מידע וטיולים בהרי ירושלים כאן

המרכז הקולינרי ביד השמונה

קפיצה של רבע שעה מירושלים או חצי שעה מתל אביב להרי ירושלים, והגעתם לגן עדן בשם יד השמונה – מושב המאוכלס בתושבים נוצרים ויהודים משיחיים, ברובם פינים, המתהדר כבר שנים רבות באירוח הכפרי שלו – מלון לוגוס ובו שוכן המרכז הקולינרי של לואיזה.

המרכז הקולינרי מתפרס על מספר תחומי הסעדה: ארוחות המלון, ארוחות בראנץ' (הידועות בכל האזור), אירועים חגיגיים, שירותי קייטרינג וטייק אוויי (בקרוב), וגולת הכותרת של אביב וקיץ 2024 – חופשת "טעם מקומי".

נוף מיד השמונה. צילום באדיבות לואיזה

ארוחת שף ממשק חביביאן

פתחנו בארוחת הערב של שף נדב מלין שהיתה הפעם על טהרת הירקות של משק חביביאן. כעשרים איש ואישה צבעוניים ומעניינים כמו האוכל עצמו התכנסו באווירה ירושלמית אינטימית לאפריטיף וגבינות משובחות ממחלבת בארי ברחבה החיצונית. בין הסועדים היו איש העסקים סמואל סמגד'ה ובת זוגו, הבעלים החביבים של סוכנות הנסיעות שר-אל, המתמחה בתיירות צליינית, ועטרה קניגסברג, עורכת דין ופעילה חברתית פמיניסטית, שהגיעה עם משפחתה המקסימה.

כשהחושך ירד נכנסנו לחדר האירוח והתקבלנו בחגיגיות על ידי הצוות המקצועי והחייכן, ומשם והלאה נחתו על צלחותינו ועל לשוננו, לקולות תשואות ומחיאות כפיים, מגוון מנות וטעמים משכרי חושים, שלוו ביינות שהותאמו למנות. בין השאר זללנו סלק שלם "מהשורש לעלה" שממנו הוכנו סשימי סלק מושחר, עלי סלק פריכים, גבעולי סלק מוחמצים, קרקר טף וסלק, פורל מהדן כבוש בסלק וקוקטייל קמבוצ'ה סלק. טעמנו גספאצ'ו חמציצים נדיר בטעמו, לחמים משובחים, שורש סלרי צלוי, אומצת חציל במיסו ועוד. גולת הכותרת, שעוררה קריאות התפעלות רמות וכמובן צילומים אינספור היתה "העונה כתמונה" – צלחת בצורת תמונה, או שמא תמונה בצורת צלחת, שעליה הונחו ביד אומן ירקות, שורשים, פקעות, גבעולים, עלים, פרחים ונבטים שיצרו ביחד קומפוזיציה של ציור אביבי מושלם לעין ולחיך. קינחנו עם בצק קרואסון עם מרנג וקרם ליים אגדי, עוגת סולת קלמנטינה וגלידת יוגורט משובחת מוואדי עתיר עם לימון כבוש.

ארוחת הערב של שף נדב מלין היתה הפעם על טהרת הירקות של משק חביביאן

גולת הכותרת, שעוררה קריאות התפעלות רמות וכמובן צילומים אינספור היתה "העונה כתמונה" – צלחת בצורת תמונה, או שמא תמונה בצורת צלחת

בראנץ' מגוון אצל לואיזה

בבוקר שוב נפגשנו, אחרי ליל לינה במלון, לבראנץ' עשיר ומגוון – ארוחה צבעונית, מזינה וטעימה המתקיימת במסעדה באולם רחב הידיים המשקיף על הנוף הירוק מסביב. האוכל כאן הוא חגיגה לעיניים ולחיך, ורובו הום-מייד ומבוסס על תבואת היצרנים שמסביב.

קרקר טף, לחמים עשירים, סלטים ערבים לחיך מהירקות של משק חביביאן, חמאה מותססת וחמאת שום שחור, גבינות מבארי, לאבנה עם יוגורט מוואדי עתיר, פורל מעושן מנחל דן, טחינה מאל יסמין מאבו גוש, ביצי חופש ממשק כרמלים, מטבלים על בסיס שמן זית, קיש בטטות ומלפפונים מוחמצים בתסיסה טבעית הם רק חלק ממה שמגישים כאן, בתצוגה צבעונית וטעימה עד מאוד.

את האוכל מלווה שתייה מגוונת: קמבוצ'ה היביסקוס ביתית, סיידרים של המתססה בנטף, יינות ממיטב היקבים בהרי יהודה ועמק האלה, חליטות תה נפלאות של SHALVATEA וקפה משובח מהפולים של אגרו קפה בעמק האלה. ומי שהיה לו מקום בבטן אחרי כל זה (למדנו להגיע עם מכנסיים רפויים ללא כפתורים) קינח עם טארט הדבש המעולה מדבש נטף ועוד שלל מנות אחרונות נפלאות המוכנות במקום על ידי הקונדיטור.

בראנץ' עשיר ומגוון – ארוחה צבעונית, מזינה וטעימה המתקיימת במסעדה באולם רחב הידיים המשקיף על הנוף הירוק מסביב

האוכל כאן הוא חגיגה לעיניים ולחיך, ורובו הום-מייד ומבוסס על תבואת היצרנים שמסביב. צילום באדיבות לואיזה

צילום באדיבות לואיזה

סיור קולינרי אצל יצרנים מקומיים

הסיור הקולינרי, החלק השלישי בחוויה, מתקיים בימי חמישי בבוקר מיד אחרי הבראנץ' בהרי יהודה ובעמק האלה בהובלת שפית עדי מוטיל, המתמחה בבישול טבעי. הסיור עובר במשקים של יצרנים מקומיים איכותיים בסביבת המרכז הקולינרי ומספר את סיפורם. בסיור טועמים את מרכולתם, לומדים על הכנת התוצרת, הערכים המובילים את המשקים, הקשיים והאתגרים העומדים בפניהם וכיצד מתמודדים אתם. הוא מלווה כמובן בטעימות וכן בשיח עם השפים נדב מלין ועדי מוטיל על קהילה, קיימות ומקומיות.

את המרכז הקולינרי של לואיזה מנהלת ענת לב ארי, שפית ידועה מאזור הרי ירושלים, שבבעלותה, יחד עם עמית כהן ובנה, שף נדב מלין, הקייטרינג המצוין של לואיזה, שנדד מאז שהוקם לפני כ-25 שנים בין בית זית לאבו גוש והגיע למלון לוגוס לפני כ 3 שנים.

המרכז הקולינרי של לואיזה רב גוני ומקורי ומתבסס על עקרונות תנועת הסלואו פוד (מזון איטי) העולמית, הדוגלת בצרכנות מוסרית וייצור סביבת מזון טבעית ובריאה, אותה הקים מחדש בארץ שף נדב מלין.

המטבח המקומי המשפחתי של לואיזה חרט על דגלו לקדם את התוצרת הקולינרית המקומית העונתית, תוך פיתוח ושמירה על קשר הדוק עם היצרנים המקומיים מהם נרכשים רוב חומרי הגלם של המטבח. כך נוצרת כלכלה שיתופית המבוססת על סחר ברטר ומערכת יחסי אמון קרובה בין העסקים המקומיים במטה יהודה בעיקר (אבל לא רק) לבין המרכז הקולינרי המשתמש בתוצרתם ומהווה צומת לאזור כולו.

בין היצרנים המקומיים שהמרכז עובד אתם ניתן למצוא את משק חביביאן, יקב קסטל, דבש נטף, יקב פלם, מזקקת הולנדר, גבינות ממחלבת בארי, טחינה יסמין מאבו גוש, מתססת נטף, מבשלת הבירה HATCH, חליטות התה SHALVATEA של יערן מבית זית ומוצרי חלב מפרויקט ואדי עתיר המשלב עבודה של בדואים ויהודים לקידום חקלאות בת קיימא.

שף נדב מלין, שלמד באוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה במחוז פיימונטה בצפון איטליה ובמרכז הקולינרי הבסקי בסן סבסטיאן בספרד, ביחד עם שותפיו, עובדים על התפריטים המיוחדים, הנשענים על התוצרת המקומית, שמוקדשים להם זמן ומחשבה רבים.

צילום באדיבות לואיזה

משק חביביאן. צילום באדיבות לואיזה

צילום: אסף קרלה

צילום: אסף קרלה

מידע ומחירים:

את החופשה הקולינרית המשובחת ניתן לקחת במלואה (ארוחת שף ברביעי, בראנ'ץ בחמישי בבוקר ואחריו סיור) או רק חלק ממנה, וכל שילוב בין רכיביה.
מומלץ מאוד לחובבי קולינריה, שקט וניתוק מהיומיום. חוויה מעולה ובלתי נשכחת.
כתובת מרכזית לכינוס: מלון לוגוס יד השמונה
החופשה הקולינרית, טעם מקומי:
בסוף השבוע האחרון של כל חודש (ימי רביעי וחמישי),
שעות וימי הבראנץ' הכללי:
בכל ימי חמישי ושישי בין השעות 10:00-14:00
תחילת הבראנץ' הכולל סיור:
יום חמישי ב 9:00 בבוקר
תחילת ואורך הסיור
9:30 בבוקר, ל5-6 שעות
מתאים ל:
קבוצות פרטיות וסגורות של 8-30 משתתפים.ות בתיאום מראש.
קבוצות של עד 25 משתתפים בסיורים פתוחים שיפורסמו מראש
לא מתאים לילדים, אין הליכה מרובה וכל נקודה מקורה או בחלל ממוזג .

הוראות הגעה

לכל נקודה נגיע ברכבים פרטיים או באוטובוס/מיניבוס בתוספת תשלום ובתיאום מראש.

מחירים

חופשה קולינרית מלאה, הכוללת ארוחה + לינה + בראנץ' + סיור – 1840 ש"ח לזוג

סיור + בראנץ' – 350 ₪ (כולל יין)

בראנץ' בלבד (כשרות של רבנות מטה יהודה) – 125 ₪ לאדם.

טלפון להזמנת מקום לבראנץ': 02-5942000 (יש להזמין מקום מראש)

טלפון לאירועים וחבילת הנופש: 02-5337120

* הארוחות הבאות יוקדשו לדגים מקומיים, גבינות מקומיות ובשרים ממרעה גולן ומקנה דקל בשילוב בירות ממבשלת HATCH.

———
הכותבת היתה אורחת של לואיזה

הפוסט טעם מקומי – חופשה קולינרית בהרי ירושלים הופיע ראשון במסע אחר

כאן תצטרכו להיצמד לדופן של גשר צר כשפרות ישתרעו במרחב. קופי רזוס יעוטו על כל מה שתחזיקו ביד או יונח עליכם על הגוף. תפגשו כלבים עם "טיקות" על המצח ושרשראות פרחים על צווארם ותוכלו להאזין לחיזוי העתיד שלכם, על ידי הסאדואים – "הבאבות הכתומים".

במקום זה שעלול להראות לעין מערבית כמעט מטורלל, בחרתי לפתוח את ההדרכות שלי בנפאל. ככה, סוג של טבילת אש. "על החיים ועל המוות", תרתי משמע.

אלא שכאן המוות, הוא לא סוף פסוק. להפך, הוא הזדמנות חדשה, אפילו סוג של לידה. הנשמה תעבור מהגוף המת לגוף אחר ותשאף לגלגול גבוה יותר.

אתר שריפת הגופות, קרוב לשדה התעופה. מרחק נסיעה של כעשר דקות. הוא שוכן לצד נהר בגמאנטי, הזורם בקטמנדו, בירת נפאל וממשיך לזרום אל הגנגס, הנהר הקדוש בהודו. הוא הוכרז כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. האתר משופע במקדשים עם תבליטים יפהפיים המוקדשים לשיווה, אחד משלושת האלים המרכזיים בהינדואיזם ומי שאחראי על המוות, על הרס ובריאת העולם מחדש.

כאן ניתן לפגוש את המנעד של מערכת הקסטות (המעמדות החברתיים) המרבדת את החברה ההינדית בצורה אכזרית. בקצה האחד שלה, הטמאים – המעמד הנמוך ביותר, האחראי כאן על טאטו עפר הגופות אל הנהר ולצידם הברהמינים העומדים בראש הפירמידה החברתית ומנהלים כאן את הטקסים.

כאן ניתן לפגוש את המנעד של מערכת הקסטות (המעמדות החברתיים) המרבדת את החברה ההינדית בצורה אכזרית

טקסי מוות

אם נבחן את הקווים המשותפים בטקסי המוות בקרב תרבויות שונות בעולם, יהיה מעניין לגלות שטקסי המוות, נשענים על אחד מארבעת היסודות: אש, אדמה, רוח ומים. כל חברה וכל תרבות ברחבי העולם, בחרה לאמץ לעצמה אחד או יותר מתוך ארבעת היסודות הללו ובנתה סביבם טקסי פרידה.

בעוד אנחנו ומרבית מדינות המערב, מבססים את טקסי המוות על יסוד האדמה והנפטר מובא לקבורה בקרקע, בנפאל ובהודו מקדשים את יסודות האש והמים. שני האלמנטים האלו שלובים בטקסי הפרידה מהמת. תחילה יטהרו את הגופה באמצעות טבילה ורחיצה שלה בנהר הקדוש. אח"כ יעטפו אותה בתכריכים לבנים ויניחו אותה לשריפה על גבי המזבח. את העפר ישובו לפזר בנהר, בסיום הטקס. המשפחה תלווה את הטקס הארוך הזה שיכול להימשך שעות ארוכות תחת גשמי מונסונים סיזיפיים או תחת חום כבד.

