טרק סובב אנאפורנה (Around Annapurna) היה, ועודנו, הטרק הפופולרי ביותר בקרב מטיילים ישראלים בנפאל. הוא מציע מגוון נופים גדול, רמת הקושי שלו בינונית (עם כמה קטעים קשים, אבל בהחלט אפשריים) והחוויה הכרוכה בהליכה בו מגרה ומסעירה את כל החושים. עוד יתרונות לטרק הזה הם הגישה הנוחה (יחסית) לתחילת המסלול, הכפרים והכפריים הנחמדים שבדרך, העלייה ההדרגתית בגובה, דבר המאפשר התאקלמות טובה, ורמת השירותים הסבירה עד טובה מאוד שיש לאורך המסלול. שיאו של הטרק הוא חציית פאס (pass, מעבר הרים) בגובה 5,416 מ', ששמו ת'ורונג לה (Thorung la).

בקתה על רקע ההר המושלג, סמוך לפאס ת'ורונג לה

עד לפני כמה שנים, טרק סובב אנאפורנה נמשך כשלושה שבועות. תחילתו היה בכפר בסי סהר (Besisahar), שההגעה אליו נעשית מקטמנדו או מפוקרה, וסופו – לאחר שלושה שבועות של הליכה – בכפר בני, שממנו היו חוזרים בנסיעה לפוקרה. בשנים האחרונות הקדמה מגיעה גם לאזורים אלה, וכבישים הולכים ומחליפים את חלק ממסלולי ההליכה בטרק (כלומר, לא בדיוק מחליפים, אבל מתווספים), מה שגורם לחלק ניכר מהמטיילים לקצר את משך השהייה על המסלול. כיום ניתן להגיע ברכב עד לכפר סאנג'ו (Syanje) – ובעתיד הלא רחוק, גם מעבר לשם – ולסיים את קטע ההליכה במוקטינת', שהוא הכפר הגדול הראשון אחרי מעבר ההרים ת'ורונג לה, מה שמשאיר כעשרה ימי הליכה נטו.

ענן אפור מעל בתי מוקטינת', הכפר הגדול הראשון אחרי מעבר ההרים

סוויסה יסדר
יצאנו לדרך שישה חברים (ולשמחתנו גם סיימנו שישה…). מבעוד מועד יצרנו קשר עם סוכנות מקומית (סוכנות סוויסה, המוכרת בקרב מטיילים בנפאל) וסגרנו את כל הפרטים טרם הגעה לנפאל. בשדה התעופה של קטמנדו חיכה לנו רכב, שאסף אותנו אל העיר. בסוכנות חיכו האישורים לטיול בשמורה ופורטרים (סבלים), שנשכרו לסחיבת התרמילים. נצלנו את שארית יום הנחיתה לשיטוט בכיכר דורבאר שבקטמנדו, ולמחרת, השכם בבוקר חיכה לנו רכב שלקח אותנו לנקודת ההתחלה של הטרק, הכפר סאנג'ו, מרחק נסיעה כשבע שעות נסיעה מקטמנדו. משך הליכה ממוצע ביום טרק, למעט היום שבו חוצים את הפאס, הוא כחמש עד שש שעות, מה שהשאיר די זמן לשיטוט נוח בכפרים בהם עצרנו, כביסה, מקלחת חמה, מנוחת צהריים וצפייה רגועה על השקיעות בהרים.

לרוב הולכים חמש-שש שעות ביום, ובשאר הזמן אפשר לשוטט בכפרים

הנוף בתחילת המסלול הוא ירוק עז, בעיקר בחודש ספטמבר לאחר גשמיי המונסון, וכך עד לצ'אמה (Chame), מרחק הליכה של שלושה ימים. במהלך הימים האלה עוברים בין שדות חקלאיים ויערות גדולים, חוצים גשרים התלויים מעל נהרות ונרטבים מרסס מפלים. את עצירות הלילה עשינו בכפרים טל (Tal), דאנאקיו (Danagyu) וצ'אמה, שבאחרון יש מעיינות חמים מומלצים. ביום ההליכה הרביעי, כשמגיעים אל הכפר פיסנג (Pisang), הנוף מתחיל להיפתח ופסגות האנאפונרה נחשפות במלוא הדרן.

ירח שקוף תלוי מעל הפסגה. מראה מכפר מנאנג

ביום ההליכה החמישי מגיעים אל הכפר מנאנג (Manang), שבו עוצרים ליום התאקלמות לגובה. את יום המנוחה מנצלים לעלייה לתצפית על הנוף ורואים בבית קולנוע מאולתר סרטים שקשורים בדרך כזאת או אחרת לנפאל, תוך כדי שמתפנקים על כוס צ'אי ושקית פוקפורן.

נהר שוצף ליד צ'אמה

נפרדנו מהנופים הירוקים, ומכאן והילך הקרקע צחיחה יותר ונוף הפסגות קרוב יותר. ביום השמיני לנו בכפר יקארקא (Yak Kharka), ואת העצירה האחרונה לפניי חציית הפאס, ביום ההליכה התשיעי, עשינו בכפר ת'ורונג פדי (Thorung Phedi), שנמצא בגובה 4,400 מ'.

עולים, עולים ואז יורדים
למחרת חיכה לנו היום הקשה של הטרק: עלייה של 1,000 מ' עד לפאס, וירידה של 1,500 מ'. את יום חציית הפאס מתחילים בסביבות 4:30 לפנות בוקר. העלייה קשה, ארוכה ולא נגמרת, וחוסר החמצן בגובה מורגש גם הוא. לאט אבל בטוח, כעבור ארבע-חמש שעות הליכה, מגיעים אל הפאס. כשמגיעים, יש תחושה של התפרקות ונפילת מתח. חיוך גדול עולה על הפנים כשעומדים ליד השלט שמסמן את הפאס ומצטלמים בתנועת ניצחון. עשינו את זה! הדרך למטה לא קלה אף היא – ירידה של 1,500 מ' הברכיים לא שוכחות כל כך מהר, אבל לפחות זה בירידה…

יש מי שעולה (סמוך לכפר מנאנג)

ויש מי שיורד (הירידה אחרי מעבר ההרים תורונג לה)

ממוקטינת' (Muktinath) ניתן לבחור בשלוש אפשרויות שונות לסיום הטרק: ירידה ברכב או ברגל לעיירה ג'ומסום ומשם בטיסה לפוקרה; ירידה ברכב (עם או בלי עצירות בדרך) עד לכפר בני ומשם לפוקרה, והאפשרות השלישית – ירידה ברגל את כל הדרך כמו שעשו פעם, לפני הכביש. בשיחה עם בעלי גסט האוסים לאורך הקטע האחרון של הטרק, הם מספרים שכמות התיירים העוצרים אצלם ירדה ב-50 עד 60 אחוז מאז שסללו את הכביש. מחיר הקדמה.

