוף הים של פטאיה אפשר לפגוש זונות המשחרות ללקוח כדי לאכול. יש בהן נשים כפריות, שנמכרו לענף, רבות מהן עוד בהיותן תינוקות, במסגרת מה שמכונה בשפה התאית "דוי קאיי" (Doy Keiw, "יבול ירוק"). משמעות הביטוי היא לקנות דבר לא בשל, משהו כמו "חתול בשק". זה מושג השאול מתחום החקלאות, והוא מתאר קנייה עם סיכון, לפני שיודעים איך יעלה היבול. גנגסטרים מגיעים לכפרים וקונים את הילדה מהוריה על תקן של "דוי קאיי". הם לא יודעים אם היא תגדל להיות מתאימה לזנות. בטווח הקצר ההורים העניים מרוצים: הבת נשארת בבית וחרפת הרעב הוסרה מעליהם לזמן מה. אבל אחרי כמה שנים עליהם להחזיר את החוב ולמסור את הבת. את הגלולה המרה ממתיקות הבנות שחוזרות לכפר בבגדים יפים ועם מוצרי צריכה, מה שמעודד בנות נוספות ללכת בעקבותיהן. יש בושה, מסבירים אנשי הכפר, אבל הכסף מכסה עליה. בונים למשפחה בית חדש, בהתכנסויות במקדש הכפר שומרים להורים מקומות בשורה הראשונה, ואז כבר אין בושה, יש כבוד. עבור חלק מן העובדות בזנות, המעשה הטוב שבתמיכה בהורים ובמשפחה חשוב יותר מהדרך שבה הן משיגות את הכסף. מחקרים מראים שזונות שולחות הביתה כשליש מהכנסתן, ומוסיפות על זה סכומים למקרים מיוחדים – מחלה של בן משפחה, שכר לימוד לאחד האחים. ממחקר שנערך בצפון תאילנד ב־1992, התברר כי 28 אחוזים בממוצע מההכנסות של כל המשפחות באיזור הגיעו מבנות שעבדו רחוק מהבית. האנתרופולוגית האמריקאית קליאו אודזר (Odzer) הקדישה את עבודת הדוקטורט שלה לזונות פטפונג. היא התלוותה אל זונות "מצליחות" לביקור בבתיהן, בכפרים שמהם באו. היא נוכחה לדעת כי בניגוד לסיפורים על הבתים שבנו המשפחות בזכותן, לא תמיד השתפרו כל כך חיי המשפחה הכפרית. אודזר ישנה בבקתה רוחשת חרקים, התרחצה במים עכורים ממקווה מים מקומי ואכלה אוכל דל ומלוכלך. נראה כי ה"עושר" שבו מדובר בסיפורי ההתעשרות שסובבים את התעשייה הוא יחסי: בחורה צעירה שיכולה לקנות ג'ינס אופנתי וחולצת מותג מרגישה עשירה, כיוון שקודם לא יכלה לקנות לעצמה דבר. אחת ההוכחות החותכות לדלותן החומרית היא העובדה שזונות נמנעות פעמים רבות מקבלת טיפול רפואי כשהן חולות, בשל עלות הביקור אצל הרופא ומחיר התרופות. סיפורה של מיטי הסחר בנשים בתאילנד נמשך כבר שנים. מחיר אשה הנמכרת לזנות – כמה מאות דולרים. בתולה נמכרת במחיר גבוה מעט יותר. נערות נמכרות על ידי משפחות עניות מקרב שבטי ההרים ומקבוצות אתניות נחשלות אחרות, לרוב מצפון־מזרח תאילנד. קבוצת נשים גדולה אחרת, שלפי הערכות מהווה היום כשליש מהעובדות בזנות, הגיעה מחוץ לתאילנד, בעיקר ממיאנמר (בורמה), מלאוס ומדרום סין. מעטות מהן ידעו שהעבודה הטובה שהבטיחו להן בארצן היא בעצם זנות. הסרסורים נותנים למשפחותיהן 800 דולר, סכום עתק שהופך לחוב של הנערה. אם היא תנסה לעזוב את בית הזונות, היא תיאסר על ידי המשטרה על שהייה לא חוקית בתאילנד. רבים מהלקוחות הם שוטרים, המשתפים פעולה עם בעלי בתי הזונות ועם סוחרי הנשים. הנערות לא מצליחות להחזיר את "חוב העבדות" שלהן מהעבודה בזנות, ואין להן שליטה על חישוב החבות שלהן, כי בעלי בתי הזונות פושטים על חדריהן וגוזלים את הטיפ שהן מקבלות מן הלקוחות. אם הן חולות, עליהן לשלם בעצמן עבור הטיפול הרפואי. 40 אחוזים מעובדות תעשיית המין (נשים, נערות וילדות) שנגנבות או מרוּמות לזנות ממיאנמר או מסין  נגועות באיידס. רובן נדבקות לפני שהן מגיעות לגיל 20. סיפורה של מיטי, בת לשבט הרים מהקבוצה האתנית אקה, הופיע בינואר 1995 בעיתון "בנגקוק פוסט" תחת הכותרת "טרגדיה רגילה", והוא מאפשר הצצה לעולמן של נשים שהופכות לקניין סחיר: "כאשר הייתי בת 14 בא גבר סיני מכפר קרוב לבקש את אבי להינשא לי. הוא הסכים לשלם לאבי 5,000 בהט [ששוויים אז היה כ־200 דולר] ולדאוג להורי לעת זקנה. אבי, שהוא מכור לאופיום, אמר לי להינשא לאיש הסיני, תוך איום שאם אסרב הוא ישלח אותי לבית זונות. לא רציתי להינשא כיוון שהייתי צעירה, וחשבתי שאבי מתבדח. כאשר סירבתי, הוא מימש את האיום ולקח אותי לבית זונות בבנגקוק. נתנו לי מספר זיהוי, והיה עלי לקבל גברים כבר באותו היום. בדרך כלל היו שבעה עד עשרה גברים ביום, אבל לעיתים היו 20. "אחרי חודש חזר אבי כדי לבקש עוד כסף, ונתנו לו 500 בהט. לאחר חודש נוסף, כשנודע לאחותי הבכורה לאן נעלמתי, היא הגיעה עם אבי, לקחה אותי חזרה לכפר ואמרה לי לא לעזוב שוב לעולם. אבל אחרי שהיא חזרה לביתה, אבי לקח אותי שוב לבנגקוק, לבית זונות אחר. בעלת הבית שילמה לאבי 10,000 בהט. עבדתי שם שנה, אבל בעלת הבית אמרה שעדיין לא החזרתי לה את הכסף שהיא שילמה עבורי. "לאחר פשיטת משטרה נשלחתי לבית זונות אחר, ומשם ברחתי אל קרוב משפחה בבנגקוק כשרק בגדי עלי. קרוב המשפחה שלי השיג עבורי עבודה כמשרתת במשפחה סינית עבור 1,000 בהט בחודש, אבל הם התייחסו אלי כל כך רע, שברחתי משם לפני שהחודש הסתיים. חזרתי לצפון תאילנד, אל העיר צ'אנג ראי, שם פגשתי אשה מהשבט שלנו, והיא השיגה לי עבודה כמשרתת עבור אחותה. כעת אני מאושרת. אבל ב־20 בנובמבר נודע לי שאני נשאית של איידס. "לפני כשנתיים נאמר לנו לדרוש מהגברים להשתמש בקונדום. בתחילה זה היה תלוי בנו, אבל מאוחר יותר אמרו לנו שעלינו לחייב אותם. היו גברים ששילמו לנו יותר כדי לא להשתמש בהם. על איידס שמעתי לראשונה לפני כשלוש שנים בטלוויזיה. כל הנערות ידעו שאם הן יידבקו במחלה הן ימותו. הבנתי שאיידס מועבר דרך דם ויחסי מין לא בטוחים, אבל לא התחלתי להתעקש על השימוש בקונדומים עד לפני שנתיים. תמיד הייתי זהירה, אבל נערה אחרת מן הכפר שלי חשבה שזה טפשי להשתמש בקונדום אם אפשר להרוויח יותר כסף בלעדיו. היא מתה מאיידס לפני שנה". מאות סיפורים כאלה על מכירה, חטיפה, רמייה ואונס מתפרסמים בעיתונות ובספרים, והם נחשבים לטרגדיה כמעט טריוויאלית. ארגונים שמטפלים בנושא מכנים את התופעה "צורהמודרנית של עבדות", אלא שאין בתופעה שום דבר מודרני. זו פשוט עבדות. לזונות אין שליטה על חייהן ועל גופן. אם הן מנסות להתנגד, לא רק שאונסים אותן, אלא מונעים מהן אוכל. אין להן חופש לצאת מבית הזונות, וחלקן אף נכבלות בשלשלאות. לא תמיד נותנים להן להשתמש בקונדום, והן סובלות כאבים מפצעים שלא מחלימים כיוון שהן נדרשות לשרת יותר מדי לקוחות. אם נולדים להן ילדים, הם נחשבים לא חוקיים, ולעיתים הן נאלצות לחפש דרכים להיפטר מהם. תינוק יכול להילקח ואמו לא תדע מה עלה בגורלו, או שהיא תיזרק עימו לרחוב בלי אמצעי מחיה. בטיילת של פטאיה אפשר לפגוש נערות כפריות שהגיעו לזנות מתוך בחירה כביכול, בשל מחסור באפשרויות אחרות להתפרנס מסאז', איידס ובתולים על שלט במכון העיסוי צ'אופאיה 2 בבנגקוק כתוב Aids Free Zone ("איזור נקי מאיידס"). מי שמכיר את ענף הזיופים התאילנדי המפותח – משעונים, דרך בשמים ועד בגדי מעצבים – יודע שאין למהר לקנות את ההבטחה. אם אפשר לזייף את כל אלה, מה הבעיה לזייף אישור מרופא? במכון הזה ודומיו נכנסים הלקוחות לאולם חשוך למחצה, שלא מאפשר לנערות לראות אותם. על המדרגות יושבות לעיתים מאות זונות כשעל גופן מספרים. הלקוח מזמין אותן לפי המספר. המכון מציע מגוון רחב של מסאז'ים ושירותי מין, שהמפורסם בהם הוא ה"בודי־בודי מסאז'" – עיסוי המתבצע בעירום, גוף אל גוף, בעזרת חומר סיכה ועל מזרן מיוחד, וכולל גלישות על גוף הלקוח תוך שימוש באיבריה השונים של המעסה. המפגש הזה מסתיים בדרך כלל במין. כמה חברים טובים לחשו לי שהם הלכו רק כי "כולם הלכו", אבל לא נשארו עד הסוף. המחשבה שהמעסה היתה רק לפני עשרים דקות עם מישהו אחר דחתה אותם. דיווחים כאלה מושמעים לרוב בשקט. בחברה מאצ'ואיסטית כמו ישראל, גבר שחוזר מתאילנד ולא ביקר במוסד כזה נחשב כאילו הפסיד את חוויית תאילנד כולה, תוך התכחשות לעובדה שכמה מקרי הידבקות באיידס הגיעו לישראל מתאילנד. בין 1989 ל־1995 עברה תאילנד את גל ההדבקות המהיר ביותר בעולם, בשל מנהג הביקור אצל זונות. בשנים אלו נדבקו 600 אלף איש. כיום נושאים את הנגיף כמיליון איש, אך הערכה פסימית יותר מדברת על כחמישה מיליון. בכל שעה מתים בתאילנד שלושה אנשים מאיידס. יש בקרב האוכלוסיה נטייה להתעלם מן הסיכון שבמחלה, כיוון שלא מתים ממנה מיד, ומי שצריך להיאבק יום יום כדי לאכול לא רואה בה אויב. גורלה של זונה שנדבקה במחלה הוא מר. היא נאלצת לעזוב את מקום עבודתה, שכן יש אספקה שוטפת של נשים חדשות. בלית ברירה היא עוברת לעבוד כזונה במקום פחות טוב, שבו לא בודקים את הנשים. בין 30 ל־50 אחוזים מהזונות שפועלות בשוק המקומי נושאות את נגיף ה־HIV. החברה התאילנדית נוטה להאשים אותן במצבן, לא את הגברים המבקרים אצלן ומסרבים להשתמש בקונדום. בספרו "מלחמה בדם", מדווח כריס ביירר כי לרוב חולות האיידס בתאילנד היה רק בן זוג אחד כל חייהן – הבעל שלהן. ההתנהגות המסוכנת היחידה שנקטו היתה קיום יחסי מין לא מוגנים עם בעליהן. על אף שהן אלמנות איידס ואמהות המגדלות את ילדיהן לבד, החברה מנדה אותן. האיידס הביא אף להתרחבות הסחר בילדים. לקוחות מחפשים ילדות וילדים צעירים יותר ויותר, בשל ההנחה המוטעית שמהם אינם יכולים להידבק. ארגוני סיוע בתאילנד מעריכים שבין 200 ל־800 אלף ילדים מתחת לגיל 15 מנוצלים בשוק המין במזרח אסיה, וכי 50 עד 70 אחוזים מהילדים והילדות העוסקים בזנות הם נשאים. אלה שמצליחים להימנע מהידבקות באיידס הם דווקא עובדי המין המנוסים יותר, שיודעים להשתמש בקונדום ויש להם יכולת לנהל משא ומתן עם הלקוח ולחייב אותו להשתמש באמצעי מניעה. ברובע הסיני של בנגקוק נעולות ילדות בנות 9 עד 11 בבתי זונות מחתרתיים, הקשורים לרשת העולם התחתון. סינים רבים מאמינים שמין עם בתולה יאריך את חייהם. בתולים נמכרים ב־20 אלף בהט (כ־500 דולר), לעיתים בחצי מכך. אל המקומות הללו מגיעים בעיקר סינים, אבל גם פדופילים ממקומות אחרים. גם מתיירים רגילים לא נדיר לשמוע משפטים כמו "אני נשוי כבר 30 שנה, איפה אמצא הזדמנות לבלות עם צעירה יפהפייה? החוויה החזירה לי את נעורי האבודים". ומה לגבי נעוריה האבודים של הנערה? קורבנות הפמיניזם המערבי מהו סוד הקסם של תעשיית המין בתאילנד? חוקרים מערביים שעסקו בנושא מציינים כי גברים רבים, שלא היו הולכים לזונה בארצם ואף היו רואים בכך הודאה משפילה כי אינם יכולים להשיג מין בדרך אחרת, מתגאים ב"כיבושיהם" כשמדובר בתאילנד, נהנים להתפאר במעלליהם ופועלים בתחושה של גאווה וחופש השמורים לבעלי זכות. ממחקרה של האנתרופולוגית קליאו אודזר עולה כי ההנאה המינית היא לא הדבר היחיד שהגברים מחפשים במרכזי המין. לא פחות משמעותית ממנה היא תחושת העליונות שהם חווים מבחינה מינית, כלכלית, מעמדית וגם גזעית. הם חזקים יותר, עשירים יותר ואי אפשר לדחות אותם או לסרב להם, בניגוד למצב בבית. אחד הדברים שקונים אותם הוא התחושה שבניגוד לנשים המערביות, את האשה התאילנדית הם יכולים לעצב כרצונם. את הכניעות הנשית התאילנדית, שנובעת למעשה מיחסים כלכליים לא שוויוניים, הם מתרגמים ל"נשיות אמיתית", כזו שלא הוכתמה בידי הפמיניזם המערבי. חוקרים שעוקבים אחר הנושא מציינים שפעמים רבות משתמשים תיירי המין בנשים התאילנדיות כמקור לנגח בו נשים מערביות, ש"איבדו את נשיותן", כביכול. במבט שטחי, הלקוחות צודקים. בקניית המוצר שהם יצרו, הם מוצאים שהוא ממלא את המפרט באופן מושלם. הם מתעלמים מן העובדה שזהו מוצר שהם קנו בכסף, ולזמן מוגבל. הזונות בתאילנד מספקות לא רק מין. הן גם מעניקות חיבה, חיבוקים ודיבורי הערצה ואהבה. ה"זוג" יוצא לאכול במסעדות, לעשות קניות, לעיתים נוסע ברחבי תאילנד, כאילו היתה זו חופשת אוהבים. היא מראה לו את ארצה, לפעמים אפילו לוקחת אותו לביתה שבכפר (וכך מממנת ביקור, שלעיתים אינו בהישג ידה). הגברים אינם טועים לגמרי. מדובר לא רק במפגש מיני, אלא באינטראקציה שמכילה פוטנציאל להרבה יותר. רבות מהנערות אכן מחפשות בן זוג שיפטור אותן מחיי הדחק והזנות, בידיעה שבארצן סיכוייהן למצוא בן זוג קטנים. פרופ' אריק כהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שחוקר את התיירות בתאילנד, מתאר את מנגנון יחסי החליפין הזה: האשה מציגה עצמה כאילו היא נמשכת לגבר, מציעה לבלות לילה במחיצתו ומשאירה לו להחליט על המחיר. כך מקבל התשלום אופי של מתנה. אם היא מבלה איתו תקופת זמן ממושכת, הסכום שהיא מבקשת מוצג כפיצוי על הכסף שהפסידה בכך שהיא לא עובדת בבר, או כתמיכה במשפחתה. גברים מערביים חשים עליונות מבחינה מינית, כלכלית, מעמדית וגזעית הם חזקים יותר, עשירים יותר ואי אפשר לדחות אותם או לסרב להם, בניגוד למצב בבית השיחה נפתחת בדרך כלל במחמאות על גבריותו, וכוללת תיאורים שאולי לא היו מתקבלים כמחמאה מאשה מערבית. אמירות כמו "אתה כל כך גדול" או "קינג קונג, אתה כל כך שעיר, מאוד גברי" הן חלק מהטכניקה הזו. הגבר, שעד כה חש מבוכה בשל גופו השעיר, חושב שבתרבות אחרת רמת השיעור שלו מעלה אותו בסולם הגבריות מעל לגבר התאילנדי חסר השיער, וכי הדבר מעיד על אונו הגברי. אחת הזונות שהתראיינה למחקר תיארה זאת כך: "אין גבר, הכי זקן, הכי מקומט, הכי מסריח, שלא מאמין שמגיעה לו אהבה. וזו החוכמה. אני בוחרת את המאפיין הכי דוחה שלו ואומרת לו שזה מה שאני מעריצה בו. הם לא מסוגלים לעמוד בזה, אין גבר שלא יימס מול מחמאה". הארנק הסקסי של הגבר במקרים רבים מציגה האשה את עצמה כצעירה יותר ממה שהיא באמת, אבל אם היא קטינה, היא תאמר לו שהיא בת 18. כך או כך, הוא יחוש מוחמא מ"חיזוריה" של אשה צעירה כל כך. גבר שספג חוויות של דחייה וביקורת מנשים מערביות נשבה בקלות בקסמה של צעירה יפהפייה ואקזוטית שמכירה בערכו. היא משדרת עדינות, ילדותיות, כבוד, כפיפות ומתיקות, ואז היא מבקשת שיזמין עבורה משקה כי זו חובתה לבר. הפנייה נעשית אל רגשותיו האביריים, והוא נענה ברצון. מרגע שנוצר קשר מתמשך, שיש בו מפגשים חוזרים ואולי נסיעה משותפת, מתחילה פעולת גיוס הכסף מן הלקוח. אין שום עכבות בדרך אל הכיס. הנשים הללו מיומנות מאוד ויודעות שהמלאכה צריכה להתבצע בעדינות. אסור לדרוש יותר מדי, אחרת הוא יחשוב שהן איתו רק בשביל הכסף. היא תבקש כסף לסיגריות, ותספר לו – אם ישאל – סיפור חיים מדוקלם, שישתנה מזמן לזמן ומלקוח ללקוח. פעם היא תספר שיש לה ילד אחד, ופעם שניים, היא אפילו תציג תמונות של התינוק האמיתי, או של תינוק של חברה, שהיא מחזיקה לצורך זה בארנקה. היא תמציא שיש לה יום הולדת, שיש לה הורה חולה או בן משפחה שזקוק לניתוח, בית שניזוק בשיטפון, אח שצריך לשלם עבורו שכר לימוד או חוב על אדמת המשפחה שמטיל מורא על קרוביה. היא תספר שאמה נפטרה, ומלבד האבל (שמגביר את רחמיו) יש הוצאות גדולות של הלוויה, שהחבר/לקוח עוזר לה לממן. תכסיסי הסחיטה הללו, שנשלפים על פי הצורך, הם הכרח מציאות עבור הזונה, ולעיתים גם סיפור אמיתי. יש מקרים שבהם גברים מתאהבים באמת בנערות, ולפעמים הם חווים מצוקה רגשית קשה בשל חוסר הבהירות אם הנערה היא חברתם או הזונה שלהם. קשה להם לדעת אם באמת יש לה רגשות כלפיהם, או שהאיבר הכי סקסי שלהם בעיניה הוא הארנק. אחדים מהמפגשים הללו אמנם מסתיימים בנישואים, וגברים רבים, מבוגרים וגם צעירים, שהביאו את נשותיהם התאילנדיות לארצותיהם, מאושרים בבחירה שעשו. לא כל המפגשים שמובילים לנישואים נעשים דרך הברים, ולא כל גבר שנושא לו אשה תאילנדית בהכרח נשא לו זונה לשעבר. בכל מקרה, הגברים המערביים מוקירים את מסירותן של הנשים התאילנדיות, את טיפולן, את המחויבות הגבוהה שלהן ואת מתן הכבוד או הכניעות שהן מפגינות. "במעשי החיזור של נשים אלה אחר הגבר המערבי מתהפכת נקודת המבט שרואה בזונות קורבנות חסרות ישע, למבט על נשים בעלות עוצמה, שיודעות כיצד לנצל את המצב שבו הן נתונות עד תומו", אומרת בת', אמריקאית שעבדה בארגון בשם "אמפאוור" (Empower). הארגון מנסה ליצור רשת תמיכה עבור הזונות, ויוזם פעולות על מנת להעלות את הערך העצמי שלהן וכדי לתת להן כלים למשא ומתן עם לקוחות ועם בעלי הברים. "מאמציהן מלאי גבורה, אם מביאים בחשבון את הסבל שעליהן לעבור ואת הדיכוי, האלימות והעוני שבהם הן חיות", אומרת בת'. "הן מגלות יצירתיות רבה ביחסיהן עם הלקוחות כדי לשפר את הכנסתן. לא קל להתמודד מדי יום עם זר שיכור, זקן, לעיתים מלוכלך, והכל עם חיוך שליו, כאילו רק לו חיכתה כל חייה". למרות התחכום, יש לזכור כי הסחר בילדות ובנשים הוא שוק של כפייה, שמקורו בניצול כלכלי ונפשי של עבודת נשים ומיניותן. זו בעיה מבנית של חברה, כי נשים צעירות מוצבות בתחתית המבנה החברתי. כחוליה החלשה בחברה, הן חסרות משאבים וחסרות הגנה, ולכן חשופות לניצול השפל ביותר שקיים. הן משתלבות אל תוך הכלכלה העולמית כמשאב של מדינות עניות, המספקות סחורה זולה למדינות שמסוגלות לשלם. יש המאמינים כי אחת הדרכים לשפר את המצב הזה היא מיסוד הזנות. אם הזנות היתה חוקית, אפשר היה לפקח על תנאי ההעסקה, לדאוג לזונות והכסף היה מגיע ישירות אליהן, במקום שייספג בקביעות בכיסיהם של שוטרים ופוליטיקאים. במדינה שבה הזונה יודעת שהגוף שלה הוא העזרה הסוציאלית היחידה שיש למשפחתה, יש צורך בפעולה מקיפה לביעור העוני ולהסדרת ענף הזנות. באופן אישי אני רוצה להאמין שאילו ידעו הלקוחות באילו תנאים מסופקת להם הסחורה, הם היו עושים בחירה צרכנית אחרת. לקריאה נוספת: קטוי בתאילנד – המין השלישי רוב המבקרים בתאילנד נתקלים בקטוי, ה"ליידי בויז", בעיקר בקברטים שמציגים מופעי דראג של גברים בבגדי נשים. אבל הקטוי אינן רק דראג קווינס במובן המוכר במערב. בתרבות התאילנדית הן נחשבות למין נפרד ויש להן מעמד מיוחד בתור "הסוג השני של אשה". על נשים, גברים ומה שביניהם