הטיבטים בדומה למנהג הזרתוסטרים בפרס בעבר, מבססים את טקסי המוות על יסוד – האוויר. "קבורת שמיים". על פי מנהג זה, גופה אנושית מפורקת לחלקים קטנים ומושארת על הר. הכהן מבתר את הגופה ומפריד בין הבשר לעצמות. שם בראש ההר, הגופה נאכלת על ידי חיות, ובעיקר על ידי עופות דורסים, לרוב נשרים. בטיבטית שמו של המנהג הוא "ג'האטור", שפירושה: "נתינת צדקה לעופות". בחלקים רבים של טיבט האדמה קשה מאוד ואינה מאפשרת לכרות קבר. לאורך רב השנה האדמה מכוסה בשכבת שלג עבה ועצים וחומרי בעירה נדירים ויקרים בטיבט, ולכן קבורת השמים פרקטית יותר.

העיסוק במוות מעורר בנו אימה, בעוד שבתרבויות המזרח ובבודהיזם הטיבטי, החיים והמוות נותנים יד ומדלגים יחד לאורך כל הדרך. בבהוטן, מצופה מאדם לחשוב על המוות חמש פעמים ביום.  עבורם פעולה זו, מסייעת לטפל בחרדה ממנה סובלים לטענתם האנשים במערב. התעלמות מהאמת המהותית הזו כרוכה במחיר פסיכולוגי כבד. קבלה של המוות באופן פרדוכסלי יכולה להביא לנפש הקלה גדולה. קבלה זו מאפשרת לאדם לחיות את הרגע, להעריך את ה"כאן והעכשיו" ואת מה שעלול היה להחוות כברור מאליו.

שביל ארוך מוביל מחניית הטוקטוקים לפשופאטינט. דוכנים עם חפצי אומנות ודת, בגדים ותכשיטים – ממתיקים בתאווה ארצית, את המפגש הקשוח שעתיד להתרחש בסופו.

קופים מגיחים אל השביל ובאבות בגלימה כתומה וראסטות ארוכות חולפים על פנינו. הנהר מתגלה בפיתול ועמו עשן מתמר. עמדות של מזבחים קטנים, גרמי מדרגות והמולה אנושית שותקת מתחילים להופיע מעברו האחר של השביל. השקט מופר ביללות של יגון וקינה נשית. הידיעה שהנפש נולדת ברגע זה ממש בגוף אחר, לא מקלה על כאב הפרידה מהיקרים שלהם בגלגול הנוכחי.

בפשופאטינט ידאגו לשרוף את גופת המת עוד באותו היום (בתנאי שהוא מעל לגיל שנה), על מנת לא לייצר קיטוע ברצף גלגול הנשמות.

על מזבחות, בצדו האחד של הגשר שורפים את גופות פשוטי העם ומצידו האחר את העשירים או בעלי הקסטות הגבוהות.

גברי המשפחה האבלים, מגלחים את שיער הראש ומשאירים ציצית שיער קטנה בחלק האחורי של הקרחת. הם לובשים בגדים לבנים המסמלים טוהר עבור הטקס.

שביל ארוך מוביל מחניית הטוקטוקים לפשופאטינט

קופים מגיחים אל השביל ובאבות בגלימה כתומה וראסטות ארוכות חולפים על פנינו. הנהר מתגלה בפיתול ועמו עשן מתמר

גברי המשפחה האבלים, מגלחים את שיער הראש ומשאירים ציצית שיער קטנה בחלק האחורי של הקרחת. הם לובשים בגדים לבנים המסמלים טוהר עבור הטקס.

תפיסת העולם כלפי היחס שבין החיים למוות

אלו יכולנו לאסוף את אוכלוסיית העולם כולו (8 מיליארד בני אדם), על פסיפס הדתות והפילוסופיות השונות והמגוונות שבה ואלו יכולנו לשאול אותם על תפיסת העולם שלהם לגבי היחס שבין החיים למוות, היינו מגלים כי הקולאז' הזה, נשען למעשה על שלוש גישות מרכזיות.

גישה אחת היא הגישה החומרית-המטריאליסטית, האומרת שמה שקיים זה רק החומר ושאין שום דבר מעבר לו. נשמה ומיסטיקה הן בגדר שטויות ואלוהים הוא חבר דמיוני בלבד. מוצאים את השורשים של גישה זו במצרים העתיקה והיא מקבלת דחיפה גדולה קדימה בתקופת ההתפתחות של המדע, דרכו אנו מקבלים כיום תשובות לשאלות שפעם רק דרך כח עליון יכולנו להסביר אותן. תופעות הטבע הוסברו באמצעות מעשה האלים (ברקים נוצרו על ידי זאוס, גלי צונאמי על ידי פוסידון  ובמזרח אסונות טבע היו תוצר של שדים ורוחות רעות). העולם המערבי עובר לגישה זו יותר ויותר, קיימת הפרדה בין דת למדינה ואנשים הופכים לחילוניים.

הגישה השנייה מאפיינת את הדתות המונותאיסטיות. דתות האומרות שאנחנו לא רק גוף וחומר ושיש בנו גם נשמה. לפיהן, הנשמה נכנסת לגוף הגשמי שלנו (לעובר) מתקיימת בתוכנו ולאחר שנמות, תעבור הנשמה לגן עדן או לגיהינום בהתאם למעשים הטובים או הרעים שעשינו בחיים האלה. זו תפיסה רוחנית לפיה הנשמה באה להתנסות אחת בלבד בעולם הזה וההתנסות תיקבע לנצח נצחים לאן הנשמה תגיע בעולם הבא. גם אם היה זה תינוק שמת בגיל שלושה חודשים, זו היתה ההזדמנות היחידה של הנשמה שלו להיות בעולם הזה.

הגישה השלישית היא הגישה שמשותפת לבודהיזם ולהינדו מהמזרח ובמערב היא משותפת לזרמים המיסטיים המלווים את הדתות המונותאיסטיות: ביהדות – הקבלה, בנצרות – הזרמים הגונוסטיים ובאסלאם – הזרם הסופי. במערב הידע היה כמוס ושייך תמיד לאותם מתי מעט שהחזיקו בידע של "התורה הפנימית", באותו צופן סודי שלא היה נגיש לנחלת הכלל אשר נאחז בפשט של התורה החיצונית.

ידע זה זהה בתפיסת הבסיס שלו לאותו ידע המשותף והגלוי לאנשי המזרח, לפיו הנשמה נכנסת לגוף לא להתנסות חד פעמית בלבד, אלא היא חוזרת שוב ושוב – בתהליך שאנו מכנים "גלגול נשמות" או כפי שמכונה במזרח כ-"סמסרה".

מדוע הנשמה חוזרת שוב ושוב? בקבלה יאמרו שכדי ללמוד את השיעורים שלה וכדי לתקן את מה שהיא צריכה לתקן כי קלקלה בחיים הקודמים. במזרח יאמרו שהנשמה צריכה לנקות את הקרמה שלה, לאחר שהיא צברה קרמה שלילית. לאחר שהנשמה תסיים לנקות את הקארמה ולתקן את התיקונים, היא לא תצטרך להתגלגל יותר ותוכל להישאר לנצח בעולם הרוח. החיים נתפסים כמסע התפתחותי-רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. תפיסה זו של המיסטיקה במערב ותפיסת הרוח במזרח, היא אותה התפיסה וכיום במסגרת העידן החדש והודות לידע שניפתח במערב, ניתן לעשות את ההשוואות האלה.

בפשופאטינט ידאגו לשרוף את גופת המת עוד באותו היום (בתנאי שהוא מעל לגיל שנה), על מנת לא לייצר קיטוע ברצף גלגול הנשמות.

הסאדואים – הבאבות הכתומים

בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות טראסות האבן לצד הנהר בפשופאטינט בסאדואים – חסידי האל. מאמינים הינדים, אשר בחרו לפרוש מהסדר החברתי לטובת תרגול מדיטציה ושיטות שונות של סיגוף עצמי .

הם נאספים במטרה להעריץ את שיווה בחגו העיקרי – שיוואראטרי. השתתפותם כוללת לעתים מעשים קשים של סיגוף עצמי, הליכה על גחלים, אכילה מגולגולת של מת ובעבר אפילו הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין. מטרת הסיגופים מכוונת להמחיש את הדבקות באל ואת חוסר העניין בתענוגות הגוף. הסאדו אמאר בהראטי למשל, יושב בהודו עם יד מורמת מזה למעלה משלושה עשורים ומאמין שכך יקדם את השלום העולמי.

חלק מהסאדואים יושבים בפשופאטינט באורח קבע גם בשאר חלקי השנה וזוכים להערצה מצד עולי הרגל המאמינים בכוחם. מתייחסים אליהם כאל שלוחה של שיווה. מאכילים אותם, נותנים להם כסף ומבקשים מהם לתווך בינם לבין האל.

אנשים אלה בחרו מרצון לוותר על חיי הרכוש והחומר בשביל מציאת אמת פנימית גבוהה יותר. חלקם כבר בעלי משפחות, מקום עבודה וקהילה. מורים לשעבר, אנשי עסקים לשעבר, משכילים שהחליטו ביום בהיר אחד, לפתוח בחיים אחרים (השלב הרביעי בחיים לפי תורת ההינדואיזם). הם יצעדו יחפים כשברשותם מים ושמיכה בלבד ויחיו חיים של צניעות.

אדם הרוצה להפוך לסאדו צריך לחפש תחילה גורו, אשר יחליט אם האדם זכאי וראוי להפוך לסאדו. ומה באשר לנשים? האם גם הן יכולות לבחור להיות סאדו?

סאדוס נקבה קיים בכתות רבות. מדובר לרב באלמנות. לאישה הודית, פרישה מהעולם, היא צעד מרחיק לכת. החברה ההודית המסורתית מגוננת על נשיה, עוטפת אותן בסארי, מכפיפה אותן לאביהן, אחר כך לבעליהן ולבסוף לבנן בכורן. ובכל זאת נמצאות האמיצות שמעזות להשתחרר מסייגי החברה וללכת בנתיב משלהן.

בשנים האחרונות התפתחה בפשופאטינט תופעה חדשה של "פייק סאדו". אנשים שהחליטו להפוך את האמונה למקצוע רווחי ומחקים את הלבוש והמראה של הסאדואים על מנת לקבל נדבות. הם דורשים כסף עבור צילומים מתיירים. בירנדה, אחד הסאדואים שישב לצד המקדש, אחז את ידי כשחלפתי על פניו והורה לי לשבת. הוא היה גמיש במיוחד והראה לי כיצד הוא מעביר את כף רגלו הימנית מעבר לעורף שלו. הפתעתי אותו בחזרה כשחיקיתי אותו והראיתי לו את כישורי הגמישות שלי משיעורי הבלט. בירנדה התעקש לחזות את העתיד שלי, "נוט פור מאני, ג'אסט פור פרנד". הוא אחז בכף היד שלי, לחץ על קמרונות, מתח קמטים ופסק: "את עובדת קשה מדי. תלמדי את עצמך לנוח!". הוא הפליג אל חיי האהבה שלי ומשפחתיות. רשמתי הכל על פתק וג'אסט פור פרנד, השארתי בידיו כמה עשרות רופי והוא מצמץ שהיה שמח ליותר.

בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות טראסות האבן לצד הנהר בפשופאטינט בסאדואים – חסידי האל

השתתפות הסאדואים כוללת לעתים מעשים קשים של סיגוף עצמי, הליכה על גחלים, אכילה מגולגולת של מת ובעבר אפילו הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין

ספארי של חיות קדושות

לצד הסאדואים ניתן לפגוש בפשופאטינט "ספארי" של חיות קדושות.

הכי מוכרות לנו כקדושות הן הפרות. הפרות הקדושות רובצות כמלכות העולם ופוקקות את מדרכות העוברים ושבים. כיום הם פוסעים לצידן "על ביצים" כבר פחות ביראת כבוד ויותר בתחושה שהן הופכות להיות עול וגורם מטריד.

הפרה היא הסמל לאדמה ולאמא. כל המוצרים שההודים והנפאלים מקבלים מהפרה, נחשבים בעיניהם לצרכים שהאם נותנת לתינוק שלה וזו סיבה טובה להפוך אותה לקדושה. הפרה נחשבת לאם כל האלים. על פי האמונה ההינדית, בגוף הפרה ישנם 330 מיליון אלים ואלות.

בשנים האחרונות יותר ויותר תושבים לא רוצים שהפרה תזדקן ותמות בחצר ביתם ותפיל עליהם קללה. הם משחררים לחופשי את הפרות הזקנות שאינן נותנות חלב. הפרות משוטטות ברחובות הערים, מלכלכות וגורמות לתאונות ונזקים. משום כך נבנים בשנים האחרונות "בתי אבות" לפרות קדושות וזקנות והן מטופלות שם בכבוד עד ליום מותן.

תופעה חדשה המתרחשת סביב הפרות הקדושות, היא חטיפה שלהן מהרחוב, מכירה שלהן לתעשיית הבשר והעור. התופעה הזו נפוצה בעיקר בדלהי, בירת הודו. עם רדת החשיכה, מתמלאים הרחובות האפלים של הבירה בכנופיות החוטפות פרות לתוך משאיות. ארבעים אלף הפרות המשוטטות בעיר הן מטרה קלה לגנבים, שתופסים ומוכרים אותן לבתי מטבחיים בכפרים הסובבים את העיר. בשר הבקר נצרך בכמויות גדולות על ידי המוסלמים ובני קסטת הטמאים, הנחשבים לאוכלוסיות שוליים.

חיות קדושות נוספות שתפגשו בפשופאטינט בנפאל הן הקופים. הנומן, אל הקוף הוא אחד האלים האהובים ביותר בהינדואיזם והפסל שלו מופיע במקדשים רבים. הוא נחשב לאמיץ ומסור ויש לו כוח סופר על כזה. במיתוסים מקומיים רבים הוא מסוגל לשנות צורה על פי רצונו, לנתר באוויר למרחקים עצומים, לדלג מעל אוקיינוס שלם, להזיז הרים ולהביס צבא שלם לבד.

הקופים שתראו כאן הם מסוג מקוק רזוס ולכולנו צריכה להיות הכרת תודה גדולה כלפי התרומה העצומה שלהם בהבנת נפש האדם.

