כאן תצטרכו להיצמד לדופן של גשר צר כשפרות ישתרעו במרחב. קופי רזוס יעוטו על כל מה שתחזיקו ביד או יונח עליכם על הגוף. תפגשו כלבים עם "טיקות" על המצח ושרשראות פרחים על צווארם ותוכלו להאזין לחיזוי העתיד שלכם, על ידי הסאדואים – "הבאבות הכתומים".

במקום זה שעלול להראות לעין מערבית כמעט מטורלל, בחרתי לפתוח את ההדרכות שלי בנפאל. ככה, סוג של טבילת אש. "על החיים ועל המוות", תרתי משמע.

אלא שכאן המוות, הוא לא סוף פסוק. להפך, הוא הזדמנות חדשה, אפילו סוג של לידה. הנשמה תעבור מהגוף המת לגוף אחר ותשאף לגלגול גבוה יותר.

אתר שריפת הגופות, קרוב לשדה התעופה. מרחק נסיעה של כעשר דקות. הוא שוכן לצד נהר בגמאנטי, הזורם בקטמנדו, בירת נפאל וממשיך לזרום אל הגנגס, הנהר הקדוש בהודו. הוא הוכרז כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. האתר משופע במקדשים עם תבליטים יפהפיים המוקדשים לשיווה, אחד משלושת האלים המרכזיים בהינדואיזם ומי שאחראי על המוות, על הרס ובריאת העולם מחדש.

כאן ניתן לפגוש את המנעד של מערכת הקסטות (המעמדות החברתיים) המרבדת את החברה ההינדית בצורה אכזרית. בקצה האחד שלה, הטמאים – המעמד הנמוך ביותר, האחראי כאן על טאטו עפר הגופות אל הנהר ולצידם הברהמינים העומדים בראש הפירמידה החברתית ומנהלים כאן את הטקסים.

כאן ניתן לפגוש את המנעד של מערכת הקסטות (המעמדות החברתיים) המרבדת את החברה ההינדית בצורה אכזרית

טקסי מוות

אם נבחן את הקווים המשותפים בטקסי המוות בקרב תרבויות שונות בעולם, יהיה מעניין לגלות שטקסי המוות, נשענים על אחד מארבעת היסודות: אש, אדמה, רוח ומים. כל חברה וכל תרבות ברחבי העולם, בחרה לאמץ לעצמה אחד או יותר מתוך ארבעת היסודות הללו ובנתה סביבם טקסי פרידה.

בעוד אנחנו ומרבית מדינות המערב, מבססים את טקסי המוות על יסוד האדמה והנפטר מובא לקבורה בקרקע, בנפאל ובהודו מקדשים את יסודות האש והמים. שני האלמנטים האלו שלובים בטקסי הפרידה מהמת. תחילה יטהרו את הגופה באמצעות טבילה ורחיצה שלה בנהר הקדוש. אח"כ יעטפו אותה בתכריכים לבנים ויניחו אותה לשריפה על גבי המזבח. את העפר ישובו לפזר בנהר, בסיום הטקס. המשפחה תלווה את הטקס הארוך הזה שיכול להימשך שעות ארוכות תחת גשמי מונסונים סיזיפיים או תחת חום כבד.

הטיבטים בדומה למנהג הזרתוסטרים בפרס בעבר, מבססים את טקסי המוות על יסוד – האוויר. "קבורת שמיים". על פי מנהג זה, גופה אנושית מפורקת לחלקים קטנים ומושארת על הר. הכהן מבתר את הגופה ומפריד בין הבשר לעצמות. שם בראש ההר, הגופה נאכלת על ידי חיות, ובעיקר על ידי עופות דורסים, לרוב נשרים. בטיבטית שמו של המנהג הוא "ג'האטור", שפירושה: "נתינת צדקה לעופות". בחלקים רבים של טיבט האדמה קשה מאוד ואינה מאפשרת לכרות קבר. לאורך רב השנה האדמה מכוסה בשכבת שלג עבה ועצים וחומרי בעירה נדירים ויקרים בטיבט, ולכן קבורת השמים פרקטית יותר.

העיסוק במוות מעורר בנו אימה, בעוד שבתרבויות המזרח ובבודהיזם הטיבטי, החיים והמוות נותנים יד ומדלגים יחד לאורך כל הדרך. בבהוטן, מצופה מאדם לחשוב על המוות חמש פעמים ביום.  עבורם פעולה זו, מסייעת לטפל בחרדה ממנה סובלים לטענתם האנשים במערב. התעלמות מהאמת המהותית הזו כרוכה במחיר פסיכולוגי כבד. קבלה של המוות באופן פרדוכסלי יכולה להביא לנפש הקלה גדולה. קבלה זו מאפשרת לאדם לחיות את הרגע, להעריך את ה"כאן והעכשיו" ואת מה שעלול היה להחוות כברור מאליו.

שביל ארוך מוביל מחניית הטוקטוקים לפשופאטינט. דוכנים עם חפצי אומנות ודת, בגדים ותכשיטים – ממתיקים בתאווה ארצית, את המפגש הקשוח שעתיד להתרחש בסופו.

קופים מגיחים אל השביל ובאבות בגלימה כתומה וראסטות ארוכות חולפים על פנינו. הנהר מתגלה בפיתול ועמו עשן מתמר. עמדות של מזבחים קטנים, גרמי מדרגות והמולה אנושית שותקת מתחילים להופיע מעברו האחר של השביל. השקט מופר ביללות של יגון וקינה נשית. הידיעה שהנפש נולדת ברגע זה ממש בגוף אחר, לא מקלה על כאב הפרידה מהיקרים שלהם בגלגול הנוכחי.

בפשופאטינט ידאגו לשרוף את גופת המת עוד באותו היום (בתנאי שהוא מעל לגיל שנה), על מנת לא לייצר קיטוע ברצף גלגול הנשמות.

על מזבחות, בצדו האחד של הגשר שורפים את גופות פשוטי העם ומצידו האחר את העשירים או בעלי הקסטות הגבוהות.

גברי המשפחה האבלים, מגלחים את שיער הראש ומשאירים ציצית שיער קטנה בחלק האחורי של הקרחת. הם לובשים בגדים לבנים המסמלים טוהר עבור הטקס.

שביל ארוך מוביל מחניית הטוקטוקים לפשופאטינט

קופים מגיחים אל השביל ובאבות בגלימה כתומה וראסטות ארוכות חולפים על פנינו. הנהר מתגלה בפיתול ועמו עשן מתמר

גברי המשפחה האבלים, מגלחים את שיער הראש ומשאירים ציצית שיער קטנה בחלק האחורי של הקרחת. הם לובשים בגדים לבנים המסמלים טוהר עבור הטקס.

תפיסת העולם כלפי היחס שבין החיים למוות

אלו יכולנו לאסוף את אוכלוסיית העולם כולו (8 מיליארד בני אדם), על פסיפס הדתות והפילוסופיות השונות והמגוונות שבה ואלו יכולנו לשאול אותם על תפיסת העולם שלהם לגבי היחס שבין החיים למוות, היינו מגלים כי הקולאז' הזה, נשען למעשה על שלוש גישות מרכזיות.

גישה אחת היא הגישה החומרית-המטריאליסטית, האומרת שמה שקיים זה רק החומר ושאין שום דבר מעבר לו. נשמה ומיסטיקה הן בגדר שטויות ואלוהים הוא חבר דמיוני בלבד. מוצאים את השורשים של גישה זו במצרים העתיקה והיא מקבלת דחיפה גדולה קדימה בתקופת ההתפתחות של המדע, דרכו אנו מקבלים כיום תשובות לשאלות שפעם רק דרך כח עליון יכולנו להסביר אותן. תופעות הטבע הוסברו באמצעות מעשה האלים (ברקים נוצרו על ידי זאוס, גלי צונאמי על ידי פוסידון  ובמזרח אסונות טבע היו תוצר של שדים ורוחות רעות). העולם המערבי עובר לגישה זו יותר ויותר, קיימת הפרדה בין דת למדינה ואנשים הופכים לחילוניים.

הגישה השנייה מאפיינת את הדתות המונותאיסטיות. דתות האומרות שאנחנו לא רק גוף וחומר ושיש בנו גם נשמה. לפיהן, הנשמה נכנסת לגוף הגשמי שלנו (לעובר) מתקיימת בתוכנו ולאחר שנמות, תעבור הנשמה לגן עדן או לגיהינום בהתאם למעשים הטובים או הרעים שעשינו בחיים האלה. זו תפיסה רוחנית לפיה הנשמה באה להתנסות אחת בלבד בעולם הזה וההתנסות תיקבע לנצח נצחים לאן הנשמה תגיע בעולם הבא. גם אם היה זה תינוק שמת בגיל שלושה חודשים, זו היתה ההזדמנות היחידה של הנשמה שלו להיות בעולם הזה.

הגישה השלישית היא הגישה שמשותפת לבודהיזם ולהינדו מהמזרח ובמערב היא משותפת לזרמים המיסטיים המלווים את הדתות המונותאיסטיות: ביהדות – הקבלה, בנצרות – הזרמים הגונוסטיים ובאסלאם – הזרם הסופי. במערב הידע היה כמוס ושייך תמיד לאותם מתי מעט שהחזיקו בידע של "התורה הפנימית", באותו צופן סודי שלא היה נגיש לנחלת הכלל אשר נאחז בפשט של התורה החיצונית.

ידע זה זהה בתפיסת הבסיס שלו לאותו ידע המשותף והגלוי לאנשי המזרח, לפיו הנשמה נכנסת לגוף לא להתנסות חד פעמית בלבד, אלא היא חוזרת שוב ושוב – בתהליך שאנו מכנים "גלגול נשמות" או כפי שמכונה במזרח כ-"סמסרה".

מדוע הנשמה חוזרת שוב ושוב? בקבלה יאמרו שכדי ללמוד את השיעורים שלה וכדי לתקן את מה שהיא צריכה לתקן כי קלקלה בחיים הקודמים. במזרח יאמרו שהנשמה צריכה לנקות את הקרמה שלה, לאחר שהיא צברה קרמה שלילית. לאחר שהנשמה תסיים לנקות את הקארמה ולתקן את התיקונים, היא לא תצטרך להתגלגל יותר ותוכל להישאר לנצח בעולם הרוח. החיים נתפסים כמסע התפתחותי-רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. תפיסה זו של המיסטיקה במערב ותפיסת הרוח במזרח, היא אותה התפיסה וכיום במסגרת העידן החדש והודות לידע שניפתח במערב, ניתן לעשות את ההשוואות האלה.

