דבר ראשון חיפשתי את הזווית הכי טובה לצלם את מלון בורג׳ אל ערב. המבנה המדהים הזה שמדמה מפרש של ספינת דאו מתנשא לגובה של כ 300 מטר וממוקם ממש על קו המים של חוף הים של דובאי. עם השנים נבנו סביבו כל כך הרבה מבנים ויש באזור כל כך הרבה מנופים כך שאם אתה לא ממש מתאכסן במלון היוקרתי הזה אין כמעט סיכוי לצלם אותו נקי. אבל מצאתי פיתרון. בעזרת קצת עזרה מידידים בדובאי קיבלתי אישור כניסה לחוף אל נסים של מלון יוקרתי על קו החוף. משם היתה לי תצפית מושלמת על בורג׳ אל ערב ועל קו המים הכחולים.

בורג' אל ערב

חצי האי ערב הוא הסטארט אפ הבא של התיירות העולמית. זאת התחושה שלי. ואני לא מדבר על דובאי או אבו דאבי. הן בהחלט יכולות להיות תוספת נפלאה לטיול מקיף בעומאן או בערב הסעודית. דובאי היתה המקום הראשון שביקרתי בחצי האי ערב. אחרי יומיים מיציתי את גורדי השחקים ומרכזי הקניות. הגלובל ווילג׳ נראה לי כמו גרסה גדולה יותר של עיר הנוער, תל אביב, קיץ 1982. בהרבה מקומות בדובאי התחילו להציב קישוטים לקראת הכריסמס. הלו??!! אנחנו בחצי האי ערב. המקום בו נולד האיסלאם.

החוצה אל מפרץ עומאן

יצאתי מדובאי אל אמירות שהרג׳ה, מרחק נסיעה לא גדול מדובאי. אחרי נסיעה של כשעה הגעתי אל אזור דיונות נפלא. שיירה של גמלים פסעה לצד הכביש. הגמלים היו קשורים ברגליהם הקדמיות על מנת שלא יתפזרו על שטח גדול מידי. מעבר לדיונות בלט צוק גבוה המשקיף על כל המדבר.
נכנסתי אל חוות הגמלים בה מצאתי איש נחמד מבנגלדש שמתפעל את חוות הגמלים. הוא כיוון אותי אל הצוק המתרומם מעל לדיונות. אחר הצהרים התחלתי לטפס על קו הרכס. הגיאולוגיה כאן כל כך דומה לגיאולוגיה של דרום ישראל. בקלות אפשר לטעות ולחשוב שאני באזור רהט או דימונה. לאחר הליכה של כשעה בדרגת קושי בינונית הגעתי לראש הצוק. ים הדיונות האדום נפרש למרגלות הצוק. מראה נפלא לקראת השקיעה. מהצוק ישנה דרך לא פשוטה היורדת למטה אל הדיונות עצמן ומכאן אפשר ללכת לאורך הדיונות חזרה אל הרכב.

למחרת רציתי להגיע אל מפרץ עומאן. הצטרף אלי סלאם, מדריך מקומי מומחה למסלולי טרקים באיחוד האמירויות. נסענו לאמירות פוג׳יירה. הכביש חוצה חלק מרכס הרי חג׳אר. לאורך הדרך ניתן היה לראות מצודות עתיקות שחלשו על הדרך, ומבני אבן מרשימים על רקע הרי הגרניט הכהים. קצת לפני פוג׳יירה, עדיין בשהרג׳ה, העיר חור פקאן. הגענו לאחת המצודות למרגלות הר בשם אל ראבי. פגשתי קבוצה של אמירתים לבושים בקנדרה הלבנה ועבאיה לבנה. פקידי ממשל אזוריים. הם התרגשו לפגוש מישהו מישראל. החלפנו מילות ברכה בערבית וצילומים משותפים. מכאן התחלתי להעפיל בשביל העולה לפסגת הר אל ראבי. הטיפוס יחסית קל אבל השביל קצת תלול ויכול להיות קשה לאנשים מסוימים. מהשביל העולה לפסגת ההר ישנן תצפיות נהדרות על מפרץ עומאן, החופים הנהדרים והעיר חור פקאן. לאחר טיפוס של כשעה הגעתי לראש ההר. דגל גדול של איחוד האמירויות התנופף ברוח. צבעי הירוק, אדום, שחור ולבן מייצגים את הפאן ערביות וארבעת החליפויות השונות באיסלאם הסוני. מוטיב הצבעים הזה חוזר גם בדגלים רבים בעולם הערבי כמו ירדן, כווית, עיראק ועוד.

בפסגת הר אל ראבי לחופי מפרץ עומאן

תצפית על העיר חור פקאן

מהפסגה ירדתי חזרה אל המצודה ונסענו אל החופים הנסתרים של חור פקאן. חופים לבנים, מים צלולים, מושבות אלמוגים וחופים להתבודד בהם.
למחרת קבעתי שוב עם סלאם. הפעם היעד היה קניון ארוך ועמוק באמירות ראס אל חיימה על הגבול עם עומאן. ירדנו מהכבישים הראשיים והתחלנו לנסוע בדרכים צדדיות ודרכי עפר בין כפרים ועיירות מדבריות. סלאם מסביר לי שכזוג אמירתי מתחתן הוא מקבל מהשייח׳ המקומי וילה כמתנה. לכן אפשר לראות באמירויות שכונות וילות גדולות שעומדות ריקות וממתינות לזוג הטרי. המשכנו עמוק אל תוך המדבר ובין ההרים הגבוהים. התחלתי לראות עצי שיטה, תפוח סדום ועדרי עזים. סוף סוף הרגשתי שאני בחצי האי ערב. עדר עיזים שחור חסם את הדרך וריגש אותי יותר מבורג׳ חליפה. עצרנו ליד מחסום צבאי וסלאם הראה את האישור שיש לנו לטייל כאן. התחלנו ללכת בתוך הקניון האדיר הזה. מזכיר את הקניונים של עבר הירדן המזרחי אבל אפילו יותר עוצמתי וגדול. קירות הקניון הלכו סגרו. הלכנו לאורך מדפי סלע הנוטים על צידם. השכבות הגיאולוגיות, הצבעים והקימוט של השכבות היו תפאורת צילום מושלמת. לאחר כשעתיים הליכה הגענו אל נקודה בה ההליכה היתה צמוד לקיר הסלע עם אחיזה בכבל ברזל לביטחון ואז הקניון מתעקל שמאלה אל רחבה בה מספר גבים רחבים ועמוקים עם מים. תחושה נפלאה. למיטב ידיעתי אני הישראלי הראשון שמגיע אל תוך הקניון הזה. מעטים התיירים שבכלל מגיעים לכאן. סלאם מספר לי שהוא מדריך לכאן בעיקר זרים שעובדים בדובאי.

משלב מסוים לא יכולנו להמשיך ולטפס את קירות הקניון ועשינו את כל הדרך חזרה לפתחו של הקניון ואל הרכב. העזים כבר טיפסו על חלק ממדפי הסלע אל מנת ללחך את עלי השיחים הירוקים והרכים. חזרתי שוב אל מלון היוקרה בדובאי אבל הפעם עם תחושת סיפוק מענג של גילוי אזור גיאוגרפי לא מוכר.

דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים באיחוד האמירויות. כל הזכויות שמורות לדודו בן צור

הפוסט יש חיים מחוץ לדובאי הופיע ראשון במסע אחר

אבל ערב הסעודית תחכה. הפעם אני בדרך לפנינת המפרץ. בחריין. מדינת אי של 760 קילומטר רבועים עם כ-1.7 מיליון תושבים. בחריין היא למעשה מדינת האי היחידה במפרץ הפרסי. יחד עם זאת ישנו גשר של כ-25 קילומטר המחבר אותה לחצי האי ערב ולערב הסעודית.

האי ברובו שטוח ובמרכזו הר אחד ועץ אחד. ג׳בל דוחאן מתנשא לגובה של 134 מטר סך הכל. לרוב הבחריינים יציינו את גובהו ברגל (440 רגל) כי זה נשמע הרבה יותר גבוה ממה שהוא באמת. הומור של אנשים שגרים במקום מאד שטוח. עץ החיים הוא מין עץ לא ברור שהובא לבחריין מאוסטרליה לפני כמה מאות שנים. העץ עומד במרכז שטח ענק של בארות נפט וחרגולי מתכת ענקיים השואבים נפט מהאדמה. אף אחד עוד לא מבין איך העץ הענק הזה שורד בשטח כל כך יבש ומדברי בלב תעשיית נפט כל כך מזהמת. הבחריינים שומרים מאד על העץ והוא הפך לסוג של אטרקציה למקומיים ותיירים. זה לא שאין עוד עצים בבחריין.

קו הרקיע של העיר מאנמה המודרנית בשעת ערב

על פניו רוב האי, במיוחד החלק הדרומי שלו נראים כמו מדבר צחיח וריק. חפירות ארכיאולוגיות באי מלמדות שבחריין היתה בעבר מרכז התרבות הדילמונית. ציביליזציה מפוארת מתקופת הברונזה (האלף השלישי לפני הספירה ועד ל-500 לפני הספירה). דילמון היתה מרכז סחר חשוב בין מזרח חצי האי ערב ומסופוטמיה לעמק ההינדוס בהודו. סביר להניח שפנינים היו חלק חשוב בעושר של דילמון. ברחבי האי ניתן למצוא עשרות אתרי קבורה, שרידי כפרים ומבנים ציבוריים מתקופת הדילמונים. אחר כך באו הפרסים, האיסלאם והשושלות האיסלאמיות, הפורטוגזים, העומאנים, שושלת אל חליפה השולטת באי עד היום וגם הבריטים היו כאן לתקופה לא קצרה. נדמה שכולם הגיעו בגלל הפנינים. אפילו משפחת קרטייה עשתה את כל הדרך מפריז לבחריין על מנת לרכוש פנינים. היו שנים שבחריין היתה אחראית לשמונים אחוז מסחר הפנינים העולמי. שולי הפנינים יצאו עם ספינות הדאו לכמה ימים אל מימיו הרדודים של המפרץ הפרסי. צוללים לעומק של עד 18 מטר או 20 מטר על מנות לשלות את הצדפות עם הפנינים היקרות. ביקרתי במוזיאון של בחריין ללמוד על ההיסטוריה של התרבות הדילמונית ועל התפתחות סחר הפנינים בבחריין. המוזיאון בנוי על שפת הים וממנו אפשר לשוט אל העיר העתיקה של מוחראק ואל תחילתה של ״דרך הפנינים״ – פרויקט נפלא של אונסקו שנחנך ב-2012 ומשחזר מבנים עתיקים ששייכים למשפחות שעסקו בסחר פנינים. השייט אורך כעשר דקות ומאפשר מבט נהדר על קו הרקיע של מאנמה הבירה החדשה והמודרנית של בחריין. המבנים הבולטים הם מלון ״4 עונות״ הבנוי בצורת האות H וגם מגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי עם טורבינות הרוח שלהם. אבל זה עדיין לא דובאי. זה דובאי לפני 10 שנים לערך. זה הזמן לטייל כאן לפני שהכל הופך לגורדי שחקים, ניכור ומלאכותי כמו בדובאי.

הסירה עוגנת סמוך למגדל של המבצר הפורטוגזי העתיק קלעת בו מאהיר. דגל בחריין מתנופף בראש המגדל. הדגל אדום עם חמישה משולשים לבנים המייצגים את חמשת עקרונות האיסלאם. מחוף הים והמבצר מתחיל מסלול הליכה של כשלושה וחצי קילומטר בתוך העיר מוחראק. המסלול מסומן על ידי עמודים ובראשם כדור פלסטיק המייצג פנינה. אני עוקב אחר העמודים וככה משוטט בין סמטאות, חצרות, מבנים עתיקים שעוברים שיפוץ וכיכרות. בדרך אני פוגש מקומיים בחריינים מחליף איתם ברכות בערבית, קונה פיתות במאפיה מקומית ומצלם. אני התייר היחיד כאן. הבחריינים נחמדים ומאירי פנים. כולם מוסלמים. רובם שיעים. השיעה נוכחת כאן בכל מקום למרות שהשלטון הוא של שושלת חליפה הסונית. בבית הקברות השיעי מאות דגלים שחורים מתנופפים מעל למצבות. אין דבר יותר מלוח מהדמעה השיעית.

שיחזור ובניה חדש של מבנה היסטורי בדרך הפנינים בעיר העתיקה של מוחראק

החצר הפנימית של מסגד אחמד אל פאתח. המסגד הגדול יכול להכיל עד 7000 איש

בכיכר הגדולה של מוחראק אני נכנס לחנות ממתקים של משפחת שוויטר. שורשי המשפחה בבצרה בעירק ומשם הביאו את מסורת הכנת ״החלווה״ הבחריינית. מעין ממרח מתוק של ג׳ל מקורמל עם תוספת תבלינים כמו זעפרן, הל, קינמון וציפורן בתוספת אגוזים או בוטנים. בהתחלה היה ממתק כמאכל אנרגיה לצוללים היורדים לשלות את הפנינים ואחר כך הפך לממתק בחרייני מסורתי.

מכאן המשכתי אל באב אל בחריין. שער הכניסה לשוק של מאנמה. חנויות רבות מציעות בעצם את אותו דבר. תבלינים, זהב, טקסטיל וצעצועים. לאחר שיטוט קצר אני מגיע לבית הכנסת של יהודי בחריין. קהילה קטנה של כארבעים יהודים. אני פוגש את אברהם נונו, ראש הקהילה בבית הכנסת. שורשי הקהילה בעיראק ובאירן. הקהילה בשיאה מנתה כמה מאות אנשים שעסקו בעיקר בסחר בשוק הצמוד לבית הכנסת. רובם עזבו לאחר הקמת מדינת ישראל. יחד עם זאת אחת מבנות הקהילה, הודא נונו שימשה כשגרירת בחריין באו״ם ובארה"ב. הודא נונו היא בת דודה של אברהם נונו. דומה שמוסלמים, יהודים ונוצרים חיים די בהרמוניה בבחריין.

פואד חוסיין שווייטר – מהיצרנים הגדולים של ה״חילווה״ הבחריינית המסורתית שמקורה בעיראק

בערב הצעירים יוצאים לרובע 338 של מאנמה. שילוב קסום של מבנים צבעוניים, מסעדות, בתי קפה וחנויות בוטיק. מגישים גאן אוכל בחרייני מסורתי לצד אוכל גורמה טרנדי. קצת כמו יפו ותל אביב. לצד הכביש חונות מכוניות עם לוחיות רישוי סעודיות. הרבה סעודים מגיעים לבחריין על מנת לשתות אלכוהול, לעשות קניות והכיר נשים. התארחתי במלון ארבע העונות היוקרתי. בלובי עצי זית שנראים לגמרי אמיתיים. לא הבנתי את הקשר של עצי זית לבחריין המדברית. הרי אין עצי זית כאן. שאלתי את מנהל המלון. הוא הסביר שהגזע הוא אכן אמיתי של עץ זית. הענפים, העלים והזיתים מלאכותיים ועשויים משי. בכסף אפשר לעשות הכל. לא תמיד זה קונה טעם טוב.

מכונית ספורט בכניסה למלון ״4 עונות״. ברקע רואים את המגדל המפותל של מלון ווינדהאם גרנד

למחרת יצאתי אל המבצר של בחריין, קלעת אל בחריין בצמוד לחוף ים נהדר. לצד המצודה הפורטוגזית שרידים של ישוב דילמוני וכפר חקלאי בשם אל קלעת. מראש המצודה אני מבחין בעדר עיזים שחורות יוצא מהכפר ועושה דרכו לכיוון הים. ברקע גורדי השחקים הנוצצים בשמש של מאנמה. שילוב מושלם מבחינתי.

בחריינים יוצאים להתאוורר לקראת שקיעה סמוך לקלעת בחריין

המחבר וידיד בסיור

מפת בחריין:

• בתמונה העליונה: קלעת בו מאהיר – שרידי מצודה שנבנתה ב-1840 בקצה הדרומי של האי מוחראק

הפוסט בחריין – הפנינה של חצי האי ערב הופיע ראשון במסע אחר

גרינלנד – מדריך מסע אחר, כתבות ומידע

טיול חורף בגרינלנד יכול להיות הסיוט של מדריך טיולים. מזג האוויר יכול לשנות או לבטל כמעט את כל סדר היום או כל תכנית בסיסית. טיסות יכולות להתבטל או להתעכב שעות, ואין לך הרבה מה לעשות בעניין. צריך הרבה מזל וצריך לבחור יעד ועיתוי מתאימים. המסורת של ציד ונהיגת מזחלות כלבים הולכת ונעלמת בגרינלנד, הופכת להיות יותר ויותר איזה גימיק לתיירים ופחות כדרך חיים.

יישוב גרינלנדי – מקבץ של בתי עץ צבעוניים המשקיפים אל המפרץ הקפוא

ערב פרוץ משבר הקורונה, בתחילת מרץ, יצאתי עם קבוצה של שישה גברים אל צפון מערב גרינלנד. היעד היה האי אומנאק בחוף המערבי של גרינלנד, בקו רוחב 71 מעלות צפון. באי יש עדיין קהילה של ציידים גרינלנדים המתפרנסים מדיג וציד של כלבי ים ונעים על הים הקפוא בעזרת כלבי מזחלות מסוג מלמוט.

קרחוני ענק מנקדים את המפרץ

את המסע התחלנו בקופנהגן, ומשם בטיסה לשדה הבינלאומי של גרינלנד בקנגרלסואק. לאחר טיסה של כחמש שעות נחתנו בדרום גרינלנד. הטמפרטורה בחוץ היתה קרוב למינוס 30 מעלות. אלה הרגעים שבהם אני מנסה להפגין ביטחון עצמי, כשבפנים אני אומר לעצמי – מה אתה צריך את זה? למה אתה לוקח אנשים למקומות כאלה? משם המשכנו בטיסה עם מטוס בוכנה לאורך החוף המערבי עד לעיירה אילוליסט, הנמצאת צפונית לחוג הארקטי. באילוליסט הייתי פעמים רבות. היא נחשבת היום ליעד הכי מתויר בגרינלנד, בעיקר בקיץ, בגלל כמות הקרחונים הגדולה שנמצאת במפרץ דיסקו ובפיורד קגניה מדרום לעיירה.

