"גינת הפקיד הענו" הוקמה ב-1509 על-ידי פקיד ממשלתי בשם וָאנְג שְיָאנְצֶ'ן (Wang Xianchen). מספרים שהוא הקים אותה כדי שיוכל להשתעשע קצת בגננות לאחר שייצא לגמלאות, כפי שאדם ענו אמור לעשות, ומכאן שמהּ. זו גינה מרשימה מאוד: בנוסף לגשרונים המעוצבים והפגודות המסוגננות (עם שמות ליריים כמו "פגודת מי יישב אתי?" או "פגודת הניחוח המרוחק") הגינה משקיפה על הפגודה הגבוהה ביותר בעיר – "פגודת המקדש הצפוני" בת תשע הקומות.
צמוד ל"גינת הפקיד הענו" נמצא מוזיאון סוג'ואו שכולל תצוגות של מפות עתיקות ושל כלי קדושה שנמצאו בחפירות מקומיות. לאחר הביקור בגינות מומלץ להגיע למדרחוב הקניות המרכזי של העיר העתיקה, שנמתח לאורך רחוב גוּאַן-צְ'יָאן (Guanqian Jie). זהו אמנם מדרחוב סטנדרטי, כולל מסעדות מקומיות ומערביות, אך צמוד אליו שוכן מקדש דאואיסטי בשם "מקדש המסתורין".
כמו מקדשים רבים שראינו במרכזי ערים, "מקדש המסתורין" מוקף בדוכני אוכל, בגדים ו"עתיקות" שמשווים לו תחושה של קניון פתוח. מקדשים דאואיסטים נוטים להיות צבעוניים יותר מאחיהם הבודהיסטים. ההיכל המרכזי של המקדש מתרכז ב-12 המזלות הסיניים: לאורך הקירות ניצבים עשרות פסלים של אלים בתוך קופסאות זכוכית. לפני כל פסל מצוין המזל והשנה אליו הפסל הקשור. אני, למשל, נולדתי ב-1982 שהייתה שנת הכלב. נגה נולדה ב-1983 בסימן החזיר, והשנה החדשה שנכנסה ב-7 לפברואר היא שנת החולדה. שני היכלים נוספים מוקדשים לאלה האם ולאל הספרות.

ישנם עוד הרבה אתרים בעיר העתיקה של סוג'ואו (אנחנו ביקרנו גם במקדש קונפוציוס ובמקדש הבודהיסטי "הגינה המערבית"), ואתרים נוספים, כולל פארקים כמו "גבעת הנמר", מחוץ לעיר. עם זאת, הסיבה העיקרית לבקר בסוג'ואו היא הגינות הפרטיות, כך שיום אחד מרוכז או יומיים רגועים בהחלט יספיקו.

פרטים על האתרים
האתר של עיריית סוג'ואו כולל הרבה מידע על האתרים השונים

גינת הפקיד הענו (Zhuozheng Yuan)
כתובת: 178 Dongbei Jie. מחיר: 50/100 (עונת התיירות / מחוץ לעונה. המחיר ביואן). שעות פתיחה: 7:30 – 17:30.

גינת האחראי על הרשתות (Wangshi Yuan)
כתובת: בתוך שכונת מגורים שצמודה לרחוב Shiquan Jie (יש שילוט). מחיר: 20/40. שעות פתיחה: 8:00 – 17:00.

גינה להשתהות בה (Liu Yuan)
כתובת: 79 Liuyuan Lu. מחיר: 30/60. שעות פתיחה: 7:30 – 17:00.

גינת חורשת האריה (Shizi Lin)
כתובת: 23 Yuanlin Lu, קרוב ל"גינת הפקיד הענו". מחיר: 20/40. שעות פתיחה: 8:30 – 17:30.

גינת הזוגות (Ou Yuan)
כתובת: על Cang Jie, בין Baita Dong Lu לבין Daxinqiao Xiang. מחיר: 15/30. שעות פתיחה: 8:00 – 16:30.

גינת ביתן הגל הכחול (Canglang Ting)
כתובת: Renmin Lu, בין Zhuhui Lu לבין Shiquan Jie. מחיר: 15/30. שעות פתיחה: 7:30 – 17:30. בצד השני של Renmin Lu נמצא מקדש קונפוציוס אותו ניתן לזהות לפי החומה הגבוהה שמקיפה אותו.

מוזיאון סוג'ואו
כתובת: 204 Dongbei Jie. מחיר: ¥10. שעות פתיחה: 8:15 – 16:00.

מקדש המסתורין (Xuanmiao Guan)
כתובת: בתוך המדרחוב Guanqian Jie. מחיר: ¥10 (שימו לב: הכרטיס מקנה כניסה לארבעה היכלים שונים בתוך המקדש). שעות פתיחה: 7:30 – 17:30.

מקדש הפגודה הצפונית (Beisi Ta)
כתובת: בחלקו הצפוני של הרחוב הראשי Renmin Lu, אי אפשר לפספס את הפגודה. מחיר: ¥25. שעות פתיחה: 7:30 – 18:00.

מקדש הגינה המערבית (Xiyuan Si)
כתובת: Xiyuan Lu, כחמש דקות הליכה מה"גינה להשתהות בה". מחיר: ¥25. שעות פתיחה: 7:30 – 17:30. נסו למצוא את שני צבי הענק הנדירים שחיים בבריכת המקדש.

