ארמון הקיץ, בייג'ינג, סין

ארמון הקיץ נבנה בשנים 1764-1749 ושימש כארמון נופש עבור ארבעת הקיסרים האחרונים משושלת צ'ינג. הארמון נהרס ב-1860 בזמן מלחמת האופיום השנייה בין סין לארצות המערב, ונבנה מחדש ב-1886. המתחם היפהפה מכיל אגם, גנים, גשרים, מגדלים, מקדשים, פגודות ומבני מגורים. גן הארמון, שפירוש שמו בסינית הוא "גן הבריאות וההרמוניה", הוא אחד היפים והשמורים בסין. בנוסף לגן המרהיב, במתחם יש גם כמה מבנים מרשימים, דוגמת היכל הנדיבות ואריכות הימים והיכל השמחה, שבהם שמורים חפצי ערך כמו כס מלכות, ריהוט תקופתי, פסלי נחושת,  כלי ארד ועוד.

ארמון הקיץ בבייג'ינג. כאן נפשו ארבעת הקיסרים האחרונים משושלת צ'ינג | צילומים: שאטרסטוק

הסמל של ארמון הקיץ הוא ספינת השיש, מבנה שהוקם בתקופת הקיסר צ'יינלונג כחיקוי לספינה סינית. מעניין לטייל גם במסדרון הארוך – מסדרון פתוח מעץ אשר לאורכו יותר מ-14 אלף ציורים המתארים סצנות מהספרות הסינית, נופים ועוד. הארמון הוכרז כאתר מורשת עולמית ואפשר להקדיש יום שלם לשיטוט באתריו השונים.

העיר האסורה, בייג'ינג

מתחם העיר האסורה בבייג'ינג הוא אחד האתרים המתוירים ביותר בסין, ובמידה רבה של צדק. המתחם המרתק שימש כארמונם של קיסרי סין במשך כ-500 שנה, מאמצע שושלת מינג ועד הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג, ב-1912. את שמו קיבל המתחם משום שהקיסרים לא התירו לאיש להיכנס אליו או לצאת ממנו ללא הסכמתם. במתחם המוקף חומה עם ארבעה שערים יש 980 מבנים – אולמות לטקסים, ארמונות מגורים של הקיסר ומשפחתו, מקדשים ועוד. בסף הכל יש במתחם 8,707 חדרים! אחת האטרקציות המרכזיות היא האוספים הקיסריים, הכוללים מאות אלפי כלי קרמיקה וחרסינה, עשרות אלפי ציורים, כלי ארד, שעונים, פריטי אבן ירקן ועוד.

הצצה למתחם העיר האסורה, משכנם של קיסרי סין במשך 500 שנה

ארמון פוטאלה, טיבט

ארמון פוטאלה (Potala) המרשים שוכן על גבעה בלהסה, בירת טיבט, בגובה 3,700 מטר מעל פני הים, מה שהופך אותו לארמון הגבוה ביותר בעולם. הארמון, המוקף בתפאורה הררית מרהיבה,  משתרע על פני תשע קומות ונראה כמבצר. במקור נבנה הארמון בשנת 637 לספירה על ידי מלך טיבט עבור אשתו, ב-1645 הוא נבנה מחדש על ידי הדלאי לאמה ושימש כמשכן החורף של המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי. ב-1959, בעקבות הכיבוש הסיני של טיבט ולאחר ניסיון התנקשות בחייו, הדלאי לאמה הנוכחי ברח לדרמסאלה בצפון הודו, ומאז משמש הארמון כמוזיאון.

ארמון פוטאלה, הגבוה ביותר בעולם

שני המבנים המרכזיים בפוטאלה הם הארמון הלבן, שבחלק המזרחי, והארמון האדום במרכז. במתחם יש אלף חדרים ואולמות, המקושטים ב-200 אלף פסלים, עשרות אלפי ציורי קיר, פריטי טנגקה (ציור ורקמה על משי) וחפצי אמנות נוספים.

טירת הימג'י, יפן

טירת הימג'י (Himeji) שנמצאת בעיר בעלת אותו שם, מכונה גם טירת האנפה הלבנה, בשל צבעה הלבן וצורתה המזכירה אנפה שפורשת כנפיים. זוהי הטירה הגדולה ביפן ואחת היפות והשמורות ביותר. הטירה המקורית הוקמה במיקום הזה עוד במאה ה-14, אז היא נקראה טירת הימיאמה, בסוף המאה ה-16 נבנתה במקומה הטירה הנוכחית, ועם שינוי המבנה גם שמה הוחלף. בלב המתחם נמצא הדונג'ון, מגדל מבוצר, וסביבו 82 מבני עץ, גנים יפים ותעלת מים המקיפה את המתחם כולו.

טירת הימג'י, המכונה הטירה הלבנה (מסיבה הנראית לעין…)

הטירה עברה כמה גלגולים במהלך השנים, בין היתר היא שימשה כמתקן צבאי וכמתחם למגורי סמוראים. במהלך מלחמת העולם השנייה הטירה הופצצה, ועל אף שמבנים רבים בסביבתה נהרסו, היא עצמה כמעט שלא נפגעה. טירת הימג'י, שהוכרזה כאתר מורשת לאומית, כיכבה בסרטים ובסדרות טלוויזיה, בהם סרטו של אקירה קורוסאווה "ראן", המיני סדרה "שוגון" והסרט האמריקאי-יפני שביים אדוארד זוויק, "הסמוראי האחרון".

טירת מצומוטו, יפן

גם לטירת מצומוטו (Matsumoto), בעיר מצומוטו שבמחוז נגאנו, יש כינוי: היא מכונה טירת העורב, בשל צבעה השחור. הטירה, המוקפת בנופים הרריים יפים, הוקמה ב-1504 כמבצר, אבל את המראה הנוכחי שלה ואת שמה היא קיבלה רק כעבור 90 שנה. פנים הטירה עשוי עץ, ובתוכה יש אוסף מרשים של כלי נשק מתקופת סנגוקו.

טירת מצומוטו מכונה טירת העורב בשל צבעה השחור

בקומה השישית יש מרפסת תצפית ממנה יש מראה יפה של העיר. באביב רבים מגיעים לכאן כדי לצפות בפריחת הדובדבן, בעיקר לאורך החפיר החיצוני.

ארמון המלך, בנגקוק, תאילנד

ארמון המלך הוא אחת האטרקציות הפופולריות ביותר בבנגקוק. הארמון המבוצר, הניצב על גדות נהר הצ'או פראיה, היה מקום המגורים הרשמי של מלך תאילנד בשנים 1925-1782 והמרכז האדמיניסטרטיבי של המדינה. מאז 1925 הארמון משמש רק לטקסים רשמיים.

ארמון המלך בבנגקוק, על צריחיו המוזהבים

מלבד בתי מגורים, משרדי ממשלה וארמונות (בהם ארמון צ'אקרי הגדול, שכדאי לבקר באולם קבלת הפנים המפואר שלו) המתחם כולל גם גנים יפים ומקדשים רבים. המקדש החשוב ביותר בתאילנד נמצא במתחם הארמון – מקדש האזמרגד. זהו מקדש בודהיסטי מרהיב שבתוכו נמצא פסל בודהה מאזמרגד. כיאה למתחם גדוש במקדשים, יש להגיע לכאן בלבוש צנוע.

הארמון המלכותי, פנום פן, קמבודיה

הארמון המלכותי של פנום פן הוקם ב-1866 והוא משמש גם היום כמעונו הרשמי של מלך קמבודיה. הארמון, המשמש אתר התיירות הפופולרי ביותר בעיר, נמצא על גדת נהר המקונג והוא מוקף בגנים יפהפיים. הארמון מהווה דוגמה מצוינת לארכיטקטורה הקמרית. כיוון שהוא משמש למגורים, חלקים ממנו סגורים לקהל הרחב, אבל ניתן לבקר ברובו.

הארמון המלכותי בפנום פן משמש למגורי מלך קמבודיה הנוכחי

אל תוותרו על פגודת הכסף, שרצפתה מכוסה באלפי אריחי כסף שכל אחד מהם שוקל קילוגרם ויש בה פסלי בודהה מזהב מעוטרים באבנים יקרות. כדאי לבקר גם באולם ההכתרה וקבלת הפנים, המעוטר בשטיחי משי ובנברשות מפוארות. במתחם הארמון נמצאים מבני הקבורה של משפחת המלוכה.

ארמון גיונבוקגונג, סיאול, קוריאה הדרומית

ארמון גיונבוקגונג (Gyeongbokgung) נבנה ב-1395, והוא הגדול והמרשים מבין חמש הארמונות שנבנו על ידי שושלת ג'וסאן. הארמון שימש למגורי המלכים וכמקום מושבו של הממשל. בראשית המאה ה-20 הכובשים היפנים הרסו את רובו של מתחם הארמון, אך זה שוקם בהדרגה והיום ניתן שוב ליהנות מיופיו.