בתחילת דרכה טענה הפסיכואנליזה שמה שחשוב בהתפתחות הנפשית התקינה של התינוק, הוא סיפוק הצרכים הבסיסיים שלו על ידי האם. הניסוי שערך הארלו בסוף שנות החמישים, הרחיב והעמיק את ההבנה סביב תפקיד האם וצרכי התינוק. הארלו העביר תינוקות של קופי רזוס לכלוב לגידול על ידי שתי "אמהות פונדקאיות". אחת הפונדקאיות היתה עשויה תיל עם בקבוק חלב מתוק צמוד והשנייה היתה עשויה מבד רך אך ללא מזון. הארלו הופתע שהתינוקות העדיפו לבלות זמן רב יותר עם אם הבד מאשר עם אם התיל ובקבוק החלב ובכך הוכיח שלאהבה ולמגע יש תפקיד לא פחות חשוב מההזנה בהתפתחות התינוק.

מפתיע לפגוש כאן בעל חיים קדוש נוסף – הכלבים. הכלבים נחשבים בנפאל לשומרי שער החיים בגלגול שלאחר המוות. הם השליחים של "יאמה" שליט ושופט המתים ובחג הדיוואלי מוקדש להם יום שלם, היום השני של החג. ביום זה, לא תאמינו, מקשטים את צוואר הכלבים בשרשראות של פרחים כתומים וצובעים את המצח שלהם בטיקה.

הפרה היא הסמל לאדמה ולאמא. כל המוצרים שההודים והנפאלים מקבלים מהפרה, נחשבים בעיניהם לצרכים שהאם נותנת לתינוק שלה וזו סיבה טובה להפוך אותה לקדושה

הנומן, אל הקוף הוא אחד האלים האהובים ביותר בהינדואיזם והפסל שלו מופיע במקדשים רבים. הוא נחשב לאמיץ ומסור ויש לו כוח סופר על כזה. במיתוסים מקומיים רבים הוא מסוגל לשנות צורה על פי רצונו

———-

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט פשופאטינט – הגבול הדק שבין החיים למוות הופיע ראשון במסע אחר

בני אדם לדורותיהם אהבו לחיות בהר ובחוף הכרמל. המקום הציע להם שפע מכל טוב. אקלים ים תיכוני נוח, מערות טבעיות למגורים, אדמה פוריה וגשם רב שהניבו צמחי מאכל, פירות ופטריות, יערות שהזינו את האש, הים קרוב ויש בו דגים ושאר מתנות ים. ביצות השתרעו בין ההר לים עם חיות בר שהעשירו את מזונם בחלבון מן החי.

הקרוואן עצר מנדוד והתחבר למים וחשמל. חמים ונעים בו כשהגשם מתדפק על הגג, והקומקום רותח על הכיריים

חורף גשום סוער ומרגיע עובר על הכרמל. שיטפון בנחל אורן ליד חניון האגם

אני מתגורר וחי עם קהילת יער הפיות, עמוס שירה יניב גלי ים אריקה ועוברי אורח

אדמה פוריה וגשם רב שהניבו צמחי מאכל, פירות ופטריות

אני מרגיש פה בבית, על רקע קומפוזיציה של אחו ירוק, אודם כלניות, ורוד רקפות

סחלב פרפרני – מריחות צבע של פרחים לבנים סגולים וצהובים שאני מכיר מאז ומעולם

"אנחנו יודעים שנוצר קשר בין שני מיני האדם האלו" משתפת אותי מינה "מחקרי ד.נ.א. הראו שרוב אוכלוסיית העולם למעט האפריקאים, נושאים שניים עד שלושה אחוזים של גנום ניאנדרטלי, כך שהתקיימו קשרי מין בין האדם הנבון לניאנדרטלי. אין לנו אפשרות לדעת אם הקשרים נעשו באהבה ומאז הם חיו יחדיו באושר, או בכוח. מה שאנו כן יודעים הוא שהאדם הניאנדרטלי נדחק מאירופה אל שוליה הדרום מערביים, ייתכן שעל ידי אבותינו ה'נבונים'. סימני החיים האחרונים התקבלו מהם לפני כעשרים וחמש אלף שנים באזורי דרום פורטוגל וגיברלטר. אחר כך הוא נכחד מן העולם, למעט הגנים הניאנדרטלים שממשיכים לפעול בגופנו וכנראה תרמו ליכולתם של אבותינו להסתגל לתנאי האקלים של הסביבה האירופית".

בארבעת מערות הנחל יחדיו נמצאו רצף של למעלה מחצי מיליון שנות התיישבות ופעילות פרהיסטורית. אין לזה אח ורע בעולם כולו בגלל רצף השינויים בתרבות, בחברה, באורחות החיים, בתנאי הסביבה, באקלים ובטיפוסי האדם. החתך העמוק והמרשים ביותר נחשף במערת התנור

דורותי גארוד היתה ארכיאולוגית בריטית רבת רושם שהקדישה את חייה לחקר האדם הקדמון. היא הוזעקה אל נחל המערות ולקחה את שרביט ניהול החפירה מידיו של למברט שחזר אל האלמוניות והמטבעות. גארוד חפרה שלוש מערות במקביל, חשפה ממצאים פרהיסטוריים רבים מתקופת האבן הקדומה (פליאולית תחתון) ועד התרבות הנאטופית המייצגת את המעבר להתיישבות קבע ולעיסוק בחקלאות. במערת התנור (טאבון בערבית) היא חשפה שלד של אישה ניאנדרטלית שהיא כינתה אותה The lady of the Tabun. ברבות השנים דבק השם הזה בדורותי החופרת.

גארוד חפרה שלוש מערות במקביל, חשפה ממצאים פרהיסטוריים רבים מתקופת האבן הקדומה (פליאולית תחתון) ועד התרבות הנאטופית המייצגת את המעבר להתיישבות קבע ולעיסוק בחקלאות (Collection: Pitt Rivers Museum University of Oxford)

דורותי גארוד (במרכז) היתה ארכיאולוגית בריטית רבת רושם שהקדישה את חייה לחקר האדם הקדמון. היא הוזעקה אל נחל המערות ולקחה את שרביט ניהול החפירה מידיו של למברט (Collection: Pitt Rivers Museum University of Oxford)

חוקר מטבעות צעיר בשם צ'ארלס למברט נשלח לנחל המערות לבדוק אם יש למקום חשיבות כלשהי לפני שהופכים אותו למחצבה. למברט מצא בפתח מערת הנחל שרידים רבים ובהם ידית מגל מעצם בת 14 אלף שנים לערך, מגולפת ביד אמן בדמות של צבי. למברט מצא את חפץ האמנות העתיק ביותר בלבנט. הוא צעד לעתלית, שלח מברק לבוס בירושלים וכך נעצרה התוכנית למחצבה (אוסף רשות העתיקות צילום @ מוזיאון ישראל ירושלים, פ.א. פראזיני)

מינה המשיכה יחד עם שותפיה לחפור במערות נוספות בכרמל. במשך עשר עונות חפרה מינה את מערת מיסליה, מערה גדולה במצוק הכרמל הפונה אל הים התיכון בין נחל ספונים ונחל מגדים. חבורות של האדם הנבון התגוררו בה במשך מאה אלף שנים, בתקופת הפליאוליתית התיכונה מלפני 250 אלף ועד 150 אלף שנים. החופרים גילו בה ממצא ייחודי, חלק מעצם לסת ומספר שיניים של 'הומו ספיאנס' הקדום ביותר מחוץ לאפריקה בן כ- 185 אלף שנים. "הם אכלו כל מה שזז" מספרת מינה "מצאנו שפע של עצמות, בעיקר יחמורים, אייל אדום, צבאים ושור הבר. כמו כן גילינו ביצי יענים, שריוני צבים, קשקשי קמטנים ועצמות חולדים. על חלק מהעצמות הללו מצאנו סימני חיתוך וציד. היה פה אתר בסיס עם שרידי מדורות שהתגוררו בו במשך תקופות ארוכות ומכאן הגיע עושר ממצא כלי הצור. בדקנו ומיינו כשישים אלף פריטי צור. הסתתים היכו באבן במיומנות רבה ויצרו כלי עבודה. אתה יכול לשמוע צור טוב, יש לו צליל מתכתי נעים" מינה הקישה על כלי צור והאזינה לו כמו נגן המכוון את הצ'לו.

מינה המשיכה יחד עם שותפיה לחפור במערות נוספות בכרמל. במשך עשר עונות חפרה מינה את מערת מיסליה, מערה גדולה במצוק הכרמל הפונה אל הים התיכון בין נחל ספונים ונחל מגדים

החופרים גילו במערת מיסליה ממצא ייחודי, חלק מעצם לסת ומספר שיניים של 'הומו ספיאנס' הקדום ביותר מחוץ לאפריקה בן כ-185 אלף שנים (צילום: באדיבות פרופסור ישראל הרשקוביץ אוניברסיטת תל אביב)

"הם אכלו כל מה שזז" מספרת מינה "מצאנו שפע של עצמות, בעיקר יחמורים" (צולם בחי-בר כרמל)

"אם הכל היה כל כך טוב, למה המערה ננטשה כבר לפני 150 אלף שנים?" אני מקשה. "גג המערה התמוטט והם הבינו שאין להם יותר מה לחפש בה, והם עזבו. אני תמיד אומרת שהאדם הקדמון היה קדמון אבל לא אידיוט" עונה לי מינה בהומור האופייני לה.

בהתחלה השתמשו באבני יד, אבנים גדולות שנאחזות בכף יד, מסותתות באופן גס ושימשו לכל מטרה, לשבור עצמות, לחתוך נתחי בשר, לגרד ולחורר עורות

עם השנים הסתתים פיתחו שיטות עבודה, הכלים עברו התמחות, והם הצליחו לייצר כלי צור יותר עדינים

מערת מיסליה היתה אתר בסיס עם שרידי מדורות שהתגוררו בו במשך תקופות ארוכות ומכאן הגיע עושר ממצא כלי הצור. בדקנו ומיינו כשישים אלף פריטי צור

הם יצרו כלים מפוארים והשתמשו בהם היטב

מינה הזמינה אותי אל ה"צימר" האוניברסיטאי שלה, שלפה שקיות מהחפירות במערת מיסליה והציגה את תוכנן בפני על השולחן "מתקופת האבן התיכונה מצאנו מבחר כלים, סכינים חדות לחיתוך, ראשי חניתות, מקרצפים לעיבוד צמחים ולניקוי עורות משרידי בשר

רשות הטבע והגנים ארחו אותי בביקור בנחל המערות. רחלי גלבוע מנהלת השמורה ערכה איתי סיור בין ארבעת המערות הפרהיסטוריות שנחפרו כאן במשך עשרות שנים, מערות התנור, הגמל, הנחל והגדי. היא סיפרה לי על שלד האישה הניאנדרטלית שהתגלה במערת התנור, ועל תואר הכבוד העובר בירושה The lady of the Tabun.

מערת הגמל – כל תקופה באתר חשפה טפח של סיפור חיים היסטורי, מי חיו כאן, מה היו כלי העבודה שלהם, איזה מזון אכלו, מתי החלו להשתמש באש, ממתי הקבורות הראשונות, ומתי החלו ליצור אמנות

מערת הגדי – שכבה אחר שכבה נחפרה אדמת המערות, עברה סינון ואיסוף של שרידי אדם, עצמות ושיניים, כלי עבודה, שרידי חיות שניצודו

מערת מיסליה במצוק מגדים מדרום לשפך נחל ספונים ריגשה אותי עקב סיפוריה של מינה. ביקרתי פעמיים במערה. סימני החפירות ניכרים בה. גומחת סלע סגורה בשער ברזל ובתוכה קרשים, דליים ויריעות פח. ברזלי זווית נעוצים באדמה. ריבועי חפירה חצובים במדוייק ובדפנות בולטים נתזי אבן צור וחודים שבורים, עדות לעושר הממצא באתר.

מערת מיסליה במצוק מגדים מדרום לשפך נחל ספונים ריגשה אותי עקב סיפוריה של מינה

מעט צפונה ובמעלה נחל ספונים נמצאת מערת הנטיפים והעטלפים ספונים. בחורפים הגשומים מטפטפים מסדקי הסלע מי מעיינות וממשיכים ליצור נטיפים וזקיפים. יכולתי לדמיין את אבן השתיה שאספה את הטיפות לרווחת תושבי המערה. בעת שביקרתי במערה, החורף הנדיב הצמיח שפע רקפות בפתחה. במערה קיימים שרידים מתקופת האבן הקדומה העליונה הנחפרים גם היום.

במעלה נחל ספונים נמצאת מערת הנטיפים והעטלפים ספונים. בחורפים הגשומים מטפטפים מסדקי הסלע מי מעיינות וממשיכים ליצור נטיפים וזקיפים. יכולתי לדמיין את אבן השתיה שאספה את הטיפות לרווחת תושבי המערה

במערת ספונים קיימים שרידים מתקופת האבן הקדומה העליונה הנחפרים גם היום

מערת אורנית פעורה במצוק גירי המתנשא לראווה בין נחל גלים ויובלו נחל אורנית. מפתחי המערה יש תצפית על נחל גלים ולעבר חוף הכרמל. ממול נובע מעיין קדם השופע, מעיין שכבה עם נקבה חצובה ומליאת מים קרירים וטעימים. לבירינת אולמות המערה, המנהרות והמעברים סיפקו בית ומגן לאדם הקדמון במשך תקופה ארוכה.

מערת אורנית פעורה במצוק גירי

מפתחי המערה יש תצפית על נחל גלים ולעבר חוף הכרמל

מערת אצבע פעורה במצוק הכרמל הצופה אל הים התיכון, על שביל ישראל בין מפער הנחלים בוסתן – אורן לבין עין הוד. יש בה שלושה חדרים ונמצאו בה כלי אבן חרסים ושרידים פרהיסטורים מתקופת האבן הקדומה התיכונה דרך התרבות הנאטופית ועד לתקופת האבן החדשה

מערת כבארה פעורה בתחתית מצוק חוטם הכרמל מול הים, בין דרום זיכרון יעקב ושמורת רמת הנדיב. בעבר היא ישבה לפתח ביצות כבארה ועולם החי העשיר. היום משתרעים בפתח מטעי הפרי של קיבוץ מעגן מיכאל. זוהי הדרומית במערות הכרמל הפרהיסטוריות. גם כאן התגלו שלדי אדם ניאנדרטלים ובהם תינוק בן שבעה חודשים, וגבר שקיבל את השם 'משה' על שם הארכיאולוג שטקליס שגילה את המערה. המחקר בעיצומו וגדר אימתנית סוגרת הרמטית את הכניסה.

