במקומות שונים בעולם נעלמו צפרדעים מבית הגידול הטבעי שלהן. לדוגמה, הצפרדע המוזהבת של פנמה והקרפדה הזהובה של קוסטה ריקה נעלמו מנופי אמריקה הטרופית. הראשונה חיה בבית גידול מצומצם מאוד, מה שאולי מסביר את היעלמותה, אבל הסיבות להיעלמותה של השכנה מקוסטה ריקה, שהיתה מגיעה באלפים לאורגיות רבייה, וכמוהן הסיבות לירידה הכללית התלולה במספר הדו-חיים בשאר העולם, טרם נמצאו בוודאות. הסברה היא שהתחממות והתייבשות כדור הארץ, ואולי גם זיהום כימי מחומרי הדברה חקלאיים, הם הגורמים לתופעה. גם אם ישרוד יער הגשם הטרופי, שבעצמו נמצא בסכנה, בלי הצפרדעים זה לא יהיה אותו היער. אבל מה שמדאיג יותר הוא העובדה שהדו-חיים הם, במידה רבה, אינדיקטורים – מעין חיישנים ביולוגיים שמתריעים בפנינו מה מתרחש בסביבה בלי שאנו נחוש בסכנה או נבין מה מצפה לנו בעתיד. היעלמותם זועקת: משהו כאן מאוד לא בסדר!

אילנית אדומת עין בקוסטה ריקה. מספרם של הדו-חיים ברחבי העולם נמצא בירידה תלולה | צילומים: שאטרסטוק

עולם הולך ומשתנה

בעבר הועלתה הסברה כי מין של בעלי חיים עובר, בדומה לפרט האחד, מחזור של לידה, בגרות, זקנה ומוות. היום ידוע שאין זה כך, והגורם להכחדה הוא שינוי סביבתי שהאורגניזם האחד לא מספיק להסתגל אליו, ולכן אינו משאיר די צאצאים אחריו. עובדה היא צמחים ובעלי חיים ששרדו מאות מיליוני שנים, ואינם מראים כל סימני "הזדקנות" – עימם נמנים, למשל, העץ גינקו דו אונתי (Ginkgo biloba), פרוק רגליים ימי שנקרא זנב חרב (Limulus polyphemus), הדג לטימריה (Latimeria chalumnae), הזוחל דמוי הלטאה ספנודון (Sphenodon punctatus) וכקבוצה – דגי הסחוס (הכרישים וקרוביהם). לעומתם, יש מינים שתקופת קיומם על פני כדור הארץ, במונחים של לוח הזמן הגיאולוגי, היתה קצרה.

את ההכחדות המתרחשות בטבע איני מייחס ל"עולם הולך ונעלם", אלא לעולם הולך ומשתנה – עולם שהוא בתנועה מתמדת של תמורות, שבעקבותיהן נעלמות צורות חיים קיימות ומופיעות צורות חיים חדשות.

גולגולת של טירנוזאורוס רקס. הכחדה המונית של בעלי חיים וצמחים התרחשה כמה פעמים בתולדות כדור הארץ. כך, למשל, לפני 65 מיליון שנה בא הקץ ל"עידן הזוחלים"

הכחדה המונית של בעלי חיים וצמחים התרחשה כמה פעמים בתולדות כדור הארץ. השפעתם העצומה של האירועים האלה הביאה את החוקרים לקבוע לפיהם את החלוקה לעידנים ולתקופות בלוח הזמנים הגיאולוגי. לדוגמה, לפני 440 מיליון שנה נכחדו כרבע ממשפחות בעלי החיים הימיים (על היבשה היו אז מעט מאוד חיים, אם בכלל), ואנו מציינים באירוע זה את סיום תקופת האורדוביק; לפני 370 מיליון שנה נכחדו לפתע כחמישית ממשפחות בעלי החיים, ועימם הסתיימה תקופת הדבון; בין 245 ל־225 מיליון שנים טרם זמננו התרחשה ההכחדה הגדולה ביותר עד כה – יותר ממחצית משפחות בעלי החיים וכתשעים אחוזים מהמינים החיים על פני כדור הארץ נכחדו, ומועד זה נקבע כסיום העידן העתיק ותחילת העידן התיכון (מזוזואי), הוא "עידן הזוחלים". גם עידן זה הסתיים בתורו, לפני 65 מיליון שנה, בהכחדה רבתי של צמחים ובעלי חיים, בהם הדינוזאורים.

סביבה ביולוגית חדשה

הסיבות להכחדות הגדולות של בעלי החיים שימשו נושא למחקרים ולדיונים מדעיים רבים. הכחדות נגרמת כתוצאה משינויים סביבתיים – שינויים שהאוכלוסייה, או המין כולו, אינם מסוגלים להתאים את עצמם אליהם מבחינה פיזיולוגית, התנהגותית וגנטית.

אבל את החוקרים העסיקה השאלה מה גורם לשינוי סביבתי בעוצמה שמביאה להכחדה גורפת של מינים רבים שאין ביניהם קִרבה או קשר אקולוגי. ברור שפועלים כאן גורמים שהשפעתם חוצה גבולות של משפחות וסדרות (קבוצות של אורגניזמים בעלי קִרבה אבולוציונית) וגבולות אקולוגיים. למשל, כאלה שמביאים בעת ובעונה אחת להכחדה של פלנקטון ימי ושל זוחלים יבשתיים ענקיים שבוודאי אינם ניזונים ממנו. השערות רבות הועלו באשר לגורמים הללו, מהן מגוחכות ומהן רציניות אך נטולות ערך, מאחר שאינן מגובות בהוכחות.

מצבה של הפנדה הענקית, שהפכה במידה רבה סמל למאבק להצלת בעלי חיים מהכחדה, משתפר קמעה בשנים האחרונות, בעקבות הקמת מרכזי רבייה בדרום-מערב סין

עם הזמן התגלו ההוכחות הנדרשות. נמצא, למשל, שבסוף תקופת הפרם ירד גובה פני הים בכדור הארץ כתוצאה מתנועת היבשות. ירידה זו השפיעה על החיים באוקיינוסים, על האקלים ועל החיים ביבשות. ממצאים אחרים הראו שמטאוריט הפוגע בכדור הארץ יכול לגרום לשינויים אקלימיים בגלל כיסוי האטמוספרה בענני אבק המשחירים את השמים לשנים ארוכות. אירוע כזה הביא לקצו של העידן התיכון.

גם פעילות טקטונית, כמו התרוממות רכסי הרים, יכולה לגרום לשינוי סביבתי רב השפעה. התרוממות היבשה ויצירת "גשר" בין צפון אמריקה לדרום אמריקה, לדוגמה, אפשרה למינים צפוניים רבים לעבור דרומה, ולהפך. התופעה יצרה בכל יבשת סביבה ביולוגית חדשה עבור המינים הוותיקים. אלה שלא יכלו להסתגל לשינוי, נעלמו. גם התרוממות הרי האנדים בדרום אמריקה גרמה להכחדה של מינים, משום שבעקבותיה חל שינוי אקלימי הדרגתי.

כל אחד מאירועי האסון שחווה עולם החי הוא גם פתח להתחלות חדשות. הוא יוצר הזדמנויות אקולוגיות למינים שאחרת אולי לא היו שורדים, ואשר מהם מתפתחות קבוצות חדשות שממלאות את כדור הארץ. הדוגמה המתבקשת היא עלייתם והתפתחותם של היונקים בעקבות הכחדת הזוחלים בסוף תקופת הקרטיקון.

אוכלוסיות נקלעות למצוקה

לעומת השינויים הטבעיים, אם אטיים ואם פתאומיים, שגרמו להיעלמות צמחים ובעלי חיים, אי אפשר להתעלם משינויים שיד האדם גרמה להם. מראשית קיומו משפיע האדם על סביבתו, הן על ידי פגיעה ישירה בצמחים ובבעלי החיים לצורכי קיום, הן על ידי שינוי פיזי של הסביבה: עיבוד אדמה, עקירת יערות, הטיית דרכי מים, העברת צמחים ובעלי חיים למקומות חדשים ולהבדיל, זיהום.

נקבה של אורנגאוטן בורנאי נושאת גור. כריתה מסיבית של היערות הביאה את האורנגאוטן למצב של סכנת הכחדה חמורה

בתחילת דרכו חי האדם באיזון כלשהו עם סביבתו, והשפעתו עליה היתה לכל היותר מקומית וזמנית. אך עם הגידול באוכלוסייה, הלכה השפעה זו וגדלה. בעידן המודרני, שבו מניין בני האדם מגיע למיליארדים, והם כובשים שטחים טבעיים רבים יותר ויותר, בונים בינוי עירוני נרחב, סוללים כבישים, מקימים מערכות תחבורה אחרות (למשל, שדות תעופה) ופולטים כמויות אדירות של פסולת תעשייתית רעילה ופסולת ביתית לאוויר, לים ולמי התהום, השפעת האדם על הסביבה היא גלובלית. גם את שינויי האקלים, עליית הטמפרטורה, עלייה ברמת הקרינה ואסונות הטבע השונים אפשר לייחס לפעילותו של האדם. החי והצומח נפגעים הן באופן ישיר והן באופן עקיף עקב אובדן בתי הגידול הטבעיים שלהם. כתוצאה מכך אוכלוסיות טבעיות נקלעות למצוקה, ומינים נכחדים.

במקומות שבעלי החיים נמצאים בהם בשפע נדמה לעתים שהם משאב בלתי נדלה. במקרה כזה אפשרות של הכחדה (אם כבר טורחים לחשוב עליה) נדמית כלא מציאותית. אך למרבה הצער, האנושות הוכיחה שקל עד מאוד להעביר מן העולם מיני בעלי חיים בתוך זמן קצר.

נקבת קרנף צר שפה (קרנף שחור) וגור בשמורת טבע בקניה. צייד מסיבי של קרנפים אחראי לכך שכיום הם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה

תמימות אקולוגית

"תרומתו" המתועדת הראשונה של האדם להכחדת בעל חיים בעידן המודרני היא חיסול הדוֹדוֹ לפני כ-300 שנה. הדודו הוא עוף שחי באי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. גודלו היה כתרנגול הודו והתרבותו אטית, בעיקר משום שהוא גידל אפרוח אחד בלבד בכל עונת רבייה. הדודו היה דוגמה לעוף שהתפתח והסתגל לחיים על אי, בסביבה נטולת טורפים. במהלך האבולוציה שלו הוא איבד את יכולתו לעוף, פיתח גוף גדול וכבד ואיבד את אינסטינקט הפחד מפני יצורים אחרים. "תמימות אקולוגית" זו עלתה לו בחייו.

בתוך כ־170 שנה מאז התגלה לאדם הדודו נכחד בגלל ציד, בשל איסוף הביצים שנחשבו למאכל תאווה ובגלל שנטרף על ידי חזירים, קופים, כלבים וחולדות שהובאו למאוריציוס על ידי יורדי ים. אך האירופאים שהגיעו למאוריציוס לא רק הכחידו אותו, אלא גם גזלו ממנו את "כבודו" בכך שתיארו אותו כיצור טיפש וכינו אותו "דודו", כלומר רפה שכל.

דודו, ציור של הצייר הפלמי קורנליס ספטלאבן, 1638. ככל הידוע זהו הציור האחרון של הדודו לפני שנכחד

למעשה, הדודו התאים היטב לחיים בסביבתו, עד שזו השתנתה בגלל האדם. גורל דומה ציפה לעופות אחרים במאוריציוס ובאיים שכנים. יש סברה מעניינת שהדודו היה קשור לאקולוגיה של העץ sessiliflorus Sideroxylon שזכה, לפיכך, להיקרא "עץ הדודו". על פי סברה זו, זרעי העץ לא יכולים לנבוט לפני שעברו דרך הזפק של הדודו, אוכל הפירות. בזפק נשחקת הקליפה העבה של הזרעים והם עוברים "הכנה לנביטה". מאז נעלם הדודו, לא צמחו עצים חדשים, והמין הזה עמד להיכחד. כיום מנסים לגרום לתרנגולי הודו למלא את התפקיד, אולם ההצלחה חלקית, כי מיני קופים שהובאו על ידי האדם זוללים את הפירות בעודם בוסר.

מסיפור זה אנו למדים על קיומם של קשרי גומלין בין מינים שונים בטבע, לפעמים קשרים סמויים מעינינו. פגיעה בחוליה אחת במרקם האקולוגי יכולה לגרום לנזק נוסף, לכאורה לא קשור ובהחלט בלתי צפוי.

אוכלוסיות החיות על איים פגיעות במיוחד. הן התפתחו בתנאים אקולוגיים ייחודיים לכל אי, בדרך כלל בלי יונקים טורפים. האבולוציה לא העניקה ליושביהם דפוסי התנהגות של התחמקות והתגוננות וגם לא מנגנוני הגנה אחרים. מלבד זאת, רשת המזון על אי היא בדרך כלל פשוטה, ופגיעה באחד ממרכיביה יכולה לפגוע במערכת האקולוגית כולה.

הטרגדיה של הדודו ממחישה את הסכנה שיש בהעברת בעלי חיים וצמחים מסביבתם הטבעית למקומות חדשים. הכנסת מינים זרים לאזורים חדשים היא אחד מגורמי ההכחדה העיקריים, בעיקר על איים, אך לא רק שם.

שד טסמני. היה בדרך להכחדה מוחלטת, עד שהוכרז כחיה מוגנת ואוכלוסייתו החלה להשתקם

שובו של השד הטסמני

עבור הדודו זה כבר מאוחר מדי, אולם כיום נעשים מאמצים להגן על מינים אחרים. IUCN, האיגוד הלאומי לשמירת טבע ומשאבי טבע, מפרסם מדי שנה את "הספר האדום" – דו"ח מעודכן על מצב המינים החיים בטבע, וזאת מתוך כוונה לעודד שימור, להצביע על המינים הנמצאים במידה זו או אחרת של סכנת הכחדה ולכוון את מאמצי השימור על פי רמת הסיכון.

הרשימה מונה אלפי מינים – בהם הלווייתנים, קופי האדם, צבי הים ואחרים, והיא הולכת וגדלה מדי שנה. האיגוד העולמי עוקב גם אחר שינויים במגוון החי והצומח (biodiversity) באזורים שונים בעולם. הוא קשור במאות ארגוני שמירת טבע שמזרימים אליו מידע מכל חבלי תבל.

מאמציהם של ארגוני שמירת הטבע נושאים פרי. יש דוגמאות חיוביות של הצלחה בהצלת מינים שלכאורה גורלם כבר נחרץ. אחד מהמקרים האלה הוא זה של השד הטסמני. בגלל היותו טורף שהזיק לעדרי הכבשים הוא ניצוד בטסמניה בלי רחמים ובלי חשבון, והיה על נתיב ההכחדה. לאחר שהוכרז כחיה מוגנת בשנת 1941 החלה אוכלוסייתו להשתקם.

הצלחות קטנות: לאחר שנים שלוטרת הים של קליפורניה נחשבה מין נכחד, נמצאו כמה פרטים שהצליחו להסתתר בחופים המפורצים. כיום היא עדיין בסכנת הכחדה, אבל ניתן לראותה שוחה במימי האוקיינוס

בעל חיים אחר שהצליח להשתקם הוא לוטרת הים של קליפורניה. היא ניצודה בגלל פרוותה המצוינת, עד לשלב שלא נמצאה ולו גם לוטרה אחת. שנים לאחר שהמין הזה נחשב נכחד נמצאו כמה פרטים שהצליחו להסתתר בחופיה המפורצים של קליפורניה. היום אפשר לראות את בעלי החיים החביבים האלה שוחים בקרבת החופים.

לסיום, אי אפשר שלא להזכיר את הפנדה הענקית. הפנדה חיה ביערות החיזרן של דרום מערב סין, לאורך השוליים המזרחיים של רמת טיבט, בגבהים שבין 1,200 ל־3,500 מטר. תפוצתה בעבר היתה גדולה יותר, ומספר הפרטים גדול בהרבה מאשר בימינו. בגלל ציד, צמצום שטח בית הגידול שלה וכריתת עצי החיזרן שמהם היא ניזונה, התמעט מספרה והיא הוכרזה בסכנת הכחדה חמורה, עם פחות מאלף פרטים בטבע. ניצוץ של תקווה לעתיד הפנדה נובע מהעובדה שהסינים הקימו בעבורה מרכזי רבייה, וכתוצאה מכך מספרן של הפנדות עולה בהדרגה. כיום אומדים את מספר הפנדות בטבע בין 1,500 ל-2,000 והן עברו ממצב של סכנת הכחדה לסטטוס "פגיע" – vulnerable.