הפוסט סין: סוג'ואו עיר גנים הופיע ראשון במסע אחר

אם בחרתם לטייל לאורך הבונד במשך היום, מומלץ לפנות מזרחה ולהגיע לגדה השנייה של הנהר, שם נמצא אזור התעשייה החדש פּוּדוֹנג (Pudong). אם הבניינים הקולוניאליים של הבונד מנציחים את העבר, הרי שגורדי השחקים האולטרה-מודרניים של פודונג מגרדים את העתיד. יש הרבה דרכים לעבור מהבונד לפודונג, אך הדרך המעניינת ביותר היא ללא ספק מנהרת התיירות שנמתחת מתחת לנהר. הנסיעה במנהרה מתבצעת בקרוניות קטנות ושקופות שנעות באיטיות מדודה בתוך מופע אורקולי פסיכדלי. אורות ניאון מנצנצים ומרצדים מכל עבר בזמן שקולות ערטילאיים לוחשים לנוסעים משפטים אקראיים באנגלית. בסוף המסלול יש מוזיאון קטן, ובו  תצוגה עצובה ומדכאת של דגים, חלקם חיים וחלקם מפוחלצים.

מבין גורדי השחקים של פודונג המפורסם ביותר הוא מגדל הפנינה האוריינטלית (Oriental Pearl Tower), הסמל הפאלי המוכר של העיר. יש כמה מסלולי ביקור בבניין, שכוללים את מרפסות התצפית ומסעדות היוקרה הסטנדרטיות, אך אנחנו ממליצים על הכרטיס הזול ביותר שמקנה כניסה רק למוזיאון ההיסטוריה של העיר. במשך שעה-שעתיים מטיילים ברחובות משוחזרים של העיר מימיה הראשונים, דרך מלחמות האופיום והכיבוש הבריטי, עד לתחילת המאה ה-20. המוזיאון כולל שחזורים של עשרות חנויות ובתים שמאוכלסים בבובות שעווה מציאותיות מאוד. לצערנו, המוזיאון אינו מציג את פני העיר מאז תחילת המאה ה-20, כך שלא רואים כיצד העיר הפכה ממושבה בריטית למטרופולין של היום.

אם זהו יומכם האחרון בעיר, תוכלו להגיע לנמל התעופה הבינלאומי פודונג בעזרת רכבת המגלב, שממוקמת בצמוד לתחנת הרכבת התחתית לוֹנְג-יָאנְג
(Longyang). זו רכבת שפועלת על העיקרון של ריחוף מגנטי (Maglev = Magnetic Levitation). היינו, הרכבת מרחפת מעל המסילה ולעולם לא נוגעת בה. כיוון שהיא לא נוגעת במסילה ואין חיכוך. במהירות מירבית של 430 קמ"ש היא גומעת את 30 הק"מ בין נמל-התעופה לעיר בשמונה דקות בלבד. כרטיס הנסיעה מקנה ביקור חינם במוזיאון הרכבת שנמצא בתחנת לונג-יאנג. אם לרגע אתם שואלים את עצמכם מדוע רכבת נחשבת לאתר תיירות, תחשבו על כך שרק לפני כמה שנים הופיעה הפסקה הקודמת רק בספרי מדע-בדיוני.
יש לא מעט מוזיאונים בשנחאי, ביניהם מוזיאון שנחאי המצוין שכולל, בין היתר, תצוגות של ציור, פיסול, קליגרפיה ומטבעות עתיקים. במוזיאון, שנראה ככד חרס עתיק, אפשר לבלות בקלות חצי יום. מוזיאון פחות מוכר, אך מרתק לא פחות, הוא ביתו של דר' סוּן יָאט-סֶן (Dr. Sun Yatsen). בתחילת המאה ה-20, עוד לפני המהפכה הקומוניסטית, הוא ניסה לאחד את סין ובמשך כמה שנים אף הצליח להקים רפובליקה סינית דמוקרטית ולעמוד בראשה. הרפובליקה אמנם נכשלה והתפרקה, אך עד היום זוכרים את סון יאט-סן כחוזה המדינה הסינית המודרנית ובכל עיר מוצאים רחוב על שמו. הבית ברובע הצרפתי, בו התגורר במשך שש שנים, הומר למוזיאון שמתעד את חייו ואת פעילותו הפוליטית. המיצגים מלווים בהסברים מפורטים בסינית ובאנגלית ולאחר שתצאו מהמוזיאון השומרים יעטפו את נעליכם בשקיות ניילון ויציגו בפניכם את החדרים בהם הוא עבד, אירח מדינאים, וחי עם אשתו.
לבסוף, מיקומה של שנחאי מאפשר להשתמש בה כבסיס לטיולי יום לערים ולכפרים נוספים באזור. שניים מיעדי התיירות החשובים ביותר בסין, סוג'וֹאו
(Suzhou) והַנְג-ג'וֹאוּ (Hangzhou), מרוחקים 35 דקות ושעתיים ברכבת, בהתאמה.

פרטים על האתרים
• מנהרת בונד-פודונג (Bund Sightseeing Tunnel): הכניסה למנהרה ממוקמת בקצה הצפוני של הבונד בין רחוב בייג'ינג מזרח (E. Beijing St.) לבין רחוב דיאנצ'י (Dianchi St.). כיוון אחד: ¥30; הלוך וחזור: ¥50; כולל שני המוזיאונים: ¥60.

• מוזיאון ההיסטוריה העירונית של שנחאי (Shanghai Municipal History Museum): ממוקם בתחתית מגדל הפנינה האוריינטלית (Oriental Pearl Tower). כרטיס: ¥35.

• רכבת המגלב: התחנה ממוקמת ישירות מול היציאה מתחנת Longyan St. בקו 2 של הרכבת התחתית. כיוון אחד: ¥50 (¥40 אם מציגים כרטיס טיסה של אותו יום); הלוך וחזור: ¥80. כניסה למוזיאון בלבד: ¥5.