מידע מעשי
מתי? את הטרק מומלץ לעשות בין החודשים מרץ-אפריל ואוקטובר-נובמבר.

מה צריך? לפני שיוצאים לטרק יש להצטייד מבעוד מועד באישור כניסה (permit) לשמורת אנאפורנה. אפשר להשיג אישור כזה באופן עצמאי, דרך משרד ACAP בקטמנדו או בפוקרה (התהליך יכול לקחת בין שעה לכמה שעות, תלוי בתורים) או להשיג דרך משרדי הנסיעות, שחוסכים את העמידה בתור.

מה עוד? ניתן לחבר לטרק סובב אנפורנה את טרק פון היל (Poon Hill Trek) ואת אנאפורנה בייס קאמפ (Annapurna base camp trek).

שימו לב: באוקטובר 2014 נהרגו 39 מטיילים, בהם ארבעה ישראלים, במפולת שלגים שאירעה במעבר ההרים ת'ורונג לה (הפאס). שלטונות נפאל טענו לאחר מכן כי חובה לקחת מדריך מקומי למסלול.

מפת איזור האנאפורנה

עוד טרקים

לקריאה נוספת:

האוורסט – טרק לבייס קאמפ יש מי שחולם לטפס לפסגת האוורסט ויש מי שמסתפק בחלום צנוע יותר – להגיע לבייס קאמפ, המחנה ממנו יוצאות משלחות הטיפוס בדרכן לפסגה. אבל צנוע במונחים הימלאיים פירושו להעפיל לגובה של יותר מ-5,400 מטר בנופים עוצרי נשימה, תרתי משמע

הפוסט טרק סובב אנאפורנה הופיע ראשון במסע אחר

האוזניים נחרדות, העיניים דומעות והלב נשבר אל מול התמונות והקולות המגיעים מנפאל. הטבע, אותו טבע מדהים שהתברכה בו המדינה ושהוא מקור המשיכה להמוניי תיירים, אותו טבע בגד בה והפיל עליה אסון מחריד. בן רגע גן העדן הפך לגיהנום. הכאב וההלם גדולים, ומעבר לאובדן חיי האדם יש את הפגיעה באתרים המיוחדים ובסמלים של המדינה. כמדינת עולם שלישית אני מעריך שייקח שנים לשקם אותה, אבל סמוך ובטוח שהיא תחזור במהרה לסוג של שגרה ושהמטיילים ישובו אליה ליהנות מיופייה.

גן העדן הנפאלי, לפני שהפך בן רגע לגיהנום

הקשר שלי עם נפאל הוא רב שנים: כבר בגיל צעיר הוקסמתי מתמונות, כתבות וסרטים שראיתי. נפאל הפכה לראשון ביעדי הטיול שאליהם חלמתי להגיע. כשבגרתי, הגעתי אליה ולשמחתי גיליתי שמציאות עולה פי כמה וכמה על הדמיון: מסלולי הטרקים עם הנופים המגוונים והמדהימים, התרבות המיוחדת, הסמטאות האחוריות של קטמנדו, האנשים החייכנים ומסבירי הפנים, כל אלה השאירו בי טעם של עוד. זה היה רק עניין של זמן עד שאחזור שוב לנפאל, וכך היה. מאז הטיול הראשון חזרתי אליה עוד שמונה פעמים ואספתי עוד ועוד חוויות והרבה תמונות.

מה עלה בגורלם של הילדים שפגשתי בכפרים? גם אם הם ומשפחותיהם לא נפגעו פיזית, הם איבדו את כל רכושם 

הצילומים שמופיעים פה הם מלפני רעידת האדמה, של נפאל שאני מכיר ואוהב כל כך. בשמי ובשמם של עוד רבים אחרים שאוהבים את נפאל ואת העם הנפאלי, אני שולח תפילות וברכות לשיקום מהיר, התאוששות וחזרה לשגרה.

הפוסט נפאל אחרי רעידת האדמה – מבט אישי הופיע ראשון במסע אחר

החורף הוא תקופה מצוינת לטייל במדבר. הטמפרטורות נוחות, גבי מים מתמלאים במי שיטפונות והשמים נצבעים בצבעים חורפיים רכים. אז בהחלטה ספונטנית החלטנו לצאת לדרך כדי לטעום מהמדבר החורפי. אבל בחורף כמו בחורף, שעות האור קצרות, ולכן חיפשנו מסלול קצר ולא קשה מדי. כך מצאנו את עצמנו בפתחו של מסלול נחל משאש מורבעת, שהוא החלק העליון של נחל דרגה.

שרידי שיטפון בנחל

מידע מעשי:
עונה מומלצת: סתיו, חורף, אביב (בחורף יש סכנת שיטפונות והחלקות, בדקו לפני שאתם יוצאים)
אורך המסלול: 7 ק"מ אם משאירים את הרכב במצוקי דרגות; אם חונים קרוב לנקודת הירידה לנחל (ראו הוראות הגעה בהמשך), המסלול מתקצר בכ-3 ק"מ.
דרגת קושי: בינונית, מתאים גם למשפחות עם ילדים גדולים, אוהבי לכת. שימו לב: בחלק הראשון ירידות תלולות העלולות להיות חלקות, המחייבות זהירות משנה. 
אופי המסלול: מעגלי
משך הטיול: כ-3-4 שעות הליכה נטו, יותר אם עוצרים בדרך למנוחה, קפה ותצפיות
מפה: מפת סימון שבילים 8 – צפון מדבר יהודה וים המלח
ציוד: אין צורך בציוד מיוחד. מים בכמות מספקת, כובע, אוכל ונשנושים – ואתם מסודרים.
נקודת התחלה וסיום: מצוקי דרגות
איך מגיעים? נוסעים בכביש 90 לאורך ים המלח, מצפון למצפה שלם (לבאים מדרום) מטפסים בכביש מתפתל אל הכניסה למצוקי דרגות, שם משאירים את הרכב ומתחילים ללכת בדרך עפר המסומנת ירוק. מי שרוצה לקצר מעט את ההליכה יכול להמשיך לנסוע עוד כשני קילומטרים בדרך העפר (משובשת אך עבירה לרכב רגיל) עד לסימון של השביל השחור. 

