טקיושו נגמיני, בנו וממשיך דרכו של שושין נגמיני, המורה הגדול ומייסד בית הספר לקראטה בעיר הקטנה נאהה שבאוקינאווה. טקיושי התאמן מגיל שבע, הוא בעל חגורה שחורה דאן 9 והוא מחלק את זמנו בין האולם הצנוע שבבית הולדתו ובין מאות בתי ספר ברחבי העולם של שיטת שורין ריו, שיטה אוקינאווית מסורתית מפות ומדריכים מודפסים ליעד יפן, בהנחה לגולשי מסע אחר!

אנשי אוקינאווה (Okinawa) שפגשתי, שינזו ייחס חשיבות מופלגת לשימור המסורת באי היפני, כמו תושבי מקומות אחרים הנלחמים לשמר מסורת מפוארת שנעלמת מן העולם או מקבלת לחרדתם צביון שונה.
הקראטה הוא אמנות הלחימה המוכרת ביותר בעולם המערבי, לא מעט בזכות סרטי הפעולה. שם לוחמים ללא חת מנפצים בידיים חשופות ערימת לבֵנים או בלוק קרח, או שוברים בבעיטה לוחות עץ. לקראטיסטים יוחסו תכונות כמו חוש שישי מפותח, זריזות ומהירות על אנושיות, ושאר יכולות גופניות לא שגרתיות. בקראטה נמהלות מיסטיקה מזרחית ואגדות פולקלוריסטיות יחד עם תורת לחימה בת מאות שנים, המשלבת הדרכה פיזית ומוסרית, שדרושות שנים רבות ללמוד ולהבין אותה.
היכולות הסופרמניות המוצגות בקולנוע אינן העיקר בדרך הקראטה, שעיקרה התפתחות פנימית ויישומה בחיי היומיום, לאו דווקא בשדה הקרב. לפי אחת האמרות המשקפות את התפיסה האוקינאווית, בקראטה אין התקפה ראשונה: מטרתו העיקרית היא להימנע מעימות ומלחימה שלא לצורכי הגנה עצמית.
את טכניקת הקראטה שלי, זו ששינזו ניסה לשפר, התחלתי ללמוד לפני יותר מעשרים שנה, על המדשאות הירוקות של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. קים, סטודנט קוריאני שבא לארץ ללמוד היסטוריה, הדריך קבוצה קטנה של ישראלים בתורת לחימה קוריאנית. הטָאי קוּאַן דו, שהפך מאז לענף אולימפי, ניזון משורשים מסורתיים, אולם במרוצת השנים הפך לספורט שאיכויותיו נמדדות בנקודות, בזירה מרובעת.
ראיית הקראטה כספורט תחרותי נוגדת לחלוטין את מהותו כפי שתופסים אותה חשובי המורים בעולם. דרך הקראטה, לפי תורתו של גישין פונאקושי, ממבססי שיטת קראטה בשם שוֹטוֹקאן, באה לידי ביטוי בחיי היומיום, בגוף ונפש המאומנים ומפותחים מתוך צניעות וענווה, שבעִתות משבר יירתמו ללא היסוס למטרות הצדק.
כעבור שנים, כשעברתי לגור בניו יורק, הצטרפתי לדוג'ו (אולם אימון) ללימוד קראטה בשיטת שורין ריו, שיטה אוקינאווית מסורתית. לא, זו לא היתה שמועה מפה לאוזן על מאסטר מופלא וגם לא על שיטה אזוטרית המחוללת נסים. זו היתה מודעה גדולה בספר הטלפונים של ניו יורק, שמשכה אותי בעיקר בשל קרבת בית הספר למקום עבודתי.