תודת המחברת  לפרופ' אריק כהן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ירושלים

הפוסט תיירות מין בתאילנד הופיע ראשון במסע אחר

גן תה יפני. גנים מסוג זה נועדו לתת תחושה שהם יותר טבעיים מהטבע | צילום: J. Ash Bowie, GNU FDL

 

גן זן יבש בריוֹאַנְג'י שבקיוטו. גדוש בריקנות | צילום: טל גליק

 

הפוסט גנים יפניים: ההתבוננות והחווייה הופיע ראשון במסע אחר

מקובל לאפיין את האדריכלות היפנית המודרנית ביחס שלה לחלל. הסגנון היפני נקי, לעתים נוקשה ומכני, יש סבורים שהוא קר ולא אנושי. כמו באומנויות המסורתיות היפניות, גם באדריכלות החדשה קיימת הקפדה על פרטים, החומרים הם באיכות גבוהה, הגימור מושלם והביצוע מדויק. סיפורה של האדריכלות היפנית המודרנית הוא סיפור של ניתוק מהעבר, ועם זאת חזרה אל המקורות. המפגש עם המערב וההחלטה להצעיד את יפן לעידן חדשני בתקופת "הרסטורציה של מייג'י" בשנת 1868 עוררו גל בנייה של מוסדות ציבור שכולם נבנו בסגנון אירופאי. התבוסה במלחמת העולם השנייה הביאה לידי התכחשות לכל מה שנחשב מסורתי ולכל ביטוי של לאומנות. ואילו דור האדריכלים החדש, זה שנולד בשנות הארבעים והלאה, ערך מסע מחודש אל עבר מורשתו.

למידע נוסף:

• יפן – מדריך מסע אחר, כתבות מסלולים אתרים ומידע
• טוקיו – מדריך מסע אחר
• קיוטו – מדריך מסע אחר
• יפן מחוץ למסלול

על צפיפות ומִזעור
רוב שטחה של יפן הררי, ורק חלק קטן ממנו ראוי להתיישבות. באזור טוקיו, בשטח של כעשרת אלפים קילומטרים רבועים, גרים 30 מיליון תושבים. התוצאה: שטחי המחיה קטנים ויקרים. בסוף שנות השמונים היה מחיר האדמה בטוקיו גבוה פי עשרים מזה של מנהטן, ומחירו של שטח תא טלפון הגיע ל-200 אלף דולר! ומאחר שהמחסור הוא אם התושייה, כירות הגז המותקנות במטבחים היפניים הן בעלות שתי להבות בלבד, שולחנות האוכל מתקפלים, ומתקני ההדחה בחדרי השירותים שטוחים וצמודים לקיר. הצמצום והשימוש בחפצים קטנים הם כורח מציאות, אבל הם גם תואמים את השאיפה היפנית למזעור, שבאה לידי ביטוי, למשל, באומנות הבונסאי, העצים הממוזערים. ואולם היפנים ידועים גם בהערצתם לגודל, כפי שאפשר לראות בבניינים רבי הקומות בערים הגדולות, וגם במקדש טודאיג'י (Todaiji) שבנארה (Nara), שהוא מבנה העץ הגדול בעולם.