מהאוויר אפשר לראות את מפרץ דיסקו מנוקד כולו בקרחוני ענק, שנסחפו עם זרמי הים במהלך הקיץ ונתקעו בים הקפוא. למרות הקור הרב, חלק מהים עדיין לא קפוא. המראה הוא מדהים. מעל פני הים מבצבץ רק ראשו של הקרחון ואפשר להבחין בחלק גדול מנפח הקרחון השקוע מתחת לים.

הבית של רסמוסן באילוליסט

אילוליסט נקראה במקור יקובסהבן (בתקופת השלטון המלא של דנמרק על גרינלנד) וההקשר ההיסטורי של המקום חשוב לכל המטיילים בחוג הארקטי. לקחתי את המטיילים שלי לבית בו נולד וחי החוקר והגיאוגרף קנוד רסמונסן. הוא נולד ב-1879 למיסיונר דני ולאימא אינואיטית וגדל כאינואיט לכל דבר: דיבר את שפת אימו, בגיל עשר ידע לנהוג לבדו במזחלת כלבים, וכעבור שנתיים כבר ידע לירות ברובה ציד. החלום הגדול של רסמוסן היה לצאת ולחקור את האזורים הארקטיים של צפון גרינלנד, שבהם חיו קהילות אינואיטים מבודדות ולא מוכרות. הוא נודע כאדם הראשון שחצה את המעבר הצפון-מערבי במזחלת כלבים. השורשים האינואיטיים של רסומסן היו למעשה הגשר של החוקרים האירופאים לתרבות האינואיטית, ובכך נפתח שער חדש לחיי האינואיטים ולתרבותם. ללא עבודתו המסורה והזהירה, שפות רבות וממצאים אתניים אחרים, שאסף במהלך חייו ומסעותיו, היו עלולים להיעלם מהעולם. רסמוסן סיים את חייו ב-1933 במהלך מסע שנודע כמשלחת ת׳ולה השמינית. ביתו של רסמוסן משמש היום גם מוזיאון לתולדות חייו.

טבע פראי ונוף לא מופרע

למחרת מזג האוויר נראה חמים יותר ומזמין יותר לטיסה מאילוליסט צפונה לקראסוט. טיסה של כארבעים דקות מעל נופים מרתקים של ים קפוא, קרחוני ענק, פיורדים, האי דיסקו באופק, ומימין למטוס קרחון היבשת הענק. לשונות קרחון עצומות גולשות מכיפת הקרח אל הפיורדים העמוקים. לאורך כל הטיסה אין שום סימן של התיישבות אנושית או פעילות בני אדם. טבע פראי ונוף לא מופרע. בגרינלנד חיים בסך הכל כ-55 אלף בני אדם, המפוזרים בעיקר בישובים לאורך החוף המערבי, ומעט מאד חיים בחוף המזרחי של האי, ששטחו מעל שני מיליון קמ"ר. אין מערכת כבישים באי, וכל התנועה ממקום למקום נעשית בעזרת טיסות או ספינות. בחורף משתמשים המקומיים גם במזחלות כלבים לנוע על הים הקפוא בין הישובים, ואפילו משתמשים בים הקפוא לנסיעות של מרחקים קצרים.

המסוק אל האי אומנאק

נחתנו בקראסוט. שדה תעופה קטן וסביבו כמה בקתות של מקומיים הנותנים שירותי לשדה התעופה. מסוק ממתין לנו על מנת להעביר אותנו את המיצר אל האי אומנאק. טיסה של עשר דקות סך הכל, אבל האי אומנאק נראה כמו משהו שרואים רק בסרטים. הוא נקרא גם אי הלב, בגלל הצורה המיוחדת של ההר הגבוה ממנו בנוי רובו של האי. למרגלות ההר נמצא כפר בו חיים כ-1,300 גרינלנדים המתגוררים בבתי עץ צבעוניים שמשקיפים על המיצר והים הקפוא. רובם מתפרנסים מדיג של הליבוט וגם קצת מתיירות ההולכת ומתפתחת בגרינלנד.

המסוק מתקרב לנחיתה בשדה הקטן למרגלות הר הלב אומנאק. הים מנוקד כולו בקרחונים קטנים וגדולים. מהאוויר אני מבחין בכלבי מזחלות רבים הקשורים לים הקפוא. החוק הגרינלנדי אינו מתיר החזקה של כלבי מלמוט בתוך הכפר עצמו. הרוטור של המסוק מעיף רסיסי קרח. ריצה קצרה ואנחנו מגיעים לטרמינל הקטן המשרת את המסוק. הדרך היחידה להגיע לכאן בחורף היא במסוק או עם מזחלת כלבים.

הנוף המהפנט הנשקף מהמסוק

יוצאים לים הקפוא

בטרמינל מקבל את פנינו מרטין, איתו התכתבתי במשך מספר חודשים על מנת לארגן את המסע הזה. מרטין הוא אזרח דני בשנות השלושים לחייו, שעבר לחיות בגרינלנד על מנת לחוות ולחיות כגרינלנדי לכל דבר. למה ויתר על הנוחות והחיים בדנמרק? כמו הרבה דנים, הוא מאס במרוץ אחר כסף וקצב החיים בעיר הגדולה והעדיף את חברתם של הכלבים והאינואיטים. יותר מאוחר הבנתי גם שלב שבור ואישה אף הם חלק מהסיבות לכך שאדם עושה צעד כזה.

אנחנו עולים אחרי מרטין, גוררים את המזוודות והתרמילים במעלה הכביש המוביל לביתו, שם נעשה את הלילה הראשון. מחלון ביתו הוא מצביע על המקום בים הקפוא בו קשר את כלביו. מחר בבוקר נפגוש את שאר הגרינלנדים והכלבים איתם נצא למסע. מעבר לביגוד התרמי שהבאנו איתנו, אנחנו מקבלים חליפות מיוחדות, מגפיים, כפפות. הולך להיות קר מאוד – בין מינוס 17 למינוס 25 מעלות. קצת רוח, ויהיה הרבה יותר קר. ההכנה למסע כזה היא קריטית.

מסע במזחלות כלבים בבחורף הגרינלנדי מצריך הכנות מדוקדקות וחלוקה שווה של הציוד בין המזחלות

במהלך הבוקר ארגנו את המזון הרב שאיתנו, שקי שינה, אמצעי חימום, מזון לכלבים, דלק לתנור החימום, רובי ציד ועוד. הדברים מחולקים בין מזחלות הכלבים על מנת לחלק את המשקל הרב. הכלבים כבר משתוללים ונובחים מהתרגשות לקראת היציאה לים הקפוא. היום אפור וקר מאוד ויש גם רוח. נהגי המזחלות מתירים את החבלים הקושרים את הכלבים ואת המזחלות אל הקרח. התנועה על הים הקפוא מהירה. אין הרבה שלג והמזחלת מחליקה במהירות אחרי הכלבים הרצים במרץ ומושכים את המזחלת הכבדה. היעד שלנו – כמה צריפים בהם משתכנים ציידים או דייגים במהלך מסעות חורף, מרחק של כ-40 קילומטר מאומנאק.

הכלבים גומעים את המרחק בשעתיים בערך. בתוך הצריף מספר דרגשי שינה, תנור חימום והרבה לכלוך ועזובה. לא בדיוק מקום לחופשה. התנאים לא פשוטים, אבל בפנים חם ונעים. הכי חשוב להרתיח מים ולהכין שתייה חמה ומרק. אנחנו לומדים את השמות של הגרינלנדים שאיתנו. מלבד מרטין אף אחד לא דובר אנגלית.

הצריף ממוקם בחלק המערבי של אי בשם איקרסאק, באמצע הדרך בין אומנאק לקרחון היבשת. חלק מהאינואיטים שאיתנו פיזרו מלכודות לכלבי ים כמה קילומטרים מהצריף בו אנחנו ישנים. מהצריף יש נוף מדהים של הים הלבן, צוקים, קרחונים, ובאופק רואים את אי הלב אומנאק. מתחת לשכבת שלג עבה אפשר לראות צמחיית טונדרה הממתינה לאביב.

החוק הגרינלנדי אינו מתיר החזקה של כלבי מלמוט בתוך הכפר עצמו ולכן הם קשורים לים הקפוא

אוכלי בשר נא

למחרת עשינו את הדרך עם מזחלות הכלבים אל אזור המלכודות לכלבי הים. הרשתות נפרשו מתחת לקרח, בפתחו של הפיורד אומנאק. הכלבים קופצים מעל שברי קרח ונדמה שהמזחלות תכף יישברו או יתהפכו. נהגי המזחלות מדברים אל הכלבים בגרינלנדית ומנווטים בין גושי הקרח הגדולים.

המזחלות נקשרות אל הקרח לא רחוק מקרחון גדול ואנחנו הולכים ברגל אל המקום בו הטמינו את המלכודות. אנחנו די ספקנים האם באמת יש כאן כלבי ים. האינואיטים עובדים במרץ ובעזרת מוט ברזל מחודד חוצבים בקרח על מנת לשחרר את הרשתות מאחיזת הקרח. לא יאמן, אבל הם מצליחים לשלוף שני כלבי ים מתים וקפואים שהסתבכו ברשתות ומתו. הרשת נפרשת בתוך חורי נשימה של כלבי הים, החייבים כל כמה דקות לצאת ולנשום. זאת שיטת ציד נפוצה בחוג הארקטי. כלב הים הוא מקור חשוב לבשר, שומן ופרווה. הם בוצעים את גופת כלב הים כמו אבטיח בעזרת סכין ציידים חדה. חותכים חתיכות בשר חי מהכבד ואיברים פנימיים אחרים של החיה הקפואה ואוכלים את הבשר נא. גם אחדים מאיתנו מתנסים במאכל החי. המילה אסקימו פירושה "אוכל בשר נא", וזוהי מילת גנאי של הילידים האמריקאים.

ציד כלבי ים עדיין נפוץ בצפון גרינלנד. כלב הים הוא מקור חשוב לבשר, שומן ופרווה

עשינו לילה נוסף בצריף הציידים המחומם והבסיסי, ולמחרת המשכנו עם מזחלות הכלבים לאורך הצד הצפוני של האי איקרסאק. מרחוק הבהיק קרחון ענק. החלק הדרומי של הקרחון נצץ באור החזק כאילו היה פסל סביבתי. הקרחונים כאן מזכירים קרחוני ענק שאפשר לראות רק באנטרקטיקה. לא זוכר שראיתי אי פעם קרחון כזה גדול.

אנחנו ממשיכים לאורך הצד הצפוני של האי ומרחוק רואים כמה מקומיים עוסקים בדיג בים הקפוא. בחורף הרבה מהגברים כאן עוסקים בדיג של דגי הליבוט. הם בונים חצובה בים הקפוא ובעזרת כננת מורידים כבל דיג לעומקים של כמה מאות מטרים, על מנת לדוג את דגי ההליבוט אותם ימכרו למפעל באומנאק. הרבה מהם בונים מחסה קטן על מנת ללון את הלילה ולחסוך את הנסיעה הלוך וחזור לכפר.

גרינלנד, תחילת מרץ 2020. עולם מלא של קרח ושלג

השמועות מתגלגלות

בצד המזרחי של האי ישנו כפר קטן בשם איקרסאק. מרטין מכיר בחור מקומי צעיר, קסיאק שמו, שמוכן לארח אותנו בביתו. התרגלנו כבר לקור, אבל באותו יום אחר הצהרים המזחלות נעו לאורך המפנה הצפוני של האי ורוב הזמן היינו בצל. כשהגענו לכפר, הידיים שלי היו קפואות לגמרי. מיהרנו עם הציוד אל הבית של קסיאק. הבית היה מחומם וקסיאק הכין לנו שתייה חמה. הכפר מחובר לרשת הסלולרית ולאינטרנט. חיים בו בסך הכל 200 אנשים, שרובם מתפרנסים מדיג וציד.

בערב קסיאק מזמין אותנו ל"קפהמיק" – מנהג גרינלנדי שבו משפחה פותחת את ביתה לאורחים, לרגל אירוע משפחתי משמח. התארחנו אצל משפחה מקומית שחגגה יום הולדת לאחד הילדים. בני המשפחה לא דוברים מילה באנגלית. הבאנו להם מתנה צנועה. מאוחר יותר הבנו שבני המשפחה חשבו שאנחנו איטלקים והתחילה לרוץ שמועה בכפר ששבעה איטלקים מתארחים בכפר ואולי הבאנו איתנו קורונה. למחרת בבוקר קסיאק טוען שאנשי הכפר לוחצים עליו שנצא מכאן. אני מסביר לו שאנחנו לא איטלקים ומראה לו את הדרכון. הוא מבין, אבל מבקש שלא נישאר ללון כאן עוד לילה. מרטין דואג לנו ומסדר לנו מקום לינה אחר במבנה השייך לפנימייה מקומית קטנה עבור ילדים מאומנאק שלא היו בכפר באותו זמן. אנחנו עוברים למבנה הפנימיה על מנת לא להביך את קסיאק.

החלטנו לא להתרחק יותר מידי מהכפר, אלא לצאת עם מזחלות הכלבים לכיוון קרחון היבשת, מדרום לכפר. הפיורד מלא בשברי קרחונים וקרחוני ענק התקועים בים הקפוא. הנוף מדהים ומזג האוויר יחסית טוב, למרות הקור. שוב אנחנו מגיעים למחנה של דייגים מקומיים המחפשים פרנסה בעומקי הים. בקיץ, כל התנועה כאן היא בעזרת ספינות דיג.

אחר הצהרים חזרנו אל הכפר והתארגנו לבשל את ארוחת הערב. באותו ערב שחררתי את נהגי המזחלות ואת מרטין על מנת שלא יהיה צפוף מידי בתוך המבנה בו שהינו. הזמנתי שני רכבי שטח שיגיעו מאומנאק לאסוף אותנו. המקומיים משתמשים כאן בים הקפוא ככביש לרכבי שטח, בדרך בין אומנאק לאיקרסאק. העמסנו את הציוד שלנו על רכבי השטח ועשינו את הדרך חזרה בנסיעה מהירה על מסלול קרח ושלג חזרה לאי הלב הצפוני.

____

דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים באיסלנד ובגרינלנד

הפוסט מסע מזחלות כלבים בגרינלנד הופיע ראשון במסע אחר

הטיול המיוחד לאיסלנד לוקח אותנו אל גייזרים ומפלים, עמק הת'ורסמורק, אופנועי שלג על קרחון הווטנהיוקטל, אגם מיווטן, נופי שמורת לנדמנלוגר, הר הגעש אסקיה ועוד. אפשר גם להמשיך לגרנלנד המאופין בקהילות אינואיטים מיוחדות וקרחוני ענק.

המסלול

יום 1: ת"א – אירופה – קפלויק
טיסה מנתב"ג ליעד אירופה והמשך טיסה לאיסלנד; נחיתה בקפלויק שבחצי האי רקיינס. העברה למלון ברקייויק.

יום 2: תינגויטלר, גייזר, מפלי גולפוס ולגונת האגווטן
ניסע אל תינגוויטלר – הפרלמנט הראשון בעולם שהאיסלנדים בנו בתוך בקע טקטוני גדול; נמשיך לנהר ההויטה ומפלי גולפוס; נבקר בגייזר המפורסם המתפרץ מידי כמה דקות; נמשיך לאזור קרחון הלנגיוקל ונצא למסלול רגלי קצר המעפיל לנקודת תצפית על לגונת קרחונים שמעט מאד תיירים ואיסלנדים מבקרים בה; לינה באזור סלפוס.

נערה איסלנדית ומאחוריה – סוסים מקומיים

יום 3: שמורת לנדמנלוגר
היום נעמיק אל תוך מרכז האי והנופים הפראיים של אזור הר הגעש הקלה – אחד הפעילים ביותר באי שעיצב חלק גדול מהנוף באזור; נצא לטיול רגלי בנופיה הצבעוניים והמיוחדים של שמורת לנדמנלוגר, מהיפות בשמורות הטבע של איסלנד; נרחץ במעיינות החמים הטבעיים של השמורה. לינה באזור סלפוס.

יום 4: שמורת הת'ורסמורק, אייפיטליוקטל, מפל הסקוגפוס ודירהולי
נחצה בעזרת רכב שטח נהרות קרחוניים ונעמיק אל עמק הת'ורסמורק המוקף לשונות קרח והרי געש כבויים – נגיע קרוב מאד לאזור ההתפרצות של הר הגעש האייפיטליוקטל מ 2010. נעלה לנקודות תצפית על קרחון המירדלסיוקטל ועשרות הנהרות המתנקזים מהקרחון אל החוף הדרומי של האי; נמשיך אל מפל סקוגרפוס המרשים; נבקר בדירהולי – הנקודה הדרומית ביותר באיסלנד וגם צוק מרשים עליו מקננים אלפי עופות ים כמו פאפינים, שחפים ועוד. לינה באזור ויק.

פאפינים (תוכי ים) בצוק מעל האוקיינוס

יום 5: שמורת סקפטפל, אינגולפסהופדי ולגונת הקרחונים
נמשיך מזרחה לאורך שפכי הלבה שמקורם בהתפרצות הר הגעש לאקי; נצא לטיול רגלי בשמורת סקפטפל בה ניתן לראות חלקים שונים של קרחון הווטנהיוקטל – הקרחון הגדול ביותר באירופה; נגיע אל סוורטיפוס – המפל השחור; בעזרת טרקטור נחצה חופי חול בזלתי שחור שבין הקרחון לבין הים; נטפס על דיונות חול שחורות אל כף אינגולפסהופדי – לשון יבשה הנכנסת אל הים עליה מקננים מינים רבים של ציפורי ים ובעיקר אלפי פאפינים; נמשיך מזרחה אל לגונת הקרחונים יוקלסרלון ונשוט בין גושי קרח ענקים הניתקים מקרחון הווטנה וצפים במי הלגונה; ארוחת ערב ולינה באזור.
*סדר היום ביום זה תלוי בכמויות הפאפינים באינגולפסהופדי. במידה ויתקיים הסיור באינגולפסהופדי יתכן ונצטרך לוותר על שמורת סקפטפל. במידה ואין פאפינים נערוך סיור ארוך בסקפטפל.

לגונת הקרחונים

יום 6: סיור אופנועי שלג על קרחון הווטנהיוקטל והפיורדים המזרחיים
נעפיל אל אחת מפסגות קרחון הווטנהיוקטל ונצא לסיור על גבי אופנועי שלג על הקרחון. הדרך העולה אל הקרחון עוברת לצד מורנות, מפלי מים ולשונות קרחון ענקיות. נכיר מקרוב תופעות הקשורות לקרחון. בעזרת אופנועי השלג נגיע פנימה אל הקרחון ונראה מקרוב קרבסים ואת כיפת הקרחון. נמשיך לאורך הפיורדים המזרחיים וכפרי דייגים קטנים כמו הכפר דיופיוגור הציורי; לינה באזור איגלסטדיר.

