אורית סגרה את ברז המים במקלחת אפופת האדים שבמלון הדרכים בגריימאות', באי הדרומי של ניו זילנד, וציינה לעצמה בסיפוק שמקלחת הבוקר הזאת היתה כל כך נחוצה. בלילה הקודם היא ורפי הגיעו למוטל הדרכים בשעה מאוחרת, ובקושי הספיקו למצוא מסעדה פתוחה כדי לסיים יום ארוך בארוחה מזינה ומשביעה. מובן שלא הספיקו לעבור על תכנית יום המחר, שהנה הגיע לו אחרי שנת לילה קצרה, אבל הם כבר היו מאורגנים  מראש לשני הלילות הבאים, עם הזמנה במלון בשמורת מאונט קוק.

לכל הפוסטים של חשיפה כפולה

בתוכנית של היום היה ביקור בקרחונים FOX ו-פרנץ ג'וזף, ולהגיע בסופו למאונט קוק, לא רחוק משם על המפה.

בעודה מספיגה את השיער הרטוב במגבת, יצאה בחיוך אל החדר ואל רפי, שישב על המיטה עם הטלפון הנייד, עם מבט של בשורות רעות. היא מייד חשבה על 2 החיילים שלה בבית והלב שלה החסיר פעימה.

מסתבר, שבזמן שהתקלחה, רפי תכנן את הנסיעה באפליקציית הניווט, וחשב שיש טעות, כשראה שהמרחק מהמוטל בגריימאות' למלון בו היו אמורים לשהות בשני הלילות הקרובים, הוא… 650 ק"מ!

גם בניסיון השני (יש סיכוי שהיה גם שלישי), המרחק לא השתנה, ודי מהר הבנו את גודל הטעות בתכנון שעשינו. למרות המרחק האווירי הקטן של המלון במאונט קוק (שגם היה אחד מהיקרים, אם לא היקר ביותר, שהזמנו בטיול, כתוצאה מכך שזה אזור עם מעט מקומות לינה) מהקרחונים, לא היתה דרך ישירה מהקרחונים אליו.

טוב, אז מה עושים?

קודם כל, החיילים בסדר. פרופורציות זה דבר חשוב.

שנית, סקרנו את האופציות שהיו לנו. הראשונה, להישאר עם המסלול המקורי לקרחונים, ולהפסיד את עלות שני הלילות במלון יקר, או לשנות את התוכנית ולהגיע במסלול אחר, וארוווווך, למאונט קוק.

את האופציה הנוספת, של להאשים אחד את השני ולייצר עוד דרמה, זנחנו מראש (בפועל, הטעות בתכנון היתה של שנינו, כשישבנו מול המפה, בנינו מסלול בלתי אפשרי והזמנו את המלון בסופו).

השתקפות עננים

מחשבים מסלול מחדש

ההחלטה היתה מהירה ובלב שלם. משנים מסלול!

השיקולים היו פרקטיים, ההזמנה של המלון במאונט קוק לא היתה ניתנת לביטול, מזג האוויר עזר גם הוא להחלטה, כי מזג האוויר שציפה לנו ביעד המקורי, הקרחונים, היה גשום וקר ליומיים הקרובים, ועוד שיקול חשוב: אנחנו לא חוששים מנסיעה ארוכה.

מיד תיכננו לנו מסלול חלופי, עד למאונט קוק, שם "חיכה" לנו המלון שהוזמן מראש לשני הלילות הבאים, והיה ממילא בתוכנית הטיול שלנו. בדקנו את המסלול הנכון לשם, סימנו לנו נקודות עצירה בדרך ו-קדימה! נוסעים 650 ק"מ. התכנון החדש, מול בדיקת מזג האוויר שבוע קדימה, סימנה לנו שלקרחונים נוכל להגיע עוד שבוע, במזג אוויר מושלם.

בדיעבד אפשר להגיד, שזו היתה החלטה (ואם תרצו – טעות) ש"עשתה" לנו את הטיול. הרווחנו מסלול יפהפה, דרך ארתור'ס פאס המרהיב, שהעביר אותנו מהמערב למזרח, וממזג אוויר גשום לבהיר.

(מעבר ההרים ארתור'ס פאס נמצא באלפים הדרומיים בגובה של 920 מטר מעל פני הים ומאפשר חצייה של רכס ההרים ממזרח למערב).

הנוף השתנה לנו מול העיניים תוך כדי נסיעה, וזכינו לצילומי "גלויות", עם פסגות מושלגות, שדות חרדל ומרחבים מושלמים. הנסיעה הארוכה לא הורגשה עם המראות החולפים מול עינינו, וכמובן ששיבצנו אותה בעצירות ספונטניות מול פריימים שהיה קשה לעמוד בפניהם. בעיירה המתוקה ג'רלדין עצרנו להפסקת צהרים, ואורית קנתה מעיל בצבע טורקיז, בחירה שניבאה לנו את הבאות, להמשך הדרך.