אנו חיים בעולם משתנה. האם הוא יהפוך גם ל"עולם הולך ונעלם"? האם אתם מסוגלים לשוות בנפשכם עולם בלי פנדה או בלי אורנגאוטן? הדבר תלוי במידה רבה בהתנהגותנו כלפי סביבתנו וכלפי כל החיים בה.

הפוסט בעלי חיים בסכנת הכחדה: מהדודו ועד לפנדה הופיע ראשון במסע אחר

חצי האי אולימפיק (Olympic Peninsula), הנמצא במדינת וושינגטון, הוא גוש הררי מיוער, המגן על האי הקנדי ונקובר מפני סערות האוקיינוס. במרכזו של חצי האי, שהתגלה על ידי ימאים ספרדים ב-1774, נמצא פארק אולימפיק, שהוא אולי המגוון שבפארקים של ארצות הברית – בכל הנוגע לנוף, לאקלים ולטבע.

עוד פארקים בארה"ב כאן

בפארק, ששטחו כ-3,580 קילומטרים רבועים, יש הבדלי גובה ניכרים, מחוף הים עד פסגת הר אולימפוס (2,650 מטר). את שם ההר טבע סַפן אנגלי, ג'ון מירס, שב-1778 צפה מרחוק בפסגה המרשימה. מירס אמר, "זה מקום הראוי למשכן האלים", וקרא להר "אולימפוס".

המדרונות המערביים של ההרים המתנשאים כאן הם האזור העשיר ביותר בגשמים בארצות הברית. בממוצע יורדים בהם כ-3,000 מילימטרים גשם בשנה, ובהר אולימפוס מגיעה כמות המשקעים ל-3,600 מילימטרים. הודות לכך התפתח בעמקים הסמוכים יער גשם שופע. אין זה יער גשם טרופי, כדוגמת זה של אגן האמזונס, אבל הוא מרשים לא פחות.

הצד המזרחי של ההרים נמצא בצל הגשם, והוא יבש למדי. בתחומי הפארק יש גם רצועת חוף, שאורכה שמונים קילומטר ורוחבה כקילומטר וחצי, ובין ההרים יש כשישים קרחונים. לכן, האמירה הנפוצה שלפנינו "שלשה פארקים תחת שם אחד" אינה מופרכת: יש כאן שלושה עולמות אקולוגיים: יער גשם, רצועת חוף וקרחונים.

הפארק עשיר גם בבעלי חיים, ובהם טורפים כמו הדוב השחור והפומה, שהסיכויים להיתקל בהם קטנים. אחד מבעלי החיים הידועים באזור הוא אייל רוזוולט, הקרוי על שם הנשיא תיאודור רוזוולט. למעשה, אוכלוסיית האיילים היתה אחת הסיבות שהובילו להכרזת המקום כ"שמורת יער" ב-1897. ב-1909 הכריז עליו הנשיא תיאודור רוזוולט כעל "מונומנט לאומי", וב-1938 הפך אותו הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט לפארק.

אייל רוזוולט, הקרוי על שם הנשיא תיאודור רוזוולט, בפארק הלאומי אולימפיק | צילומים: שאטרסטוק

בפארק יש כ-1,000 קילומטר של שבילים, כמה מרכזי מבקרים ותחנות מידע, שם ניתן לקבל מפות שבילים, המלצות על מסלולים ומידע מעודכן על מזג האוויר, על נוכחות בעלי חיים ועוד. במרכז המבקרים הראשי, ה-Olympic National Park Visitor Center יש תצוגה יפה על הטבע, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של האזור.

ניתן להגיע לפארק בכמה דרכים. מצפון, מהאי ונקובר, ניתן להפליג במעבורת אל פורט אנג'לס (Port Angeles), ומשם לנסוע דרומה, עד הכניסה לפארק. אם באים ממזרח, מכיוון סיאטל, חוצים במעבורת את Puget Sound, עד האי ביינברידג' (Bainbridge), ומשם נוסעים צפונה בכביש 305. ממשיכים בכביש 3, וממנו פונים בכביש 104, אל כביש 101, המקיף את הפארק. אפשרות נוספת היא לנסוע מסיאטל לטאקומה (Tacoma), ומשם צפונה בכביש 16. ממשיכים בכביש 3, שממנו פונים בכביש 104, וממנו לכביש 101 (אופציית המעבורת עדיפה).

אם באים מדרום, מכיוון קליפורניה ואורגון, נוסעים בכביש 101. אם נוסעים בכביש הבין-מדינתי 5, יש להצפין עד טאקומה, ומשם להמשיך בכביש 16 (ראו לעיל). תהיה הדרך שבה תגיעו אשר תהיה, המסלול שלהלן מאורגן לפי תצורות הנוף והטבע השונות של הפארק, ולא בהכרח לפי המיקום הגיאוגרפי של כל אחת מהן בתחומיו.

יערות המסתורין
יער הגשם של הפארק הוא יער מחטני. העץ השולט בו הוא אשוחית סיטקה, כשבצידו מופיע הארז המערבי האדום. במדרונות שמעל גדלים אשוח דגלאס וההמלוק המערבי. לכל העצים האלה יש כאן נציגים שוברי שיאים, שגובהם מגיע ל-90-60 מטר, והיקפי הגזע שלהם נאמדים ב-15-10 מטר. הודות ללחות הגבוהה ולטמפרטורה הנוחה, קרקעית היער מרופדת בכסות של צומח עשבוני, של שיחים ושרכים: העצים מכוסים בטחבים ובחזזיות, המַקנים ליער גוון ירוק-צהבהב רך.

הודות ללחות הגבוהה ולטמפרטורה הנוחה, קרקעית היער מרופדת בשיחים ושרכים

מִחזור החומרים ביער מהיר: כל עץ מת שנופל על הקרקעית עובר תהליכי פירוק על ידי פטריות וחיידקים, וזרעים של עצים אחרים נושרים עליו ונובטים. כבר בטרם התפרק העץ לחלוטין שולחים הנבטים שורשים, המקיפים אותו כטבעות. אחרי כמה שנים, כשהעץ המת כבר איננו, מתגלה מראה יפה של שורת עצים ישרה, המזכירה שדרה נטועה ביד אדם, ובבסיסה שורשים חשופים לאוויר.

נעים ללכת כאן, ביער ששלווה מהולה באווירת מסתורין אופפת אותו, כשהקולות היחידים ששומעים הם רחש העלים או קולו של עורבני פטפטן. מומלץ ונוח במיוחד לטייל ביער של עמק הו (Hoh), הנמצא דרומית-מערבית למרכז המבקרים הראשי, אבל כדי להגיע אליו, יש להקיף את כל הפארק, בכביש 101. גם כאן יש מרכז מבקרים, קטן יותר וכן מספר שבילים מסומנים, שאורכו של כל אחד מהם מצוין. כך יכול כל מטייל לבחור את המסלול המתאים לו. אתר יפהפה נוסף הוא יער קווינולט (Quinault), הנמצא בדרום הפארק, ליד אגם בשם זהה. יש בו שבילים יפים, וגם אתרי לינה וקמפינג.

יער גשם אינו תצורת הצומח היחידה שמציע הפארק. במרומי ההרים שבו גדלה צמחייה אלפינית, ובקיץ מכסים אותם מרבדי פרחים. הר אולימפוס עצמו אפוף כמעט תמיד עננים. הטיפוס על האולימפוס נועד למקצוענים, ולאחרים מומלץ לעלות לרכס הוריקן (Hurricane Ridge), הנמצא כ-25 קילומטר דרומית-מערבית ממרכז המבקרים הראשי. במקום יש אתר סקי, בגובה 1,000 מטר מעל פני הים, וגם שבילי טיול נהדרים. אזור סטורם קינג (Storm King), הנמצא צפונית-מערבית מרכס הוריקן, כמעט בקו ישר מערבה למרכז המבקרים הראשי, נוח ונגיש יותר לטיולים רגליים קצרים, גם בזמן שההרים מכוסים בעננים.

מים תוססים
כשממשיכים מסטורם קינג מערבה בכביש 101 מגיעים לקטע נהדר, העובר לאורך אגם קרסנט (Crescent Lake), שצורתו, כפי שמורה השם, כחצי סהר. מיד אחרי האגם יוצא הכביש מתחומי הפארק ונכנס ליער הלאומי אולימפיק (Olympic National Forest), שבו מותרת כריתת עצים מבוקרת. פנייה סמוכה שמאלה מובילה, מהלך עשרים קילומטר, אל מעיינות חמים (Sol Duc Hot Springs). פירוש השם Sol Duc הוא "מים תוססים" בניב אינדיאני מקומי, וההיסטוריה שלהם קשורה ליחסים המורכבים שבין האדם הלבן לבין תושבי אמריקה המקוריים. בשנות השמונים של המאה ה-19 ריפא תיאודור מוריץ הלבן אינדיאני אחד, שרגלו נשברה. כאות הוקרה, גילה האינדיאני למוריץ את מיקומם של המעיינות החמים הללו, שהפכו עד מהרה מוקד משיכה לחולים ולסתם תיירים.

חוף ריאלטו בפארק

רצועת החוף של חצי האי נותרה ברובה פראית, ויש בה קטעים נהדרים, שבהם ניתן לטייל רק ברגל, לצפות בגלים המתנפצים אל הסלעים, ועם קצת מזל גם לראות לווייתנים. אפשרות נוספת היא לאסוף כדורי זכוכית הנפלטים מהים. מקורם של אלה במצופים של רשתות דיג יפניות, וכיום הם נדירים למדי. לפני שיוצאים לסיור על החוף, חובה להתעדכן באשר לזמני הגאות והשפל, לשבילים המומלצים ולכללי הבטיחות הנדרשים (לא נעים כשהאוקיינוס מסתער עליך, עם כל הגרופת שהוא נושא, ואין לאן לברוח!). בשל זרמי הים החזקים, השחייה באזור אסורה.

בחוף יש כמה כפרי אינדיאנים, החיים בשמורות ומתקיימים, כאבותיהם, בעיקר מדיג ומליקוט צדפות. בחלק הצפוני של החוף פועל מרכז תרבות, המתעד את מורשת המאקה (Makah), שבט אינדיאנים, שכפרם נחשף לאחר שהיה קבור מאות שנים באדמה. המרכז נמצא במפרץ נֶאה (Neah Bay), ולידו יש מתקני תיירות, כולל אפשרויות לינה. כדי להגיע למפרץ, חוזרים מהמעיינות החמים בכיוון צפון-מערב, עד ל-Sappho, שם פונים ימינה (צפונה) בכביש 113. זה האחרון מצטלב עם כביש 112, שבו פונים בכיוון צפון-מערב, ונוסעים עד מפרץ נֶאה.

מעט צפונית-מערבית משם נמצא כף פלטרי (Cape Flattery), הקצה הצפוני-מערבי של ארצות הברית (מחוץ לאלסקה). מומלץ לטייל גם דרומה משם, מסביב לאגם אוזט (Ozette), ולבקר בכפר הדייגים לה פוש (La Push), שבו חיים בני שבט Quileute. בכפר, הנמצא בערך באמצע חצי האי על הציר צפון-דרום, יש תשתית תיירות, וגם מדגרת דגים וחברה למאכלי ים, והוא מושך אליו גולשי גלים רבים.

צפונית-מזרחית ללה פוש נמצאת העיירה פורקס (Forks) – בסיס טוב לסיורים בפארק. יש בה כמה אכסניות ומסעדות, וגם מוזיאון קטן המוקדש לחוטבי העצים של האזור, ה-Forks Timber Museum. בין המוצגים במקום – בית מגורים של חלוצים מסוף המאה ה-19 וציוד לכריתת עצים. את המסלול שלנו נסיים בקאלאלוץ' (Kalaloch), שעל החוף, ליד הקצה הדרומי-מערבי של חצי האי. גם כאן, כמו בלה פוש, יש חוף יפה, ובו שירותי תיירות ומרכז מבקרים.

הפוסט פארק אולימפיק, וושינגטון – משכן האלים הופיע ראשון במסע אחר

כמו לוח שחמט אדיר, מחולקת וושינגטון לרחובות ערוכים בשתי וערב. את הרחובות חוצות באלכסון חמישים שדרות (הנקראות על שם המדינות בארצות הברית), ובכל מקום שבו חוצה שדרה צומת רחובות – נוצרת כיכר דמוית כוכב. כך התמלאה וושינגטון בעשרות כיכרות. מסורת האנדרטאות של וושינגטון התפתחה למעשה לא רק כדי להנציח את מנהיגי האומה ואת האירועים ההיסטוריים, אלא גם מתוך רצון למלא את הכיכרות הללו בתכנים מכובדים.

לכן גם מומלץ לשוטט בוושינגטון ברגל: בקצה כל רחוב יש סיכוי טוב לראות גן יפה, פסל או אנדרטה מרשימה. לא נוכל למנות כאן את כל 450 האנדרטאות של העיר, וגם די מסובך להגדיר מהי אנדרטה. האם היא רק פסל לזכר מישהו, או גם אבן זיכרון? האם היא יכולה להיות בית או מכלול שלם של גן ובו פסלים, מפלים ומילים חקוקות באבן? בוושינגטון, בכל אופן, תמצאו את כל הסוגים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד וושינגטון די.סי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אגב, רבות מהאנדרטאות פתוחות עד חצות הלילה, ומוארות היטב. כדאי לסייר לידן בשעות החשכה, ולו כדי להציץ במראה היפה (וחוץ מזה, קל יותר למצוא חניה בשעות הללו).

אנדרטת וושינגטון. אסור לבנות מבנה גבוה ממנה בעיר | צילום: משה שי

אנדרטת וושינגטון: אבי האומה
האנדרטה המנציחה את ג'ורג' וושינגטון (Washington Monument), "אבי האומה" והנשיא הראשון (1797-1789), היא המונומנט המרכזי והבולט ביותר בעיר. עוד לפני היותו נשיא, הנהיג וושינגטון את המושבות האמריקאיות במלחמתן לקבלת עצמאות מאנגליה. גדולתו של האיש ניכרת לא רק בתרומתו העצומה להקמתה של ארצות הברית כמדינה עצמאית, אלא גם בעניינים אחרים, כמו יחסו לעבדות. הוא נולד למציאות שבה עבדים הם עובדת חיים זה 150 שנה. עם התבגרותו החל להבין את הרע שבשעבוד, ושחרר מיוזמתו את כל העבדים שהיו שייכים לו עוד לפני ביטול העבדות. בכך היה לאב המייסד היחיד ששחרר את עבדיו. ועוד פרט מעניין: ג'ורג' וושינגטון היה הנשיא היחיד שלא התגורר בבית הלבן, שכן בנייתו לא הושלמה עד אחרי מותו.

האנדרטה שהוקדשה לו מעוצבת כאובליסק קלאסי וחולשת על העיר כולה – אסור לבנות בוושינגטון מעל לגובהה, 169.40 מטר. סביבה יש מרחב פתוח המכוסה דשא מוריק, ומעגל בן חמישים דגלים, כמספר המדינות, מקיף אותה. היא מציינת את אחד מקודקודי "המשולש הפדרלי" – הקודקודים האחרים הם הבית הלבן ובניין הקפיטול, שבו יושב הקונגרס.

את האנדרטה, הבנויה מ־36 אלף אבני גרניט ושיש, תכנן רוברט מילס, ובנייתה החלה בשנת 1848, במימון כספי תרומות של אזרחים. לאחר כמה שנים הופסקה הבנייה בגלל חיכוכים פוליטיים והתרוקנות הקופה, והיא חודשה רק אחרי מלחמת האזרחים, כ־25 שנה יותר מאוחר, ב־1876. חדי העין יכולים להבחין בהבדלי הגוון בין חלקי האובליסק שנבנו בשני השלבים. הביצוע היה שונה מהתוכנית המקורית של מילס (למשל, לא נבנה סביב האובליסק מעגל של עמודים בסגנון קלאסי, כפי שתוכנן), ונראה ששיפר אותה מאוד. האנדרטה נחנכה בשנת 1885, ונפתחה לציבור שלוש שנים אחר כך.