יום 7: הר הגעש אסקיה
נחצה את הרמה הערבתית של האי וניסע צפונה לאסקיה – הר געש רדום בגובה של כ- 1000 מ'; באזור זה התאמנו האסטרונאוטים בשנות השישים לפני הטיסה אל הירח; בליבו של הר הגעש שני אגמים וסביבו אחד משפכי הלבה הגדולים ביותר על פני כדור הארץ; נצא למסלול הליכה אל שני האגמים הנמצאים בלב הר הגעש – ויטי ואוסקיווטן; נמשיך צפונה ונחלוף על פני הרדוברייד – ההר הלאומי של איסלנד; לקראת ערב נגיע אל אזור אגם מיווטן; לינה באזור האגם. טבילה בלגונה הכחולה של מיווטן.
*הסיור באסקיה מותנה בתנאי מזג אויר ותנאי הדרך. במידה ומזג האויר לא יאפשר ביקור באסקיה נבקר באתרים אחרים באזור כמו אסבירגי ופארק סלעי ההד.

מפלי דטיפוס

יום 8: הלגונה הכחולה של מיווטן, קרבלה, דטיפוס, גודפוס, אקוריירי
אגם מיווטן משמש כאתר קינון לעופות מים רבים. סביב האגם שפכי לבה מעניינים ורבים. נעפיל אל המכתש הגעשי קברפייטל ונבקר בתופעות וולקניות שונות סביב האגם – בריכות בוץ ומים רותחים, שפכי לבה מעלים עשן וסדקים עמוקים באדמה; נהנה מטבילה בלגונה הכחולה של מיווטן – אתר מים חמים גיאותרמיים. נבקר בקרבלה – אזור בו היו התפרצויות געשיות רבות בשנות השבעים והשמונים. נבקר גם במפלי הדטיפוס המרשימים ובקניון צורת הפרסה אסבירגי; נמשיך אל מפלי גודפוס – "מפל האלים". אחר הצהרים נגיע לעיר אקוריירי הציורית היושבת בקצהו של פיורד. לינה באקוריירי.

יום 9: מוזיאון הבתים גלומבר וחצי האי וסטנס, הצוק קביטסרקור
ניסע לאזור סקגפיורד וביקור במוזיאון גלומבר המשמר בתים איסלנדים מהמאה 18; המשך לחצי האי וסטנס; נרד אל חוף פראי וציורי שם מתאספים מידי קיץ עשרות כלבי ים; נשקיף על המושבה ונלך לאורך החוף היפה ונבקר גם ב- Hvitserkur צוק בזלת מרשים בחוף ציורי. נמשיך מערבה אל חצי האי סנייפלסנס; לינה בסטיקישהולמור.

בתים איסלנדים מהמאה ה-18 בגלומבר

יום 10: חצי האי סנייפלסנס
חצי האי סנייפלסנס בו נמצא הר הגעש סנייפל (1446 מ') – המקום ממנו ירדו גיבורי ספרו של ז'ול וורן במסעם אל בטן האדמה. נצא לסיור רגלי בצילו של הר הגעש ולאורך חוף הים והצוקים של ארנרסטפי המאכלסים ציפורי ים רבות המקננות על הצוקים ובנקיקים. נלמד על אגדות, מיסטיקה ומיתוסים שנקשרו אל ההר והאזור כולו. לינה באזור מערב איסלנד.

יום 11: אזור רייקהולט, קרחון הלנגיוקל ורקייויק
נסיעה מזרחה לאזור העיירה רייקהולט שם נוכל להראות נביעות קיטור ומים חמים המתפרצים בעוצמה; נמשיך אל שני מפלים מרשימים מאד – סדרת מפלים הנובעת משכבות הסלעים הוולקנים ומפל הילדים – מפל גדול הנדחס לתוך קניון בזלתי; משם נמשיך אל אזור קרחון הלנגיוקל המתאפיין בנוף מדברי; נעלה לאחת מכיפות הקרח של הקרחון; נסיעה אל העיר רקייויק. נערוך סיור בעיר הכולל את בית העיריה, כנסיית הלגרימסקירקיה, הפנינה, מרכז העיר ועוד; לינה ברקייויק.

יום 12 : רקייויק
רקייויק – קניות וביקור במוזיאונים; טיסה חזרה

עוד על טיול לאיסלנד

הפוסט המסלול המקיף באיסלנד הופיע ראשון במסע אחר

מדי קיץ, למשך כחודשיים וחצי, מוכפלת אוכלוסיית איסלנד. בין יוני לאמצע אוגוסט מגיעים לאי הצפוני כ־300 אלף תיירים, וזהו בערך גם מספר התושבים החיים בו דרך קבע. לצערי, ואולי גם קצת לשמחתי, מרבית התיירים לא יראו יותר משלושה אתרי חובה – עיר הבירה רייקיאוויק (Reykjavík), הלגונה הכחולה ומעגל הזהב הכולל את ת'ינגוודליר (Pingvellir – האות האיסלנדית הדומה ל־P מבוטאת כמו th), את הגייזר ואת מפלי גולפוס (Gullfoss). הסיבה לכך מורכבת מגורמים כמו מחיר גבוה לכל יום טיול, חוסר מודעות ובמיוחד חשש מהבלתי נודע.

איסלנד – מדריך מסע אחר, מסלולים כתבות ומידע

תיירים רבים המגיעים לאיסלנד לביקור קצר חושבים בטעות שמדובר בארץ קשה לטיול המחייבת נסיעה ברכב שטח. מקצתם אף סבורים שבאי משופע הקרחונים מסתובבים דובים לבנים. אלא שהאמת היא שרוב האתרים התיירותיים באיסלנד נגישים לרכב רגיל וגם קרובים לכביש 1, הכביש הטבעתי המקיף את האי. אם אין לכם עניין מיוחד בנהיגת שטח או רצון לחצות את האי במרכזו, לא מומלץ לשכור רכב שטח, שעלותו גבוהה בהרבה ממה שתשלמו בעבור שכירת רכב רגיל. מה גם שחברות השכרת הרכבים לא לוקחות סיכון וכל נזק שנגרם לרכב כתוצאה מנהיגת שטח או מחציית ערוצי מים היא באחריות השוכר ועל חשבונו.

במסלול בן חמישה ימים אפשר לראות את אתרי החובה, אבל גם כמה אתרים נוספים באי המלא בתופעות טבע מרתקות. קרחונים, התפרצויות וולקניות, שברים גיאולוגיים ושיטפונות משנים ללא הרף את המורפולוגיה שלו והופכים אותו למרתק ומיוחד. גם לאחר עשרות ביקורים באיסלנד עדיין אני מוצא כל פעם משהו חדש.

היום הראשון: נחיתה וטבילה במים חמים
כמעט כל מטייל המגיע לאיסלנד נוחת בשדה התעופה על שם לייף אייריקסון, יליד איסלנד, בנו של אריק האדום, שהגיע ליבשת אמריקה כבר במהלך המאה ה־11. שדה התעופה נמצא בעיר קפּלאוויק (Keflavík) הממוקמת בדרום־מערב האי בחצי האי רייקיאנס (Reykjanes), מרחק של כארבעים קילומטר מהבירה רייקיאוויק. זה לא המקום היפה או המעניין ביותר להתחיל בו טיול באיסלנד. הנוף מורכב ברובו משפכי לבה עתיקים מכוסים בטחב, ורוחות חזקות המנשבות מהים גם הן לא ממש מהוות קבלת פנים לבבית. אבל אל דאגה, הגעתם לאחד המקומות המדהימים על כדור הארץ.

המים המהבילים של הלגונה הכחולה. תענוג גדול בצירוף יתרונות רפואיים

אם נחַתם בקפלאוויק בצהריים או אחר הצהריים תוכלו לנסוע ללגונה הכחולה לטבילה מרגיעה במים הגיאותרמיים. הלגונה היא מי עודפים של קידוח גיאותרמי, שכמוהו ישנם רבים באיסלנד. המים התגלו כבעלי תכונות רפואיות טובות, והאיסלנדים ניצלו את קרבת האתר לשדה התעופה ולרייקיאוויק הבירה והפכו את המקום לאחד האתרים הפופולריים ביותר למטיילים באי. אם לא הבאתם בגדי ים או מגבות תוכלו לשכור כאלה בכניסה, ולגשת לרחוץ תחת כיפת השמים בלגונה בעלת הצבע התכלכל המיוחד. טמפרטורת המים נעה בין 40-30 מעלות, בעוד הטמפרטורה בחוץ במהלך הקיץ נעה בין 5־15 מעלות. תחתית הלגונה מכוסה בוץ מיוחד שאותו מורחים על הגוף.

מהלגונה אפשר לנסוע לבירה רייקיאוויק וללון באחד המלונות שבה, אבל מומלץ לעשות את הלילה הראשון במלון Glymur הנמצא במרחק של כשעתיים נסיעה משדה התעופה. עיצוב בטוב טעם ומיקום על צלע הר המשקיף על מפרץ הלווייתנים, פיורד רחב צפונית לרייקיאוויק, הופכים אותו לאפשרות לינה מוצלחת. אם מגיעים במהלך אוגוסט, ספטמבר או בחודשי החורף יש סיכויים טובים לראות את הזוהר הצפוני. בשאר ימות השנה, בין מאי לתחילת אוגוסט, השמש זורחת 24 שעות ביממה, ולכן אי אפשר לראות את התופעה המיוחדת הזאת.

לינה – לאלו המעדיפים לעשות את הלילה ברייקיאוויק מומלץ ללון במלון Odinsve או במלון Borg, שניהם מלונות בוטיק במרכז העיר. מלון Odinsve קרוב מאוד לכנסיית הטלגרימסקירקיה (Hallgrimskirkja) שמקומתה העליונה אפשר להשקיף על העיר. חזית הכנסייה בנויה בצורת משושי בזלת ובסמוך לה ניצב פסל מרשים של לייף אייריקסון.

מסלול היום הראשון: קפלאוויק – הלגונה הכחולה – רייקיאוויק; כ-60 ק"מ

מפלי גולפוס. קרני השמש בשעות אחר הצהריים מעניקות להם גוון זהוב | הצילום באדיבות לשכת התיירות של דרום איסלנד

היום השני: מעגל הזהב
היום השני של הטיול מוקדש לשלושת האתרים המתוירים ביותר באיסלנד – ת'ינגוודליר, גייסיר ומפלי גולפוס – והוא היום היחיד שבו תראו אוטובוסים עמוסים בתיירים שמגיעים לאי במסגרת טיולי שיט ועוצרים ליום־יומיים באי. מרייקיאוויק נוסעים צפונה אל היציאה מהעיר ופונים מזרחה בכביש מספר 36 המוביל לת'ינגוודליר. הכביש סלול וחולף על פני פלגי מים ושדות מרעה לסוסים ולכבשים כשברקע הר הגעש הכבוי אסיה (Esja) התוחם את רייקיאוויק מצפון.

ת'ינגוודליר הוא אתר מורשת לאומי היסטורי. בשנת 930 לספירה נוסד כאן האלת'ינגי (Alpingi), אסיפת העם השנתית שהאיסלנדים מחשיבים אותה באור רומנטי הפרלמנט הראשון בעולם. מלבד החשיבות ההיסטורית של המקום זו גם שמורת טבע נפלאה ואחת השמורות המוכרזות היחידות באי. מומלץ להחנות את הרכב בתצפית על אגם ת'ינגוודלוואטן (Pingvallavatn) שממנה רואים היטב את מקום כינוס האלת'ינגי שבסמוך אליו שוכנת כנסייה קטנה וציורית מעץ. אפשר לנסוע עם הרכב עד סמוך לכנסייה ולבמת האבן שעליה נערכו דיוני האסיפה. הכניסה חופשית כמו לכל אתרי הטבע באיסלנד (למוזיאונים ולגלריות הכניסה בתשלום).

הנקודה הבאה במעגל הזהב התיירותי היא גייסיר (Geysir), מילה איסלנדית שפירושה "המתפרץ". האיסלנדים קראו כך לגייזר המקומי הזה אך בשפות אחרות הפכה המילה לשם בינלאומי לתופעה. נוסעים מזרחה על כביש מספר 365. זוהי דרך עפר טובה הסגורה במהלך החורף, אך בחודשי הקיץ היא עבירה לכל כלי רכב. לאחר כשעה מתחבר הכביש לדרך 35 קרוב למתחם הגייזר. מרחוק כבר תבחינו בענני קיטור העולים מקידוחים הנעשים בסביבה וגם מנביעות מים חמים בקרבת האתר.

גייזר מתפרץ. לא לעמוד נגד הרוח | צילום: Dieter Schweizer, cc-by-sa 3.0

הגייזר המפורסם כמעט שאינו פעיל והגישה אליו מוגבלת מאוד, אך במתחם ישנו גייזר פעיל אחר המכונה בשם סטרוהקור (Strokkur), שפירושו מחבצת החמאה. הוא מתפרץ כל כמה דקות לגובה הנע מחמישה מטרים עד ל־22 מטר וסביבו מבעבעות בריכות מים חמים. בזמן שאתם מתפעמים מההתפרצויות ומצלמים אותן, הקפידו שלא לעמוד נגד כיוון הרוח כדי לא לחטוף מקלחת מים רותחים. מול אתר הגייזר ישנה תחנת דלק עם מזנון וחנות מזכרות.

בהמשך אותו הכביש נמצאים מפלי גולפוס, מפלי הזהב, אתר התיירות השלישי בסיבוב. ביום בהיר נראה ברקע קרחון לאונגיוקוטְל (Langjokull), הקרחון השני בגודלו באיסלנד המשתרע על שטח של כ־950 קילומטר רבוע. מפלי גולפוס, שנקראים מפלי הזהב בשל הצבע השוטף אותם בשעות אחר הצהריים בימי הקיץ, הם חלק מנהר הקוויטאו (Hvitá) שמקורו בהפשרת קרחון לאונגיוקוטל. המפלים המדורגים המרשימים נופלים לתוך קניון בזלתי עמוק מאוד. מומלץ להצטייד במעיל גשם בגלל הרסס הרב העולה מהמפל ומקירות הקניון. מהמפלים חוזרים לכיוון הגייזר בכביש 35 ופונים דרומה לכיוון כביש מספר 1.

לינה – מומלץ ללון במלון Ranga הסמוך לעיירה הטלה (Hella). זהו מלון בוטיק השייך לרשת המלונות Icelandair.

מסלול היום השני: ת'ינגוודליר – גייסיר – מפלי גולפוס; כ-200 ק"מ

שפכי לבה מהמאה ה-18 מכוסים בטחב ירוק שמעניק להם מראה מסתורי

היום השלישי: קרחונים ומפלים
היום השלישי מתמקד באזור קרחון מירדלסיוקוטל (Mýrdalsjökull) ששטחו כ־590 קילומטר רבוע והוא ממוקם בחוף הדרומי של האי. חלקו הדרומי של כביש מספר 1 הוא לדעתי היפה ביותר בכביש הטבעתי. הנוסעים בו זוכים לראות קרחונים מקרוב, חופי ים פראיים, צוקים, שפכי לבה, הרי געש ועוד.
מהטלה נוסעים מזרחה לכיוון עמק ת'ורסמורק (Porsmork) כשברקע ניצב חרוט געשי מושלם. זהו הר הגעש הקלה (Hekla) המתנשא לגובה של 1,491 מטר. את שמו, שפירושו גיהינום, קיבל ההר בשל האמונה שרווחה בימי הביניים כי זהו שער הכניסה שדרכו על רוחות המתים להיכנס לגיהינום. זהו אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר באי והוא מתפרץ כל כמה שנים. באופק נראים וסטמנָאֶייאַר (Vestmannaeyjar), קבוצת איים הנמצאים לא רחוק מהחוף שנוצרו כתוצאה מהתפרצויות וולקניות. האי המיושב הוא היימָאֵיי (Haimaey) והאי המפורסם והצעיר ביותר הוא האי סורטסיי (Surtsey) שעלה אל פני הים בשנת 1963 כתוצאה מהתפרצות געשית תת ימית.

על מנת להגיע אל עמק ת'ורסמורק יש לפנות בכביש 210F. מיד לאחר הפנייה תבחינו במפל המרשים סליאלנדספוס (Seljalandsfoss). מרחבת החניה ישנו מסלול הליכה קל העולה אל המפל ומאפשר גישה אל מאחוריו. מומלץ לבקר בו אחר הצהריים, אז נופל עליו האור בצורה מושלמת. אף שהטיול בעמק ת'ורסמורק מיועד לבעלי רכב שטח בלבד, אפשר לעשות אותו בסיור מאורגן באוטובוס שטח גבוה המתאים לחצייה של הנהרות העמוקים. ההצטרפות לסיור חוסכת את הסיכון שבחציית נהרות גועשים ואת החשש מפני הנזק שעלול להיגרם לרכב. את הכרטיסים אפשר לרכוש בחברות תיירות איסלנדיות שונות, ומומלץ לעשות זאת מראש. את הרכב השכור תוכלו להשאיר ברחבת החניה הסמוכה למפל סליאלנדספוס ולעלות לאוטובוס שגם יחזיר אתכם לנקודת היציאה.

העמק מוקף שלושה קרחונים ומנקז את מי ההפשרה שלהם אל הים בעשרות נחלים ונהרות. במהלך הנסיעה אל תוך העמק חוצים לגונה גדולה הנובעת מתוך לשון קרח בשם גיגיוקל (Gigjökull). במרכז העמק ישנה נקודת יציאה לטרקים קצרים וארוכים באזור. מסלול מומלץ הוא זה המטפס מאתר הקמפינג הוסדלור
(Húsadalur) אל פסגת הר ולאנוקור (Valahnkur) בגובה של 458 מטר שממנו ישנה תצפית עוצרת נשימה על העמק, על הנחלים ועל שלושת הקרחונים. מומלץ להביא ארוחת פיקניק כי אפשרויות המזון בתוך העמק מוגבלות ויקרות.