• מוזיאון שנחאי (Shanghai Museum): ממוקם בתוך Renmin Park. כרטיס: ¥20 למבוגרים, ¥5 לילדים ולסטודנטים.

• מוזיאון סון יאט-סן (Sun Yatsen's Former Residence): ממוקם ברובע הצרפתי (French Concession), 7 Xiangshan St.. כרטיס: ¥8.

הפוסט שנחאי ביומיים הופיע ראשון במסע אחר

אנחנו קולטים כשישים ערוצים בטלוויזיה שלנו, ובאופן מפתיע כמעט תמיד יש משהו לראות. ערוצי הטלוויזיה בסין מתחלקים לשלוש קבוצות: הערוצים הממשלתיים, ערוצים מחוזיים והערוצים של שיאמן. החלוקה הזו חוזרת על עצמה גם בערים אחרות בהן ביקרנו, כאשר רק הערוצים המקומיים משתנים.

רשות השידור הסינית – CCTV – משדרת 14 ערוצים שונים, וביניהם ערוץ חדשות וערוץ לילדים. CCTV-5 הוא ערוץ הספורט ונראה שהוא עתיד לשדר את רוב המשחקים האולימפיים; CCTV-6 משדר סרטים, חודשים ספורים בלבד אחרי שהם הופיעו בקולנוע; ואילו CCTV-11 משדר אך ורק אופרות.

מבין הערוצים הממשלתיים, מתבלטים שני ערוצים יוצאי דופן: CCTV-7 ו-CCTV-9. הראשון שייך לצבא. קריינים במדים יושבים באולפן שמאויש על-ידי חיילים ומשדרים כתבות על פעולות שונות של הצבא הסיני בתוך סין ומחוצה לה. כאן אפשר לראות אימונים של סוללות נ"מ, להתעדכן בחילופי גברי בגייסות השונים וללמוד על הציוד החדש של חיל הרפואה. בשבוע הראשון של רעידת האדמה בסיצ'ואן רוב שידורי הערוץ הצבאי הוקדשו ללהקות צבאיות ששרו למען הניצולים.

CCTV-9 הוא ערוץ בינלאומי, וכל השידורים שלו מועברים באנגלית. זהו ערוץ שמיועד לייצוא, ואפשר לקלוט אותו גם בישראל. כאן אפשר להתעדכן בחדשות היום, מסין ומהעולם, ולצפות בכתבות על חגים קרובים או על תופעות חברתיות מודרניות, כמו מדיניות הילד המפונק. הפרסומות בערוץ הזה מציגות בעיקר אתרי תיירות שעברו שיפוצים מסיביים בפוטושופ.

CCTV-9 הוא ערוץ תעמולה שמזכיר את הימים הטובים של מחלקת האַגִיטְפְּרוֹפּ (agitation propaganda) הסובייטית. מצד אחד, חדשות העולם תואמות את הכתבות שמופיעות ב-CNN ובערוצים מערביים אחרים. מצד שני, את החדשות הפנים-סיניות צריך לקחת בעירבון מוגבל. מאוד מוגבל. כאן מתגלה אופיו התעמולתי של הערוץ: הכתבות מדווחות רק חלקים נבחרים מהאמת, או מועברות בשִׂיחָדָשׁ קולח. כך, למשל, באחת הכתבות על רעידת האדמה דווח שארבעה פקידים נענשו כיוון שהזניחו את תפקידיהם במהלך האסון. איך הם נענשו? איך קראו להם? מה הם עשו? מי יודע.

הערוצים המחוזיים נוטים לחזור על עצמם, וקשה להצביע על תכונות ייחודיות. מעניין לציין שכמעט לכל מחוז יש ייצוג במניין הערוצים, למעט מחוזות בעיתיים כמו שינג'יאן וטיבט. הערוצים המקומיים דומים מאוד לערוצים המחוזיים. ההבדל מתבטא בעיקר ברזולוציה של תכניות החדשות.

נראה שהתכניות הפופולאריות ביותר בסין הן דרמות. CCTV-8 מוקדש כולו לדרמות, וכך גם אחוז נרחב מלוח השידורים של הערוצים המחוזיים והמקומיים. המבחר העצום של סדרות הדרמה משקף את ההיסטוריה הסינית הארוכה ואת עומק התרבות הכתובה. אפשר לחלק את הסדרות לשלושה סוגים:

1. סדרות היסטוריות, שמדגישות בעיקר את התקופה בה הן מתרחשות, כמו סדרה על חייו של הקיסר טְסֵיין-לוֹנְג, או סדרה על גבר סיני שמתאהב ביהודיה בשנגחאי של מלחמת העולם השנייה.
2. עיבודים ליצירות ספרות קלאסיות, כמו "המסע למערב", "על גדת המים" או "שמונת בני האלמוות חוצים את הים". העיבודים המצוינים נוטים להיצמד לטקסט המקורי, ומעלים את השאלה מדוע בישראל אין עיבודים דומים ליצירותיו של עגנון או לסיפורי המקרא.
3. דרמות יומיומיות, שבדרך-כלל מתמקדות במשפחות או במקצועות יומיומיים, כמו סדרה שעוסקת כולה בתחנת משטרה שכונתית. הגבול בין סדרות אלה לבין אופרות סבון די מטושטש, ומתבטא בעיקר בגובה השפה.