אל פסגת האנדרטה עולים במעלית, אם כי יש גם מדרגות פנימיות – 897 מספרן. גרם המדרגות סגור כיום בפני מבקרים, אבל בעבר יכלו לרדת בו ולקרוא תוך כדי כך את הכתובות החקוקות על 193 אבנים המשובצות באנדרטה, לכבוד אישים, ארגונים ומדינות.

• כתובת:  SW,15th St
• תחנת מטרו: Smithsonian (קו כחול וכתום)
• אוטובוס: קווים מספר 13, 52
• מתי לבוא: בשעות אחר הצהרים, כשאין רוח, מתגלה האנדרטה בכל תפארתה ממדרגות אנדרטת לינקולן, אז ניבטת בבואתה מ"בריכת ההשתקפות" (Reflecting Pool). היא יפה במיוחד בעונת האביב, בעת פריחת הדובדבן, כשמביטים עליה מכיוון "אגן הגאות" (Tidal Pool).
  אתר אינטרנט

אנדרטת ג'פרסון. נבנתה בסגנון ניאו-קלאסי שהיה אהוב על הנשיא השלישי | צילום: דובי טל

אנדרטת ג'פרסון: מנסח הצהרת העצמאות
האנדרטה הזאת (Thomas Jefferson Memorial) מנציחה את תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי (1809-1801), שנודע כאיש אשכולות ברוך כשרונות אשר עסק בעבודות שונות ונגע בתחומים אינטלקטואליים מגוונים טרם הגעתו לכס הנשיאות. הוא היה גנן, ממציא, מדען, אדריכל, מוזיקאי, דיפלומט והוגה דעות, נשא את דגל החינוך לכל והאמין בחופש דת ובהפרדה בין דת למדינה. בהיסטוריה האמריקאית הוא זכור כאחד האבות המייסדים, מגדולי הנשיאים ומי שניסח את הצהרת העצמאות. עם שובו מתפקיד השגריר בצרפת הביא לארצות הברית את סגנון הבנייה הקלאסי. סגנון זה הפך להיות דומיננטי באזור הנשיונל מול (The National Mall) בוושינגטון, וזכה לכינוי סגנון פדרלי.

כנשיא, טיפל ברכישת לואיזיאנה מהצרפתים, מדינה שהכפילה את שטח ארצות הברית. בחסותו נשלחה משלחת בראשותם של קפטן לואיס ולוטננט קלארק להגיע למערב היבשת. פטירתו בגיל 83, כמה סמלי, היתה ביום העצמאות החמישים של ארצות הברית, שעות מספר לפני מות עמיתו, הנשיא השני, ג'ון אדמס. אחת הדוגמאות למעמדו הרם של ג'פרסון בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי היא אמירתו הידועה של הנשיא קנדי, בפני כנס של מקבלי פרס נובל שהתארח בבית הלבן: "זה הריכוז הגדול ביותר של כשרונות שהתכנס בבית הלבן מאז שתומס ג'פרסון סעד כאן לבדו".

כהוקרה לתרומתו לארצות הברית נבחר מקום מיוחד לאתר שינציח את שמו – בגדה הדרומית של "אגן הגאות", בקו ישר מדרום לבית הלבן ולאנדרטת וושינגטון. את אבן הפינה לאתר יצק הנשיא רוזוולט בשנת 1939, והאתר נחנך ביום הולדתו ה־200 של ג'פרסון, בשנת 1943.

האדריכל ג'ון ראסל פופ התחשב בטעמו האישי של ג'פרסון, כפי שבא לידי ביטוי בכתביו, ותכנן את האנדרטה כמעגל של עמודים שכותרותיהם יוֹניות, בסגנון ניאו־קלאסי. במרכז, מתחת לכיפה, ניצב פסל ברונזה של ג'פרסון בגובה שישה מטרים, יצירתו של רודולף אוונס, ועל הקירות חקוקים דבריו, הלקוחים ממגילת העצמאות. מספרים שבוני האתר שיבשו בכוונה את ציטוטיו של ג'פרסון החקוקים על הקירות, כאות מחאה על כך שלא הוקצה להם מרחב הולם לכתיבתם.

• כתובת: East Basin Drive, SW
• תחנת מטרו: Smithsonian (קו כחול וכתום)
  
• מתי לבוא: בכל עונות השנה. המקום יפה במיוחד באביב, בעת פריחת הדובדבן. כל שעות היום מתאימות לביקור
  אתר אינטרנט
  

 

פסלו העצום של לינקולן נמצא בתוך מבנה אדיר דמוי מקדש | צילום: משה שי

אנדרטת לינקולן: מבטל העבדות
בהמשך הקו המוביל מהקפיטול לאנדרטת וושינגטון נמצאת אנדרטת אברהם לינקולן (Lincoln Memorial), שהיה ללא ספק אחד מגדולי הנשיאים. הוא לחם למען שני עקרונות יסוד בחיים האמריקאיים: "הברית היא אחת ואינה ניתנת להפרדה", ו"כל בני האדם נולדו שווים". בשם עקרון שימור הברית בין מדינות הפדרציה (כך כונתה אז ארצות הברית) שקבע, הנהיג לינקולן את מדינות הצפון במלחמת האחים העקובה מדם (1861־1865) נגד 11 מדינות הדרום שפרשו מן הפדרציה. בשנת 1863 הכריז לינקולן על ביטול העבדות בארצות הברית. כעבור מאה שנה בדיוק בחר מרטין לותר קינג, מנהיג האפרו־אמריקאים שנאבק נגד אפלייתם בחברה האמריקאית, לשאת את נאומו המפורסם "יש לי חלום" על מדרגות אנדרטת לינקולן.

האתר שנבחר להקמת האנדרטה תאם את תוכניתו המקורית של פייר ל'אנפאן – מי שתכנן בשנת 1790 את הבירה וושינגטון – להשאיר מרחב פתוח מבניין הקפיטול ועד לנהר פוטומק. האזור נקרא פארק פוטומק המערבי (להבדיל מהמזרחי, שנמצא בקצה חצי האי הבולט לתוך הנהר). בניית האנדרטה, שתכנן האדריכל הנרי בייקון, החלה בשנת 1914 ונמשכה שמונה שנים. היא עשויה משיש שהובא מקולורדו ומאבן גיר מאינדיאנה, ומזכירה בצורתה מקדש: מדרגות האנדרטה מובילות אל המפלס המרכזי, שעליו הוקם מבנה של עמודים בסגנון ניאו־קלאסי בעלי כותרות דוריות. 36 עמודים תומכים במבנה – כמספר המדינות בארצות הברית בימי נשיאותו של לינקולן. שמותיהן חקוקים בתוך המבנה, ושמות 12 המדינות שנוספו עד לחנוכתו חקוקים גם הם. בכיכר שבחזית האנדרטה חקוקים שמותיהן של שתי המדינות האחרונות שצורפו לארצות הברית – אלסקה והוואי.

בתוך המבנה האדיר ניצב פסלו של לינקולן, שתוכנן על ידי הפסל דניאל צ'סטר פרנץ'. הוא גולף בידי האחים פיקירילי מ־28 גושי שיש שהובאו ממדינת ג'ורג'יה. במקור הוא תוכנן למחצית מגודלו העכשווי, אך לבסוף הוכפל לממדים של 5.8 מטרים גובה ו־5.8 מטרים רוחב, כדי שלא יתגמד בחלל שיצר הבניין. הפסל מתאר את לינקולן יושב, וממדיו אמורים לסמל את גדולתו ואת עוצמתו המוסרית של האיש. על קירותיו הפנימיים של המבנה חקוקות ציטטות מנאומו של לינקולן בטקס הכתרתו השנייה לנשיאות. כמו  כן מופיעות שם ציטטות מנאום גטיסברג, שבו הביע כבוד לנופלים משני הצדדים במלחמת האזרחים והדגיש שבארצות הברית תשרור החירות לנצח.

• כתובת:  NW,23rd St
• תחנת מטרו: Foggy Bottom
  מתי לבוא: בשעות הבוקר נגלה לעיני המתבונן מראה יפה של האנדרטה, בעיקר אם מביטים עליה מכיוון אנדרטת וושינגטון, אז נשקפת תמונת הראי שלה ב"בריכת ההשתקפות".
  אתר אינטרנט

 

פסל של רוזוולט ולצידו כלבתו האהובה פאלה. האנדרטה לזכרו היא ההפך הגמור ממה שביקש לעצמו  | צילום: אייסטוק

אנדרטת רוזוולט: היציאה מהשפל הגדול
פרנקלין דלאנו רוזוולט הנהיג את ארצות הברית במשך 12 שנה (1945-1933), בתקופה מהקשות בתולדותיה. תחילת כהונתו כנשיא היתה בימי השפל הגדול (חלק מהמשבר הכלכלי הנורא שפקד את העולם), כשהאבטלה הפכה לבעיה המרכזית של החברה האמריקאית. רוזוולט הציל את המדינה מהתמוטטות ואת העם מהידרדרות חברתית הרת אסון. בעוד שהתשובה למשבר בדמוקרטיות האירופיות היתה פנייה לטוטליטריות, השכיל רוזוולט לשמר את הדמוקרטיה באמצעות מדיניות "המערך החדש" (New Deal), שעיקרה פיקוח ממשלתי על הכלכלה ושירותי הבנקאות, וייזום עבודות ציבוריות. כך יצר מקומות עבודה, הוביל לרפורמות בזכויות אזרח ובשירות הציבורי, והקים את הביטוח הלאומי. משנת 1941 הנהיג רוזוולט את ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שאליה נשלחו 16 מיליון חיילים אמריקאים. יחד עם הסיוע הכלכלי והצבאי האמריקאי – הוכרעה המלחמה.

לתפקידיו העיקריים – מושל מדינת ניו יורק ונשיא ארצות הברית – נבחר רוזוולט לאחר שכבר היה משותק כתוצאה ממחלת פוליו. נחישותו להתמודד על תפקידים אלה מעידה על אישיותו לא פחות מהצלחותיו בעת משבר. הוא גם נהג להעביר את מסריו לציבור באמצעות הרדיו: סדרת נאומיו נקראה "שיחות ליד האח", ובהם נשא דבריו אל העם.

האנדרטה לרוזוולט (Franklin Delano Roosevelt Memorial) היא ההפך הגמור ממה שביקש לעצמו. בעודו בחייו התבטא בנושא, וציין שאם תוקם אנדרטה לזכרו, הוא היה מעדיף גוש אבן שיונח במרחב הפתוח של העיר. במקום אבן זיכרון צנועה הוקם גן רחב ידיים, המחולק לארבע חצרות, כל אחת מוקדשת לתקופה בנשיאותו. בין החצרות מפרידים קירות של גרניט אדום, שעליהם חקוקים קטעים מנאומיו, המעוררים געגוע לסוג מנהיגות שכנראה עבר מעולמנו. הגן כולו הוא אנדרטה: יש בו שטחים מרוצפים וכרי דשא, עצי דובדבן, מפלים, בריכות ופסלים. נוסף על פסל רוזוולט היושב (ולידו פאלה, כלבתו האהובה), יש פסל של מובטלים בתור לחלוקת מזון ופסל של אזרח המאזין לרוזוולט ברדיו. קיר בחצר הרביעית מוקדש לאלינור רוזוולט, אישה רבת פעלים הראויה לאנדרטה בזכות עצמה, לאו דווקא בשל היותה אשת הנשיא. היא פעלה למען זכויות האדם וכיהנה כשגרירת ארצות הברית באו"ם.

אף שלא לפאר כזה ייחל רוזוולט, ביקור באנדרטה לזכרו הוא מהמרגשים ביותר בוושינגטון, ובעיני הינו בחזקת חובה. היא תוכננה על ידי האדריכל לורנס הלפרין, ואמנים רבים השתתפו בהקמתה. מיקומה מעיד על חשיבותה – באזור פארק פוטומק המערבי, בין "אגן הגאות" והנהר ובין אנדרטאות ג'פרסון ולינקולן. אפשר וכדאי לשלב את הביקור בשלוש האנדרטאות.

נקודת ביקורת נגד המתכננים היתה על הימנעות מאזכור הנאצים כצד הרע במלחמת העולם, והתעלמות מאחד הנאומים המפורסמים של רוזוולט אחרי ההתקפה היפנית בפרל הרבור ("יום שייזכר לדיראון עולם"). המבקרים ראו בהימנעות מאזכור יפן וגרמניה ניסיון להיות "פוליטיקלי קורקט" – על חשבון האמת ההיסטורית.

• כתובת: West Basin Drive
• תחנת מטרו: Smithsonian (קו כחול וכתום)
  
• מתי לבוא: בשעות אחר הצהריים האווירה נעימה, אך כל שעות היום יפות לביקור
  
• אתר אינטרנט

בית הקברות בארלינגטון. מאות אלפי קברים של חללי מלחמות | צילום: משה שי

בית הקברות הלאומי בארלינגטון: לכבוד רוח האדם
יותר מ־280 אלף גברים ונשים הובאו למנוחת עולם בבית הקברות הלאומי בארלינגטון (Arlington  National Cemetery). הקברים הראשונים יועדו לחללי מלחמת האזרחים, אך יותר מאוחר הועברו אליו גם חללי המלחמות הקודמות, וכיום קבורים בארלינגטון חללים מכל המלחמות של ארצות הברית, עד מלחמת עיראק האחרונה. כ־3,800 מהקבורים במקום הם עבדים משוחררים, שעל מצבותיהם נכתב "אזרח". באתר, שיותר מארבעה מיליון מבקרים בו מדי שנה, יש אנדרטאות רבות ליחידים ולקבוצות, אבל אפשר להתייחס לשדה הקברים הענקי כאל אנדרטה אחת גדולה. כל אחד יכול לבחור עבורה את הכותרת: האם זו אנדרטה לגבורה ולהקרבה למען אידיאלים? או דווקא לסכלותו של האדם, שטרם השכיל לשלוט ביצר המלחמה וההרס? ואולי זו אנדרטה המציינת את מורכבותו של האדם – שגבורה, אומץ, נאמנות וחוכמה מעורבים אצלו באינסטינקטים שבהם טרם למד לשלוט.

אף שארלינגטון נמצא כבר בשטחה של מדינת וירג'יניה, בית העלמין והאנדרטאות קשורים לוושינגטון הבירה מבחינה היסטורית ורגשית. גשר הזיכרון (Memorial Bridge) ודרך הזיכרון (Memorial Drive) יוצרים את הקשר הפיזי ביניהם, ויש הרואים בהם הרבה יותר מחיבור פיזי – סמל לקשר החדש בין הצפון לדרום. לדעתי, ביקור בוושינגטון אינו שלם אם לא מבקרים כאן.

עם המפורסמים שבאתרי הזיכרון של ארלינגטון נמנים מצבת החייל האלמוני, האנדרטה לחללי המארינס, האנדרטה לנשים החיילות וקברי האחים קנדי, שמצטיינים בצניעותם. סביב קברי הנשיא קנדי ורעייתו חקוקים קטעים מנאומיו המפורסמים. אלמנתו היא שהדליקה את אש התמיד שליד הקבר.

מצבת החייל האלמוני היא גוש שיש במשקל שבעים טונות. משמר כבוד צועד לידו ללא הפסק, וכמה פעמים ביום מתקיים טקס להחלפת המשמר. המצבה מנציחה את הנופלים במלחמות העולם, במלחמת קוריאה ובווייטנאם, ואמורים להימצא בתוכה שרידיהם של ארבעה חיילים אנונימים – אחד מכל מלחמה. בפועל, גופת החייל מווייטנאם זוהתה בינתיים, ונשלחה למנוחת עולמים בעיר הולדתו.