האוטובוס יוצא חזרה בשעות אחר הצהריים. לאחר שחזרתם אל הרכב המשיכו מזרחה אל מפל סקוגאפוס (Skógafoss) הנמצא אף הוא בסמוך לכביש הטבעתי. זהו מפל מרשים הנופל מגובה של 61 מטר ברעש וברסס אדירים. את היום מומלץ לסיים בדירהולאיי (Dyrhólaey), צוק מרשים הנמתח מעל הים בקשת. כדי להגיע אליו יש לרדת לכביש מספר 218 לפי השילוט לדרך עפר הטובה לכל רכב. זוהי הנקודה הדרומית ביותר באי האיסלנדי ובמהלך האביב והקיץ מקננות על הצוק מאות ציפורי ים שונות. במהלך החודשים מאי־אמצע יולי המקום סגור בגלל קינון הציפורים.

לינה – את הלילה אפשר לעשות במלון Dyrholaey, מלון חווה צנוע ונעים.

מסלול היום השלישי: עמק ת'ורסמורק – מפל הסקוגאפוס – דירהולאיי; כ־150 ק"מ

צוק דירהולאיי. הנקודה הדרומית ביותר באי

היום הרביעי: דיונות של חול שחור, וברקע קרחון
הנוף לאורך הקטע של כביש 1 מושפע מקרחון מירדָלסיוקוטְל (Mýrdalsjökull) ומהר הגעש קטלה (Katla) הנמצא מתחתיו, מהר הגעש לאקָגיגר (Lakagigar), מהקרחון וטנָיוקוטל (Vatnajökull) ומהר הגעש שמתחתיו אורייפָיוקוטְל (Öraefajökull). התפרצויות געשיות תת קרחוניות שהתרחשו לאורך ההיסטוריה גרמו לשיטפונות אדירים שיצרו לצד פסגות הקרחונים סנדור (Sandur), מעין מדבר חול שחור המכסה את קו החוף הדרומי. בנוסף נראים לצד הדרך שפכי לבה מסוף המאה ה־18 המכוסים בכריות טחב ירוק, מה שמעניק לאזור מראה מסתורי במיוחד כשיש ערפל. קצת לפני העיירה קירקיובייארקלויסטור (Kirkjubaejarklaustur) יש נקודת עצירה המאפשרת צילום מקרוב של שפך הלבה המוזר הזה שמקורו בהתפרצות געשית של הלאקגיגר.

ככל שניסע מזרחה ניכנס אל אותו חלק של האי המושפע מקרחון וטניוקוטל, הקרחון הגדול ביותר באירופה המשתרע על פני 8,300 קילומטר רבוע (כשליש ממדינת ישראל) וחולש על כל חלקו הדרום־מזרחי של האי. כביש 1 סלול לאורך החלק הדרומי של הקרחון ואפשר לראות ממנו את הקרחונים היורדים מכיפת הקרח ויוצרים עמקים וקניונים.

שמורת סקפטפטְל (Skaftafell), שמורה מוכרזת ואהובה מאוד על איסלנדים ועל תיירים המגיעים לערוך בה מגוון טרקים, נמצאת בסמוך לכביש. בתחומי השמורה יש אתר קמפינג מצוין ומסודר. מסלול ההליכה הפופלרי והקל ביותר הוא זה העולה מהחניון אל המפל השחור, סוורטיפוס (Svartifoss), מפל דק וציורי שמאחוריו שוכן קיר משושי בזלת מהיפים באי. זהו מסלול של כשעה וחצי עד שעתיים בשביל ברור וקל להליכה. אם יש לכם זמן תוכלו גם לעלות לנקודות תצפית שעל הקרחונים השונים.

המפל השחור בשמורת סקפטפטל. מפל דק וציורי נופל על קיר בזלת יפהפה | הצילום באדיבות לשכת התיירות של דרום איסלנד

מול פסגת הקרחון נמצא כֵּף מסתורי ומיוחד בשם אינגולפסהופדי (Ingólfshöfdi). זאת נקודה שלא תרצו להחמיץ. הצוק המוקף דיונות חול שחורות נמצא בלב הסנדור ונושק לאוקיינוס האטלנטי. הדרך היחידה להגיע אליו היא בסיור מאורגן היוצא מנקודה קבועה לא רחוק משמורת סקפטפטל (נסיעה של כחצי שעה). בין השאר, אפשר להגיע בעגלה רתומה לטרקטור דרך הלגונות והאזור החולי עד למרגלות הכף. משם מטפסים ברגל אל ראש הכף הנקרא על שמו של אינגולפור ארנדרסון, מי שנחשב המתיישב הוויקינגי הראשון באי. הנוף שמסביב, דיונות חול שחורות וברקע הקרחון, ביזארי לחלוטין. שיא הביקור הוא מושבות הקינון הענקיות של פאפינים (Puffin) השוהים באי ממאי עד לסוף יולי. צוקי האי מלאים בעופות הים הצבעוניים שנראים כמו הכלאה בין תוכי לפינגווין. במקום תמצאו גם עופות ים נוספים כמו חמסנים, אוריות, סולות ועוד. מומלץ להביא מקל הליכה המשמש להרתעת החמסנים התוקפניים בעונת הקינון.

לינה – את הלילה אפשר להעביר במלון Skaftafell הנמצא בסמוך לשמורה.

מסלול היום הרביעי: שמורת סקפטפטל – אינגולפסהופדי; כ-200 ק"מ

לגונת הקרחונים. אחת האטרקציות המצולמות ביותר באיסלנד

היום החמישי: לגונת הקרחונים
יום הטיול החמישי מתמקד בקרחון וטניוקוטל ובתופעות הקשורות בו. ממשיכים שוב מזרחה בכביש 1, על החלק שנסלל רק בשנות השבעים. עד אז היו מערב האי ומזרחו מנותקים זה מזה בשל השיטפונות שגרמו התפרצויות וולקניות. רק באמצע שנות השבעים הצליחו האיסלנדים לבנות מערכת גשרים חזקה דיה מעל הנהרות. בחלק הדרום־מזרחי של האי ושל הקרחון נמצאת האטרקציה שהיא אולי המצולמת ביותר באיסלנד – לגונת הקרחונים יוקולסרלון (Jökulsárlón).

לשון ים החודרת אל מתחת לקרחון גורמת לו להישבר. חלקים ממנו נופלים אל הלגונה וצפים בה מספר שנים עד להפשרתם. הלגונה, ששימשה אתר צילומים לסרטים כמו ג'יימס בונד וטומב ריידר, הולכת וגדלה בקצב מהיר מאז שנות השלושים. בסמוך לכביש 1, שממנו נראית הלגונה היטב, יש מזנון, שירותים ומעגן סירות. תוכלו לצאת לשיט של כחצי שעה ברכב אמפיבי בין הקרחונים ובמהלכו תקבלו הסבר על היווצרות הלגונה ועל התכונות המיוחדות של קרח בן אלף שנה. עם קצת מזל תוכלו גם לחזות בכלבי ים המגיעים מהים אל תוך הלגונה. אפשר להעביר בלגונה כמה שעות צילום של קרחונים המשתקפים במים ושל שינויי האור לאורך היום, וגם לצאת לטיול רגלי לאורך חופיה. משם ממשיכים מזרחה אל העיירה הופּן (Höfn), שם אפשר להחזיר את הרכב השכור ולחזור בטיסה לרייקיאוויק.

מסלול היום החמישי: לגונת הקרחונים; כ-120 ק"מ

מפת המסלול

לטיולי הבוטיק של דודו בן צור

הפוסט איסלנד, המסלול הדרומי: טיול ברכב בנופי בראשית הופיע ראשון במסע אחר

ראוי לה לאהבה שתנבוט, תצמח, תגדל ותתעצם במקום רחוק מהציניות של העולם היומיומי המוכר והשוחק. האם זה מה שחשב פול בולס כשכתב את הרומן הנפלא "שמים מגנים מעל" (The Sheltering Sky) שאחר כך עובד לסרט בבימויו של ברטולוצ'י? אני תמיד חשבתי שהחוויה המפעימה ביותר שיכול אדם לעבור במהלך חייו היא התאהבות תוך כדי מסע. מישהי שפגשת ברכבת או באוטובוס מקרטע בפיתולי הרי האטלס, או אהבה ישנה שתנצנץ ותחדש צבעיה על רקע דיונות הסהרה. לא בכדי נמשכו למרוקו אמנים רבים, ביניהם הצייר אנרי מאטיס, הסופר ויליאם ס' בורוז, המחזאי טנסי ויליאמס ועוד, בנהייה אחר האוריינטליזם הרומנטי.

פעמים רבות נתקלתי במטיילים במרוקו או בכאלה שחזרו ממנה שהביעו אכזבה מכך שמה שפגשו לא תאם את הפנטזיה או את המיתוס. הבעיה לדעתי נעוצה בתכנון לקוי, בבחירה לא נכונה של מלונות ובהיצמדות למסלולים של טיולי שורשים ושל השתטחות על קברי צדיקים. אלא שבמרוקו יש בתי מלון מעוצבים, אוכל מקומי וטוב, ערים עתיקות ציוריות, והיא יכולה להיות רומנטית ומפתיעה.

היום הראשון: טיול בקסבה

צריך הרבה סבלנות בשדה התעופה של קזבלנקה (Casablanca) בהמתנה לקבלת הוויזה. לאחר שדרכונכם הוחתם (יש לארגן מראש את הוויזה דרך סוכנות נסיעות) תוכלו לנסוע, ברכב שכור או עם נהג־מדריך פרטי, לבירה רבאט (Rabat) שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. זו אולי לא הבחירה הרומנטית ביותר, אבל היא עדיפה על קזבלנקה.

החלק הציורי והרומנטי ביותר ברבאט, שגם יכניס אתכם לאווירה הים תיכונית של מרוקו, הוא קסבת אודייה (Oudaias). בעבר היתה הקסבה ריבאט, שילוב של מדרסה ללימודי איסלאם ומבצר צבאי, אבל היום זוהי פינת חמד של סמטאות, חומות ותצפית יפה על הים. היכנסו דרך השער הראשי, באב אודייה (Bab Oudaia), המעוצב בסגנון מורי מהמאה ה־12, ועלו ברחוב ג'מע (Jamaa). חלפו על פני מסגד אל אטיקה (El Atika) המיוחד עד שתגיעו למרפסת תצפית גדולה על חוף הים ואל שפך הנהר בו רגרג (Bou Regreg). משם אפשר לרדת חזרה ברחוב ג'מע ולפנות ברחוב בזו (Bazzo) בין הבתים המסוידים בתכלת ובלבן, אל Café Maure המשקיף אל הים, פינת חמד, במיוחד כשהיא לא עמוסה בתיירים. מומלץ לשבת מתחת לפרגולה, לשתות תה עם נענע ולאכול את עוגיות השקדים המצוינות של המקום. מכאן יורד שביל דרך הגנים האנדלוסים חזרה אל מחוץ לחומות. המשיכו אל רחוב הקונסולים (des Consuls), שם תמצאו מתחת למרפסות המסוגננות חנויות עמוסות שטיחים, כלי נחושת, תכשיטים ושלל פריטי עיצוב מרוקאי לבית.

היום השני: מסע אל ההרים

הדרך מרבאט למקנס (Meknes) חולפת על פני שטחים חקלאיים ומטעי זיתים. פנו לכיוון עתיקות וולוביליס (Volubilis) בדרך יפה במיוחד המתפתלת בין ההרים, עד שיתגלה לעיניכם מולאי אידריס (Moulay Idriss) היושב למרגלות ג'בל זרהון (Gbel Zerhoun). הכפר הציורי נבנה והתפתח סביב קברו של מולאי אידריס, אחד מצאצאיו של הנביא מוחמד ומייסדה של העיר פס (Fes). על סמטאותיו שורה אווירה מיסטית ומומלץ להגיע לכאן בחודשים אוגוסט וספטמבר, אז מגיעים עולי רגל רבים אל הקבר.

באותו היום כדאי להמשיך צפונה דרך העיירה ווזאן (Ouazzane) אל הרי הריף (Rif), אזור מיוחד שתיירים מעטים מגיעים אליו. לאורך הדרך המתפתלת תעברו על פני כפרים קטנים, בוסתנים ועיירות, שם תוכלו להתוודע אל הטיפוסים הצבעוניים של מרוקו. באחד מביקורי התארחתי אצל משפחה מקומית, שם צילמתי את אחת מהצעירות שהזכירה לי את הסרט "נערה עם עגיל פנינה". קראתי לה המונה ליזה של מרוקו.

לקראת ערב תגיעו לעיירה שפשוואן (Chefchaouen). את הלילה מומלץ לעשות במלון ריאד Casa Hassan שבעיר העתיקה, בית אנדלוסי מסורתי הבנוי סביב פטיו ומכיל גם חמאם, ובו כל חדר מעוצב בסגנון שונה. הריאדים הם ארמונות או אחוזות פרטיות שהוסבו למלונות בוטיק ייחודיים ובהם יש בדרך כלל גם מסעדות טובות במיוחד. זהו מקום נפלא לספוג בו אווירה, להכיר מטיילים אחרים וליהנות מאירוח ומאוכל מצוינים. בלילה לכו בסמטאות שפשוואן אל הכיכר המרכזית, שם תמצאו בתי תה ומסעדות מקומיות. את האוטו, אגב, יש להחנות בעיר החדשה היות ולעיר העתיקה והצפופה אי אפשר להיכנס ברכב.

קניון טודרה המבקע את הרי האטלס

היום השלישי: יופייה מתגלה לאט

העיירה שפשוואן היא אחד המקומות הרומנטיים ביותר במרוקו. בתי העיירה צבועים תכלת, לבן, כחול, סגול ולילך, ולעתים מהלכות בסמטאות נשים ברבריות המובילות עדרי עזים. הדלתות והשערים מסוגננים וכל דלת פותחת פתח לעולם נפלא של עיצוב ואסתטיקה. בארות וברזים מיוחדים הפזורים בסמטאות מספקים מים זורמים לתושבים. בחנויות הקטנות יושבים בעלי מלאכה ומייצרים גלימות מרוקאיות, שטיחים ותכשיטי כסף מסורתיים.

אופייה הים תיכוני של שפשוואן הוא שילוב של אדריכלות צפון אפריקאית עם אלמנטים מאזור אנדלוסיה שבספרד. החלק הזה של מרוקו כמעט שלא הושפע מתיירות או מהממשל, ויש אומרים שעד 1920 ביקרו כאן רק שלושה מערביים, וגם הם בתחפושת. תושבי המקום נפתחים לאט ובהססנות, גם בשל העובדה שזהו אזור גידול החשיש הגדול ביותר של מרוקו. היום מגיעים לעיירה תרמילאים מאירופה ומבלים תקופה ארוכה בבתי ההארחה ובבתי הקפה שלה.

אחד המקומות המעניינים בעיירה הוא מבנה וחצר פנימית ששימשו מלון ואכסניה והיום יש בהם חנויות לאמנות מקומית. משפשוואן אפשר לצאת לסיורים בחלקים שונים של הרי הריף או למובלעות הספרדיות שלחוף הים התיכון סאוטה (Ceuta) ואל חוסיימה (Al Hoceima). מומלץ להישאר כאן לפחות שני לילות כדי ליהנות מהאווירה המיוחדת וגם להספיק לטייל בכפרים שמסביב.

הימים הרביעי והחמישי: לינה מהאגדות

משפשוואן ניסע שוב דרומה דרך ווזאן אל העיר פס. בדרך אפשר לבקר במקנס, במיוחד אם אתם מתעניינים בקהילה היהודית שהיתה בעיר ובבית העלמין היהודי. כשתגיעו לפס, ומומלץ לא לעשות זאת מאוחר מדי, היכנסו לעיר העתיקה פס אל־באלי (Fes el-Bali) שבה מתנהלת התנועה ברגל או על גבי פרדות. כאן, בתוך לבירינט של סמטאות שנפלא ללכת לאיבוד בתוכו, העבירו את הלילה. בבוקר יעירו אתכם קולות המואזין של העיר הרוחנית הזאת. ירושלים של מרוקו, אני קורא לה.

מומלץ במיוחד ללינה הוא הריאד המקומי, שיהיה הבית שלכם בפס. כל חדר נראה כאילו נלקח מסיפורי אלף לילה ולילה, והחצר הפנימית מעוטרת בעבודת זליז' נפלאה (אריחי קרמיקה מזוגגים). מלון מומלץ נוסף אם כי יקר מאוד הוא מלון Sofitel Palais Jamai, לשעבר ארמון מהמאה ה־19, הצופה על חומות העיר העתיקה. לא רחוק מהמלון ישנו מועדון שבו נערכות כמעט מדי לילה חפלות מרוקאיות תיירותיות עם ריקודי בטן והופעות של להקה אנדלוסית. קצת קיטשי אבל יודעים לעשות שם שמח.

למחרת כדאי לקחת מדריך מקומי שיוביל אתכם בסמטאות העיר העתיקה אל השווקים, המדרסות, רובע הבורסקאים וחצרות פנימיות, וגם ימליץ על מסעדות שבהן אפשר לשמוע מוזיקה אנדלוסית טיפוסית לפס. וגם כאן, אי אפשר בלי נקודה יהודית. מחוץ לעיר העתיקה, בסמוך לארמון המלך, נמצאים בית העלמין היהודי ובית הכנסת שהביקור בהם מרגש עד מאוד. מהמלאח, האזור שבו התגוררו היהודים, לא נשאר הרבה.

שוק הלילה של מרקש

היום השישי: אל שולי הסהרה

הדרך החוצה את האטלס התיכון חולפת על פני העיירה ספרו (Sefrou) שבה מומלץ לעצור בבוקר ולאכול ספינג', הסופגנייה המרוקאית. אחר כך המשיכו לעיירה איפראן (Ifrane) המזכירה יותר עיירה אירופאית מאשר צפון אפריקאית. מכאן הדרך חוצה יערות של ארזים אטלנטיים ואת החלק המדברי שטוף הרוחות של האטלס התיכון. בעיירה מידלט (Midelt) ישנה מסעדה לא רעה הבנויה כקסבה מדברית עשויה בוץ. בהמשך היום תחלפו על פני העיירה אר רשידיה (Ar Rachidia) בדרככם לארפוד (Erfoud). בדרך תוכלו לעצור בנווה המדבר מסקי (Meski), נקודה מיוחדת וציורית שמרבית המטיילים פוסחים עליה, הגבול הירוק האחרון לפני מדבר הסהרה הגדול. בימים חמים אפשר להתרחץ כאן בבריכות מי מעיין שבנו הלגיונרים הצרפתים לצד אלפי דקלים וגם לאכול תמרים.
את הלילה כדאי לעשות בארפוד במלון Xaluca המוקדש לתרבות החומרית של תושבי הקסבות. מקצת המבנים הציבוריים משחזרים מבני בוץ מסורתיים של תושבי דרום מרוקו על הגבול עם אלג'יריה. גם בחדרים תמצאו הפתעות כמו מאובנים אמיתיים המשולבים בכיור. במלון יש גם מסעדה מצוינת ומציעים בו חוויות של טיולים רגליים באזור, טיולי ג'יפים, התנסות במוזיקה מקומית ולינה במלון אוהלים למרגלות הדיונות הגדולות במרזוגה (Merzouga).