בפשופאטינט ידאגו לשרוף את גופת המת עוד באותו היום (בתנאי שהוא מעל לגיל שנה), על מנת לא לייצר קיטוע ברצף גלגול הנשמות.

הסאדואים – הבאבות הכתומים

בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות טראסות האבן לצד הנהר בפשופאטינט בסאדואים – חסידי האל. מאמינים הינדים, אשר בחרו לפרוש מהסדר החברתי לטובת תרגול מדיטציה ושיטות שונות של סיגוף עצמי .

הם נאספים במטרה להעריץ את שיווה בחגו העיקרי – שיוואראטרי. השתתפותם כוללת לעתים מעשים קשים של סיגוף עצמי, הליכה על גחלים, אכילה מגולגולת של מת ובעבר אפילו הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין. מטרת הסיגופים מכוונת להמחיש את הדבקות באל ואת חוסר העניין בתענוגות הגוף. הסאדו אמאר בהראטי למשל, יושב בהודו עם יד מורמת מזה למעלה משלושה עשורים ומאמין שכך יקדם את השלום העולמי.

חלק מהסאדואים יושבים בפשופאטינט באורח קבע גם בשאר חלקי השנה וזוכים להערצה מצד עולי הרגל המאמינים בכוחם. מתייחסים אליהם כאל שלוחה של שיווה. מאכילים אותם, נותנים להם כסף ומבקשים מהם לתווך בינם לבין האל.

אנשים אלה בחרו מרצון לוותר על חיי הרכוש והחומר בשביל מציאת אמת פנימית גבוהה יותר. חלקם כבר בעלי משפחות, מקום עבודה וקהילה. מורים לשעבר, אנשי עסקים לשעבר, משכילים שהחליטו ביום בהיר אחד, לפתוח בחיים אחרים (השלב הרביעי בחיים לפי תורת ההינדואיזם). הם יצעדו יחפים כשברשותם מים ושמיכה בלבד ויחיו חיים של צניעות.

אדם הרוצה להפוך לסאדו צריך לחפש תחילה גורו, אשר יחליט אם האדם זכאי וראוי להפוך לסאדו. ומה באשר לנשים? האם גם הן יכולות לבחור להיות סאדו?

סאדוס נקבה קיים בכתות רבות. מדובר לרב באלמנות. לאישה הודית, פרישה מהעולם, היא צעד מרחיק לכת. החברה ההודית המסורתית מגוננת על נשיה, עוטפת אותן בסארי, מכפיפה אותן לאביהן, אחר כך לבעליהן ולבסוף לבנן בכורן. ובכל זאת נמצאות האמיצות שמעזות להשתחרר מסייגי החברה וללכת בנתיב משלהן.

בשנים האחרונות התפתחה בפשופאטינט תופעה חדשה של "פייק סאדו". אנשים שהחליטו להפוך את האמונה למקצוע רווחי ומחקים את הלבוש והמראה של הסאדואים על מנת לקבל נדבות. הם דורשים כסף עבור צילומים מתיירים. בירנדה, אחד הסאדואים שישב לצד המקדש, אחז את ידי כשחלפתי על פניו והורה לי לשבת. הוא היה גמיש במיוחד והראה לי כיצד הוא מעביר את כף רגלו הימנית מעבר לעורף שלו. הפתעתי אותו בחזרה כשחיקיתי אותו והראיתי לו את כישורי הגמישות שלי משיעורי הבלט. בירנדה התעקש לחזות את העתיד שלי, "נוט פור מאני, ג'אסט פור פרנד". הוא אחז בכף היד שלי, לחץ על קמרונות, מתח קמטים ופסק: "את עובדת קשה מדי. תלמדי את עצמך לנוח!". הוא הפליג אל חיי האהבה שלי ומשפחתיות. רשמתי הכל על פתק וג'אסט פור פרנד, השארתי בידיו כמה עשרות רופי והוא מצמץ שהיה שמח ליותר.

בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות טראסות האבן לצד הנהר בפשופאטינט בסאדואים – חסידי האל

השתתפות הסאדואים כוללת לעתים מעשים קשים של סיגוף עצמי, הליכה על גחלים, אכילה מגולגולת של מת ובעבר אפילו הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין

ספארי של חיות קדושות

לצד הסאדואים ניתן לפגוש בפשופאטינט "ספארי" של חיות קדושות.

הכי מוכרות לנו כקדושות הן הפרות. הפרות הקדושות רובצות כמלכות העולם ופוקקות את מדרכות העוברים ושבים. כיום הם פוסעים לצידן "על ביצים" כבר פחות ביראת כבוד ויותר בתחושה שהן הופכות להיות עול וגורם מטריד.

הפרה היא הסמל לאדמה ולאמא. כל המוצרים שההודים והנפאלים מקבלים מהפרה, נחשבים בעיניהם לצרכים שהאם נותנת לתינוק שלה וזו סיבה טובה להפוך אותה לקדושה. הפרה נחשבת לאם כל האלים. על פי האמונה ההינדית, בגוף הפרה ישנם 330 מיליון אלים ואלות.

בשנים האחרונות יותר ויותר תושבים לא רוצים שהפרה תזדקן ותמות בחצר ביתם ותפיל עליהם קללה. הם משחררים לחופשי את הפרות הזקנות שאינן נותנות חלב. הפרות משוטטות ברחובות הערים, מלכלכות וגורמות לתאונות ונזקים. משום כך נבנים בשנים האחרונות "בתי אבות" לפרות קדושות וזקנות והן מטופלות שם בכבוד עד ליום מותן.

תופעה חדשה המתרחשת סביב הפרות הקדושות, היא חטיפה שלהן מהרחוב, מכירה שלהן לתעשיית הבשר והעור. התופעה הזו נפוצה בעיקר בדלהי, בירת הודו. עם רדת החשיכה, מתמלאים הרחובות האפלים של הבירה בכנופיות החוטפות פרות לתוך משאיות. ארבעים אלף הפרות המשוטטות בעיר הן מטרה קלה לגנבים, שתופסים ומוכרים אותן לבתי מטבחיים בכפרים הסובבים את העיר. בשר הבקר נצרך בכמויות גדולות על ידי המוסלמים ובני קסטת הטמאים, הנחשבים לאוכלוסיות שוליים.

חיות קדושות נוספות שתפגשו בפשופאטינט בנפאל הן הקופים. הנומן, אל הקוף הוא אחד האלים האהובים ביותר בהינדואיזם והפסל שלו מופיע במקדשים רבים. הוא נחשב לאמיץ ומסור ויש לו כוח סופר על כזה. במיתוסים מקומיים רבים הוא מסוגל לשנות צורה על פי רצונו, לנתר באוויר למרחקים עצומים, לדלג מעל אוקיינוס שלם, להזיז הרים ולהביס צבא שלם לבד.

הקופים שתראו כאן הם מסוג מקוק רזוס ולכולנו צריכה להיות הכרת תודה גדולה כלפי התרומה העצומה שלהם בהבנת נפש האדם.

בתחילת דרכה טענה הפסיכואנליזה שמה שחשוב בהתפתחות הנפשית התקינה של התינוק, הוא סיפוק הצרכים הבסיסיים שלו על ידי האם. הניסוי שערך הארלו בסוף שנות החמישים, הרחיב והעמיק את ההבנה סביב תפקיד האם וצרכי התינוק. הארלו העביר תינוקות של קופי רזוס לכלוב לגידול על ידי שתי "אמהות פונדקאיות". אחת הפונדקאיות היתה עשויה תיל עם בקבוק חלב מתוק צמוד והשנייה היתה עשויה מבד רך אך ללא מזון. הארלו הופתע שהתינוקות העדיפו לבלות זמן רב יותר עם אם הבד מאשר עם אם התיל ובקבוק החלב ובכך הוכיח שלאהבה ולמגע יש תפקיד לא פחות חשוב מההזנה בהתפתחות התינוק.

מפתיע לפגוש כאן בעל חיים קדוש נוסף – הכלבים. הכלבים נחשבים בנפאל לשומרי שער החיים בגלגול שלאחר המוות. הם השליחים של "יאמה" שליט ושופט המתים ובחג הדיוואלי מוקדש להם יום שלם, היום השני של החג. ביום זה, לא תאמינו, מקשטים את צוואר הכלבים בשרשראות של פרחים כתומים וצובעים את המצח שלהם בטיקה.

הפרה היא הסמל לאדמה ולאמא. כל המוצרים שההודים והנפאלים מקבלים מהפרה, נחשבים בעיניהם לצרכים שהאם נותנת לתינוק שלה וזו סיבה טובה להפוך אותה לקדושה

הנומן, אל הקוף הוא אחד האלים האהובים ביותר בהינדואיזם והפסל שלו מופיע במקדשים רבים. הוא נחשב לאמיץ ומסור ויש לו כוח סופר על כזה. במיתוסים מקומיים רבים הוא מסוגל לשנות צורה על פי רצונו

———-

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט פשופאטינט – הגבול הדק שבין החיים למוות הופיע ראשון במסע אחר

ארבעה זרמים גדולים יש בבודהיזם הטיבטי. ארבעה מסדרים שלכל אחד מהם המנזרים שלו ומסורת מפוארת של מורים. אבל אין מחלוקת שאת התורה הגבוהה של טיבט מחזיקים חכמי הדג'וגצ'ן, שלהם אין מנזרים משל עצמם, אין ספרים עבים ואינם שייכים לאף אחד מהזרמים הגדולים. אם נולדת בטיבט ואתה רוצה ללמוד את תורת הנסתר, עליך להתחיל בגיל מוקדם במסלול הרגיל, המסודר והארוך מאוד.