מערת כבארה היא הדרומית במערות הכרמל הפרהיסטוריות. גם כאן התגלו שלדי אדם ניאנדרטלים ובהם תינוק בן שבעה חודשים, וגבר שקיבל את השם 'משה' על שם הארכיאולוג שטקליס שגילה את המערה. המחקר בעיצומו וגדר אימתנית סוגרת הרמטית את הכניסה

מערת רקפת – בקצה דרך האספלט המשובשת של אזור היי-טק יוקנעם החניתי את הג'יפ ויצאתי ברגל. כלניות סגולות ולבנות התחלפו באדומות עם הטיפוס הבוצי בגדת העמק והורו לי את הדרך למערת רקפת. בפתח המערה שמחתי לראות סימן אנושי קדום, קבוצת מכתשים חצובים באבן. דמיינתי קבוצת קדמונים עוסקים במלאכה. באחד המכתשים התגלו סימני עמילן דגנים שמעידים אולי על הפקת בירה. קוצי דורבנים וציוצי עטלפים העידו מי הם שוכני המקום כעת. חדר נפתח לחדר ועוד אחד, ובחדר האחורי נפער חלון אל השמיים ואינספור עטלפים חגו ברעש מתחת לרשת שמישהו הניח. סדקים ונטיפים הזרימו טיפות מים שמילאו אגנים קטנים. שאריות קרשים, ברזלים ושקי חול ציינו שמישהו כבר חפר כאן. בחפירות נחשפו כשלושים שלדים מהתקופה הנאטופית שחלקם נקברו על מצע פרחים.

כלניות סגולות ולבנות התחלפו באדומות עם הטיפוס הבוצי בגדת העמק והורו לי את הדרך למערת רקפת

הפוסט מבוא לנדודים 64: הגברת של הטאבון הופיע ראשון במסע אחר

אבות ובנים. ראשון מכולם הכרתי את יענקלה שחיפש בחברת הטיולים שלי יעדים מיוחדים בעולם. יום אחד הוא סיפר לי שהבן שלו פתח במונגוליה חברת טיולים מקומית. ביודעי שתפוחים אינם נופלים רחוק מהעץ, יצרתי קשר עם רון. ראיתי כי טוב, ומאז שנים רבות אנו שומרים על קשרי עבודה, ידידות, והרבה הערכה. כאשר נודע לרון דרך הפייסבוק שהגעתי בנדודיי לכרמל שלח לי את ההודעה הבאה: "הייתי ממליץ לך לצאת להליכה עם אבא בהר (שמכיר את השבילים ככף ידו) אבל לא נראה לי שתעמוד בקצב של אבא בגיל 80 ".

אני הנווד האורח לרגע שחי בעת הזו בקרוואן ביער הפיות בבית אורן, רציתי לשאוב מניסיונם של ותיקים ולהכיר את השבילים היפים של ההר

יער הפיות

שעה ארוכה צעדנו יענקלה ואנוכי במעלה ההר, צופים אל הנוף המרהיב של עמק זבולון הרי הגליל ומפרץ עכו. יום שמש בהיר של חורף ועצוב של מלחמה. הלכנו בשביל התהומות בין פרחי תחילת החורף, כרכומים, סתווניות, נרקיסים, רקפות וכמה ראשים יפים של איריס הסרגל. הגענו אל ראש השביל, קרוב לגב ההר. מכאן התחלנו לרדת בשביל תלול בין מעברים מפתיעים שהחבר'ה סימנו אותם בגלי אבן קטנים, להלן 'שביל הרוג'ומים'. הגענו אל הכתר, צוק סלע מעל נחל מעפילים, ומשם בחריצי סלע ושביל צר אל מערת עטלפים מרשימה, ומטה אל שביל הרועים ובחזרה לקיבוץ יגור.

הצטרפתי אל טיול בוקר של יענקלה בשביל הרוג'ומים מעל קיבוץ יגור. התחלנו בהליכה במעלה שביל התהומות

שעה ארוכה צעדנו יענקלה ואנוכי במעלה ההר, צופים אל הנוף המרהיב של עמק זבולון הרי הגליל ומפרץ עכו. יום שמש בהיר של חורף ועצוב של מלחמה

חלק ניכר מהשבילים נסללו בתקופת המנדט הבריטי בידי דרוזים ויהודים תושבי האזור ובמימון ממשלת המנדט. השבילים היו בנויים לתפארה ורחבים מספיק על מנת לשאת אנשים ופרדות עמוסי סחורה. יענקלה וחברו שמוליק זעירא זוכרים שאיש קק"ל הוותיק וחבר הקיבוץ נחמן מתוקי המנוח טען כי גם אופנועים של הצבא הבריטי עברו בה

מידי פעם עצר יענקלה, קיצץ ענפי שיחים קוצניים ושריגי מטפסים שפלשו אל השביל ואיימו לחסום את המעבר. "הצמחיה הטבעית בכרמל היא חורש ים תיכוני סבוך. לולא אני וחבריי היינו פותחים כל הזמן את השבילים, מרביתם כבר לא היו קיימים"

הבריטים התכוננו לאפשרות שהצבא הגרמני יפלוש לארץ ישראל מצפון והכינו את תכנית 'מצדה של הכרמל – המבצר האחרון'. הם הכינו ביצורים, תקעו בזנ"טים, חפרו תעלות קשר ופרצו שבילים כדי שבשעת חירום יוכלו להעלות את אזרחי הצפון במעלה ההר אל המבצר הטבעי

הלכנו בשביל התהומות בין פרחי תחילת החורף – סתווניות

כרכומים

נרקיסים

הכתר והמצוקים מעל נחל מעפילים

רקפות

כמה ראשים יפים של איריס הסרגל

הגענו אל ראש השביל, קרוב לגב ההר. מכאן התחלנו לרדת בשביל תלול בין מעברים מפתיעים שהחבר'ה סימנו אותם בגלי אבן קטנים, להלן 'שביל הרוג'ומים'

שבילי סובב יגור

מזרחה על ההר השביל הבא יורד מנחל חוסייפה אל מצודת הבמה, מבצר סלע קדום המתנוסס מעל נחל הקישון מול קריית חרושת. הצוק המרשים שוכן בין עצי אלון ותיקים. פגשתי שם שני נערים שהעדיפו טיול בטבע על פני בית ספר, וכיבדו אותי בקפה שחור משובח שהכינו על מדורה. מהמצודה מסלול אחר ממשיך דרומה במעלה ואדי עלא א-דין אל דרך נוף כרמל ודלית אל כרמל.

במעלה השביל, קרוב לדרך נוף כרמל, הגעתי אל הוטא, לוע לוויתן בערבית. החבר'ה של יענקלה קוראים למקום 'בור הגהינום'. זהו פיר טבעי עמוק בתוך הסלע. היכרתי הוטות רבות בגליל העליון והנה אחת ויחידה ניצבת לרגליי בכרמל. נכנסתי בין הסלעים והארתי בפנס אל פתח הירידה. לא ראיתי דבר אבל אוויר חם ולח עלה מן המעמקים והבל כיסה את המשקפיים שלי

קטלב במרומי מארג השבילים.
'השביל המנדטורי' הירוק מטפס בגדה המזרחית של נחל יגור, והוא ידוע בשלל הפריחות המתחלפות בו בעונה. לא רחוק ממנו עובר במקביל שביל הדרוזים בו נהגו תושבי עוספיה לרדת לפני שנים רבות אל עמק זבולון לעבד את אדמותיהם. השביל הוביל אותי מעלה לעוספיה. הגעתי עד למעיין הכפר עין אל בלד

ירדתי בחזרה לקיבוץ דרך נחל יגור, שביל מאתגר ומוכר בו תמיד פוגשים מטיילים נוספים

פגשתי שם שני נערים שהעדיפו טיול בטבע על פני בית ספר, וכיבדו אותי בקפה שחור משובח שהכינו על מדורה

מזרחה על ההר השביל הבא יורד מנחל חוסייפה אל מצודת הבמה, מבצר סלע קדום המתנוסס מעל נחל הקישון מול קרית חרושת. הצוק המרשים שוכן בין עצי אלון ותיקים

בביתו החמים של סלמאן

לשאלתי הוא מונה את המזרעות: "דמון מדרום לצומת הנושאת את שם המזרעה. שלאללה היא חוות משמר הכרמל מעל מחצבות קדומים, זראעה היא חירבת אלון במעלה נחל אורן, חירבת רוקטייה (רקית) גבוה בלב הכרמל מערבית להר שוקף, חג'לה הנקראת בעברית גם חגלון ליד כרם מהר"ל, ג'למת אל עוספאני או בקיצור ג'למי במורד שביל השעורה מול קיבוץ שער העמקים, וחירבת דויבה ליד מנזר המוחרקה. היו עוד ואפשר למצוא את כולם במפות ובספרים הישנים. המצב הביטחוני היה רעוע באותם ימים. אנשי הכנופיות היו פושטים על המזרעות ובוזזים את התוצרת החקלאית. לאט לאט כל היישובים הקטנים נעזבו והתושבים עברו לשני הכפרים הגדולים". הוא שלף ערימת ספרים מן הארון והניח אותם לידי. "הכל כתוב כאן, תקרא ותחזיר לי כשתסיים".

התארחתי בביתו החמים ומכניס האורחים של סלמאן. סלמאן הוא אקולוג וגיאוגרף בהשכלתו ומתמצא היטב בבוטניקה. הוא בעל ידע נרחב ורקע של שלושים ושש שנות עבודה ברשות הטבע והגנים, בעיקר בתחום אכיפה חינוך והדרכה ותפקידי ניהול

צילום: סלמאן אבו רוכון
"אתמול אמרתי לאשתי בואי נצא לראות אם צמח הרומוליאה הצידונית כבר פורח, אתה מכיר?" הוא מראה לי תמונה של פרח סגול עז עם אבקנים צהובים בפלאפון שלו "ירדנו ברגל בנחל נשר עילי. אחרי פחות מקילומטר ראיתי פרח ראשון יפה ממש על השביל. חששתי שידרכו עליו בטעות אז הקפתי אותו בשלוש אבנים שישמרו עליו"

מסביב לעוספיה ודלית אל כרמל קמו למעלה מעשרה כפרים דרוזים קטנים, ומזרעות שהם יישובים חקלאיים עונתיים. למשל שלאללה – היא חוות משמר הכרמל מעל מחצבות קדומים

צילום: סלמאן אבו רוכון
"קח למשל את זלזלת הקנוקנות. זה צמח אמיץ שבחר לפרוח דווקא בתקופה הסוערת של החורף, וחכם כי הפרחים שלו הפוכים כפעמון והם נסגרים בחושך ובגשם, ויש לו מעטה שעווני שטיפות המים מחליקות עליו ואברי הרביה שלו נשארים יבשים. תמורת הסכנות הוא זוכה בהאבקה כמעט ללא מתחרים". הקשבתי לתיאוריו הציוריים ויכולתי לחוש את אהבתו לטבע שחדרה לליבי

ירדתי לקיבוץ יגור, יענקלה טס למסע נוסף לחו"ל והשאיר לי ספר על הכרמל שכתב הנוסע השוויצרי פון מולינן בסוף המאה ה-19, יחד עם שקית פומלות ולימונים מפרי גנו. הבטתי מחצר ביתו מעלה דרך מפער נחל יגור אל ההר. הבתים של עוספיה עיטרו את קו האופק שם למעלה. כעת, לאחר שהכרתי ברגליים את מארג השבילים החבויים ביער, כבר יכולתי לראות את שפע הקורים המחברים בין יענקלה לסלמאן, בין עוספיה ליגור, בין הדרוזים ליהודים.

סלמאן סיפר לי שעוספיה של ימינו יושבת על יישוב יהודי עתיק בשם חוסייפה. לאחר שנפרדתי ממנו יצאתי מביתו לשוטט ברגל במרכז העתיק של הכפר. מאחורי אחד מבתי האבן העתיקים השאירו הבנאים חור הצצה רבוע למה שהיה פעם רצפת פסיפס של בית כנסת עתיק

צעדים ספורים משם נכנסתי למערה חשוכה. קרן אור האירה לי מבעד מסך אבק על בית בד לעצירת שמן זית. אבן ים שוכבת, אבן ממל מחוברת לקורת עץ שאיתה היו מרסקים את הזיתים

מעצרת בורג להשלמת סחיטת השמן

בראש הגבעה אני עובר דרך קמרון אבני גיר עתיקות. כאן נמצא ביתו של שייח' לביב אבו רוכון המנוח

הבטתי מחצר ביתו של יענקלה דרך מפער נחל יגור אל ההר. הבתים של עוספיה עיטרו את קו האופק שם למעלה. כעת, לאחר שהכרתי ברגליים את מארג השבילים החבויים ביער, כבר יכולתי לראות את שפע הקורים המחברים בין יענקלה לסלמאן, בין עוספיה ליגור, בין הדרוזים ליהודים

הפוסט מבוא לנדודים 63: הקשר המונגולי בכרמל הופיע ראשון במסע אחר

מה הסיפור של האפיפניה? יש שיתחילו את הסיפור מכוכב שנצנץ בחשכת הליל מעל תרדמת בית לחם, סמוך לירושלים של ימי הורדוס. כשראו את הכוכב, הבינו בהתרגשות שלושת האמגושים (החכמים מארץ מזרח ירושלים) שזהו סימן לכך שמלך היהודים נולד. הם הלכו בעקבותיו עד שהגיעו לאסם בו מצאו את הרך הנולד לצד אימו מרים והשתחוו.

היחיד שנחרד מהבשורה היה הורדוס שהבין ובצדק שהעולל הזה עתיד לשים קץ לשלטונו ולהביא לסיומו של עידן. הוא הורה להרוג מיד את כל התינוקות בני השנתיים ומטה שנולדו בבית לחם. ההיסטוריה מלמדת שהאקט האכזרי הזה, לא הצליח לו במקרה של ישוע.