נכנסתי אחר צהריים אחד וצפיתי באימון שנערך בסגנון כמעט צבאי, גדוש סמלים וקודים היררכיים נוקשים. האימון היה קשה ואינטנסיבי ולמחרת הצטרפתי לבית הספר. במשך כל תקופת לימודי שם נאלצתי, כמו כולם, לקחת חלק במשחק: נכנסת לדוג'ו – קוד קידה, יצאת – קוד קידה, קיבלת הערה ממדריך – הודה לו בקול רם. לא פעם האווירה דמתה בעיני למין פרודיה על ווסט פוינט, בית הספר המפורסם לקצינים. ואולי, כישראלי יוצא צה"ל, היתה לי רגישות מופלגת לגישת "כן מה? כן המפקד".
מאז שהתחלתי ללמוד אמנויות לחימה מזרחיות, קינן בי הספק באשר לאותנטיות השיטות הנלמדות במערב: עד כמה סולפו הלימוד והתורה מעת יציאתם לדרך לפני מאות ואולי אלפי שנים בסין או ביפן, ועד הגעתם לניו יורק או לישראל? ידעתי שכדי למצוא תשובה לשאלה, אצטרך לצאת למסע שורשים. כך הגעתי לאי אוקינאווה (ראו "מסע אחר" 129), מולדת הקראטה, הנחשבת עד היום מֶכּה לקראטיסטים.

גברת עם סלים והולדת הקראטה
בחניה קצרה בהונג קונג ביקרתי בפארק העירוני. השעה היתה שש בבוקר, השמש עוד לא זרחה ושוטטתי בפארק בין עשרות אנשים, חלקם בקבוצות, חלקם מתבודדים, שביצעו תרגילי טאי צ'י בדממה. אשה כבת שישים בבגדים פשוטים חלפה על פני נושאת שני סלים. היא הניחה אותם על אחד הספסלים, ובתנועה מוכנית, פרי שגרה רבת שנים, שלפה חרב ארוכה מאחד הסלים ופתחה בסדרת תנועות התקפה והגנה מול יריב דמיוני. כשאחזה בחרב כמו איבדה את גילה. תנועותיה היו שוטפות ומלאות הדר. החרב פילחה את האוויר והפכה לחלק אינטגרלי מגופה. צפיתי בה מוקסם ומהופנט. הבנתי שמה שאנחנו, המערביים, מנסים לאמץ, ללמוד ולחקות, הוא משהו שבשגרה אצל חלק מאנשי המזרח.
מהונג קונג המשכתי לאוקינאווה, האי המרכזי בשרשרת איי ריוקיו (Ryukyu) הנמשכים מחלקה הדרומי של יפן לעבר טייוואן. על אף תיעוד ההיסטוריה האוקינאווית באלף האחרון, אין תיעוד אמין של תולדות הקראטה באזור. אמנויות הלחימה נולדו מתוך אינסטינקט הישרדות אנושי. במערב פותחו ההיאבקות והאגרוף, ובמזרח התפתחו הקמפו והקונג פו הסיניים, והג'ודו והאייקידו היפניים. במקומות אחרים בעולם התפתחו שיטות הגנה אחרות.
תושבי אוקינאווה פיתחו את שיטת ההגנה העצמית שלהם, טֶה, שתרגומה המילולי הוא "ידיים" או "יד". השיטה נוצרה לפני כאלף שנה והתפתחה בתור הזהב של אוקינאווה במאה ה־15, כאשר זו היתה ממלכה עצמאית שניהלה קשרי מסחר ותרבות קרובים עם שכנתה הגדולה סין. בזכות קשרים אלה יצאו לוחמים אוקינאווים ללמוד שיטות לחימה סיניות, שכעבור שנים שולבו בשיטות המקומיות.
התפתחותה של הטה המקומית הואצה בשנת 1609, עם השתלטותה של חמולת סצומה היפנית על האי ועם הגזירה שאסרה על אחזקת כלי נשק ועל הוראת הטה. למרות האיסור שנכפה במשך יותר מ־300 שנה, הטה לא נכחד. האמנות האסורה הועברה מאב לבנו בקרב בני המעמד הסמוראי באוקינאווה. האימונים נערכו בהיחבא ולעתים קרובות באישון לילה או לפנות בוקר, הרחק מעינם הפקוחה של השליטים.