סדרות הדרמה הסיניות שמות דגש כבד על דיאלוגים ועל אירועים יומיומיים שבסדרות מערביות ייראו בנאליים. אחד הפרקים של סדרת המשטרה, למשל, עוסק בניסיונו של הגיבור לשכנע את העירייה לבנות גשר להולכי רגל מעל כביש סואן. סדרות הדרמה מספקות לא רק הצצה לתוך היומיום הסיני, הן גם כוללות לא מעט ביקורת, פוליטית וחברתית. בהמשך הפרק השוטר נפצע כשהוא מציל שני ילדים ממשאית שועטת. ראש העיר מבטיח לשוטר לטפל בבעיה. הוא יוצא מבית החולים ומכנס מסיבת עיתונאים, בה הוא מודיע על הפתרון: מאותו יום השוטרים ילוו את ילדי בית הספר כשהם חוצים את הכביש.

הסדרות התקופתיות פופולאריות בהרבה מהסדרות שמתרחשות בהווה. חברתה הסינית של נגה, שגדלה על הסדרות התקופתיות וכך נחשפה לראשונה לספרות ולהיסטוריה הסינית, טוענת שהן פופולאריות בגלל שהן מתיימרות להיות מדויקות. עקב שפע התיעוד, אפשר בקלות לדייק בתלבושות, בסגנון הדיבור ואפילו במאכלים התקופתיים. הסדרות שמתרחשות בהווה פחות פופולאריות, לדעתה, כיוון שפשוט אין עדיין מספיק תיעוד כדי שהן יהיו מדויקות.

הפוסט סין: בטלויזיה יש מה לראות הופיע ראשון במסע אחר

סין היא גן-עדן עבור עולי-רגל. חלק נרחב מהאלים ומגיבורי האגדות בסין היו אנשים אמיתיים, וכיוון שלסין יש היסטוריה כתובה ומדוקדקת כבר כמה אלפי שנים, יודעים בדיוק היכן רבים מהם גדלו, חיו ונקברו. ואם יש דמות אחת שמתעלה על כל הדמויות בפנתיאון הסיני, הרי שזהו קונפוציוס.

המלומד הגדול קונפוציוס, או קוֹנְג-דְזֶה (Kongzi) כפי שיש לבטא את שמו, חי (כנראה) בשנים 479-551 לפנה"ס. הוא היה פילוסוף נודד שניסה, אך נכשל, למצוא משרה נוחה אצל אחד מעשרות אילי המלחמה ששלטו בתקופת המדינות הלוחמות. בהרצאותיו בעל-פה הוא ניסח את עיקרי השקפת העולם שברבות השנים הפכו לקונפוציאניזם: אחת משלוש הדתות המרכזיות בסין, והבסיס לשיטת הממשל הסיני משושלת הָאן (206 לפנה"ס – 220 לספירה) עד לתחילת המאה העשרים.

קונפוציוס נולד וחי בעיר צ'וּפוּ (Qufu) שבמחוז שַׁנְדוֹנְג (Shandong), וכאן התגוררו צאצאיו במשך יותר משבעים דורות אחריו, עד שהם ברחו לטייוואן במלחמת האזרחים בין הקומוניסטים ללאומנים באמצע המאה העשרים. היום העיר העתיקה של צ'ופו היא עיר תיירות מוקפת חומה. המקומיים עוברים דרך השערים בחומות כדי לקנות בגדים, להסתפר ולאכול בשוק הלילה; התיירים באים כדי לבקר ב"שלושת הקונגים": מקדש קונפוציוס, אחוזת קונפוציוס, ובית הקברות של משפחת קונג.

כמעט בכל עיר בסין יש לפחות מקדש אחד לקונפוציוס, אליו מגיעים בעיקר כדי להתפלל להצלחה בלימודים. ציפינו, אם כן, שהמקדש בצ'ופו יהיה הגדול והשוקק מכולם. בפועל, נראה שהוא משמש בעיקר כיעד תיירותי. מעטים התיירים שמקטירים כאן לקונפוציוס, ורובם מעדיפים להצטלם ליד פסלו של המלומד הגדול וברחבה בה, תחת עצי המשמש, הוא הרצה לתלמידיו.

רוב התיירים הסינים נעצרים בהיכל של קונפוציוס. אנחנו המשכנו הלאה וגילינו שני אתרים בתוך המקדש שמצדיקים את חשיבותו ומרכזיותו. הראשון הוא קיר, לא גדול במיוחד, בו החביא נכדו של קונפוציוס את כתביו מקלגסיו של הקיסר צִ'ין שִׁיחוּאַנְג (Qin Shi Huang), שפקד לשרוף את כל ספרי ההגות בממלכה. הספרים שהוחבאו בקיר ניצלו ומחשבתו של קונפוציוס שרדה עד היום.

האתר השני הוא בית המטבחיים של המקדש (Holy Kitchen). כאן, בשלושה צריפים קטנים, נהגו לשחוט ולהתקין קורבנות עבור טקסים שונים. היום שוכנת בתוך הצריפים אסופה של סטלות (מצבות אבן) עם תבליטים וציורים מתקופת הָאן. הצריפים נעולים, אך אפשר לראות את התבליטים, שהשתמרו בצורה יוצאת דופן, דרך החלונות.

אחוזת קונפוציוס מרתקת את התיירים הסינים, אך אין בה עניין רב עבור התייר המערבי. זו אחוזה קלאסית שבנויה בסגנון של חצר-בתוך-חצר, אך היא מאוכלסת בעיקר בחנויות חטיפים ומזכרות.