נזירים ליד מנזר סרה בטיבט | צילום: Hung Chung Chih / Shutterstock.com

גיל ההצטרפות למנזר הוא שבע שנים. מקובל בטיבט שכל משפחה מנסה לשלוח לפחות אחד מבניה למנזר והילד צריך לעבור מבחנים כי רק המוכשרים ביותר מתקבלים. הכוונה היא לא “להקריב” ילד לטובת המנזר, אלא להפך – הילד יגור בתנאי פנימייה, יקבל בגדים, אוכל וחינוך מצוין במקצועות עיוניים שונים. בגיל עשרים ואחת הוא יוכל לחזור לחיים הרגילים אם יחפוץ בכך וכל זה לגמרי בחינם. חשוב לציין שהמנזרים היו המוסדות היחידים בהם ניתן היה לקבל השכלה בטיבט. לכל תלמיד נערך הורוסקופ כדי לבדוק איזה תחום מתאים לו ולפי הכוכבים נקבע מסלול הלימודים. בחטיבה היסודית יש מגמות שונות והילד ישובץ לאמנות, מדעים או ספרות. לכל מגמה יש נזיר אחראי וצוות של מורים. במקביל, כולם לומדים את המיתולוגיה הטיבטית ומשננים בעל פה עשרות סוטרות בודהיסטיות. כעשר שנים אחר כך, לתלמידים הטובים יש זכות לבחור מנזר אחר בו יש בית ספר מתקדם לתחומים כמו ריפוי, מיסטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מדעי הדת, מטפיזיקה ואלכימיה.

בגיל עשרים ואחת מסתיימים לימודי החובה. מי שבוחר להמשיך בחיים רוחניים צריך לגשת לראש המנזר ולבקש להיות חלק מקהילת הנזירים. לשם כך עוברים מספר טקסי חניכה, הראש מגולח מלבד ציצית שיער בקודקוד, ובטקס מיוחד הצעיר לובש בגדי קבצן, מצהיר שרצונו החופשי הוא להצטרף למנזר ומבקש מהנזירים הבוגרים לקבל אותו.

גלגלי תפילה בלהסה, בירת טיבט | צילומים: שאטרסטוק

ראש המנזר מגלח לו את ציצית השיער האחרונה שנשארה ומעניק לו שם חדש. הצעיר מוריד את בגדי הקבצן ולובש בפעם הראשונה גלימה של נזיר אמיתי. אחרי הקבלה רוב הצעירים מצטרפים לפעילות השוטפת של המנזר, אך מי שרוצה להמשיך ולהתקדם בלימודים צריך לבחור לעצמו מדריך אישי. עליו להתמיד בכך מספר שנים עד שלא תהיה לו עוד אפשרות להתקדם במסגרת הנוכחית. השלב הבא יהיה לבקש מראש המנזר רשות לעזוב כדי ללמוד במקום אחר. בטקס פרידה קצר משלחים את הנזיר לדרכו החדשה, כל רכושו נארז בתיק אחד ומציידים אותו באוכל ככל שיוכל לשאת על גבו. בשלב זה מתחיל המסע לחיפוש אחר מאסטר שייתן לו את הידע אשר בו חפץ לבו. בודדים בוחרים לצאת לדרכים הארוכות של טיבט הקרה, ובודדים עוד יותר מחפשים מורה לתורת ה”דג'וגצ'ן”, שהיא אמנם הרוחניות הגבוהה של טיבט, אך למוריה אין אפשרות להציע את התנאים הנוחים שיש במנזרים הגדולים.

המאסטרים של תורת הדג'וגצ'ן אינם עוסקים בטקסים ובתפילות בציבור. אין להם שירות קהילתי להציע ולכן הם גם לא מקבלים תרומות. הם חיים בעוני ובפשטות, הם חריגים בקהילה הבודהיסטית, חלקם גם מתחתנים ואפילו מגדלים שיער וזקן ארוך. תורת הנסתר הטיבטית מחייבת אותך להשיל מעליך את כל מה שנדמה לך שהוא אתה, כולל כל הידע שנצבר בעבר וכל האמונות. אם עברת את כל הדרך והגעת בגיל שלושים או ארבעים אל מורה דג'וגצ'ן, העבודה מעתה תהיה להסתכל פנימה, אל תוך המחשבות, לגלות שם את העולם הדמיוני בו נהגנו לחיות, ולנפץ אותו לחתיכות.

מנזר דרפונג

מעטים עוד יותר מצליחים לחדור מתחת למעטה הסמיך של מסך המחשבות ולהתמודד בכנות גמורה עם חוסר הביטחון והחרדות. רוב הנזירים פורשים באחד משלבי הדרך, ובמקום להמשיך וללמוד עד שמפצחים את החידה הם מעדיפים להתעסק עם האריזה.

עליך לגלות את המקום ממנו באות המחשבות.

לרוקן אותו מכל מה שיש בו

ולמלא אותו במשהו אחר שבטיבטית קוראים לו “ריגפה”.

זהו כל הסוד, זו כל התורה. כדי לרוקן,

אתה צריך לגלות מי אתה,

אבל כדי למצוא אסור לחפש.

כל מה שצריך זה רק להרפות.

___________

פרק מתוך "חכמת המזרח" מאת ניסים אמון – אוסף של 122 פרקי לימוד המכילים בצורה נגישה את יסודות הפילוסופיה, החכמה העתיקה וראיית העולם של המזרח הרחוק. רובו מקושר לבודהיזם וחלקו להינדואיזם ולטאו. ספר המעודד שיח ומחקר אישי.

ניסים אמון – זן מאסטר, מורה למדיטציה, מנחה קבוצות ומפתח שיטת הטרילותרפיה. עומד בראש בית הספר לטרילותרפיה, בו מועברים לימודי תעודה מתקדמים להתפתחות אישית ולהכשרת מדריכי טרילותרפיה, ומנחה מגוון הרצאות וסדנאות ברחבי הארץ והעולם בנושא "סוד האושר הפנימי". האתר של ניסים אמון

הפוסט בודהיזם טיבטי: רוחניות במישורים הגבוהים הופיע ראשון במסע אחר

מרקו פולו הגדיר את סרי לנקה כ"אי הטוב ביותר בעולם בהשוואה לאיים אחרים בגודל שלו". אבל גם מבלי לנסות לשים את סרי לנקה על סקאלה של יופי, אפשר להבין על מה הוא מדבר. האי סרי לנקה שוכן באוקיינוס ההודי, דרומית מערבית למפרץ בנגל ודרומית מזרחית לים הערבי. צורתו מזכירה אגס או דמעה ענקית הזולגת מהקצה הדרומי של תת היבשת ההודית הגדולה. אורכו של האי כ-430 ק"מ ורוחבו המרבי כ-220 ק"מ, דומה לגודלה של אירלנד. בין סרי לנקה להודו מפריד מיצר פאלק (Palk Strait), שרוחבו 60 ק"מ, ויש בו שרשרת של איים, שוניות ושרטונות הקרויים גשר אדם (Adam's Bridge), שיוצרים כמעט גשר יבשתי בין שתי הארצות. לפי האגדה המוסלמית, האדם הראשון עבר על הסלעים האלו לסרי לנקה, לאחר גירושו מגן העדן.

לקריאה נוספת:

• חופי סרי לנקה לתרמילאים – כולל טיפים כלליים
• סרי לנקה – העמוד הראשי

הרבה שמות ואגדות נקשרו באי סרי לנקה. סוחרים יורדי ים ערבים מימי הביניים כינו את האי סרנדיב, וסופר אנגלי מהמאה ה-18 השתמש במלה הערבית על מנת ליצור מלה חדשה באנגלית – Serendipity – המתארת גילוי של משהו מוצלח במקרה. השם ציילון נקשר אל האי בתקופת השלטון הקולוניאלי בו, שהתחיל עם הפורטוגלים וההולנדים במאה ה-17 והסתיים בשלטון האנגלי ב-1948. המלה Ceilao היא עיוות פורטוגזי של המלה סינהלה, הקבוצה האתנית העיקרית באי.

צילום לוויני של סרי לנקה. למעלה משמאל אפשר לראות את גשר אדם, שרשרת איים ושוניות שכמעט מגשרת בין האי להודו | צילום: NASA

אדם, שיווה או בודהא?
מבחינה פיזית נחלקת סרי לנקה לשני אזורים עיקריים. במרכז מתרומם גוש הררי, הבנוי סלעים קריסטליניים עתיקים, מתקופת הפרה-קמבריון, המהווים את לבו של האי. הסלעים האלו זהים לסלעים של דרום הודו, ממנה נותק האי. תהליכי בלייה אינטנסיביים, שנמשכו על פני עידנים גיאולוגיים ארוכים, בסיוע של האקלים המשווני והצמחייה העשירה, העניקו לאזור ההררי תבליט מעוגל ומתון. רוב השטח ההררי מתנשא לגבהים של 1,200-600 מ' מעל פני הים. הפסגה הגבוהה ביותר היא פידורוטלגלה (Pidurutalgala), שליד נוארה אלייה (Nuwara Eliya), המתנשאת לגובה של 2,542 מ' מעל פני הים. כמו כן, מצויות כמה פסגות נוספות, בגובה של מעל 2,000 מ', שהידועה שבהם היא פסגת אדם. ההר קיבל את כינויו בשל צורת סלע בפסגתו המזכירה צורת כף רגל אדם. המוסלמים מאמינים שמשם עלה לשמים האדם הראשון, ההינדים מאמינים שזוהי כף רגלו של שיווה והבודהיסטים מייחסים אותה לבודהא.

את האזור ההררי מקיפה רצועה של גבעות ורצועת חוף מישורית. זהו אזור צר למדי במזרח ובדרום – רוחבו שם מגיע ל-40-15 ק"מ – ורחב בצפון. המחצית הצפונית של האי כוללת מישור גדול המשתרע מקצה האזור ההררי עד חצי האי ג'אפנה (Jaffna), שם התהוו ביצות בשל ניקוז לקוי. באזור זה, שמרביתו אינו עולה בגובהו על 100 מ', מתרוממים הרי משאר לגובה של 300 מ'. נהרות האי הם קצרים וכולם נובעים באזור ההררי שבמרכז, וזורמים אל הים שמסביב בצורת מניפה. הנהר הארוך ביותר הוא מאהאוולי (Mahaweli), שזורם ממרכז המדינה ונשפך אל האוקיאנוס ההודי בטרינקומאלי (Trincomalee). חופי הרחצה הטובים ביותר נמצאים בקו החוף הדרומי-מערבי, בקו החוף הדרומי ובקו החוף הדרומי-מזרחי. במקומות רבים לאורך החוף, בעיקר בצפון ובמערב, מצויות רצועות צרות של חוליות (דיונות), וכן שרטונות ולגונות רבים.