בהיעדר כלי נשק, הוסבו כלים חקלאיים וכלי דיג לכלי מלחמה: זוג מקלות קצרים המחוברים בקצותיהם בשרשרת, ששימשו לדיִש, הם למעשה הנונצ'קו, כלי הנשק החביב על שחקן הקולנוע והלוחם ברוס לי (שלחם דווקא בשיטת קונג פו הסינית); תרגילים מורכבים הפכו מעין מקל מטאטא ששימש לנשיאת משאות על הכתפיים לכלי לחימה יעיל, וכך גם את המגל וכלים חקלאיים אחרים.

שיעור קראטה באוקינאווה. פלואורסצנטים על התקרה ותמונות בשחור לבן של אבות השיטה ממוסגרות ותלויות מסביב. אימון בשיטת השורין ריו נערך בסגנון כמעט צבאי, גדוש סמלים וקודים היררכיים נוקשים. נכנסת לדוג'ו – קוד קידה, יצאת – קוד קידה, קיבלת הערה ממדריך – הודה לו בקול רם | צילום: איילת אידלברג

הקראטה, כפי שהוא מוכר לנו היום, תוצאה של מיזוג הטה עם שיטות לחימה סיניות, נולד לקראת סוף המאה ה־17. מעטה הסודיות שאפף את הוראת הקראטה במשך מאות שנים הניב זרמים ושיטות השונים זה מזה מבחינה טכנית חיצונית, אך עדיין קרובים בבסיסם הערכי והפילוסופי.
רק בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, כאשר נסע גישין פונאקושי האוקינאווי להציג את הקראטה ליפנים, התקבל הקראטה כאמנות לחימה יפנית. התחקות אחר גלגול המלה "קראטה" פורשת את ההיסטוריה של אמנות הלחימה: במקור, כאמור, נקראה האמנות טֶה, "יד". הטֶה האוקינאווי הסתעף לשיטות שנקראו אוקינאווה־טה. השיטות שונות ומפולגות, אך יש בבסיסן שתי אסכולות עיקריות: גישת שורֵיי ריו או נאהה־טה, שיטה שהתפתחה באזור העיר נאהה (Naha), המדגישה כוח פיזי ומאמץ שרירים היוצרים תנועה מרשימה בעוצמתה; ולעומתה השורִין ריו או השורי־טה, שיטה שהתפתחה באזור העיר שורי (Shuri), הקלילה והמהירה יותר, הרצופה תנועות לפנים ולאחור.
בתחילת המאה העשרים הכיר השלטון היפני בחשיבותו ובאיכויותיו של הטה האוקינאווי, והתיר ללמדו בבתי ספר יסודיים. המונח אוקינאווה־טה הוחלף בשם קראטה ג'יצו (אמנות הלחימה של היד הסינית), שם שמגלם את שלושת האלמנטים: "קרא" שפירושו "סינית", והוא מבטא את השפעת אמנויות הלחימה הסיניות – הקונג פו והקמפו הסיניים; "טה", שיטת הלחימה האוקינאווית המקורית; ו"ג'יצו", שיטת הלחימה היפנית המסורתית. באופן זה ניתן הכבוד המגיע לשליטים היפנים שאימצו את הטה האוקינאווי, נשמר השם המקורי של האוקינאווים ובאה לידי ביטוי ההשפעה הסינית.
בשנת 1932 היתה יפן במצב של מלחמה עם סין ורצתה להיפטר מכל סממן תרבותי סיני. לפיכך הוחלף סימן האות "קרא", "סינית", בסימן בעל צליל זהה שפירושו "רֵיקה", ומעתה היה הפירוש: "אמנות הלחימה בידיים ריקות", בלא שימוש בכלי נשק. בשלב האחרון הורד ה"ג'יצו" והוחלף בסימן דוֹ שפירושו "דרך", וכך הודגש שהקראטה אינו נלמד כאמנות לחימה בלבד, אלא כדרך חיים. כך התפתח המונח "קראטה" המוכר לנו היום, ומבדיל בין אמנות הלחימה האוקינאווית לאמנויות אחרות כגון הקונג פו הסיני או האייקידו היפני.