ארמון גיונבוקגונג, הגדול והמרשים מבין הארמונות של שושלת ג'וסאן

השערים המעוטרים, הגנים היפים והאגמים הם חלק מסוד הקסם של המקום. הודות למראהו המרשים, מתחם הארמון מהווה אתר צילומים של דרמות קוריאניות ומקומיים רבים נוהגים להצטלם במקום.

הארמון המלכותי, לואנג פרבאנג, לאוס

לא כל הארמונות הם בני מאות שנים. הארמון של המלך סיסאוונג וונג, שמלך בלאוס בין 1959-1905, נבנה בראשית המאה ה-20 בסגנון מסורתי. ב-1975, כשמוסד המלוכה בלאוס בוטל, הארמון הוסב למוזיאון. אפשר לראות כאן אוצרות של משפחת המלוכה, בהם פסלי בודהה – כולל פסל של בודהה מזהב במשקל 50 ק"ג, ציורים וכלי כסף, וגם חפצים מודרניים ומתנות שקיבלה משפחת המלוכה מהממשל האמריקאי.

מקדש במתחם מוזיאון הארמון המלכותי בלאוס

בין השאר, אפשר לבקר בחדר האוכל המלכותי, בחדר השינה של המלך, שבו המיטה עדיין מוצעת באותם מצעים מהיום האחרון בו שלט ב-1975, ובחדרים נוספים ששימשו את המשפחה. בזכות ההצצה האינטימית לחיי משפחת המלוכה, זהו אחד הארמונות המרתקים במזרח אסיה. במתחם יש מבנים נוספים ומקדשים.

הפוסט הארמונות הכי יפים במזרח אסיה הופיע ראשון במסע אחר

אין כמו שיטוט נינוח בגנים מטופחים, עם ערוגות פרחים, בריכות מים ופסלים, וכשהגנים האלה מקיפים ארמון רב רושם – ההנאה גדולה אף יותר. בין אם הארמון והגנים המקיפים אותו נמצאים באיטליה, אוסטריה, צ'כיה או ספרד – הביקור בגני ארמונות מאפשר להרגיש, ולא לשעה קלה, ממש כמו בני אצולה.

איטליה
גני בובולי, פירנצה
גני בובולי (Boboli) המופלאים, מאחורי ארמון פיטי בפירנצה, הוקמו בידי משפחת מדיצ'י כבר ב-1549. יש כאן פסל של מיכלאנג'לו (ארבעת העבדים), יצירות אמנות מרשימות, מזרקות שופעות וצל נעים בעיר שהיא לפעמים חמה ורועשת מאוד. התחושה בבובולי היא של רומנסה איטלקית מתקופת הרנסנס. למרות שהשמלות שלנו כבר לא עמוסות במלמלה, כמה חבל, אין מקום רומנטי יותר בכל איטליה. הכניסה לגנים חופשית.

המטייל בגני בובולי בפירנצה פוגש יצירות אמנות מרשימות, בהן פסל של מיכלאנג'לו | צילומים: שאטרסטוק

ספרד
גני האלהמברה והג'נרליפה, גרנדה
יש המכתירים אותם כגני המצודה היפים ביותר באירופה: השילוב המופלא של האדריכלות המורית עם הגנים הסבוכים, שחלקם מעוצבים כמבוכים, יוצר את התפאורה המושלמת לסרטי האבירים שחלמתם לככב בהם. מיליון פינות שקטות, נחבאות ומזמינות פזורות ברחבי הגנים האלה. יום שלם של ביקור בכל המכלול הזה חולף במהירות הבזק. אפילו החיוכים של התיירות היפניות נראו כאן לרגע, על רקע גני האלהמברה, כמו הזמנה רומנטית. אין ספק שהאשמה היא במקום. אפשר, לא בזול, אפילו לישון בבית המלון שממוקם בלב הגנים.

גני האלהמברה. יש המכתירים אותם כיפים מסוגם באירופה

צרפת
טירת שנונסו, עמק הלואר
במרחק 35 קילומטר ממזרח לעיר טור שוכנת טירת שנונסו (Chenunceau), אחת הטירות המרשימות ביותר של עמק הלואר. הגן המקיף אותה הוקם במאה ה-16 על פי הזמנתה של דיאן דה פואטייה, אחת מפילגשי המלך הנרי השני. הצירוף של גן מטופח וטירה רומנטית מאוד על גדת הנהר, נראים כמו איור מתוך היפהפייה הנרדמת.

טירת שנונסו והגנים המקיפים אותה נראים כאילו יצאו מתוך סיפור אגדה

גני ורסאי
ארמונו המפורסם של המלך לואי ה-14, הנמצא בקרבת פריז, נבנה בסוף המאה ה-17 ושימש כארמון המגורים והאדמיניסטרציה העיקרי של מלכי צרפת במהלך המאה ה-18. היום מגיעים המוני מבקרים להתפעל מהארמון האקסטרווגנזי ומגניו המפוארים. גני ורסאי מהווים את הדוגמה הקלאסית לסגנון הגינון הצרפתי והם כוללים מאות מטרים של צמחייה מטופחת, שבילים, תעלות מים ומזרקות בצירים ישרים ובחלוקה גיאומטרית האופייניים לתפיסה הצרפתית.

גני ורסאי, דוגמה קלאסית לסגנון הגינון הצרפתי

צ'כיה
לדניצה
העיר הקטנה לדניצה (Lednice) קרובה מאוד למפגש הגבולות של צ'כיה, סלובקיה ואוסטריה, והיא מציעה למבקרים את הגן היפה בחבל מורביה. זו למעשה חצר אחורית של טירה שנושאת את שם העיר, אבל במקרה הזה החצר מוצלחת הרבה יותר מהבית. יש שם שביל מעגלי שמקיף אגם, חוצה כמה גשרי עץ, עובר בסבך ירוק ומוליך למגדל בקצה הגן. 300 מדרגות ספירליות עולות לראש המגדל, ומהמרפסת שבראשו נשקף נוף נפלא.

גן הפרחים בקרומריז'
העיר קרומריז' (Kromeríž) במזרח צ'כיה, כחמישים קילומטרים מברנו, ידועה בזכות הארמון המפואר מהמאה ה־14 וגן הפרחים. במשך יותר מ־300 שנה מטפחים כאן בחריצות גן גדול בסגנון צרפתי שמזכיר את גני ורסאי. ערוגות הפרחים הסימטריות, תכנון הצבעים, הפריחה והצורות מרשימים. במקום נבנתה אכסדרת עמודים באורך 240 מטרים, ומהגג שלה נשקף מראה יפה של הגן. מיעוט המבקרים מאפשר לבלות כאן כמה שעות שלוות.

גן הפרחים בקרומריז' שבמזרח צ'כיה

אנגליה
המפטון קורט
באנגליה ישנם שני ארמונות העונים לשם המפטון קורט ולשניהם גנים מרהיבים: אחד מהם בלונדון והשני בהרפורדשייר (Herefordshire).

המפטון קורט לונדון יושב על גדת נהר התמזה, ברובע ריצ'מונד שעל התמזה בלונדון. במקום שבו נמצא הארמון כיום הייתה בעבר חווה של המסדר ההוספיטלרי. בשנת 1514 חכר את השטח תומאס וולסי, הארכיבישוף של יורק ויועץ ראשי למלך, ובנה במקום בית אחוזה חדש בסגנון רנסאנס איטלקי. בשנת 1525 הלאים המלך הנרי ה-8 את הארמון והוסיף למבנה את האולם הגדול ואת מגרש הטניס. מאז שימש הארמון את מלכי אנגליה עד לשנת 1760, אז העדיף המלך ג'ורג' השלישי להתגורר בלונדון. בשנת 1838 פתחה המלכה ויקטוריה את הארמון לציבור הרחב. גני הארמון ששטחם כ-250 אלף מ"ר כוללים מדשאות, וגני פרחים מטופחים, אבל אין ספק שכדאי להגיע לכאן כדי לבקר באטרקציה המרכזית של גני ארמון המפטון – מבוך השיחים המפורסם, שנשתל בין השנים 1689 ו-1695. הוא משתרע על שטח של 1,400 מ"ר ומכיל קרוב לקילומטר של שבילים. תוכלו להעביר כאן את זמנכם בנעימים בניסיון למצוא את דרככם במבוך.