בית הקברות של משפחת קונג, ששוכן כקילומטר צפונית לחומות, מעניין הרבה יותר. כאן, בתוך יער שהוכרז כשמורת טבע לאומית, נקברים צאצאיו של קונפוציוס כבר יותר משבעים דורות. קרוב לכניסה לבית הקברות נמצאים קבריהם של נכדו ובנו של קונפוציוס. למרות שלא ידוע היכן קונפוציוס עצמו קבור, הוקמה גם מצבה לזכרו ותיירים רבים משתחווים ומתפללים לפניה. התיירים הסינים מסתפקים בנסיעה קצרה בזוטובוס למצבתו של קונפוציוס, אבל אנחנו ממליצים לקחת את אחד מעשרות השבילים הקטנים שמתפתלים בתוך היער בין העצים והמצבות. מעטים בתי הקברות בעולם שמשרים על המבקר שלווה עמוקה כמו בית הקברות של קונפוציוס.

מעבר לשלושת הקונגים, אין הרבה מה לעשות בצ'ופו. אפשר לטייל על חלק מהחומה ולהשקיף על העיר העתיקה, ואפשר לאכול שיפודים ופיתות בשוק הלילה שמתמתח ומתעורר סביבות חמש אחר-הצהריים. תיירים טובים גם יקנו ויעצבו לעמם חותמת אבן באחד מעשרות הדוכנים שמבטיחים להכין את החותמת ב-3, 5 או 6 דקות. בפועל נמשך התהליך כחצי שעה, אבל האיכות טובה ויש סיכוי טוב שלחורט יקראו קונג.

למי שנשאר זמן פנוי, מומלץ לנסוע לעיירה ג'וֹצֶ'נְג (Zoucheng) שמרוחקת כארבעים דקות באוטובוס. כאן חי ונקבר מנציוס (Menzius, או Mingzi), הפילוסוף השני בחשיבותו אחרי קונפוציוס, שהאמין שטבע האדם טוב מיסודו. המקדש לזכרו ואחוזתו צמודים זה לזה, וזקוקים לשיפוץ מסיבי ודחוף. התיירים המעטים שמגיעים לבקר כאן מלמדים אותנו לקח חשוב: לא טוב להיות מספר שתיים.

הפוסט עירו של קונפוציוס בסין הופיע ראשון במסע אחר

נחתנו בנמל התעופה הבינלאומי על האי לנטאו (Lantau) ומשם נסענו באוטובוס דו-קומתי לרובע צים-שה-צוי (Tsim Sha Tsui) שבדרום האי קאולון (Kowloon). כאן, מול המסגד המרכזי של הונג-קונג מצאנו את האכסניה שלנו. בין בנייניהם המפוארים של מלונות שרתון והולידיי-אין רופס בניין עתיק ומכוער בשם Chungking Mansions. אם אתם מוצ'ילרים עניים או סטודנטים קמצנים; אם אתם עובדים זרים מהודו, פקיסטן או בחריין; אם אתם מהגרים אופטימיים מגאנה, ערב הסעודית או מאלי; אם, בקיצור, אתם לא מסוגלים לשלם 200 דולר ללילה תמורת חדר במלון, אתם מגיעים לכאן.

הבניין, שחזיתו השחורה מפיח מתקלפת ומתפוררת, הוא מחנה פליטים ייחודי במינו. כאן ישנים ואוכלים זה לצד זה הודים ופקיסטנים, ישראלים וערבים, אמריקאים ושאר העולם, וכל החדרים מריחים כמו קארי. גם אם לא התמזל מזלכם לשהות באחת מעשרות האכסניות בבניין, מומלץ לבקר. בתוך הבניין ובבניינים מסביב לו מפוזרות מסעדות הודיות, פקיסטניות וערביות, כך שרק כאן אפשר לאכול פלאפל וחומוס.

הונג קונג מחולקת לכמה איים. המרכזיים הם: הונג-קונג, קאולון ולנטאו. המרכז הפיננסי נמצא על האי הונג-קונג ורובו מרוכז ברבעים Central ו-Admirality. כאן צמחו עם השנים עשרות גורדי שחקים בכזו צפיפות שחלק מהם ברוחב משרד אחד בלבד. רוב הבניינים החשובים, אלו של הבנקים הגדולים, מקושרים בגשרים מקורים שמתפקדים כרחובות להולכי רגל, נוסף למדרכות הרגילות.

מידע נוסף: Chungking Mansions: קשה לפספס את הבניין השחור ב-36-44 Nathan Road, בין ה-Holiday Inn לבין ה-Sheraton. החנויות בפנים מתחילות להיפתח בסביבות תשע בבוקר ונשארות פתוחות עד מאוחר בלילה. אל תפחדו יותר מדי ממאכרים שמשדלים אתכם לבוא איתם למסעדות; רוב המסעדות לאורך Nathan Road חבויות בתוך הבניינים מסביב, ובלי המאכרים אי-אפשר למצוא אותן.

פארק הונג-קונג
הונג-קונג יודעת לעשות כסף. כך, למשל, קשה מאו להגיע בעיר מיעד א' ליעד ב' בלי לעבור דרך קניון אחד לפחות. כדי להגיע, למשל, לפארק הונג-קונג ששוכן בין גורדי השחקים ב-Admirality, צריך לצאת מתחנת הרכבת התחתית לתוך קניון בתוך אחד הבניינים, ואז לעבור ברחוב עילי לתוך קניון בבניין אחר, ורק אז לצאת דרך עוד רחוב עילי לתוך הפארק. השילוט ברחובות ובתחנות הרכבת התחתית דואג לכוון את הולך הרגל ליעדו דרך כמה שיותר חנויות.

בניגוד לגנים סיניים סטנדרטיים, פארק הונג-קונג אינו מנסה להיראות כמו ציור סיני. אין בו גשרוני אבן קמורים או אגמים צלולים. הכל בו נראה מלאכותי, החל בריצוף הבטון וכלה באגם המרכזי. מצדו האחד ניצב סוס צבעוני ובצדו האחר פסל בדמות חייל בריטי,כזכר לגדוד שהגן על העיר מהפלישה היפנית במלחמת העולם השנייה.