מקדש טודאיג'י בנארה, מבנה העץ הגדול בעולם. מזעור לעומת הערצה לגודל

בלב שכונה לא מאורגנת בטוקיו, שבה עומדים זה לצד זה בערבוביה מחסנים, מבני מגורים ומוסכים, ניצב פסל המזכיר ניצן של פרח שלצדו שני חצאי ניצנים. הוא עשוי ממסגרות של חלונות המסודרות ברבעי מעגל, עם קימורים נקיים וגימור מושלם. הפסל החידתי הזה, הממוקם על חלקת אדמה קטנטנה במקום שנראה בלתי הולם, הוא למעשה "קצה קרחון" המחביא תחתיו מבנה שלם. הוא משמש תקרת אור לבניין הבנוי ארבע קומות מתחת לאדמה. הבניין, Earth-Tecture sub-1 שמו, הוא פרי תכנונו של האדריכל שין טקמצו (Shin Takamatsu), שנודע בעיצוביו הפנטסטיים (בקיוטו, למשל, הוא עיצב מרפאת שיניים בצורת ביתו של בטמן). טקמצו ניצל את חלקת האדמה הקטנה שעמדה לרשותו כדי לחפור לעומק. בזכות ייחודו ואיכותו היה המבנה אמור למשוך תשומת לב ולשמש פרסומת, אולם הפרויקט לא היה כלכלי, והביא לידי כך שחברת האופנה שבעבורה תוכנן פשטה את הרגל. המקום עמד ריק במשך שנתיים, וכעת הוא משמש חברה לשיווק צעצועים.

אדריכלות כפנטזיה – מבנה שעיצב שין טקמצו בעיר קוונישי | צילום: KENPEI, GFDL

חידה שמתעתעת בהיגיון
יצירה ארכיטקטונית מיוחדת במינה עומדת באזור החוף של אודאיבה (Odaiba) בטוקיו. המבנה נראה כמו מצבור של קורות בנייה מגובבות זו על גבי זו. מעל הקורות הבוהקות בכסף מתכתי גולש גוף אליפטי זהוב המייצג, כך נראה, את חומרי הבנייה הפלסטיים. בחזית הבניין, מתוך פנלים של גרניט הנראים כאילו הם עשויים מגומי רך, צומחים סיבי מתכת שמתנועעים ברוח ובראשם מורכבות נורות הפועלות על אנרגיה סולרית. מדי ערב, כשהנורות נדלקות, נראה המקום כמו שדה גחליליות קסום. מבנה הקורות הזה, ששיכן את המוזיאון לתשתיות העיר טוקיו עד שזה נסגר מחוסר עניין ציבורי, שייך לזרם הדה-קונסטרוקציה. כל כולו מעין קואן, חידת זן שנועדה לשבור את הלוגיקה. המתבונן בו שואל את עצמו – האם זה בניין או חומרי הבנייה שלו?

מוזיאון K בטוקיו שעיצב מאקוטו וטנאבה. בניין או חומרי גלם? | צילום: wiii, GFDL

מאקוטו וטנאבה (Makoto Watanabe), האדריכל שעיצב את מבנה הקורות, אחראי לעוד יצירה מעניינת: בניין עתידני המזכיר בצורתו חרק בעל שני מחושים. המבנה הזה, שבו שוכן בית הספר הטכני למקצועות העיצוב, ההנדסאות והאדריכלות, בולט מעל גגות השכונה כאילו הוא עומד לאכול את שכניו. לדברי וטנאבה, המבנה מייצג את כל מרכיבי העיר הדואגים לכך שהיא תפעל כהלכה. הצצתי לתוך אחת הכיתות בזמן שיעור שרטוט; כמה תלמידים נמנמו על שולחנות השרטוט, ונראו נבוכים מהביקור שלי. לשאלתי, אמרו שהמבנה בהחלט מייצג אותם. בדומה להם, גם הוא מעין רובוט.

בית הספר הטכני, בעיצובו של מאקוטו וטנאבה, מזכיר חרק עתידני

בטון חשוף וזן יפני
את השימוש בבטון החשוף אימצו היפנים בהשפעת לה קורביזיה, אבל עד שטדאו אנדו (Tadao Ando) התחיל ליצור חללים בבטון מזוין, דומה שאיש לא קישר בין החומר הזה ובין פשטות הזן. אנדו לא למד אדריכלות, ואת הטעם המערבי שלו רכש בעת שטייל בארצות הברית, באירופה ובאפריקה. הוא מושפע מהאופן שבו האור נשפך מחלונות גבוהים בבתי הכפר של צפון יפן ומהניגוד בין אור וצל ברחובות האיטלקיים הימי-ביניימים. הכותבים עליו אוהבים לציין שבעברו היה מתאגרף, ומתארים אותו כמי שנע בחוסר מנוחה בתוך מתחם מוגבל וקומפקטי. במסדרונות מוזיאון סנטורי (Suntory) באזור טמפוזן (Tempozan) בעיר אוסקה, כמו גם במרכז האופנה קולזיוני (Collezione) בטוקיו, אפשר לחוש בכוחו האדיר של הבטון. הדגש על החלל הריק מפנה את תודעת המתבונן אל האור החודר מבעד למקומות לא צפויים, ויוצר תחושה של שקט וקדושה. המבנים של אנדו הם פיזיים, קוראים למשש את הבטון החשוף, ובה בעת הם מטפיזיים – המפגש בין האור והרִיק מאפשר שוטטות מחשבתית והתרוקנות, המזכירות את האפקט של פילוסופיית הזן היפנית.

מוזיאון Chikatsu Asuka באוסקה, יצירה של האדריכל טדאו אנדו, הרשאון שעמד על הקשר בין בטון מזוין לזן | צילום: highland, GFDL

הפילוסופיה הדאואיסטית הסינית השפיעה אף היא על האדריכלות היפנית. הדאואיזם מעוגן בזרימה טבעית, בשינוי מתמיד, בצמיחה ובהתחדשות. יש הקושרים אותו למנהג הבנייה מחדש, בכל עשרים שנה, של מקדשי איסה (Ise). התפישה הזאת היא קרקע נוחה להתפתחות של זרם הבנייה המכונה הזרם המטבולי, שבבסיסו יחידות מודולריות המתחברות זו לזו כדי ליצור גוף אורגני שלם. קישוֹ קוּרוקאווה השלים ניסוי מעין זה בשנת 1972: בבניין נקגין קפוסרו טאווה (Nakagin Capuseru Tawa) בטוקיו הוא חיבר 140 "קופסאות" לשני עמודי בטון עם מעליות. ה"קופסאות" הן יחידות אחידות בגודלן שאפשר לפרקן או להוסיף להן, דבר שאמור היה לאפשר התפתחות וצמיחה אורגנית של הבניין. אלא שבפועל הדבר לא נעשה, הבניין לא צמח כמתוכנן והעיצוב כולו נותר בגדר ניסוי.

אף על פי שהבנייה המודולרית נראית מודרנית בעליל, החשיבה ביחידות מודולריות נטועה למעשה במסורת היפנית. עד היום מודדים ביפן יחידות מגורים לא במטרים כי אם ביחידות טטאמי – מחצלות השינה שמידותיהן זהות: 1.8 מטרים על 0.9 מטר. כך, למשל, כשאומרים על חדר שמידתו שלושה טטאמי, פירוש הדבר שיכולים לישון בו שלושה אנשים. בעבר, כשאנשים עברו דירה הם נהגו לקחת איתם את המחצלות, שנחשבו חלק מהריהוט. בית יפני מסורתי עושה שימוש מודולרי במחיצות, והטטאמי הותאמו לחללים המשתנים.

בית מגורים באוסקה בעיצוב טדאו אנדו. הפואטיקה של הבטון החשוף

ים של עננים ובו ניצב אדם
יפן היא סיפור מופלא של חיבור בין חיים מודרניים ומסורת. טוקיו בודו-קאן (Tokyo Budo-kan) הוא אולם ספורט שנועד לאומנויות לחימה יפניות – מתאמנים בו בג'ודו, באייקידו, בקנדו ובקשתות. קיג'וֹ רוֹקאקוּ, האדריכל שתכנן את האולם, בא ממשפחה של ציירים מסורתיים. הוא ביקש ליצור אווירה שתהלום את הריכוז הנחוץ באומנויות לחימה, ומאריחים של פלדת אל חלד ופח יצר את מה שהוא מכנה "ים של עננים ובו ניצב אדם". המבנה אמור להזכיר צל של הרים שמתמזג בצלם של הרים סמוכים, דימוי מוכר בציור יפני מסורתי. רוקאקו עסק בפער שבין חומרי הבנייה המסורתיים לחומרים המודרניים, ובמבנה החדשני שתכנן ביקש לשקף את תמצית החשיבה המסורתית. הוא שיחק בצורת היהלום, הממחישה את מוכנות הלוחם להכות לכל כיוון בעודו שומר על מרכז יציב. המבנה, הנראה כמו הר, מייצג את תכונות הלוחם: עוצמתו ניכרת עוד קודם שהפעיל שריר. האריחים המתכתיים משנים את צבעם במשך היום מכסף לסגלגל – עטיפה חדשנית למסורות עתיקות.

גם סוגטסו (Sogetsu), בית הספר לאיקבנה (סידורי פרחים), הוא משכן לאומנות מסורתית. מייסד בית הספר, סוֹפוּ טֵשיגאהרה, שזכה לכינוי "פיקאסו של יפן", יצר זרם חדשני שלפיו איקבנה יכולה להיות מורכבת מכל חומר, לא רק מפרחים ומצמחים, והיא יכולה להיות מוצגת בכל מקום. את בית הספר הזה עיצב האדריכל הבולט והמפורסם ביותר של יפן, קֶנזו טַנגֵה. המבנה יוצר מעבר לא פשוט מהעולם המהיר, הדינמי והמתיש אל תוך עולם הדורש זמן וריכוז כדי ליצור סידורים מינימליסטיים או מרהיבים של פרחים. הקירות החיצוניים מצופים במראות ומשקפים את הסביבה, אך הם גם מורכבים ממשולשים חדים שנראה כאילו אינם נפגשים. העיצוב מציג שאלה על אודות המפגש האפשרי בין שני העולמות, המודרני והמסורתי. אולם הכניסה של בית הספר, שתכנן איסאמוּ נוֹגוּצ'י, הוא יצירה מינימליסטית שמשאירה הרבה מקום להצגת עבודות האומנים. נוגוצ'י עיצב גם את הגן האבנים במוזיאון ישראל בירושלים.

הטשטוש בין מציאות לאשליה
בקצה הגרנדיוזי של העיצוב האדריכלי היפני עומד הקומפלקס של מנהלת המטרופולין של טוקיו (TMG), בשינג'וקו. כיאה לעיר המנהלת תקציבי עתק השווים לאלה של מדינות אירופאיות בינוניות, יצר האדריכל קנזו טנגה אזור מלא בנוכחות, הכולל כיכר תיאטרלית ושני מגדלים. המגדל האחד חצוי בקומות העליונות, ומנקודה זו הן מקבלות תפנית סיבובית, ואילו המגדל השני מורכב למעשה משלושה מגדלים צמודים שכמו צומחים זה מתוך זה. את פני המבנים מכסה שתי וערב של קווים, שיש הרואים בהם אזכור למחיצות השוג'י המסורתיות, ויש הרואים בהם ייצוג למעגלים אלקטרוניים. המקטרגים מכנים את הקומפלקס הזה סטליניסטי. הוא זכה גם לכינוי הגנאי "מגדל המסים", בשל עלותו האדירה – מיליארד דולרים.

מנהלת המטרופולין של טוקיו (TMG) בשינג'וקו. הקצה הגרנדיוזי של העיצוב היפני | צילום: Markus Leupold, GFDL

מיצירותיו הרבות של טנגה, אהובים עלי במיוחד מבני האצטדיון האולימפי בפארק יויוגי (Yoyogi) שבטוקיו, שתוכננו בשנת 1960 ונבנו לקראת האולימפיאדה של 1964. המבנים הללו נשענים על עמודי בטון שמהם יוצאים כבלי פלדה האוחזים בגגות המשתפלים מטה כמו אדוות גלים. המבנה הגדול יותר נראה כמו שני חצאי עיגול שמשלימים זה את זה, ואילו המבנה הקטן דומה לקונכייה.

תחנת הרכבת של קיוטו, בעיצובו של הירוֹשי הָרה, אדריכל מהעידן החדש, היא עולם בפני עצמו, כיאה למבנה המשמש מעבר ממקום למקום. אני מטפסת אל ראש גרם המדרגות המסיבי הנפתח לעבר השמים. אני מכירה את המבנה היטב, ויודעת שלפני שאמשיך עלי לשבת ולאסוף כוחות. המבט לאחור, אל עבר התחנה, גורם לי סחרחורת, החלל כמו שואב אותי לתוכו. מדרכה שקופה חוצה את התקרה, צפה מעל ההתרחשות, מחזקת את חוויית ההליכה השמימית. תחנת הרכבת מצופה במראות שמשקפות את צורת המניפה של גג המבנה, וגם את מגדל קיוטו הכתום שמעבר לכביש. משחק הבבואות המשתקפות מעלה את השאלה הבודהיסטית הנצחית: מה כאן אמיתי ומה רק השתקפות? מה מציאות ומה אשליה?

וכמו תחנת הרכבת, המשמשת מעבר בין עולמות, ניצבת האדריכלות היפנית בת ימינו בין עולמות סותרים, בין מסורת לעתידנות. ההווה שואב השראה מן העבר, והוא עמוס בציפיות לעתיד.

טיול ליפן – המדריך המלא

הפוסט אדריכלות ביפן: בין שני עולמות הופיע ראשון במסע אחר

רחוב ליו לי צ'אנג (Liu Li Chang) הוא רחוב חנויות שמהווה אתר משיכה בשל הגוון התיירותי שלו, והוא מאפשר שילוב בין טיול לקניות. חזיתות החנויות מעוצבות בסגנון סיני, וברבות מהן תומך עמוד אדום ועגול בקירות העץ. חלונות הזכוכית נתמכים בשריגי עץ שיוצרים דוגמאות קלאסיות, ומאחורי חזית מקושטת זו מוצגים חפצי אומנות. ברחוב חנויות אמנות שמוכרות סחורה בעלת מראה עתיק. לצדן חנויות לציוד ציור עם מבחר רחב של מכחולים, דיו דחוסה לציור, אגני דיו מעוטרים מאבן, סוגים שונים של ניר לציור, ותמונות מוגמרות ומקוריות.