עצי הובנה, עצי טיק וסחלבים מרהיבים ביופיים גדלים ביערות הגשם העבותים שבדרום-מערב המדינה. עשבי בר, רודודנדרון ויערות דלילים הם הצמחייה העיקרית ברמות הקרירות, בעלות הלחות הגבוהה, ואילו באזורים הצחיחים שבצפון מצליחים לשרוד רק שיחים ועשבי בר. יש בסרי לנקה שפע של בעלי חיים, בהם נפוצים במיוחד הפילים, ויש גם נמרים, איילים, קופים, דובי הימליה, חזירי בר, נחשי קוברה, תנינים וצבים. האי משמש בית גידול עונתי חשוב לציפורים נודדות, בהן ציפורי הפלמינגו, שמגיעות להעביר את החורף בלגונות, בביצות ובשמורות הציפורים. הזמן הטוב ביותר לצפות בעופות בסרי לנקה הוא בין ינואר לאפריל.

פילים רוחצים בנהר. לחיות הבר יש חשיבות רבה במורשת המקומית | צילום: ולרי קרפטר

לחיות הבר בסרי לנקה היתה חשיבות רבה במורשת המקומית מאז ומעולם. לפני יותר מאלפיים שנה הכריז המלך דוואנמפייה על אזור מיהינטאלה (Mihintale) כמוגן לחיות בר. בכך הקים הלכה למעשה את שמורת הטבע הראשונה בהיסטוריה. בשל האקלים המגוון, סרי לנקה היא ביתם של לא פחות מ-92 מיני יונקים, 242 מיני פרפרים, 435 מיני ציפורים, 107 מיני דגים ו-81 מיני נחשים.

תה, קפה וקינמון
סרי לנקה מפורסמת במטעי התבלינים והתה הנרחבים שלה. בכל רחבי האי אפשר למצוא פירות אקזוטיים כמו מנגוסטין, דוריאן, אננס אדום וצהוב, קוקוס ופאפייה. סביב העיר מאטאלה, שנמצאת בין דמבולה לקנדי, ישנם גני תבלינים רבים, בהם מפיקים את התבלינים בשיטות מסורתיות. גני התבלינים משופעים במגוון רחב של פירות, ירקות, תבלינים וצמחי מרפא, רובם מוכרים וידועים, אבל מקצתם מקומיים. אפשר לראות שם פלפל שחור, אגוז מוסקט, הל, ג'ינג'ר, גלנגלה, וכן עצי קקאו וקפה ועץ הקינמון.

פרי הקקאו. בסרי לנקה גדלים עצי קקאו, קפה וקינמון | צילום: אוון קמרון

סרי לנקה היא אחת מיצואניות התה המובילות בעולם, ובאזור נווארה איליה אפשר לראות נשים מקומיות קוטפות בזהירות את עלי התה הצעירים כדי לא לפגוע בשלמותם ואוספות אותם לתוך סלים קלועים מקנים, שאותם הן סוחבות על ראשן. איסוף עלי התה הצעירים והרכים מתבצע בשעות הבוקר המוקדמות בכדי לשמור על הלחות בעלה. בשעות הבוקר המאוחרות אפשר לראות את הקוטפות הולכות בין שורות מטעי התה, כשסל המכיל את עלי התה מקובע לראשן, בדרכן למפעל לעיבוד התה.
כמו הבדלי הטופוגרפיה המשמעותיים, כך גם הצמחייה באי, שנחלקת בין צמחייה טרופית עבותה ומרהיבה ביופייה הכוללת זנים שונים של צמחים טרופיים וסחלבים נפלאים, וצמחייה מדברית עיקשת באיזורים הצחיחים של צפון המדינה.

שני מונסונים כל שנה
בסרי לנקה שורר אקלים משווני, המאופיין בהבדלי טמפרטורות קטנים בין עונות השנה השונות. הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם ביותר (אפריל – בצפון; מאי – בדרום) היא 30-29 מעלות, ושל החודש הקר ביותר (ינואר) 27-25 מעלות. כמות המשקעים השנתית נעה בין 1,000 מילימטרים בקירוב בצפון ובמזרח המדינה ל-3,750 מילימטרים ברמות שבדרום-מערב המדינה. הגשמים יורדים בעיקר בחודשים מרץ-מאי וספטמבר-דצמבר.

חוף קסום בסרי לנקה. גן עדן כאן ועכשיו | צילום: דימיטרי רוקלנקו

סרי לנקה היא מדינה טרופית טיפוסית, עם עונה יבשה ועונה גשומה, אבל התמונה מסובכת יותר מאשר בתאילנד, למשל. סרי לנקה מושפעת על ידי שני מונסונים כל שנה: בעונת יאלה (Yala, ממאי עד אוגוסט) המונסון הדרום-מערבי מביא גשם לדרום האי, למערבו ולמרכזו; בעונת מאהה (Maha, מאוקטובר עד ינואר) המונסון הצפון-מזרחי מביא גשם לצפון האי ולמזרחו.

הטמפרטורות באזורי החוף הנמוכים גבוהות בכל חודשי השנה, אבל הן צונחות במהירות ככל שפני הקרקע עולים, ונמוכות יותר באזור ההררי, שם נדמה ששורר אביב נצחי. הטמפרטורות הגבוהות ביותר נרשמות בחודשים מרץ עד יוני, ואילו נובמבר עד ינואר הם בדרך כלל החודשים הקרים ביותר בשנה. כמויות הגשמים גדולות במיוחד בדרום, בדרום-מערב וברמות שבמרכז האי; צפון וצפון-מרכז האי יבשים מאוד. הזמן הטוב ביותר לבקר במערב האי, בחוף הדרומי ובאזור ההררי הוא בין דצמבר למרץ. אל החוף המזרחי הכי כדאי להגיע בין מאי לספטמבר.

דמו של האריה זורם בעורקים
בסרי לנקה חיים כ-22 מיליון בני אדם. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר היא הסינהאלים, שמהווים כ-74 אחוזים מכלל האוכלוסייה. אלו  הם צאצאים של המתיישבים שהגיעו אל האי מצפון הודו בסביבות שנת 500 לפנה"ס, והם מרוכזים באזור ההררי ובמחצית הדרומית של אזור החוף. האגדה מספרת שמקורם באריה (Sinha), שדמו (Le) עדיין זורם בעורקיהם. זהו אותו אריה שמופיע על דגלה של סרי לנקה.

הקבוצה האתנית השנייה בגודלה היא הטמילים הסרילנקים, המונים בסביבות 14 אחוזים מהאוכלוסייה. אלו צאצאיהם של מאות אלפי הטמילים שהובאו לאי על ידי הבריטים במאה ה-19 ממדינת טאמיל נאדו שבדרום הודו כדי לעבוד במטעים של סרי לנקה. בנוסף, באי חיים מיעוטים גדולים של מוסלמים ונוצרים בורגרים (צאצאים של קולוניאליסטים הולנדים). השפה הרשמית היא סינהאלית, הטמילים ומרבית המוסלמים דוברים טמיל, ואילו הבורגרים הם דוברי אנגלית.

פסל של בודהה מוזהב בפתח מקדש הסלע בדמבולה. הבודהיסטים מהווים רוב בסרילנקה | צילום: אייסטוק

המתיחות בין הרוב הסינהאלי ולמיעוט הטמילי הפכה בשנת 1983 למלחמת אזרחים של ממש, שנמשכה עד לשנת 2009 וגבתה קורבנות רבים. במהלך המלחמה טמילים רבים העתיקו את מגוריהם צפונה, לאזורים בעלי רוב טמילי, בעוד שהסינהאלים יצאו מאזור ג'אפנה שבצפון. בשנת 2009 הקרבות הגיעו לסופם, עם ההכרזה של נשיא סרי לנקה כי הצבא ניצח את המורדים. ראשי המורדים קראו לטמילים להניח את נשקם ופנו לממשלה בבקשה לפתוח בשיחות שלום. יש לקוות כי בכך יסתיים הסיוט של בני האי והוא ישוב להצדיק את תדמיתו השלווה.
____

גילי חסקין הוא מדריך ותיק ומנוסה שמוביל טיולים ברחבי העולם, כולל בסרי לנקה. www.gilihaskin.com

הפוסט פיסה קטנה של גן עדן – ביקור בסרי לנקה הופיע ראשון במסע אחר

גן עדן זה עניין פשוט למדי, לפחות ממבט ראשון. כפי שהרמב"ם מסכם השקפה אחת מקובלת על רבים, זהו –
 
"מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יגיעה, ושיש להם בתים מאבנים טובות ומיטות מוצעות במשי, ונהרות מושכות יין, ושמנים מבושמים והרבה דברים מזה המין… יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבוא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו, ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאוד מועילים תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו".

יש תמיד השתוקקות קטנה לגן עדן, עם אגם קטן וציפורים, והמון עצי פרי ופרחים, ועם קצת בני אדם אחרים באותו ראש

גם בגן העדן של המוסלמים – לצד נהרות של מים שלא מתעפשים ונהרות של חלב שלא מתמקמק, ונהרות של דבש טהור – יש "נהרות מושכות יין". האם זה לא אסור? כנראה שלא לצדיקים אחרי מותם, אבל אין לי ספק שיש בעניין זה מחלוקות בין חכמי דת, וחוץ מזה אין כנראה גן עדן שאינו מוליד תמיהות. כך, למשל, הסעודה הגדולה שעתיד הקב"ה לערוך לצדיקים בגן עדן, ושאת התפריט שלה אנחנו מכירים – לווייתן ושור בר שאותם הכין עוד בטרם נברא האדם, ויין משומר מענבים שנבצרו גם הם בששת ימי בראשית – האם זו ארוחה של ממש, או רק משל לסודות נעלים?