המבנה המלאכותי ביותר בפארק הוא גם המרשים והמהנה ביותר: חממת הציפורים על-שם Edward Youde. מבקרים מטיילים בתוך כלוב ענקי לאורך גשר עץ שמתפתל בין צמרותיהם של עצים טרופיים. בגובה הזה עשרות הציפורים שמקננות בעצים עפות סביב הבקרים בגובה העיניים וכמעט אפשר לגעת בהן.

לפארק הונג-קונג הרגשה ייחודית. בגלל שטחו הרחב, מי שעומד במרכזו מרגיש שהוא נמצא בתוך מרחב ירוק מלא בעצים, בריכות, וציפורים. מצד שני, מכל נקודה בפארק רואים את גורדי השחקים שמגדרים וחולשים על הפארק. כך, למרות שהוא אחד הפארקים המלאכותיים ביותר בהם ביקרנו בסין, הוא הרגיש כמו אי ירוק שצף בין הבניינים האפורים והבוהקים.

מידע נוסף: פארק הונג-קונג: הכניסה הראשית היא ב-19 Cotton Tree Drive. כשיורדים בתחנת הרכבת התחתית של Admirality צריך לעקוב אחרי השילוט שמוביל, בסופו של דבר, לפארק.
שעות פתיחה: 06:00 – 23:00. חממת הציפורים פתוחה בשעות 09:00 – 17:00.
הכניסה לפארק ולמבנים בתוכו – חופשית.

מקדש וונג טאי סין
מי שקרא את הכתבות הקודמות שלי גילה שפיתחתי חיבה מסוימת למקדשים דאואיסטיים, שנוטים להיות צבעונים ומעניינים יותר מאחיהם הבודהיסטים והקונפוציאניים. מקדש וונג טאי סין (Wong Tai Sin), אחד המרכזיים בהונג-קונג, הוא מרכז מסחרי של מגלי-עתידות.

מול המזבח המרכזי נמתחת אכסדרה דו-קומתית שמלאה בדוכנים של מגלי-עתידות. מתפללים כורעים לפני המזבח המרכזי כשהם מחזיקים בידיהם כוס במבוק ובתוכה מקלות עץ ארוכים. הם מביעים משאלה ואז מטלטלים את הכוס עד שאחד המקלות נופל החוצה. על כל מקל חקוקה סימנייה. את הסימנייה הזאת ממירים למספר בעזרת טבלה, ואת המספר הזה מביאים למגיד-עתידות. הוא, עבור תשלום צנוע, מפענח את משמעותו.

מידע נוסף: מקדש וונג טאי סין: למקדש יציאה משלו מתחנת הרכבת התחתית Wong Tai Sin.
שעות פתיחה: 07:00 – 18:00
הכניסה חופשית.

מי שמתכנן טיול לסין צריך לקחת בחשבון שהונג-קונג אמנם עברה לידיים סיניות ב-1997, אך היא עדיין לא חלק אינטגרלי מסין. היא יקרה פי ארבעה ויותר מסין (קערת אורז שבשיאמן עולה חצי יואן תעלה בהונג קונג עשרה יואן), והיא מרגישה יותר כמו עיר אמריקאית עם צ'יינה-טאון גדול, מאשר עיר סינית עם מרכז פיננסי בינלאומי.

הפוסט הונג קונג – סין אבל לא סין הופיע ראשון במסע אחר

כל מי שמגיע לבייג'ינג מקבל, אחרי שהוא עובר את ביקורת הדרכונים והמכס, טופס צהוב ועליו רשימת האתרים שהוא חייב לראות במהלך הביקור שלו. נהגי מוניות, כך מספרים לתיירים זרים, עורכים רישום מסודר של זרים שנכנסים אליהם למונית, כך שאם אתם לא מבקרים באחד מאותם היעדים, דיילות מחויטות של משרד התיירות הסיני ידאגו להתייצב בפתח חדרכם במלון עם מפה, חיוך וכרטיסי כניסה ליעדים שכמעט פספסתם.

יתכן שהגזמתי קצת, אבל לא יותר מדי. כיוון שבייג'ינג היא בירת סין, כל מי שמבקר בה באמת מרגיש מחויב לעקוב אחרי אותה רשימה פיקטיבית: העיר האסורה, כיכר טיין-אן-מן, מקדש השמיים, מקדש הלאמה הטיבטי, מקטע החומה בבדלינג וכו'. על אף שלרגע אחד אני לא מזלזל באתרים החשובים והמרתקים הללו, לבייג'ינג יש אתרים נוספים להציע, אך כיוון שהם לא מופיעים ברשימת החובה, מעטים מגיעים אליהם. לכן, במקום לכתוב על אתרי התיירות הטחונים עד מים של בייג'ינג, החלטתי להמליץ הפעם על שלושה אתרים קצת שונים, אך מרתקים לא פחות.

מקדש דוֹנְגְיוּאֶה (Dongyue Temple)
מהרגע שהגענו לסין והתחלנו לבקר במקדשים פיתחתי נטייה מובהקת למקדשים דאואיסטיים. למרות ששלוש הדתות המרכזיות בסין (קונפוציאניזם, בודהיזם ודאואיזם) שואלות אלמנטים, סמלים ורעיונות האחת מהשנייה (בסינית נהוג לומר עליהן ש"השלוש הן אחת"), מקדשים דאואיסטיים נוטים להיות צבעוניים וחיים יותר מאחיהם הבודהיסטים והקונפוציאניים.