בעבר פעלו השווקים של בייג'ינג תחת כיפת השמים. שוק הפנינים עמד צפונית למקדש השמים, שוק המשי סמוך לשגרירות האמריקאית, שוק הציפורים במערב העיר, ושוק העתיקות של סוף השבוע על כביש הטבעת השלישי. כל השווקים הללו עברו בשנים האחרונות שינוי, אחרי שהתרחבו אל סמטאות סמוכות. כולם זכו למבנים שמאורגנים בקומות, ומאפשרים מכירות בכל מזג אוויר ובשעות עבודה ארוכות יותר. השווקים החדשים עומדים סמוך למיקומם המקורי, אלא שכולם קבלו מראה המזכיר יותר קניון מערבי.

רחוב וואנג פו ג'ין, רחוב הקניות המפורסם ביותר בביג'ין | צילום: אייסטוק

שוק הפנינים המוכר לסינים בשם הונג צ'יאו (Hong Qiao) התפרסם בשנות התשעים, עת מכרו בו פניני מים מתוקים, אותן מגדלים בדרום סין. מאחר ופקדו את המקום תיירים ותושבים זרים שחיים בבייג'ינג, ניצלו רוכלים את הקהל השבוי ופתחו במקום דוכני מוצרים נוספים בהם מוצאים הזרים עניין. כך קרה גם לשוק המשי שבשנות התשעים, בזמן הפריצה הגדולה של חולצות ומעילי המשי אל שוק האופנה העולמי, מכרו בעיקר בגדי משי. מהר מאוד התרכזו אל השוק מוכרים של עודפי ייצוא נוספים שיוצרו בסין. לא רחוק משם התפתח שוק שכונה – שוק המעילים, או שוק הרוסים – יה באו לו (Ya Bao Lu) אליו הגיעו סוחרים ממדינות חבר העמים אשר קנו בעיקר מעילים בכמויות מסחריות. עד היום יש במקום, סמוך למקדש השמש Ritan, בית אריזה שעטוף במודעות ברוסית. עגלות עמוסות סחורה נכנסות אל בית האריזה ויוצאות ארוזות אל תחנת הרכבת. הסוחרים לוקחים את הסחורה ברכבת ה"טרנס סיבירית" עד מוסקבה, ומממנים את תשלום המכס בחלוקת מוצרים בתחנות הבידוק.

שוק המשי קנה לו מקום סמוך לאזור השגרירויות, לשם התקבצו ובאו זרים רבים שעבדו בבייג'ינג. למרות שמידות מערביות הן מוצר שקשה מאד להשיגו בסין, בשוק המשי אפשר היה למצוא בגדים במידות כאלו, מאחר והן יועדו לייצוא.

מוכרות משי. מאז ששוק המשי עבר לקניון סגור, המסתורין שאפף אותו אבד | צילום: Ming Xia, flickr

משדעכה אופנת המשי, החליפו את הבגדים הללו שלל מוצרים אחרים כמעילים, נעליים, תיקי נסיעות ותיקים אופנתיים, חולצות, מכנסיים, בגדים תחתונים, עניבות וצעיפים. צמד המלים – שוק המשי – נושאות נופך אקזוטי, כאילו יפרסו לעיני הלקוח בדי משי מבהיקים, אולם השוק היה רחוק מן הפנטזיה. בנוסף על כך, משהעבירו את השוק השנה אל תוך קניון בן חמש קומות, אבדו העממיות והמסתורין שאפפו את סמטאותיו הצפופות וכל שנותר הוא שוק תעשייתי, גם אם נוח.

השווקים שהפכו לקניונים הם: שוק המשי, שוק הפנינים ו-יא שואו, שלושתם מצויים במבנה רב קומות שממודר לפי מוצר המכירה. בקומות התחתונות נעליים, בקומת הכניסה מעילים, בקומה שנייה בגדים, ובקומות העליונות תכשיטים, חפצי אמנות ולעתים גם מוצרי חשמל. שוק הציפורים הפך למבנה סגור, וגם שוק העתיקות שפעל רק בסופי השבוע זכה למבנה מקורה. כעת הוא פתוח בכל ימות השבוע.

בשוק המזון אפשר לטעום מטעמים כמו אטריות, שיפודי כבש, עקרבים וחגבים | צילום: Ming Xia, flickr

השוק היחיד בבייג'ינג שנותר במתכונת של דוכנים פתוחים הוא שוק המזון המוכן של רחוב וואנג פו ג'ין (Wang Fu Jin). השוק נפתח כל ערב ב-18:45 ונסגר ב-22:00. את הדוכנים סוגרים ומחברים לאופניים. שיירת אופניים נוסעת אז ברחובות העיר, אל מגרש חנייה, שם מאופסנים כל הדוכנים הארוזים עד ליום הבא. במשך היום אין כל רמז לכך שהמקום הופך לשוק צבעוני ותוסס לעת ערב. בין הדוכנים אפשר לטעום אטריות, שיפודי כבש, פירות מסוכרים, תמנונים, דיונונים, חסילונים, ואפילו עקרבים, חגבים, זחלי משי, מרבי רגליים, ושאר ירקות. מאחר ואין מקום עליו פוסחים במסגרת שיפור פני העיר, את הריצוף שעל הכביש החליפו לפני כמה שנים לאבן מבהיקה ויפה, והאזור תחום בגדרות ביטחון ששפע פחי אשפה פזורים לאורכם. לצד הסינים והתיירים שבאים לטעום ממגוון המטעמים, אפשר לראות גם זקנה ששולה מן הפח שיפוד עליו נותר מעט בשר, ילדים שמחפשים פחיות למחזור, וכמה קבצנים שלא מרפים. כל אלה באים להזכיר לנו שמאחורי החזית הנוצצת של הקידמה, רבים נותרים מאחור.

לאורכו של רחוב וואנג פו ג'ין שהוא רחוב הזהב של בייג'ינג נמצאים כמה מרכזי קניות חשובים. שין דונג אן (Sun Dong An) הוא מרכז קניות מרשים שמשתלט על פלח נכבד מן הרחוב ועל המפגש שבין וואנג פו ג'ין עם שדרת צ'אנג אן (Chang An), המובילה אל כיכר טיאן אן מן (Tian An Men), מרכז קניות לעילית של בייג'ינג בשם אוריינטל פלזה (Oriental Plaza). במרכז אוסף של מעצבים בעלי שם עולמי, ורמת המבנה עצמו גבוהה ביותר. לצד מותגים כמו ברברי, קנזו וג'יבנשי אפשר לשבת לקפה בסטארבקס, ולגלידה בהאגן דאז. באורינטל פלאזה להבדיל מן השווקים, הסחורה אמיתית.

רחוב הקניות וונג פו ג'ין. מומלץ ללמוד איך אומרים "אפשר לקבל הנחה?" בסינית | צילום: אייסטוק

בסין קיימת תעשיה ענפה של חיקויים. פעולות אנמיות של המשטר שנועדו לראווה בלבד, מאפשרות את המשך ייצורם של חיקויי מותגים. חלק מהמותגים מיוצרים ברמה טובה ותיירים רבים קונים אותם בסין. בעיה גדולה יותר נוצרת כאשר חיקויים אלה יוצאים מסין ונמכרים כאמיתיים. חלק מהמותגים הם חיקויים מצחיקים למדי שנמכרים עם שגיאות כתיב מכוונות ולא מכוונות. חולצה שבתווית שלה נכתב Made in Flance, סיפקה רמז דק, למקום ייצורה האמיתי. מעבר לייצור החיקויים יש גם העתקה של סמלים מסחריים, כמו הקשתות של מקדונלדס, שזכו לגרסאות רבות במסעדות מזון מהיר סיני, הגל של נייק שמצא עצמו על נעלי לי נינג (Li Ning), שלא לדבר על שעוני החיקוי של לולקס, ובלייטלינג. בגדי הילדים המעוטרים בדמויות דיסני, גם הם מוצר מועדף לקניה, אם לא אכפת שאין הם מקוריים, וכך גם תיקי לואי וויטון (Vitton Luoise), מעילי North Face, ויש לחשוד גם בטבליות הכחולות הנמכרות ללא מרשם רופא ועליהן סימן האות V, שקוממו עליהם את חברת פייזר יצרנית הוויאגרה האמיתית. הללו מנהלים כנגד הגלולה המזויפת מאבק כושל ביצור ובהפצה של הגלולה. כמעט תשעים אחוז מן הגלולות הנמכרות בסין הן מוצר חיקוי והן עשויות להוות סיכון בריאותי.

כדי להסתדר בשווקים יש שני משפטים חשובים בסינית שכדאי ללמוד. דו שאו צ'יין? (Duo Shao Qian), שמשמעו "כמה זה עולה?" וקאי פיאן אי דיאן (keyi pian yi dian), שפירושו "אפשר לקבל הנחה?". מצוידים במלים האלה וביכולת המיקוח הישראלית, מחזירים רבים מהתיירים בסין חלק מעלות הביקור.

מפת מרכז בייג'ינג

לקריאה נוספת:

קניות בבייג'ינג בייג'ינג ידועה כאחד ממרכזי הקניות הטובים בעולם. ממזכרות מימי המהפכה ועד לפריטי אופנה מקוריים – החנויות הכי מיוחדות ושוות בבייג'ינג

הפוסט קניות בבייג'ינג – למלא את המזוודה הופיע ראשון במסע אחר

"למה את מתעניינת באנה?!" שאל בכעס חברי התאי פון, שליווה אותי בין סמטאות בנגקוק ליד נהר צ'או פראיה (Cao Phraya). חיפשנו את ביתה של אנה ליאונוונס, מורה אנגלייה שנולדה בהודו, חיה בסינגפור והוזמנה לפני כ־150 שנה לממלכת סיאם, ללמד את השפה האנגלית בחצר ארמונו של המלך, מאהא מונגקוט.

הלכנו דרך שוק הדגים הריחני, שם הונחו דגים כסופים על מגשים קלועים. מי הנהר המזוהמים ליחכו את כלונסאות הבתים הרעועים הבנויים על שפת הנהר. "למה את רוצה לדעת היכן היא גרה?" התעקש פון, טרוניה בקולו. "בעיני היא היתה אישה אמיצה ויוצאת דופן. מעניין אותי לדעת כיצד היא חיה כאן בחום ובלחות, לבושה בשמלות נפוחות מרובדות בתחתוניות ובמחוך מהודק בצו האופנה הוויקטוריאני", עניתי, מוחה את הזיעה שנטפה ממצחי.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד בנגקוק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

"היא היתה שקרנית", מחה פון. "היא המציאה כל מיני דברים. והיא לא נתנה כבוד למלך שלנו. היא הציגה אותו כאילו הוא בור, ליצן, עריץ וגחמן", הוסיף בכעס.

"אני חושבת שהתיאור נבע מהתנגשות בין תרבויות וממאפייני התקופה שבה היא חיה", נחלצתי להגנתה. "הבריטים חשבו אז שהם מייצגים תרבות גבוהה, והם ראו עמים אחרים כמי שזקוקים להנחיה".

המשכנו ללכת בין הסמטאות הסמוכות לארמון המלך בניסיון לנחש היכן עמד הבית שגרה בו אנה ליאונוונס בשעתה. על הבית הזה היא ניהלה מאבק ממושך עם המלך. היא טענה שהובטח לה לגור מחוץ לארמון. המלך טען להגנתו ש"מלך לא יכול לזכור הכל", והציע לשכן אותה בהרמונו עם נשותיו, אך אנה סירבה להצטרף אליהן משום שראתה בהן שפחות.

המשכנו לחפש. חלפנו על פני כמה בתים בעלי חזות קולוניאלית. אולי באחד מהם גרה אנה ליאונוונס? שאלנו עוברים ושבים, אבל איש לא ידע. גם אם מישהו מהם היה יודע, מן הסתם כבר היה הורס אותו. אנה ליאונוונס נחשבת בתאילנד אויב העם.

ארמון המלוכה בתאילנד. אנה ליאוונס טענה שהובטח לה לגור מחוץ לארמון, המלך הציע לשכן אותה בהרמון עם נשותיו, אך אנה סירבה | צילום: אימג' בנק

חוכמתו של הפרא האציל
אנה ומלך סיאם הן דמויות היסטוריות מרתקות, שאכן נפגשו, בשנת 1862, בממלכת סיאם. אולם בזיכרון שלנו חקוקות דמויותיהם כפי שתוארו בספרה של מרגרט לאנדון
מ־1944, "אנה ומלך סיאם", במחזמר שנעשה על פיו, ובעיקר בארבעה סרטים עלילתיים שתיארו את המפגש הזה.

המפורסם שבהם הוא סרט מוזיקלי עם שיריהם של ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין ובכיכובם של יול ברינר ודברה קר, שיצא לאקרנים בשנת 1956. הסרט, שצולם באולפנים עם תפאורה לא משכנעת במיוחד, נעשה בעקבותיהם של המחזמר המצליח משנת 1951 ושל הסרט שקדם לו, משנת 1946, בכיכובם של רקס הריסון ואירן דן. וגם לצעירים שבינינו יש אנה ומלך משלהם: בשנת 1999 הוציאו "האחים וורנר" את סרט האנימציה "המלך ואני", ובאותה השנה יצא לאקרנים גם הסרט "אנה והמלך" בכיכובם של ג'ודי פוסטר וצ'ו יון־פאט.

כרזת הסרט "אנה והמלך" משנת 1999 בכיכובם של צ'ו יון-פאט וג'ודי פוסטר. כל הסרטים נשענים במידת דיוק זו או אחרת, על הספר "אנה ומלך סיאם" של מרגרט לאנדון

כל הסרטים נשענים, במידת דיוק זו או אחרת, על הספר "אנה ומלך סיאם" של לאנדון, שחיה בתאילנד שנים רבות אחרי ליאונוונס. לאנדון התבססה על שני ספרים שכתבה ליאונוונס על חוויותיה בסיאם – ספרים שעוררו את סקרנות המערב על אודות החיים בחצר המלך, אך גם הציתו ויכוחים לא מעטים על אמינות תיאוריה את המלך, את יחסיה עימו ואת חצר המלוכה.