המפטון קורט על גדת נהר התמזה בלונדון

טירת המפטון בהרפורדשייר נבנתה בתחילת המאה ה-15 על ידי המלך הנרי ה-4. שטח אדמות הטירה משתרע על פני 4,000 דונם של יערות, גבעות ירוקות וגנים מרהיבים. הגנים שהוזנחו בעבר שופצו ושוחזרו מאז שנת 1994 והיום אפשר לטייל בין תעלות מים ושבילים מכוסי צמחייה. יש בגנים גם מבוך, מגדל גותי ומנהרה סודית המובילה למפל. במסעדה שליד גני המטבח אפשר לטעום אוכל אורגני. אם אתם מחפשים פסטורליה ושלווה אין-סופית, זהו המקום בשבילכם.
איך מגיעים? על כביש A417 ליד הצומת עם A49, בין הרפורד (Hereford) ולאומינסטר (Leominster).

גרמניה
ארמון סנסוסי בפוטסדאם
אם רוצים לספוג קצת טבע ושלווה מלכותית במהלך ביקור בברלין, כדאי לצאת מהעיר ולנסוע לארמון סנסוסי (Sanssouci) שבפוטסדאם. הארמון נבנה בסוף המאה ה- 18 ושימש כארמון הקיץ של פרידריך הגדול, מלך פרוסיה. יש שרואים בו מעין מקבילה לארמון ורסאי בצרפת, אף שסנסוסי קטן ממנו בהרבה. הארמון נבנה בסגנון הרוקוקו, הוא ממוקם מעל כרם רחב ידיים ומוקף במתחם גדול ומרהיב של גנים מדורגים עם תעלות מים, מזרקות, פסלים, גינות פרחים ועצי פרי. המלך פרידריך לקח חלק פעיל בעיצוב הארמון, הגנים והפארק הגדול המקיף אותו. הכניסה לגנים חופשית.
איך מגיעים? ארמון סנסוסי גובל במרכז העיר פוטסדאם. אפשר להגיע לכאן מברלין ברכבת S-Bahn מס' 7.

ארמון סנסוסי בפוטסדאם הסמוכה לברלין

אוסטריה
ארמון הלברון בזלצבורג
ארמון הלברון (Hellbrunn) הוא וילה ברוקית שנבנתה בתחילת המאה ה-17 ע"י הנסיך-ארכיבישופ של זלצבורג, מרקוס סיטיקוס פון הוהנמס. הארמון מוקף כמובן בגנים יפים המפורסמים בשל "משחקי המים" (jeux d'eau) שבהם. כמו הרבה מאוהבי הגנים של תקופתו, גם מרקוס סיטיקוס אהב את המזרקות ומשחקי המים שהובאו לידי שלמות בגנים של פירנצה. אך בעוד שהמזרקות של גני פירנצה נהרסו, בהלברון הן נשתמרו ואפשר גם היום ליהנות מהן. במזרקה המוקדשת לנפטון, למשל, מוצבות ציפורים מלאכותיות ששרות מכוח המים שזורמים תחתן.

הגנים מסביב לארמון הברון

בתיאטרון המכני, שנבנה ב-1750 אפשר לראות סצנה של חיי יומיום בעיר בארוקית קטנה ובה 200 דמויות הנעות בכוח המים. לקראת סוף המאה ה-18 הוסף לארמון גם גן בסגנון אנגלי, וליד השער שלו ניצב ביתן קיץ מזכוכית בו צולמה הסצנה מהסרט "צלילי המוסיקה" עם השיר – "I'm sixsteen going on seventeen".

הפוסט גני ארמונות באירופה הופיע ראשון במסע אחר

אל האולם הגדול של ארמון הופבורג (Hofburg) באים עוד ועוד קרואים: נשים בשמלות ערב, נערות לבושות לבן, גברים ונערים בחליפות הדורות, בעניבות, בכפפות לבנות ובחליפות פראק. תחושה של התרגשות מאופקת נישאת בחלל האולם, מרחפת על פני קירותיו המקושטים, הנברשות הנוצצות, השטיחים הכבדים, סידורי הפרחים וכוסות השמפניה. בעוד זמן לא רב יחל כאן נשף יוהאן שטראוס המסורתי, אחד מנשפי האופרה החשובים ביותר בווינה.

האות ניתן. הוואלס הראשון שתנגן התזמורת שמור תמיד לצעירים. הנערים והנערות הנרגשים מסתדרים במרכז האולם, והתזמורת פוצחת בנגינה. בהתחלה הם מבולבלים מעט מהצלילים המהירים, אך לא לשווא התאמנו במשך חודשים ארוכים בבית ספר אלמאייר המפורסם. זוהי העלית הצעירה של החברה הגבוהה, ואלה הם צעדיהם הראשונים באירועים חברתיים מסוג זה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד וינה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

קראו עוד:
וינה – מדריך מסע אחר
אוסטריה – מדריך מסע אחר
טיפים והמלצות לווינה
החיים הטובים בוינה
שטרודל עם נוף – טיול באוסטריה

זוגות צעירים רוקדים את ואלס הפתיחה בנשף וינאי

בתום הריקוד הראשון מכריז המאסטר של הנשף "Alles Walzer", "כולם לרקוד ואלס!", והצעירים מפנים את רחבת הריקודים למבוגרים, ואלה ירקדו בלי הפסקה עד לשעות הקטנות של הלילה. נדמה שרק השעונים המתוחכמים והטלפונים הסלולריים הטמונים בתיקים מסגירים את העובדה שאנחנו בשנות האלפיים. ואין ספק שיש רק מקום אחד בעולם שבו זה יכול לקרות: וינה.

ריקוד מגונה
"הוואלס הווינאי הוא הריקוד היחידי שאני מכיר שמעניק לך את התחושה של לצוף לאורך רחבת הריקודים. בגלל המהירות הגבוהה שלו ותנועת הסיבוב, הזוג חש שהוא מתרומם אל עבר עולם מושלם, ושכל דבר אחר רחוק ממנו", מכריז תומס שאפר־אלמאייר, מנהל אלמאייר, בית הספר לריקוד שבווינה, המתמחה בלימוד ואלס וינאי.

הכנות אחרונות לקראת נשף יוהאן שטראוס

הוואלס הווינאי הוא כנראה הוותיק שבריקודים הסלוניים המוכרים כיום. מקורה של המילה "ואלס" בפועל הגרמני walzen, שפירושו להסתובב, להתגלגל, והיא משמשת גם לריקוד הסלוני וגם למוזיקה שהולחנה לו. ויכוח ער מתנהל על אודות מקורותיו. יש הטוענים כי תחילתו בריקוד עם אוסטרי או גרמני מהמאה ה־12 או ה־13, יש הטוענים כי מקורו בכלל בריקוד צרפתי, ויש הגורסים כי נוצר רק במאה ה־17, אך אין ספק כי אוסטריה, בעלת המורשת המוזיקלית העשירה, היתה מקום מוצלח להתפתח בו.

הוואלס הפך פופולרי בווינה בשנות השמונים של המאה ה־18, ובשנים שבאו לאחר מכן התפשט בהצלחה לרחבי אירופה, אף כי במקומות רבים גונה בחריפות על ידי הממסד הכנסייתי ועל ידי השמרנים הן בגלל הקרבה הגופנית בין בני הזוג הרוקדים, שנחשבה שערורייתית באותה התקופה, והן משום שקרסולי הנשים המחוללות היו גלויים לעין.

מי שתרמו רבות להתפשטותו של הוואלס היו בני משפחת שטראוס מווינה, ובעיקר יוהאן שטראוס האב ויוהאן שטראוס הבן, שהלחינו ואלסים רבים. הבן הוא שכתב את ואלס "הדנובה הכחולה", הנחשב הוואלס הווינאי המפורסם ביותר. במלחינים שכתבו ואלסים אפשר למנות גם את מוצרט, שופן (שהלחין את "ואלס הדקה"), בראהמס, היידן, ראבל, ריכרד שטראוס ובטהובן.

לאחר חודשים ארוכים של אימון בבית הספר מגיע רגע האמת

המוזיקה לריקוד הוואלס הווינאי מנוגנת בתיבה של שלושה רבעים אגב הדגשת הפעימה הראשונה ובקצב של שישים תיבות בדקה. הגבר והאישה רוקדים צמודים זה לזה, והם מסתובבים סביב האולם וסביב עצמם – נגד כיוון השעון – לא פחות משלושים סיבובים בדקה. כדי להימנע מסחרחורת הם משנים את כיוון הריקוד לימין ולשמאל – 8 עד 16 תיבות מוזיקליות לכל כיוון סיבוב.