מאחורי המשמעות המיידית, "יד ריקה", מסתתרות משמעויות עמוקות אחרות. מסביר פונאקושי: "כראי המחזיר השתקפות מבלי לעוותה וכעמק המחזיר הד, כך צריך להיות העוסק בקראטה: ריק מאנוכיות ומכוונות זדון. רק מתוך תודעה צלולה ומצפון נקי יוכל להבין את משמעותה של דרך הקראטה". פרשנות זו קישרה בין הקראטה ובין עקרונות הזן בודהיזם השוללים את העצמי. הישיבה המדיטטיבית בתחילת השיעור והחזרות האינסופיות על אותם תרגילים עד הפיכתם אינסטינקט משלימות את הגישה הזֵנית.

השיעור הראשון שלי
הגעתי בחשש לשיעור הקראטה הראשון שלי באוקינאווה בשיטת שורין ריו. החשאיות שהקראטה נלמד בה במשך מאות שנים מורגשת עד היום. לא כל תלמיד יכול להצטרף לכל שיעור, קל וחומר תלמידים שאינם מבני המקום, ועל אחת כמה וכמה מי שאינם יפנים. רק הודות לתיווכם הנמרץ של ידידַי ביפן הורשיתי להצטרף לשיעורים.
הדוג'ו שוכן בסמטה קטנה מאחורי הרחוב הראשי של עיר הבירה נאהה. בניין עץ קטנטן, דו קומתי, צבוע בתכלת. מול הכניסה

אימון בישראל. ראיית הקראטה כספורט תחרותי נוגדת לחלוטין את מהותו כפי שתופסים אותה חשובי המורים בעולם. לפי אחת התורות, דרך הקראטה באה לידי ביטוי בחיי היומיום, בגוף ונפש המאומנים ומפותחים מתוך צניעות וענווה

עשרות זוגות נעליים מסודרים שורות־שורות. בפנים, רצפת עץ, פלואורסצנטים על התקרה ותמונות בשחור־לבן של אבות השיטה ממוסגרות ותלויות מסביב. במקום של כבוד תלויה המדליה שקיבל שושין נגמיני, מייסד הדוג'ו, מקיסר יפן.
קבלת הפנים היתה רשמית, מנומסת ועתירת קידות. עניתי לסדרה ארוכה של שאלות על בתי הספר שלמדתי בהם ועל המורים שהדריכו אותי, בטרם הראו לי היכן להחליף את בגדי לחליפת הקראטה, שסביבה כרוכה החגורה המסמנת את הדרגה. השיעור החל בישיבת מדיטציה של עשרים דקות. עיניו הבוחנות של ראש השיטה, שמת לפני כשנה, שושין נגמיני, צפו בנו מהתמונה התלויה מעל כמין ארון קודש. כעבור עשרים דקות של ישיבת לוטוס החזיר אותי צלצול פעמון למציאות. פסק הזמן של ישיבה מדיטטיבית יוצר הפרדה, מאפשר להתנתק מהמולת היומיום בטרם צוללים לתוך שיעור, שהוא החיים עצמם ובעת ובעונה אחת גם השלמה להם.
לאחר טקס קצר של קידות החל השיעור. בשלב זה של השיעור המאמץ הגופני מינימלי, אבל לבי פועם במהירות. אני מתרגש מאוד: מסביבי כעשרה אוקינאווים בני שלושים, ארבעים, חמישים ואפילו שבעים. אין כמעט שום אפשרות לתקשורת מילולית: הבדלי התרבות בינינו הם כהבדל בין מזרח למערב. אנחנו זרים גמורים. ועם זאת כולנו מדברים אותה שפה, שמדברים אותה כאן באוקינאווה כבר מאות שנים. התנועות מוכרות לי היטב והתרגילים שחזרתי עליהם אלפי פעמים בשנים האחרונות כבר היו חלק ממני. אני בוחן אם תנועותינו זהות ואם שפתנו אכן אותה שפה. אני רואה שכן ומשתלב באימון המפרך בתחושת שייכות חזקה ובהרמוניה מושלמת.