התנגדותם החריפה של התאילנדים לסיפורה של ליאונוונס ולסרטים נובעת מאופן הצגתו של המלך מונגקוט. בספרים ובסרטים מתואר המלך, על פי מודל "הפרא האציל", כשהוא יחף, עירום בפלג גופו העליון, בור בהלכות המערב, מדבר אנגלית עילגת ואינו יודע להשתמש בסכין ובמזלג. התאילנדים מתקוממים על כך בייחוד משום שמונגקוט היה למעשה מלומד גדול שהחל להצעיד את סיאם אל עבר המודרניזציה, בתהליך שהמשיך במשנה מרץ בנו הנערץ צ'וללונגקורן.

בעיקר מקוממת אותם הצגתו של המלך כמי שזקוק לעזרה של אומנת מערבית, ועוד כזו שבאה ממעמד נמוך. בסרט משנת 1956, למשל, המלך (יול ברינר) נעזר כביכול באנה (דברה קר) כדי להכין נשף שבו יתארחו דיפלומטים מערביים, שבעצם חומדים את ארצו. אצל הצופים נוצרת ההרגשה כאילו אנה היא הראשונה שהביאה את האנגלית ואת תרבות המערב לתאילנד. למעשה, מונגקוט למד מדעים מערביים, דיבר אנגלית (וגם צרפתית, לטינית, סיאמית, פאלי וסנסקריט) ונחשב עד היום "אבי המדע התאילנדי". העובדה שבחר להביא מורה לאנגלית כדי ללמד את ילדיו ונשותיו מעידה דווקא על הכרתו בחשיבותה של השפה האנגלית להתקדמותה של תאילנד.

בסרטים לא זוכה המלך לשום הכרה במעשיו, ואנה מוצגת כמי שמביאה את האור אל הילידים בממלכת החושך. למעשה, המלך הנערץ היה פתוח לחידושים, בעל חשיבה מקורית ופורצת דרך, ועשה צעדים חסרי תקדים בהיסטוריה התאית. לפי עדותו של ד"ר מלקולם סמית', רופא ששירת בחצר המלך, מונגקוט הקים מוסד שאִפשר לבני עמו להביע מחאה בנושאים רבים והקים משרד שטיפל בכאלף תלונות בשנה, החל בערעור על פסקי דין, דרך פתרון סכסוכים, וכלה בבקשות למתן כסף. בימי ראשון נהג מונגקוט לצאת מארמונו ולקבל את פני העם, והיה המלך הראשון שהתיר לבני עמו להתבונן בפניו. מונגקוט גם ביטל את הנוהג להוציא להורג נזירים שעברו על חוקי ההתנזרות ממין, וכחלופה הטיל עליהם לקצוץ עשב לפילים המלכותיים.

מונגקוט היה איש דתי וחי 27 שנים במנזר. לעומת אדיקותו הדתית, בסרטים הוא מתואר כפלייבוי פוחז. התאילנדים מתקשים לעכל סצנות כמו זו שבסרט "אנה והמלך", שבה המלך מציע סיגר ללואי, בנה של אנה, וזועמים על הסרטים בשל התיאורים של הרומן שניהלו כביכול ליאונוונס והמלך. למה לו למלך, הם שואלים, שלרשותו עומדות עשרות נשים ופילגשים, לנהל רומן עם אלמנה לבנה (הנתפסת כנחותה בהשוואה לנשים מקומיות).

מכּתביה של ליאונוונס ברור שהיתה לה אובססיה כלפי המלך, אולם אישה ויקטוריאנית ומתחסדת כמוה, גם אם היתה לה משיכה כלפיו, לא היתה מעזה להביע רגש של אהבה, ובספריה אין אזכור לרומן ולו ברמיזה (מה שלא הפריע לבמאי הסרטים להפליג בדמיונם). בניגוד למתואר בסרט, בעת המפגש בין ליאונוונס למלך, מונגקוט כבר היה בן 58 וסבל משיתוק חלקי בפניו. פיו היה נטול שיניים, ועל כן התקינו לו תותבות מעץ. הוא לא היה צעיר כמו צ'ו יון־פאט, ולא פיזז כמו יול ברינר. ובוודאי לא יכול היה לתפקד כלוחם כמו בסרט "אנה והמלך". גם סיפור המרד נגד המלך, שמופיע בסרט "אנה והמלך", הוא כולו פרי דרמטיזציה תסריטאית, ואין לו כל אחיזה במציאות.

הבית בסמטת שוק הדגים
סיפורי החיים של מונגקוט וליאונוונס מרתקים לא פחות מההמחזות של דמויותיהם בקולנוע ובתיאטרון: אלה שני אנשים בעלי נסיון חיים רב, שנפגשו לא רק כמעסיק יוצא דופן וכמורה, אלא כשני בני אדם בעלי אופי חזק ומתנגח. הם העבירו ביקורת זה על זה וחצו גבולות מקובלים של נורמות התנהגותיות. למרות המתחים שלא חדלו לצוץ ביניהם, הם מצאו עניין זה בזה ורכשו הערכה ואמון זה לזה.

בשנת 1862 הגיעו אנה ובנה לבנגקוק של היום, בהזמנתו של שגריר סיאם בסינגפור שחיפש מורה לאנגלית לילדיו של מלך סיאם. היה עליה למצוא פתרון הישרדותי מאחר שהתאלמנה ופרנסה לבדה את שני ילדיה. את בתה אוויס שלחה לפנימייה באנגליה.
ליאונוונס בילתה בחצר המלך כחמש שנים, ועשתה שם כנראה הרבה יותר מאשר ללמד אנגלית. בספריה היא מייחסת לעצמה תרומה רבה להתקדמותו של מונגקוט אל עבר המודרניזציה, אולם בתאילנד טוענים רבים כי היא זקפה לזכותה שינויים שהמלך עשה כבר לפני בואה או שנעשו בכלל בתקופה אחרת. מכל מקום, לפי עדותו של הרופא ששירת בחצר המלך, מונגקוט נתן בה את אמונו ולא רצה להניח לה לעזוב.
אנה של הסרטים לא היססה להתחצף אל המלך. במציאות היא היתה קרוב לוודאי האדם היחיד שאמר לו את האמת בפנים. הוא אמנם התלונן בפניה שהיא "קושי גדול", אבל העריך אותה מאוד.

המפגש בין אנה למלך לווה בעימותים שמקורם בהבדלי תרבות, בתפיסות עולם מנוגדות ובהתנשאות תרבותית שאפיינה בריטים רבים באותה התקופה. אותם הפערים תרמו גם לחוסר האהדה של התאילנדים כלפי ליאונוונס וכלפי הסרטים שנכתבו על חייה.

דוגמה לכך היא הוויכוח על מקום מגוריה. באירופה, השאיפה לפרטיות היא כמעט ערך מקודש, ולא יעלה על הדעת שמורה אנגלייה תיאלץ לוותר על פרטיותה בשביל ללמד את ילדי המלך או כדי להיות זמינה לקריאותיו; בסיאם, לעומת זאת, דרישתה לפרטיות לא הובנה. התאילנדים מאמינים כי בדידות היא נטל קשה לאדם, ולכן הציעו לשכנה בהרמון המלך, כך שתיהנה מקרבתם של אחרים. הם לא חשבו, כנראה, שיש בכך כדי לפגוע בשמה הטוב כוויקטוריאנית חסודה, כאילו היתה עוד אחת משפחות המין שלו.

זאת ועוד: המלך ראה בה מתורגמנית אמינה ואף יועצת, ולא נרתע מלהפריע את שנתה בלילה כדי שתעזור לו להבין דקויות המסתתרות בסגנון הכתיבה. לכן הוא התעקש לשכן אותה בסמוך לארמונו. מעדותם של מיסיונרים וסוחרים מערביים שחיו בסיאם באותם הימים עולה שגם הם נקראו באמצע הלילה לשירותו של המלך.

לאחר ויכוחים רבים בדבר מקום המגורים, הוקצה לליאונוונס בית של שני חדרים, מטונף ונטול חלונות, בסוף סמטת שוק הדגים. היא שבה מזועזעת מהבית, ולאחר חודש ניתן לה בית אחר, ובו תשעה חדרים, והיא ניקתה ושיפצה אותו בעזרת משרתים כך שיהיה ראוי למגורים. מסקרן לראות את הבית כיום, אולם ליאונוונס לא מגלה בספריה היכן בדיוק שכן. כל שידוע הוא שהיא נהגה להגיע מביתה לארמון באמצעות סירה, אבל דרך שכזו אינה יוצאת דופן בבנגקוק. היכן גרה באמת? כאמור, אין איש יודע, וייתכן שביתה נהרס זה מכבר.

עיר הנשים
ליאונוונס לימדה באגף של "מקדש נשות הארמון", שאליו הגיעה בסירה דרך "שער החוכמה". אם המקדש הזה מצוי עדיין בארמון, הוא נמצא באזור שהכניסה אליו אסורה. גם בימים ששהתה בסיאם, ההרמון שבארמון היה אזור פרטי. ההרמון היה עיר בפני עצמה, עם רחובות, גנים, מדשאות, אגמים וחנויות. היה בו ממשל פנימי עם מוסדות, חוקים ובתי משפט משלו, ועיר הנשים הזאת נוהלה ונשלטה בידי נשים. הגברים היחידים שהורשו להיכנס להרמון היו עובדי תחזוקה ורופאים. בני המלך נשארו בו עד גיל בגרות, ואז עזבו אל משפחות אמם או אל בתי מושלים בפרובינציות. הגבר היחיד שגר בארמון היה המלך.

מאות נשים חיו בהרמון, ונשים לוחמות, שכונו "אמזונות" בפי ליאונוונס, הופקדו בו על המשמר. הן הקפידו שנשים לא תצאנה ממנו אלא אם קיבלו אישור מפורש מהמלך. לדברי ליאונוונס, היתרי היציאה ניתנו לנשים רק לעתים נדירות. מנקודת מבטה הוויקטוריאנית ובהיותה לוחמת צדק ברוחה, היא התקשתה להבליג על דברים רבים שראתה בהרמון. הטריד אותה מנהג הפוליגמיה, שתודות לו היו למלך, לפי עדותו של דוקטור סמית',  82 ילדים מ־27 אמהות מלכותיות ומ־34 פילגשים.

לאחר שפרסמה את זכרונותיה היתה אנה ליאונוונס למרצה מבוקשת: הקהל במדינות המערב היה צמא לסיפורים על אודות עריצותו של המלך שבהינף יד שולח אישה למרתפי הכלא, וגמע בשקיקה את תיאור אלפי הנשים הענוגות שמילאו את ההרמון, כורעות על הקרקע בכניעה מוחלטת כאשר המלך מופיע. מובן שגם התיאורים האלה קוממו את התאילנדים, והם טענו כי ליאונוונס פשוט אינה מבינה את מוסד המלוכה. נכון שמי שפגש את המלך היה צריך להשתטח בפניו (מנהג שביטל בנו של מונגקוט), אולם התאילנדים לא מצאו בכך פגם ולא ראו בדבר עדות לעריצות. ב"אנה ומלך סיאם" הסצנות מעליבות במיוחד: אנה מלבישה את נשות ההרמון בשמלות מרובות תחתוניות, כמקובל במערב, וכשהמלך נכנס, הן משתטחות על הרצפה וחושפות בלי כוונה את ישבניהן.

המלך שבסרטים נוהג כעריץ, מחלק פקודות על ימין ועל שמאל, ועל פי מנהגי החצר הנהוגים בימיו גם גוזר עונש מוות על גבר שניהל רומן עם אחת מפילגשיו. לדברי התאילנדים, לא היו דברים מעולם, כפי שמעולם לא היה אפילו צל־צלו של רומן בין המלך ובין אנה ליאונוונס. זאת ועוד: גם כיום, מתוך הערכה ואהבה למלך ומתוך כבוד למוסד המלוכה, בעיתונות התאילנדית לעולם לא תיכתב מילה שיכולה בדרך כלשהי לבטא ביקורת על מוסד המלוכה ועל המלך. מוסד המלוכה מקודש בעיני התאילנדים, וכמוהו המלך, הנתפס כגלגול נשמתו של האל ראמה. בתאילנד, בניגוד לאנגליה, ביקורת על מוסד המלוכה פשוט אינה חלק מהתרבות.

הפוסט תאילנד – אנה ומלך סיאם הופיע ראשון במסע אחר

"לאן את הולכת?" שאל אותי נהג הריקשה, משתמש בברכת השלום המלאית המקובלת, מתוך תקווה שאסע במושב הצד המורכב לאופניו. "לשום מקום מיוחדל'ה", עניתי את התשובה הבלתי מחייבת, כשאני מדגישה את המלה "מיוחד" באמצעות הסיומת המלאית "ל'ה" מתוך שעשוע. למעשה, כבר הייתי במקום מיוחד מאוד, בעיר מלקה (MALACCA), שבצפון־מערב מלזיה.

רכבנו יחד בין סמטאות הרובע הסיני עד למקדש "העננים הירוקים הרחומים". עקבתי אחר מאמין ששרף נייר דמוי כסף, כדי לכבד את אבותיו, הבטתי בו כשכרע ברך מול המזבח. הוא הצמיד את כפות ידיו מול מצחו, עצם את עיניו בריכוז, הרים כלי במבוק וטילטל אותו. בתוכו היו מקלות המזל. הוא הניע והקפיץ אותם עד שאחד מהם נפל על הארץ. הוא הניח את הכלי והרים את המקל. כפותיו הוצמדו שוב בתודה. אז קם וניגש אל דוכן סמוך, שם הניח כסף כתרומה למקדש ומסר את המקל לאשה שהביאה לו פתק מזל. עיניו בחנו את הפתק, ואני בחנתי את פניו. קשה היה להבין אם הוא מרוצה או מאוכזב ממזלו. מכיוון שראה שאני עוקבת אחריו, מסר לי בלי חיוך את הפתק והלך. טמנתי אותו במדריך הטיולים בלי שידעתי לקרוא את הכתוב בו. לקחתי מזל של מישהו אחר, ולא ידעתי שהוא יחזיר אותי למלזיה.