תצפית מדברית ושלווה מושלמת

התחלנו את המסלול בכניסה למצוקי דרגות, ובהמלצת הפקחים (סכנת פריצות) השארנו את הרכב מול הכניסה לישוב. משם צעדנו בדרך עפר המסומנת בסימון שבילים ירוק. הגענו לכאן יום אחרי שמערכת חורפית הביאה איתה שפע של גשם, והשמים היו זרועים בעננים יפהפיים, כך שחוץ מלהסתכל על הנוף המדברי, הבטנו גם הרבה בשמים מעל.

במקומות שבהם הירידה לנחל תלולה יש מעקות לתמיכה

במפגש עם סימון שבילים שחור פנינו שמאלה (דרומה) והתחלנו לרדת לכיוון נחל דרגה (דרג'ה). הירידה בחלקה מתונה, ובחלקה תלולה יותר. במקומות הבעייתיים יש מעקות ברזל לירידה קלה ובטוחה יותר. ההליכה נעשית ברובה בשטח חשוף, אבל השמש החורפית מחממת בנעימות ולא מעיקה.
 
ההליכה בנחל עצמו קלה ונעימה, פה ושם, בקטעים שבהם נקוו שלוליות גדולות שנותרו לאחר השיטפון האחרון, נאלצו קצת לאלתר כדי לעקוף את המים. בשלב מסוים בדרך מגיעים לסימון לבן ימינה, שמראה על כיוון העלייה אל מערות מרבעת, הנקראות כך על שום צורתן המרובעת. טיפוס קצר ותלול הביא אותנו אל המערות, שבהן נמצאו שרידים שונים מימי מרד בר כוכבא, כולל פקודות צבאיות מטעם בר כוכבא עצמו (ראו מסגרת בסוף הכתבה). כיום המערות, ששימשו את לוחמיו של בר כוכבא, משמשות בעיקר את היונים… מהמקום נשקף נוף יפה של נחל דרגה.

צורתן המרובעת של המערות היא שהעניקה להן את השם מרבעת

מהמערות ירדנו בחזרה באותה הדרך שבה עלינו והצטרפנו ימינה להמשך השביל השחור (מערבה). לאחר כמה דקות הליכה מגיעים למפגש שבילים (ונחלים). מצד שמאל מגיע נחל תקוע. פנינו ימינה, בסימון האדום, והתחלנו לטפס מעלה במעלה נחל משאש-דרגה. הטיפוס כולל מקטע שבו עולים בעזרת יתדות וגומות חצובות בסלע, ויש לקחת זאת בחשבון אם רוצים לצאת לטיול הזה עם ילדים. טיפסנו לאט ועם עצירות לארוחה קלה, קפה ומנוחה. בסוף העלייה התחברנו שוב לדרך הרחבה המסומנת בירוק וחזרנו בה מזרחה אל הרכב שחיכה לנו בכניסה למצוקי דרגות.

מפגש חביב באמצע הדרך עם טריסטמית ים המלח

המסלול בנחל משאש-דרגה אמור לקחת שלוש עד ארבע שעות, אנחנו עשינו אותו בקצב ניחוח, עם עצירות לתצפית, שתייה וארוחת קלה, וסיימנו אחרי שש שעות. בין אם תעדיפו ללכת רצוף או, כמונו, לקחת את הזמן, צפוי לכם טיול חורפי נעים ולא קשה מדי בנופי מדבר יפים. 

שמים זרועי עננים. העיניים חולפות מנופי המדבר אל העננים ובחזרה

מפת המסלול:

 
באדיבות עמוד ענן והמרכז למיפוי ישראל
 

 לטיול בחלק האתגרי של נחל דרגה:

נחל דרגה (דרגות) – טיול אתגרי מסלול טיול יפהפה ומאתגר בנחל דרגה (הקרוי בטעות דרגות) שבמדבר יהודה, המתאים למטיבי לכת שיודעים לטפס על צוקים ולהשתמש בחבלים. מה שמחכה בדרך מצדיק את המ … רובי דור

הפוסט טיול בנחל משאש ומערות מורבעת הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט טרק הלנטאנג בנפאל הופיע ראשון במסע אחר

החיוך לא יורד לי מהפנים כשאני צופה בפתיח ובפרקים של הסדרה "קטמנדו" המשודרת בערוץ 2. זה לא רק בגלל העלילה, השחקנים, האתרים, הנופים והאווירה שהצילומים מעבירים. מי שטרם היה שם, בטח מרים גבה לנוכח ההמולה וההתנהלות היומיומית בנפאל בכלל ובקטמנדו בפרט. אבל מי שהיה שם, בטח מחייך בכל פעם שרואים את המקדשים מכיכר דורבר, את רחובות העיר והשווקים, וגם סתם מישהו שלוגם כוס צ'אי באמצע הרחוב . ואני? לי היה מספיק לראות את הפתיח של הפרק הראשון כדי להתגעגע ולרצות לחזור לשם.

ערב רב של אנשים, יונים, סוסים, פרות ומה לא בכיכר דורבר

בשבילי קטמנדו תמיד תהיה העיר עם בתי הלבנים האדומות, סמטאות צרות שבהן חבויים מקדשים, וחצרות קטנות עם ילדים שמשחקים בקולי קולות, אנשים הצופים אל הרחוב מבעד חלון מעוצב בגילופי עץ, גברים חובשים כובעים רקומים, מאפיית הפומפרניקל המפורסמת ורוכלים שינסו למכור לך הכל מכל – מגלויה ועד טיול לטיבט – דרך הסוכנות של "הדוד" שלהם.

בונה תופים באחת מסמטאות העיר

קטמנדו כמעט שלא השתנתה ב-15 השנים האחרונות. כעיר בירה, היא די עלובה ונמל התעופה, שער הכניסה את המדינה הכל כך מתוירת הזאת, מוזנח. על המצאת המחשב עוד לא שמעו שם, תהליך הרישום וקבלת הוויזה נעשה באופן ידני ועובר דרך שלושה או ארבעה פקידים, וההמולה ביציאה משדה התעופה היתה ונשארה גדולה – ואת כול זה היטיבו יוצרי "קטמנדו" להראות בשתי הדקות הראשונות הפותחות את הסדרה.