לידתו של ישוע היתה ההתגלות הפיזית שלו, אך ההתגלות השנייה והחשובה ביותר בנצרות, היתה באותם הרגעים בהם ירד ישוע כנער לטבול במי הירדן. כאשר יוחנן המטביל החל לטבול את ישוע, יונה לבנה נחתה על כתפו ובת קול בקעה הד מן השמיים אשר גילתה לו כי רוח האלוהים בחרה בו ונכנסה לגופו. כך הפך ישוע לסוג של אלוהים בשר ודם.

מתי מהבשורה מאת מתי, מספר על הסיטואציה:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן־הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ־לוֹ וַיַּרְא אֶת־רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו׃ וְהִנֵּה קוֹל מִן־הַשָׁמַיִם אוֹמֵר זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ." מתי ג' 13–17

עד היום חוגגים הנוצרים את שני סוגי הטבע של ישוע. בחג המולד חוגגים את היוולדו בשר ודם, ובחג ההתגלות – האפיפניה, את היוולדו כאל או כבעל טבע אלוהי.

חג האפיפניה נחגג בכנסיות המזרחיות על פי הלוח היוליאני ב-18-19 בינואר ובכנסיות המערביות – הקתולית והפרוטסטנטית, ב 6 בינואר, בדרך כלל בקאסר אל יהוד, על גדת הירדן כשמונה ק"מ צפונית לים המלח. זהו המקום בו על פי האמונה חצו בני ישראל את הירדן עם כניסתם לארץ לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. זהו גם המקום שבו על פי האמונה, הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל.

קאסר אל יהוד הפך למקום השלישי בחשיבותו לנצרות (לאחר כנסיית המולד וכנסיית הקבר) ומקום עלייה לרגל לאלפי צליינים מדי שנה. לאחר מלחמת ששת הימים, הפך האזור מ"ארץ המנזרים" שהוקמו לצד הירדן ל"ארץ המרדפים" כאשר חוליות מחבלים הסתננו לארץ מירדן. הוחלט למקש את האזור והוא הפך לעמק רפאים.

הצליינים ביקשו חלופה לאתר וכך הוקם ב-1981 אתר הטבילה "ירדנית" סמוך לכינרת. עם השנים קאסר אל יהוד שב לתפקד, אך השנה בשל המצב הביטחוני הנפיץ, הוחלט לא לקחת סיכון וחג האפיפניה נערך בירדנית.

ההיטהרות במים – בכל הדתות אנחנו פוגשים את אלמנט המים כאלמנט של טהרה. בכל הדתות קיימת אמונה שהמים לא רק מנקים ומטהרים את הגוף הפיזי. המים חוצים את הגוף וחודרים אל הנפש ומטהרים גם את הנשמה.

אנחנו רואים את הטבילה של ההודים בגנגס מדי יום, את עניין המקווה והתשליך ביהדות, בבאלי בטקסים מתיזים מים להיטהרות וכך גם בנצרות. הנצרות רואה בטבילה רגע על טבעי. הטבילה מנקה את הנוצרים מהחטא הקדמון של הגירוש מגן העדן. הטבלת הגוף החוטא ולידה מחדש – משיכתה של הנפש מהמים, משיכה של נפש טהורה ונקייה.

אתה לא נולד נוצרי, אתה צריך להפוך לכזה. הרצון לטהר את הנשמה של התינוק גורמת להוריו להטביל אותו כמה שיותר מהר וקרוב ללידה שלו. הטבילה של התינוק עבור הנוצרים היא כמו ברית המילה עבור היהודים. הטבילה היא כריתת הברית בין האדם לאל. האפשרות היחידה להתקבל לדת הנוצרית ולהנות מחסד האל, היא על ידי הטבילה.

הראשון שהשתמש בטבילה כסמל לניקיון הגוף והנפש היה יוחנן המטביל שטען כי 'יום הדין קרב' וכי הדרך היחידה להינצל היא על ידי חזרה בתשובה מהחטאים. הטבילה היא הדרך לטהר את הגוף והנפש. ישו עצמו נטבל על ידי יוחנן וישו עצמו ציווה על מאמיניו להמשיך במצוות ההטבלה.

הכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית מסתפקת בהזלפת מים של הכומר על קדמת הראש של הנטבל. מסתפקים בסמליות של ההטבלה בעוד שבכנסייה המזרחית האורתודוקסית, מטבילים את כל הגוף.

————–

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט ההתגלות: חגיגות האפיפניה נחגגו בירדנית הופיע ראשון במסע אחר

איחוד האמירויות הערביות הוא פדרציה של שבע אמירויות, כשאבו דאבי היא עיר הבירה. מדובר בצומת דרכים סואן, שבו לצד מיליון אזרחים ו-9 מיליון תושבים זרים בקירוב, עוברים מיליונים רבים בכל שנה, חלקם על מנת לתייר, רבים יותר על מנת לעשות עסקים במרכז הנפט והגז העולמי הזה. רבים עוד יותר עורכים קונקשן בטיסות של אמירייטס או איתיחד, חברות התעופה היוקרתיות המקומיות הטסות למאות יעדים בעולם.

ראשית כל, על מנת להבין ולפעול ביעילות מול מדינות המפרץ, חיוני לקחת בחשבון שאלה מדינות ערביות מוסלמיות. אסור לתת לבניה המודרנית ולאווירה הקוסמופוליטית לטשטש זאת. נכון, דובאי ואבו דאבי הן מודרניות באספקטים רבים, וניתן אפילו להשיג ולשתות בהן אלכוהול במקומות רבים, אבל הן עדיין מוסלמיות ויש בהן איסורים מוסלמיים על פי החוק, אוכלוסייה שליטה מוסלמית, סנטימנטים מוסלמיים, ובחלק מהאמירויות אפילו חלים חוקי השריעה הכוללים קוד לבוש מחמיר.

עקב החרם על ישראל, בשנים רבות שקדמו לכך, מעטים מהתושבים פגשו אי-פעם ישראלים או אפילו יהודים. ישראלים הם עדיין זן לא מוכר שיכול לגרור תמיהה וסקרנות, ולעתים גם זרות ואיבה. מומלץ שלא להבליט את היהדות ואת הישראליות, וזה נוגע לכיתוב עברי על חולצות, חבישת כיפה או ענידת מגן דוד. הזהות הישראלית כמובן תהיה גלויה למארחים שלכם אבל אין תועלת בכך שהיא תהיה גלויה גם לכל השאר.

ולא, אין צורך והכרח לנהל שיחות על פוליטיקה, על ישראל, או על יחסי ישראל עם הפלסטינים. אם האמירת יוזם זאת היענו לו במהירות רבה, אבל מומלץ שלא ליזום זאת.

דובאי

הכבוד כהערכה

מה שנאמר עד כה מחייב כבוד לאיסלם על כל מרכיביו, בין אם מדובר בהקשר לחאג', לקוראן, לערים הקדושות, למצוות האיסלם, ומעל לכל אלה למה שקשור לאללה או לנביא מוחמד. על מנת לפעול מול מדינות המפרץ יש לנקוט בכבוד גם במקרים של התייחסות לשלטון. לא מקובל כלל להתבטא ולחוות דעה כלשהי לגבי משפחות המלוכה של מדינות ה-UAE, או אף למתוח ביקורת על כל מנהיג ערבי שהוא. זה הכרחי על מנת להבין ולפעול ביעילות בעסקים בסביבה זאת.

הכבוד נדרש על מנת לבטא הערכה, לשמור על ההרמוניה במערכת היחסים, ליצור תחושה נעימה ולפתוח פתח לעסקים טובים. הדרך לעשות זאת היא בהתנהלות מתונה ומכבדת מאוד. איש עסקים מקומי, אשר פוגש הזדמנויות מכל העולם, יעדיף בדרך כלל לוותר על ההזדמנות שפורש בפניו הישראלי אם היא כרוכה בהרמת קול, תכנים צורמים, הערות לא נעימות, התפרצות לדבריו או הבעת אי סבלנות, במיוחד כאשר גם כך הוא צריך להתמודד עם קשיים הנוצרים כאשר נודע לסביבתו שהוא עושה עסקים עם ישראלים.

כבוד נדרש גם כלפי הסביבה. במדינה קטנה שכזאת שמועות עוברות במהירות ויהיה מחיר להשארת טינופת ואי סדר בחדר במלון, לשיחות טלפון בקול רם במרחב הציבורי, או ללבוש בלתי הולם גם לאחר שעות העבודה.

האמירתים מתגאים במראה המוקפד שלהם, ומתלבשים בצורה מוקפדת בכל מקום שאליו הם הולכים. לבוש מכובד כולל הקפדה על הפרטים, מהנעליים ועד השעון, הימנעות מבגדים מרושלים, מהוהים, ישנים, זולים למראה או בגדים  צמודים וחשופים. מקובל שחצאיות ומכנסיים קצרים יגיעו לפחות עד הברכיים. ככלל בציבור הכתפיים צריכות להיות תמיד מכוסות, אצל גברים ונשים כאחד. בדובאי ובאבו דאבי בחוף, בבריכה ובמועדונים, נשים יכולות ללכת ללא שרוולים וללבוש חצאיות מיני, אבל לא ברחוב. בשאר האמירויות אף חל חוק שריעה על הלבוש.

חוף באמירויות

הקוד העסקי

לצד המימד השמרני והמוסלמי שתואר עד כה, מדינות המפרץ הן מדינות עשירות. מדינות המורגלות מזה עשרות שנים שיש להן כסף שיכול להשיג הכל, או לפחות כמעט הכל. זה יצר עם הזמן תרבות עסקית שרואה התמקחות על כסף כזילות, כפחיתות ערך.

תוכלו לראות זאת עוד לפני שנכנסתם אל הישיבה עם החברה שמולכם כאשר תשוטטו בשווקים, בחנויות ובקניונים. לעתים קרובות אין ציון של מחיר על גבי הפריטים. אנשים רבים מהשכבה העשירה מורגלים לבוא, להצביע על מה שהם רוצים, ולהציג בקופה את כרטיס האשראי בלי לשאול לגבי המחיר.

כפי שצוין מדובר בתושבים העשירים, אנשי השכבות הנמוכות יותר יבררו מה המחיר לפני שיקנו. אכן, יבררו, אבל, וזאת בניגוד למה שמקובל במדינות ערביות אחרות, לא מקובל להתמקח. לא נראה טוב להשוות בקול רם את המחיר למה שאתם מכירים מישראל או ממדינות אחרות. עדיף שלא להתלונן על גובה המחיר או לבקש הנחה. ושוב, יש לזכור כי זאת סביבה קטנה באוכלוסין והרושם שהשארתם במקום כלשהו, גם אם הוא בעת קניות ולא קשור לתהליך העסקים שפניכם, יכול להגיע לאזניו של הלקוח שלכם וליצור לכם דימוי שלילי.

ניהול משא ומתן

כל מה שנאמר לעיל כמובן חיוני כדי להבין ולפעול ביעילות בעסקים מול מדינות המפרץ. הוא חל ביתר שאת על תהליך המו"מ. צפוי כי לחברה שמולכם תהיה יכולת תשלום גבוהה, וחברות כאלה נכונות לשלם עבור מה שהן מקבלות. המחיר בדרך כלל לא צפוי להיות אבן נגף ועל כן עדיף שלא להעניק לו דגש רב.

גורל העסקה שבפניכם תלוי בעיקר בקשר האנושי שתצרו עם המארח, וההתרשמות שלו מהמוצר והשירות שלכם. אם תשכילו לטפח את שני אלה התשלום צפוי להיות לשביעות רצונכם, והתעסקות יתרה בו רק תזיק לנראות שלכם בעיניו.

הדרך המומלצת לתפוס את המקל בשני קצותיו בעת מו"מ היא לפעול מתוך אורך רוח. בעת המפגש הראשוני הניחו למארח זמן לנהל איתכם Small talk, אל תמהרו לדבר על עסקים. אפשרו לו להכיר אתכם ולתהות על קנקנכם ואישיותכם. היו פורמליים וחביבים בשלבים הראשונים ותנו להיפתחות זמן להתרחש על פי מה שתראו שמתרחש אצל הצד השני. הוא זה שיקבע מה יהיה קצב ההתקרבות, והוא זה שיזום את המעבר לשיח עסקי.

במהלך השיח הידידותי היו רגועים, היו מכבדים, אל תבטאו קוצר רוח בתנועות גוף, הקפצת הרגל או מבט בשעון. המארחים שלכם בחינו בכך, זה חלק מהתהייה על קנקנכם. בעת המעבר לשיח עסקי הניחו למארח לקבוע את סדר היום. הציגו את עצמכם, את החברה שלכם ואת המוצר שלכם בצניעות, בלי התרברבות, תוך ציון הפרטים הנדרשים. אין צורך לשבח את עצמכם ואת החברה שלכם, הפרטים הם שיעשו זאת.

כאשר הדברים יגיעו לענייני מימון, מועדי אספקה ושאר פרטים שיכולים ליצור מחלוקת, אתם כמובן אמורים לייצג את האינטרסים של החברה שלכם. נכון, דאגו שלא לחרוג מהמסגרות שהצבתכם לעצמכם, אבל בלי אמירות בוטות, בלי ביקורתיות. במקום שבו יש חשש מיצירת מחלוקת העדיפו תמיד את הרמז על פני אמירה ישירה. המארחים שלכם מתורגלים היטב, עוד מילדותם, בדיבור עקיף ובהבנת רמזים.

פרויקט האיים בדובאי

————

טל רשף – יועץ עסקי ובין תרבותי לעסקים במדינות האיסלם (https://intelectual.co.il/markets/arab-markets/), מאמן מנהלים ומעביר סדנאות לפעילות בשווקים מתעוררים (https://intelectual.co.il/tools/workshops/ ) בחברות ישראליות.