מלון Xaluca בארפוד. בחדרים תמצאו הפתעות כמו מאובנים המשולבים בכיור

היום השביעי: זריחה על הדיונה

לקראת עלות שחר מגיעים רכבי שטח רבים לפתח המלון לאסוף את התיירים אל דיונות ארג צ'בי (Erg Chebbi) שבמרזוגה, שולי מדבר סהרה. זאת הדרך היחידה והמומלצת להגיע לשם, וכדאי גם להיעזר באחד מהמקומיים הלבושים ג'לבה כחולה או צבעונית כדי לעלות בחול הטובעני. לפני שהשמש עולה מטפסים ברגל או על גמלים אל הדיונות הגבוהות ומחכים לזריחה. קרני השמש צובעות את הדיונות הגבוהות וחמוקי החול והזריחה הם מחזה נפלא שקשה להינתק ממנו.

כדאי לבקר גם בקסבה של העיירה ריסאני (Rissani) שבה צולם חלק מהסרט "שמים מגנים מעל". מדריך מקומי יוביל אתכם בין סמטאות הבוץ החשוכות שבהן שוכנת תרבות מערב אפריקאית לצד תרבות מוסלמית. חנות מיוחדת בקסבה מציעה שטיחים בֶרבֶרים וקדרות נפלאה. אחר הצהריים אפשר לצאת בנסיעה צפונה ולפנות אל קניון טודרה (Todra). את הלילה תוכלו לעשות במלון מקומי פשוט השוכן בפתח הקניון בעיירה בשם טינריר (Tinerhir), או להמשיך לעיירה וורזאזאת (Ouarzazate) שבה תמצאו שוק לילה מצוין של אמנות מרוקאית ומערב אפריקאית. חנויות רבות מציעות כאן שטיחים, תכשיטים, פסלים ועוד אל מול קסבת טווארירת (Taourirt) המוארת.

היום השמיני: בין הרי האטלס

הדרך העולה מוורזאזאת למרקש (Marrakesh) חוצה את אחת מפסגות האטלס הגבוה. בדרך אפשר לבקר בקסבת איט בין־האדו (Ait Ben-haddou), אחת הקסבות השמורות והגדולות ביותר באזור שבה צולמו סרטים רבים, ביניהם "גלדיאטור" ו"לורנס איש ערב". חוצים ברגל נחל קטן וממשיכים אל הקסבה הבנויה בכמה מפלסים. במקצת הבתים חיות משפחות מקומיות ובמקצתם יש חנויות המציעות חפצי אמנות. הדרך העולה למרקש עוברת על פני כפרים ברברים קטנים וגם דרך טיזין טיצ'קה (Tizi-n-Tichka), מעבר הרים גבוה שלעתים נסגר בגלל שלגים או שיטפונות.

לפנות ערב תגיעו למרקש אל־חמרה, העיר האדומה מרקש, אחד המקומות התוססים והרומנטיים במרוקו של היום. כדאי לעשות כאן שני לילות לפחות באחד הריאדים הקסומים של העיר, חוויה אמיתית של אוכל מצוין ועיצוב משובח. הם קרובים לשווקים ולכיכר ג'מע אל־פנה (Djemaa el-Fna), כך שתמיד תימצאו בלב העניינים אך בכל זאת תוכלו למצוא מפלט מהרחוב הסואן בתוך גן עדן קטן של מים מפכים, שקט ואוכל טוב. אחד הריאדים המומלצים הוא La Sultana היקר. השני הוא Riad Dama שבו המחירים סבירים יותר.

קזבלנקה. כדאי להקדיש לה לפחות יומיים

היום התשיעי: בין הדקלים

הסיורים המודרכים במרקש עלולים להיות מאכזבים והאתרים ההיסטוריים עמוסים בתיירים, לכן עדיף להתמקד בשווקים ובריאדים. מומלץ גם לבקר בפלמרייה, מטעי הדקלים המקיפים את העיר. בחלק מהפלמרייה הוקמו מלונות בוטיק יפים אם כי קצת רחוקים מלב העיר. המקום שלא כדאי לפספס הוא גני מז'ורל (Majorelle), וילה וגן קקטוסים שהקים הצייר הצרפתי ג'ק מז'ורל. לאחר מותו רכש את המקום מעצב האופנה איב סאן לורן והפך אותו למוזיאון לעיצוב, לתרבות מרוקאית ולעבודותיו של הצייר. הווילה צבועה בכחול מז'ורל, הצבע שרקח הצייר וקרוי על שמו.

ממרקש אפשר לחזור לקזבלנקה, עיר תעשייתית ואפורה משהו, שאף שהיא מתקשרת אצל רובנו לסרט הנושא את שמה, אין בה הרבה רומנטיקה. אם בכל זאת מעבירים בה לילה כדי לעלות על טיסה למחרת, מומלץ לעשות זאת במלון Hyatt Regency, ולו בגלל הבר המשוחזר מהסרט "קזבלנקה". אחרי הכל אולי זוהי תחילתה של ידידות מופלאה. ואולי זה המשכה.

לטיולי הבוטיק של דודו בן צור

הפוסט מרוקו, האקזוטיקה יפה לרומנטיקה הופיע ראשון במסע אחר

הרומן הארוך שלי עם גרינלנד התחיל עם ספר שקראתי תוך כדי שייט נהרות בצרפת, אי שם באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. "חוש השלג של העלמה סמילה" מאת פטר הוג העמיק עוד יותר את השריטה והפרעת האישיות שיש לי עם החוג הארקטי. קוראים לזה החיידק הארקטי. אחרי אינספור טיולים בלפלנד ואיסלנד התחלתי לחקור חלקים שונים של גרינלנד.

אי אפשר לטייל בכל גרינלנד. בכל פעם קצת. בהתחלה טיילתי רק בקיץ, ובעיקר במזרח גרינלנד, בגלל טיסות ישירות שהגיעו לשם מרייקיאוויק. אבל החלום היה לחוות את גרינלנד בחורף, תוך כדי מסע מזחלות כלבים עם האינואיטים על גבי הים הקפוא ואל קרחוני הענק התקועים בים. אחד המסעות המדהימים ביותר שעשיתי היה ה"אוטוק" – מסע מזחלות כלבים עם ציידים גרינלנדים בצפון-מערב האי, כחלק מציד סוף החורף של כלבי הים. בשנתיים האחרונות אני מתעד ומטייל באזור אילוליסט (Ilulissat) ומפרץ דיסקו (Disko Bay) שבמערב גרינלנד, צפונית לחוג הארקטי.

קרחון בגרינלנד

מסע חורף יש לו קסם מיוחד. זה הזמן של כלבי המלמוט הגרינלנדי. מרחוק אפשר כבר לשמוע את הנביחות והיללות של הכלבים המחכים למשוך את המזחלת ולהתחרות ביניהם על מעמד האלפא. מסביב לאילוליסט משייטים קרחוני הענק, הנסחפים אל הים ומגיעים בחלקם לגובה של עשרות מטרים. קרחוני הענק נשברים ומתנתקים מקרחון היבשת הגדול אל פיורד הנקרא Kangia מדרום לאילוליסט נחשב לאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשל שרידים ארכיאולוגים של התיישבות לאורך אלפי שנים של נוכחות אנושית באזור. אילוליסט עצמה היא עיירה של כאלפיים תושבים החיים בנוחות אורבנית יחסית, עם סופרמרקט, בנק, שדה תעופה ועוד. באזור אילוליסט ומפרץ דיסקו ישנם כפרים קטנים של אינואיטים, המעדיפים את הניתוק והמסורת של ציד ודיג, מזחלות כלבים ואת החיים בקהילה מאוד קטנה.

כלבי המלמוט. אל תצפו לכלבי מחמד חביבים, אלו הם כלבים פראיים למדי

טיול חורף לאילוליסט יתחיל עם טיסות לרקייויק או לקופנהגן ומשם טיסה למערב גרינלנד. הטיסה חולפת מעל קרחון העד של גרינלנד, מעל פיורדים, אגמים קפואים ואם תגיעו בחורף – מעל הים הקפוא בחלקו. העונה הטובה ביותר לטיולי חורף כאן היא מרץ ותחילת אפריל. היום מתחיל להתארך, אבל עדיין יש מספיק שעות חושך לחזות בזוהר הצפוני. הטמפרטורות יכולות לנוע מאפס מעלות למינוס עשרים, בהתאם למהירות הרוח. חשוב להתלבש נכון וחכם. אפשר גם לשכור ביגוד אינואיטי, המורכב ברובו מפרוות כלבי ים.

מסע בין קרחונים

אילוליסט הוא המקום בו גם נולד קנוד רסמוסן (1933-1879), אחד החוקרים הגדולים, אם לא הגדול מכולם, של גרינלנד, התרבות האינואיטית והחוג הארקטי. מכאן יצא למסעותיו הארוכים לחלקים שונים של גרינלנד ואל המעבר הצפון מערבי. ביתו של רסמוסן משמש גם כמוזיאון למפעל חייו ולתרבות האינואיטית. אם הים לא קפוא, אפשר לשוט אל קרחוני הענק הנמצאים לפתחו של Icefjord ואולי גם לחזות בלווייתנים או כלבי ים. אבל הדבר האמיתי הוא לצאת למסע מזחלות כלבים.

אפשר לצאת לטיול קצר של כמה שעות או למסע של כמה ימים, שיביא אתכם קרוב אל קרחון היבשת ואל נקודות תצפית על פיורדים וקרחונים, או אל קהילות אינואיטים העוסקות בדיג או ציד. הלינה בדרך כלל בבקתות מחסה פשוטות או אוהלים אותם מקימים על המזחלות. כל מזחלת רתומה לכעשרה כלבי מלמוט ונהוגה על ידי מקומי, שהוא בדרך כלל בעל הכלבים והם נשמעים לו. אלה לא כלבי מחמד, אלא כלבים פראיים למדי ולא ידידותיים.

ביתו של קנוד רסמוסן, שחקר את גרינלנד, התרבות האינואיטית והחוג הארקטי

מצפון לאילוליסט נמצא כפר בשם אוקטסוט, בו חיה קהילה קטנה מאד שמתפרנסת בעיקר מדיג או ציד לווייתנים. מדרום לאילוליסט יש עוד כפר בשם אילמינאק, שגם בו חיה קהילה קטנה מאוד. אפשר להתארח שם ל"קופימיק" – אירוח אצל משפחה מקומית עם קפה ועוגה. אצל חלק מהמשפחות ניתן גם ללון. באילוליסט יש מלונות פשוטים וגם מלונות בוטיק יקרים מאד. אפשר להתארח גם באכסניה פשוטה מאוד במרכז הכפר.

אינואיט. תפיסת זמן שונה

חשוב לזכור שמזג האוויר הוא האדון כאן, וכל תכנית שלכם כאן היא בסיס לשינויים. טיסות עלולות להתבטל עקב ערפל או מזג אויר סוער, תנאי קור קיצוני יכולים לעכב או לבטל פעילות. האינואיטים גם לוקחים את הזמן אחרת מאיתנו: היום יכול להתחיל אצלם בשתים עשרה בצהרים ולהיגמר לקראת שלוש בלילה. רובם מדברים אנגלית מאוד בסיסית או בכלל לא, לכן כדאי להנמיך ציפיות משיחות עומק עם הגרינלנדי הנוהג במזחלת שלכם.