האנדרטה לחללי המארינס היא אולי המצולמת ביותר בארלינגטון. היא מתארת שישה לוחמים (חמישה חיילי מארינס ואיש הצי) מניפים את דגל ארצות הברית לאחר הניצחון בקרב על האי איווֹ־ג'ימה (Iwo Jima) במלחמת וייטנאם. רעיון האנדרטה נלקח מתצלום של האירוע ההיסטורי, שנעשה בידי ג'ו רוזנטל, צלם עיתונות יהודי. התצלום זיכה אותו בפרס פוליצר. על פי הסיפור, בין ששת החיילים שדגמנו עבור הפסל פליקס דה־וולדון היו שלושה שהופיעו בתצלום המקורי. שלושת האחרים נהרגו. הפסל, בגובה כ־24 מטר, מרשים ביותר.

האנדרטה לנשים החיילות נבנתה לכבוד 1.8 מיליון נשים ששירתו בחילות ארצות הברית בכל מלחמותיה. חלקה הקדמי של האנדרטה בנוי בצורת חצי מעגל, שגובהו עשרה מטרים. סגנונו הקלאסי כולל סמלים ומוטיבים רבים הלקוחים מתרבויות יוון ורומא. מאחוריו ניצב מרכז הסברה, ובו מוזיאון עם תצוגות ופרטים על הסיפורים האישיים של החיילות. על לוחות זכוכית צרובים קטעים שנאמרו ונכתבו על ידי הנשים. בחזית המבנה המעוגל יש רחבה עם בריכה, שאליה מגיעים מים ממזרקה המסמלת את החיים. הבריכה שאליה מתנקזים המים מסמלת את איסוף כל הסיפורים האישיים המגולמים באנדרטה להיסטוריה קולקטיבית של תרומת הנשים לצבאות ארצות הברית.

• כתובת: בית הקברות הלאומי נמצא מעבר לנהר הפוטומק, במדינת וירג'יניה
• הגעה: לארלינגטון ניתן להגיע במטרו מוושינגטון (בקו הכחול)
  
• מתי לבוא: בקיץ (החם מאוד בוושינגטון) עדיף להתחיל את הסיור בבוקר, מאחר שביקור בכמה אתרים בארלינגטון כרוך בהליכה רגלית.
  
• אתר אינטרנט

מבקרים באנדרטה לחללי מלחמת וייטנאם. שמות כל הנופלים חקוקים באופן זהה כדי לסמל שכולם שווים במותם | צילום: משה שי

אנדרטה לחללי מלחמת וייטנאם: לכל איש יש שם
האנדרטה (The Vietnam Veterans Memorial) נמצאת למרגלות אנדרטת לינקולן. יותר מכל היא מסמלת את הזדהותו של העם האמריקאי עם לוחמי וייטנאם, שנשלחו בשם ארצם למלחמה במדינה רחוקה (1955־1975), שקרעה את החברה האמריקאית, הפילה נשיא והשאירה צלקת בלב העם. עם שובם של הלוחמים הם זכו ליחס מתנכר, אף שההחלטה לשלוח אותם לשדה הקרב התקבלה בוושינגטון. ארגון ותיקי מלחמת וייטנאם נאבק מאז להכרה בחיילים שחזרו ויזם את הקמת האנדרטה בשנת 1982.

מזמיני האנדרטה ביקשו לבטא כמה רעיונות: ראשית, הם לא הסתפקו בהנצחה תחת כותרת כללית, סתמית, אלא ביקשו ששמותיהם של כל חייל וחיילת שנפלו, שנעדרו או שלא חזרו מהשבי יונצחו באופן אישי ויהיו חקוקים על האנדרטה. הם ביקשו אנדרטה לבני האדם, שלא תהיה בה שום אמירה פוליטית, ושתביא את המסתכל בה להתבוננות פנימית ולמחשבה. בהיבט האסתטי והתכנוני, האנדרטה היתה אמורה להתמזג בסביבתה, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת התוכן.

הצעתה של סטודנטית בת 21 בשם מאיה יינג לין נבחרה לאנדרטה. היא בנויה משני קירות משולשים, עשויים גרניט שחור מלוטש, המחוברים ביניהם בזווית של 125 מעלות. יש המפרשים את צורתה כאוהל, יש הרואים בה צלקת על פני האדמה. חודו של קיר אחד פונה לכיוון אנדרטת וושינגטון וחודו של הקיר השני פונה לאנדרטת לינקולן. על הקירות חקוקים שמותיהם של 58,191 חללים ונעדרים, לפי תאריך מותם, נפילתם בשבי, או היעלמם בשדה הקרב. השמות מסודרים כך שהם יוצרים מעגל: שם החלל האחרון כתוב ליד ראשוני הנופלים. כל השמות חקוקים באותן אותיות, ללא קשר לדרגה. כולם שווים בעת מותם. סימון מיוחד מציין אם מדובר בחלל (מעוין), נעדר או שבוי שלא חזר (צלב). אם נעדר או שבוי חזר חי – מקיפים את שמו בעיגול, כסמל לחיים. אם נודע שנעדר או שבוי נפל חלל – משנים את הצלב למעוין.

גאוניותה של האנדרטה בפשטותה. היא אינה מפוארת, אבל לנוכח השמות הרבים, היא מרגשת כל אדם המתבונן בה. לזה בדיוק התכוונה המתכננת, באומרה: "השמות יהיו האנדרטה". אבל יש בה משהו נוסף – עם המתים והנעדרים משולבים בה החיים: בקירותיה החלקים כזכוכית משתקפים – על רקע השמות – המבקרים באתר, העצים והמדשאות שמסביב. נוגע ללב לראות את בני משפחות החיילים מניחים פרחים או שי צנוע כלשהו ליד המקום שבו חקוק השם של יקירם, או מעתיקים את שמו על נייר. כאן, בניגוד לאנדרטאות של ראשוני האומה, הכאב עדיין חד, טרי, אישי מאוד.

רבים התקשו לקבל אנדרטה אבסטרקטית, וביקשו משהו מוחשי יותר. כדי לכבד את רצונם הוצב באתר פסל המתאר שלושה חיילים המייצגים את הקבוצות האתניות העיקריות בחברה האמריקאית – לבן, אפרו־אמריקאי והיספני. במרחק מאה מטר משם הוצב פסל נוסף לכבוד כ־11 אלף הנשים ששירתו בווייטנאם. מתוארת בו אחות המטפלת בחייל פצוע (תשעים אחוז מהחיילות היו בכוחות הרפואיים). שני הפסלים הם חלק מהמכלול של אנדרטת חיילי וייטנאם.

• כתובת: Bacon Drive & Constitution Ave
• תחנת מטרו: Foggy Bottom
• מתי לבוא: בשעות היום, כאשר נגלה המראה היפה של השתקפות האנשים והסביבה בקירות האנדרטה החלקים.
• אתר אינטרנט

הפוסט וושינגטון: בעקבות אתרי מורשת הופיע ראשון במסע אחר

ילוסטון (Yellowstone), הפארק האמריקאי הראשון, הוא גם המפורסם בפארקים של ארצות הברית. הוא משתרע על פני כ-8,987 קילומטרים רבועים, יותר משליש שטחהּ של מדינת ישראל. רוב חלקיו נמצאים במדינת ויומינג, אבל הוא גולש מעט למונטנה ולאיידהו השכנות.

הפארק כלול ברשימת אתרי השימור בעלי החשיבות העולמית (World Heritage Sites) של האו"ם, והוכרז כשמורת ביוספירה בינלאומית. בתחומיו יש מגוון נופים – פסגות גבוהות המכוסות שלג עד, יערות, אגמים, נהרות, קניון גדול ומפלי מים. אך עיקר פרסומו בא הודות לתופעות ההידרותרמיות המתגלות בו: גייזרים מתפרצים, שלוליות בוץ מבעבעות, "פומארולים" – בורות שמהם נפלט קיטור, מעיינות חמים ובריכות צבעוניות, שגוניהן נוצרים על ידי אצות.

הפארק שוכן ברמה גבוהה – כ-2,200 מטר ויותר מעל פני הים, באזור בעל היסטוריה וולקנית עשירה. האירוע הוולקני האחרון התרחש כאן לפני כ-600,000 שנה, והותיר אחריו קלדרה (שקע גדול שנוצר מהתמוטטות ושקיעה של הר געש שלם, בעקבות התפרצות עצומה, סופר-וולקנית) ענקית, המשתרעת בחלק הדרומי של הפארק, ותופסת כארבעים אחוז משטחו.

גם ההיסטוריה האנושית של האזור מעניינת. במשך שנים רבות חיו כאן בני השוֹשוֹנים, שהתקיימו על ציד של כבשי בר, והמשיכו לנוע רגלית גם כאשר אינדיאנים אחרים רכבו על סוסים. ג'ון קולטר, האירופאי הראשון, הגיע לכאן ב-1807, אבל רק 65 שנה מאוחר יותר הוחלט לשמר את האזור. על רשות הפארקים הוטלה משימה כמעט בלתי אפשרית: לשמר את החי ואת הנוף, אך גם לפתח את התיירות ולאפשר לציבור הרחב להגיע למקום ולחזות בפלאי הטבע. ככל שגדל מספרם של התיירים המבקרים בפארק (כיום מדובר בכארבעה מיליון בשנה), כך קשה יותר לשמור על הטבע והנוף של ילוסטון. במרוצת השנים נסללו בפארק כ-500 קילומטר כבישים, נכבשו וסומנו 1,600 קילומטר של שבילים, והוקמו גשרוני עץ רבים, כדי לאפשר למבקרים לצפות בתופעות הטבע הייחודיות.

אגם ילוסטון, אחד האגמים הרבים בפארק | צילומים בכתבה: רשות הפארקים האמריקאית NPS

דרך שכולה נוף
אל פארק ילוסטון, שמרבית הכבישים המובילים אליו פתוחים מתחילת מאי עד ראשית אוקטובר, ניתן להגיע בדרכים שונות. ממזרח, מכיוון דקוטה הדרומית, ניתן להגיע לפארק בכביש 20, העובר דרך העיירה הציורית קודי (Cody), והופך במערבו לכביש 14, ובהמשך לכביש 16. מדרום, ניתן להגיע לילוסטון בכביש 191, העובר דרך העיירה ג'קסון (Jackson) ופארק גרנד טטון (Grand Teton), והופך בהמשכו לכביש 89. אם אתם מגיעים ממערב (מאיידהו), עליכם לנסוע בכביש 20, העובר דרך העיירה ווסט ילוסטון (West Yellowstone) שבמונטנה. מצפון (ממונטנה) ניתן להגיע לפארק בכביש 89, העובר דרך הכפר גרדינר (Gardiner). ואולם, הכניסה מכיוון צפון-מזרח היא המרתקת ביותר. כדי לנסוע בדרך זאת, יש להגיע תחילה לעיירה בילינגס (Billings) שבמונטנה, שבה פועל שדה תעופה. אחרי שנוחתים בו, ממשיכים ברכב שכור בכביש 212, המוביל לילוסטון.

קשת כפולה מעל שני המפלים שבערוץ נהר הילוסטון

הדרך הזאת ארוכה ולא קלה – כ-200 קילומטר עד הכניסה לפארק, וכמאה קילומטר נוספים עד לשער הצפוני שליד גרדינר, אבל הנוף המרהיב הנשקף ממנה מהווה יותר מפיצוי נאות. הכביש מטפס דרך יערות אל נוף אלפיני של גושי קרח, ערימות שלג ואגמים. הוא חוצה את מעבר "שן הדוב" (Beartooth Pass), הנמצא בגובה של כ-3,337 מטר מעל פני הים, ומציע תצפית נהדרת.

לפני הכניסה לפארק עוברים בקוק סיטי (Cooke City), עיירה נחמדה, שבה יש מעט אפשרויות לינה, חנויות למזון ובתי כלבו בנוסח המערב. באלה ניתן לקנות כמעט כל דבר, מסבון, דרך אוכפים ומגפיים ועד חכות לדיג הטרוטה ומצנפות דייוויד קרוקט. אלה האחרונות קרויות על שמו של צייד שנהג ללכוד באזור דביבונים וחיות פרווה אחרות, ולהכין מעורן כובעים. כיום מכינים את המצנפות הללו מחיקויים סינתטיים של פרוות דביבון.

כביש 212 סגור מאמצע אוקטובר עד סוף מאי, למעט הקטע המערבי מקוק סיטי למאמות' (Mammoth), הפתוח בכל ימות השנה. אם בחרתם להגיע לפארק בדרך זאת, עליכם להקצות לנסיעה כארבע שעות.

אגן הגייזר העליון. אתרי הגייזרים של ילוסטון מספקים הצצה מרתקת למתרחש מתחת לפני הקרקע

מים, מים, ועוד מים
הכביש הראשי של הפארק, ה-Grand Loop Road, שאורכו 229 קילומטר, מתפרש בצורת הספרה 8, ויש להקדיש לפחות יום לכל אחת משתי ה"לולאות" המרכיבות אותו. השילוט לאורכו מעולה, וכולל גם הסברים לסיור עצמי. בכניסה לפארק ובכל אחד מארבעת מרכזי המבקרים שבו ניתן לקבל מפת שבילים ואתרים, וכן את כתב העת של ילוסטון. זה כולל עדכונים על הנעשה בשטח: מצב הדרכים, מחקרים המתבצעים בפארק, מידע על בעלי חיים ועוד. טלפון מרכז המבקרים הראשי: 1-307-3447281

הלולאה הדרומית של הכביש מובילה אל אתרי הגייזרים – אגן גייזר נוריס (Norris Geyser Basin), אגן הגייזר התחתון (Lower Geyser Basin), אגן הגייזר העליון (Upper Geyser Basin), וכמובן ה"זקן הנאמן" (Old Faithful) המפורסם. במרכז המבקרים הסמוך ניצב לוח, שעליו רשומים זמני ההתפרצות המשוערים של הגייזר הזה. כדאי להתעדכן גם בזמני ההתפרצות של גייזרים אחרים, פחות ידועים אבל לא פחות יפים, ובהם ה"גרנד גייזר" (Grand Geyser) וה"סטימבואט" (Steamboat). זה האחרון, הגייזר שזרם המים שלו הוא הגבוה ביותר בעולם (כתשעים מטר), נמצא באגן נוריס, ומתפרץ לעיתים רחוקות, פעם אחת לשנה, ולעיתים בתדירות נמוכה אף יותר.

ערפילים מעל הקניון הגדול של נהר ילוסטון

אתר מומלץ אחר הוא הקניון הגדול של נהר ילוסטון. לאורך עשרות קילומטרים חפר כאן הנהר ערוץ שעומקו כ-400 מטר ויצר שני מפלים יפים. קירות הקניון מכילים אפר וולקני, שמקורו בהתפרצויות הגעשיות שאירעו באזור, והוא המַקנה להם צבע צהוב. מכאן גם שם הפארק – "הסלע הצהוב". אם זמנכם קצר, כדאי לכם להגיע לפחות לנקודות התצפית שמשני צידי הקניון, ולהתבונן במפל העילי, 33 מטר גובהו. אם עיתותיכם בידיכם, מומלץ מאוד לרדת באחד השבילים היפים ולצפות גם במפל התחתון, הנופל מגובה 94 מטר.

בלולאה הצפונית מומלץ לנסוע בכביש המזרחי, לעלות ברגל לכיוון פסגת הר וושבורן (Washburn; לא חייבים להשלים את המסלול, הדורש כמעט יום שלם), או לרדת למפל טאוור (Tower Fall). מכאן ניתן להמשיך מערבה, עד המעיינות החמים מאמות' (Mammoth Hot Springs; טמפרטורת המים של החם שבהם מגיעה ל-74 מעלות צלזיוס), ולשוטט בשבילים שבין הבריכות הצבעוניות המהממות, המסודרות במעין מדרגות.

דוב משוטט לצד כביש בפארק. הדובים נראים חביבים ולא מזיקים, אבל הם עלולים להיות מסוכנים ואסור להאכיל אותם

לילוסטון באים גם כדי לראות בעלי חיים, הנמצאים כאן בשפע. בין השאר תוכלו לראות כאן ביזון אמריקאי, אייל אמריקאי, צבי פרדי, אייל הקורא, דובי גריזלי, דובים שחורים, כמה מינים של כבשים, זאבים, קויוטים ומרמיטות – מין מכרסם, הנפוץ מתחת לגשרוני התצפית של ה"זקן הנאמן". יש להימנע מהאכלת הדובים, שכן הם אולי נראים מתוקים וחביבים, אבל הם בהחלט עלולים להיות מסוכנים.