פסל פני הבודהה במקדש הקופים

התחבורה אל הערים ובתוכן נעשית לרוב ברכבים שמזמן היו אמורים לעבור גריטה, זיהום האוויר גבוה, האשפה נערמת ברחובות, פרות, קופים, כלבים ושאר בעלי זנב וכנף הם חלק ממשתמשי הדרך, ובעיר עצמה עוד לא קם ולו גורד שחקים אחד או קניון מפואר. ועם זאת, ואולי למרות זאת, אני מאוד אוהב את קטמנדו, ששומרת על אותנטיות.

קבוצת נשים למרגלות מקדש הקופים

אחרי כל כך הרבה סדרות וסרטים שצולמו או נקשרו בהודו, אני שמח על החשיפה של "האחות הקטנה" של הודו, נפאל. נכון שלנפאל אין חופי ים, אין בנייה מפוארת, אין הרבה מקומות ואפשרויות להתפנק וגם אין מטבח משובח (טעם אישי), אבל זהו אחד מיעדי הטיול המועדפים על המטייל-התרמילאי הישראלי, לא פלא. יש כאן מסלולי טרקים מהיפים בעולם, מסעות רפטינג, שמורות טבע ועוד. מסיבות אלו ואחרות נפאל ראויה לחשיפה המצוינת לה היא זוכה בסדרה.

פרחי נזירים צעירים במיוחד

הנקודה הראשונה בקטמנדו שאליה מגיעים רוב התרמילאים היא רובע הטאמל (THAMEL). סבך רחובות עם מסעדות, סוכני נסיעות, גסט האוסים ומלונות, חנויות של ציוד לטיולים, חנויות בגדים עם החולצות הרקומות המפורסמות של נפאל ("אחי היה בנפאל וכל מה שהביא לי זה את החולצה הזאת") ושלל חנויות מזכרות. נקודות ציון מוכרות למטיילים בטאמל הן סוכנויות הנסיעות המפורסמות "סוויסה" ו"שי", הנותנות שירותים בעיקר למטיילים הישראלים, בית חב"ד, שמשמש בסיס לסדרה "קטמנדו", מאפיית פומפרניקל המפורסמת ומסעדת OR2K המארחת מטיילים רבים באווירה נעימה.

ראש בסטופה הגדולה בנפאל, בודאנאת'

יש לי מסלול קבוע בכל פעם שאני מגיע לקטמנדו. הוא מתחיל בהליכה מהטאמל אל כיכר דורבר, כיכר שבה מקדשים רבים הבנויים בעיקר מעץ ומעוטרים בגילופים רבים, משם אל מקדש הקופים (SWAYAMBHUNATH) המצריך טיפוס של 365 מדרגות בשביל ליהנות מהנוף, התצפית וקבוצות הקופים המדלגים בין הפסלים, הגגות וגלגלי התפילה. ובשעות אחר הצהרים – נסיעה אל סטופאת בודנאת (BODHNATH), הסטופה הגדולה בנפאל, לצפייה בתפילה של המאמינים הטיבטיים. בכל פעם אני מחפש לראות מה השתנה מהביקור הקודם, והאמת שחוץ מצבעים חדשים של הפסלים והמקדשים הרוב נשאר אותו דבר.

ילדים בסמטאות העיר

מעבר לביקור במקומות המפורסמים והחשובים אני תמיד אוהב לשוטט בסמטאות הפחות מוכרות – שם נמצאת קטמנדו הלא מתוירת, שם רואים וחווים את נפאל האמיתית. החנויות הקטנות של בעלי המלאכה, הנשים המכבסות בברז המשותף של השכונה, הילדים שמתרחצים בפתח הבית בקערה קטנה, הסבים והסבתות ששומרים על הנכדים. החוויה הזאת, בסמטאות העיר, לא פחות מיוחדת מביקור באתרים הידועים. לשמחתי,את כל מה שאני אוהב בקטמנדו הצליחו הצילומים של הסדרה להעביר, ועל כך אני ממליץ – גם לביקור וגם לצפייה.

הפוסט קטמנדו – ביקור בעיר הופיע ראשון במסע אחר

טרק האגמים הקפואים (Gosaikunda) בנפאל הוא טרק קצר, שכולל כל מה שצריך לחוויית טרק בהימלאיה. גולת הכותרת שלו היא מקבץ של אגמי טורקיז בגובה של מעל 4,000 מטר, אשר קופאים בחודשי החורף (דצמבר-פברואר), אבל כדאי בהחלט לעשותו כשהאגמים לא קפואים.

הטרק מתאים ומומלץ למי שזמנו קצר – שישה עד שבעה ימים יכולים להספיק, אבל אם יש לכם עוד זמן, כדאי להישאר באזור ולטייל בו עוד כמה ימים. אפשר לחבר לטרק הזה טרקים נוספים, כמו הטרק לעמק הלאנגטאנג או טרק לעמק האלמבו.

בעלייה מהכפר גוייסקונד לכיוון מעבר ההרים (הפאס)

את ההתארגנות לטרק יש לעשות בקטמנדו – להשלים ציוד חסר ולהוציא כרטיס TIMS; את אישור הכניסה לשמורה (ה"פרמיט") קונים סמוך לנקודת ההתחלה של הטרק בדונצ'ה. יש אפשרות לשכור פורטר לטרק מאחת הסוכנויות שבקטמנדו. מעבר לכך, לאורך הטרק יש כפרים עם גסט האוסים ומסעדות, כך שלא צריך לסחוב יותר מידי דברים אתכם.

נקודת ההתחלה של הטרק היא הכפר דונצ'ה (Dhunche), אליה מגיעים באוטובוס או בג'יפ מקטמנדו. משך הנסיעה כשמונה שעות והיא לא קלה. את הערב הראשון סביר להניח שתבלו בכפר. יום ההליכה הראשון מדונצ'ה לכפר סינגומפה (Shin Gompa) הוא יום קשה, הוא אורך שש עד שבע שעות הליכה עם עלייה בגובה של 1,400 מטר, אבל בדרך עוברים בנופים נהדרים שמפצים על הקושי.

ספסל המשקיף על הנוף בכפר לאורבינה, שאליו מגיעים ביום ההליכה השני

היום השני, לכפר לאורבינה (Laurebina), קצר יחסית – כשלוש שעות הליכה וזאת בגלל הפרשי הגובה – מ-3,300 מ' ל-3,900 מ'. מומלץ להישאר ולהתאקלם לגובה, ולא להמשיך ישר על לאגמים הקפואים שנמצאים בגובה של כמעט 4,400 מ'. אם אתם לא מתכוונים לעבור את הפאס (ראו בהמשך) ומעדיפים ללון במקום מעט פחות גבוה, תוכלו להתמקם בלאורבינה, ביום השלישי לטפס לאגמים ואז לחזור ללילה נוסף בכפר.