הארץ הטהורה
גם אצל הבודהיסטים הדברים לא פשוטים. גן העדן המערבי של חסידי "הארץ הטהורה" – הבודהיזם המקובל ביותר בקרב ההמונים בסין, שכן כדי להגיע אליו לא צריך אלא להגיד שוב ושוב אַמִיטוֹפוֹ (שמו הסיני של הבודהא אמיטאבהא) – מתואר בפרוטרוט באחד הכתבים שתורגמו מסנסקריט. אמנם אין שם כנראה לא יין ולא אוכל, אבל יש שם מים מרובי סגולות, והנאות העין והאוזן והאף מצויות שם בשפע אינסופי, הרבה זהב וכסף ואבנים טובות שדי בהם לשמח את לבו של הקפדן בצורפים, ובין עצי המרגליות המדיפים ניחוחות מנשבות רוחות קלות המנגנות באינספור צלילים את האמיתות של הבודהא, ופרחים שנושרים מן השמים שש פעמים ביום, והמאמינים לוקחים אותם ועפים להביא מנחה למיליארדי הבודהות בכל העולמות, וחוזרים להקשיב לציפורים הנפלאות ששרות להם במקהלה את הדרך הנאצלת כפולת השמונה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צילום : asap/Bridgeman Art Library/ Leeds Museums and Galleries Lotherton Hall U.K

מה שמעלה שאלה: הייתכן שבאותה ארץ טהורה יחיו ציפורים אמיתיות, יצורים שכמו כל בעלי החיים נולדים כעונש על קארמה רעה? כמובן שלא. אלה אינן אלא דמויי ציפורים שהבודהא המקומי יצר כדי לשמח את לב המאושרים שנולדו בגן העדן המערבי, חפים מכל זרעי קארמה. אבל השאלה המטרידה יותר היא למה בכלל התחנה הזאת בדרך לקץ כל הגלגולים, הנירוואנה. התשובה כנראה היא שבעידן מושחת זה אין סיכוי שבני אדם יגיעו לנירוואנה באמצעים הבדוקים של סיגופים ופרישות, וצריך לסמוך על האמונה, שאותה מחזקים באמצעות דימויים עזים של גיהנום וגן עדן, ולקוות שאחרי מספיק זמן בגן עדן – ולא צריך להיות ציניקן כדי לחשוב שנצח זה קצת יותר מדי אפילו בשביל גן עדן – תהיה גאולה כללית וכולם יגיעו לאושר המוחלט של האי קיום.  
אבל מאחר שרובנו חיים בעולם לא כל כך מוצלח, והיינו שמחים לחשוב שאת הסיבוב הבא נעשה בעולם הרבה יותר טוב, גם אם קצת משעמם, מוטב אולי לא להיכנס לשאלות של היתכנות וסבירות, ובמקום זה להצביע על מה שנראה משותף להרבה גני עדן, אוטופיות סטייל מועדון הים התיכון: אולי לא אבנים טובות ויצועי משי כמו אצל הרמב"ם, אבל אקלים נוח, ואנשים רגועים, והרבה אוכל ויין, ובלי יגיעה, ובעיקר פשטות.

חוף בהוואי, אלמוגים במלדיביים
כשחושבים גן עדן, רואים חוף בהוואי, אלמוגים במלדיביים, דקלים בקראלה, עמק בהרים, אי יווני. דומה שמעטים חושבים על עיר גדולה. כי יפה זה קטן, יפה זה לא מסובך. העולם הזה הוא לא רק מקום של רשע ואומללות ואסונות לא צפויים, הוא גם גדול ומורכב מדי. ולכן אוטופיות אוהבות כל כך קומונות קטנות, גני עדן מתוכננים, חזרה אל הטבע – לא ממש אם קוראים בעיון את רוסו, לא בהכרח לגן העדן שלפני הנחש, אבל לאיזשהו שלב מוקדם יחסית בהתפתחות האדם, לפני שהתפתחו הערים, כמו פעם בבנימינה של אהוד מנור, כשהכל זרם לאט, וחבר היה חבר.
רובנו המכריע מעדיף אמנם לחיות בערים גדולות, עם הרעש ועם הזיהום, ועם מיזוג האוויר, אבל בראש יש תמיד השתוקקות קטנה לגן עדן, עם אגם קטן וציפורים, והמון עצי פרי ופרחים, ועם קצת בני אדם אחרים באותו ראש.
התאווה הזאת לחזור לפשטות היפותטית הניעה קבוצות רבות במאה ה־19, באמריקה ובאירופה, וכמובן גם אצלנו, עם הקיבוצים. קומונות דתיות ואחרות קמו ונפלו, ולמרות הכישלון הכמעט ודאי, שהיה גם מנת חלקן של הקהילות הקטנות שפרחו בשנות השישים של המאה שעברה, דומה שעוד נכונו לאוטופיות חיים חדשים.   
בצורה הכי תמציתית ונוגעת ללב ניסח את החלום הזה משורר סיני מהמאה הרביעית בשם טאו צ'יין. הוא מספר על דייג שתעה בהרים והגיע לעמק מבודד שבו חיים בהרמוניה ובטעם של פעם דייגים וחוטבי עצים, שהם גם קצת בני אלמוות (הסיפור מופיע באנתולוגיה "המלומד והזונה" שיצאה בהוצאת כתר, 1995). הסיפור נתן השראה למשכילים, ציירים ומפתחי אתרי תיירות במשך מאות שנים. לא מאוד רחוק מביתו של המשורר, ליד צָ'אנְג־דֶה בחבל הוּּנָאן, נמצא עמק שעונה לתיאור, ושנקרא לפיכך על שם הסיפור: "מעיין פרחי האפרסק". המקום נזנח ושוקם פעמים אחדות, ולפני כ־15 שנה עשו ממנו שמורת טבע, עם כפר עתיק.

הר גבישי הסוכר הגדול
אבל אם מדובר בחלומות פשוטים, אין פשוט מ"הר גבישי הסוכר הגדול", שיר נוודים אמריקאי ידוע למדי בזמנו – לפני כ־75 שנה – שחזר אלינו בסרטם של האחים כהן "אחי, איפה אתה": על ארץ זבת חלב ודבש, ועצי סיגריות, ומעיינות לימונדה ואגמי ג'ין, שם לא קר ואין גשם, והאנשים טובי לב, ולשוטרים יש רגליים מעץ ולבולדוגים שיניים מגומי, והתרנגולות מטילות ביצים רכות, והעצים מלאים פירות, והאסמים מלאים שחת, וגם לא צריך כסף, ואף פעם לא מחליפים גרביים.
השיר התפרסם די הצורך להוליד הר, או לפחות לתת שם להר. זמן קצר אחרי שהשיר יצא לאור ב־1928 כמה מתושבי האזור תקעו שלט לרגלי הר צבעוני במדינת יוטה וכתבו עליו: Big Rock Candy Mountain. ועל ידו שלט אחר ל"מעיינות הלימון". השם נקלט והר גבישי הסוכר המיתי הפך לאחד האתרים הגיאולוגיים המוכרים ביותר במערב יוטה.
מעבר כזה ממלים לעובדות בשטח קרה גם לגן העדן הכי מוכר במאה העשרים, שנגרי־לה. בראשית היה הספר, "האופק האבוד" של סופר אנגלי בשם ג'יימס הילטון, שראה אור ב־1933, היה רב מכר ענק, והבמאי ההוליוודי פרנק קאפרה עשה ממנו סרט מצליח ארבע שנים לאחר מכן. בעקבות תאונת מטוס אי שם בהימלאיה, מגיעה קבוצה של חמישה לבנים לעמק פורה מוקף הרים מושלגים שבו האנשים בריאים ומאושרים וחיים בהרמוניה ובמתינות, ומאריכים ימים כמו קווקזים שאכלו הרבה יוגורט. הילטון עצמו המציא את שנגרי־לה מחומרים שמצא בספרייה עירונית בלונדון, אבל משהו בספר שלו הצית את הדמיון, השם שנגרי־לה נהפך במהירות למלה נרדפת לגן עדן עלי אדמות, וכמובן לשם של מלונות ואתרי נופש ומסעדות, ורבים יצאו לחפש את מקומו המדויק.
אחד מאלה הוא עורך דין אמריקאי בשם טֶד וֵוייל, שיחד עם חבר עורך דין ומטפס הרים בשם פיטר קליקה, התחקה אחרי מקורות ההשראה של הילטון. ג'יין ווייאט, ששיחקה בסרט של פרנק קאפרה, סיפרה להם שהילטון רמז לה שהמקור העיקרי היה בוטנאי אוסטרי בשם רוֹק שישב שנים בלִי גְ'יָאנְג – במערב חבל יו'נאן וגן עדן למדי בזכות עצמו – וטייל הרבה בסביבותיה. בעקבותיו הגיעו שני הפרקליטים – אחרי ארבעה ימים בג'יפ ועל גב סוס ועוד עשרה ימים ברגל – למקום נידח בשם מוּלִי, בדרום סצ'ואן. הם משוכנעים שמה שרואים שם, וזה כנראה נפלא מאוד, מתאים ביותר לתיאורים בספר.
 אבל הסינים חושבים אחרת. פרנסי נפת ג'וֹנְג־דְיֶן בצפון־מערב חבל יו'נאן (חלק מהרמה הטיבטית שסופח לסין אחרי כיבוש טיבט) החליטו ב־1997 לשנות את שם הנפה לשנגרי־לה (האיש שתרגם את "האופק האבוד" לסינית גר שם). שלטונות סין אימצו את ההחלטה ולפני שנתיים החליטו לפתוח לתיירות את כל האזור – בפינה של החבלים יו'נאן, סצ'ואן וטיבט, מסביב להר מֵיילִי הקדוש לטיבטים, מקום שבו מתקרבים זה לזה שלושה נהרות גדולים, של מים בלבד. יהיה שם גם שדה תעופה.