הפוסט מדינות המפרץ לנוסע העסקי הופיע ראשון במסע אחר

לאחר ההלם הראשוני בחרתי להתכנס אל סביבת המשפחה הגרעינית שלי. עברתי לכרמל, מצאתי בית לקרוואן בקיבוץ בית אורן בקרבתו של בני נדב שחי כאן, לא רחוק מבתי ענבל שגרה בקיסריה ומאשתי לשעבר שמחה שגרה בכרכור. התחברתי כאן לקהילה תומכת בחוות 'יער הפיות' – פינת חמד שנראית כאילו נוצקה מבליל סיפורים דמיוניים על יער קסום, גנים פורחים, בריכת גן עדן, ופיות יפות. כאן אני חי במציאות מקבילה, משחרר את הפחדים, הכעסים וחוסר האונים המלווים אותי לאחרונה, ומוצא פורקן באין ספור טיולי טבע רגליים בנופים ירוקים המנוקדים בפרחים צבעוניים, בביקור במערות מרתקות שהיו ביתם של בני אדם קדמונים, ובהיכרות עם תושבי הכרמל ואוהביו, דרוזים ויהודים, ובמיוחד עם אנשים שמחוברים לסיפורים יוצאי דופן בכרמל.

מצאתי בית לקרוואן בקיבוץ בית אורן

קיבוץ בית אורן ניצב על פסגה רמה באזור הגבוה של הכרמל. הוא משקיף מארבע כנפות שמיים אל נוף הררי ירוק ונקיקי נחלים היורדים אל הים התיכון. כל יום אני יוצא לטייל ברגל ובוחר לי כיוון אחר

בקרבתו של בני נדב שחי כאן בבית אורן

כאן אני חי במציאות מקבילה, משחרר את הפחדים, הכעסים וחוסר האונים המלווים אותי לאחרונה

ביקור במערות מרתקות שהיו ביתם של בני אדם קדמונים

היכרות עם תושבי הכרמל ואוהביו, דרוזים ויהודים, ובמיוחד עם אנשים שמחוברים לסיפורים יוצאי דופן בכרמל

מקום אחד ומיוחד

מידי בוקר אני עולה לבריכת המים הציורית לטבילה קרה. החורף כבר הגיע לכאן ואני מוצא עינוי מהול בהנאה בכניסה איטית אל הבריכה עד שהמים מכסים אותי מעל ראשי. אני טובל שלוש פעמים, מתנגב ויושב למדיטציה מבית מדרשה של פמה צ'ודרון תחת כסות היער. אחר כך היום בדרך כלל נראה יפה יותר. בימים של סערות נפש אני מגלה שהיציאה אל הטבע מקרקעת אותי בחזרה לאדמה ולחיים.

כאן נוצרת קהילה מתוך אהבה ורצון של נשמות טהורות

להיפגש לדבר לאכול ולפעמים גם לנגן. כאן נובטת קהילה בתוך עולם שכולו טוב

פיות יפות – הפיות אוהבות לשהות בחיק היער, להשתכשך בבריכה קרה ובמקלחות חמות (ציורי רקע amos shein)

אני קונה ביצי חופש מהלול של יוחאי, קוטף עלי מנגולד ופטרוזיליה מהגינה, ומידי פעם מבשל משהו טעים בשביל כולם, לא רק לעצמי
אני קונה ביצי חופש מהלול של יוחאי, קוטף עלי מנגולד ופטרוזיליה מהגינה, ומידי פעם מבשל משהו טעים בשביל כולם, לא רק לעצמי

בונה מנדלה מושקעת לתוך הלילה עם לימור לקראת אירוע 'סקרד ג'רני'

יש כאן מטבח פתוח ומשותף, אליו מגיעים תושבי המקום ועוברי אורח, להיפגש לדבר לאכול ולפעמים גם לנגן (ציורי רקע amos shein)

כאן נובטת קהילה בתוך עולם שכולו טוב

עונת הסתיו התקדמה לעבר החורף. הגשמים התחזקו וירדו ברציפות במשך שלושה ימים, מתדפקים בעוז על קירות וגג הקרוואן שלי. למזלי נדב בני ואני אטמנו הפעם מבעוד מועד את סדקי הקרוואן. הגשם נשאר בחוץ ואני נותרתי חם ויבש בפנים. כך חלפו כבר שלושה חודשים. אחר צהרים גשום אחד ירדתי אל 'חניון האגם' בו עובר האפיק השחון של נחל אורן. נדהמתי לראות את הנחל שוטף בעוז, זורם במפלים ובשצף קצף מתחת ליער האלונים והאלות, מקפץ על הסלעים וממלא את האגם מעבר לאבני הסכר הקדום.

השלוחות המשקיפות ממרפסת הכרמל אל חוף הכרמל והים התיכון

כשבא לי אני פונה מזרחה דרך מחצבות קדומים אל בקעת אלון

כל יום אני יוצא לטייל ברגל ובוחר לי כיוון אחר. זה אומר פשוט לנעול נעליים, לשים תרמיל על הגב וללכת ברגל מיער הפיות

כשהגעתי לכאן בחודש אוקטובר, הסתיו היבש עדיין היה בעיצומו. העלים של שיחי המרווה המשולשת היו מאובקים וקמוטים מצמא. הגשם התגבר ושיחי המרווה נשטפו מאבק, והתכסו בעלים קטיפתיים ירוקים ורעננים

פרחי איריס הסרגל המהודרים

בעקבותיהם צצו כרכומים עם פרחים אובליים דמויי ביצה קשה, לבנים בחוץ וכתם צהוב בפנים

רקפות ורודות עם עלי לב מתחת לסלע

הגשמים ירדו מאז טיפין טיפין, סיתווניות סגולות החלו להופיע בשבילי ההר

אחריהם יצאו מחגווי הסלע נרקיסים בצהוב ולבן עם ריחות משכרים

למזלי נדב בני ואני אטמנו הפעם מבעוד מועד את סדקי הקרוואן. הגשם נשאר בחוץ ואני נותרתי חם ויבש בפנים

אחר צהרים גשום אחד ירדתי אל 'חניון האגם' בו עובר האפיק השחון של נחל אורן. נדהמתי לראות את הנחל שוטף בעוז, זורם במפלים ובשצף קצף מתחת ליער האלונים והאלות

בתקווה לעתיד טוב יותר

בוקר היום האחרון לשנת 2023, קיבלתי משושן תמונה של תינוקת מתוקה, עטופה כדבעי. היא שלחה לנו, קבוצת הבארשבעים, את תמונת הבת של שקד, הנכדה של אבשל. היא התקווה של כולנו לעתיד טוב יותר.

לקראת סוף דצמבר נבלו הנרקיסים ונפגמו עלי הכותרת שלהם. אלו מתו ומייד צצו להן כלניות סגולות ולבנות מתוך הכסות הירוקה. אני מחפש אחר כלניות אדומות כדם ואיני מוצא

בוקר היום האחרון לשנת 2023, קיבלתי משושן תמונה של תינוקת מתוקה, עטופה כדבעי. היא שלחה לנו, קבוצת הבארשבעים, את תמונת הבת של שקד, הנכדה של אבשל. היא התקווה של כולנו לעתיד טוב יותר

הפוסט מבוא לנדודים 62: יער הפיות הופיע ראשון במסע אחר

לפי אומדן משוער, מתרחשים בהודו קרוב לארבע מאות חגים דתיים שונים בכול שנה. מיעוטם הם כלל הודיים ומרביתם נחוגים בקהילות מסוימות, או במקומות מסוימים בלבד. וכזה הוא היריד של סונאפור. הוא מתרחש מדי שנה ב-Kartik Poornima, במילוא הלבנה של חודש קרטיק, בדרך כלל בחודש נובמבר. באותם תאריכים מתקיימים חגים שונים ברחבי הודו. ידוע במיוחד הוא יריד הגמלים המפורסם של פושקר (Pushkar), אשר ברג'סטן.

מכיוון שלוח השנה הוא ירחי, החגים נעים משנה לשנה, הלוח ושוב, על פני הלוח הגרגוריאני.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

במקור, התקיים היריד בעיר הסמוכה חג'יפור (Hajipur) ורק הפוג'ה (puja), התפילה המונית בנהר, התקיימה מול מקדש האריר נאת' (Harihar Nath) אשר בסונאפור. עם זאת, בתקופתו של הקיסר המוגולי אורנגזב (Aurangzeb), בסוף המאה ה-17, הועבר האירוע כולו לסונאפור. המסורת טוענת שהמקדש המקומי הוקם על ידי האל ראמה בעצמו, בדרכו למלך ג'נק (Janak), כדי לבקש את ידה של בתו היפה מטה סיטה (Mata Sita), כחלק מהאפוס ההינדואי הגדול "ראמיאנה" (Ramayana). אגדה אחרת מספרת על פיל מיתולוגי, שכף רגלו נתפשה בשיני תנין ענק, במקום כלשהו בנפאל. הם נאבקו זה בזה, שנים רבות, ובסופו של דבר הגיעו סמוך למקדש זה. הפיל שנחלש מאד, לקח בחדקו פרח לוטוס מהנהר והתפלל לאל וישנו שיציל אותו. וישנו שעה לתפילתו וחתך את התנין עם הסודארשן-צ'קרה, גלגל האש, שהוא הנשק העיקרי שלו.

סופר כי ביריד הבקר של סונאפור נמכרות בפומבי חיות משק רבות: כלבים מגזעים שונים, תאואים, סוסים פרסיים, סוסי פוני, ארנבות, עזים ולעתים גם גמלים. כמו כן, מוצעות למכירה ציפורי שיר ועופות שונים

נשים בסארי אדום, טובלות במים ומדליקות נרות על קו המים

יש פילים למכירה?

העניין שלי במקום התחיל בשנת 1996. במהלך טיול שהדרכתי,  עצרנו בפטנה בדרכנו לדרג'ילינג שבהימלייה ההודית. הספק המקומי, הפציר בי לנסוע ליריד הבקר הגדול של סונאפור; הגדול בהודו. היססתי. השבתי לו שכבר ביקרתי ביריד הגמלים הגדול של פושקר שברג'סטן. הוא טען שימיו הגדולים של יריד פושקר מאחוריו. שהוא כבר מתוייר וממוסחר. ואכן, כבר בשנת 1993, היה יריד פושקר, צבעוני ומלהיב ככול שיהיה, עמוס בתיירים, חלקם צופים עליו ממרומי כדור פורח.  היססתי. הוא המשיך להלהיב אותי בסיפורים על גמלים, גורי פילים ומה לא. לא הספקנו. חלפו שנים.

סופר כי ביריד הבקר של סונאפור נמכרות בפומבי חיות משק רבות: כלבים מגזעים שונים, תאואים, סוסים פרסיים, סוסי פוני, ארנבות, עזים ולעתים גם גמלים. כמו כן, מוצעות למכירה ציפורי שיר ועופות שונים. האזור שמושך את תשומת הלב העיקרית הוא האתי בזאר (Haathi Bazaar), שם נמכרים פילים. יריד סונאפור הוא המקום היחידי בהודו, בו נמכרו  פילים בכמות גדולה, למרות שהדבר אסור על פי החוק. מכירת הפילים נאסרה בשנת 2004, בהתאם לצוו לשמירה על חיות הבר, שניתן כבר ב-1972 ואסר על העברת בעלות של פילים. למרות זאת, האירוע לא נשמר בסוד (כאילו שאפשר לשמור בסוד מכירת פילים) והוא הופיע בתמונות ענק על גבי לוחות המודעות ובאתרי האינטרנט.

מעת לעת קראתי על היריד של סונאפור, ולא חדלתי מלשמוע סופרלטיבים על שפע חיות המשק הנכרות שם ועל התכונה הרבה של המוכרים והקונים. ראיתי תמונות של פילים טובלים בנהר, בקרב המוני מתרחצים, כשהם מתיזים מים מחדקיהם. למרות הסקרנות, היריד ירד לתחתית רחם החלומות שלי, שם מבשילים החלומות המאוחרים, כמו בהיריון מושהה אצל הדובים.

חלפו למעלה כמעט שלושה עשורים, עד שהגעתי.

כולם נוהרים ליריד

כמה ימים קודם לכן, כשנחתי בפטנה, בישר לי הספק המקומי, שהיריד קיים, חי ובועט, אבל הממשלה המקומית לא מרשה לשנע אליו בעלי חיים ממדינות אחרות בהודו. מספר הפילים שנמכרו ביריד ירד בהדרגה. בשנת 2004 נמכרו של 354 פילים ובשנת 2016, רק 13. לתדהמתי התברר לי שכבר בשנת 2017, אסרה ממשלת ביהאר, לשנע בעלי חיים ליריד, כחלק מחוקי צער בעלי חיים. כך שזה כבר לא יריד הבקר הגדול באסיה ואפילו לא בהודו. יריד בקר ללא גמלים, ללא פילים, ללא כבשים.

התקשיתי להסתיר את אכזבתי. אבל נסענו.

בדרך לשם, נסענו בתוך נחיל של כלי רכב. אוטובוסים עמוסים אנשים על גגותיהם (איני ממליץ על כך. גם מאות קטועי ידיים ורגליים בהודו, אינם ממליצים), טנדרים מתפקעים מאנשים שתלויים עליהם, משפחה שלמה על אופנוע, רעש של אגזוזים וצופרי אוויר. בכניסה ליריד פרקו המכוניות את מטענם האנושי וזה החל לנוע ללכת רגלית. נחיל אנושי ססגוני לעייפה, התפתל ברחובות המאולתרים של היריד. עיר שלמה אולתרה כאן ביד אומן. מוזר ככל שיישמע, ההודים, שהם גם אלופי הבלגן, הם גם מלכי הארגון. מכל עבר הוקמו דוכנים, חנויות, מטבחים, אטרקציות של לונה פארק לילדים. בשולי היריד, הקימה ממשלת ביהאר מאהל מאולתר, ובו אוהלים גבוהים ובהם מיטות נוחות ולכל אחד מהם צמודה מקלחת חמה. זה היה נראה כחזיון תעתועים בלב המדבר. אי של סדר, שקט וניקיון בתוך ההמולה הרועשת. הגם שהיה לנו מלון מוזמן, במרחק של כשעה נסיעה מהיריד, אי אפשר היה להתעלם מהחן של מאהל נעים בלב הבלגן. לא היה לנו ספק, שאנחנו מוותרים על המלון ונשארים כאן

זרם של בני אדם, נעים מרחבי ביהאר ואף מחוצה לה. מבקרים סקרנים שהגיעו ממדינות אחרות בהודו. פגשנו אנשים שהגיעו לפטנה, בנסיעה של עשר שעות ברכבת ומשם היטלטלו לכאן באוטובוסים, על מטלטליהם וטפם. כולם נוהרים ליריד, שזהו אירוע המוני-דתי-חברתי, מסחרי,  שמתרחש מדי שנה, בירח מלא של חודש נובמבר. במשך יומיים ראינו מבין האלפים, רק שני מערביים, לבושים ב"דוטי", מנסים להתמזג. נראינו כל כך חריגים, כל כך לא שייכים, כך שמשכנו תשומת לב רבה והראייה, ביום המחרת, הופענו בשער של עיתון מקומי.