ייחודו של מקדש דונגיואה הוא בחומה החיצונית שמקיפה אותו. חומה זו היא בעצם מסדרון ארוך שמחולק לעשרות חדרים, כאשר כל חדר הוא מחלקה שיפוטית, בדיוק כמו בבית משפט. בכל חדר יושב פסלו של שופט, ומשני צדדיו, צמודים לקירות החדר, עומדות שתי שורות נוספות של פסלים שמשתנים בהתאם לאופי המחלקה. במחלקת ההתעללות בבעלי-חיים, למשל, כל פסל מייצג בן-אדם שמתעלל בחיה כלשהי ובמחלקת שדי היער מוצאים ארנב עם עיניים אדומות ליד שד עצים ירוק. כל חדר סגור בגדר עץ נמוכה. מבקרים יכולים לקנות לוחות עץ אדומים ולתלות אותם על הגדר של מחלקת השיפוט המתאימה כדי לבקש את עזרת האלים בבעיה מתאימה. קל לנחש שהגדרות העמוסות ביותר הן אלו של מחלקת הרווח הצודק ומחלקת החיים הארוכים.

כתובת: 141 Chaoyangmenwai Dajie

מוזיאון המדע והטכנולוגיה
למי שמטייל עם ילדים או עם סטודנטים לפיזיקה, המוזיאון הזה הוא דרך נהדרת להעביר חצי יום. כמו מוזיאוני מדע בכל העולם, הוא כולל הרבה הפעלות ותצוגות שהן בעצם משחקים בפיזיקה. הקומה הראשונה כוללת דגם של רכבת המגלב (רכבת העילוי המגנטי שפועלת היום בשנחאי), מספר דגמים של מנועים והפעלות שמטרתן להסביר על ההכרח בפיתוח דלקים פחות מזהמים. הקומה השנייה כוללת משחקים סטנדרטיים באופטיקה, מכניקה וחשמל לצד הפעלות שמתמקדות בתקשורת נתונים ובמחשבים. הקומה השלישית מתארת את ההמצאות העתיקות יותר של סין: נייר, אבק-שריפה, דפוס והמצפן.

בנוסף לאולם המרכזי ישנו גם אולם קולנוע ואולם נוסף שכולל מגרש משחקים לילדים קטנים. להבדיל ממוזיאוני מדע אחרים בהם ביקרתי, המוזיאון של בייג'ינג מתרכז כמעט כולו בהנדסת מכונות ובתחום של מצב מוצק. זה אולי לא נשמע מלהיב מדי, אבל התצוגות בנויות עבור ילדים והן מהנות מאד. ואם אחרי ביקור במוזיאון הילדים שלכם לא יפתחו חיבה להנדסה ולמנועים אני קוגלגר.

כתובת: 1 Beisanhuan Zhonglu

ביקרו בחוטונג (hutong)
בשנים האחרונות ארגונים שונים ברחבי העולם מתריעים וצועקים על כך שממשלת סין הורסת בשיטתיות את החוטונגים של בייג'ינג. מדובר בשכונות עתיקות שנבנו על-ידי הכובשים המונגולים בשושלת יואן (1279-1368 לספירה). כל שכונה כזו היא מבוך של סמטאות ושל בתים חד-קומתיים שבנויים סביב חצרות משותפות. מדריכי תיירות נוהגים להשתמש במלים כמו "אותנטי", "היסטורי" או "שוקק חיים" כדי לתאר את השכונות האלו, אך המציאות הרבה יותר אפורה. מדובר בשכונות עוני צפופות שלרובן אין מים זורמים או חיבור לרשת החשמל. בבתים רבים עדיין משתמשים בפחם לחימום והשירותים היחידים הם ציבוריים.

מצד אחד, קל להתאונן על הרס החוטונגים כל עוד לא צריכים לגור בהם. מצד שני, הם באמת פיסת היסטוריה, כך שלמי שמגיע לבייג'ינג בשנתיים הקרובות בהחלט מומלץ לבקר בהם לפני שהם ייעלמו כליל. מי שיגיע אחר-כך יוכל לבקר בחוטונגים שהעירייה משפצת לקראת האולימפיאדה: היא מרחיבה את הסמטאות, מנקה ומייפה אותן כך שתיירים יזכו לחוויה שתריח מאקונומיקה וצבע טרי במקום משתן ופחם שרוף.

החוטנגים מפוזרים ברחבי העיר. במפות הם נראים כמו סמטאות צרות שכוללות בשמן את המלה hutong. להבדיל מרחובות אחרים בעיר, שלטי הרחוב שלהם צבועים באדום.

הפוסט בייג'ינג: 48 שעות בעיר הופיע ראשון במסע אחר

קָייפֱנְג (Kaifeng), הייתה בירתן של שש שושלות בסין, החל במאה העשירית לספירה וכלה במאה ה-13. כשלוש שעות באוטובוס מלוּאוֹיָאנְג, קייפנג מספקת חוויה שונה באופן מהותי. אמנם הארמון הקיסרי הפך ברבות השנים לפארק ציבורי ומשלוש מערכות החומות שהקיפו את העיר נשארה רק אחת, אבל אתריה הרבים מעלים באוב את הבירה העתיקה.