הפוסט מסע אל גן העדן האבוד הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט לדאק היא טיבט הקטנה הופיע ראשון במסע אחר

יש מי שאוהב את המולת העיר ויש מי שמעדיף את האיים בדרום

מפות ומדריכים מודפסים ליעד תאילנד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הארץ של הכל
מהו הסוד של תאילנד? מה מושך לשם כל כך הרבה תיירים? אולי העובדה שאפשר למצוא שם הכל, בערבוביה. אחרי שחווים קצת אקזוטיקה, אפשר לאכול צהריים במקדונלד'ס, ואם לא רוצים לפגוש בסמל התרבות האמריקאית יש מספיק מקומות בממלכה שבהם לא שמעו כלל על המוסד הזה. אם רוצים ללמוד על בודהיזם ולהבין את טיבו החולף של העולם, זהו המקום, אם לא, אפשר להסתפק בתמונות יפהפיות של המקדשים המקסימים והנזירים בגלימותיהם הכתומות. אפשר ללון בה בבתי הארחה יפים ונקיים עם רצפות עץ בדולרים בודדים או, לחלופין, במלונות מפוארים שכל לילה בהם עולה מאות דולר. אם סוטים קצת מהמסלול התיירותי פוגשים תאים שופעי חום ונדיבות, אך אם רוצים חופשה שכולה רק תיירים נוספים אפשר לטוס לפוקט. אפשר לרכוש בתאילנד מוצרי צריכה במרכזי קניות חדישים ויפהפיים, אך השווקים הישנים – בהם אפשר לקנות הכל, משרוך נעל ועד נחשים וצפרדעים, כולל אוכל מוכן זול ונפלא, הכי טוב באסיה – לא נעלמו. מה שמושך היא בעיקר העובדה שלכל אחד יש את תאילנד שלו.

שכר לימוד
באוניברסיטת צ'אנג מאי פגשתי את קאלאוואדי טריקרוטפאנט, סטודנטית הלומדת שנה שנייה במחלקה למינהל עסקים. יש לה תואר ראשון באנגלית, ולדבריה הבינה שכדי להתקדם בחיים, "עדיף משהו יותר מעשי". "בשנה שעברה", אמרה לי, "ביקשו אלף מועמדים להתקבל למנהל עסקים, החוג המבוקש ביותר באוניברסיטה. מתוכם התקבלו ארבעים".

בתקופה בה ההשכלה הגבוהה הופכת יותר ויותר לתנאי להתקדמות חברתית כלכלית נעשית המערכת כולה יותר תחרותית. הורים שאפתנים בבנגקוק שולחים את ילדיהם לכיתות מיוחדות כבר מגיל רך, כדי שיוכלו להתקבל לבתי הספר הטובים ביותר ומשם לאוניברסיטאות הטובות ביותר. בשכונות העוני ובאזורים הכפריים, יש, לעומת זאת, הרבה ילדים שלא למדו יותר משש שנות לימוד, הנדרשות על-פי חוק. הוריהם אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד, ומעדיפים שיעזרו בפרנסת המשפחה.

העיתון "בנגקוק פוסט" חישב שתלמיד תיכון מוציא על שכר לימוד, ספרים, מחברות ונסיעות כ-5,800 בהט בשנה. אבל בכפרים יש משפחות שהכנסתן השנתית היא רק 20,000-10,000 בהט. בינתיים, במקום לבלות על ספסל הלימודים, עובדות ילדות רבות בנות 12 ו-13 בזנות. העוני הקשה דוחף משפחות רבות להרוויח כסף באמצעות מכירת הילדות לבתי זונות. "יבול ירוק", קוראים לזה בתאילנד. ההערכה היא שבתאילנד יש כיום עשרות אלפי ילדים העוסקים בזנות.

במירוץ התיעוש והפיתוח הכלכלי נשארו האיכרים מאחור. למרות ש-60% מהאוכלוסייה במדינה מתגוררת בכפרים, מהווה התוצרת החקלאית רק כ-12% מהתוצר הלאומי הגולמי. הדבר ניכר בעיקר בצפון-מזרח המדינה, באיזור שנקרא איסאן (ISAN). בניגוד לתדמית הירוקה והפורייה של תאילנד, האזור הזה צחיח וסובל מבצורות תכופות. המחסור בעבודה בכפרים מאלץ כל שנה מאות אלפי אנשים לעזוב את ביתם ולחפש עבודה בערים. הם עוברים בעיקר לבנגקוק, אבל לעיתים גם למקומות מחוץ לגבולות המדינה. התופעה הזו בולטת במיוחד בעונה היבשה, כשהעבודה בשדות מסתיימת, וכל מי שיכול יוצא לחפש עבודה. בכפרים נותרים אז רק הקשישים והילדים. הממשלה מנסה לעודד חברות להשקיע ולבנות מפעלים באזורים הכפריים, אך ההצלחה, בינתיים, מועטה.

נזירים יוצאים למסע היומי לאיסוף תרומות מזון

חלק מהכפריים המגיעים לבנגקוק כדי למצוא עבודה נשארים שם. הם מתגוררים בשכונות עוני, בתנאים לא תנאים, ומגדילים את העומס על התשתית המתפוררת ממילא של העיר. ההגירה הזו היא סימפטום לבעיה חברתית כלכלית, שהממשלה איננה מצליחה להתגבר עליה – הפער ההולך וגדל בין עשירי העיר לעניי הכפר. לפי נתוני הבנק המרכזי במדינה, ההכנסה הממוצעת באיסאן היא כשליש מההכנסה הממוצעת בבנגקוק.

מלך נערץ
בעוד הפערים הכלכליים מפלגים את תושבי תאילנד, האהבה למלך פומיפון אדוניאדט, הנקרא ראמה התשיעי, מאחדת אותם. דיוקן פניו הרציניים ניבט בכל מקום במדינה. לרוב הוא לבוש מדים, ולפעמים הוא חמוש במצלמה. כל ספרי ההדרכה מזהירים את התייר מפני גילויים של זלזול או בדיחות דעת כלפי המלך או בני משפחתו, וטוענים שהדבר עלול לפגוע קשות ברגשות התאים המעריצים את מלכם. מי שמעז לדבר בגנות המשפחה המלכותית או להשמיע גידוף ליד אחד מחבריה, מסתכן בישיבה בכלא.

ערב אחד הגיע המלך לאכול ארוחת ערב בבית המלון בו התגוררתי בצ'אנג מאי. הפמליה המלכותית, שכללה את המלך, המלכה, בתם הנסיכה סירידהורן וחבורת ידידים קטנה, סך הכל כ-50 אנשים, הגיעה למלון בסביבות השעה שמונה. שעתיים קודם כבר מלאה החצר אנשי ביטחון וחיילים ושטיח אדום נפרש בכניסה. הכל היה שקט ונינוח מאוד. אנשי הביטחון לא ניסו להרחיק אף אחד מהאורחים הסקרנים, שהתגודדו באכסדרה כדי לראות את האורחים רמי המעלה.

אחרי הארוחה נסעו המלך והנסיכה לשדה התעופה, ואילו המלכה, שהתכוונה להישאר עוד כמה ימים בצפון, ישבה עוד כחצי שעה כאחד האדם בלובי, והתלוצצה עם חבריה. לבסוף נבלעה גם היא במכונית רולס רויס צהבהבה, ונסעה לארמון הקיץ שלה.

תמרור המזהיר מפילים חוצים את הכביש

המלך ואני
פומיפון אדוניאדט הוא המלך התשיעי בשושלת צ'אקרי שראשיתה ב-1782. מלכי השולשלת, המכונים "ראמה" על שם גיבור האפוס ההינדי ראמאיאנה, הפכו את בנגקוק לבירה. שני מלכים גדולים ומפורסמים היו בשושלת: המלך מונגקוט, ראמה הרביעי, ששלט מ-1851 עד 1868, ובנו צ'ולהלונגהורן. מונגקוט נודע כאדם חכם, סקרן ובעל תעוזה. הוא החל את חייו כנזיר, ובילה במנזר 27 שנים. בתקופה זו למד לטינית ממיסיונר צרפתי ואנגלית ממסיונר אמריקאי, גילה עניין במדע וניהל התכתבויות באנגלית עם מלומדים במערב. הוא הטיף לרפורמות דתיות שמטרתן היתה להזרים בדת חיים חדשים, קרא להפסקת קיומם המכני של הטקסים, ויזם תרגום של כתבי קודש רבים לתאית.

הפתיחות למערב אפיינה גם את שלטונו כשעלה לכס המלוכה. מהנדסים אירופאים הוזמנו לבנות גשרים, כבישים, תעלות ומערכת טלגרף. הוא איפשר לספינות של מדינות אירופיות לעגון בנמלי המדינה ולסחור בשווקיה, ובכך עזר להציל את תאילנד מגורלן של ווייטנאם, לאוס, קמבודיה ובורמה, שהפכו באותה תקופה לקולוניות צרפתיות ואנגליות.

מונגקוט, שחשף את נשותיו לתרבות המערבית, החליט שעליהן ללמוד אנגלית, והזמין לשם כך לחצר את נשיהם של מסיונרים אמריקאים. ילדיו חונכו בידי אומנת אנגליה בשם אנה ליאונאוואנס, שהגיעה לתאילנד (סיאם דאז) ב-1862. לאחר מכן כתבה האומנת את זכרונותיה מאותה תקופה בספר "אומנת אנגליה בחצר סיאם". עשרות שנים אחר-כך עובד הספר למחזמר ולסרט מוסיקלי בשם "המלך ואני", והנציח את מונגקוט בתודעה המערבית בדמותו המקסימה ושובת הלב של יול ברינר, שחיבתו לתרבות האמריקאית היתה אפילו עזה יותר, קרא לבנו בכורו ג'ורג' וושינגטון.

בנו של מונגקוט, צ'ולהלונגהורן, הוא עד היום המלך הנערץ ביותר בתאילנד. במהלך 42 שנות מלכותו עשתה המדינה עוד כמה צעדים בדרך להפיכתה למדינה מודרנית. הוא ביטל בהדרגה את העבדות וקבע בחוק את יום ראשון כיום שבתון. הוא הקים מערכת חינוך ממשלתית, ושלח מאות סטודנטים להשתלם באירופה וביפאן. בימיו נבנתה מערכת רכבות ונוסדה מערכת משפט מודרנית.

אפשר למצוא ביטויים רבים להערצת התאים אליו. מוסדות ברחבי הממלכה נושאים את שמו (ביניהם האוניברסיטה החשובה ביותר בתאילנד – אוניברסיטת צ'ולהלונגהורן), ודמותו הפכה למושא לסגידה דתית. לפסלו, הניצב בכיכר מרכזית בבנגקוק, מגיעים אלפי בני אדם כדי להעניק לו פרחים, מטעמים שונים, סיגריות וויסקי. דיוקנו תלוי בבתים רבים, מוטבע על צלחות, אגרטלים ותליונים המשמשים כקמיעות. המלך הנוכחי, ראמה התשיעי, הוא נצר מכובד למשפחה המפוארת הזו. הוא חונך במערב והוכתר כמלך בהיותו בן 19. הוא מעורב אישית בפרוייקטים שונים בנושאי חינוך, ייעור והדרכה חקלאית לאיכרים.