יום ההליכה השלישי יביא אתכם, אחרי שעתיים עד שלוש שעות הליכה לגולת הכותרת של הטרק – אגמי גוייסקונד. אם הגעתם בחודשי החורף, האגמים יהיו קפואים ותוכלו לצעוד עליהם. אם הגעתם בעונות אחרות, תיהנו מצבעם הכחול-טורקיז המדהים.

האגם ליד הכפר גוייסקונד

ישנם מסלולי הליכה סביב האגמים, שקרובים אל הגסט האוסים, ומומלץ לצעוד סביבם בעיקר בשעות אחר הצהריים, עת השמש שוקעת אט אט. וגם אם לא, כוס צ'אי חם אל מול האגמים היא חוויה שלא תישכח במהרה. למי שזמנו בידו, מומלץ להישאר שם עוד יום ולספוג את היופי הזה.

דגלי תפילה מסביב לאגם

מכאן יש שתי אופציות להמשך הטרק: הראשונה היא לחזור באותה דרך לדונצ'ה ומשם ברכב חזרה לקטמנדו, האפשרות השנייה היא להמשיך את הטרק אל מעבר ההרים לאורבינה (Laurebina pass), בגובה 4,600 מטר, לחצות אותו ולרדת דרך עמק האלמבו (Helambu) לכיוון קטמנדו.

עמק האלמבו הירוק אחרי מעבר ההרים לאורבינה

אני ממליץ על האופציה השנייה, שעוברת דרך כפרים רבים ומעניינים. הנה המסלול שאנחנו עשינו: אחרי שחצינו את מעבר ההרים לאורבינה המשכנו בהליכה עד לכפר גופטה (Ghopte), שם בילינו את הלילה. למחרת צעדנו עד קוטומסנג (Kutumsang). ביום האחרון של הטרק המשכנו אל צ'יספאני (Chisepani), ואת האוטובוס חזרה לקטמנדו לקחנו מסאנדריג'אל (Sundarijal). למי שאינו ממהר, כדאי להקדיש עוד כמה ימים לטיול בין כפרי העמק.

ילדה מציצה מחלון באחד הכפרים של עמק האלמבו

מידע מעשי
עונה מומלצת לטרק: אמצע פברואר עד אפריל, אמצע ספטמבר עד סוף אוקטובר-תחילת נובמבר
משך המסלול: 7-6 ימים
דרגת קושי: בינונית – קשה
אישורים נדרשים: TIMS משיגים בקטמנדו, את אישור הכניסה (הפרמיט) מוציאים בדונצ'ה, סמוך לתחילת הטרק.
ציוד: בגדי הליכה נוחים ליום, בגדים חמים לערב, שק שינה (מומלץ), מקלות הליכה, כובע מחמם וכובע נגד שמש, קרם הגנה, מצלמה
לינה ואוכל: בגסט האוסים בכפרים לאורך המסלול

מפת המסלול מדומצ'ה עד אגמי גוייסקונד:

הפוסט טרק האגמים הקפואים בנפאל הופיע ראשון במסע אחר

לפני חודשים אחדים נסעתי ברחוב אליפלט בתל אביב לכיוון יפו כשלפתע תפסו את עיני כמה ציורי קיר בסמטאות ממול. עצרתי את הרכב והחלתי פוסע אל תוך הסמטאות ושם, כמו מתוך סרט מצויר, החלו לצוץ עוד ועוד קירות מעוטרים בצבעים עזים. הסגנונות שונים, אבל כולם מוסיפים המון צבע וחיים לשטח האפור שבו הם נמצאים. בשבתות ובחגים המראה יפה עוד יותר, שכן דלתות המחסנים ובתי העסק סגורים ואז הציורים נגלים במלוא תפארתם. אפשר לראות את הציורים האלה על גבי קירות, גדרות, ארונות חשמל וטלפוניה ואפילו משולבים עם עמודי תאורה וטלפון. תמיד מדברים על ציורי הקיר בברלין ובניו יורק, אבל בעיני הקירות המצוירים שלנו מרשימים לא פחות.

ציור קיר בכרם התימנים, מאחורי מסעדת מגנדה

לחישות מצוירות ברחוב אברבנאל בדרום תל אביב

הכותב לצד ציור צבעוני במיוחד. הציורים אינם מוגבלים לקירות בלבד ואפשר לראותם על ארונות חשמל, גדרות ועוד 

גרפיטי, בהגדרה, זה כתובות וציורים הנעשים על גבי רכוש (ציבורי או פרטי), לרוב ללא רשות של בעלי הרכוש. מסיבה זאת גרפיטי נחשב לעברה על החוק. אבל בעוד שיש הרואים בגרפיטי אקט של ונדליזם, אחרים רואים בציורים על הקירות סוג של אמנות עממית – אמנות רחוב. מעניין לציין כי קית' הרינג, אחד האמנים העכשוויים המצליחים בארצות הברית, החל את דרכו כצייר גרפיטי ודמותו של "התינוק הזוהר" שלו, שקישטה בסוף שנות ה-70 תחנות רבות של הרכבת התחתית בניו יורק, הפכה אותו למפורסם, לא רק בין ציירי הגרפיטי אלא בעולם העיצוב והאמנות בכלל.

מחשבות מרירות – ציור קיר ברחוב המחוגה

על אף שגרפיטי אסור על פי חוק, ציירי רחוב רבים נוהגים לחתום על יצירותיהם, בדומה לאמנים ממסדיים

כן ונדליזם, לא וונדליזם, אין ספק שציורי הקיר מוסיפים צבע ואווירה לאזורים האפורים של דרום תל אביב. ומי שצריך הוכחה נוספת למעמדם, הרי שמדי פעם מתקיימים בעיר סיורים מסודרים בעקבות הגרפיטי.