בבריכות ובמעיינות החמים שבפארק התגלו חיידקים המסוגלים לשרוד בטמפרטורות הגבוהות ובחומציות של המים. הם הוגדרו כקבוצה מיוחדת, Archaeobacteria, ויש מדענים הממיינים אותה כממלכה נוספת, שישית, בעולם החי. לדבריהם, חיידקים אלה שייכים לקבוצה שמקורה בשלב מוקדם בהיווצרות החיים על פני כדור הארץ.

שביל החלב מעל אתר המעיינות החמים מאמות'

בלב הפארק נמצא כפר הקניון (Canyon Village), המספק מגוון שירותים למטיילים, ובו גם מרכז מבקרים. אפשרויות לינה יש גם במוקדים נוספים, כמו, למשל, באתרי הקמפינג, שהביקוש להם גדול. מלונות ואכסניות יש גם בגרדינר, בקוק סיטי, ובעיקר בווסט ילוסטון. פרטים נוספים על הפעילויות השונות בילוסטון, מקומות לינה ואוכל, מסלולי טיול ועוד תמצאו באתר של רשות הפארקים האמריקאית.

הפוסט ילוסטון – עולם ומלואו הופיע ראשון במסע אחר

טיול זה הרפתקה. זה התנסות בדברים חדשים. זה חופש. זה אדרנלין. כל זה נכון, אבל לצד הכיף הטיול טומן בחובו גם סכנות. שורה של אסונות שפקדו בשנים האחרונות מטיילים ישראלים בחו"ל, האחרון שבהם הוא מותה של תמר שחק, שגופתה נמצאה בעיר ארקיפה בדרום פרו, כ-1300 קילומטרים מלימה הבירה, מזכירה לנו שביציאה לטיול יש כמה כללי בטיחות שחשוב להקפיד עליהם. חיים קרופך, מדריך טיולים בכיר, שטייל רבות בדרום אמריקה ונקלע לא אחת לסכנות במהלך טיוליו, נותן כמה עצות חשובות שיעזרו לכם לחזור הביתה בשלום.

1. לעולם אל תטיילו לבד. רצוי לטייל בחבורה של ארבעה-חמישה מטיילים. אם אין ברירה, אפשר לטייל בזוג, אך לעולם לא לבד! למטיילות – ישנם אזורים בהם לא רצוי לטייל – גם בקבוצה – ללא ליווי גברי. במקומות מסויימים התרבות המקומית רואה בנשים שמטיילות לבד טרף קל.

2. הצטיידו כהלכה. ביציאה לטרק יש להצטייד מראש בלבוש חם ובהגנה מפני הגשם. חשוב להצטייד במזון ובשתייה בכמות העולה על הצריכה הצפויה – בטרק שורפים הרבה אנרגיה, לפעמים הוא נמשך יותר מהמתוכנן ולפעמים טועים בדרך, וצריך להיות מוכנים לכל אפשרות. אל תזלזלו בפרטי הציוד ה"קטנים" – חומר דוחה יתושים, קרם הגנה מהשמש, ציוד עזרה ראשונה, גפרורים, פותחני קופסאות, משקפת ועוד.

3. עדכנו את מי שנשאר מאחור. בכל מסלול, אבל בעיקר במורכבים שבהם, יש לוודא שמישהו נשאר מאחור ויודע את המסלול המתוכנן ואת מועד החזרה הצפוי, והוא עירני בכדי להזעיק מחפשים במידה והמטיילים לא חוזרים במועד.

4. קחו מדריך לדרך. יש טרקים המחייבים שכירת מדריך מקומי מנוסה, מסיבות שונות – תנאי מזג אוויר, גובה רב, תנאי שטח קשים ועוד. בפרו למשל, חייבים לשכור מדריך מקומי כשיוצאים לטרקים באזור הוארז או בהרים שבאזור קוסקו.

5. טעיתם? עצרו או חזרו אחורה. אם טעיתם בדרך, אסור להמשיך ללכת! הפתרון הטוב ביותר הוא לחזור לנקודה האחרונה בה הייתם בטוחים במיקומכם ושם להחליט על ההמשך – חזרה לנקודת ההתחלה או השלמת הנתיב המתוכנן. גם אם טעיתם, אל תיכנסו ללחץ! שבו במקום ונסו להירגע. במקרה זה, יש חשיבות למזון שאתם אורזים לדרך – חפיסת שוקולד יכולה לעזור במצבי לחץ.

6. סעו רק ברכב המתאים לנתיב. לעולם אל תסעו בשביל/דרך הצרים מדי לרכב! בנוסף, בנסיעה ברכב יש לתת את הדעת על מזג האוויר הצפוי, אפשרויות של הצפת הדרך או הפיכתה לחלקלקה מבוץ, אזורי דרדור סלעים, שטפונות ועליית גובה פני הנהר, גל-גאות בחוף או במפרץ צר ועוד.

7. שימו לב למזג האוויר. גם אם ביום היציאה לטרק השמיים כחולים ואין עננים, זה עשוי להשתנות. אסור לצאת לדרך אם המקומיים מזהירים מפני שינוי במזג האוויר, שינוי שעשוי להוות סכנה למטיילים.

8. אסור לחרוג משבילים מסומנים! הדבר נכון הן בהרי הרוקי בקנדה והן בדרום אמריקה.

9. היזהרו משודדים. במידה ודרככם נחסמה על ידי מקומיים עוינים, שודדים, ומתחזים לחיילים או לשוטרים – אין לשחק את המאצ'ו הגיבור! עדיף לתת את הארנק ולקוות שבזה תסתיים הפרשה. השודדים לחוצים ואצבעם קלה על ההדק. ותרו על הצדק והכבוד העצמי ואל תעמידו במבחן את העצבנות של השודדים.

10. אספו מידע. יש שפע של מקורות מהם ניתן לאסוף מידע לפני הטיול ובמהלכו: אתרי אינטרנט, ספרים, מטיילים שזה עתה חזרו מטיול דומה, החנות שמוכרת לכם ציוד, האכסניה המקומית, המקום בו אתם נרשמים לטרק ועוד. אל תפספסו שום הזדמנות לאסוף מידע.

והכי חשוב: זכרו שלא ניתן לצפות מראש את כל התרחישים הצפויים בטיול. לכן, בנוסף לכללי הזהירות שנכתבו כאן, אין תחליף לשכל הישר, לזהירות ולאחריות.

הפוסט טיפים לטיול בטוח בדרום אמריקה הופיע ראשון במסע אחר

אין נביא בעירו, אמר פעם מישהו. מישהו שכנראה לא הכיר את אנטוניו גאודי. שמו של האדריכל והאמן שחי, יצר ומת בברצלונה קשור בה לעד. אי אפשר לדמיין את העיר הזאת בלעדיו.
מכל אמני האסכולה הקטלאנית של האר-נובו (Art-Nouveau), שנקראה כאן המודרניסמה (Modernisme), היה גאודי הבן הנאמן, שלא נטש את העיר. אמנים אחרים עלו לרגל לפריז וחזרו לאחר שרכשו ידע וניסיון, ולאחר ששמם יצא למרחוק. גאודי נשאר בברצלונה, פילס את דרכו לצמרת האמנותית שלה והטביע את חותמו. הוא השאיר לה את מורשתו ואת ירושתו: מיליוני תיירים באים אליה מדי שנה לחזות ביצירותיו ותורמים בכך לכלכלת העיר.

האסתטיקה של הטבע
גאודי נולד ב-25 ביוני בשנת 1852 אל חיים מלאי צער – שניים מאחיו נפטרו בילדותם, ואח שלישי, רופא במקצועו, נפטר זמן קצר לאחר סיום לימודיו. המוות המשיך להכות במשפחתו והוא שכל את אמו, את אחותו הבכירה, ובגיל מאוחר יותר, את אחייניתו.

גם חיי האהבה שלו היו כנראה עניין לא קל, וידוע רק על רומן אחד, שלא עלה יפה. בסופו של דבר, היתה לו רק אהבה אחת גדולה, ולה הקדיש את כל חייו: הארכיטקטורה.

מגיל צעיר נהג גאודי לשוטט בטבע הפתוח. מטעמי בריאות, לא יכול היה להשתתף במשחקיהם של בני גילו. את מרצו השקיע בטיולים, ואלה אפשרו לו התבוננות מעמיקה בסביבה. הוא התקרב לטבע, ובהשפעתו דגל בתהליך המכונה "בנייה אורגנית", שלפיו רעיון מצטרף לרעיון, רעיון צומח מרעיון ומשתנה תוך כדי צמיחתו.

מהתבוננותו בטבע הסיק גאודי כי הקווים השולטים בו מתפתלים כצמחים מטפסים ומתעגלים כגלי הים (ואמנם גם בהתבוננות מדעית בטבע, מתברר שמעטים בו הקווים הישרים). את הטבע הזה הוא הביא לעבודתו.

למראה יצירותיו של גאודי, מעוררת דרך ראייתו את הסביבה התפעמות והשתאות. תפישתו המרחבית החלה להתפתח בעודו ילד, כאשר התבונן באביו, שעסק בבניית דודי הסקה וצנרת מנחושת, מלאכה שחייבה תכנון נפח ומרחב.

גם כאשר נזקק לקווים ישרים במבנים שתכנן, למשל בקירות, השתמש גאודי בטכניקות לעידון החדות ולשבירת המישוריות המרובעת. הוא עשה זאת על ידי הקניית עקמומיות לרצפות, לתקרות ולגגות, שילוב תבליטים, קביעת חלונות במסגרות מעוגלות, בניית ארובות עקלתוניות, עיצוב סורגי ברזל מפותלים וכמובן – על ידי שימוש בצבעים. גם את הרהיטים, את המעקות ואת גרמי המדרגות הנהדרים שלו תכנן עם שוליים עגלגלים, פיתולים או רגליים מקושתות.

בית באטלו. כמעט ואין בו קווים ישרים | צילום: מתיו דיקסון

יצירת חייו הגדולה
ברוב שנות פעילותו עבד גאודי על כמה יצירות בעת ובעונה אחת, והיה מעורב לא רק באדריכלות המבנה אלא גם בעיצוב פנים, בתכנון הריהוט, בפיסול ובציור. ככל שהתבגר, התקרב גאודי לדת והתמקד בבניית הסגרדה פמיליה, כנסיית המשפחה הקדושה, יצירת חייו הגדולה.

הכנסייה אדירת הממדים היא המבנה המייצג ביותר את התפתחותו של גאודי כאמן, וגם המבנה המורכב והמסובך ביותר שהקים; תחילה, על בסיס תוכניותיו של האדריכל וילאר, ובהמשך על פי תפישתו. בסך הכל עבד על הכנסייה במשך 43 שנה, 12 מהן הוקדשו לה בלעדית. בשנת חייו האחרונה אף עבר להתגורר בתחומה. בניית הכנסייה טרם הסתיימה, והסוף עדיין רחוק.

את חייו סיים אנטוניו גאודי ב-1926 כאחד העם. הוא נדרס על ידי חשמלית, ושלושה ימים התענה בבית החולים, מבלי שאיש ידע כי הקשיש בן ה-74הוא גאון האדריכלים של ברצלונה.

הולכים בעקבות גאודי
את יצירות של גאודי המפוזרות ברחבי ברצלונה אי אפשר לראות ביום אחד. דרך אחת לראותן היא להצטייד במפת "Ruta del Modernisme", המובילה לחמישים אתרים של אסכולת המודרניסמה (לא רק מבנים של גאודי ולא רק בתי מגורים) ולצאת לדרך. זהו מסע של שלושה ימים לפחות, חלקו ברגל וחלקו באוטובוס או במטרו.

הדרך השנייה, העדיפה בעיני, היא במסגרת סיורים בשכונות העיר: לבקר באתר גאודי מסוים במהלך טיול ברובע שבו הוא נמצא. ההתמצאות בברצלונה קלה, וכל מטייל יבחר את הדרך המתאימה לו.

בית מילה.דוגמה מובהקת להשראה שקיבל גאודי מן הטבע  | צילום: אייסטוק

ארמון גואל: בית קטן-גדול
ארמון גואל (Palau Güell) נבנה עבור אאוסבי גואל, בנקאי עשיר, ידידו האישי ופטרונו של גאודי. הבית הוקם במרכז ברצלונה, בשנים 1890-1885. בפני גאודי עמד האתגר של בניית ארמון מפואר על שטח קטן יחסית – מגרש ששטחו 396 מטר רבוע. למהלך בשש קומותיו של המבנה יש תחושת מרחב, ובעזרת תאורה מלאכותית הצליח גאודי להסוות את העובדה שהוא צמוד לבניינים שכנים. הגג היפה קמור מעט, והארובות מעוצבות כעצים באגדת ילדים.
באתר זה מתחיל מסלול המודרניסמה (Ruta del Modernisme).
כתובת: Carrer Nou de la Rambla 3-5

פנסי הרחוב: פונקציונליות מקושטת
בכיכר ריאל (Plaça Reial) נמצאת אחת העבודות הראשונות של גאודי – פנסי רחוב שתכנן ב-1878, השנה שבה סיים את לימודיו. הכיכר נבנתה כ-25 שנים קודם לכן במקום שעמד בו לפני כן מנזר הקפוצ'ינים. השילוב היפהפה של פונקציונליות וקישוט אמנותי בעמודי הפנסים מעיד על שליטתו של גאודי הצעיר בחומרים (ובמקרה הזה – מתכת), שבהם השתמש.

גן העיר: עבודה סטודנטיאלית
בפארק דה לה סיוטדלה (Parc de la Ciutadella), הגן העירוני, השתתף גאודי בתכנון שער הכניסה ומפל המים המלאכותי כשעדיין היה סטודנט ועבד אצל ארכיטקטים אחרים בשנת 1870. כאן התקיים היריד הבינלאומי של 1888. בעבר ניצבה כאן מצודת העיר, והיום נמצאים פה המוזיאון לאמנות מודרנית של קטלוניה, מוזיאון זואולוגי, מוזיאון גיאולוגי, גן חיות והפרלמנט של קטלוניה.

בית קאלווט: זוכה הפרס
בית קאלווט (Casa Calvet) שוכן ברובע אשאמפלה (Eixample), שהוקם במחצית השנייה של המאה ה-19, ובו התמקמה אצולת הממון של ברצלונה. הבניין השוכן ליד מלון ריץ נבנה בשנים 1900-1898 עבור משפחת תעשייני טקסטיל.

מכל עבודותיו של גאודי, זהו המבנה הקונבנציונלי ביותר, והיחיד שעליו קיבל גאודי פרס כלשהו – פרס עיריית ברצלונה לבניין היפה ביותר (1900). את חזיתו הבארוקית מעדנות מרפסות עגולות, וקשתות מעטרות את קו הרקיע שלה. גאודי תכנן גם את רהיטי הבית ואת סורגי המעלית, ונתן דעתו על עיטורים רבים, בעלי משמעות סמלית עבור בעלי הבית. המבנה הוא בית פרטי ואינו פתוח לקהל, אך אפשר וכדאי לטרוח כדי לראותו מבחוץ.
כתובת: Carrer Casp 48

לה סגרדה פמיליה. גולת הכותרת של יצירותיו של גאודי בברצלונה | צילום: אייסטוק

בית באטלו: הדרקון והחרב
אילי הטקסטיל שבית באטלו (Casa Batllo) היה שייך להם התכוונו להרוס אותו. הם ביקשו מגאודי לתכנן במקומו חדש, אך הוא טען שאין צורך להרוס את הקיים: הוא תכנן מחדש את החזית הקדמית והאחורית (בצדדים צמוד המבנה לשכניו), ערך שינויים בתכנון הפנימי והוסיף מרתף גדול, חצר פנימית (פאטיו) וקומה חמישית.