לטיולי הבוטיק של דודו בן צור

הפוסט טיול חורף לגרינלנד הופיע ראשון במסע אחר

דרך עפר בהירה וצרה חודרת אל מעבה יערות הגשם של איריאן ג'איה. בגלגלים כבדים ובנעליים כבדות התקדמנו מג'ייפורה (JAYAPURA) הבירה שבצפון־מזרח איריאן ג'איה לכיוון עמק הבליים (BLIEM). מלבד דרכי העפר הסלולות, לא השתנה הרבה מאז חלף מעל האיזור מטוסו הימי של החוקר המיליונר האמריקאי ריצ'רד ארצ'בולד, ב־23 ביוני 1938. ארצ'בולד, שהוביל שתי משלחות למזרח גיניאה החדשה, הגיע גם למערבה, והיה הזר הראשון שפגש בבני שבט הדָנִי (DANI), המתגוררים בעמק הבליים שבמרכז איריאן ג'איה. מפות ומדריכים מודפסים ליעד אינדונזיה, בהנחה לגולשי מסע אחר! פקידי השלטון ההולנדי בבטביה (BATAVIA), ג'קרטה של היום, סירבו בתחילה להעניק לארצ'בולד את האישורים לחקור את עמק הבליים, אבל לאחר זמן מה התרצו. הם חשבו לנצל את מסעו של החוקר כדי להשיג מידע על הנעשה בחלק מרוחק זה של הקולוניה ההולנדית. ג'ייפורה, העיר הגדולה שבצפון־מזרח איריאן ג'איה שנקראה אז הולנדיה, נשלטה על ידי כמה פקידי ממשל הולנדים ומשרתים וסוחרים סינים. כשעזב ארצ'בולד את ג'ייפורה, טס למערב איריאן ג'איה וחלף מעל מגדלי השמירה ובקתות שעשן היתמר מהן, לא תיאר לעצמו שהוא עתיד לפגוש את אחת הקבוצות האתניות המבודדות בעולם – הדני. הגברים עוטפים את איבר מינם בקליפת דלעת קשורה בחוטים ומשקולות, מנהג שאמור לרסן את היצר המיני פגישה ראשונה ערפל ועשן כיסו את עמק הבליים בשעות הבוקר. לאט לאט התגלה לעינינו העמק הירוק, המרופד בטראסות גיאומטריות שבהן גדלים תפוחי אדמה מתוקים. העמק המוקף ברכסי הרים גבוהים מושקה במימיו החומים של נהר בליים, הזורמים בעוז. וואמנה (WAMENA), שפירושו "דיר חזירים" בשפת הדני, היא המרכז המינהלי והכלכלי של העמק ושל בני הדני.מהגרים רבים שהגיעו לכאן באחרונה ממקומות אחרים בארכיפלג האינדונסי (בעיקר מסומטרה, סולאווסי וג'אווה), הפכו את וואמנה מכפר נידח לעיירה של 8,000 נפש עם בנק, בית קולנוע, בתי ספר ואפילו מרכז תקשורת. המהגרים הגיעו בעידודה של הממשלה האינדונסית, שיזמה את תוכנית "טרנאסמיגרסי", שמטרתה לשכנע אינדונסים ליישב חלקים נידחים של הארכיפלג. האי סומטרה היה היעד המרכזי בשנות השמונים; איריאן ג'איה הפכה ליעד של שנות התשעים. מטוסי הרקולס של הצבא וטיסות אזרחיות סדירות מביאים מדי יום מזון ודלק מסובסדים, והופכים בכך את ההגירה לעניין כדאי מבחינה כלכלית. אבל בני הדני, המהלכים יחפים ברחוב הראשי של וואמנה, הבהירו לי עד כמה הם רחוקים מהמאה ה־20. כעשר דקות לאחר שיצאתי משדה התעופה התיישבתי באחת הפינות של פסאר נאיאק (PASAR NAYAK), השוק המקומי, והבטתי בנשות הדני שישבו על שקי יוטה בלויים שהיו מונחים על הקרקע הבוצית. בידיים כחושות סידרו הנשים בטטות, כרובים, אגוזי בטל ופילפלים אדומים למכירה. כמה מהן הציגו בפני הקונים גופת מכרסם בגודל בינוני, אותו הם מכנים קוסקוס. ידי רובן היו מקומטות ומכוסות בוץ, ולרובן אצבעות גדועות. כשכיוונתי את המצלמה, הביטו בי פנים כהות ומקומטות. הן לעסו אגוזי בטל, ומדי פעם ירקו את המיץ המר על הבוץ. גברים עירומים נשענו על הקירות המוכתמים, אוחזים מטרייה בידיהם. גופם הבריק משומן חזירים, ואיבר מינם היה עטוף בקליפה כתומה של דלעת. הכיסוי הגיע עד לחזה והיה קשור בחוט דק שלופף סביב גופם (אחר כך סיפרו לי שהכיסוי נקרא קוטֶקה, והוא פופולרי ביותר בין גברי הדני). שיער האשכים נמרט. על צווארם היתה תלויה מחרוזת קונכיות קאורי קטנות שהובאו מהחוף של איריאן ג'איה. לחלקם היה נזר נוצות על הראש או ניב של חזיר כקישוט בתוך אפם. הם הביטו לעבר עדשת המצלמה ברצינות תהומית, גופם קשוח, וחיכו לקליק. אחר כך קירבו את היד אל הפה בתנועת עישון, ואותתו לי שהם רוצים סיגרייה בתמורה לצילום. לפני שהגעתי לכאן, הכינו אותי לכך שבני הדני אוהבים לעשן, ורצוי סיגריות ציפורן מג'קרטה. הצטיידתי מראש בהרבה סיגריות. אצבעות לכפרה בני הדני מרכיבים את הקבוצה החברתית הגדולה ביותר ברמות הגבוהות של מרכז איריאן ג'איה. חוקרים אינם יודעים בוודאות מה מוצאם, אך משערים על סמך תווי הפנים, סוג השיער וכדומה כי הוא כמוצאן של קבוצות אחרות מפפואה־ניו גיני – מאוסטרליה. נראה אם כן שהדני הם ממוצא אבוריג'יני והגיעו מאוסטרליה לפני 40 עד 60 אלף שנים, לאחר שחצו את הים בתקופות שכיסה אותו הקרח ומימיו היו רדודים יותר. רוב תושבי האיזור הם ציידים לקטים ומתפרנסים מאיסוף גומי. קיומם תלוי ביער הגשם, והריסתו מסכנת את חייהםבתחילת שנות השישים הוערך מספרם של בני הדני המתגוררים בעמק הבליים בכ־50 אלף. אך בזכות עיבוד נכון של האדמות ותמותת תינוקות נמוכה יחסית, מגיע כעת מספרם לכמאה אלף. הם מחולקים לכשלושים שבטים, ומאוחדים בארגונים פוליטיים. ממערב לעמק מתגוררים עוד כ־129 אלף לאני (LANI), הדני המערביים ששפתם שונה. נסיונותיהם החוזרים ונשנים של מיסיונרים נוצריים ונציגי השלטון האינדונסי להרוס את מסורתם של בני הדני העלו עד כה חרס. אלה ממשיכים לשמור על מסורות ומנהגים, הנראים בסוף המאה ה־20 מוזרים ואפילו אכזריים. הגברים, למשל, מתעקשים להרכיב את הקוטקה (KOTEKA) המכונה גם הורים (HORIM) על איבר מינם. זוהי קליפה של פרי הדלעת המעוצבת באמצעות חוטים ומשקולות. לדברי אנתרופולוגים, מקובל מנהג זה גם אצל כמה שבטים בפפואה־ניו גיני, והוא משמש לריסון מיני, אך יש לו גם היבטים אסתטיים. אמיר אודין, צעיר מסולאווסי שהיגר לפני תשע שנים לאיריאן ג'איה וליווה אותי במסעי כמתורגמן, סיפר כי לכל גבר יש כמה קוטקות, "כמספר התחתונים שלנו", והם נוהגים אף לישון איתן. בני הדני של עמק הבליים מעדיפים קוטקה צרה וארוכה, ואילו הלאני מעדיפים אותה רחבה וקצרה. בוואמנה אפשר לראות גברים שהחליפו את הקוטקה במכנסיים קצרים ואפילו בג'ינס, אך מחוץ לעיר נשמר המנהג בקפידה. מנהג אכזרי אחר הוא קטיעת אצבעותיהן של נשים עם מותו של קרוב משפחה, סמוך למועד שריפת הגופה. בדרך כלל נוהגים לקטוע את שתי האצבעות החיצוניות של היד השמאלית, אך פגשתי גם נשים מבוגרות שכל אצבעות ידיהן נקטעו במשך השנים, למעט האגודלים. כחצי שעה לפני הטקס קושרים את האצבעות כדי להרדימן ולהפחית בכך את הכאב. הקטיעה נעשית באמצעות גרזן. את הפצע נוהגים לכסות בצמחי מרפא. את האצבעות הקטועות שורפים וקוברים את האפר במקום מיוחד. נערות מעל גיל עשר עלולות לאבד בין ארבע לשש אצבעות, כדי לרצות את רוחות המתים. מנהיגי השבט היו עוברים אחרי הטקס בין משפחות הנערות ומחלקים להן חזירים וקונכיות קאורי. התעללות בנשים למרות שמנהגים אלה נמשכים, המיסיונרים אינם מאבדים תקווה. אודין המתורגמן הפגיש אותי עם משפחת מיסיונרים מקנדה, המתגוררת בוואמנה ועושה מאמצים להתקרב לבני הדני ולהמיר את דתם. הם ביקשו להישאר בעילום שם, משום שהם חוששים מפני התנכלות ארגונים מוסלמיים בוואמנה. ראש המשפחה סיפר לי, כי גם הוריו היו מיסיונרים בעמק הבליים. הוא גדל כאן, וכשבגר החליט להמשיך בדרכם. ילדי הזוג הקנדי גדלים עם ילדי הדני ומדברים בשפתם. "אחת התופעות הנפוצות בקרב הדני היא התאבדות של נשים", סיפרה האשה. "לחלק גדול מהגברים יש כמה נשים, והם נוהגים להתעלל בהן פיסית או לא להתייחס אליהן. הן פותרות את הבעיה בכך שהן משליכות עצמן לנהר הגועש, וכמה ימים אחר כך אנחנו מוצאים את הגופה במורד הבליים. אנחנו מנסים להסביר לנשות הדני, שאפשר לפתור את הבעיות גם בדרכים אחרות". הפוליגמיה נפוצה מאוד בקרב בני הדני, למרות שמחירה של כלה גבוה ומגיע בחזירים וקונכיות קאורי לשווה ערך של 500 דולר. "המבוגרים העשירים יכולים להרשות לעצמם כמה נשים", הסביר המיסיונר, "בדרך כלל הם רוכשים נשים יותר צעירות מהם, אבל לא תמיד הם מסוגלים לספק את צורכיהן המיניים של הצעירות, ואלה מחפשות להן מאהבים. בחור שנתפס עם אשה נשואה חייב לשלם לבעל הנבגד בחזירים. ועם החזירים החדשים הוא יכול לקנות עוד נשים, וחוזר חלילה". מחקר שעשתה האנתרופולוגית לואיז תונן מהמרכז לחקר האוקיינוס השקט מגלה, כי שמירת התרבות והמסורת המקומיות בחברות פוסט־קולוניאליסטיות הוא אקט פוליטי בדרך ליצירת זהות לאומית עצמית ונפרדת. אולי כך אפשר להסביר את הסירוב העיקש של בני הדני לקבל את הנצרות או את האיסלאם, ואת מאבקם נגד הקולוניאליזם של ג'אווה, האי החזק ביותר באינדונזיה מבחינה תרבותית ופוליטית. המיסיונרים זכו להצלחה רבה יחסית בקרב הלאני, ורבים מהם המירו את דתם לנצרות, אך בני הדני מעמק הבליים ממשיכים לדבוק באמונות אנימיסטיות. התנגדות הדני להמרת הדת נשאה לא פעם אופי אלים, כמו רצח וחטיפת מיסיונרים. למרות זאת, מיסיונרים נוצרים מבני הלאני נחלו באחרונה כמה הצלחות בקרב בני הדני. כאשר מת קרוב משפחה נוהגים לקטוע את אצבעותיהן של הנשים במשפחה. לחלק מהנשים המבוגרות נותרו רק אגודליםממחקר שנערך באחרונה בעמק עולה שרק חמישה אחוזים מבני הדני מגדירים את עצמם נוצרים (פרוטסטנטים); חמישה אחוזים חברים בארגון נוצרי כלשהו, אך בלי להאמין בדת עצמה; 70 אחוזים מבני הדני מודעים לקיומה של הנצרות; עשרה אחוזים מבינים את המסר שלה, ורק חמישה אחוזים הביעו נכונות לאמץ אותה. אף אחד מהנשאלים לא היה מוכן להיות מיסיונר שלה. גם נציגי הארגונים האיסלאמיים, שהגיעו עם המהגרים האינדונסים מאזורים אחרים בארכיפלג, לא נחלו הצלחה רבה. כך גם נכשל מבצע בעל אופי צבאי של הממשלה, שזכה בשם אופראסי קוטקה (OPERASI KOTEKA), שהתכוון לכפות על בני הדני לבוש מערבי במקום הקוטקה. חזירים שווים יותר מכבש גדול וצהוב כבש דרך חדשה מוואמנה צפונה. בוץ נערם בשולי הדרך הסלולה, וכמה מבני הדני עמדו בצד והביטו בחיית הברזל. השלטון האינדונסי מזרים היום תקציבים לעמק הבליים. דרכים חדשות נסללות מכפרים קטנים לוואמנה; בתי ספר ומרפאות נפתחים; ירקות וחיות משק, ולא רק בטטות, הופכים לחלק בלתי נפרד מהתוצרת החקלאית המוצגת בשוק של וואמנה. גשם שוטף ירד כשבוססתי עם אודין בבוץ, בדרכנו אל הכפר אקימה (AKIMA). המים המעורבים בבוץ זרמו בשצף בערוצים קטנים, ונאלצנו לחצות אותם מעל גזעי עץ שהניחו בני הדני. מדי פעם חצו את השביל חזירים גדולים ונמלטו אל הסבך או לתוך שלולית עמוקה במיוחד. אודין סיפר לי, כי לא אחת ראה נשים מיניקות תינוק בשד אחד ובשד השני – גור חזירים. החזירים הם בעלי חיים חשובים בקרב בני הדני. סכסוכים רבים פורצים על רקע גניבתם. גניבת חזיר מעוררת כעס רב יותר מאשר גניבת אשה או חלקת קרקע. סמוך לאקימה ניצב מוט בגובה שישה מטרים, ועליו מתפתלים ענפי מטפסים חלקלקים. זהו מגדל שמירה, ורבים כאלה מפוזרים בעמק הבליים. השומר אמור להתריע מפני פשיטת פתע של אנשי כפר אחר. למלחמות הדני היה בעבר גם מימד רוחני: הן הרגיעו את הרוחות האחראיות למוות ומחלות של בני האדם והחזירים. לפי אמונת בני הדני, חלק מהרוחות קשורות להרים, לעצים, למערות, לחורש או לסלע גדול, ואחרות קשורות לאבות קדמונים או לבני שבט שנהרגו במלחמה. את האחרונים יש לרצות בהקדם האפשרי, מחשש שיגרמו אסון גדול כמו גניבת אשה או חזיר. הדרך להבטיח את אהדת הרוחות ונאמנותן היתה לצאת לקרב, ואם אפשר גם לשפוך את דמו של האויב. ואמנם, רוב הסכסוכים בין כפרי הדני הסתיימו בשפיכות דמים, במובן המילולי של ביטוי זה, אבל מקרי המוות היו נדירים. ברגע שהיה מספר מספיק של לוחמים פצועים, הסתיים הקרב. האנתרופולוג פיטר מתיסן, ששהה חצי שנה בחברת הדני בשנת 1961, כתב בספרו "UNDER THE MOUNTAIN WALL": "עבור הדני, יום של מלחמה הוא יום מסוכן ונהדר". ואכן, קרבות בין כפרים הפכו למעין יום ספורט. הגברים התקשטו בנוצות ובפרוות, מרחו את גופם בשומן חזירים והניחו מחרוזות קאורי על צווארם. כלי הנשק היו, בדרך כלל, חניתות וקשתות. הנשים צפו בקרב מרחוק וכיבדו את הלוחמים במזון בכל פעם שאלה יצאו להפסקה. מקרי מוות נגרמו, בדרך כלל, מזיהומים של פציעות, וגררו שרשרת של מעשי נקם, שהשלטון האינדונסי אינו מסוגל לעצור גם היום. את הכפר אקימה מקיפה חומת בוץ גבוהה, כדי למנוע את בריחת החזירים ולהרתיע גנבים. לכפר צמודות חלקות מעובדות, שבהן אוספות נשים תפוחי אדמה לתוך סלים ארוגים, הנתלים על המצח ונקראים נוקן (NOKEN). סלים אלה משמשים כשק, כערסל לתינוקות או לחזירים וכמעילי גשם. יותר משבעים סוגים של תפוחי אדמה מתוקים זוהו בעמק הבליים, ורק חמישה מהם שכיחים בשדות הדני. אפשר למצוא בעמק הבליים גם שורשי יאם, קסבה, בננות, חסה, ג'ינג'ר ומלפפונים. תעלות השקיה מכסות כחמישית מהשטח המעובד. בני הדני נוהגים לאסוף בוץ עשיר במינרלים מערוצי הנחלים ולפזר אותו בשדות כדשן, וכך לשפר את התוצרת החקלאית שהם מציעים למכירה בשוק המקומי. בעוד הנשים מלקטות ואוספות, הגברים חופרים תעלות השקיה ומנקים אותן, ולעיתים מגינים על הנשים העובדות מפשיטותיהם של תושבי כפר עוין. גברים לחוד ונשים לחוד עד לפני שלושים שנה היו כלי העבודה העיקריים של בני הדני מעדרים וגרזני אבן, שסותתו מאבנים שהובאו מנהר יאלים (YALIME), כ־150 קילומטרים צפונית־מערבית לעמק הבליים. המערכת הכלכלית היתה דומה לזו של האדם הקדמון והתבססה על סחר חליפין של גרזני אבן, קונכיות קאורי, מלח, פרוות, נוצות ועוד. היום מוכרים מוצרים אלה לתיירים בלבד, אם כי חזירים משמשים עדיין כמטבע עובר לסוחר. ב־1938 רכשה משלחתו של ארצ'בולד עשרה קילוגרמים של תפוחי אדמה תמורת קונכיית קאורי יחידה, וחזיר – תמורת שמונה קונכיות. 24 שנים מאוחר יותר סיפרו החוקרים הארווארד ופיבודי כי קיבלו עבור קונכייה שני תפוחי אדמה בלבד, ואילו ערכו של החזיר היה גבוה ביותר, ולא ניתן לרוכשו באמצעות קונכיות. כמה מהגברים שפגשתי נשאו על צווארם מפתח קטן, בנוסף למחרוזת הקאורי. אודין הסביר לי כי אלה מפתחות לתיבות שבהן שמורים דברי הערך שלהם. סגנון הלבוש של הגברים בשבט הדני אינו אחיד: לבוש מסורתי ומודרני בערבוביהאודין הוביל אותי לאורך חומת הבוץ של הכפר עד לסולם עצים. טיפסנו עליו ועמדנו על החומה. לפנינו השתרעה חצר גדולה ובה כמה בקתות נמוכות מעץ וקש, אחת גדולה והשאר קטנות ממנה, ומולן בקתה גדולה וארוכה. "בבקתה המרכזית", הסביר אודין, "ישנים הגברים, ובאלה שבצד ישנות הנשים". המבנה הארוך משמש מטבח ודיר לחיות בית. הדני מעדיפים לגור בכפרים קטנים הצמודים לשדות שהם מעבדים. בכל כפר מתגוררות שתיים עד חמש משפחות, הקשורות ביניהן בקשרי דם. ירדנו לחצר. ראש הכפר ניגש אלינו, לחץ את ידי, אחז בזרועי וקירב את פניו אל פני תוך כדי לחישות: "וואח וואח וואחחחח… וואח ווואח ווואחחחח". זוהי ברכת השלום הדנית, פירש אודין. מגיפה שפגעה בדרכי נשימה של בני השבט השתוללה בכפרים באותה עת, וראש הכפר נשם בכבדות והשתעל שיעול כבד. אמנם חששתי להידבק במחלה, ובכל זאת הרגשתי כי הנימוס והכבוד מחייבים: לחצתי את ידו וקירבתי את ראשי אל ראשו. ראש הכפר, הקאינס (KAINS), אינו מנהיג רשמי. הוא נעשה מנהיג בזכות תכונות כמו כריזמה אישית ואומץ, או בזכות עושרו היחסי המתבטא במספר החזירים והקונכיות שברשותו. אודין ביקש מראש הכפר להראות לי את המומיה של ווראפק אלוסרק, הקאינס של אקימה, שהיה לוחם חשוב. כששאלתי בת כמה המומיה, לא ידע איש לענות לי. כשמתים בני הדני, נוהגים קרוביהם לשרוף את הגופה כדי לגרש את הרוח מהכפר. רק אנשים חשובים, שכוחם הגן על הכפר בחייהם, זוכים להיחנט. היום המומיות הן מקור הכנסה לא רע: צילום שלהן עולה כשלושה דולר. נכנסנו אל אחת מבקתות הנשים. עשן כבד היה תלוי בחלל, והאשה שהיתה במקום בירכה אותנו לשלום. אור קלוש חדר מבעד לתקרה, ורק לאחר כחצי דקה הבחנתי שלבקתה קומה נוספת, המשמשת לשינה. בכמה כפרים בנו השלטונות צריפי עץ ופח, אך בלילה היה בהם קר מדי וביום חם, ולכן מעדיפים הדני את הבקתות החמימות והמאווררות. העשן התמידי גם מבריח את היתושים. הצריפים האינדונסיים הפכו למגורי חזירים. גברים ונשים ישנים בבקתות נפרדות, וקיום יחסי מין נחשב דבר מסוכן המחליש את הגוף. על הגבר נאסר לקיים יחסי מין לפני היציאה לקרב, משום שאז הוא מאבד מכוחו ומהאומץ שלו. יחסי מין אסורים על האשה מהחודש הרביעי להריון, והאיסור נמשך עד שהתינוק לומד ללכת. בכך נמנע מצב שבו נאלצת האשה להתמודד עם טיפול ביותר מתינוק אחד בו־בזמן, ומצד שני הוא מעודד פוליגמיה. אפר ובוץ ליד כפר ג'יוויקה, כעשרים קילומטרים צפונית לוואמנה, בגובה 300 מטרים, יש בריכת מים קטנה שממנה מפיקים בני הדני מלח. טיפסנו בשביל תלול אל הבריכה. מדי פעם הבחנתי בגבר היורד לעברנו, ועל כתפיו גזע או ענף המשמשים לתיקון הגדרות. כל מפגש כזה חייב ברכת "וואח וואח וואחחחח…" והפסקת עישון, שחיסלה כמעט לגמרי את מלאי סיגריות הציפורן. באחד מעיקולי הדרך יצאה מבין השיחים אשה שפניה וחצי גופה העליון כוסו בשכבת בוץ־אפר צהוב. "נשות הדני חייבות לכסות את גופן בבוץ זה כשמת מישהו במשפחה", הסביר אודין. האשה לקחה את הסיגריות שהצעתי לה, ניצבה מול המצלמה ונעלמה בין השיחים. לאחר כשעה וחצי של טיפוס הגענו לקרחת יער ובה הבריכה. בתוכה ישבו כמה נשים ונערים, וסביבם צפו גזעי בננות. מדי פעם השקיעו היושבים את הגזעים במים וריסקו את השכבה החיצונית שלהם, כשהם מניחים למים להיספג בצמח. "הגזעים סופגים את המלח. אחר כך הם ישרפו אותם ויאספו את האפר המלוח", הסביר אודין. גבר קטן, שעמד על סלע גדול ועישן, השגיח על הנעשה. "הדני לא מוכנים להשתמש במלח רגיל", אמר אודין. "הם מאמינים שהרבה יותר בריא להשתמש במלח המופק מבריכות. אפילו בני שבט היאלי, החיים מרחק שני ימי הליכה מזרחה מכאן, באים לבריכה זו כדי לאסוף מלח". מדרום לוואמנה הופך נהר הבליים לקניון צר. הדרך הסלולה נגמרת בכפר סוגוקמה (SOGOKMA), ושביל מקשר בין הכפרים המרוחקים לוואמנה. מעל הנהר הגועש תלוי גשר רעוע, ולצידו גשר תלוי חדש, שהוקם לאחר ששני תיירים יפאנים נפלו מהגשר הישן אל הנהר וטבעו. בכל עמק הבליים נמצאים גשרים תלויים, שמקימים בני הדני מגזעי עצים, שורשי אוויר או ענפי גפן. חציתי את נהר הבליים אל גדתו השנייה. בבריכת מים קטנה שיחקו ילדים שהסכימו להצטלם, בלי לבקש סיגרייה. הערב התחיל לרדת, והקור גבר. גבר עירום חלף על פני בשביל. הוא הלך מהר, ועטף את גופו בדרך האופיינית לבני הדני כשהוא מחבק את חזהו וכפות ידיו אוחזות בגבו. הוא מיהר הביתה, לפני שיגיעו הרוחות הרעות עם החושך. הצטרפו לטיול באינדונזיה עם דודו בן צור >> ____ דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים באינדונזיה

הפוסט הבידוד של פפואה המערבית (איריאן ג'איה) הופיע ראשון במסע אחר

בסוף שנות התשעים החלה קרואטיה להתאושש מההרס שהותירה אחריה המלחמה שפירקה סופית את יוגוסלביה. בתי המלון שופצו, כבישים נסללו מחדש, מסעדות נפתחו והתיירים החלו לזרום שוב אל החופים היפים, אל האיים ואל הערים העתיקות. בתחילת שנות האלפיים זכתה העיר דוברובניק (Dubrovnik) לעדנה מחודשת. גגות הרעפים שופצו ובסמטאות העיר העתיקה נפתחו גלריות לאמנות, מסעדות ובתי קפה. דוברובניק נמצאת בחבל דלמטיה שבדרום קרואטיה, רצועת חוף לא הרחק מהגבול עם סרביה ומונטנגרו. לעיר שדה תעופה בינלאומי קרוב וישנן טיסות ישירות מיעדים שונים באירופה וגם מישראל, מה שהופך אותה ליעד נפלא לחופשה בת כמה ימים ובסיס לטיולים ברכב שכור באזור ובמונטנגרו השכנה.