ציור ליד רחוב אברבנאל

ציור על בית בפינת הרחובות הירקון ונחמיה. שימו לב לשלוב המעניין של הצמחייה בתוך הציור

את הריכוז הגדול ביותר של ציורי גרפיטי אפשר למצוא בין הרחובות אילת, אליפלט ואבארבנל בדרום תל אביב. אבל לא רק שם ניתן למצוא אותם, צריך פשוט להסתובב ולפקוח עיניים. מעט צפונה משם, באזור כרם התימנים, יש ציורי קיר נוספים, וכך גם באזור הדולפינריום ליד הים ובשוק הפשפשים ובאזור תיאטרון נוגה ביפו. בהדרגה, הציורים האלה מתפשטים גם לתוך מרכז העיר. אחד מציורי הקיר המרשימים ביותר בעיר נמצא בפינת הרחובות הירקון ונחמיה.

הבית המצויר בפינת הרחובות הירקון ונחמיה

מאז שגיליתי את ציורי הקיר התל אביביים אני מרבה לטייל באזורם, לצלם אותם ולבדוק מה התחדש, מה נוסף ומה השתנה. חבר ששמע על העניין שלי בציורי הקיר, סיפר לי שגם בשדרות יש ציורי גרפיטי רבים. נסעתי דרומה ונשביתי בקסם. הציורים בשדרות צוירו על גבי מיגוניות הפזורות ברחבי העיר, חלק מפרויקט שבוצע בשנת 2010 על ידי עשרות אמני גרפיטי מניו יורק לאות הזדהות עם תושבי העיר. במשך יומיים של עבודה נצבעה העיר לא רק בצבע אדום, ואם אתם באזור שווה להיכנס לשדרות ולחפש את הציורים האלה. הנה אחד לדוגמה:

גרפיטי על מיגונית בשדרות, חלק מפרויקט הזדהות עם תושבי העיר

מי שרוצה להכניס קצת צבע לחיים, מומלץ לו שייצא לטייל עירוני כדי לראות את הקירות הצבעוניים.

לקריאה נוספת:

		אמנות על הקירות מוזיאונים משובחים הם חלק בלתי נפרד מכל חופשה עירונית, אבל יש לא מעט מקומות בהם האמנות הכי טובה נמצאת דווקא מחוץ לכותלי המוזיאונים, ברחובות העיר. הנה כמה ערים ששווה לבקר בהן אם אתם אוהבים אמנות רחוב

הפוסט ציורי קיר בתל אביב – טיול בציור הופיע ראשון במסע אחר

הצורך לצאת אל הטבע תמיד קיים. מה בסך הכול צריך הבן אדם? פיסת חוף שקטה ומבודדת, פינה שקטה ביער, אפילו עץ בודד בלב מדבר יתאים לקמפינג. אוהל, מחצלת, חברה טובה, אוכל טוב ,יין טוב, הכל טוב.

ואם כבר הזכרנו אוכל, שהוא מרכיב חשוב בכל טיול, אז פויקה הוא סוג הבישול שהכי מתחבר לקמפינג. פויקה, למי שלא יודע, זהו סיר מברזל יצוק, שייעודו העיקרי הוא בישול בשטח. הבישול נעשה בו לצד המדורה או ממש בתוכה, כשהחום מהאש מתפזר בצורה אחידה על כל פני השטח של הסיר, דבר המבטיח בישול אחיד ומושלם.

שיטת הבישול בפויקה מקבילה לבישול "על אש קטנה", והאיטיות הזאת מעמיקה את הטעמים ומחזקת אותם. וכיוון שמשך הבישול בסיר הפויקה ארוך יחסית, מיד עם ההגעה לאתר הקמפינג מומלץ לחלק תפקידים: יש מי שמקים את המאהל ויש מי שעושה את העבודה החשובה באמת ושוקד על הסירים…

סירי פויקה, קומקום לתה ובקבוק יין. מי צריך יותר מזה?

הנה שלושה מתכונים פשוטים וקלים להכנת תבשילי פויקה, באדיבות שפית הקמפינג שלנו, זהר ויסמן:

פויקה צמחוני

המצרכים:
שורש סלרי
שורש פטרוזיליה
בצל
4-3 תפוחי אדמה
2 בטטות
6 גזרים
ראש שום
1 לפת
1 קולורבי
מלח, פלפל שחור ואורגנו
בקבוק יין אדום (לבישול משתמשים בחצי בקבוק, בחצי השני אפשר להעביר את הזמן עד שהאוכל מוכן)
מים

אופן ההכנה: חותכים את הירקות לקוביות גסות ומניחים בסיר. מוסיפים חצי בקבוק יין אדום ומים עד כיסוי הירקות. מתבלים במלח, פלפל שחור ואורגנו. ניתן להוסיף עשבי תיבול טריים, כמו אזוב (זעתר). מכניסים את הסיר למדורה ומבשלים במשך שעה עד שעה וחצי.

פויקה בשר

המצרכים:
מגוון ירקות (כמו במתכון לפויקה צמחוני)
1 קילו בשר שריר (נתח 8) חתוך לקוביות גסות
1 קילו אוסבוקו פרוס
פפריקה מתוקה, מלח
3 בקבוקי בירה
מים

אופן ההכנה: חותכים את הירקות לקוביות גסות ומניחים בסיר. מניחים את הבשר מעל הירקות, מוסיפים את הבירה והמים עד כיסוי. מתבלים עם הפפריקה והמלח, שמים את הסיר במדורה ומבשלים במשך 3-2.5 שעות.

פויקה עוף

המצרכים:
כרעי עוף (לפי מספר הסועדים)
ירקות שורש (בטטה, גזר, תפוח אדמה וכדומה)
פטרוזיליה, בזיליקום
1/2 קילו אורז
כף מלח
פלפל שחור, עשבי תיבול לפי הטעם
מים

אופן ההכנה: שמים מעט שמן בסיר ומוסיפים את כרעי העוף, משחימים אותם משני הצדדים. מוסיפים את הירקות, הפטרוזיליה והבזיליקום. מוסיפים מים עד כיסוי ומבשלים במשך שעה וחצי. לאחר מכן, מוסיפים את האורז מעורבב עם כף מלח, פלפל שחור ועשבי תיבול קצוצים, ומבשלים עוד 40 דקות לערך. בזמן הבישול יש לשמור על רתיחה עדינה (כלומר, כשמתקרבים לסיר שומעים בעבוע קל ולא עצבני), מוסיפים מים לפי הצורך.

ואחרי שאכלנו ונהנינו, הגיעה שעת הניקיונות. הדרך הטובה לנקות את הסיר היא למלא אותו במים ולהרתיח (אם צריך, אפשר לחזור על הפעולה עד שכל השאריות יורדות). לאחר מכן מייבשים את הסיר ומורחים אותו בשמן.

ואיפה תבשלו בשטח?