גאודי, עם 16 שנות ניסיון כארכיטקט (הבניין שופץ בשנים 1906-1904), ועם תפישה וסגנון מגובשים, נתן דרור לדמיונו היוצר. במבנה זה כמעט שאין קווים ישרים. חזית הבניין מצופה בפסיפס צבעוני, הגג מצופה בחזיתו בקרמיקה בגוני כחול וירוק ובעורפו הוא מעוטר בצבעים עליזים. במעקות המרפסות יש הרואים צורת מסכות מפלצתיות או לועות פעורים חושפי שיניים או כל דבר אחר שהדמיון מעלה על הדעת.

אין פלא שניתנו לחזית זו פרשנויות שונות. אחת הפופולריות שבהן טוענת כי החזית מביעה את המוטיב הנוצרי של ג'ורג' הקדוש, קוטל הדרקון (שהוא גם מוטיב לאומי קטלאני). לפי פרשנות זו, אריחי הגג הם קשקשי שריונו של הדרקון, והצריח שבראשו צלב הוא פגיונו של הקדוש.

הבניין, מפניניה היפות ביותר של ברצלונה, ניצב באחת השדרות המפוארות בעיר. לאורכה נמצאים רבים מאתרי המודרניסמה, כמו בית אמטלר (Casa Amattller), הצמוד לבית באטלו, שנבנה על ידי האדריכל ז'וזף פואיג אי קדפאלך בשנים 1900-1898. גם זה בית פרטי ולא מתירים לתיירים להיכנס, אך חובה לראות את הבניין מבחוץ.

בית באטלו
כתובת: Passeig de Gracia 43

בית אמטלר
כתובת: Passeig de Gracia 41

בית מילה: קן צרעות או פסגת היצירה?
בית מילה (Casa Mila), הבית הפרטי האחרון שתכנן גאודי, תופס פינת רחובות מרכזית. בעת שהיצירה נבנתה, בשנים 1910-1905, לעג הציבור לגאודי וזיכה את הבניין בכינויי גנאי כמו "אמפנדה" ו"קן צרעות". מכל הכינויים דבק בו השם "לה פדררה" (La Pedrera, המחצבה), וכך הוא מכונה גם היום. בימינו הוא נחשב לאחת מפסגות עבודתו של גאודי ושל המודרניסמה בכלל. בשנת 1984 הוא הוכרז על ידי אונסק"ו כ"אתר מורשת עולמי".

הקומפלקס מורכב משני בניינים המחוברים זה לזה בחזית חיצונית מעוגלת וסוגרים על שתי חצרות פנימיות. גאודי תמך את המבנה בעמודים ובשלד מתכת, ולא בקירות, וכך אִפשר גמישות בתכנון המרחבים הפנימיים. לפני שנכנסים אליו, כדאי לצפות בו מעבר לכביש. יש הרואים בחזיתו את גלי הים, ואחרים רואים בה הר שמעליו ענן. מכל מקום, זוהי דוגמה מובהקת להשראה שקיבל גאודי מהטבע.

בתוך המבנה מומלץ לעלות בגרמי המדרגות המפתיעים אל עליית הגג עם עשרות הקמרונות, שתוכננה במקורה כקומת עבודה. יש בה אוסף נהדר של דגמי יצירותיו של גאודי, כולל סרטון וידיאו קצר על כל דגם. משם עולים לגג הבניין עם הארובות המסתלסלות, אל אחת החוויות היפות של הביקור בברצלונה: מראה פנורמי של העיר. מלמעלה ניתן גם להביט אל הפאטיו המרכזי. בירידה, מוביל גרם המדרגות לחדרי המגורים של משפחת מילה ומאפשר הצצה אל עולמם הפרטי של עשירי המאה הקודמת.
כתובת: Passeig de Gracia 92, פינת Carrer Provenca

בית ויסנס: ארמון אגדי
בשנת 1878 תכנן גאודי את הפרויקט הגדול הראשון שלו: בית ויסנס (Casa Vicens). המבנה, שהוקם בשנים 1885-1883, שימש בית קיץ עבור מנואל ויסנס, יצרן לבנים וקרמיקה. הבית נראה כארמון אגדי, והוא בנוי מאבן ולבנים. העיטורים בקרמיקה הצבעונית מעידים על רצונו של גאודי לפתח סגנון חדש, וכמו בעבודותיו הבאות, הוא הקדיש כאן תשומת לב מרובה לפרטים הקטנים: הוא תכנן את סורגי הדלתות והחלונות ועיצב את עיטורי הקירות והתקרות בחדרים, מתוך כוונה ליצור אווירה מיוחדת לכל חדר וחדר.

בעבר הובילה יציאה מיוחדת לגן יפה. ארבעים שנה לאחר בנייתו, נערכו בבניין השינויים הראשונים, ולאחר מכן, בתהליכים האורבניים, נעלמו הגן וחלקים מהמבנה. בכך ניטל הרבה מפארו של הבית בימי הזוהר שלו. אין כניסה לבית, אך כדאי מאוד לראות מבחוץ.
כתובת: Carrer de las Carolines 18-24

פארק גואל: במקום שכונת יוקרה
כשנכנסים אל פארק גואל (Parc Güell) דרך הכניסה הראשית עוברים בין שני בניינים שנדמה כאילו זה עתה יצאו מספר אגדות. אבל האתר לא אמור היה להיות גן של פנטזיות: הוא תוכנן בשנת 1900 כאזור פיתוח לשכונת מגורי יוקרה מחוץ לעיר. מחוסר רוכשים לפרויקט המתוכנן הוא נותר עם שלושה מבנים בלבד, שבאחד מהם התגורר גאודי במשך 19 שנה. ב-1922 העבירה משפחת גואל את הגן לידי העיר ברצלונה, ובשנת 1984 הוא הוכרז כאתר מורשת עולמי של האנושות מטעם אונסק"ו.

ממשיכים על גרם מדרגות יפה העובר ליד דרקון אבן ומזרקות ומוביל לאולם עמודים רחב ידיים (Sala Hipostila), שתקרתו מעוטרת בקמרונות ובמדליונים מקרמיקה. באולם 84 עמודים, והוא היה אמור לשמש שוק לשכונת הווילות שלא הוקמה. מעליו נמצאת הכיכר המרכזית, שמקיף אותה "הספסל המתפתל" היפהפה. המעקה שלו, כמו דרקון האבן, מעוטר בקרמיקה צבעונית, מעשה ידי האדריכל ז'וזפ מריה ז'וז'ול, תלמידו של גאודי.

מהרחבה שליד הכיכר יוצאים שבילים לכל עבר, אחד מהם מוביל לביתו של גאודי. הבית, שמשמש היום מוזיאון, חושף בפנינו מעט מחייו הפרטיים של גאודי, אשר כגודל כשרונו כאמן – כך צניעותו והסתפקותו במועט. כדאי להקדיש זמן לשוטטות בגן. כל שביל והפתעותיו. גרם של 216 מדרגות מוביל לתצפית, שמניחה את ברצלונה על כף היד.

תחבורה: אוטובוס, קו 25 מאיזור כנסיית סגרדה פמיליה, קו 24 מכיכר קטלוניה.

סגרדה פמיליה: ביתה של המשפחה הקדושה
זוהי, ללא ספק, גולת הכותרת של יצירות גאודי בברצלונה. בנייתה של כנסיית הסגרדה פמיליה (Temple de la Sagrada Familia) החלה בשנת 1882, ושנה אחר כך הופקד גאודי על העבודה. עד כה הושלמה רק כמחצית התוכנית (ופחות מזה כאשר גאודי נספה) מכמה סיבות: ההיקף העצום של התוכנית וממדי המבנה; עמדתם העקרונית של מייסדי הכנסייה, שזו תיבנה מכספי תרומות בלבד, גרמה לכך שמדי פעם הופסקה העבודה בגלל העדר מימון; ומלחמת האזרחים, שפרצה בשנת 1936, וגרמה לעצירת הבנייה ולנזקים של ממש. בשנת 1954 חודשה הבנייה חודשה, והיא עדיין בעיצומה.

לבניין תוכננו 12 צריחים, המסמלים את 12 השליחים הנוצרים (עד כה נבנו שמונה), צריח מרכזי ענקי המתנשא לגובה 170 מטר, וסביבו ארבעה צריחים המציינים ארבעת המבשרים (טרם הוקמו). חזיתות הבניין עמוסות סמלים נוצריים ועיטורים.
בביקור בכנסייה מומלץ לעלות בגרם המדרגות הלולייניות שבאחד הצריחים (ליד "חזית המולד" או ליד "חזית הייסורים"). החוויה מרגשת: הטיפוס במדרגות אפוף אווירת מסתורין של ימי הביניים, ונוף מרשים נשקף מכל עבר. מתחת לכנסייה נמצא מוזיאון גאודי, ובו דגמים ושרטוטים של האמן והקרנת סרטון על תהליך בניית הכנסייה.

כתובת: Plaça de la Sagrada Familia, הכניסה היא מרחוב סרדניה (Sardenya).

סגרדה פמיליה בגוגל ארת'

ברצלונה – למידע נוסף>>

הפוסט ברצלונה בעקבות גאודי הופיע ראשון במסע אחר

כך גיאוגרפיה יוצרת מציאות: מחוז יונאן (Yun nan) שבדרום-מערב סין היה מרוחק מעינו של השלטון המרכזי, מוסתר בשרשראות של הרים גבוהים. פינה נידחת? רק לכאורה, שכן הריחוק נשא עימו גם ברכה לתושבי המחוז. מאחר שלמיקום של מחוז יונאן היתה חשיבות כלכלית – בתחומו עברו דרכי המסחר להודו, לווייטנאם, לבורמה (מיאנמר של ימינו) ולים סין הדרומי – גם השליטה בו היתה חשובה מאוד. ואף על פי כן, במשך כ-1,500 שנה – מאז נוסדה הקיסרות הסינית במאה השלישית לפני הספירה – הצליחו תושבי המחוז לשמור מפעם לפעם על עצמאותם והקימו ממלכות נפרדות בתקופות החולשה של סין הקיסרית. רק לקראת סוף המאה ה-13 כבש קובלאי חאן המונגולי את יונאן וסיפח אותו לתחומי הקיסרות של שושלת יואן.

גם לאחר שהוכנס המחוז לתחומי האימפריה, נותרו תושביו רחוקים מהמרכז השלטוני, ריחוק שהורגש עוד יותר בשל קרבתו של יונאן למדינות שבהן הוא גובל – וייטנאם, לאוס ומיאנמר. השפעת הסביבה על הרכב האוכלוסייה בולטת: ביונאן חיות יותר מעשרים קבוצות מיעוטים, שהן כשליש מאוכלוסיית המחוז. יש קבוצות מוכרות כמו טיבטים, וייטנאמים ומונגולים, ופחות מוכרות כגון יִי (Yi) – מיעוט שאנשיו עוסקים בעיקר בחקלאות, ובָּאי (Bai) – עם שבעבר הצליח לקיים ביונאן ממלכה במשך כ-300 שנה. מפתיע עד כמה הצליחו המיעוטים במחוז לשמור על תרבותם ועל מנהגיהם, המבדילים אותם מרוב אוכלוסיית סין השייכת לבני חאן.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סין,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

המחוז רחב הממדים – 17 פעם מדינת נכנסת ישראל לשטחו – מגוון גם מבחינה גיאוגרפית. בדרום, באזור סי שואנג בַּן נה (Xi shuang ban na), שורר אקלים חמים ולח, ויש בו צמחים וחיות האופייניים לדרום-מזרח אסיה. בחלקו הצפוני של יונאן נמתחות שרשראות הרים גבוהים שפסגותיהם מושלגות, וביניהם עמקים עם גידולי אורז, תירס וירקות. מהרמה הטיבטית זורמים נהרות גדולים, בהם נהר לן צאנג דזיאנג (Lan cang Jiang) שהוא תחילתו של נהר מקונג הזורם לאורך שש מדינות בדרום-מזרח אסיה, נהר יואן דזיאנג (Yuan Jiang) שהוא הנהר האדום הזורם לווייטנאם, ונהר נו דזיאנג (Nu Jiang) שהוא תחילתו של הסאלווין (Salween) הזורם למיאנמר. המפורסם מכולם הוא נהר דזין שה (Jin sha), חלקו העליון של נהר יאנגצה (Yangtze) החוצה את כל סין ויוצר את "ערוץ דילוג הנמר" היפה (ראו מסגרת). מסלול זה, וכמוהו גם נופי ההרים, הכפרים, התושבים העוסקים במלאכת השדה ומופעי הפולקלור, הופכים את יונאן לאחד המחוזות המתוירים בסין.

נהר היאנגצה יוצר כאן את הערוץ העמוק בעולם | צילום: Peter Meorgan, flickr

קונמינג וסביבותיה: מבט אחרון בסמטאות
את הביקור נוח להתחיל בבירת המחוז קונמינג (Kunming). זוהי עיר גדולה (במונחים מערביים, לא סיניים) שהאקלים בה נוח, ואולי זהו ההסבר לשמה הפיוטי – עיר האביב. גם כאן מביא פיתוח אורבני מואץ לחיסול הסמטאות העתיקות על בתי העץ שלהן, וכדאי לשוטט באלה שנותרו לפני שייעלמו (אולי ההתעניינות התיירותית תביא לשימור כמה מהן). במרכז העיר פועלים שוק ציפורים ופרחים וכמה מוזיאונים. את העיר חוצה הנהר פן לונג דזיאנג (Pan long Jiang) שלאורכו טיילת, ובערב נעים ללכת בקטעים המוארים שלה. מבין המקדשים והמנזרים שנמצאים בתחומה כדאי לבקר ביואן טונג סה (Yuan tong Si), המקדש הבודהיסטי הגדול בעיר.

מהעיר כדאי לצאת לכמה אתרים קרובים: מקדש הבמבוק, ציונג דג'ו סה (Qiong zhu Si), נמצא מצפון-מערב לעיר, ובו מאות פסלי חומר, כל אחד עם אישיות והבעת פנים ייחודית לו. מדרום לעיר משתרע אגם דיאן צ'י חו (Dian Chi Hu), וממערב לו שוכנות הגבעות המערביות (סי שאן, Xi Shan), שבטיול בנוף היפה שלהן אפשר לשלב ביקור במקדשים בודהיסטיים ודאואיסטיים. מדרום-מזרח לקונמינג נמצא האתר המפורסם באזור, יער האבן (שה לין, Shi lin). זהו מתחם גדול ובו עמודים נישאים מאבן גיר, שהמים והרוח הותירו בהם את רישומם.

הכניסה ליער האבן. המים והרוח הותירו את חותמם | צילום: Chenyun, GFDL

איך מגיעים?
בטיסה: אל שדה התעופה של קונמינג אפשר להגיע בטיסה כמעט מכל עיר בסין.
ברכבת: לקונמינג מגיעות רכבות מערים רבות בסין. הרכבות העדיפות בעיני הן מנאנינג (Nanning) שבמחוז גואנג סי (Guangxi) ומצ'נגדו (Cheng du) שבסצ'ואן. באוטובוס: היצע האוטובוסים קטן מזה של הרכבות, אך יש גם אוטובוסים עם מושבי שינה. התחנה המרכזית בקונמינג נמצאת ברחוב בייג'ינג לוּ (Beijing Lu), אך יש עוד כמה תחנות אוטובוס, ועליכם לברר מראש לאיזו תחנה אתם חפצים להגיע. יש קווי אוטובוס רבים היוצאים לטיולים בתוך יונאן ומובילים לכמה יעדים במחוז. ממדינות שכנות: לקונמינג אפשר להגיע (או לצאת) גם מהמדינות השכנות – וייטנאם ולאוס. יש לברר מראש אם ומתי מעבר הגבול פתוח, שכן נתונים אלה משתנים תדיר. למיאנמר אפשר לצאת, אבל אי אפשר להיכנס ממיאנמר לסין.

דאלי: שוק, אגם, מקדש
תחנה שאין לפסוח עליה בעת הביקור ביונאן היא דאלי (Da li), עיירה קטנה ליד אגם אז' חאי חו (Er hai Hu). נעים לטייל ברחובותיה ולשוטט בשוק שיש בו הכל: מירקות ופירות, דרך בשר ובעלי חיים, ועד יצרני אטריות ורופאי שיניים שעובדים ברחוב. מעניין בעיקר לסייר בעיר העתיקה, שבה נשמרה האדריכלות האופיינית לאנשי באי, שהם רוב תושבי העיירה.