מכיוון שלריקוד הוואלס הווינאי נדרשים כושר גופני ומיומנות רבה, התפתחו במהלך המאה ה־19 והמאה העשרים סגנונות ואלס שונים ברחבי העולם. בוואלס ה"אנגלי", למשל, הוּאַט קצב הריקוד לחצי מזה של הוואלס הווינאי, הצעדים הוגדלו והתנועה הגלית הודגשה. מאז שנות החמישים של המאה העשרים נחשב הוואלס הווינאי חבר שווה זכויות בתקן הריקודים הסלוניים הבינלאומי ונכלל בתחרויות רשמיות. למרות זאת בשנים האחרונות חלה ירידה במעמדו של הוואלס, והוא נאלץ לפנות את הרחבה לריקודים מודרניים יותר.

צעירים מתאמנים בתנועות הנכונות לפני שיזמינו את הבנות לריקוד

שאפר־אלמאייר מתנגד לדעה הרווחת שהוואלס הווינאי הוא ריקוד מורכב וקשה: "כמעט כל אחד יכול ללמוד לרקוד ואלס וינאי, משום שקל מאוד לחזור על אותם שישה צעדים שוב ושוב. פעם, במהלך תוכנית טלוויזיה בריטית, התבקשתי ללמד ארבעה זוגות לרקוד ואלס, ואז היה עליהם להתחרות זה בזה. שלושה מהזוגות הצליחו לרקוד ואלס וינאי בקצב המקורי בתוך עשרים דקות, וזה היה משך הזמן הקצר ביותר שראיתי תלמידים־מתחילים לומדים לרקוד אותו".

קוד ההתנהגות הווינאי
על סצנת הוואלס הווינאית שולט באופן בלתי מעורער כמעט בית ספר אלמאייר, בית הספר לְריקוד הוותיק והנחשב ביותר בווינה – ואחד מהמוערכים ביותר באוסטריה ובאירופה כולה. המוסד הוקם ב־1919 על ידי קצין לשעבר בצבא הקיסרות האוסטרי בשם וויל אלמאייר פון פסטנברוג, והוא מנוהל כיום על ידי נכדו, תומס שאפר־אלמאייר. בית הספר ממוקם בלב וינה, בחדרים שהיו בהם בעבר אורוות הסוסים של ארמון פלוויסיני (Pallavicini).

מכיוון שתלמידי בית הספר הם ילדיהם של פוליטיקאים מובילים ושל אריסטוקרטים באוסטריה, הלימודים לא מתחילים ומסתיימים על הפרקט. "סבי, שייסד את בית הספר, היה משוכנע כי לימוד ריקוד הוא הסיטואציה האידיאלית ללמוד גם נימוסים והליכות", מספר שאפר־אלמאייר. "הרוקדים קרובים מאוד לאנשים זרים לחלוטין באופן שאינו מתרחש במצבים אחרים". ואכן, באלמאייר סופגים הצעירים את קוד ההתנהגות שילווה אותם בחייהם הבוגרים, ובעיקר את הגינונים החברתיים, את המחוות הגופניות ואפילו את המילים שייאמרו ברגע הנכון. לתלמידיו אומר שאפר־אלמאייר כי בסופו של דבר "ההבעה על הפנים חשובה הרבה יותר מהצעדים הנכונים".

נערות ממתינות שיזמינו אותן לרקוד במהלך שיעור ואלס

נשף דיסקו
מסורת הוואלס הווינאי היתה לחלק בלתי נפרד מחייה של האריסטוקרטיה של אוסטריה במשך עשורים. "הפופולריות של הנשפים באוסטריה היא באמת תופעה", מסכים שאפר־אלמאייר, "בכל מקום אחר בעולם החגיגות המסורתיות הולכות ונעלמות, ואילו אוסטרים בני כל הגילים אוהבים את המסורות שלהם עד כדי כך שהם לא מפסיקים לרקוד".

ואכן, יותר מ־300 נשפים מתקיימים מדי שנה בווינה בלבד, ובכל אחד מהם משתתפים עד 7,000 איש. הנשפים מתקיימים באחוזות, באולמותיהם של מבני ציבור או במיקום המבוקש ביותר בווינה – ארמון הופבורג, הוא הארמון הקיסרי. את עונת הנשפים הרשמית פותח הנשף הקיסרי, ה־Kaiserball, הנערך בארמון הקיסרי בערב השנה החדשה, 31 בדצמבר, ומשודר בטלוויזיה האוסטרית וברחבי העולם.

תזמורת מובילה את הצעירים שירקדו בוואלס הפתיחה של הנשף

עונת הנשפים חלה בחודשים ינואר ופברואר, ובמהלכה מתקיימים בעיר נשפים כמעט בכל סוף שבוע. נשף האופרה ההיסטורי, ה־Opernball, שנערך לראשונה ב־1877, הוא כנראה גולת הכותרת של עונת הנשפים. מאז שנת 1955 הוא מתקיים בבית האופרה הממלכתית של וינה (Wiener Staatsoper), ששוקם לאחר שנהרס במלחמת העולם השנייה. נשפים מפורסמים נוספים הם נשף הפילהרמונית, המתקיים במשכנה המהודר של התזמורת הפילהרמונית של וינה, ה־Musikverein; נשף הפרחים, ה־Blumenball, המתקיים בבית העירייה וידוע בסידורי הפרחים המרהיבים שלו; ה־Zuckerbckerball, המאורגן על ידי הקונפיטורים הווינאים; וה־Kaffeesiederball, שכנרמז משמו, מוקדש ללא אחר מאשר למשקה.

שאפר־אלמאייר מסכים עם הטענה כי בשנים האחרונות חלו שינויים בסצנת הנשפים: "מספר הנשפים עלה, ובעקבות התחרות ביניהם קטן מספר האורחים בכל אחד מהם. הנשפים החדשים מכניסים 'שואו' לתוכנית הנשף, דבר שהוא חריג לנשף הווינאי האופייני. ברבים מהנשפים המיועדים לצעירים יש כיום, לצד מסורות כמו טקס הפתיחה הטיפוסי וריקוד קוודריל בחצות, גם אלמנטים של דיסקו ומועדונים".

אורחי הנשף מתבוננים בצעירים הרוקדים

מה פשר הקשר המיוחד בין העם האוסטרי לנשפים? שאפר־אלמאייר סבור כי "בשורש התופעה הייחודית הזאת עומדים צרכים תרבותיים וחברתיים: התשוקה לבלות לילה בלבוש חגיגי ובאווירה מתורבתת מאוד, לפגוש חברים וליצור היכרויות חדשות בקרב קבוצת אנשים מוגנת שחבריה מתנהגים כראוי". לאחר מכן הוא מנסה לעמעם את הנעימה האליטיסטית שעולה מדבריו, המתחברת היטב לתדמית האריסטוקרטית שדבקה בנשפים: "מובן שהחברה הגבוהה היא מעמד חשוב מאוד למסורת הזאת. אך לעולם לא היינו מארחים אנשים כה רבים בנשפים לו היו מגיעים אליהם רק בני החברה הגבוהה".

הפאר והיוקרה של הנשפים, המושכים אליהם את האליטה הווינאית ועימה ידוענים מהעולם כולו, זוכים לאחרונה גם לחצים רבים של ביקורת. בשנים האחרונות הולכת וגוברת התנגדותם של אוסטרים רבים לקיומם של הנשפים הראוותניים, שמחירי כרטיסי הכניסה אליהם מאמירים לעתים לאלפי אירו. אך נדמה כי גם תופעה זו לא מצליחה לערער את המסורת ארוכת השנים.

הפוסט וינה: הוואלס האחרון הופיע ראשון במסע אחר

1. החומה הגדולה
אורך החומה הסינית הגדולה כ-6,700 ק"מ והיא נבנתה במשך יותר מ-2,000 שנים במקטעים שונים, כשהאחרון שבהם נבנה בזמן שושלת מינג (לאחר 1368). בנית החומה החלה בשל הרצון להגן על סין מצפון, והקיסר צ'ין (Qin), שאיחד את סין, חיבר את המקטעים השונים לכדי חומה אחת בזמן שלטונו (221-207 לפנה"ס). מבייג'ינג ניתן להגיע בקלות לחלק המפורסם ביותר בחומה שנקרא בדלינג (BaDaLing), אולם יש מקומות נוספים, מתויירים פחות. ניתן לעשות מסלולי הליכה על החומה.

החומה הגדולה של סין | צילומים: שאטרסטוק

2. העיר האסורה בבייג'ינג
העיר היתה אסורה לכניסה למי שאינם ממשפחת המלוכה או שלא באו בתפקיד או עניין פורמאלי. היא נבנתה בבייג'ינג בתחילת המאה ה-15 ושימשה את שושלות מינג (Ming) וצ'ינג (Qing). בעיר, הבנויה אולמות-אולמות, קיבלו הקיסרים את פניות העם וניהלו את השלטון. לעיר האסורה ארבעה שערים והיא מוקפת חומה וחפיר מלא מים. רוב המבנים כיום משוחזרים, או חדשים יחסית (המאה ה-18 ואילך) בגלל שרפות רבות שהיו במקום. אפשר לשכור במקום מדריך שמע, המותאם למסלול שמתחיל מן השער הדרומי ומסתיים בשער הצפוני.