לפי אגדה מלאית, הסתירה נסיכת רוחות ההרים את לבה כך שאף מחזר לא הצליח לחשוף אותו. אבל אורג כפרי צעיר ניחש את סודה. הוא פנה אל חבריו, שוכני האדמה, המים והאוויר, וביקש מהם להביא פריטים מנחלתם לפי קני מידה קפדניים של אמת ויופי. את הפריטים המשובחים הוא ארג יחדיו, והם התגלו כמרכיבים של לב אהובתו, נסיכת רוחות ההרים. גם אני ניסיתי לארוג לב – לא של נסיכה, של מלזיה. בביקורי אספתי לי את החומרים המשובחים ביותר המצויים בשטחה: יערות הגשם העתיקים בעולם, הרים עוטי הוד ומסתורין, חופי בראשית ובעלי חיים וצמחים נדירים. ובתוך כל אלה מצאתי את המרתק מכל – הדמויות המאכלסות אותה, שהן תמציתה של אסיה הדרומית והמזרחית.

דוכן של אוכל רחוב בקואלה למפור, בירת מלזיה

מלזיה יושבת בין קווי הרוחב מעלה אחת עד שבע מעלות צפונית לקו המשווה. היער שלה כבן 60 מיליון שנה, ומדענים מעידים עליו שנמצא בו מגוון בעלי החיים הגדול בעולם. הקשר בינה לבין בורמה (מיאנמר) והפיליפינים בתקופת הקרח האחרונה הוא שאיפשר העברת מינים רבים של צמחים ובעלי חיים. גם הגיוון האנושי מאפיין אותה. מיקומה על נתיב הסחר הקדום בין סין להודו, הזרים לשטחה קבוצות אתניות שונות.

מבוך היסטורי
האדמירל ג'נג הו הגיע למלקה ב־1405. ג'נג הו היה סריס מוסלמי, שיצא בשם הקיסר משושלת מינג, יונג לה, בראש 60 ספינות משובחות, שהיו טובות במידה רבה מהקאראוולות הפורטוגליות, שהגיעו למלקה מאה שנים מאוחר יותר. ספינותיו יכלו להגיע לאירופה; אולם הקיסר הסיני לא רצה לפתוח דרכי סחר חדשות או לכבוש יעדים לצורך השגת השפעה פוליטית וניצול אוצרות טבע. הוא סבר שיש לו כל מה שנחוץ לו בתחומי ממלכתו. וכך חזר ג'נג הו אל חצר הקיסר עם מזכרות אקזוטיות בלבד, והותיר אחריו מאמינים חדשים באיסלאם. המהגרים שהגיעו למלקה בעקבות ג'נג הו היו לעמודי התווך של החברה המלזית.

נהג הריקשה עבר על פני המוזיאון הימי, שנבנה בצורת ספינת קאראוול פורטוגלית מרובת תרנים. לאחר מכן הגענו אל מול הפורטה דה סנטיאגו; שער ללא חומה, שנותר ממבצר פאמוזה (FAMOSA) הפורטוגלי. טיפסתי כמאתיים מדרגות, וגיליתי שיש דרך קלה יותר להעפיל אל המבצר. "בפעם הבאה תעלי מכאן", ניחם אותי צייר סיני שעמד על ראש הגבעה והצביע על מגרש החניה.

כאשר כבשו הפורטוגלים את מלקה ב־1511, הם גילו את השער אל איי התבלין. עידן חדש החל בקשר שבין אירופה לדרום־מזרח אסיה. החיילים שהגיעו עם הכיבוש התחתנו עם נשים בנות המקום כחלק ממדיניות ההתיישבות, וייסדו קהילה של אירואסיאנים. הקהילה שמרה על קשר אמיץ עם פורטוגל ועם הכנסייה הקתולית. הם עדין מדברים בשפת הקריסטאו, דיאלקט דרום־פורטוגלי שמקורו בימי הביניים. היום מלקה היא עיר שאיבדה את עוצמתה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית והפכה לנמל דיג ישנוני. עם זאת, חשיבותם של מצרי מלקה נותרה בעינה. היום עוברות כאן אוניות הצי האמריקני בדרכן מהבסיסים האמריקניים באוקיינוס השקט למפרץ הפרסי, למשל.

מכאן הסיע אותי נהג הריקשה אל הפרק ההיסטורי הבא: בית העירייה הוורוד, שהותירו אחריהם ההולנדים. ב־1641, לאחר שמונה חודשי מצור, נפל מבצר פאמוזה לידי ההולנדים. מאוחר יותר חילקו הבריטים וההולנדים ביניהם את חבלי הארץ השונים. הבריטים שלטו במלזיה עד 1957, למעט תקופה קצרה של כיבוש יפאני במלחמת העולם השנייה.

ב־1957 קיבלה מלזיה עצמאות. ב־1963 עדיין היו הבריטים מעורבים בענייני המדינה ועודדו את יצירתה של פדרציה הכוללת את מלזיה, את המדינות סאבה (SABAH) וסראוואק (SARAWAK) בחלקו הצפוני של האי בורניאו, וסינגפור. סינגפור עזבה את הפדרציה כעבור שנתיים. היום מורכבת מלזיה משני חלקים שמאות קילומטרים של ים סין הדרומי מפרידים ביניהם. 86 אחוזים מן האוכלוסיה חיים בחצי־האי מלזיה, חלקה הצפון־מערבי של המדינה. בצפונו של חצי־האי נמצאת תאילנד, ובדרומו סינגפור. 15 האחוזים הנותרים חיים במזרח מלזיה, המשתרעת על צפון בורניאו, האי השלישי בגודלו בעולם.

האיסלאם התמזג באופן מרתק בדתות אחרות ולא נדיר לראות מסגד שלו גג סיני

שילוב ארכיטקטוני
בכניסה למלקה עומד מסגד חדש עם גגות ירוקים, שמזכיר סגנון סיני של גגות שכבתיים. מסגד אל עזים (AL AZIM) אינו רק נסיון אדריכלי, אלא הצהרה פוליטית של מחוז שהדו־קיום התרבותי עומד בו בראש סדר העדיפויות. התרבות ההודית והתרבות הסינית מהוות את אבני הבסיס של החברה והתרבות המלזית. המלכים המלאים הקדומים אימצו את ההינדואיזם והבודהיזם שהגיעו עם הסוחרים ההודים לפני כ־2,000 שנה. האיסלאם הגיע אליה במאה ה־15, על ידי סוחרים הודים וערבים. מלך מלקה שאימץ את האיסלאם עזר בהפצת הדת בכל הארכיפלג של איי התבלין.

האיסלאם הגיע אל קרקע תרבותית רוויה במשקעים תרבותיים קודמים, ונוצר שילוב מרתק בין דתות. הביטוי הארכיטקטוני שלו עשוי לבלבל את מי שבא מהחוץ; מהמזרח התיכון, למשל. הציפייה שלמסגד יהיו כיפות מופרת כשנתקלים בגגות סיניים ירוקים. מינרט מזוהה אצלנו עם הקריאות "אללהו אכבר", ולא עם מגדל פעמונים בדומה לכנסייה פורטוגלית.

המגוון נמצא גם מחוץ למלקה. בתי כפר מסורתיים מעץ, שכלונסאותיהם נטועים במי הנחל, נמצאים במקומות רבים. במחוז נגרי סמילן נבנו גגות של בתים על ידי בני המיננגקבאו (חברה מטריארכלית שמקורה בסומטרה), שצורתם כקרני תאו המים. בקואלה לומפור הבירה השאירו הבריטים עקבות עמוקות, ובניינים רבים נבנו בסגנון אירופי. בין השאר, השאירו את חותמם האדריכלים הבריטים הובק ונורמן, שבנו בעיר מונומנטים רבים במהלך השלטון הקולוניאלי הבריטי. התוצאה לפעמים משעשעת. למשל, השניים עיכבו את בניית תחנת הרכבת שסגנונה הניאו־מוגולי היה פרי שהותם הממושכת בהודו, בשל דרישתם שייבנה גג המסוגל לשאת שלג בגובה מטר. זוהי אמת מידה משונה מאוד סמוך לקו המשווה.

מי ומי במלזיה
תוך כדי מסעותי במדינה המרתקת הזו ניסיתי לא רק לרדת לשורש גיוונם של הבניינים, אלא גם להבין את תווי הפנים; משימה קשה לא פחות. בחור מלזי ממוצא סיני אישר את חששותי: "קורה שאני פוגש מישהו שנראה לי מלאי, ואני פונה אליו במלאית, אבל הוא סיני ועונה לי בסינית". את השפה בוחרים על פי מראה חיצוני, אבל המראה החיצוני עשוי להטעות וגם המקומיים טועים בזיהוי.

המגוון האתני התחיל עם ההגירות הקדומות. במזרח מלזיה התגלו עדויות להתיישבות של ההומו סאפיאנס כבר לפני 35,000 שנה. המפורסמת בהתיישבויות אלו נמצאת במערות ניאה (NIAH). התיישבות של קבוצות אוסטרונזיות היתה לפני כ־8,000 שנה, והן מרכיבות חלק מהאוכלוסיה המקורית, המכונה אורנג אסלי, שחלקם שחורי עור (NEGRITO). הפרוטו־מלאים, שהגיעו כנראה מדרום סין בסביבות 2,500 לפני הספירה, דחקו את הקבוצות המקוריות לגבעות, והידע על אודותיהן קיים רק באפוסים שיריים ובאגדות. לכן התיאוריות על מקורם ועל זמני הגעתם למלזיה סותרות לעיתים זו את זו. היסטוריה כתובה יש למלזיה רק מהמאה ה־14.

כשמנסים למפות את מקורותיהם של תושבי מלזיה, נתקלים בכתבים ההיסטוריים של מלכות מלקה, מהמאות ה־15 וה־16. באלה נרשם פרמסווארה, מייסדה של העיר, כצאצא של אלכסנדר מוקדון, שהמלאים מכנים איסקנדאר זוּלְקַרְנָעִים. וכדי להוסיף על המבוכה, חלק מהסינים וההודים שהתיישבו במלזיה התאסלמו, ובין ההודים יש נוצרים רבים שהגיעו מגואה הפורטוגלית שבמערב הודו. גם בקרב הסינים יש שהתנצרו במיסיונים שהוקמו ברחבי מלזיה. שום דבר אינו מובן מאליו.

שוק במחוז סראוואק באי בורניאו

השפה הרשמית, הבהסה מלזיה, שהיא השפה הרשמית גם באינדונסיה, מורכבת ממגוון של שפות ובהן מלים סיניות, הודיות, ערביות, הולנדיות ואנגליות. גם המנהגים הלאומיים מעורבים. טקס ההכתרה של מלך מלזיה הינדי בעיקרו, וכך גם טקס הנישואין המלאי. החתן והכלה, המקושטים בתכשיטים כבדים, מאכילים זה את זו, כמו בטקסים הינדיים, באורז צהוב ואצבעותיהם צבועות בחינה. אך ההשתוללות למחרת היום, שבה מוציאים את הזוג הטרי מן המיטה בעזרת דליי מים, מקורה במורשת הסינית של הקנטת בני הזוג. ההשפעות התרבותיות חדרו גם לאמנויות השונות. למשל, אפשר לשמוע במוסיקה המלזית כלי נגינה סיניים, הודיים ופרסיים. וגם המטבח המקומי הוא שילוב של כל אלה. הקארי ההודי נאכל ביד ימין בלבד, משום שלפי המסורת המוסלמית נועדה יד שמאל למטרות של היגיינה אישית ונחשבת ללא נקייה.

דחיית ערכי המערב
קואלה לומפור, בירת מלזיה, היא עיר מטופחת הבנויה על גבעות. גינות הנוי שלה הן תזכורת ליערות הגשם, המתעקשים לבצבץ בעיקולי הדרכים. המגדלים של קואלה לומפור סיטי סנטר מתחרים על התואר הבניינים הגבוהים בעולם. ממרומי 88 הקומות אפשר רק בקושי לראות את הבתים הכפריים שהפכו לאתרי שימור היסטוריים. בחצרות בתי הכפר קוראים התרנגולים מדי בוקר, וקולותיהם מתערבבים בקריאות המואזין. העירוב הזה מעיר את תושבי העיר אל השנים האחרונות של המאה ה־20.

בקואלה לומפור מנסים לשמור על הסדר, המשמעת והנקיון. העבירות אשר בשלהן אתם עלולים להיקנס או להיעצר כאן כוללות שוטטות ובטלה של נוער במרכזים עירוניים ובמרכזי קניות, ועישון, אפילו בחלק מהאזורים הפתוחים; השלכת פסולת היא עבירה הנחשבת לחמורה במיוחד, ופשע שגורר עימו גזר דין מוות הוא סחר בסמים. שלט "האלאל" מתיר לאוכלי הכשר מוסלמי לאכול במקדונלד'ס. השלט אינו מהווה תזכורת יחידה להיותה של מלזיה מדינה מוסלמית. נאסר על זוגות, גם נשואים, להתנשק בפומבי, וזוגות שאינם נשואים צריכים להימנע מקרבה יתרה. פקחי משרד הדתות בולשים אחרי מוסלמים האוכלים בפומבי בחודש הרמדאן, והקנס על עבירה כזו עלול להגיע עד רבע ממשכורת ממוצעת. לפני כמה חודשים נערך דיון סוער לאחר מעצרן של נערות מוסלמיות שהופיעו בתחרות יופי בבגדי־ים. מרינה מהטיר, בתו של ראש הממשלה, מחתה על כך שעל נשים נאסר להשתתף בתחרות אבל גברים רשאים להתבונן.