הנה כמה מאתרי הקמפינג האהובים עלי (חלקם בתשלום): חניון הלילה בכניסה למכתש הקטן, חניון הלילה בחוף פלמחים, חניון יהודיה, פארק גורן, חורשת בג'וריה בכניסה לנטור בדרום רמת הגולן וחוף אכזיב.
עוד אתרי פיקניק מומלצים בארץ

הפוסט פויקה: מתכונים לבישול בשטח הופיע ראשון במסע אחר

למרות שאני אוהב מאוד את הנגב, אני מודה שמעולם לא שמעתי על הכפר הנסתר בוואדי אריכא, עד אותו יום שבו קיבלתי הזמנה ליום השכנות הטובה בכפר. הכפר הבדואי הקטן יושב בוואדי אריכא, ששמו הערבי הוא ואדי אירייר (הנחל הנסתר). רק מעטים מהמטיילים באזור מצפה רמון שמעו על הכפר, שתושביו מתקיימים על מקורות פרנסה מסורתיים, ובהם גידול עדרים.

מאהל מול נוף המדבר

תושבי כפר אריכא, כ-160 איש, שייכים לשבט עזאזמה, מהוותיקים והגדולים בשבטי הבדואים בנגב, והם מתגוררים במקום מאז סוף שנות השבעים. עם החלת חוק השלום על הנגב (במסגרת הסכם השלום עם מצרים) החליטה המדינה לכנס את המשפחות, שנדדו באזור, אל ערוץ נחל אריכא – מקום מושבן הנוכחי. בשנים האחרונות, במסגרת עידוד התיירות באזור הר הנגב, המועצה האזורית רמת הנגב ומשרד התיירות הכשירו אחדים מבני השבט לשמש כמורי דרך וכמארחים. מי שיגיע להתארח בכפר יכיר מקרוב את התרבות הבדואית ואת המורשת, שהולכת ונעלמת ויזכה לחוויה מיוחדת במינה.

עמוד חול מעל הכפר

ההיכרות שלי עם השבט ואורחות חייו התרחשה, כאמור, ביום השכנות הטובה, יוזמה משותפת של אדוה גולני עובד ממצפה רמון ויושב ראש הכפר פרחאן אל סדאן. היוזמה הזאת נועדה להכיר את הכפר ואת תושביו ולאפשר למבקרים להתנסות בסדנאות מסורתיות וליהנות מאירוח ייחודי. כשהגעתי אל מרכז הכפר, בשעת אחר צהרים מוקדמת, גיליתי שאני ראשון האורחים, אבל מסביבי כולם כבר היו עסוקים: תושבי הכפר, אבות וילדים, עבדו במרץ על בניית ספסלים (טריבונות) מצמיגים, אבנים ובוץ במגרש הכדורגל של הכפר. חלק מהמשתתפים גלגלו צמיגים, אחרים סחבו דליים מלאי עפר, היו כאלה שהכינו את הבוץ ואחרים מרחו בוץ על הצמיגים ובתוכם, כשעל המלאכה ניצח אלון בן צבי, המכונה "אלון בוץ", ממצפה רמון, שעשה זאת בהתנדבות ומכל הלב.

בניית ספסלים למגרש הכדורגל מצמיגים ובוץ

לאט לאט החלו להיאסף עוד ועוד אורחים, וכולם נרתמו לעשייה. לפנות ערב עברנו למאהל של סלמן סדאן, לערב של שיחה ורוח בנושא "בין גילוי וכיסוי", בהשתתפות פרופ' פנינה מוצאפי הלר, ד"ר חליל אבו רביעה וד"ר עופר יפרח. אחרי ארוחת ערב אצל פרחאן אל סדאן, צעדנו לאורו של חצי ירח אל מרכז הכפר, שם חיכו לנו נדב ואפרת סילברט, שהתנדבו להעביר ערב אסטרונומיה, עם טלסקופים ומשקפות. הצפייה בהמוני הכוכבים שכיסו את שמי המדבר היתה מרגשת, וכך גם שמחת ילדי הכפר, שראו בפעם הראשונה בחייהם את הכוכבים מקרוב.

מכינים פיתות: טחינת גרגרי החיטה לקמח

הכנת הבצק

אפיית הפיתות על סאג'

בלילה ישנתי על מזרון במאהל האירוח המשפחתי של פרחאן, כשקולות התרנגולות, החמורים והכלבים הוסיפו לאווירה המיוחדת. עם אור ראשון קמנו לטיול בכפר, כשמעבר לגבעות עלתה השמש.

כמה מילדי הכפר בתמונה קבוצתית

בשעות הבאות יום השכנות הטובה צבר תאוצה ועשרות מבקרים זרמו אל הכפר. האורחים התפזרו בין המאהלים ועסקו בפעילויות המסורתיות, כמו טחינת קמח באבני ריחיים, לישת בצק ואפיית פיתות. באוהל אחר אפשר היה ללמוד איך לטוות חוטים מצמר עיזים ואיך לארוג על נול. בין לבין, היה פשוט כיף לרבוץ על המחצלאות והמזרנים, ללגום תה מתוק וליהנות מהשקט המדברי. ילדי הכפר וילדי האורחים התחברו מיד ובתוך דקות ספורות כולם גילו עניין חדש: רכיבה על חמור ברחבי הכפר.

בת כפר צעירה (ומהורהרת)
פרטי קשר

לא רק בסופי שבוע מיוחדים כמו זה שהשתתפתי בו אפשר להכיר את הכפר ואנשיו. אם חשקה נפשכם באירוח בדואי אותנטי, תוכלו לתאם ביקור, וכך תכירו את פרחאן, סלמן ושאר אנשי השבט ותזכו באירוח חם ולבבי שאין הרבה כמותו בארץ.
לפרטים נוספים ותיאום ביקור אפשר לפנות לאדוה בטלפון: 054-4574593, או ישירות לסלמן 054-3004732

תה מתוק הוא חלק בלתי נפרד מהאירוח

איך מגיעים לאריכא?

כפר אריכא נמצא בין מצפה רמון לכלא נפחא, ממערב לכביש 40, בסמוך לאבן דרך 107. מול תחנת האוטובוס יורדים בין הרוג'ומים (ערמות אבנים) אל דרך עפר שיורדת בפיתולים אל הוואדי. הדרך עבירה לכל סוגי הרכב. שימו לב: הכפר נמצא בשטחי אש ועל כן הביקור דורש תיאום מוקדם.