גולהר בפטנה הוא אסם ענק שבנו הבריטים ב-1786. מכאן יוצאים לסונאפור

זרם של בני אדם, נעים מרחבי ביהאר ואף מחוצה לה. מבקרים סקרנים שהגיעו ממדינות אחרות בהודו

מנלנדה – האוניברסיטה הבודהיסטית

קליידוסקופ של פרצופים

יצאנו לשוטט, אמנם לא הוצעו הפעם למכירה, לא  גמלים ולא שוורים. רק מעט תאואים ועזים, אבל היו שם הרבה מאד סוסים אצילים, מטופחים להפליא, שהוצגו לראווה. הסוחרים טפחו על צווארם בגאווה, הברישו את שערם וניהלו שיחה ערה עם הקונים הפוטנציאליים. חלקם משופמים, חלקם קרחים, חלקם כחושים, אחד כרסתן, אך כולם נראו כ…סוחרי סוסים. מעת לעת מישהו גרר אותי מהשביל, או דחף אותי הצידה, מחשש שאדרס בפרסותיו של סוס, שהונהג על ידי פרש נלהב מדי. בין הסוסים הסתובבו מעט קונים פוטנציאליים ובעיקר סקרנים. ההודים הם העם הסקרן בעולם. הם נועצים בבוטות עיניים חצופות בתוך עיניך, כאילו לומדים בעל פה כל תנועה מתנועותיך. אינם חדלים מלשאול שאלות, בעיקר מאין באנו ואם אנו אוהבים את היריד. כולם רוצים להצטלם. עומדים זקופים מול המצלמה המכוונת לעברם, דומה ותיכף יישאו נאום לאומה. רבים יותר חפצים להצטלם אתנו. עוד תמונה ועוד תמונה. עוד זוג, עוד משפחה. סבלנות, גם אם היא גדולה, היא משאב שנגמר. שלי היא לא גדולה מדי. ברחבה שליד הסוסים, נפרשו בדים ארוכים שצבעו את הדשא בפסים אדומים, סגולים, לבנים וורודים. משפחות שלמות, לבושות ססגוניים, שכבו פרקדן, השתרעו או סעדו משהו. המשכנו לנוע בנהר האנושי, מתבוננים בקליידוסקופ של הפרצופים, של הקרחות, של הציציות, של הראשים העטופים במטפחת או בטורבן. של הזקנים, השפמים, הפנים החלקות, של הפנים העטויים בעדיים. עגילים בתוכי האוזניים, נזם באף, ענק לצוואר.

במרכז היריד הוקם תיאטרון פתוח. על הבמה רקדניות חוללו בריקוד קלאסי עדין, גופן נמתח כלפי מעלה, אל השמיים, מפליאות להטט באצבעותיהם ובשרירי פניהם. לידם, רוקדים, נכים בכיסאות גלגלים, מפגינים וירטואוזיות מפליאה של ממש. הקהל צופה, מחייך, צוחק. לא נלהב. לא מוחא כפיים.

אנו חוזרים לנוע עם ההמונים. הנשים עטויות צעיפים וגלימות באדום בהוק, בוורוד, בשחור. בצהוב. צריך לשבת בקרן רחוב, עם כן ציור ומכחול, או למצער עם מצלמה ולנסות להנציח את הרגע. אנו איננו חדלים מלצלם. את הפנים, את הבגדים, את הדוכנים, את מאכלי הרחוב, כאן מטגן בטורה, מעין בלילה שמתנפחת בשמן חם. במקום אחר, מישהו רוקח תרופה מעשבים. כאן גריל, כאן תירס חם. כאן דברי מתיקה. כאן מגיד עתידות צופן סוד. שם עושה להטים. כאן מישהו מהמר. סחורות ושטרות עוברים מיד ליד. אנו אוחזים במצלמות, במין גרגרנות כזו, שואפים להנציח ולקחת הביתה משהו מהמראות.

המדריך המקומי שהספק צירף אלינו, לוחש לי כממתיק סוד: כאן מאורה שבה ניתן לשתות לשוכרה. גם אם לא כל כך חוקי. בביתן אחר, צדדי, נסתר משהו, אפשר לעשן חשיש בצוותא. בניגוד לייטרות, העליות לרגל אל ההימליה, לא ראיתי כאן עישון חשיש פומבי. אבל הוא זמין, לכול דכפין. הוא מאוכזב ממבטי הקפוא וקורץ לי בעינו, כאומר, יש כאן בילויים מרנינים עוד יותר. אני מעווה את פני והוא מניח לי.

לפנינו צועד סהאדו כחוש, כזה שזנח את משפחתו ועסקיו ויצא לחפש דרך. מקלו בידו, בראשו הקלשון של שיווה, פסים לבנים לרוחב מצחו וראסטות מזוהמות מגולגלות על ראשו. איש אחר, לא סהאדו, אבל עטור זקן צחור ופסים מאונכים של וישנו על מצחו. כמה חסידים של זרם הבהקטי בולטים בחליפותיהם הכתומות. הבהקטי הוא זרם דתי אשר נוצר כתוצאה מסינתזה ברהמינית של דתות דראווידיות דרומיות אשר לוותה כמו כן גם בתופעות ויתור על ערכי דת מסוימים. היתה זו תנועה דתית, שהשמיטה את עקרונות הייחוס הדתי ויצאה נגד ההיררכיה החברתית. המאמינים שרו שירים מלאי רגש, שהזכירו לי במידת מה את חסידי ברסלב אצלנו.

ההמונים פסעו כנחש ענק, צרורותיהם על כתפם, נעים בזרם איטי אך נחוש. לא פוסק. עד לנהר. לאורך זרם המים האטי, הוקמו מרפסות עץ ועליהם נמתחו בדים. אלו הפכו לאכסניות מאותרות להמונים שהצטופפו בהם, מתעלמים מהאור ומהרעש. המוני אדם, שכבו פרקדן, כמעט צמודים זה לזה, כמה בהו בשמים, כמה נעצו מבטים סקרניים בעוברים ושבים, אחרים בישלו לעצמם ארוחה. או שתו תה שמכר להם אחד הרוכלים שדילג ביניהם ומעליהם.

מכיוון שסונאפור נמצא על מפגש הנהרות גנגס וגנדק (Gandak), הוא מקום קדוש עבור ההינדואים. אחת המטרות של המבקרים במקום, מעבר ליריד, הוא טבילה בנהר ותפילה במקדש האריאהרת. המוני נשים החליפו בגדים, כשהן מסתירות את גופן בסארי גדול. מפעם לפעם נשמט הבד, לרגע נתגלו שדיה של מישהי. איש לא התרגש והיא המשיכה במלאכתה. נשים התייפו מול מראה, או סרקו זו את זו.

אנו חוזרים לנוע עם ההמונים. הנשים עטויות צעיפים וגלימות באדום בהוק, בוורוד, בשחור. בצהוב

לפנינו צועד סהאדו כחוש, כזה שזנח את משפחתו ועסקיו ויצא לחפש דרך

_autotone

מהדורה הודית של סלבדור דאלי

יצאנו בשייט, כדי לראות את הפעילות מכיוון הנהר. היו שירדו לטבול במים, היו ששחו, היו שרחצו ידיים ופנים, היו שהדליקו נרות, היו שהשיטום בנהר. היתה זו פוג'ה המונית, לאור הירח שזהר בעיגול לבן, מבעד למעטה דקיק של עננים. היו שהתפללו, אחרים השתעשעו, אחרים שקעו במדיטציה עמוקה. ביניהם שוטטו רוכלים, מנסים להתפרנס מהמאמינים ומהסקרנים. היו שם גם ברהמינים, כוהנים שניכרו בחוט המשי שמתוח על חזם. הם ישבו, מולם אדם שקיבל ברכה והשאיר בידם כמה מעות. ריכוז של סוחרים ומתפללים. ללא הפרדה בין תורה לסחורה. אין כאן מבדיל בין קודש לחול. אין מקום לישו שיגרש את הסוחרים מבית המקדש. גם כאן, שיוויתי לעיני רוחי, צייר דמיוני, מהדורה הודית של הצייר ברויגל, ממלא את הדף במאות פרטים. חבר לו, לכן הציור שראיתי בעיני רוחי, צייר פסיכודלי, מהדורה הודית של סלבדור דאלי, שיחד מרחו במכחול ענק, ציור שקשה לתפוס, את כל הפרטים שבו, וקשה להכיל את הסוריאליסטיות שלו. ערבוביה של בדים, של צבעים של פרצופים, של קולות, של ריחות. הודו בעצמה, כפי שרק יודעת. במרחק אפס משם, מתעלמות מהתכונה, כמה נשים בסארי אדום, טובלות במים ומדליקות נרות על קו המים. חיים שוסטר, האיש ששלח אותי להודו לפני 35 שנה, כינה את הודו "מלכת הנוודות". אין עוד מקום מרתק ומגוון כל כך.

למחרת בבוקר, אנו שבים לנהר, דרך שוק הבדים, המאכלים, התבלינים. היו שם דוכנים לכלי בית, לכלי עבודה חקלאיים, של שמיכות פוך במגוון צבעים, של כלים קלועים מקש ובעצם של כל מה שאפשר לדמיין ואפילו יותר המון מוכרים. מעט קונים. כולם מסתובבים. ניכר עליהם שבאו לכאן גם לאירוע מבדר. לאי צוהל בים של שגרה. מרבית ההודים אינם מטיילים בעולם וגם לא ברחבי הודו. אינם מרבים ללכת להצגות תיאטרון ויריד מסוג זה, הוא הדרך להימלט משגרת החיים, לעולם פנטזיונרי, אלטרנטיבי, של צבעים, קולות, מסחר ותפילה.

פילסנו דרכנו עד לנהר. לאורכו, במרפסות המאולתרות, רבצו בצפיפות המונים, מותשים מפעילות ליל אמש. הצד החושני, היצרי של העלייה לרגל, דבר שקיים בכול הדתות, אך בהודו, קיים בהגזמה. כמו כל דבר. תוך כדי הליכה בצוותא והצטופפות במקום הקדוש, מתקהים  הבדלי ההכנסה והמעמד, מה שהאנתרופולוגים קוראים "קהילת השווים". לגדות הנהר נערכה טבילה גדולה. הנרות של אמש שטו עם הזרם וההמונים טובלים בנהר, סופגים מעט קדושה. בלטו של כמה הִיגְ'רָה – אלו גברים, שאימצו זהות מגדרית נשית. הם לובשים בגדי נשים ומאמצים תפקידי מגדר נשיים. הם נראו כנשים גבוהות ומטופחות, ש"נשיותן" מוחצנת, שרק הגרוגרת הבולטת הסגירה את מינם. קהילות אלו מתקיימות מזה דורות רבים על ידי אימוץ נערים צעירים שנדחו ממשפחותיהם או ברחו משם. רבות מהן עובדות כזונות ממין זכר כדי לקיים את עצמן. בניגוד לאיפוק ההודי, הם הפגינו מיניות בוטה, חצופה. כאילו הברהמין אינו מברך לידם.

ברקע נשמעה נגינה זכה של סיטאר, שבמקום אחר היו צליליו מרעידים את האוזן והלב, אך כאן הוא נבלע בשאון, אך לנגן לא אכפת. לא הרחק משם, שני נערים קירחים, שרק ציצית הזדקרה ממרכז גולגלתם,  תופפו באקסטזה. הכול צפוף, דחוס. עמוס. עוצמתי. רוחש, לוחש. מכה בחושים. קשה לדעת לאן להתבונן קודם. הכול גדוש במראות. ללא מטר רבוע לבן. נקי מגירוי. כמו "פחד החלל הריק" באומנות. אין רגע דל. נראה כמו מחזה פרוע, שהפיק במאי שיכור מאל אס די. זוהי הודו על טורבו. על סטרואידים. אין רגע של מרגוע. אני מייחל למנוחה. לדקה של שפיות. להפסקה לרגע של המחזה. לתת מרגוע לעין ולנפש.

אמנם, המטרה העיקרית לבואנו, יריד הבקר, לא הושגה, אבל הסנפנו לריאות חוויה הודית מרוכזת. ביקשנו אתונות ומצאנו מלוכה.

מפת פטנה, מדינת ביהאר, צפון הודו

———
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט יריד הבקר הגדול של סונאפור, הודו הופיע ראשון במסע אחר

בשנים האחרונות גילינו יותר ויותר את מכמניו, יופיו וסודותיו, הבנו כמה הוא מיוחד, והתוודענו לסכנה שבהתייבשותו.