כדי לגשר על ההבדלים בין הקבוצות האתניות ובני הגזעים השונים, שלף ראש הממשלה, ד"ר מוחמד מהטיר, סיסמה המדברת על "ערכים אסיאניים" כסיסמת גיבוש לאומי. מוחמד מהטיר בז לערכי המערב, ומנסה למנוע מהם לחלחל אל החברה המלזית. הוא מתעלם, כמובן, מן העובדה שתרבותה של מלזיה אינה אלא פריים של כיבושים תרבותיים שחדרו ופיעפעו אל תוך החברה המלאית, ועשו אותה למה שהינה היום. הערכים האסיאניים מאחדים בעיקר את הגברים, והנשים נפגעות, משום שהם משמרים את עליונות מעמדם של הראשונים. במלזיה מותרת הפוליגמיה, אף כי היא אינה נפוצה. למרות החוק האיסלאמי, יכולות נשים לתבוע גירושין במקרים ייחודיים, כמו במקרה של הזנחת המשפחה על ידי הגבר, אך גבר יכול לגרש את אשתו גם ללא סיבה, ודי שהוא מכריז: "הרי את מגורשת".

רחוב באיפו, מצפון לבירה. מלזיה מגדירה עצמה כחברה רב-גזעית

אבל לא רק הנשים נמצאות במעמד בעייתי. בהתמודדות עם ריבוי הדתות, הלאומים והגזעים מגדירה עצמה מלזיה כחברה רב־גזעית. הדבר מתבטא, למשל, בקשר בין המוצא הגזעי לבין העיסוק והמעמד הכלכלי. החוקה מעניקה עוצמה פוליטית רבה לאורנג אסלי – התושבים המקוריים – ולקבוצות נוספות הנחשבות מקורבות אליהם מבחינה גזעית ותרבותית, המהווים 59 אחוזים מהאוכלוסיה. כמו כן, משוריין להם מספר קבוע של תפקידי מנהיגות. "המלאים האמיתיים" מכונים בומיפוטרה. למרבה האירוניה, זו מלה בסנסקריט שפירושה: "בומי" – אדמה, "פוטרה" – בן.

בסוף שנות השישים היה חלקם של הבומיפוטרה בכלכלת המדינה בלתי ניכר כמעט, למרות שהיוו יותר ממחצית מן האוכלוסיה. הסינים, המהווים 32 אחוזים, הפעילו את המשק באורח כמעט בלעדי. הם ניהלו את הבנקים, ויזמו ושלטו בעסקים החשובים. כדי לאפשר לבומיפוטרה להדביק את הפער, הוכרזה מדיניות כלכלית חדשה, שנועדה לעודד פיזור הוגן של העושר בין הגזעים. לפיה, כשליש מכל עסק חייב היה להיות בבעלות בומיפוטרה. בנוסף לכך, הוקצו מכסות של עובדים, מלגות וסובסידיות.

העובדה שבחוקה ניתנה עדיפות לדת המלאית ולערכים התרבותיים של קבוצה זו, והעובדה ששותפות בבעלות עסקית היתה על בסיס גזעי, ולא על בסיס כישורים, עוררה ביקורת. היו שחשבו כי המדיניות תפגע באופן בלתי הפיך במצב הכלכלי של האוכלוסיה הלא־מלאית במדינה. אך למרות המתיחות, הצליחו אנשי העסקים הסינים לשמור על עליונותם הכלכלית. שיעור המלאים המשתתפים באופן פעיל בכלכלת המדינה גדל, אבל הם לא השתלטו עליה.

לאחר שנים של נסיונות ליצור שוויון כלכלי ופוליטי בין הלאומים השונים, הסביר לנו איש שיווק ממוצא סיני של חברה רב־לאומית: הסינים הם בדרך כלל הסוחרים והיזמים, ההודים הפועלים, והמלאים הם הדייגים שחיים חיי רוגע. הדובר היה מודע היטב לבעייתיות מבחינת הפוליטיקלי קורקט, שיש בתיאור זה.

חוף בראשיתי. מאות קילומטרים של ים סין מפרידים בין שני חלקי המדינה

סוד שמור
אחד המקומות המעניינים במלזיה הוא החלק המזרחי של המדינה, המצוי באי בורניאו. לאי עצמו, שחלקו הדרומי מצוי בשליטת אינדונזיה, נקשרה הילת מסתורין על ידי מיסיונרים והרפתקנים. היו שכינו אותו "הסוד השמור ביותר בעולם". הארייט מקדוגל, אשת הבישוף הראשון של מחוז סראוואק שחיה שם כעשרים שנה, העידה כי "אם מישהו רוצה לנסוע לסראוואק הוא קצת מוזר בראש". הסופר סומרסט מוהם תיאר שודדי ים, אותם כינה "גברים לעניין", שהסתירו אוצרות במערות על האיים הקטנים שסביב בורניאו. אבל באי היו גם סכנות ומוות. הארייט מקדוגל איבדה שם שישה תינוקות, ואשת הראג'ה הלבן השני, אני ברוק, מתה ממחלה בעקבות לידת בנם ב־1857. מייסדה של סינגפור, סר סטמפורד ראפלס, ואשתו סופיה איבדו בקדחת ארבעה מחמשת ילדיהם, והבת היחידה שניצלה נשלחה לאנגליה.

באותן שנים חיו סופיה וסטמפורד ראפלס בסומטרה. סר ראפלס "גילה" יחד עם חוקר הטבע ד"ר ג'וזף ארנולד את הפרח הגדול בעולם. למעשה, דבר קיומו של הפרח, שקוטרו מגיע למטר, היה ידוע לאנשי סומטרה ובורניאו, והם אלה שלקחו את השניים לראות אותו. שלושה שבועות לאחר מכן מת ארנולד מקדחת. הפרח הטורף קרוי על שם שני "המגלים" בני המערב, ראפלסיה־ארנולדי. הנשים הוויקטוריאניות שחיו באי לא ויתרו על כללי הטקס, ולבשו גם בבורניאו את המחוך והתחתיות המעומלנות. חשבתי עליהן, כשצעדתי בגופיה במזג האוויר הטרופי, החם והלח, על שביל יער הגשם. זכרתי שאסור לגעת במעקה, שעליו – הסבירו לי – נחים בדרך כלל נחשים ונמלים ארסיות.

אחת השמורות המיוחדות במלזיה היא שמורת קינאבלו (KINABALU), הנפרסת על פני 754 קילומטרים רבועים, יותר משטחה של סינגפור. עמדתי תלויה בין שמים לארץ, על אחד הגשרים שנמתחו בין העצים, בגובה 60 מטרים, נהנית מעמדת היתרון העצומה. את הגשרים האלה הקימו חוקרים שרצו לראות בגובה העיניים את בעלי החיים השוכנים קרוב לצמרות. שכן יערות הגשם של מלזיה שופעים חיים. בין השאר מקרקרים בהם 100 מינים שונים של צפרדעים.

הצצה לניגודים ולגיוון המדהים של מלזיה

ים כחול ציפה לי מול חופה של העיר קוטה קינאבלו (KOTA KINABALU) שבמחוז סאבה. במרחק נראו איים לא מיושבים, בשל אי־יציבותם של מקורות המים. דומה שהם ניצבים שם כדי לפרנס את הפנטזיות של המתבונן המערבי על גן העדן. מה הייתי לוקחת איתי לאי בודד? קרוב לוודאי שהייתי לוקחת סירה.

נוכחותו המתנשאת של הר קינאבלו, ההר הגבוה ביותר במלזיה, רגע לפני שקיעה, קוראת תיגר על הסביבה. גובהו 4,101 מטרים, ובתחתיתו משתרע יער גשם טרופי. עם העלייה בהר, משתנים סוגי העצים מאלונים וערמונים, המאפיינים אקלים ממוזג, ליער של עצים קטנים וטחב. בראש ההר מזדקרים כמה שיני הר קירחות של גרניט. לפני 9,000 שנה חרצו כאן קרחונים, סמוך לקו המשווה, את פני האדמה. בינתיים, ממשיך ההר לגבוה חצי סנטימטר כל שנה.

לוע הדרקון
בסראוואק, המחוז המלזי השני של בורניאו, ביקרתי בפארק גונונג מולו (GUNUNG MULU), שבו מצויות מערות מולו – מערכת המערות המסועפת בעולם. הבודהיסטים דימו את הכניסה למערה לכניסה לרחם מוגן, ונזירים התבודדו בהן כדי להתקרב אל עצמם, אל טיבם האמיתי, ולהתרחק מהסחות הדעת של חיי החולין. האגדות, לעומת זאת, מספרות כי במערות אורבים דרקונים ומפלצות. מערת האייל (DEER CAVE) היא המעבר התת־קרקעי הארוך בעולם, ואולם סראוואק (SARAWAK CHAMBER) הוא האולם הגדול בעולם. נמצאת כאן גם מערה המכונה "מערת מים צלולים". פסעתי על מדרכה עשויה עץ בתוך מערת האייל הענקית. קשה היה לי להחליט האם אני מרגישה מוגנת בתוכה או מפוחדת, כמו בתוך לוע דרקון.

היציאה מן המערה לוותה בתחושת רווחה. שני מיליון עטלפים חיים בה, ולקראת שקיעה הם יוצאים בקבוצות, בשיירה ארוכה, אינסופית; מערבולת מתאבכת ומסתלסלת. העטלפים זקוקים וראויים ליחסי ציבור טובים. הם היונקים הנפוצים ביותר במלזיה, והפכו לסמל של כוחות הרוע וההרס. האמת שונה לחלוטין; למעשה, מהווים העטלפים מעין יחידות של פועלי נקיון, האוכלים שלוש טונות של חרקים מדי לילה. אקולוגים מכנים פעולה זו בשם "שירות סביבתי". לאחר שסיימו את מלאכתם הלילית, הם שבים לקראת בוקר למערה ותולים עצמם כשראשיהם כלפי מטה למנוחה עד הלילה הבא.

כ-68 אחוז משטח מלזיה מכוסים ביערות, שבהם גדלים כ-14 אלף מיני צמחים

בתוך צוקי הגיר של מולו נמצא שפע של מערות שבחלקן יש נטיפים. במעמקי השמורה ניצבים להבי סכין מחודדים וענקיים העשויים אבן גיר. כדי לראות תצורת נוף מיוחדת זו, יש לצעוד שלושה ימים ברגל. אלה שחוזרים ממולו בטיסה יכולים לבקש מהטייס לסטות מעט מהמסלול ולעבור מעל קירות הגיר המאיימים. מיעוט המבקרים בשמורה מאפשר לחוות את הטבע באורח ראשוני: הצוקים הלבנים המשתקפים במי הנחל הצלולים מפתים להיכנס למים, להתרענן אחרי המסע במעמקי האדמה. אסור לעשן בשמורה ואסור להקים דוכני מכירה.

הדים מהעבר
מלזיה אינה משמרת רק את יופיו של הטבע, אלא גם מסורות מהעבר. יש לה סולטאנויות מקומיות, שקיומן מעוגן בחוקה המודרנית. לפי חוקה זו, מדי חמש שנים נבחר אחד הסולטאנים למלך והוא שולט על מלזיה כולה. הוא נבחר ברוטציה על ידי שמונת הסולטאנים האחרים. המלך היושב בארמון שבקואלה לומפור שואב את הלגיטימציה לשלטונו מכוח פוליטי ורוחני. כך גם הסולטאנויות המקומיות, שלעיתים כוחן רב. שריד למבנה השלטוני המוקדם אפשר למצוא בברוני. הסולטאן של ברוני שולט על ממלכה עצמאית ונחשב לאדם העשיר בעולם.
אחת משושלות הסולטאנים ששלטו באיזור מרתקת במיוחד. היא היתה בריטית, ושלטונה נמשך מאה שנים במחוז סראוואק שבבורניאו. מייסדה היה הרפתקן בשם ג'יימס ברוק, והוא כונה על ידי התושבים ראג'ה ברוק או "הראג'ה הלבן".

תפיסת החיים המלאית עומדת גם היא במבחן הזמן וההשפעות התרבותיות. ניתן לאפיין אותה במונח סנאנג (SENANG), שפירושו נוחות, קלות, שלוות נפש וחופש מדאגות. סנאנג הוא משאת הנפש של המלאי המסורתי, להבדיל מתפיסת העולם הסינית, המדגישה הצלחה הניתנת להצגה; כמו בניית משפחה, תואר אקדמי וכוח כלכלי. עבור המלאי, להיות אב ובעל אוהב זה סנאנג, להתגורר קרוב למסגד זה סנאנג, פרנסה קבועה זה סנאנג, ולחיות חיים מאושרים בבית ששייך לאבות המשפחה בכפר המסורתי, הקמפונג, זה הכי סנאנג. זו תפיסה מידבקת ומפתה באקלים הטרופי; המלאים למדו כיצד להקל על עצמם ולהתאים את עצמם לאקלים. על התרבויות שמסרבות להכיר בתורה זו הם אומרים: "החיים קצרים, ואומנות הלמידה ארוכה".

בלבו של כל מלאי שוכן הכפר המסורתי, אליו נוהרים כל יושבי העיר לקראת חג ההארי־ראיה, העיד אל־פיטר, המציין את סיום חודש הרמדאן. תושבי העיר מתרפקים בנוסטלגיה על אורח החיים בקמפונג המסורתי. תינוקות משתובבים בין תרנגולים זקורי זנב, וגברים מיטיבים את מעטפת הסרונג לאחר המקלחת, משכלים רגלים על המרפסת ומגלגלים סיגריה. המואזין קורא לתפילת ערבית, וקולו מתערבב בצלילי ערוץ האם.טי.וי, הנקלט על ידי צלחות הלוויין.