קייפנג מוקפת בשדות חיטה שמגיעים כמעט עד לחומות עצמן. בדומה לערים רבות בסין, גם קייפנג לכודה במערבולת של בנייה ומתכסה במהירות באריחי אמבטיה בצבעי פסטל. מרכז העיר, למזלה, עדיין לא נפל בידיהם של הקבלנים; חלק גדול מהבניינים לאורך רחוב שׁוּדְיָאן (Shudian Jie) והסמטאות סביבו השתמרו מתקופת צִ'ינְג (Qing: 1911-1644 לספירה). רוב המבנים הדו-קומתיים עשויים מעץ ומעוטרים בציור קיר ובמרפסות אלגנטיות.

בלילה רחוב שודיאן נחסם לתנועה ומתמלא בדוכני שמעטס ואוכל. מוסלמים מוכרים שיפודי טלה ולאפות, בעוד המוכרים הסיניים מציעים שיפודי חסילונים ועוגות מתוקות מאורז דביק. המקומיים מרכיבים לעצמם ארוחות שלמות ויושבים לאכול בשולחנות הרבים שמוצבים מאחורי הדוכנים.

כולם גרו כאן
קייפנג הייתה בירה באחת התקופות הפתוחות יותר של סין וסוחרים מכל העולם עברו דרכה והתיישבו בה. כאן חיו זה לצד זה סינים, מוסלמים, נוצרים ואף יהודים. עם השנים המיעוט היהודי התבולל ונעלם, והזכר היחיד שנשאר ממנו הוא מספר סטלות (מצבות אבן) עם כיתוב בעברית שנמצאות במוזיאון קייפנג.

הקהילות המוסלמיות והנוצריות, לעומת זאת, קיימות עד היום. ישנם מספר מסגדים בתוך העיר, אך המעניין ביותר הוא מסגד דוֹנְגדָה (Dongda Si). הוא מעוצב כמו מקדש סיני ועל קירותיו מתנוססות כתובות בסינית ובערבית. בניגוד למקדשים סינים, שמתוכננים מדרום לצפון, המסגד בנוי ממזרח למערב, כדי שהאמאם יוכל לפנות לכיוון מכה. מעל הכניסה למסגד מצוין שמו בסינית ומעליו מופיע בערבית: "כֻּל מַשְׂגִ'ד בַּיְתֻ אְללָה" – "כל מסגד הוא ביתו של אללה".

שתי פגודות
בין האתרים השונים של קייפנג נמצאות שתי פגודות. אחת נמצאת בדרום העיר ואילו השנייה – בצפון. הראשונה יושבת מחוץ לחומות ונדמה שנשכחה מלבם של התושבים, ואילו השנייה נמצאת בתוך החומות ומחשיבה את עצמה לפגודה המרשימה ביותר בסין.

הראשונה, שנקראת פגודת פּוֹ (Po Ta), נבנתה ב-974 לספירה והיא הפגודה הבודהיסטית העתיקה ביותר בקייפנג. בניגוד לרוב הפגודות בסין, הבסיס שלה משושה ולא מתומן, היא בנויה מאבן ומכוסה בתחריטים של בודהות. רבים מהתחריטים איבדו את ראשם. הפגודה מציצה מעל צריפים ובתים מתפוררים בתוך שכונה של חירבות ותרנגולות מחוץ לחומות.

פגודת הברזל (Tie Ta), בחלקה הצפוני של העיר, מוקפת בפארק ציבורי ומוצפת תיירים. היא מתנשאת לגובה של 55 מטרים ומכוסה בלבנים שמצופות בזיגוג בצבע חלודה. כמו פגודת פו, גם כאן הלבנים מעוטרות בתחריטים של בודהות, אך מצבן טוב יותר.

השופט באו
פחות מקילומטר ממוזיאון קייפנג נמצא מקדש קטן שלא מצוין ברוב מדריכי הטיולים. מדובר במקדש לזכרו של השופט בַּאוֹ (Bao Gong), פקיד ממשלתי שחי בשנים 1062-999 לספירה. הוא נודע כשופט שהגן על החוק במסירות ומעולם לא נכנע לבעלי שררה או לבצע כסף. עם השנים הוא הפך לגיבור נערץ ובמקומות שונים בסין אף סוגדים לו כאל הצדק.

מרחוק המקדש נראה כמו אולם אירועים, וגם מבפנים הוא לא נראה כמו מקדש סיני סטנדרטי. על הכניסה לרחבה המרכזית, למשל, שומרים שני שיחים גדולים שנגזמו להיראות כמו ארנבים. מסביב לפסלו של השופט, שנראה חמור סבר גם היום, תלויות ארבע תמונות רחבות שמורכבות מאריחי קרמיקה. בניגוד לרובם המוחלט של המקדשים בסין, הסגנון של התמונות, שצוירו בשנות ה-80' של המאה העשרים, מודרני בצורה מובהקת.

באחד האולמות הצדדיים של המקדש השתמשו בבובות שעווה כדי להקים לתחייה את אחת הסצינות המפורסמות ביותר בפועלו של השופט. בסצינה זו הוא נראה כשהוא שופט למוות מלומד שזנח את אשתו ואת ילדיו כדי להתחתן עם אישה ממעמד גבוה יותר. בקדמת הבמה מוצגות שלוש גיליוטינות מוזהבות: לאחת יש ראש של כלב, לשנייה של נמר ולשלישית של דרקון. כל גיליוטינה יועדה לעבריינים ממעמד מסוים: הכלב – לפשוטי העם; הנמר – מלומדים ממעמד הביניים; והדרקון – פקידים בכירים ומשפחת המלוכה.

למרות שאפשר לראות את האתרים המרכזיים של קייפנג ביום אחד מרוכז, יומיים בתוך החומות יאפשרו קצב נינוח יותר ולפחות ארוחת ערב אחת בשוק הלילה.

הפוסט קייפנג, סין – אפילו יהודים היו כאן הופיע ראשון במסע אחר