העיר האסורה בבייג'ין

3. חיילי הטרקוטה בשיאן

חיילי הטרקוטה בשיאן | צילום: DnDavis / Shutterstock.com

4. ארמון הקיץ בבייג'ינג

ארמון הקיץ בבייג'ין

5. ארמון הפוטאלה בלהסה

ארמון הפןטאלה בלהסה

6. טיילת הבונד בשנחאי

הטיילת המשתרעת לאורך הנהר בעיר שנחאי מספקת למטייל בה תחושה של עבר ועתיד גם יחד. מצדה האחד מבני עסקים ששימשו את הזרים הרבים ששכנו בעיר לאחר מלחמות האופיום, כאשר נפתחו הנמלים בסין לאניות שהגיעו מן המערב, ועבורם היה הבונד מעין וול-סטריט, מרכז למסחר. מנגד, המבנה הבולט בקו הרקיע הוא מגדל הטלוויזיה של שנחאי ולצדו מבנים נוספים בעיצוב מודרני. כיום ניתן לעבור לצדו השני של הנהר ברכב באמצעות מנהרות, וכן באמצעות חשמלית קטנה, ושווה לעשות זאת בשביל הנוף הנשקף מראש מגדל הטלוויזיה, והאקווריום הגדול שנמצאים בצד השני.

טיילת הבונד בשנחאי

7. אזור גווילין

נופי הקארסט של גווילין

8. שמורת ג'יודז'אי גואו (JiuZhaiGou)

שמורת גיוזאיגואו בסצ'ואן

9. ההרים הקדושים

מנזר באמי שאן

הפוסט סין – עשרת הגדולים הופיע ראשון במסע אחר

זה נשמע אנכרוניסטי למדי, אבל באירופה עדיין יש מלכים ומלכות, שגרים בארמונות ענקיים, ממש כמו באגדות. ביקור בארמונות בארבע מדינות אירופיות – הולנד, בריטניה, שוודיה וספרד – חושף משהו מחייהם של משפחות המלוכה בעבר, וגם בימינו.

אמסטרדם, הולנד: ארמון שלא נראה כמו ארמון
הארמון המלכותי בכיכר דאם בלב אמסטרדם לא נראה בדיוק כארמון. אין זה מקרה. הבניין הגדול הוקם במאה ה-17 כדי לשמש כבניין העירייה החדש. ב-1808 הגיע לאמסטרדם המלך הצרפתי לואי נאפוליאון והבניין כולו הוכשר למגורים מלכותיים. משהסתיים הביקור המשיך המקום לשמש כארמון. הארמון בכיכר דאם הוא אמנם המעון הרשמי של המשפחה המלכותית ההולנדית אבל למעשה מתגוררת המלכה ביאטריס בארמון אחר בעיר האג. בארמון באמסטרדם מתקיימים אירועים רשמיים וקבלות פנים מלכותיות.

המעוניינים לבקר בארמון באמסטרדם נאלצים להתאים עצמם לימים מסוימים בהם הוא פתוח לקהל. במהלך הקיץ אפשר לבקר בו לעיתים תכופות יותר ולראות את אולם האזרחים בעל התקרה הגבוהה, את חדרי ה"בורגמאסטר" ואולמות פאר נוספים. בכל קיץ מתקיימת בארמון גם תערוכה שמאורגנת כדי להציג את ההיסטוריה של הבניין. אי אפשר לבקר בארמונות האחרים של משפחת המלוכה ההולנדית.
אתר משפחת המלוכה ההולנדית

הארמון בכיכר דאם, בלב אמסטרדם. המלכה עצמה גרה בארמון בהאג

בריטניה: ארמונות ברחבי הממלכה
למשפחת המלוכה הבריטית יש שורה ארוכה של ארמונות, חלקם משמשים כמעונות מגורים רשמיים, ובהם יש גם משרדים ונערכים בהם אירועים רשמיים וקבלות פנים מלכותיות, וחלקם בתי אחוזה פרטיים שמשמים לנופש ומהווים מקור הכנסה נוסף. המפורסמים שבארמונות המשמשים את משפחת המלוכה הבריטית הם ארמון בקינגהאם וטירת וינדזור, בהם מתגוררת משפחת המלוכה במשך מרבית ימות השנה. בנוסף, מדי קיץ נוהגת המלכה לנפוש בטירת בלמורל שבסקוטלנד, בית אחוזה שנרכש ב-1848 על ידי המלכה ויקטוריה, שתיארה את המקום כ"גן העדן היקר שלי בהיילנדס".  ואכן, המקום משתרע על פני שטח עצום של גבעות, יערות וגנים, ואפילו נהר הזורם בסמוך. מעונות נוספים הם ארמון הולירוד שבאדינבורו, שהחל את דרכו ב-1128 כמנזר, והיום משמש כמעון מגוריה הרשמי של המלכה בסקוטלנד וכאתר בו נערכים אירועים רשמיים,  ובית סנדרינגהאם שבנורפולק, בית אחוזה מוקף גנים בו משפחת המלוכה מבלה את חג המולד ונשארת בו לרוב עד חודש פברואר. את רשימת הארמונות המלאה ניתן לראות באתר משפחת המלוכה הבריטית

ארמון בקינגהאם
ארמון בקינגהאם הוא אחד האתרים המתויירים ביותר בלונדון, וגדודי התיירים שבאים לצפות בטקס חילופי המשמר משכיחים לעיתים את העובדה כי כאן חיה מלכת אנגליה. זהו גם המטה האדמיניסטרטיבי של המלוכה הבריטית, והמקום בו נערכים טקסים רשמיים וקבלות פנים רשמיות של המלכה. הארמון נבנה במקורו עבור ג'ון שפילד, הדוכס הראשון מבקינגהאם, בשנת 1703, אבל הפך למעונה הרשמי של משפחת המלוכה רק ב-1837, עם כניסתה לתפקיד של המלכה ויקטוריה. במהלך השנים עבר הארמון שיפוצים והרחבות. היום יש בארמון 775 חדרים, בהם 52 חדרים מלכותיים וחדרי אורחים, 92 משרדים ו-78 חדרי אמבטיה. ב-1992 נפתחו לראשונה החדרים הרשמיים של הארמון לקהל הרחב, על מנת לגייס כספים כדי לשפץ את טירת וינדזור שניזוקה בשריפה. באוגוסט וספטמבר, אז יוצאת המלכה לביקורה השנתי בסקוטלנד, נפתחים 19 מחדרי הארמון למבקרים, בהם ניתן להתרשם מיצירות האמנות המקשטות את הקירות, בהן ציורים של רמברנדט ורובנס. כן מוצע מסלול הליכה בן כחצי קילומטר בגן המלכותי. בטקס חילופי המשמרות המפורסם שמתקיים בחזית הארמון ניתן לצפות כל השנה. בחודשים מאי עד יולי מתקיים הטקס מדי יום בשעה 11:30, ובשאר השנה פעם ביומיים לערך.
רכבת תחתית: Victoria, St Jame's Park
אתר ארמון בקינגהם

ארמון בקינגהם. עם 775 חדרים ו-78 חדרי אמבטיה יש מספיק מקום לאורחים

טירת וינדזור
טירת וינדור היא לא רק אחת מהטירות המפורסמות בעולם. הטירה בת כ-900 שנה וכוללת 1,000 חדרים, מה שהופך אותה באופן רשמי לטירה העתיקה והגדולה ביותר בבריטניה. הטירה, הנמצאת כשעת נסיעה מלונדון, החלה את דרכה כמבצר שנועד להגן על הגישות המערביות לעיר. במשך יותר מ- 900 שנים התחוללה כאן פעילות נמרצת, כאשר הטירה שימשה כמבצר, כארמון ואפילו כבית כלא. כיום הטירה משמשת כמעון מגוריה הרשמי של משפחת המלוכה, שמתגוררת בארמון בחג הפסחא ובחודש יוני, בשבוע בו מתקיימים מרוצי אסקוט, וכן במהלך השנה במועדים משתנים, בעיקר בסופי שבוע. במהלך השנים עברה הטירה שינויים ושיפוצים רבים, אחד המרכזיים שבהם החל ב-1992, לאחר השריפה הגדולה שהשתוללה בטירה. השיפוצים היקרים מומנו בין היתר על ידי פתיחת חלקים גדולים מן הטירה לקהל הרחב. בין האטרקציות המרכזיות בטירה ניתן למנות את החדרים המרשימים על שלל אוצרות האמנות שבהם, קפלת סט. ג'ורג' בעלת הארכיטקטורה הגותית המרשימה ובית הבובות של המלכה מרי.
אתר טירת וינדזור

שוודיה: שלושה ארמונות בביקור אחד
משפחת המלוכה השוודית מתגוררת בשלושה ארמונות ואת שלושתם אפשר לפקוד בסיור אחד. הארמון המלכותי בשטוקהולם המשמש כמעון הרשמי של משפחת המלוכה הוא היעד הראשון, ארמון דרוטינגהולם (Drottningholm) שמשמש כמעון הקבוע של המשפחה ליד שטוקהולם הוא היעד השני וארמון סולידן (Solliden) המשמש כארמון הקיץ המלכותי ושוכן על האי אולונד ליד החוף המזרחי של שוודיה הוא היעד השלישי.