דוכן אוכל רחוב בבנגקוק. המטבח התאילנדי מגוון, מפתיע וטעים להפליא

אופיום ושלווה
משולש הזהב הוא איזור הגבול בין תאילנד, בורמה ולאוס. האיזור התפרסם בגידול פרג, ובייצור וסחר באופיום. כדי למכור אופיום נאלצו הסוחרים לשלם בזהב טהור וזוהי הסיבה לשם שדבק באיזור. בינתיים אומנם פחת הסחר באופיום בתאילנד, והספקית העיקרית כיום היא בורמה, אך האופיום הוא עדיין סמלו של האיזור.

נהר הרוק (ROK), המהווה בנקודה זו את הגבול בין בורמה לתאילנד, נשפך במשולש הזהב לנהר המקונג, שבעברו השני נמצאת לאוס. הנוף המרהיב הזה, בתוספת להילה המסתורית שאופפת את האיזור, הפכו את המקום לאתר תיירות מבוקש. יש כאן מלון, שמרפסותיו מזמינות לשבת ולספוג את היופי והשלווה שסביב, בית הארחה ושורה של דוכנים שמסתירים את הנהר, בהם מוכרים חולצות עליהן כתוב "משולש הזהב", שטיחי קיר בורמזיים, פסלי בודהא מעץ ומפלסטיק ועבודות ריקמה.

למרגלות גבעה אחת הקימו גם מוזיאון קטן, החולק כבוד למוצר מספר אחד של האיזור. במוזיאון האופיום אפשר ללמוד על ההיסטוריה של האיזור ועל דרכי הגידול של הפרג. אפשר גם לראות אוסף יפה של משקלות ומקטרות אופיום ופסל מבעית למדי, המדגים כיצד נראה אדם לאחר כמה שנות שימוש. צחוק הגורל הוא שמדינות המערב משקיעות היום מיליונים, בניסיון לחסל ענף שאת פיתוחו עודדו בעבר. הבריטים עודדו את סחר האופיום בסין, והסינים הפיצו את ההרגל בסביבה. היתה זו ממשלת צרפת ששלטה על עסקי האופיום בווייטנאם, והאמריקאים תרמו את חלקם לעסקים מפוקפקים אלה במהלך מלחמת וייטנאם.

קצת הלאה משם, אחרי העיקול בכביש, מסתתר כפר קטן: דרכי עפר לא סלולות, בתי עץ על כלונסאות, תרנגולות, ברווזים ואפרוחים מתרוצצים בכל מקום. אנשים מהלכים בעצלתיים והילדים, המסתובבים בכל מקום, נראים מטופחים. בכל מקום צומחים עצי קוקוס ובננה ושיחים קטנים של פלפלים חריפים. ילדים ומבוגרים נוהגים באופניים ובטוסטוסים, ובין בתי הכלונסאות אפשר לראות לעיתים בית חדש ומפואר יותר, שמעיד על כך שבעליו הצליח בעסקים. בחנויות המכולת הקטנות תלויים בשקיות ניילון, על חוטים המשתלשלים מהתקרה, חטיפים מקומיים.

כמו ברוב הכפרים, המבנה הגדול ביותר הוא המקדש הבודהיסטי. כשעברתי לידו שמעתי את הנזירים משננים את התפילות בצליל מונוטוני ונעים שבין דיבור לשירה. בתוך המקדש ישבו כעשרה נזירים וכמה מתלמדים, נערים צעירים, חלקם ממש ילדים. הנזירים ישבו בשורה הראשונה, אוחזים בידיהם ספרים, וראיתי רק את גבם הזקוף. הנערים היו פחות מרוכזים, במיוחד אחד מהם שזז בחוסר סבלנות ועיניו שוטטו סביב. הוא הסתובב אחורה בחשש ופניו הסגירו שנבהל מאוד מהאשה הזרה העומדת שם ומתבוננת בו.

למרות מרכזיות הבודהיזם בחיי התאים, אין לדת זו מעמד בלעדי. לפתרון בעיות יומיומיות נעזרים המאמינים גם ברוחות השוכנות בעצים, בנהרות, בשדות ובבתים. הרוחות עשויות להיות טובות, אבל גם רעות ולכן מפייסים אותן בטקסים מיוחדים, מביאים להן מתנות ובונים להן בתים קטנים ויפים שמציבים ליד הבית. גם לכפר הזה היתה את הרוח המגינה שלו והיה לה בית קטן, מרוחק קצת מהמקדש. בודהא ונזיריו חיים עם הרוחות בשלום. אפילו הנזירים יודעים שיש להקפיד ולשמור על כבודן.

השוק הצף בבנגקוק. החיים המרתקים על המים | צילום: Russ Bowling, flickr

על המים
פעם, לפני זמן לא רב, שִמשו הסירות ככלי התחבורה העיקרי בתאילנד. הכפרים נבנו לרוב על גדות הנהרות, או שחוברו לנהרות באמצעות מערכת תעלות הנקראת "קלונג". גם בנגקוק העתיקה נבנתה ברובה לאורך הנהר הצ'או פראיה (CHAO PHRAYA) ובחלקה לאורך תעלות.

כמעט כל תייר שמגיע לתאילנד מבקר בשוק הצף שמחוץ לבנגקוק. פעם היה זה שוק סואן ואמיתי, היום זוהי הצגה תיירותית. התיירים צופים מתוך איזור מגודר בסירות הקטנות, העמוסות בפירות ובפרחים, ומצלמים תמונות למזכרת. אחר כך הם פונים והולכים לרכוש את מה שבאמת מעניין אותם: בגדים זולים, תכשיטים מכסף ומאבן ירקן וכובעי קש.

לא צריך לצאת מבנגקוק כדי לראות את הפעילות האמיתית על המים. הנהר משמש עדיין כעורק תחבורה מרכזי בעיר. נכון שחלקו של הצ'או פראיה החוצה את בנגקוק אינו נראה נקי, אבל הדרך הנעימה ביותר לחצות את העיר הסואנת והעמוסה הזאת היא באמצעות סירה-אוטובוס. כך חוסכים את פקקי התנועה ורעש המכוניות, ומתרחקים ממקורות הזיהום.

בגדה המערבית של הנהר יש איזור מגורים גדול הבנוי על התעלות. כאן אפשר לשכור סירה קטנה, מהסירות הארוכות החינניות עם האף הגבוה, להסתובב בתעלות, ולהשקיף על בתי העץ הישנים והיפים של תאילנד הבנויים על כלונסאות. ליד חלק מהבתים קשורות סירות, ילדים משחקים ומתרחצים במים ונשים מכבסות על המרפסות. השכשוך במים אלה לא נראה אומנם מהדברים הבריאים ביותר, אבל לגימה של אוויר מפויח במרכז העיר מסוכנת לא פחות.

בתוך אחת התעלות הללו מצאנו מסעדה נפלאה: קרשים שחוברו יחד לרפסודה, ועליהם ישבו כמה עשרות אנשים על מחצלות. נשים וגברים, שישבו על הרפסודה ועל הסירות שסביבה, בישלו לעיני הסועדים סרטנים, צדפות, בשר צלוי ואורז. הסועדים היו על טהרת התאים וכנראה נמנו על דיירי השכונה. האוכל היה זול ונפלא. ברקע, מעל לגגות, אפשר היה לראות את מבני הבטון והזכוכית שנראו כתפאורה של סרט אחר.
באנוכיות של תיירת התפללתי שהמקום הזה לא ישתנה אף פעם. אבל מי יודע מה רוצים האנשים המתגוררים בו. מה שלנו נראה כמקום אקזוטי בשבילם אולי הוא סימן לפיגור וקיפוח. ייתכן שהם חולמים דווקא על דירה מרווחת בקומה ה-17 של גורד שחקים, במרכז העיר עם מכונית בחנייה המקורה וענן פיח סביב.

הפוסט תאילנד: סודותיה הגלויים הופיע ראשון במסע אחר

על בהוטן (Bhutan), הממלכה הקסומה החבויה ברכס ההימלאיה בין הודו לטיבט, קראתי לפני יותר מתריסר שנים. הכתבה הציתה את דמיוני וסימנתי את בהוטן כעוד מקום שחובה להיות בו לפני שאמות… תכננו אישי ואני טיול לנפאל, ופתאום הוא שאל – ומה עם בהוטן? יותר מזה לא היה צריך. מיד החלתי בהכנות לטיול, ותכננתי את המסלול כך שנהיה בבהוטן בתקופת פסטיבל האביב בפארו.

כבר בטיסה ידעתי שאנו בדרך לגן עדן עלי אדמות: במהלך 50 דקות הטיסה מקטמנדו לפארו טסים לאורך רכס ההימלאיה המושלג, וגם האוורסט בכבודו ובעצמו נגלה במלוא הדרו מבעד לחלונות המטוס. הנחיתה בבהוטן נראית כבלתי אפשרית – נדמה שעוד רגע כנף המטוס מגלחת את ההר, אבל אל דאגה, הטייס מנחית את המטוס בשלום. הטרמינל הקטן כמו נלקח מסיפורי אגדות: בנוי מעץ, מצויר בידי אומן בקישוטים מדהימים ונראה כמין מקדש קסום. ביציאה, לאחר ביקורת הדרכונים, מחכה לכל אורח נהג ומדריך למשך כל השהייה בבהוטן, שכן אסור לנוע שם לבד. מיד עוטפים אותנו בצעיף לבן המסמל בבודהיזם אות ברכה.