 

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מונטנגרו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

גגות דוברובניק. העיר זוכה לעדנה מחודשת

היום הראשון – דוברובניק
מומלץ להקדיש לפחות יום אחד שלם לסיור רגלי בעיר העתיקה של דוברובניק, שהוכרזה בידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. בגלל בעיות חניה וצפיפות כדאי לחנות באחד מרחובות העיר החדשה ולהגיע אל תוך העיר העתיקה ברגל או בתחבורה ציבורית. נכנסים אל העיר דרך גשר ושער שבחומה המערבית. שימו לב לחומות שעל האי ממול לעיר. בין החומות היה מוצב חיל מצב ותותחים שתפקידם היה למנוע הפיכות צבאיות מבית.

דוברובניק נבנתה במאות ה־13 וה־14 על חצי אי והפכה למרכז סחר, תרבות ופוליטיקה של הים האדריאטי והים התיכון. העיר העתיקה, כמו ערים עתיקות אחרות בקרואטיה, בנויה כשדרה של דג — רחוב אחד ראשי שממנו מסתעפים רחובות וסמטאות רבים. הפלאצה (Placa) הוא הרחוב המרכזי של העיר ומשני צדיו ניצבים מבנים נפלאים כמו האונופריו (Onofrio), מזרקה גדולה ומעוטרת בדמויות ובראשי חיות מפלצתיות. לא רחוק מהמזרקה העגולה נמצא המנזר הפרנסיסקני (Franjeva◊ki Samostan) מהמאה ה־14. בתוך המנזר יש בית מרקחת פעיל שנפתח בשנת 1317 והוא העתיק ביותר באירופה. על המדפים עדיין אפשר לראות כלי רוקחות מימי הרנסנס. בסמוך לבית המרקחת נמצאת החצר הפנימית של המנזר, הקלויסטר, שמוקף עמודים מעוטרים בכותרות, בדמויות של אנשים ובחיות.

מומלץ לצאת לסיור רגלי על החומות הצופות אל העיר ואל הים. הסיור מאפשר מבט נדיר על גגות הכנסיות ומגדלי הפעמונים ועל גגות הרעפים של העיר. תושבי דוברובניק גאים בעבודות השיקום שנעשו לאחר המלחמה לשחזור אופייה המיוחד. ההליכה על חומות העיר נמשכת שעה וחצי אך יש נקודת ירידה גם לאחר חצי שעה.
לאחר סיור על החומות תוכלו לבקר ברחוב היהודים (udioska Ulica), גטו יהודי קטן שבו השתכנו החל במאה ה־16 יהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל. בית הכנסת של יהודי דוברבוניק הוא בית הכנסת הספרדי הפעיל העתיק ביותר באירופה. הוא משמש כמה עשרות יהודים וסגור רוב הזמן. אפשר לבקר בו בתיאום עם הקהילה.

בקצה רחוב הפלאצה נמצא רחוב פרד דבורום (Pred Dvorom) שם תמצאו כמה מבנים ציבוריים מפוארים ביותר כגון בית העירייה ומוזיאון העיר הנמצא בתוך ארמון הרקטור. בעיר אטרקציות נוספות כמו כנסייה אורתודוכסית, מסגד, חצרות מקושטות, בתי קפה ומסעדות.

מומלץ להעביר את הלילה בעיירה צבטאט (avtat) הקרובה יותר לשדה התעופה שבצ'יליפי (Cilipi), בעיקר אם הגעתם בטיסת לילה. מלון מצוין הוא Croatia שמקצת חדריו צופים לים ולחופו תמצאו פינות שיזוף נסתרות. צבטאט היא עיירה קטנה וקסומה לצד נמל ציורי וטובלת בירוק. המחירים בה סבירים יותר מבדוברובניק, אפשר להשיג חדרים גם בעונה הבוערת ואין בעיות חניה. היא נמצאת במרחק של כרבע שעה נסיעה ממרכז דוברובניק. הדרך בין שתי הערים עוברת בנוף הרים, על רקע הים והעיר העתיקה של דוברובניק.
מסעדה מומלצת בצבטאט היא מסעדת Leut המציעה מאכלי ים במחירים סבירים.

כתובת: Trumbicev Put 11 טלפון: 478477־20־385.
אם החלטתם ללון בדוברובניק מומלץ לנסות את מלון Excelsior, מלון בוטיק המשקיף על הים ועל העיר העתיקה.

היום השני – חצי האי פליישץ (כמאתיים קילומטר)
גשר גדול שנבנה מעל המפרץ מקצר את הדרך מדוברובניק אל הדרך המובילה לספליט (Split). כדאי להקדיש יום שלם לטיול ברכב לחצי האי פלֵיישץ (Peljeac) שנמצא צפונית לדוברובניק. זהו חצי האי השני בגודלו בקרואטיה אחרי איסטרה (Istra) והוא משתרע על פני כ־348 קילומטר רבוע וכמעט ונושק לאי קורצ'ולה (Korula). מבחינה גיאוגרפית חצי האי פליישץ דומה מאוד לאיים קורצ'ולה וחבאר (Hvar) הסמוכים, אך העובדה שהוא מחובר ליבשת מאפשרת לטייל בו ולחזור באותו היום ללינה בדוברובניק ללא תלות בתנועת המעבורות.
יש לנסוע 57 קילומטר מדוברובניק צפונה לכיוון ספליט בכביש 65E ואז לפנות שמאלה לכיוון העיירה סטון (Ston), המפורסמת בחומות המקיפות אותה ונמתחת לאורך 13 קילומטר על פני גבעות וטרשים של חצי האי.

רועת עזים במונטנגרו. ממד אחר של אירופה

הדרך הצרה המתפתלת מסטון מזכירה מאוד את אזור טוסקנה. כרמים, גבעות ונוף של ים כחול משובץ באיים ומסביב כפרים התחומים בברושים ובתי תפילה קטנים.

באחת הפעמים שבהן טיילתי באזור ברכב שכור קיבלנו המלצה על פנסיון קטן ומסעדה בשם Dalmatinska Kuca בעיירה דרצ'ה (Drae) שבה מכין הבעלים מאכלי ים נפלאים (טלפון: 741546־20־385). הגענו אל בית גדול סמוך למזח שגלי הים כמעט מלחכים אותו. בעל הבית יצא לקראתנו הזמין אותנו פנימה אל חום האש שבאח, ריח יין, תבשילים ותבלינים. המטבח המקומי מתברך בעיקר במאכלי ים, בשמן זית וביינות. מומלץ לנסות את סלט התמנונים הקר (עם עגבניות, בצל וחומץ) ואחריו קדרה חמה של בשר דיונונים ותמנונים מבושל ביין. בעל הבית יגיש לשולחנכם גם לחם לבן וכפרי לטבילה ברוטב.

אפשר ללון גם באחד הפנסיונים הנוספים שבאזור או לחזור לדוברובניק מרחק של 200־250 קילומטר. אפשרות נוספת היא לקחת מעבורת מהעיירה אורביצ' (Orebi) לאי קורצ'ולה, המקום שבו על פי המסורת המקומית נולד מרקו פולו. בק'ורצ'ולה ישנה עיר עתיקה המתאפיינת בארכיטקטורה ונציאנית ומסביבה כפרים, מטעי זיתים וכרמים. בבית שבו על פי המסורת נולד מרקו פולו מתגוררת משפחה המאפשרת לבקר בו.

פרטים על המעבורות ועל האי קורצ'ולה: באתר הזה אפשר למצוא מידע נוסף על האי פליישץ.

היום השלישי – מפרץ קוטור וסבטי סטפאן (כ־250 קילומטר)
הקרואטים אולי מתקשים להודות בזה, אבל קו החוף של מונטנגרו אפילו יפה יותר מזה שלהם, ונוספת לכך העובדה שהחופים של המדינה השכנה עשויים חול ולא חלוקי אבן וסלעים כמו בחופי קרואטיה. מונטנגרו משקמת בקצב אטי יותר את תשתית התיירות שלה, מה שאומר הרבה פחות תיירים ומחירים זולים יותר, אבל יש להתכונן גם לרמת מלונות, אוכל וכבישים נמוכה יותר. החוויה במונטנגרו אותנטית יותר ומזכירה מאוד את אווירת הסרט "שעת הצוענים" של אמיר קוסטריצה.

מדוברובניק נוסעים כ־55 קילומטר דרומה על כביש E65 עד לנקודת הגבול בהרצג נובי (Herceg Novi). לאחר המעבר כבר תרגישו בממד אחר של אירופה. הרבה לכלוך לצד הכביש אבל גם הרבה יופי ופראיות. עדרי עזים ורועים, נוף טרשי וצוקי סלע כאילו נלקחו מציור אקוורל.

 

העיירה בודבה במונטנגרו. אפשר לעצור לארוחת צהריים

לאחר נסיעה קצרה מגיעים למפרץ בוקה קוטורסקה (Boka Kotorska) המורכב משני מפרצים – מפרץ קוטור ומפרץ בוקה. המפרץ הציורי גובל מצד אחד בהרים גבוהים ומיוערים ומצד שני בחופים חוליים שמולם איים קטנים.  יש המכנים אותו בטעות הפיורד הדרומי ביותר באירופה. במהלך הנסיעה תבחינו בשני איים קטנים בלב המפרץ ועליהם שתי קפלות קטנות. האיים נקראים סנט ג'ורג' ו"הגברת של הסלע". האחרון הוא אי מלאכותי היחיד במינו בכל הים האדריאטי. הוא נבנה בידי תושבי העיירה פרשט (Peraºt) לאחר שב־1452 מצאו שני מלחים תמונה של מריה על סלע. העיירה פרשט צופה על שני האיים האלה ומומלץ מאוד לבקר בה. העיר אינה מוקפת חומות כמו ערי נמל אחרות באזור, אך יש בה תשעה מגדלי שמירה ציוריים שחלקם נבנו בידי הוונציאנים ששלטו במקום בין 1420 ל־1797. האווירה כאן שקטה ומומלץ לשבת באחת המסעדות באזור הנמל העתיק.

במרחק נסיעה קצר לאורך המפרץ נמצאת קוטור (Kotor), עיר נמל גדולה באזור הממוקמת למרגלות הר לובצ'ן (Loven) וחומה גדולה מקיפה אותה. גם כאן שלטו הוונציאנים והסגנון האדריכלי של ונציה בולט מאוד בעיר העתיקה. אונסק"ו הכריזו עליה כאתר מורשת עולמית בהיותה משמרת אדריכלות נפלאה של ימי הביניים. את הרכב יש להחנות במגרש חניה מול שער הכניסה לעיר העתיקה. מומלץ להלך בין הסמטאות והכנסיות ולטפס במדרגות אל החומות הנמתחות גבוה על ההר מעל העיר ומציעות תצפית נפלאה על העיר העתיקה ועל המפרץ.

המשיכו בנסיעה לאורך הריביירה של מונטנגרו ודרומה ממפרץ קוטור. את ארוחת הצהריים אפשר לאכול בקוטור או בעיירה בודבה (Budva), עיירת חוף בריביירה של מונטנגרו שגם לה עיר עתיקה שעברה שחזור.
קו החוף בנסיעה דרומה מכאן מרהיב ביופיו. צוקי גיר נופלים אל המים ועליהם חורש ים תיכוני. החופים חוליים ונוחים לרחצה.
שמונה קילומטרים דרומה מבודבה ישנו אי קטן הנמצא לא הרחק מהחוף ועליו נבנה אחד המלונות היפים בכל הים האדריאטי (ראו מסגרת). אפשר ללון במלון או באחד המלונות שבריביירה, או לחזור באותו היום לדוברובניק או לצבטאט, מרחק של 10־12 שעות נסיעה.
הנה אתר אינטרנט מצוין עם הרבה מידע על מונטנגרו.

מפת המסלול

 

להגדלת המפה לחץ כאן

הפוסט מקרואטיה למונטנגרו הופיע ראשון במסע אחר

"כמו ציור של רוּסוֹ", לחשתי לעצמי בעוד צל המטוס שִרטט קו דמיוני מעל לשפכי הנהרות וסבך היערות של מערב סרי לנקה. קרני השמש הראשונות העניקו לירוק העד כתמי צבע כתומים־צהובים, בדיוק כמו בציורי הסבך הטרופי של האמן ה"פרימיטיביסט" אנרי רוסו. יכולתי לדמיין את הנמרים, התוכים והפרפרים ממתינים בעשב הירוק ולוטשים עיניים לטורף ולנטרף. לשונות המים העכורים של הנהרות הרבים, הפזורים לאורך חופי האי, נמשכו אל תוך מימי האוקיינוס ההודי הכחולים, כאילו חוששים להתערב זה בזה.
המטוס היה מלא בנערות סרי לנקיות צעירות, שחזרו לחופשת ראש השנה לאחר שנת עבודה כעוזרות בית בירדן או באחת ממדינות המפרץ הפרסי, לבושות סארי צבעוני מובחר או לבוש חגיגי אחר. תיירים לא נראו במטוס. מלחמת האזרחים העקובה מדם ושורה של פיגועי טרור הרחיקו מסרי לנקה את התיירים ואת המטבע הזר.
באותו רגע קשה היה לשייך את גן העדן הירוק שנפרש מתחת אל תמונות של גוויות חיילים, מסוקים ונעדרים פוליטיים. זמן קצר אחר כך, לנוכח ביצורי שקי החול, המחסומים והחיילים הרבים ביציאה משדה התעופה של קולומבו (Colombo) הבירה, התחלתי להבחין בפרטים נוספים בציור שאליו נכנסתי.

טיפה אחת, ים של דתות
צורתו של האי סרי לנקה היא כטיפת ענק שנשרה מהודו. האי, ששטחו כ־66 אלף קילומטרים מרובעים, נמצא באוקיינוס ההודי, מדרום־מזרח לקצה הדרומי של מדינת טמיל נאדו שבהודו. המסע לציילון, היא סרי לנקה של היום, מתחיל באפוס ההינדואי הראמאינה, שבו מסופר על ראוונה, מלך השדים, אשר חטף את סיטא, רעייתו של הנסיך ראמה, ונמלט איתה אל האי לנקה. הנומן, גנרל הקופים הלבן, נחלץ לעזרתו של ראמה. הוא בנה עם צבא הקופים שלו גשר מהודו אל האי לנקה ושחרר את סיטה. עד היום מפרידים בין סרי לנקה להודו כ־70 קילומטרים של מים, הזרועים באיים זעירים בשרשרת הנקראת גשר אדמס (Adam’s Bridge).
הרבה שמות ואגדות נקשרו אל האי. סוחרים יורדי ים ערבים מימי הביניים כינו את האי "סרנדיב", וסופר אנגלי מהמאה ה־18 השתמש במלה הערבית על מנת ליצור מלה חדשה באנגלית – Serendipity – המתארת גילוי של משהו מוצלח במקרה. השם ציילון נקשר אל האי בתקופת השלטון הקולוניאלי בו, שהתחיל עם הפורטוגלים וההולנדים במאה ה־17 והסתיים בשלטון האנגלי ב־1948: המלה Ceilao היא עיוות פורטוגזי של המלה "סינהלה", הקבוצה האתנית העיקרית באי.
האי קיבל את השם סרי לנקה, "אי מבורך" בסינהלית, ב־1972, תוך ניסיון להתנער מהתדמית הפוסט־קולוניאלית ומהבעיות החברתיות־כלכליות שהלכו והחריפו, וכחלק מהמאמץ הסינהלי ליצור מסגרת מדינית אחידה ל־18 מיליון סינהלים וטמילים, בודהיסטים והינדואים, מוסלמים ונוצרים. זה לא ממש עזר. המתח הדתי והאתני עלה וגאה והסלים לכדי מלחמת אזרחים, המלווה במעשי טרור.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סרי לנקה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מאלף נחשים טמילי. הטמילים הם מיעוט במדינה, אבל סינהלים רבים חוששים ממזימה להפוך את סרי לנקה לחלק מהמדינה הטמילית שבהודו הסמוכה, שם חיים עוד 50 מיליון טמילים | צילום : דודו בן-צור

מצפון לקולומבו הבירה, נמצאת נגומבו (Negombo), אולי הדוגמה המעניינת ביותר לקונגלומרט הדתי השורר בסרי לנקה. נגומבו, שיש המכנים אותה "רומא הקטנה", שוכנת ביער טרופי העוטף כנסיות קתוליות מרשימות מהמאה ה־17, שידעו כנראה ימים יפים יותר. בחזית הכנסיות ניצב פסל של חייל רומאי, כאילו מעולם לא נטרפו נוצרים מאמינים על ידי אריות הקולוסיאום. בצד הכנסיות עומדים מקדשים הינדואיים ובודהיסטיים, ובסמטאות העיר אפשר לשמוע ב"מדרסה" ילדים משננים פסוקים מהקוראן. תושבים רבים באי מחזיקים בשתי דתות ואפילו בשלוש, משתתפים בטקסים דתיים הינדואיים או בודהיסטיים וחוגגים גם את חג המולד.
ברחוב הראשי של העיר פעורים בורות גדולים, סימן ההיכר הראשון לקריסת השירותים העירוניים במדינות המתפתחות. ככל שהבור גדול יותר, כך גדולים התסכול או ההשלמה של המקומיים. קשה היה לסרב לחזית המזמינה של המקדש ההינדואי העומד ברחוב הראשי. כמו חוברת קומיקס משובחת, סיפרו קירות המקדש אגדות ומשלים מאפוסים הינדואיים כמו הראמאינה והמהאבהארטה. קרישנה, ראמה וחברים אחרים הזמינו את המאמינים אל העולם הצבעוני ורב הדקויות של ההינדואיזם.
בנמל הדייגים של נגומבו, שהיתה מרכז חשוב של סחר תבלינים עוד לפני בוא הפורטוגלים, פרקו כמה דייגים דגי מנטה ענקיים. התושבים באיזור הם טמילים נוצרים ברובם. בתקופת השלטון הפורטוגלי אימצו את הנצרות הקתולית ורבים מהם נושאים היום שמות כמו דה סילבה, פררה ופרננדו. אבל רוב תושבי סרי לנקה אינם טמילים, ולא נוצרים. בחלקו הצפוני של האי ובחוף המזרחי נמצאים אמנם ריכוזים גדולים של טמילים, הינדואים ברובם, אך ביתר שטחי האי, הסינהלית והדת הבודהיסטית הן הדומיננטיות.