ארמון דרוטנינגהולם, מעון הקבע של משפחת המלוכה השוודית

ארמון המלוכה בשטוקהולם נבנה מכיל 600 חדרים ומתנשא לגובה שבע קומות. ארמון זה משמש בעיקר כמקום העבודה של המשפחה המלכותית. הארמון פתוח לביקורים במשך כל השנה והאטרקציות המרכזיות במהלך ביקור כזה הן הסוויטות הנשיאותיות, האוצר המלכותי ומוזיאון של בית המלוכה. הארמון ניצב בעיר העתיקה של שטוקהולם וכמה מן הבתים ההיסטוריים של העיר שוכנים בסמוך לו.

ארמון דרוטנינגהולם הוא אחד הארמונות מן המאה ה-17 שהשתמרו הכי טוב באירופה. קל מאוד להגיע אליו במכונית או באוטובוס אבל הדרך היפה ביותר היא להפליג בסירה מן המעגן הצמוד לבית העירייה בלב העיר. ארמון דרוטנינגהולם הוכרז כנכס עולמי של ארגון אונסק"ו. האטרקציות המרכזיות במהלך הביקור הן תיאטרון החצר שלא השתנה כלל מאז נבנה ב-1766, הפאביליון הסיני והגנים שהוקמו במאה ה-18 על פי המודל של ארמון ורסאי בפריז.

הארמון השלישי – ארמון הקיץ באולונד – מחייב נסיעה אל החוף המזרחי של שוודיה. ארמון סולידן מפואר פחות מן השניים האחרים. הוא נבנה בסגנון בית כפר איטלקי. לכאן מגיעים בני משפחת המלוכה בכל קיץ כדי לבלות את חופשתם. הארמון הושלם ב-1906 ולצידו יש גנים יפים במיוחד ואזור שלם שמוגדר כפארק. בקרבת הארמון מוצגת תערוכה של בית המלוכה השוודי ולידה חנות מזכרות וקפיטריה.

הארמון במדריד. נבנה מחדש אחרי שנשרף במאה ה-18 | צילום: נפתלי הילגר

מדריד, ספרד: המלך לא גר כאן יותר
הארמון המלכותי במדריד אמנם לא משמש למגוריו של מלך ספרד ומשפחתו, אבל זה המקום בו המלך נוהג לערוך טקסים רשמיים וקבלות פנים. המלך הנוכחי חואן קרלוס הראשון מתגורר בארמון זרואלה הצנוע יותר שמחוץ למדריד. הארמון הוקם על פי הוראתו של המלך פליפה החמישי, באתר בו שכן המבצר המוסלמי אלקאזאר מהמאה ה-16, שנשרף ב-1734. הארמון נבנה בשנים 1764-1738 בסגנון קלאסי בארוקי, מאבן ולבנים, וללא עץ כלל, על מנת שלא יישרף שוב.

כיום הארמון מהווה את אחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות במדריד. שיאי הביקור במקום כוללים את חדר כס המלכות (Salon dek Trono) בעל התקרה המצוירת, פלאסה דה לה ארמריה (Plaza de la Armeria, כיכר הנשקייה) והנשקייה המלכותית (Armeria Real) ובה אוסף כלי נשק החל מהמאה ה-13, חדר גאספאריני (Salon Gasparini) ואולם החרסינה (Sala de Porcelana). בארמון שוכנת גם גלריית ציורים מעניינת, אשר בנוסף ליצירות של גויה וקרווג'יו מוצגים בה גם כלים מוזיקליים שנבנו על ידי סטרדיווארי עבור מלך ספרד.

הפוסט ארמונות באירופה – ביקור ממלכתי הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט ארמון המלך, תאילנד הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט ארמונות באוסטריה הופיע ראשון במסע אחר

אורצ'ה (Orchha), שבמדינת מדיה פרדש, בצפון הודו, נוסדה במאה ה-16 בידי רודרה פראטאפ משושלת בנדלה, שבחר רצועת אדמה בעיקול הנהר בֶּטְוָה כדי להקים עליה את בירתו. הבולט מבין שליטי השושלת היה ראג'ה ביר סינג דאו, שבנה את ארמון ג'האנגיר, כאות לידידותו עם הקיסר המוגולי. ואמנם, בשרידי הארמונות והמקדשים שנבנו במאות ה-16 וה-17 ניכרת במידה רבה הרוח הגיאומטרית שהקיסרים המוגולים השרו על המלכים ההינדואים.

העיירה הנעימה שיושבת ביניהם היא גם דוגמה מעודדת ליחס דינמי פורה בין שימור אתרים היסטוריים ותיירות. "תראו את החורבות (לפני שהן ייעלמו)!", היתה כותרת מאמר על אורצ'ה ב"ניו יורק טיימס" ב-1992. בין השאר נכתב שם: "כיום משחקים קופי לאנגור עם רעמות כסף במסדרונות ועל הבמות הגבוהות ובצריחים המתפוררים של המקדשים והארמונות הנטושים, במה שהיתה פעם בירת מלכי בונדלה ההינדואים".

ארמון ג'האנגיר, החצר הפנימית | צילום: Arian Zwegers, flickr

לקראת האלף השלישי התחילו בפעולות שימור ושחזור, וכיום יש במקום כמה מלונות טובים, מהם אחד בתחומי המצודה, ותיירים באים לטייל על שפת הנהר היפה, לשוטט בין מבני הזיכרון (צ'האטרי) למלכי אורצ'ה (לא כולם מוזנחים), להסתובב בשוק הצבעוני, ולהשביע את העין בפאר העבר המתחדש.

המצודה של אורצ'ה כוללת שלושה ארמונות הבנויים סביב מלבן פתוח:

ארמון ג'האנגיר (Jahangir mahal) עומד על ראש הגבעה. מסביב לחצר הפנימית פזורים ביתנים אלגנטיים, שעדיין ניכרים בהם שרידים מהקרמיקה כחולה, חלקה או מעוטרת, שכיסתה אותם בעבר. במרכז החצר מוטלים כמה שרידי כלים מרשימים בגודלם וסמוך להם מבנה מוגבה מרובע, ששימש לגידול צמח הטולסי, סוג של ריחן (בזיליקום) המקודש לווישנו.

בקומה השנייה שרידי כיסא המהרג'ה המעוטרים בציורי פרחים; ממול ומסביב כיסאות המהרני. על אחד הקירות שרידים של תבליטי סוסים ששימשו כקולבים. מן המרפסות אפשר לראות מבנה מלבני שבו גרו רקדניות הארמון. על ידו שטח תחום מלא עיגולים לבנים – שרידים של גינה מפוארת.

אל הארמון נכנסים כיום מהעיר; הכניסה הראשית של פעם נמצאת בצד הפונה אל הנהר. שני פסלי פילים מציינים אותה, ומעל לפתח ציורי אווזים, טווס, פילים ותוכי. לא רחוק מהכניסה נמצאות אורוות הגמלים.

שוק באורצ'ה | צילום: | צילום: Arian Zwegers, flickr

ארמון ראג' (Raj Mahal), מול ארמון ג'האנגיר, בכיוון העיר. נבנה בידי מאדהוקאר שאה, יורשו האדוק של סינג. מבחוץ המבנה אינו מרשים, למעט הצ'האטרי האופייניים. אולם בפנים יש הרבה ציורי קיר צבעוניים, על נושאים דתיים ברובם.

ארמון ראי פראווין (Rai Praveen Mahal), נקרא על שם משוררת ומוזיקאית, אהובתו של ראג'ה אינדראמאני (1676-1672). הקיסר אכבר חשק בה, אבל כיבד את אהבתה הכנה לראג'ה, ושלח אותה בחזרה לאורצ'ה. ארמון הלבנים הנמוך, בן שתי הקומות, נבנה כך שישתלב בגנים סביבו.