אדיבות וצניעות בשלושה פרקים
שלושה פרקים יש באימון הקראטה המסורתי: הקיהון – תרגילים בסיסיים של התקפה והגנה, שאיברי הגוף משמשים בהם ללחימה. כחלק מאימון הגוף והקשחתו נהוג לחבוט בקורת עץ עד אובדן תחושת הכאב והיווצרות שכבת עור עבה וחסרת תחושה. לכמה מהמתאמנים יש פרקי יד שעוותו מרוב אגרופים ומכות שהטיחו בקורת העץ. ידיהם וכפות רגליהם כמעט אינן רגישות לכאב ומסוגלות לנתץ רעפים, אבנים ולוחות עץ.
הקאטָה, הפרק השני, היא אבן היסוד החשובה ביותר בשיטה המסורתית, והיא מורכבת מסדרת תנועות הגנה והתקפה מוגדרות מראש נגד יריב דמיוני. הקאטות פותחו במשך מאות שנים על ידי לוחמים שמיצו את נסיונם בקרבות אמת. הן משמשות עד היום כבסיס הלימודי של שיטתם. שינון הקאטה במשך שנים רבות הופך אותה לבסוף לחלק מהגוף והנפש. הקאטה היא כמין מנטרה פיזית, היכולה להביא את מבצעה להתעלות הרוחנית שמרגישים רקדנים או נגנים כשהם נסחפים בביצוע יצירת מופת. לבסוף, הקומיטה היא קרב מבוקר מול יריב אמיתי, תוך שילוב של הטכניקות הבסיסיות עם הקאטה.
תחת עינו הפקוחה של המורה, שהיה תלמידו של נגמיני במשך 33 שנה, הצטרפתי לשיעורים שהתנהלו באופן דומה ביותר למה שהתרגלתי אליו בשנים האחרונות. פעם אחת, כשהמורה העיר לי על דרך הביצוע שלי לטכניקה מסוימת, הפניתי אותו לספר שכתב נגמיני, כמין תנ"ך של השיטה. "Master change", הסביר לי המורה והמשיך: "Master think and master change". שנים לאחר שסיים את כתיבת ספרו הראשון, החליט נגמיני על שינוי באופן ביצועה של הטכניקה והנחיל את השינוי לתלמידיו הקרובים. אנחנו בישראל לא ידענו על השינוי.
המשכתי להתאמן עם תלמידים כסופי שיער, בני גילו של אבי. שאלתי אחד מהם, שמתאמן בקראטה 49 שנה, מה הדבר החשוב ביותר שהיה רוצה להנחיל לתלמידיו, והוא השיב מיד: "אדיבות וצניעות". ללא אדיבות וצניעות, מהותה של דרך הקראטה אובדת. נזכרתי באשה עם הסלים שראיתי בהונג קונג: עבורה ועבור התלמידים באוקינאווה, הקראטה כדרך חיים אינה פראזה ריקה, אלא דרך מעשית להתפתחות עצמית, להתפתחות הנפש והרוח.
השיעור הסתיים כפי שהחל, בישיבה מדיטטיבית, ובקידות תודה למורים שעל הקיר ולמורה שהעביר את השיעור. אחרי מקלחת יצאנו לרחוב השקט ומשם לבר שכונתי. שם, על בירה אוריון, שוב דרש שינזו את תשומת לבי המלאה: "דניאל־סאן, טרדישן, ורי אימפורטנט", אמר, וביקש ממני להבטיח כי אשמור על מסורת האסכולה כשאחזור לישראל. בערב האחרון לפני חזרתי לארץ נתתי לו מתנת פרידה. קראטה או לא קראטה, חמסה עם אבן כחולה בטח לא תזיק לו.