ילדה מכוסת ראש במלזיה | צילום: דינה היימן

הקמפונג מורכב מקבוצת בתי עץ הנתמכים בכלונסאות, מעל חצר מוצלת בדקלי קוקוס, בננה ופפאיה. המלאים מאמינים כי דקלי הקוקוס אינם מתפתחים יפה, אם הם צומחים מחוץ לטווח שמיעתם של בני אדם. ילדים חלקלקים מסבון חומקים מזרועות האמהות המנסות לרחוץ אותם, ומתרפקים על ברכי סבא מפנק. לילדים יש עדיפות במשפחה המלאית. הם חסרי משמעת ועטופים באהבה. אין העדפה של תינוקות זכרים; המלאים מתגאים בבנותיהם ואף מאמצים בנות לחיק המשפחה. לאחר נישואי הבת, מתגורר הזוג הצעיר בבית הורי הכלה במשך כמה חודשים, גם אם יש להם בית משלהם.

ריח של קארי עולה מן המטבח. תמונת המלך־ברוטציה מביטה מן הקיר. הנערה במטבח אינה שרה, למרות שהנשים האחרות בבית שרות. אם תשיר בעודה מבשלת, יימנע ממנה שידוך טוב. פתאום זועקת אחת הנשים שרוחות רודפות את הבית. הבומו (BOMOH), השאמאן, נקרא להשליט סדר ולגרש את הרוחות, אבל אפילו הוא נשמר מלעבור בחורשה שבדרך לביתו, שכן רוחה של הפונטיאנאק (PONTIANAK) – אשה שמתה במהלך לידה וחיה בתוך גזע עץ הבננה – אורבת לגבר לא נשוי. השאמאן אמנם נשוי, אך למה לו לקחת סיכונים.

• • •

אחרי 18 חודשים של היעדרות חזרתי לביקור שני במלזיה. שוב הגעתי למלקה וביקרתי במקדש "העננים הירוקים הרחומים". כשניצבתי שם נזכרתי בפתק המזל הלא פתור ששמתי בספר ההדרכה. הגשתי את הפתק למדריך, שביקש מסיני בן המקום לתרגם אותו. הסיני הביט בי ואמר בפשטות: "על מנת להבין את הטעון הבהרה, יש לשוב פעם נוספת".

___

הצילומים בכתבה: אייסטוק, Wohin Auswandern, flickr

הפוסט מלזיה: הכל שילובים הופיע ראשון במסע אחר

בימי קדם היו לפילים כנפיים שאפשרו להם לעוף בין העננים והגשם, כוחות מאגיים ויכולת לשנות צורה. יום אחד התעופפה לה חבורת פילים אל עבר הרי ההימלאיה כדי להאזין לשיעור מפיו של נזיר מכובד שישב תחת עץ. הם התיישבו על ענפי העץ והקשיבו בשקיקה לדבריו. אלא שהעץ לא עמד בעומס, ענפיו קרסו והפילים נפלו על עדת התלמידים וגרמו למותם. הנזיר, שכעס על אובדן תלמידיו, קילל את הפילים: הוא ציווה שיאבדו את כוחם המאגי, את יכולת שינוי הצורה ואת הכנפיים. מאז, מספרים התאילנדים, מהלכים הפילים על האדמה.

אגדה זו היא אחת מני רבות המהוות ביטוי למקום המיוחד שיש לפילים במסורת התאילנדית ולכבוד הרב לו הם זוכים. בין היתר מיוחסת תופעה זו לגודלם הפיזי המרשים של הפילים, לתלות של התאילנדים בהם בזכות היותם חיות עבודה חזקות, ולמורשת ההודית, שהשפיעה ועדיין משפיעה בעוצמה רבה על התרבות התאילנדית.

פסלי פילים מגולפים. הפיל כגיבור תרבות | צילום: TAT

התאילנדים הם בודהיסטים אדוקים, ומקנים משקל רב גם למסורות ההינדואיסטיות. דמות הפיל היא בעלת סמליות רבה בסיפורי הבודהיזם – וזו השתרשה גם בדת ובתרבות התאילנדיות. כך למשל מככבים במיתולוגיה התאילנדית אלים רבים שצורתם פיל, או שהם קשורים בפילים – דמויות כמו גאנש, האל התינוק בעל ראש הפיל שנחשב לאל שמסיר את המכשולים, וארוואן, פיל מקודש שמשמש כרכבו של אל הרעמים והגשם. לפי האגדה, את ארוואן יצר האל הבורא ברהמה, שנשף על שני חלקי קליפת ביצה. מן החלק הימני של קליפת הביצה יצא פיל לבן, שהוביל אחריו שבעה פילים נוספים. מן החלק השמאלי של קליפת הביצה יצאו שמונה נקבות פילים. פילים אלו לקחו על עצמם לתמוך בכדור הארץ על כתפיהם.

הפיל הלבן שזור גם בסיפור חייו של הבודהא: בחלומה של אמו מהאיה לפני לידתו הופיע פיל לבן עם שישה חטים שעף עם פרח לוטוס בחדקו אל תוך רחמה. לפי אגדה אחרת, באחד מגלגולי הנשמות שלו, היה הבודהא צ'דנטה – פיל לבן אגדי בעל שישה חטים.

חזק כמו פיל, וחכם כמוהו
הפיל היה סמלה של תאילנד וחלק בלתי נפרד מהחיים בה במשך אלפי שנים: חיית משא חיונית שזכתה לכבוד ולאהבה יוצאי דופן. דמותו של הפיל התנוססה על הדגל הלאומי (בשנים 1819־1917), הופיעה על מטבעות, קישטה מקדשים בודהיסטיים, וייצגה חוזק, חוכמה וניצחון. דוגמה לכך ניתן לראות באזכורים הרבים שלו באמנות, בשירה ובספרות, ואפילו בניבים השגורים בשפה המדוברת: מאשה נשואה מצפים שתהיה כמו "רגליו האחוריות של הפיל" – מובלת ולא מובילה. לפושעים מציעים "לכסות את הפיל המת", כלומר להסתיר את מעשיהם. מצד שני, "לאדם מוסרי אין חשש משמועות כפי שפיל לא מודאג מכלבים נובחים". כל דבר שהוא גדול וחזק זוכה לדימוי של פיל, ואפילו מלך יכונה "מלך פיל" אם ייחשב בלתי מובס.

בעבר נהגו ללכוד פילים צעירים בטבע, לאמנם במחנות מיוחדים ולחנכם לעבוד עם בני אדם ולציית לפקודות. הפיל שנלכד או נולד בשבי מוצמד בצעירותו למהוּט – אדם שהוא בעליו של הפיל, מי שנוהג בו, מגדל אותו ודואג לו במשך כל ימי חייו. מערכת היחסים המיוחדת השוררת בין פיל למהוט שלו מתבטאת בעובדה שלרוב הפיל יציית רק למהוט המוכר לו.

תיירים חוצים נהר על גבי פילים. כיום רק השימוש החוקי בפילים מותר רק בתעשיות הבידור והתיירות | צילום: TAT

פילים מבויתים שימשו כחיות משא וכחיות עבודה –  הם עבדו ביערות הטיק, ושימשו כלי רכב מלכותי למלכים ולאצילים, שעברו בתהלוכות ברוב פאר, ישובים על פילים מכוסים בדי משי בוהקים. בעתות מלחמה הוחלף המשי בשריון כבד והפילים הפכו למעין טנקים חיים. הם נחשבו גיבורי חיל, כשלכל פיל שם ותואר משלו. נהוג להאמין כי לצבא שבו היו פילים היה יתרון פסיכולוגי על פני צבא ללא פילים, וכי לעתים מראה פילים בצבא האויב היה גורם לכניעה מיידית. לחלופין, השתרש מנהג של הענקת פילים לגורם מאיים על מנת לפייסו ובכך להימנע מכיבוש או מקרב אבוד מראש.

אבטלה לא סמויה
בשנים האחרונות הורעו תנאי חייהם של הפילים בתאילנד. הפיל האסיאתי מסווג כיום רשמית כמין בסכנת הכחדה. בעוד שבתחילת המאה העשרים היו בתאילנד לפחות מאה אלף פילי בר ופילים מבויתים ששימשו בחקלאות ובתעשיית העץ ביערות, כיום נותר סך של בין 4,000 ל־5,000 פילים בלבד. יש הטוענים כי אף שהפילים הם עדיין בעלי תפקיד מרכזי בתרבות התאילנדית, חל פיחות בערכם ובכבוד לו הם זוכים, בעיקר בעיני הדור הצעיר.

הקדמה והתיעוש הם הגורמים המרכזיים שהביאו לשינוי. באופן אירוני, תעשיית כריתת העצים – שרבים מהפילים הועסקו בה וכך פרנסו את עצמם ואת בעליהם – הביאה לצמצום משמעותי בשטחי היערות בתאילנד, שהם אזור המחיה הטבעי של הפילים. בשנות התשעים החלה ממשלת תאילנד בחקיקה שמטרתה להגן על היערות שנותרו, וזו דווקא פגעה במעמד הפילים המבויתים, שנותרו חסרי עבודה.
אחזקת פיל אינה דבר של מה בכך, שכן פיל בוגר אוכל קרוב למאתיים קילו ירק ביום. עלותה של כמות כזו של מזון היא גדולה, ולכן על הפילים לעבוד למחייתם. מצב זה התקיים תמיד, אולם בעוד שבעבר הפיל היה כלי חקלאי ותחבורתי מרכזי, הוא הוחלף על ידי מכונות וכלי תחבורה ממונעים, וכיום בעלי הפילים נאלצים למצוא מקורות פרנסה חדשים.

פיל מצייר. הפילים לומדים ליצור עבודות אמנות מורכבות | צילום: נפתלי הילגר

בחלק מהפילים נעשה שימוש בתעשיית העץ הבלתי חוקית, שמסכנת את הפילים בדרכים שונות, בין היתר משום שנוהגים להזין אותם בסמים ממריצים על מנת להגביר את תפוקתם. השימוש היחידי החוקי כיום בתאילנד בפילים מבויתים הוא בתעשיית הבידור והתיירות, ולכן רוב המהוטים ופיליהם מתפרנסים בדרכים אלו. אולם מכיוון שבחלקיה הכפריים של תאילנד יש פחות תיירים, נאלצים רובם להגיע עם פיליהם לבנגקוק, שם הם מסיעים תיירים או משתתפים במופעי בידור וקרקס. תנאי המחיה בעיר הסואנת והמזוהמת פוגעים בבריאותם ובתזונתם של הפילים, שחלקם ישנים בפארקים העירוניים וחלקם מוחבאים מחוץ לעיר בשעות היום וצועדים אליה בכבישים המהירים לאחר החשכה. לחץ ציבורי הביא את עיריית בנגקוק לאסור על כניסת פילים לשטח המטרופולין, אולם כיום עדיין מתחננים עשרות פילים לכספי תיירים בעיר. במצב הכלכלי העגום בו נמצאת תאילנד, לא ברור אם יש לרחם יותר על נוהג הפילים או על הפיל שלו.

אמנים למען פילים
יכולותיהם המגוונות של הפילים סקרנו את שני האמנים הרוסים קומאר ומלמיד, שהקימו את AEACP, ארגון שלא למטרות רווח המנסה לסייע כלכלית לפילים ולמטפלים בהם דרך מכירה של עבודות אמנות שמבצעים פילים. המיזם הוליד את בית הספר לאמנות לפילים שנפתח ב־1998 בלמפנג (Lampang), בו עוברים הפילים אימון בהחזקת מכחול ובציור, וכבר לאחר שיעורים בודדים מפיקים יצירות אמנות בתוך דקות.

יכולתם המעודנת של הפילים להביע עצמם באמצעות ציור עוררה עניין רב בקרב תיירים ומקומיים כאחד. הציורים נמכרים בהצלחה במקומות שונים בעולם, כאשר הכסף שנאסף מושקע באופן ישיר בשיפור חיי הפילים בתאילנד. בעקבות ההצלחה נפתחו בתי ספר נוספים, ושני האמנים הוציאו לאור גם ספר בו הם מציגים ציורי פילים, ומנתחים אותם מתוך הנחה שהם מתארים את בית הגידול של יערות הגשם אליו מתגעגעים הפילים. מידע נוסף על אמנות הפילים וציורים למכירה אפשר למצוא באתר האינטרנט.

לאחרונה גילו אצל הפילים כישרון נוסף – מוזיקה. בצפון-מערב תאילנד אפשר לשמוע תזמורת של פילים, Thai Elephant Orchestra, במסגרתה הפילים מנגנים על כלים תאילנדיים מסורתיים ואף מלחינים בעצמם. תוכלו להתרשם בעצמכם מהתזמורת בסרטון הווידאו המצורף לכתבה (למעלה).

יצירה של הפיל Yod Yeam, מוצעת למכירה תמורת 400 דולר

מפגשים עם פילים – מידע מעשי
• מקדש: במרכז בנגקוק מצוי מקדש שוקק חיים שמוקדש לארוואן הפיל ונחשב לאתר בעל סגולות מיוחדות להגשמת משאלות. המקדש נמצא במלון גרנד היאט ארוואן, בפינת הרחובות Plownchitורחוב Rajadamnri, מול מרכז הקניות הענק של Zen Center.

• פסטיבל: "חג הפילים" נערך בשבת השלישית של נובמבר בסורין (Surin), כ-420 ק"מ מצפון-מזרח לבנגקוק. זהו שחזור של כינוס הפילים שהיה נהוג בתקופת איותאיה מהמאה ה־14 עד המאה ה־18, בהשתתפות המלך ונזירים שאמרו תפילות כברכה לפילים. האירוע כולל תצוגה של כ־150 פילים מכל האזור, שחזור של קרב כפי שהיה מתנהל בימים עברו, משחקי כדורגל בין נבחרת פילים לנבחרת אנושית (הפילים תמיד מנצחים), תחרויות ריצה ומפגנים של יכולותיהם העדינות של חיות הענק.

• הופעות: הצגות לתיירים – בחלקן משתתפים גם פילים מציירים – יש בצ'יאנג מאי (Chiang Mai), בפוקט (Phuket), בגן הוורדים שמחוץ לבנגקוק ובעוד אתרי תיירות.

הפוסט תאילנד: ארץ הפילים הלבנים הופיע ראשון במסע אחר