מלבדם יש באורצ'ה כמה מקדשים מעניינים:

מקדש ראם ראג'ה (Ram Raja), היה פעם ארמון. ראמה הופיע בחלומו של המלך האדוק מדוקאר שאה וציווה עליו להביא פסל מן העיר איודהאיה לבירתו. כיוון שלא היה מקדש מתאים הניחו את הפסל בארמון, ואחרי שבנו מקדש ורצו להעביר אליו את הפסל כבר לא היה אפשר להזיזו מהמקום.

תושב מקומי | צילום: יגאל צור

מקדש צ'אטורבהוג' (Chaturbhuj), בנוי על משטח גבוה של אבן ומדרגות רבות מובילות אליו. זה המקדש שנועד לשכן בו את פסל ראמה, והוא מזכיר קצת קתדרלה.

מקדש לאקשמינראיאן (Laxminarayan), על גבעה מעברו האחר של הכפר עומד מקדש משולש ומוזר למראה, המשלב ארכיטקטורה של מקדש ומבצר. ציורי הקיר המכסים את הקירות והתקרות נשמרו היטב. במסדרון הימני תיאורי קרבות, ובהם קרב בין מורדים מבוצרים בארמון לבין אנגלים, שאפשר לזהותם על-פי התלבושת. בתקרה תיאור הכתרה של מלך, ואילו בפינות המסדרון טווסים פרושי זנב.

ארמון סונדר (Sunder), הארמון הקטן והחרב משמש עד היום מקום עלייה לרגל למוסלמים. הנסיך דהורבהג'אן, נכדו של ראג'ה ביר סינג, נשא לאישה נערה מוסלמית מדלהי ובשנותיו המאוחרות התאסלם, התפרק מנכסיו, בא לכאן להתפלל ולמדוט, ונודע כחכם וקדוש.

מתוך הספר "הודו, מדריך למטייל – מקומות, הקשרים, סיפורים" מאת דן דאור ויגאל צור, הוצאת עם עובד. פרטים באתר ההוצאה

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט אורצ'ה, הודו – הממלכה המתחדשת הופיע ראשון במסע אחר

בבוקר יום שבת באמצע חודש ספטמבר, באחד מאותם ימי סתיו פריזאיים שמשוררים הרבו, ובצדק, לשיר את יופיים, מצאתי את עצמי ממתינה יחד עם עוד עשרות מבקרים בתור ברחוב גרנל, שברובע ה־7 של פריז, לביקור במעונו של השגריר ההולנדי.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פריז,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

זה לא היה סתם עוד יום רגיל של תייר, שממתין בתור הארוך ללובר או לתערוכה מיוחדת בגראן פאלה (Grand Palais), אלא יום מיוחד – אחד משניים – של ימי המורשת (Les Journées du Patrimoine), המתקיימים מדי שנה בסוף השבוע הראשון או השני של ספטמבר. בימי המורשת נפתחים למבקרים, חינם אין כסף, שעריהם של כל האתרים הציבוריים, כולל ארמונות ובתים פרטיים, שחלקם סגורים לקהל הרחב בשאר ימות השנה, ולכן גם מדריכי התיירים המפורטים ביותר אינם מספרים עליהם.

לא פחות חשובה מן האתרים היא תפיסת העולם המדריכה את פתיחת השערים בפני הציבור: נכסי התרבות והרוח שייכים לכל אזרחי צרפת, ולכן שמורה להם הזכות לבקר בהם לפחות פעם בשנה. ביומיים אלה זורמים מיליוני צרפתים ותיירים אל האתרים הציבוריים. בשנת 1999, למשל, נפתחו לציבור 14 אלף אתרים ונערכו בהם יותר מ־11 מיליארד ביקורים.

חלק מהאתרים פתוחים למבקרים כל השנה, אך הביקור בהם כרוך בתשלום. בימי המורשת הכניסה חופשית, למעט כמה מהאתרים, שאינם נכסי המדינה, ובהם הכניסה בתשלום. חלקם נפתחים רק לשעות ספורות, אז כמובן הופכים התורים בלתי נסבלים.

לא רק מציצנות
אתרים לא מעטים – כמו ארמונו של נשיא צרפת, מעון ראש הממשלה, בית האספה הלאומית או בניין הסנאט בגני לוקסמבורג – מאפשרים למבקר להשביע את יצר המציצנות, גם אם לא מכניסים אותו לחדרי השינה או לחדרי הישיבות הפרטיים. אתרים אחרים, מעניינים לא פחות, מאפשרים לערוך סיור אינטימי בהיסטוריה החברתית, הפוליטית, הכלכלית, הדיפלומטית והתרבותית של אירופה.

כמו כל דבר בצרפת, גם מועד קיומם של ימי המורשת אינו מקרי: הוא נקבע לתחילת חודש ספטמבר, כאחד האירועים שנועדו לציין את

אולם הכניסה המפואר בבית השגריר הבריטי

ה־ Rentrée- החזרה הגדולה לחיים מחופשת הקיץ. זהו ניסיון מודע לשלב את מועד פתיחתה של השנה החדשה – שנת הלימודים בבתי הספר וחידוש הפעילות העסקית והתרבותית – בהכרזה ברורה על זיקתה למסורת התרבותית וההיסטורית של צרפת.

מדי שנה נבחר נושא מסוים לימי המורשת. בשנת 2000 נבחרה, כצפוי, מורשת המאה ה־20, עם דגש מיוחד על הארכיטקטורה, בהנחה שהיא התחום החשוב מכל במורשת שתנחיל המאה שחלפה.

ראשיתה של מסורת ימי המורשת ב־1984 – זו היתה אחת היוזמות היותר מבורכות של השר הממונה דאז על התרבות, ז'אק לנג. כוונתו של לנג היתה לחזק את המוּדעות למורשת הצרפתית ולעודד את מה שבשנים האחרונות אוהבים לתאר בצרפת כדמוקרטיזציה של התרבות: הפיכתם של חיי התרבות, כולל נכסיהם החומריים, לנגישים יותר לכולם.

מי שרוצה, יכול לראות את ראשיתו של התהליך כבר ב־1793, כאשר אחת ההחלטות הראשונות של הרפובליקה הצרפתית, שזה עתה נולדה, היתה להפוך את האוספים של בית המלוכה שבלובר למוזיאון המיועד לעם כולו. אפשר אפילו להקדים ולראות את תחילת התהליך בפתיחתם לציבור של גני טיולרי (Tuileries). הגנים עוצבו ב־1664 על ידי האדריכל לה נוטר, שמונה לתפקידו על ידי ז'אן בטיסט קולבר, השר האחראי על הבנייה והעבודות מטעם לואי ה־14.

התוצאה היתה כל כך יפה עד ששארל פרו (שאמנם זכור כיום בעיקר כמחברם של סיפורי אמא אווזה, אבל היה גם חבר האקדמיה הצרפתית ופקיד בכיר בשירות המלך) סבר כי אין זה ראוי שרק בני משפחת המלוכה ייהנו מהגנים, וכי יש לפתוח אותם לציבור כולו.

בתקופתו של לואי ה־14 היתה צרפת למעצמה, גם בתחום העיצוב. הסגנון שהוא ומעצביו יצרו, הנקרא על שמו, פותח תוך ניסיון לשרטט סגנון צרפתי ייחודי. דוגמה למפעלותיו אפשר לראות בארמון ורסאי (Versailles), במתחם בית האינווליד (Invalides) ובמקומות רבים נוספים.

מאה ביקורים במאה שנים
גם מי שנמצא בפריז לשהות ארוכה מתקשה לבחור בין האתרים הרבים המוצעים לביקור במשך אותם יומיים. אחרי שפסלתי את האפשרות לעמוד שעות בתור כדי לזכות להתארח בסלון של נשיא צרפת או בזה של ראש ממשלתה, ויתרתי גם על אפשרות קוסמת אחרת: התוכנית המיוחדת לשנת 2000 – "מאה ביקורים במאה שנים" – שהציעה ביקורים מודרכים על ידי היסטוריונים ואדריכלים במאה אתרים שנבחרו לייצג את המאה ה־20. התורים הארוכים שהשתרכו בכל מקום הבהירו לי שלא אוכל לקבל אפילו תמונה חלקית של מאת האתרים.

הבחירה שלי נפלה על ביקור בכמה מעונות של שגרירים זרים בפריז. לכאורה, מה לשגרירויות זרות, שהן בכלל בגדר אקס טריטוריה, ולמורשת הצרפתית? התשובה על כך מאפיינת אולי יותר מכל את טיבם של ימי המורשת. מדובר בחווילות פרטיות ובארמונות קטנים עתירי היסטוריה,

הסלון האדום. הציורים מושאלים מטייט גלרי בלונדון

שמילאו בעבר תפקיד נכבד בהיסטוריה הצרפתית ונמכרו על ידי יורשי הנכסים למדינות זרות. ממשלת צרפת, שרואה בהם כמובן חלק מן המורשת הצרפתית, הכריזה עליהם כעל אתרים לשימור. לפיכך, היא מקדמת בברכה את החלטתן של השגרירויות הזרות לפתוח את שעריהן לציבור הרחב, ככל הנראה לאור ההצלחה הרבה שזכו לה ימי המורשת בשנים האחרונות.