אגם אז' חאי חו. אפשר להגיע אליו ברגל, באופניים או בעגלה רתומה לסוס | צילום: Ariel Steiner, GFDL

אחד האתרים החשובים בדאלי הוא מקדש שלוש הפגודות (סן טה סה, San ta Si) שגילוֹ כ-1,100 שנה, והוא נמצא מעט מחוץ לעיר. הסינים החליטו "לשדרג" אותו והוסיפו סביבו גן, אבל במינון שאינו פוגם בהנאה. סביב דאלי מסלולי טיולים רבים כמו טרק למקדש השלום והצדק (דג'ונג חה סה, Zhong he Si). לאגם אז' חאי חו שליד דה לי אפשר להגיע בטיול רגלי (כשעה), באופניים (בחזרה רוכבים בעלייה), בעגלה רתומה לסוסים או במיניבוס. מהמעגן בצאי צון (Cai cun) אפשר להפליג במעבורת לצדו השני של האגם. אפשר להסתפק בשיט עד לאי פו טואו דאו (Pu tuo Dao), לשוטט בשוק שעל גדת האגם, לבקר במקדש מקומי ולחזור באותו היום (חבילות סיור מוצעות בבתי הקפה של דאלי).

מדאלי יוצאים בדרך כלל לליג'יאנג באוטובוס, ואפשר לעצור בדרך בעיירה סי דג'ואו (Xi zhou) מצפון לדאלי, שבה השתמרה היטב אדריכלות של בני הבאי.

איך מגיעים?
לדאלי מגיעים בטיסה או ברכבת מקונמינג לסיה גואן (Xia guan), הנמצאת כארבעים דקות נסיעה מדאלי, או בנסיעה באוטובוס, מיניבוס או באוטובוס שינה. משך הנסיעה שמונה-תשע שעות באוטובוס רגיל, או כשש שעות באוטובוס מהיר. שימו לב: אוטובוסים מסוימים מגיעים רק עד סיה גואן.

מקדש שלוש הפגודות, שגילו עולה על אלף שנה

ליג'יאנג: אבן שואבת לתרמילאים
אחד האתרים שהפך ל"מֶכּה של התרמילאים" הוא ליג'יאנג (Li jiang), עיירה ציורית על גבול טיבט שאונסק"ו הכריז עליה אתר מורשת עולמית. העיירה הנעימה היא מרכז בני הנאשי, שמוצאם טיבטי. חלק גדול ממנה נהרס ברעידת אדמה ב-1996, אך למרבה המזל נותר בשלמותו רובע עתיק יפהפה. מעניין לטייל ברחובות העיר העתיקה בשעות היום, ויפה שבעתיים בלילה, כשהסמטאות מוארות והפנסים התלויים משתקפים במי הנחל החוצה אותה. בשעות היום והערב אפשר לצפות בבנות הנאשי מופיעות בתלבושותיהן היפות בריקוד מסורתי בפני תיירים בכיכר המרכזית או בכניסה לעיירה.

ליג'יאנג משמשת גם בסיס לטיולים בצפון-מערב יונאן. לא רחוק מהעיר נמצאת בריכת הדרקון השחור (חיי לונג טאן גונג יואן, Hei long tan Gong yuan), פארק ובו אגם מוקף בשביל, גשרון יפהפה ונוף נהדר. אתר שווה אחר באזור הוא הר דרקון הג'ייד (יו לונג סואה שאן, Yu long Xue Shan), שהוא בעצם גוש הרים של 13 פסגות הנמצא כ-15 קילומטר מצפון לעיירה. הפסגה הגבוהה ביותר, שבה נמצא הקרחון הדרומי ביותר בחצי הכדור הצפוני, מכוסה רוב הזמן בעננים ובשלג.

רחוב ברובע העתיק של העיירה הציורית ליג'יאנג | צילום: Peter Meorgan, flickr

איך מגיעים?
לליג'יאנג אפשר להגיע בטיסה מקונמינג, או באוטובוס מסיה גואן ומדה לי בנסיעה האורכת כשש שעות. מצ'נגדו אפשר להגיע ברכבת עד דזין דזיאנג (Jin jiang), ליד פן דג'ה חואה (Pan zhi hua) שעל גבול יונאן-סצ'ואן ומשם להמשיך לליג'יאנג באוטובוס.

הפוסט יונאן: האופציה הרב תרבותית הופיע ראשון במסע אחר

בעלי חיים רבים מתמזגים עם סביבתם בצורה מופלאה, כדי להסוות את עצמם; אחרים מחליפים את לבושם בהתאם לעונה ולשינויים החלים בסביבה. יש כאלה שפיתחו שיטה להסתרת הצל שלהם, ויש בעלי חיים שמתקשטים כדי לשפר את פוטנציאל הזיווג שלהם. יכולתם של בעלי החיים להתאים את לבושם על פי צורכי המצב או הזמן היא מגוונת ובעיקר מתוחכמת. כמו אצל בני האדם, הלבוש משמש את בעלי החיים לכמה צרכים: פיזיולוגיים – כבידוד והגנה מקור – לתקשורת ולצרכים חברתיים כמו חיזור אחר בת זוג והרתעת מתחרה פוטנציאלי. באמצעות דגמי צבע הלבוש מועברים מסרים שפרטים אחרים, מאותו מין או ממינים אחרים, יודעים לפרש. הלבוש מסייע בהגנה או בציד כשהוא מעניק הסוואה, שובר צורה או מתריע בצבעי אזהרה. בעלי החיים משתמשים בו לכל מטרה ואינם בוחלים בהטעיה, בהתחפשות ובהתחזות לאחר. לבוש לחתונה ואלופי ההסוואה מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! עכביש סרטביש. את הדוגמאות הטובות ביותר להסוואה בטבע אנו מוצאים אצל מיני פרוקי רגליים טרופיים | צילום: ארז סימון אצל העופות מתקשטים זכרים רבים בנוצות יפהפיות בתחילת עונת החיזור, כדי להיות מצודדים ולמשוך אליהם את הנקבות. ראשו של השקנאי החום מקבל גוון צהוב ומקורו מאדים. זכר הפריגטה מנפח את הקרום שיש לו מתחת לגרון כבלון גדול, שצבעו אדום לוהט. וכך אצל הקוליבריים השונים, ציפורי גן העדן, הטווסים, הצופיות והפסיונים. בעוד הנקבה טרודה במלאכת הבית והקמת המשפחה ולבושה ב"בגדי עבודה" אפורים, הזכרים מתקשטים בשלל גוונים. הפרסום והבלטת הצבע מעניקים לזכר יתרון (תוך כדי סיכון מסוים, כי אז בולט הזכר בשטח וטורפים יכולים לגלות אותו בקלות). לנקבה, הדוגרת על הביצים, יש עדיפות בהסוואה, ובהתאם לכך צבעיה הם כצבע הסביבה. בעלי חיים רבים מתמזגים עם סביבתם בצורה מופלאה: שממית העצים מידמה לקליפת עץ, וכאשר היא עומדת על גזע ללא תנועה כמעט שאי אפשר להבחין בה. לבעלי חיים שחיים במדבר או בהר הנגב יש צבע חום וחום צהבהב, ואלה החיים באזור הארקטי הם בדרך כלל לבנים. סרטן קטן בשם כריתנית (Hippa) החי בחוף מפרץ אילת, בין גרגרי החול לאבני הגרניט הצבעוניות, מתמזג היטב ברקע עם גופו המנוקד בכתמים אדומים ושחורים. כמוהו הסוליתאים (דגי משה רבנו), החיים על הקרקעית, ומכיוון שצבעם כצבע החול, העין מתקשה להבחין בהם; והאבנונים (Synancejia sp.), דגים הדומים לאבנים עד שקשה להבדיל ביניהם. בעלי חיים רבים ביערות הטרופיים, בעיקר זוחלים ודו חיים, לובשים ירוק וכמעט לא ניתן להבחין בינם ובין הצמחים בסביבתם. יש בעלי חיים שכמונו, בני האדם, מחליפים את לבושם בהתאם לעונה ולשינויים החלים בסביבה. שועל השלג, ארנבת השלג והחמוס הגמדי עוטים על עצמם כסות לבנה בחורף ונעלמים על פני המרחבים המושלגים. באביב הם עוברים לתלבושת כהה באזורים שבהם נמס הקרח ונחשפת הקרקע. לו היו נשארים בכסותם הלבנה היו בולטים על גבי הרקע הכהה, ויכולת ההישרדות שלהם היתה נפגמת. מגדיל לעשות שכווי הצפון (Lagopus mutus), מין של תרנגול בר, המחליף את לבושו שלוש פעמים: בחורף הוא לבן; באביב ובקיץ, כשהקרקע והסלעים נחשפים, הוא מחליף את נוצותיו לנוצות חומות, כצבע הסביבה; ובסתיו, כאשר הצמחים קמלים והסביבה מקבלת גוון אפור, גם נוצותיו אפורות. בניגוד לאלה, הדוב הלבן (Thalarctos maitimus) אינו משנה את צבע פרוותו הלבנה. אבל כאשר הוא משחר לטרף, הוא נוהג להסתיר את חוטמו השחור (החלק היחידי בגופו שאינו לבן ולכן מבליט אותו על רקע הסביבה) בכפות ידיו. את הדוגמאות המופלאות ביותר להסוואה בטבע אנו מוצאים אצל מיני חרקים טרופיים: יש ביניהם הדומים לעלה, יש הדומים לקוץ, יש הדומים לגבעול או למקלון יבש ויש שטרחו להידמות לא סתם לעלה, אלא לעלה שבתוכו גזור חור כדוגמת עלים רבים ביער הטרופי. לעתים מצטרפת להסוואה הזו גם התנהגות מוליכת שולל: העלה או המקלון נעים מעט כמו העלים והגבעולים האמיתיים הנעים קלות ברוח. כך נוהגים גם נחשים ירוקים מסוימים, התלויים על עץ ומתנדנדים כענף, דוגמת הנחש Oxybelis aeneus באמריקה הטרופית. גם נחש הזמורה (kirtlandi Thelotornis), שחי בסוואנה באפריקה, נראה כענף דק, צהבהב, שקשה להבחין בו על רקע סביבתו. למרבה הצער, זהו נחש שארסו מסוכן גם לאדם. תפאורה הולמת ההתנהגות המתאימה ללבוש מסוים מחייבת גם בחירה נכונה של הצמח שעליו יושב החרק או הזחל. הצמח חייב להיות תפאורה מתאימה ומושלמת ליצור המחקה אותו. הסיבה שאנו מוצאים תופעות מדהימות כאלו דווקא בין החרקים טמונה בקצב האבולוציוני של יצורים אלו: לרובם מחזור חיים קצר (יחסית ליונקים) ומספר צאצאים גדול, כך שהם מספקים מגוון גנטי עשיר, שהוא חומר גלם לתהליכי הברירה הטבעית, בלוחות זמן קצרים יחסית. במלים אחרות: במשך דור אחד של יונק כמו האדם עוברים מאות דורות של חרק, ובכל דור מתבצע צעד קטן קדימה. רפרפן הגפן. ההסתגלות האבולציונית של חרקים עשויה להיות מהירה. במשך דור אחד של יונק יכולים  לעבור מאות דורות של חרק צילום: ארז סימון שממית העצים מידמה לקליפת עץ, וכאשר היא נותרת חסרת תנועה כמעט שאי אפשר להבחין בה צילום : אייל ברטוב דוגמה להתאמת הלבוש לשינוי סביבתי מספק לנו העש המנוקד Biston betularia. החוקר ה.ב.ד קטלוול (Kettlewell) הראה שבאזורים כמו מנצ'סטר ובירמינגהם בבריטניה, שזיהום תעשייתי גרם בהם להשחרת קירות ועצים, חלה עלייה גדולה באחוז הפרטים השחורים לעומת הפרטים הבהירים שהיו במצב הטבעי לפני המהפכה התעשייתית. הדוגמה הזו, שהתרחשה בגלל טריפה מוגברת של העשים הבלתי מוסווים, מדגימה את המנגנון האבולוציוני לשינוי מופע בעקבות שינוי סביבתי וגם עד כמה מהיר יכול התהליך להיות בחרקים. לכל בעל חיים יש צורה אופיינית. הנטרף יודע לזהות את טורפו הפוטנציאלי, והטורף מחפש דגם המזוהה על ידיו כטרף. לכן צורכי ההישרדות מחייבים את שני הצדדים לטשטש את הצורה, על ידי שבירתה לחלקים או לכתמים, וגם זה נעשה באמצעות לבוש מתאים. דוגמאות לשבירת צורה נראות בכמה מהחתולים הגדולים, כמו הטיגריס (Panthera tigris) בעל הפסים, הברדלס (Acinonyx jubatus) המנוקד והחתול שלי בבית. דוגמה אחרת היא הזברה (Eques), שמאמרים רבים דנו בשאלה אם היא לובשת פסים שחורים על רקע לבן או צבועה בפסים לבנים על רקע שחור (הדעה המקובלת היום היא שמדובר בפסים לבנים על רקע שחור). שילוב של הסוואה ושבירת צורה רואים בלבושו של הביטיס הגבוני (Bitis gabonica), מין צפע שחי בקרקעית היער באפריקה המשוונית. יש לו כתמים בהירים וכהים, שמשתלבים יפה ברקע של כתמי האור והצל בקרקעית היער וגם שוברים לחלוטין את צורת הצפע, ובמיוחד מסווים את ראשו. תוצאה דומה מושגת אצל כל בעלי החיים – עופות, זוחלים, דו חיים ודגים באמצעות "קו עין" – קו כהה שחוצה את פניהם ומכסה את העין. העין היא איבר חשוב ביותר: היא בולטת, מציינת את מיקומו של הראש, האזור שהטורף מעוניין לפגוע בו מיד עם תחילת ההתקפה, מבליטה את צורתו של בעל החיים ומאפיינת אותה ומגלה לאן בעל החיים מסתכל. לכן בהעדר משקפי שמש מעדיפים בעלי חיים רבים להסתיר את העין בקו כהה. זעמן מהמין oxybelis asneus חי על עצים ובסביבה ירוקה. במונה הוא נראה כאחד הענפים הירוקים של העץ | צילום: חיים קרופך זאת עושים גם בני האדם: חיילים היוצאים לקרב משחירים את פניהם לא רק כדי להסתיר את הצבע ואת ברק העור, אלא גם כדי לטשטש את צורת הפנים (ולהפחיד). זו גם המטרה של לבישת בגדים מנומרים. בעבר נהגו להסוות מבנים בכתמי צבע שוברי צורה, ובהווה עושים זאת בעזרת רשתות הסוואה המותאמות בצבען לסביבה ועמידות בפני אמצעי צילום מודרניים כמו צילום באינפרה אדום. יש עוד שיטה לשבירת צורה, והיא להעלים אותה כליל. לעתים מתגלה בעל חיים בעזרת הצל שלו. יש בעלי חיים, בעיקר בים, שצלם מתבטל באמצעות צבע כהה בחלקם העליון ובהיר בחלקם התחתון. באור יום מואר החלק העליון, והתחתון מוצלל. זה גורם לבעל החיים להיעלם כאילו היה שקוף ולהיות "רואה ואינו נראה". התופעה מוכרת לכל צוללן מנוסה. ההיעלמות יכולה להיות לפרק זמן קצר אך משמעותי לגבי בעל חיים שרוצה להתחמק מטורפיו או להפתיע את טרפו. מצב זה נקרא "הצללה מנוגדת" (countershading coloration). תיאטרון החיות כמו בתיאטרון, יש יצורים המחליפים תלבושת על פי התפקיד הנדרש. הזיקית, שידועה בכישורי החלפת הצבעים שלה, הפכה שלא בצדק סמל להפכפכות ואי יושר. חילופי הצבעים לאו דווקא נועדים להסוואה אלא קשורים לוויסות מנגנון החום, מצב הרוח, המצב הפיזיולוגי והתקשורת עם פרטים אחרים. גם לצפרדעים יש כישורי החלפת צבעים. צבעה של האילנית המצויה הוא ירוק לחלוטין כשהיא יושבת בין האצות בבריכה, אבל עם צאתה מהמים, כשהיא מתיישבת על גזע עץ, צבעה משתנה לחום, עם כמה כתמים שוברי צורה. גם דגי הסולית זריזים בהחלפת צבעיהם והתאמתם לצבע קרקעית הים. הזריזים ביותר בשינוי צבעיהם הם התמנונים והדיונונים, מכיוון שהשתנות הצבעים בהם היא בשליטה של מערכת העצבים, כלומר בפיקוד חשמלי. התחפשות לשם הטעיה נועדה ליצירת התרשמות שונה מהמציאות אצל בעל חיים אחר, שתגרום לו לפעול בדרך שהיא לטובת הרמאי. אחת הדוגמאות הנפוצות להטעיה היא "כתם העין". נאמר כבר שהעין היא איבר המושך את הטורף. כל ציור של כתם כהה במקום אחר על הגוף – בזנב, או על הסנפירים – מטעה את הטורף וגורם לו לתקוף במקום הלא נכון מבחינתו, בייחוד כשהעין האמיתית מוסתרת על ידי קו כהה החוצה אחת הדוגמאות הנפוצות להטעיה היא יצירת "כתם עין", כלומר, ציור של כתם כהה במקום אחר בגוף – מטעה את הטורף וגורם לו לתקוף במקום הלא נכון את הפנים. דוגמאות לכך הם הדגים ממשפחת הפרפרוניים(Chaetodontidae), החיים בשונית האלמוגים. דוגמה נוספת להטעיה מוצאים אצל מיני נחשים המסתירים את ראשם ומבליטים את זנבם, אם בצבע ואם בהזדקרות, כדי לגרום לטורף לחשוב שהזנב הוא הראש ולתקוף אותו. קיימים גם פרפרים שפורשים את כנפיהם וחושפים בפני כל טורף פוטנציאלי דגם מפחיד של מסכה עם זוג עיניים גדולות. המפגש מסתיים בדרך כלל בהסתלקותו המבוהלת של הטורף הרעב. לבוש בבגדי אזהרה פסמונים במדבר. לבעלי חיים שחיים במדבר או בהר הנגב יש צבע חום וחום צהבהב | צילום: דורון הורוביץ קיימים בעלי חיים שלכאורה בניגוד לכל היגיון יש להם צבעים בולטים, כאילו כל מטרתם היא לפרסם את עצמם ולהתבלט עד כמה שיותר. הצבעים הם בדרך כלל בין צהוב לאדום, ולעתים משולב בהם שחור, שמטרתו להבליט עוד יותר את עוצמת הצבעים. מחקרים הוכיחו שבעלי חיים אלה מצליחים להיראות היטב על ידי אחרים, כי השילוב של צהוב ושחור בולט לעיניהם של בעלי החוליות (לכן גם רוב תמרורי התנועה נצבעים בצבעים אלו). התופעה נפוצה אצל בעלי חיים מוגנים באופן טבעי – עקיצתם ארסית כמו הדבורים והצרעות או שהם רעילים למאכל כמו פרפרים מסוימים. מטרתם של בעלי חיים אלה היא "לחנך" את טורפיהם, כך שלאחר חוויה לא נעימה אחת – עקיצה או טעימה רעה – יזכרו את דגם הצבע הקשור בחוויה זו ויותר לא יתקפו את מי שנושא דגם זה. כך אנו מוצאים ששילוב הצבעים שחור וצהוב בעולם החי פירושו, כמעט תמיד, אזהרה. כך הדבר אצל נחשי הים הארסיים מהסוג Pelamis, שצבעם שחור וצהוב, וכך חרקים ארסיים למיניהם. חשופיות (Nudibrachiata, קבוצה של רכיכות) רבות, החיות בים, אינן מוגנות על ידי קונכייה ולבושות בגוני אדום, צהוב וכתום. אבל הטבע דאג להן – הן ניזונות מספוגים רעילים, ולכן גם הן רעילות. הצבעים החזקים והבולטים נועדו לפרסום בנוסח "אני מסוכן, אל תטרוף אותי!". לעתים המסר מועבר באמצעות דגם צבע בולט כמו בחשופית הפסים (Chromodoris quadricolor) במפרץ אילת. גם הזהרונים, דגים מהסוג Pterois, שחיים בשוניות וקוציהם ארסיים, צבועים בצבעי אזהרה. אבל להם יש גם קווים שוברי צורה וגם קו כהה להסתרת העין. ראו עד כמה אני מסוכן בתוך מגוון התופעות של התחפשות והטעיה לצורך הישרדות בולטת היכולת של בעלי חיים להתחזות למין אחר. ילידי אמריקה הטרופית יודעים זה שנים שיש נחשי אלמוגים ארסיים ויש שאינם ארסיים. הדמיון בין הלא ארסיים לארסיים הוא כה מוצלח, שגם עין האדם מתקשה להבחין בו, בייחוד כשהנחש נמצא בתנועה. מדענים גילו שהנחשים הלא ארסיים הם בני משפחה אחרת לחלוטין (זעמניים, מהסוג Lampropeltis) מאשר נחשי האלמוגים (Micrurus), בני משפחת הפתניים (Elapidae). הפתנים הם ארסיים ביותר, כמו קרובי משפחתם, הקוברות למיניהן; משתלם להם לפרסם את עצמם בצבעים בולטים וכך להכריז "ראו אותי, עד כמה אני מסוכן. לא כדאי להתקרב אלי". כל טורף שחי בסביבתם מזהה את צבעיהם ויודע ש"לא כדאי לי להתעסק איתם", וכך הם מוגנים. אבל, כמו תמיד, יש מי שמנצל את המצב לטובתו. כך התפתחו אותם מיני נחשים לא ארסיים המתחזים לנחשים הארסיים שבסביבתם הקרובה, ובזכות דגם הצבעים הדומה הם מוגנים. תופעה זו נקראת התחזות (mimicry), והיא התגלתה לראשונה בפרפרים, באמצע המאה ה־19, על ידי החוקר הנרי וו. בייטס (Bates), ביערות הטרופיים של דרום אמריקה. העיקרון הוא שהמתחזה חי באותו אזור שחי בו הדגם שלו, כלומר היצור המוגן באמת, או לפחות באזור שחי בו טורף המאיים על שניהם. ככל שהנושא נחקר יותר התברר שהתחזות היא תופעה נפוצה, בעיקר בעולם החרקים. בארץ משערים שזעמן המטבעות הלא ארסי (Coluber ravergieri) מתחזה בדגם צבעיו לצפע הארץ ישראלי (Vipera palaestinae). לקריאה נוספת: פורים בטבע – בעלי חיים בתחפושת עכביש שמתחפש לנמלה, פרפר עם עיניים מזויפות, זבוב שנראה כמו דבורה ודג שרובץ כאבן שאין לה הופכין – עולם החי עשיר בתחפושות ובחקיינות. וגם הפרחים לא טומנים את ידם בצלחת