זהוא דזונג, מצודה בה שוכנים מוסדות דת, בית משפט ומוסדות הממשל

חזרה במנהרת הזמן
הבתים בפארו מעוטרים בציורים שונים, ולהפתעתנו אנחנו שמים לב שכמעט על כל בית מצויר איבר מין גברי – לא כפורנוגרפיה, אלא כדי להפחיד את השדים ולהבריח אותם. האנשים ברחובות לבושים בבגדים מסורתיים, לא רק בחגים אלא כל השנה, כדי שיזהו אותם כבני המקום. הדרך המקשרת בין פארו לטימפו, עיר הבירה, היא דרך עפר צרה המספיקה בקושי למעבר של מכונית אחת. בזמן שאנחנו נוסעים עליה עובדים כדי להרחיבה. בלי מכבשים ובולדוזרים, רק הודים, בעיקר נשים, סוללים את הדרך במו ידיהם. את החצץ הם יוצרים בעצמם על ידי שבירת הסלעים בפטיש, והאבנים מועמסות לסל גדול התלוי על גב אחת הנשים. עיר הבירה טימפו מתגלית כעיר מעניינת. אנו מטיילים ברחוב הראשי ומרגישים כאילו חזרנו במנהרת הזמן לתקופה קדומה.

הנופים בבהוטן כאילו נלקחו מגלויה. דרכים עם נופים מרשימים ופראיים, מפותלות בתוך יערות גשם ובין רכסי הרים. במעבר הרים בגובה 4,000 מ' אנחנו עוצרים במסעדה ממנה נשקפים הרי ההימלאיה המושלגים, אבל לדאבוננו איננו יכולים לראות דבר מבעד לערפל הכבד באותו היום. המדריכה מראה לנו תמונה במסעדה ואומרת, "ככה רואים את פסגות ההימאליה ביום יפה…". לעודד אותנו היא מוסיפה שבעוד יומיים נחזור באותה הדרך ואולי אז יהיה לנו מזל.

דגלי תפילה הנושאים את תפילות המאמינים לשמים | צילום: Simon Pascoe, flickr

מגיעים לפונאקה. אנחנו מבקרים בבית ספר ונכנסים לבתים של מקומיים, חוצים נהר על גשר חבלים ומטפסים לדזונג (מנזר) המשקיף לנוף מרהיב. בדזונג אנו פוגשים נזירים היורים בחץ וקשת ובאדם זקן חביב המשאיר עלינו רושם עצום במבטו המהורהר.

למחרת, בדרך חזרה מפונאקה, אכן מתמזל מזלנו – במעבר ההרים מזג האוויר משתפר והראות טובה. הנוף משגע – אנו רואים את הרי ההימלאיה במלוא תפארתם במציאות ולא בתמונה שעל הקיר. אנו נהנים גם מהצבעוניות העזה של 108 סטופות (מבנה קטן, סמל למקום קדוש), ומסביב אלפי דגלי תפילה צבעוניים הנושאים את תפילות המאמינים לשמים.

נזירים מנגנים בכלי נשיפה מסורתי

פסטיבל האביב
בחזרה לפארו לפסטיבל האביב. אין מילים לתאר את החוויה שאנו חווים בפסטיבל המרשים, שאינו מיועד לתיירים, אלא זהו טקס דתי ומשמעותי למאמינים הבודהיסטים. הרקדנים הם נזירים, או פשוטי העם שהוכשרו במיוחד לתפקיד, הם עוטים מסכות ותלבושות צבעוניות המייצגים אלים, שדים וחיות במצבי שלווה וזעם. הריקוד איטי וקצבי, וכאילו אינו נגמר. בין לבין מופיעה מקהלת נשים השרות בקולות שמימיים ומרגשים. פסטיבל נמשך ארבעה ימים רצופים, ומגיע לשיאו בלילה שבין היום השלישי והרביעי. לצערנו, אנחנו כבר לא נהיה שם, כמה חבל שלא ידענו על כך מראש!

פסטיבל האביב. הרקדנים מייצגים אלים, שדים ובעלי חיים

למחרת אנחנו מטפסים לאחד המקומות המרשימים והקדושים ביותר לבודהיסטים, שעל כל בודהיסט לעלות אליו לרגל לפחות פעם בחיים – קן הטיגריס. זהו מנזר בגובה של כ-1000 מ' מעל עמק פארו. הטיפוס אינו קל, אבל אנחנו לא מוותרים. במקדש אני מקבלת ברכה מנזיר הראשי ומרגישה בת מזל. מילים לא יכולות לתאר את ההדר, הרגשת הקדושה והנוף הנפלא הנשקף מכל מקום במקדש.

התפילה שנענתה
אנו אמורים לעזוב את בהוטן ואני מרגישה צביטה בלב. המדינה הזו חדרה ללבי כמו ששום מקום אחר לא עשה זאת. בשדה התעופה אנו מגלים שאנחנו רשומים לטיסה בסטנד ביי. איזה כיף, הלוואי שלא יהיה מקום, אני מתפללת, ומישהו שם למעלה נענה לתפילותיי. אנו נשארים לעוד שלושה ימים קסומים ומרגשים במדינה המדהימה, וחשוב מכל – נוכל להיות בלילה בו הפסטיבל מגיע לשיאו.

אין מילים בפי לתאר את העוצמה של הלילה הזה, כשהירח מלא. כולם מגיעים לטקס עטויים בבגדים היפים ביותר שלהם, הנשים עם צעיפי משי על כתפיהן, הגברים עטופים בבד לבן. הדלאי לאמה מגיע לברך את המאמינים, וטונגה (פרוכת ענקית מבד משי עם ציורים וכתבי קודש) בת מאות שנים מוצאת מהמקדש ומלווה בתהלוכה של אנשי דת בכירים, נזירים ונגני כלי נשיפה שמשמיעים מוזיקה שחודרת לנשמה. אי אפשר שלא להרגיש את אווירת הקודש במקום.

הכותבת במעבר הרים מול האוורסט, בו יש 108 (מספר מזל בבודהיזם) סטופות

למחרת אנחנו נוסעים ליישוב היי, שעד לא מזמן לא הותרה כניסה של תיירים אליו. בדרך אנחנו עוברים במעבר הרים מרשים, בגובה של כ-4,300 מ', מעוטר בדגלים הנושאים את תפילתם של המאמינים עם הרוח לאוזניו של בודהה. בהיי אנחנו מסתובבים בין הבתים ונתקלים בחבורת אנשים היושבים במעגל ומשחקים משחק כלשהו עם אבנים. הם שקועים לגמרי במשחק, כאילו לא מבחינים בנו. לפתע מתקדרים השמים וגשם זלעפות יורד. אני שמחה – סימן שמחר יהיה בהיר ונוכל לראות את הנוף.

בערב, במלון שאנחנו האורחים היחידים בו, אנחנו נזכרים שהיום ערב פסח. כשאנחנו מספרים לצוות המלון שיש לנו חג הערב, הם מקשטים את השולחן בפרחים ונרות לכבודנו.

את הטיול בבהוטן אני זוכרת כטיול חווייתי ועוצמתי, בזכות הנופים והאנשים, ובעיקר בגלל שזהו באמת אחד המקומות האחרונים בעולם המזכירים גן עדן. עזבתי את בהוטן, אבל הבטחתי לחזור אליה בהקדם.
___

מיכאלה יזדי – מנכ"לית מיכאלה טורס, המתמחה בארגון טיולים לבהוטן וליעדים נוספים

הפוסט ביקור בממלכת בהוטן הופיע ראשון במסע אחר

1. החומה הגדולה
אורך החומה הסינית הגדולה כ-6,700 ק"מ והיא נבנתה במשך יותר מ-2,000 שנים במקטעים שונים, כשהאחרון שבהם נבנה בזמן שושלת מינג (לאחר 1368). בנית החומה החלה בשל הרצון להגן על סין מצפון, והקיסר צ'ין (Qin), שאיחד את סין, חיבר את המקטעים השונים לכדי חומה אחת בזמן שלטונו (221-207 לפנה"ס). מבייג'ינג ניתן להגיע בקלות לחלק המפורסם ביותר בחומה שנקרא בדלינג (BaDaLing), אולם יש מקומות נוספים, מתויירים פחות. ניתן לעשות מסלולי הליכה על החומה.

החומה הגדולה של סין | צילומים: שאטרסטוק

2. העיר האסורה בבייג'ינג
העיר היתה אסורה לכניסה למי שאינם ממשפחת המלוכה או שלא באו בתפקיד או עניין פורמאלי. היא נבנתה בבייג'ינג בתחילת המאה ה-15 ושימשה את שושלות מינג (Ming) וצ'ינג (Qing). בעיר, הבנויה אולמות-אולמות, קיבלו הקיסרים את פניות העם וניהלו את השלטון. לעיר האסורה ארבעה שערים והיא מוקפת חומה וחפיר מלא מים. רוב המבנים כיום משוחזרים, או חדשים יחסית (המאה ה-18 ואילך) בגלל שרפות רבות שהיו במקום. אפשר לשכור במקום מדריך שמע, המותאם למסלול שמתחיל מן השער הדרומי ומסתיים בשער הצפוני.

העיר האסורה בבייג'ין

3. חיילי הטרקוטה בשיאן

חיילי הטרקוטה בשיאן | צילום: DnDavis / Shutterstock.com

4. ארמון הקיץ בבייג'ינג

ארמון הקיץ בבייג'ין

5. ארמון הפוטאלה בלהסה

ארמון הפןטאלה בלהסה

6. טיילת הבונד בשנחאי

הטיילת המשתרעת לאורך הנהר בעיר שנחאי מספקת למטייל בה תחושה של עבר ועתיד גם יחד. מצדה האחד מבני עסקים ששימשו את הזרים הרבים ששכנו בעיר לאחר מלחמות האופיום, כאשר נפתחו הנמלים בסין לאניות שהגיעו מן המערב, ועבורם היה הבונד מעין וול-סטריט, מרכז למסחר. מנגד, המבנה הבולט בקו הרקיע הוא מגדל הטלוויזיה של שנחאי ולצדו מבנים נוספים בעיצוב מודרני. כיום ניתן לעבור לצדו השני של הנהר ברכב באמצעות מנהרות, וכן באמצעות חשמלית קטנה, ושווה לעשות זאת בשביל הנוף הנשקף מראש מגדל הטלוויזיה, והאקווריום הגדול שנמצאים בצד השני.

טיילת הבונד בשנחאי

7. אזור גווילין

נופי הקארסט של גווילין

8. שמורת ג'יודז'אי גואו (JiuZhaiGou)

שמורת גיוזאיגואו בסצ'ואן

9. ההרים הקדושים

מנזר באמי שאן

הפוסט סין – עשרת הגדולים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט בגאן, בורמה – ארץ המקדשים היפים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט נפאל – אנשי השרפה הופיע ראשון במסע אחר