לנו – פשוטי עם, אזרחי צרפת וסתם תיירים מן השורה – אין אפשרות לבקר בחווילות ובארמונות כאלה, שאוצרים בתוכם שכיות חמדה נדירות. פעמים רבות לא נופלים האתרים הללו ממבנים דומים שהפכו למוזיאונים פופולריים, כמו מוזיאון קוניאק ז'ה (Cognacq Jay) שברובע מארה או מוזיאון ניסים דה קמונדו (Nissim de Camondo) שברובע ה־17 (ראו "מטיילים" פריז). למעשה, בתי השגרירים מעניינים אפילו יותר דווקא משום שחיים בהם אנשים. ביקורים כאלה מומלצים בעיקר לאלה שביקרו בעיר לא מעט פעמים, ונדמה להם שכבר מיצו את ההיצע לתייר, בייחוד בתחום הארמונות והבתים המפורסמים.

ברובע ה־7 של פריז, למשל, מצויים כמה מהחווילות ומהארמונות היפים של המאה ה־18: ברחוב וארן שוכן ארמון ראש הממשלה, הוטל דה מאטיניון
(Hôtel de Matignon), ובבית אחר ברובע, הוטל ד'אבארה
(Hôtel d’Avaray), מתגורר השגריר ההולנדי. הבית נמכר להולנדים על ידי יורשיו של המרקיז מאבארה, והוא נושא את שמו עד היום. הוא נשמר במתכונתו המקורית, ונעשו בו עבודות שימור בלבד. בשל ההקפדה על שימורו, מאפשר הביקור בארמון הזה הצצה אינטימית לארכיטקטורת הפנים של ארמונות קטנים מהמאה ה־18.

גרם מדרגות מפואר מברזל מעוטר פיתוחים מוביל לקומה הפרטית, שבה לא הורשינו לבקר. מולו נמצאת דלת המובילה לחדר ובו ספריית עץ בסגנון לואי ה־14. החדר הקרוי "הסלון הקטן" מעביר אותנו לסגנון לואי ה־16: אח עשוי שיש לבן ותבליטים מעוטרים מעל לדלתות. את חדר האוכל הגדול מקשטים שטיחי קיר מהמאה ה־18, וב"סלון הגדול" תלויים שטיחי קיר עתיקים יותר, מהמאה ה־16, ובהם סצנות ציד מלכותיות. אפילו התאונה המצערת, שבה שבר אחד המבקרים אגרטל סיני עתיק ורב ערך, לא גרמה לעובדי השגרירות האדיבים לאבד את שלוות רוחם. פרט לכמה אנחות מהוסות, הם הקפידו לשמור על אלגנטיות דיפלומטית ראויה לציון.

סיפורי בתים
לא הרחק משם נמצא ביתו של השגריר הבריטי, השוכן בלב הרובע ה־8, ברחוב פובור סנט הונורה. בשנת 1803 נמכר הבית על ידי אלמנתו של הדוכס שגר בו לאחותו האהובה של נפוליאון בונפרטה, פולין לה קלר, שהיתה אז בת 22 ובעצמה אלמנה. במשך 11 השנים שהתגוררה בבית, ערכה בו פולין שינויים מפליגים והקימה גלריה של תמונות שאסף בעלה.

סיפורו של הבית נפרש על פני השנים: הבית ואוצרותיו לא נפגעו אפילו בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, מפני שהבית הועבר לחסות ארצות הברית ואחר כך לחסות שווייץ, וחפצי החן שלו הועברו לשמירה בעמק הלואר. לאחר שחרור פריז הועמד הגן לרשות פצועי המלחמה של בעלות הברית. הדים לסיפורם של הבית ויושביו עולים מהתמונות ומחפצי הנוי שבו, בהם פסלים ותמונות של נפוליאון ושל אחותו. בחדר השינה של פולין אפשר לראות גם את מיטתה הקיסרית של הגברת.

יותר מכל הרשים אותי חדר האוכל, שנערך לפי כל כללי הטקס – ככל הנראה במיוחד לכבוד יום המורשת – ועוטר במאות ורדים אדומים. סביב השולחן מוצבים 65 כסאות, ובמרכזו פסל שולחני, שכמותו לא ראיתי באף אחד מהארמונות שבהם ביקרתי בעבר. הפסל אכן משווה לשולחן הדר ופאר לא שגרתיים, אך איני מקנאה במי שמוזמן להסב לארוחה רשמית סביב שולחן כזה, העמוס קריסטלים וכלי כסף, ופוחד לגרום נזק לכל הפאר ההיסטורי הזה בהינף יד אחד בלתי זהיר.

מלחמת המעמדות
1ביציאה מהארמון המפואר נתקלים בשלט צדדי שמפנה אל כניסת המשרתים, ולא צריך להיות סוציאליסט אדוק כדי לחשוב שלמלחמת המעמדות היתה סיבה טובה. בעוד הגברת נמה את שנתה במיטתה המפוארת, להמוני פריזאים אחרים, בני המעמדות הנמוכים, בקושי היה מה

הסלון הכחול. הבית נבנה על ידי המחנך של המלך לואי ה-15

לאכול. אחרי כל הפאר המופלג הזה ואווירת הדקדנס המתקתקה של בתי השגרירים היה נחוץ לי שינוי קיצוני.

ההרהורים הובילו אותי לאתר היסטורי אחר, משכנה של המפלגה הקומוניסטית: בניין ענקי הנמצא ברובע ה־19, ובעולם אחר לחלוטין. המשכן (כמעט אפשר לומר המבצר) של המפלגה הקומוניסטית תוכנן על ידי הארכיטקט הברזילאי אוסקר נימיאר, והוא נראה מבחוץ כמו שילוב של בית סוהר וכיפה אטומית. החללים המהמורניים שבפנים והרצפה הגלית הזכירו לי את הדיונות של ראשון לציון או את פני הירח.

הביקור במשכן הקודר דמה לסיור בתוך צוללת ועורר תחושה של מחנק, של אובדן. הרצאתו המתלהמת של אחד מחברי המפלגה המחישה כי רוחו הרעה של הקומוניזם אינה רק מורשת של מיצגים במוזיאונים. נזכרתי בעבודתו של האמן איליה קבאקוב "המטבח המשותף", שראיתי רק יום קודם לכן במוזיאון מאיול (Maillol). התמונה הזאת, המתארת ארוחה בחדר האוכל של הקולחוז, נחקקה בזכרוני כדוגמה לרמיסת כבוד האדם על ידי הקומוניזם.

הפריזאים מתלהבים
מעניין היה לראות עד כמה נענה הציבור הצרפתי לפתיחת השערים. המוני המבקרים, שרק מיעוטם תיירים זרים, העידו ברגליהם – ובעיניהם המתלהבות – על יחסם כלפי הרבדים ההיסטוריים והתרבותיים של ארצם ועירם. אין זה עוד טיול מאורגן לעיר אחרת, לאתר קדוש או למונומנט לאומי, אלא ביקור בעירך שלך, בביתך.

מסקר שנעשה בנושא עלה שרוב המבקרים באתרים הם בני 35־69, שרמת ההשתתפות עולה ביחס ישר לרמת ההשכלה וכי מרביתם מגיעים עם בני זוגם או עם משפחתם. מהסקר לא היה ברור מה חלקם של התיירים מכלל המבקרים, אבל באתרים שאני ביקרתי בהם היו התיירים מיעוט מבוטל. נראה כי רובם לא היו מודעים כלל לעניין.

הביקור באתרים של ימי המורשת דמה בעיני להתבוננות מקרוב בהיסטוריה הצרפתית. כל אחד מהם צופן בחובו את ההיסטוריה של המלכים ושל ההמונים, של המהפכות ושל האהבות הגדולות, של חיי הפאר ושל חיי הסבל והרעב, וכמובן את ההיסטוריה של שכיות החמדה ושל הציור, הפיסול, הארכיטקטורה והמרחב הציבורי והפרטי.

אי אפשר היה שלא להתקנא במדיניות התרבות הצרפתית, שיודעת לשמר את ההיסטוריה שלה מתוך כבוד גם לנכסי החומר וגם לנכסי הרוח, וכשצריך, יודעת שלעיתים עליה גם להרוס, בבחינת ישן מפני חדש תוציא.

תודת המערכת לגב' ליבי בורגי־לוייר מהשגרירות הבריטית בפריז על עזרתה ואדיבותה.

הפוסט פריז – אתרי מורשת הופיע ראשון במסע אחר