אם נמשיך בשבירת המיתוסים מהילדות, התברר בינתיים כי ים המלח כבר אינו נחשב להכי מלוח – קודמים לו אגם דון חואן באנטרקטיקה (אם כי יש הטוענים כי הוא גוף מים קטן מדי) ואגם עסל בג'יבוטי שהם מלוחים יותר, והוא אפילו לא המקום (היבשתי) הנמוך ביותר בכדור הארץ, כי התגלה מקום, גם כן באנטרקטיקה, מתחת לקרחון דנמן, שהוא בעומק של 3500 מטר מתחת לפני הים. אבל כל זה לא אומר שים המלח לא נשאר מקום פלאי וחשוב.
עוד מידע וכתבות על ים המלח ומדבר יהודה כאן

זריחה מעל הרי מואב. צילום: עמי בן בסט

קרני אור ראשון. צילום: אלה אל עמי

אי חדש שנולד עם ירידת המפלס בים המלח. צילום: עמי בן בסט

ים הולך ונעלם

ים המלח הוא שריד קטן לימה ענקית – ימת הלשון, שהיתה בשיאה לפני 25,000 שנה, ובחלק מהזמן הגיאולוגי היתה מחוברת לים התיכון (דרך עמק יזרעאל).

ירידת המפלס הדרמטית בעשרות השנים האחרונות, כ-120 ס"מ לשנה, ממש מדאיגה, אבל יצרה כמה תופעות לוואי ויזואליות, כמו הבולענים, נביעות של מעיינות מתוקים חלקם חמים, "הנהר הסודי" ועוד.

תזכורת לסיבות להתייבשות ים המלח: עצירת המים הבאים מנהר הירדן על ידי סכר דגניה והטיית מי הירמוך, ואידוי מוגבר בבריכות האידוי על ידי מפעלי ים המלח. יש כמה פתרונות מוצעים ובינתיים אף אחד מהם לא מיושם – כבר הרצל חלם על מנהרה מהים התיכון לים המלח, אבל הוא לא חשב על ירידת המפלס אלא על הפקת חשמל. הרעיון של תעלה ממפרץ אילת נגנז בעיקר בשל הסכנה לבעיות אקולוגיות. האפשרות האופטימלית היא כנראה הזרמת מים מתוקים (מותפלים?) בנהר הירדן, אפשרות יקרה ושאינה חפה מבעיות. בינתיים הים מתייבש, ובקצב מחריד.

שייט בים המלח

מפתיע שכמעט לא שטים בסירות ובספינות באגם הזה, ובעצם האפשרות נפתחה לקהל באופן תיירותי רק בשנים האחרונות.

אבל מתברר שעוד בתקופה ההלניסטית, לפני יותר מ-2000 שנה (שריד לנמל מהתקופה נותר בצפון ים המלח), ובוודאי בתקופות שלאחר מכן, היתה ספנות בים המלח. אז נהגו לאסוף את גושי האספלט הצפים, שהיו חומר יקר ששימש לאיטום ספינות, להכנת תרופות ולחניטת גופות. במפת מידבא מהמאה השישית הנמצאת בירדן, נראות שתי ספינות בים המלח, האחת נושאת מלח, והשנייה כנראה אספלט. יש עדויות נוספות לספנות עתיקה בים המלח, הכוללות עוגני אבן, ברזל ועץ. אגב באותה מפה מופיע ים המלח ללא הלשון, ויתכן כי זו עדות לכך שהמפלס היה גבוה הרבה יותר.

חקר ים המלח בעת החדשה התחיל במאה ה-18. הנוסע הגרמני אולריך יאספר זצן היה הראשון כנראה שהקיף את ים המלח. במאה ה-19 שט האירי כריסטופר קוסטיגן בסירה קטנה מהכנרת דרך נהר הירדן אל ים המלח וחקר את אזור הלשון, אך מת מהתייבשות (הכף הצפונית של הלשון נקראת על שמו – "כף קוסטיגן"). בהמשך, ב-1848 יצא וויליאם לינץ' בראש משלחת של הצי האמריקאי שערכה סקר ומיפוי מדויק של קרקעית ים המלח באמצעות מד-תהודה.

משלחת של הקרן הבריטית – PEF יצאה בתחילת המאה ה-20 בראשות מנהלה רוברט מקליסטר בשייט וסימנה על גבי סלע בחוף המצוקי את קו הגובה של ים המלח – 390 מ' מתחת לפני הים (העדות נותרה מעל כביש 90 של היום, מדרום לעינות צוקים-עין פשחה). הרישום שלהם חזר פעם בשנה במשך 13 שנה. מאז ועד היום ירד המפלס ביותר מ-50 מטר!

ב-1848 יצא וויליאם לינץ' בראש משלחת של הצי האמריקאי שערכה סקר ומיפוי מדויק של קרקעית ים המלח באמצעות מד-תהודה (ציור)

מסע בקיאקים

מוקדם בבוקר עם הזריחה, שעה 6:15, קבענו ונפגשנו עם המדריך ברוך צימרמן ליד משאבה P88, הנמצאת באזור היבש בין האגן הצפוני לאגן הדרומי, בערך מול מצדה. קרני אור ראשון הבליחו בין העננים שהסתירו לנו את השמש שעלתה (כנראה) מעל הרי מואב. אחרי הסבר מעניין על ים המלח וכוס קפה המשכנו אל מעגן הקיאקים, שחיכו לנו לחוף לגונה קטנה. יצאנו בחתירה מתונה, נזהרים ממי המלח הצורבים, לכיוון מזרח ואח"כ צפונה, תרים אחרי מוצאו של אחד מיובלי נחל צאלים.

היובל היה צר מאוד וחתור בתוך בוץ שחור טובעני, והשייט הרגיש ממש הרפתקני. ריח גופרית כבד מילא את אפינו ושיווה למקום יחד עם הבוץ השחור תחושה של גיהינום. לאחר חתירה מעט מאומצת העלינו את הקיאקים לחוף הנחל ועלינו בתוך בוץ עמוק לתצפיות מופלאות על הבולענים.

הגענו אל מעגן הקיאקים, שחיכו לנו לחוף לגונה קטנה ויצאנו בחתירה מתונה. צילום: אלה אל עמי

צילום: אלה אל עמי

צילום: אלה אל עמי

אחד המקומות היותר מרתקים בארץ המלוחה הזאת מצוי מזרחית למצדה באזור הדלתא של נחל צאלים – מהגדולים מנחלי מדבר יהודה. צילום: עמי בן בסט

צילום: עמי בן בסט

צילום: עמי בן בסט

צילום: עמי בן בסט

צילום: עמי בן בסט

צילום: עמי בן בסט

צילום: עמי בן בסט

טיולי "סודות ים המלח"

החברה עורכת טיולי שייט בקיאקים בים המלח וטיולים נוספים באזור:

• טיול לארץ הבולענים
• טיול לבולעני עין גדי והתגבשויות המלח
• טיול לנהר הסודי
• טיול לילי אל המעיינות החמים

לתיאומים ופרטים נוספים – 054-3036000
השייט מתאים גם לילדים – מעל גיל 10

אחד ממקבצי הבולענים באזור P88 בצילום לוויין, באדיבות גוגל

צילום: עמי בן בסט

הפוסט מסע קיאקים בים המלח הופיע ראשון במסע אחר

חלקו העליון ביותר של הנחל מנקז את צפון־מזרח מישור רותם, שם הוא ערוץ פתוח שכמעט ואינו נראה בנוף. כיום בחלק זה ניצבים מתקני תעשייה המטשטשים לגמרי את תוואי הערוץ. ממישור רותם נמשך הנחל מזרחה ומעמיק בקניון רדוד, רחב ומתון. הקניון הולך ומעמיק, ובמרכז הנחל הוא כבר בולט ממש. גדות הקניון מורכבות ממדרגות מצוקיות ובאפיקו חתורים מעוקים ארוכים. בחלקו התחתון נופל הקניון במפל גבוה המסמן את תחילת חצייתו של מצוק ההעתקים. בדומה לקניונים אחרים במדבר יהודה, גם פה התפתח קניון גדול ובולט, אלא שנחל אשלים מתחבר ברצף עם הקניון העליון שנוצר מחציית צפון קמר חצרה.

הקניון התחתון של הנחל דומה במבנהו הכללי לקניוני מדבר יהודה. הוא מורכב מתעלה עמוקה התחומה בגדות מצוקיות המתנשאות לגובה מאות מטרים. בתוך הקניון חתורים מעוקים ונקיקים שביניהם נגלים גבים ומפלים. על אף מבנהו הדומה ליתר נחלי מדבר יהודה, הנקיקים בנחל מפורסמים במיוחד ונחשבים מהיפים ביותר שבמדבר יהודה.

התיאור כאן מתמקד בחלקו התחתון של הנחל, החלק המתפתח בחציית מצוק ההעתקים. כיוון שהנחל מוסדר לטיול ומבקרים בו מטיילים רבים, התיאור כאן מובא בצורה כזו שתוכל לסייע להתארגנות לטיול בנחל. עם זאת אין לראות בדברים המלצה לעבור בנחל ואין להסתמך לגמרי על הפרטים. כפי שנכתב בהקדמה לספר, הקניונים נתונים לשינויים תכופים, והפרטים כאן לא תמיד יתאימו למציאות בשטח. האחריות על התארגנות נכונה ועל הנעשה בטיול עצמו מוטלת על המטיילים בשטח.

אורך המקטע המתואר: כ־14 ק"מ (מעגלי).

מפלים עיקריים: שניים. הגבוה שבהם מתנשא לכ־80 מ'.

התחלה וסיום של המקטע המתואר: חניון הלילה מישור עמיעז.

בתוך הקניון חתורים מעוקים ונקיקים שביניהם נגלים גבים ומפלים. צילומים: בועז לנגפורד

תיאור דרך

אפשרות גישה אל הקניון התחתון של נחל אשלים היא דרך הקניון התחתון של נחל עזגד. ציר זה משלב בין שני הקניונים ויוצר מסלול מעגלי. הגישה אל נחל עזגד אפשרית דרך מישור עמיעז. ניווט פשוט בדרכי העפר החוצות את מישור עמיעז יוביל בסופו אל חניון הלילה מישור עמיעז. דרך עפר המסומנת בסימון שבילים שחור נמשכת למערב, ולאחר כמה מאות מטרים יורדת אל אפיק חלקו התחתון של נחל עמיעז. לאחר מקטע קצר באפיק נחל עמיעז, פונה הדרך לדרום ומטפסת אל גדת הנחל. לאחר כמה מאות מטרים מגיעה דרך העפר לצומת. סימון השבילים השחור נמשך מערבה ב'מעלה עזגד', בעוד דרך העפר הנמשכת לדרום מסומנת בסימון שבילים אדום. הסימון האדום יורד ומתחבר אל חלקו התחתון של קניון נחל עזגד. שביל מסומן (ירוק) מלווה את האפיק ועולה מערבה תוך עקיפת מפלים וגבים שלאורך הקניון. 4 ק"מ לאחר תחילתו מסתיים הסימון הירוק בצומת שבו שביל מסומן נוסף (אדום) חוצה את נחל עזגד לרוחבו. פנייה דרומה ועלייה לאורך השביל מובילות לתצפית דרמטית אל עבר קניון נחל אשלים. מנקודה זו יורד השביל במקטע ארוך מול הנוף של מורד אפיק נחל אשלים. באזור זה חתור הנחל  במעוק עמוק שהירידה אליו דורשת אחיזה בידיות מתכת שהותקנו במקום. קצה המעוק מעט ממזרח לנקודת הירידה אליו, שם יורד המפל הגבוה של הנחל (מפל א). גובה המפל 80 מ', חלקו העליון אנכי ומרביתו שלילי. שפת המפל נראית כמרפסת רחבה הצופה אל מורד הנחל. מעט לאחר המפל מופיע בנחל מפל נוסף (מפל ב). גובהו 15 מ' ומתארו אנכי. השביל המסומן (אדום) עוקף את שני המפלים. המעקף מתחיל במעלה המעוק, ממערב למפל הגבוה, שם הוא מטפס ועולה אל גדתו הדרומית של הנחל. בראש הגדה מתחבר השביל המסומן עם נתיב מסומן נוסף (כחול) המגיע ממעלה הנחל, ומנקודה זו נמשך מזרחה ויורד בתלילות עד מתחת למפלים. מתחתית המפלים נמשך קניון הנחל מזרחה ובאפיקו חתורים כמה נקיקים ארוכים. גבי מים גדולים ומפלים נמוכים מופיעים לאורך הנקיקים ומקשים מעט על הירידה בהם. לאחר שיטפונות, כאשר גבי המים מלאים, חצייתם אפשרית בשחייה בלבד. כאשר הגבים ריקים, הירידה אליהם או היציאה מהם דורשת סיוע הדדי. חבל עזר יכול לסייע.

סדרת הנקיקים מסתיימת כ־2 ק"מ לאחר צמד המפלים הגבוהים. בקצה הנקיק התחתון ישנו קידוח מים שאליו מובילה דרך עפר מסומנת. במקטע זה חתור הנחל בתעלה רדודה התחומה במצוקי קונגלומרט. כ־1 ק"מ לאחר קצה סדרת הנקיקים נחצה הנחל על ידי דרך עפר המסומנת בסימון שבילים אדום. פנייה צפונה בעלייה אל גדת הנחל, מובילה חזרה אל חלקו התחתון של נחל עזגד, משם ניתן לשוב באותה הדרך אל חניון הלילה נחל עמיעז.

נחל עזגד

עוד בנחל עזגד

יתדות בירידה לנחל אשלים

קניון נחל אשלים

בירידה לנחל אשלים

הגבים בעומק הנחל

צילום: רונן קלימי

הערות:

• אין להיכנס לנחלים כאשר יש חשש לשטפונות
• הירידה בנקיקי נחל אשלים היא מאותם מקטעים אשר 'לא נגמרים עד שהם נגמרים'. מומלץ להיכנס אל הנחל בשעה מוקדמת מספיק ולהימנע משהייה בו בחושך בשל עיכוב לא מתוכנן באזור הגבים.
• כאשר גבי המים מלאים במים חצייתם דורשת שחייה (יש לבדוק מראש את מצב הגבים).
• אף שלאורך הנחל ישנם נתיבים מסומנים בסימון שבילים ומותר לטייל בו, אין לראות בתיאור כאן המלצה או הנחיה לעבור בנחל. אין להסתמך על הפרטים הכתובים כאן, וכדאי להתכונן מראש לתרחישים שונים.

מפת עזגד-אשלים

תרשים חתך גובה עזגד-אשלים

הפוסט מסלול הליכה נחלי עזגד-אשלים הופיע ראשון במסע אחר