אריות ופילים בממלכה הסינהלית
הסינהלים, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בסרי לנקה, הגיעו לאי מצפון הודו בסביבות שנת 500 לפני הספירה, וכיום הם מונים כ־14 מיליון איש. האגדה מספרת שמקורם באריה (Sinha), שדמו (Le) עדיין זורם בעורקיהם. אותו אריה מופיע על דגלה של סרי לנקה.
מאמינים כי סידהארתה גווטמא בודהא ביקר כמה פעמים באי, ויש הטוענים כי השאיר את טביעת כף רגלו על סלע בפסגת אדמס (Adam’s Peak), 2,246 מטרים מעל לפני הים. כמה מאות שנים לאחר מות בודהא התעוררו מחלוקות באשר לדוקטרינה הבודהיסטית, והן הובילו לצמיחתן של קבוצות שונות ונבדלות בבודהיזם. הסינהלים אימצו את בודהיזם התרוודה – גרסה אורתודוקסית, שלפיה אפילו בודהא עצמו אינו יכול להתערב במהלך חייו של אדם, ועל המאמין להגיע להארה במאמץ עצמי. כיום מגדירים עצמם יותר מעשרה מיליון אנשים כמשתייכים לבודהיזם זה.
יצאתי מזרחה, אל הערים העתיקות של הממלכה הסינהלית שבמרכז האי. בצידי הדרכים עמדו נערות לבושות בבדים צבעוניים, מציעות שקיות גדושות באגוזי קשיו. מדי פעם עצרתי את הרכב, מניח לפיל ולנהגו לחצות את הכביש. פילים משמשים כבהמות משא ברחבי האי, ודמויותיהם מעטרות שרידים ארכיאולוגיים רבים, למשל בשרידי העיר העתיקה פולונרואה (Polonnaruwa), שאליה נסעתי.
מרכז האי מאופיין בנוף יבש יחסית, מה שהביא את שליטי הממלכות הסינהליות לחפור מאגרי מים מלאכותיים ענקיים בכל האי, וכיום פזורים סביבם שדות אורז רחבי ידיים. העיר פולונרואה נבנתה במאה ה־11, בצמוד למאגר המים פראקראם סמודרה (Parakram Samudra). זהו אחד המאגרים הגדולים ביותר באי, והוא משמש מקור מים לתעלות השקיה, הנמתחות לאורך יותר מ־70 אלף דונמים של שדות אורז.
שוטטתי בין הדגובות, מבנים מעוגלים ומחודדים בקצה, לזכרו של בודהא. בסלעים נחצבו דמויות ענקיות של בודהא שוכב, עומד או יושב, סרעפתו מכונסת ומבט שליו ומוכיח על פניו. כמה נשים צעדו יחפות על סלע הגרניט החם והניחו מנחות למרגלות כל אחת מהדמויות, שנחצבו במאה ה־12.
לא רחוק משם, בולט מבצר הסלע סיגיריה – מונולית אדום, המתנשא לגובה 200 מטרים מתוך הסבך הירוק המקיף אותו. טיפסתי במדרגות התלולות המובילות אל פסגת הגרסה הסרי לנקית למצדה. במאה החמישית הפך המקום למבצר מלכותי למשך 18 שנים בניצוחו של קשייפה, בנו של מלך אנוראדהפוּרה וגאון־מטורף, שחשש מתחרות עם מוגגלאנה, אחיו למחצה הצעיר ממנו. בטירופו כלא את אביו, ומוגגלאנה הצעיר נאלץ לברוח להודו. קשייפה דרש מאביו לגלות לו את מקומו של אוצר סודי, שהוא האמין בקיומו. האב הוביל את בנו אל ביתו של נזיר בודהיסטי זקן, שהיה מורו האישי במשך שנים רבות. "כאן", אמר האב והצביע על הנזיר, "מונח כל אוצרי". בטירופו, ציווה קשייפה לתלות את האב חי על קירות המבצר.
על "קיר המראות", הצמוד לקיר הסלע, נרשמו לפני אלף שנים שירים בכתב המגולגל והציורי של סינהלית עתיקה. מדרגות לולייניות מובילות אל ציורי קיר אירוטיים מרשימים ביופיים ובצבעוניותם. דמויותיהן של 18 נימפות עגולות חזה, פרחים בידיהן, נותרו על הסלע, מתוך כ־500 הציורים המקוריים. איש אינו יודע מי היו נשים אלה.

גומי ותה אצל המיעוט הטמילי
קראתי פעם על פועל במטע גומי בסרי לנקה, שנבלע בשלמותו על ידי נחש פיתון ואחר כך הוקא על ידי הזוחל הענק. בדרך לעיר קנדי (Kandy) ולמטעי התה שבמרכזו ההררי של האי, העמקתי אל תוך מטע עצי גומי צפוף. צלוחיות פלסטיק קטנות הוצמדו לעצים בכיוון הטפטוף של השרף הלבן מהחתך הטרי. הפועל הטמילי הופתע מנוכחותי. לאחר שהבחנתי בגופו הרזה יכולתי להבין את סיפור המעשה המוזר. האיש הצנום חבש טורבן לראשו ונראה כארוחת צהריים אפשרית לנחש פיתון בינוני.
במאה ה־19 הביאו הבריטים לסרי לנקה טמילים רבים ממדינת טמיל נאדו שבדרום הודו. הם הובאו כדי לעבוד במטעי הגומי ובשדות התה של ציילון הקולוניאלית, משום שהתושבים המקומיים סירבו לעבוד במטעים. תחילה שתלו הבריטים ברמות המרכזיות קפה, וייבאו עובדים עונתיים מדרום הודו. ב־1860 פגעה מחלה ביבולי הקפה, והבריטים החליטו לעבור לתה. שלא כמו קפה, תה דורש טיפול רצוף וכוח עבודה קבוע, ולכן "ייבאו" הבריטים, בין 1870 ל־1930, 200 אלף טמילים, שרבים מצאצאיהם מתגוררים באיזור עד היום.
הטמילים הם מיעוט בסרי לנקה, אבל הסינהלים יודעים כי מעבר למיצר פאלק (Palk), כ־30 קילומטרים מג'פנה (Jaffna), נמצאים עוד 50 מיליון טמילים, במדינת טמיל נאדו. סינהלים רבים חוששים ממזימה להפוך את סרי לנקה לחלק מהמדינה הטמילית שבהודו, וגם רואים עצמם כמגיניו של בודהיזם התרוודה בדרום־מזרח אסיה.
הקונפליקט האתני בסרי לנקה מזכיר את משברי הפוסט־קולוניאליזם האופייניים יותר למדינות אפריקה מאשר למדינות בדרום־מזרח אסיה: שתי קבוצות אתניות מרכזיות, הנאבקות על עמדות כוח פוליטי, זהות עצמית והגדרה טריטוריאלית. כמו במושבות כתר רבות אחרות, גם בסרי לנקה טיפחו הבריטים את קבוצת המיעוט, הטמילים, כסוכני

על "קיר המראות" בסיגיריה מצוירות דמויותיהן של 18 נימפות עגולות חזה, פרחים בידיהן. איש אינו יודע מי היו נשים אלה | צילום : דודו בן-צור

השלטון. עם קבלת העצמאות ב־1948, היו הטמילים האליטה הפוליטית והכלכלית המובילה באי. השפה הרשמית היתה אנגלית, מה שהרחיק סינהלים רבים מעמדות מפתח.
התסכול הסינהלי העלה אל השלטון ב־1956 את סלומון בנדרניקה, שמצעו כלל חיזוק סינהלים ממעמד בינוני ונמוך והפיכת הסינהלית לשפה הרשמית. בבת אחת נושלו הטמילים מרוב משרותיהם, ונדחקו מהאוניברסיטאות ומעמדות מפתח במדינה. התסכול העמוק שנבע מכך בא לידי ביטוי בשנות השבעים והשמונים בקריאות בדלניות להקמת מדינה טמילית נפרדת, אשר תיקרא אילם (Ealam), ולגיבושה של תנועת המחתרת "הנמרים הטמילים" (LTTE) להשגת המטרה.

מלחמת המחתרות ומכוניות תופת
המתח בין הקבוצות האתניות הלך וגבר עד שהתפרץ ב־1983, כשהמחתרת הטמילית הרגה 13 חיילים מצבא סרי לנקה. במשך כמה ימים עשה ההמון הסינהלי שמות בשכונות ובבתי מסחר של טמילים. למרבה האירוניה, לעיתים לא הצליחו הפורעים להבחין בין טמילי לסינהלי, ודרשו מהמועמד לשוד או להוצאה להורג לשנן פסוקים מטקסטים בודהיסטיים, כדי להוכיח את שיוכו הסינהלי.
במהלך שנות השמונים התנהלו קרבות עקובים מדם בין המחתרת הטמילית לצבא סרי לנקה, בעיקר בחוף המזרחי של האי וסביב העיר ג'פנה שבצפון המדינה. הממשלה ביקשה את התערבות הצבא ההודי, אלא שהפחד מפני השתלטות הודית וטמילית על האי הביא להקמת מחתרת סינהלית מרקסיסיטית, אשר ניסתה להפיל את הממשלה. הצבא ההודי נואש מנסיונות התיווך, וחזר להודו לאחר שנתיים. סרי לנקה שקעה במלחמת אזרחים, שכללה פעולות טרור, עינויים ונעדרים פוליטיים מקרב הטמילים והסינהלים כאחד.
עלייתה לשלטון ב־1994 של צ'נדריקה בנדרניקה, בתו של סלומון בנדרניקה, הביאה לאי תקוות חדשות לפתרון הבעיות הפוליטיות ונושא זכויות האדם. אבל כמה ימים לפני שהגעתי לסרי לנקה, פוצצו הטמילים מכונית תופת רבת עוצמה במרכז קולומבו, אשר הרסה את רוב המרכז המסחרי של העיר. חלק גדול מחלונות בתי המשרדים והמלונות ברחובות כוסו בקרטונים ובדיקטים במקום הזגוגיות המנופצות. העיתונים ותוכניות החדשות בטלוויזיה דיווחו על קרבות בדרכים המובילות לקילינוצ'י (Kilinochchi) ולג'פנה.
ביום שבו נפגשתי לשיחה עם אופלי טנאקון, עורך העיתון היומי הנפוץ "האי" (The Island), דיווחה הכותרת הראשית בעיתונו על פיגוע תופת בשוק של בטיקלואה (Batticaloa), בחוף המזרחי. לדברי טנאקון, 12 אחוזים מאוכלוסיית האי הם טמילים, אבל רק שני אחוזים תומכים במחתרת. ובכל זאת, מלחמת ההתשה בין הצבא למחתרת הטמילית במזרח האי ובעיקר בצפון נמשכת. הדיווחים משם חלקיים ולא תמיד אמינים, ועל עיתונות חופשית מצנזורה בסרי לנקה, אין מה לדבר.
אם לא די בכך, מדברים בימים אלה גם על החרפת המתח בקרב המיעוט המוסלמי, מרכיב נוסף בפאזל האתני־דתי של סרי לנקה – צאצאים של סוחרים ערבים שנשאו נשים מקומיות ומוסלמים ממוצא מלזי. במשך השנים נבנו בין המוסלמים לסינהלים ולטמילים גשרים כלכליים, תרבותיים וחברתיים, אבל איש אינו יכול להתחייב היום שהם יחזיקו מעמד בטלטלה האתנית־דתית שסרי לנקה עוברת.

השן של בודהא, התה של האנגלים
בדיקות בטחוניות קפדניות קידמו את פני בכניסה לדלאדה מליגוואה (Dalada Maligawa), "מקדש השן" שבקנדי. הגעתי בדיוק בזמן לטקס ה"פוג'ה": משפחות משפחות של סינהלים מציבות מנחות בפינות שונות במקדש ואחר כך עומדות שעות ארוכות בתור על מנת לחזות בחדר המוזהב, שבו מוחזקת השן. לפי המסורת, דקות ספורות לפני שנשרפה גופתו של בודהא, נעקרה אחת משיניו. במאה הרביעית לספירה הוברחה השן מהודו, בשערותיה של נסיכה סינהלית, והידיעות על הימצאותה בסרי לנקה חיזקו את מעמד האי בעולם הבודהיסטי.
ב־1590 הובאה השן לקנדי, והמלך וִוימַלָה דהרמה סוּרִיָיה בנה עבורה בסמוך לארמון המלוכה מקדש בן שתי קומות, שממנו שרד רק המבנה הפנימי. המקום עבר שינויים רבים, בעיקר עקב פיגועי תופת מצד המחתרת הטמילית. כמה שבועות לאחר שביקרתי במקדש, ביצע איש המחתרת הטמילית פיגוע התאבדות בתוכו.
המקדש מכיל גם אוצרות אמנות וכתבי יד עתיקים, ועל אחזקתו ממונים נזירים משני מנזרים בודהיסטיים, מלוואטה ואסגיריה, המתחלפים ביניהם מדי שנה. קנדי נחשבת לערש התרבות הסינהלית של סרי לנקה, ופורחים בה מרכזים של מוסיקה, ריקוד ואמנות. מדי שנה, בחודשים יולי־אוגוסט נערך בעיר ה"אסאלהה פרהרה"  – פסטיבל חגיגי של מוסיקה, ריקודים ומצעדי פילים, אז מוצאת השן של בודהא מן המקדש ומובלת ברחבי העיר.
צעדתי באוויר הבוקר הקריר לאורך אגם קנדי, בדרך אל מנזר מלוואטה. קוטפות תה טמיליות עצרו לרגע את עבודתן וזקפו את גבן, מנסות לראות אם האחראי עליהן מבחין ברגע המנוחה שלקחו. מבט רציני על פניהן, ונזם זהב נוצץ על רקע פנים כהות. האחראי הגיע, מחזיק בידו מטרייה להגנה משמש ומגשם, וגער בנשים, אשר חזרו מיד לליקוט העלים הירוקים.
מדרום לקנדי, בגובה 1,884 מטרים מעל לפני הים, טובלת העיר נווארה אלייה (Nuwara Eliya) בעננים ובמרבדי תה ירוק. גם היום, 51 שנה לאחר תום השלטון הבריטי באי, אפשר להתבלבל ולחשוב שהעיר היא פרבר ויקטוריאני של לונדון. בתי לבנים אדומות, גנים מטופחים, מגרשי גולף, שעת תה מסורתית וערפל הם סימני ההיכר של בירת ארץ הגבעות של סרי לנקה. אבל בכניסה אל העיר בולטות שכונות עלובות עם פחונים -‐ בתי המשפחות של קוטפות התה ופועלות הייצור בבתי החרושת לעיבוד תה.
מרי ג'במאלי מתגוררת עם בעלה ושני ילדיהם במבנה קטן וטחוב. על הקיר, תמונה של מריה מחזיקה את ישו, ומול התמונה מונחות גלויות צבעוניות הנושאות דמויות של אלים הינדואיים שונים. עוד דוגמה למורכבות הדתית בסרי לנקה. מרי היא נוצרייה וגם הינדואית, נצר למשפחה של קוטפי תה, שהביאו הבריטים לסרי לנקה.
טיפסתי בג'יפ ישן את הפיתולים המובילים למישורי הורטון (Horton Plains), אחד האזורים הקסומים והמבודדים, המגיע לגובה 2,134 מטרים, דרומית־מערבית לנווארה אלייה. קרעים בערפל הכבד גילו רצועות של נהר רחב שהתפתל דרומה, ולאורך הכביש בלטו שרכים ענקיים. בעבר היה המקום שדה הציד של הלורדים הבריטים, אשר נמלטו מהחום ומהלחות של קולומבו אל מועדוני הציד של נווארה אלייה. פילי פרא כבר לא משוטטים במרחבי העשב והסבך של האיזור, אך איילי סמבר ונמרים עדיין חיים שם. לאחר כשעתיים של הליכה הגעתי אל "קצה העולם", המקום שבו נגמר השביל, ועמדתי מול תהום פעורה בעומק של כ־1,300 מטרים אל תוך הערפל. מדי פעם הסיטה הרוח את העננים והערפל, ואפשר היה להבחין ברצועות הכסף של האוקיינוס ההודי.
אבל גם במקום המבודד הזה, מתברר, אי־אפשר לשכוח את המלחמה. על שפת המצוק פגשתי בפטרה, אחות מגרמניה, שמתנדבת בבית חולים באיזור הקרבות בין הצבא למחתרת הטמילית בצפון האי. "באתי לחפש קצת שקט מהמראות הקשים שבצפון", אמרה. כשניסיתי לדלות פרטים נוספים על המתרחש בצפון, הבחינה האחות בשני גברים מקומיים שהתקרבו אלינו, העמיסה את תרמילה הכבד על הגב וחזרה לכיוון הכביש.

---

תודת המערכת ללידיה ארן מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית, ירושלים, על הערותיה המועילות.

עוד על טיול לסרי לנקה

הפוסט קללת האי המבורך – סרי לנקה הופיע ראשון במסע אחר