הפוסט הסוואה והתרעה: מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה? הופיע ראשון במסע אחר

ביקור ביוסמיטי (Yosemite National Park) אינו טיול שגרתי. במידה רבה, זהו מסע רוחני לנופים נהדרים ולטבע מופלא. יש בו, ביוסמיטי, עוצמה אדירה: גושי גרניט עצומים הגדולים בעולם, מפלי מים הגבוהים באמריקה הצפונית, עצי סקוויה ענקיים, ובין כל אלה פינות שלוות, המשרות אווירת קדושה.

גם לפני כ-150 שנה היה המקום מקור להשראה. ב-1864, בעודו שקוע במלחמת האזרחים הנוראה, נעתר הנשיא אברהם לינקולן להפצרותיהם של חובבי הטבע, וחתם על צו המייעד את עמק יוסמיטי ואת חורשת מאריפוזה שלידו לשימור. כך הפך האזור לאחת משמורות הטבע הראשונות בעולם, וכמעט היה לפארק הלאומי הראשון. את הבכורה הפסיד יוסמיטי ליילוסטון, שזכה בתואר כבר ב-1872. רק ב-1890, 24 שנים לאחר אותו תקדים, הוכרז יוסמיטי כפארק לאומי.

מרכז המבקרים הוא מקום מצוין להתחיל בו את הטיול ביוסמיטי. שם תוכלו להתעדכן בחדשות האחרונות, ללמוד על כללי ההתנהגות בפארק ולהתרשם מסוגי השבילים הנמצאים בו (ביוסמיטי יש שבילי הליכה באורך כולל של יותר מ-1,300 קילומטר). מרכז המבקרים נמצא בלב ליבו של הפארק, בעמק יוסמיטי, שבו מרוכזים כמה מהאתרים המזוהים ביותר עם המקום, ובהם "אֶל קפיטן" (El Capitan).

סביב העמק (שטחו כ-18 קילומטרים רבועים בלבד, פחות מאחוז משטח הפארק) – שנוצר על ידי נהר מרסד (Merced) וקרחונים – ניצבים קירות גרניט שהקרחונים שייפו והחליקו, וביניהם ערוצים שהיו בעבר יובלי הנחל. כיוון שהנהר העמיק את ערוצו בקצב מהיר יותר מזה של היובלים, ערוציהם נותרו "תלויים" למעלה, כשמפלי מים יורדים מהם בעוצמה שוצפת.

"אל קפיטן", המתנשא לגובה 1,370 מטר מעל לעמק, נחשב לגוש הגרניט הגדול בעולם, על אף שהוא לא הגבוה ביותר. גוש גרניט אחר ביוסמיטי, "חצי כיפה" (Half Dome), מתרומם לגובה של 1,600 מטר מעל סביבתו. רק כשצופים לעברם במשקפת ורואים על פניהם את מטפסי הצוקים, זעירים כנמלים, מתחוור גודלם האמיתי. מלבד אותם נפילים יש בעמק גם שבילים קצרים, המובילים לפינות חמד ומתאימים למי שמגיעים לביקור של יום אחד בפארק. אחד מהם הוא שביל קצר המוביל לחלק התחתון של "מפלי יוסמיטי" (כ-800 מטר), המפלים הגבוהים באמריקה הצפונית, שנופלים בשתי מדרגות. מהשביל אפשר לראות גם את המפל העליון. שבילים קצרים מובילים גם לנהר מרסד, שבו ניתן לטבול ולשוט.

גוש הגרניט "חצי כיפה" מתרומם לגובה של 1,600 מטר מעל סביבתו | צילום: אנדרו זריבני

על דובים וסכנות אחרות
את שמו קיבל העמק (ובעקבותיו הפארק כולו), מפי חיילי גדוד צבאי, שהגיעו לאזור ב-1851 בניסיון לשים קץ למלחמה שהתחוללה כאן בין מחפשי הזהב לבין האינדיאנים. תוך שיבוש של המלה האינדיאנית U-zu-ma-ta, שפירושה דוב גריזלי (באותה תקופה חיו באזור דובי גריזלי רבים), קראו החיילים למקום יוסמיטי.

באופן אירוני, היה זה דווקא בואו של האדם הלבן שהמיט אסון על דובי הגריזלי. האחרון שבהם נורה כאן למוות ב-1895, שנים ספורות לאחר שהמקום הוכרז כפארק לאומי. הדובים היחידים החיים כיום בפארק הם דובים שחורים. אוכלוסייתם מוערכת בכ-350 פרטים, והם מגלים תאווה מיוחדת לדברי המזון שמביאים איתם המטיילים. זו הסיבה לכך שהלנים באתרי הקמפינג והיוצאים לטרקים מחויבים בכללי התנהגות מיוחדים. עם היונקים הנוספים החיים בפארק נמנים מכרסמים שונים, כבש ההרים, אייל פרדי שחור זנב, זאב הערבות ופומה. יש בו גם מאות מיני עופות.

אורכם הכולל של הכבישים בפארק הוא 420 קילומטר, וכדי להימנע מתקלות ומסכנות, כדאי לשמוע להמלצות הניתנות במרכז המבקרים: אילו כבישים סגורים, אילו משובשים כתוצאה מפגעי החורף והיכן מסוכן לנסוע. חלק משבילי ההליכה בפארק מוגדרים כ"מסוכנים ולא מומלצים". כוחות הטבע ביוסמיטי – מוקד המשיכה העיקרי של הפארק – פעילים, והם רבי עוצמה וסיכון. ב-1996, למשל, התמוטט במקום גוש גרניט במשקל 80,000 טון, וגלש לעומק של 600 מטר. נחיתתו גרמה להדף שיָצר משבי רוח אדירים, ואלה עקרו מאות עצים. אמנם תופעה קיצונית כל כך לא מתרחשת ביוסמיטי מדי יום, אבל היא ממחישה את הסיכון הטמון בפעילויות ובסיורים לא מבוקרים בפארק. לכן חשוב לא לחרוג משבילים מסומנים, לא לטייל לבד בשבילי אתגר ולא להתפתות ל"קיצורי דרך". בחלק מהפארק אסור לנסוע ברכב פרטי. כתחליף פועל במקום שירות קרוניות, שהשימוש בו חינם.

חורשת מריפוזה. 500 עצים מרשימים של סקוויית ההרים | צילום: ברנט פול

הטובים מכולם
ביוסמיטי תמיד חסר זמן ואי אפשר להספיק לראות הכל. לכן, מבין האתרים המרתקים הפזורים בפארק, בחרתי בארבעה שהם בחזקת "חובה". הראשון, "תצפית המנהרה" (Tunnel View), הוא נקודת תצפית יפהפייה, המשקיפה על "אל קפיטן", "חצי כיפה" ומפל "הינומת הכלה" (גובהו כמאתיים מטר). במקום יש שלטים, ובהם הסברים על הנוף, הטבע וההיסטוריה של יוסמיטי. "תצפית המנהרה" נמצאת על הכביש המוביל מהעמק דרומה (כביש 41), מיד אחרי היציאה מהמנהרה.

אותו כביש מוביל אל "אתר החובה" השני, "נקודת הקרחון" (Glacier Point). כדי להגיע אליו, פונים בצ'ינקוואפין (Chinquapin) בנתיב השמאלי, וממשיכים בו כ-26 קילומטר בכביש מתפתל בין יערות, עד לנקודה המתנשאת לגובה של 1,000 מטר מעל לעמק. המהדרין במצוות יכולים לנסוע לכאן באוטובוס של הפארק (עלות הנסיעה – כ-10 דולר לאדם), ולרדת לעמק ברגל, בשביל שאורכו שישה קילומטרים, וכך להוסיף עוד פרק ל"תיק החוויות הבלתי נשכחות". הגישה ל"נקודת הקרחון" אפשרית רק בקיץ.

האתר הבא הוא חורשת מאריפוזה (Mariposa Grove of Big Trees), שבה כ-500 עצים מרשימים של סקוויית ההרים. החורשה נמצאת בהמשך כביש 41, ליד הכניסה הדרומית לפארק. היא שריד ליער הסקוויה הענקי, ש-80,000 דונם ממנו נכרתו ב-15 השנים שקדמו להכרזה על הפארק. בשעות היום אפשר לנסוע בחורשה בקרוניות (בתשלום), או פשוט לשוטט בשביליה. אין כניסה בחורף. חורשות סקוויה נוספות נמצאות בפארקים הלאומיים הסמוכים – סקוויה (Sequoia) וקינגס קניון (Kings Canyon).

האתר הרביעי והאחרון איננו בדיוק "אתר", אלא דרך, החוצה את הפארק ואת רכס סיירה נבדה, ממערב למזרח. זוהי דרך טיוגה (Tioga Road) – אותו קטע מכביש 120 העובר בתוך הפארק – הפתוחה רק בקיץ. היא עוברת לאורך כמאה קילומטר, בין סלעי גרניט ענקיים, בגבהים המתקרבים ל-3,000 מטר. נשקף ממנה נוף מדהים ביופיו. בקצה המערבי שלה יש שתי חורשות סקוויה (נגישות פחות מחורשת מאריפוזה). הקצה המזרחי שלה נמצא מחוץ לתחומי הפארק, וכשנוסעים בו חוצים את "מעבר טיוגה" (Tioga Pass), הגבוה במעברי סיירה נבדה.

יוסמיטי במפת צילום לוויין

הפוסט יוסמיטי: שיא השיאים של הטבע הופיע ראשון במסע אחר