הפוסט ואדי אריכא – ביקור בכפר הנסתר הופיע ראשון במסע אחר

הגשם, שחזר לפתע מלוא המרץ בדיוק כשחשבנו שהקיץ כבר הגיע, מילא את ערוצי הנחלים בדרום הארץ. ואחרי השיטפונות נותרו הגבים מלאי מים ומזמינים לטיול. אז, רגע לפני שהחום ייבש אותם ויבריח אותנו למחוזות צפוניים יותר, יצאנו דרומה, לטיול בנחל ורדית ונחל ברק שבערבה התיכונה.

קשה להאמין, אבל ככה נראים גבי המים בנחל ברק באמצע מאי, אחרי השטפונות האחרונים

אפשר כמובן ללכת הלוך ושוב באחד משני הנחלים הללו, אבל כיוון ששני המסלולים קצרים יחסית וקרובים זה לזה, החלטנו לעשותם ביחד. לצורך זאת צריך שני רכבים, שלפחות אחד מהם הוא רכב שטח. משאירים רכב אחד בחניון נחל ברק (נקודת הסיום) ונוסעים בג'יפ אל נקודת ההתחלה בחניון נחל ורדית (ניתן גם להזמין הקפצה, כמוסבר בהמשך). בדרך אפילו זכינו בבונוס – עדר צבאים חלף על פנינו. אבל לפני הכל, הנה קצת מידע מעשי:

אורך המסלול:  10 ק"מ

רמת המסלול: בינונית. כיוון שנדרש לטפס ולרדת בחבלים וסולמות המסלול אינו מתאים לסובלים מפחד גבהים, ובתקופה שהבריכות והגבים מלאים במים צריך לדעת לשחות כדי לחצות אותם

סוג המסלול: המסלול אינו מעגלי ונדרשת הקפצת רכבים*.

משך הטיול: 8 שעות בקצב נינוח

נקודת התחלת ההליכה: חניון נחל ורדית (עביר רק לרכב 4X4)

נקודת סיום: חניון נחל ברק (עביר לכל רכב)

הגעה ברכב לחניון נחל ברק:  8 ק"מ (בק"מ ה-115) דרומית לצומת צוקים על כביש הערבה.

* שימו לב: המסלול אינו מעגלי והגישה לחניון נחל ורדית היא רק ברכב 4X4. אם אין לכם רכב שטח, אפשר לשכור (בתשלום כמובן) את שירותיו של עמוס מחאן אבירן בפארן (טלפון: 052-3868938) על מנת שיקפיץ אתכם בג'יפ שלו אל נקודת ההתחלה. המכונית שהשארתם בחניון נחל ברק תמתין לכם בנקודת הסיום.

מפה: מפת סימון שבילים מס' 17, הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב.

ההליכה היא מעל ובתוך קניון צר, עם עליות וירידות בסולמות או עם חבלים יתדות

מנקודת ההתחלה, בחניון נחל ורדית עוקבים אחר סימון שבילים כחול לבן, אשר ילווה אתכם לאורך כל הדרך. נחל ורדית הוא נחל קצר יחסית, וההליכה נעשית מעל ובתוך קניון צר, במעלה הנחל, וכוללת עליות בסולמות ובעזרת יתדות במפלים (לבעלי פחד גבהים, זאת יכולה להיות בעיה…). בדרך יש כמה מקומות שבהם אפשר לעצור למנוחה, אוכל או סתם ליהנות מהשקט.

בין שני הנחלים מפרידים כשישה קימטרים, שכוללים עלייה לא קלה, אבל בסופה מצפים נופי מדבר נהדרים

בקצה הנחל ממשיכים לעקוב אחרי הסימון כחול לבן – ההליכה בין שני הנחלים, ורדית וברק, אורכת כשישה קילומטרים. הקילומטר הראשון הוא בעלייה לא קלה, אל רמת ברק, ומשם ממשיכים בהליכה נינוחה עם נוף נהדר לעבר נחל פארן. מגיעים לנקודת תצפית נהדרת על נחל ברק. כשאנחנו היינו שם, מים אמנם לא זרמו בערוץ, אבל הנוף נהדר. מכאן ירדנו אל תוך אפיק הנחל, וגילינו שהשיטפונות האחרונים אכן השאירות את הגבים בנחל מלאים מים. ארזנו וניילנו את כל הציוד, והופ – למים.

ירידה בסולם מובילה לבריכה שמימיה קרירים ומזמינים | צילום: רמי נחושתן

חלק מהגבים היו מלאים עד גובה הברכיים, והיתה גם בריכה שהצריכה שחייה. אחרי שישה קילומטרים של הליכה בשעת צהריים במדבר, המים הקרירים של הבריכה היו חוויה מהנה ומרעננת. הירידה בין הבריכות נעשית גם פה בעזרת סולמות וחבלים בזויות מעניינות. לא מומלץ לבעלי לב חלש, אבל שווה כל רגע! אחרי הבריכה האחרונה עצרנו להתייבש, לאכול וליהנות מהנוף ומתצורות הסלע היפות. בתום המנוחה, צעידה קלה ונעימה הביאה אותנו אל הרכבים שחיכו לנו בחניון נחל ברק.

הטיול דורש יכולת הליכה טובה, ומומלץ לוודא שאתם לא סובלים מפחד גבהים…

אז מה היה לנו? שני נחלים קצרים, קניונים מרשימים, בריכות מים וגבים, שחלקם מלאים במי שיטפונות, ונוף מדבר נהדר. מתכון מנצח לטיול מדברי. רוצו, לפני שיהיה חם מדי!

 מפת איזור קניוני ורדית-ברק:

באדיבות עמוד ענן והמרכז למיפוי ישראל

לקריאה נוספת:

נחל ברק – סולמות וחבלים קניון מדברי צר ועמוק, שמתעקל בין קירות גבוהים, מזמן טיול אתגרי עם יתדות, סולמות וחבלים. מתאים למשפחות מטיילות, שלא חוששות מאתגרים

ואם אתם רוצים להישאר בסביבה:

שינה ערבה: מקומות לינה מומלצים בלב הערבה צימרים מפנקים, בקתות אקולוגיות, אוהלי אירוח או סוכות לינה מדבריות – הערבה מציעה מגוון אפשרויות לינה שיחברו אתכם אל הטבע והשקט של המדבר. וכדי שלא תרעבו, הוספנו גם המלצות אוכל

הפוסט נחל ורדית ונחל ברק – זמן מדבר הופיע ראשון במסע אחר