מרחבים ירוקים על רקע ההרים המושלגים

ארתור'ס פאס

ליד ארתור'ס פאס

מגיעים למאונט קוק

בואך מאונט קוק הגענו אל אגם טיקאפו ואגם פוקאקי, שהמתינו לנו בטורקיז המושלם, ובתפאורה נהדרת לצילומים עצמיים, כולל בתוך השיחים ה"שעירים" והצהבהבים עם המראה הייחודי לניו זילנד, וכמובן לצילומי נוף ודרכים מרהיבות ופוטוגניות.

גם הר קוק עצמו משתייך אל רכס הרי האלפים הדרומיים של ניו זילנד, שבעצם חוצים לאורך את האי הדרומי, והם היו ה"מכשול" התחבורתי שלא היינו מודעים לו בתכנון המקורי. שמו המאורי: אאורקי, "מחורר עננים", ונקרא על שם ג'יימס קוק, מגלה ארצות אנגלי שהגיע לאזור לקראת סוף המאה ה-18. ההר שוכן במחוז קנטרברי ונמצא בתחום הפארק הלאומי מאונט קוק.

למאונט קוק הגענו בערב יום כיפור, וכאילו כדי להזכיר לנו שלא באמת אפשר לתכנן הכל מראש, יחד איתנו הגיע לשם הגשם. גשם כבד שירד כל הלילה והמשיך גם בבוקר שלמחרת. מבחינתנו, זה היה הסימן להרפות לכמה שעות, ואת יום הכיפורים העברנו בחדר במלון (היקר, זוכרים? וככזה גם הנוח והמרווח), לשעות איכות של רוגע, הפנמה ותיעוד של הטיול עד כה, מילוי מצברים ומנוחה. עם גיחות החוצה למיני-מסלולי הליכה בגשם באזור הסמוך למלון, כמו קרחון טסמן המפורסם.

ואם מישהו חשב אחרת, שבוע לאחר מכן, בדיליי של כמה ימים מהתוכנית המקורית, מצאנו את עצמנו בקרחונים, במזג אוויר מופלא, שמשי, שמיים תכולים משובצים עננים לבנים, שדיברו את אותו ההוד והשקט של הפסגות המושלגות והצחות שנשקו להם. לו היינו מגיעים לשם במועד המקורי, ובמזג האוויר הסגרירי והאפור ששרר ב"צד המערבי", לא היינו זוכים לנחות עם מסוק על אחת הפסגות המלבינות, ולדרוך על השלג הרך והבתולי שלה (אבל על כך בפעם אחרת).

ליד אגם פוקאקי. צילום ממרכז הכביש

מי אמר טורקיז ולא קיבל

מעיל תואם אגם טורקיז. פוקאקי לייק

צבע המים הכמעט לא-אמיתי. אגם טיקאפו

מסלול לקרחון טסמן

קרחון טסמן ביום גשם

בין צילום לזוגיות – הסודות שלנו להצלחה

• לא "להינעל" על תכנית, אם נראה שהיא לא עובדת. הפעילו שיקול דעת. אתם בחו"ל ובחופש, יש הרבה דרכים (תרתי משמע) ליהנות.
• מזג אוויר הוא שיקול חשוב לקבל על פיו החלטות, לכל טיול, ולצלמים בפרט.
• יום נסיעות הוא לא יום מבוזבז. עצירות צילום ספונטניות יכולות להפוך אותו לאחד הקסומים שבטיול.
• עשיתם טעות? התמקדו בלמצוא לה פתרון, ולא במציאת ה"אשם" בה. 'פרופורציות' זה שם המשחק.
• קנו מעיל (או בגד אחר) בצבע עז ובולט. זה ישתלם לכם בתמונות שתעלו אחר כך.

קצת גשם לא ישבור אותנו. מצויידים בלבוש המתאים

———–
אורית גוטרבוים-פרטוק ורפי קורן, זוג מכרכור בשנות ה-50 המוקדמות לחייהם, אוהבים לטייל, לצלם, ולספר סיפורים.
אורית, אם לארבעה בנים, בעלת משרד עורכי דין.
רפי, אב לבן ובת, מתמחה בהדרכת צילום בארץ ובחו"ל לצלמים מקצועיים ולחובבי צילום. מוזמנים לעקוב:
photog-rafi.com
facebook.com/rafikoren23

הפוסט חשיפה כפולה 3: הדרך להר קוק רצופה כוונות טובות הופיע ראשון במסע אחר

העיקרון הראשון שלנו הוא לספק למטיילים את כל מה שאינו מובן מאליו – בעזרת היחס האישי, הניסיון וההיכרות הרבה שלנו עם שני היעדים, אנו מאפשרים למטיילים שלנו לצאת לחופשה מושלמת בקצה העולם, בראש שקט וללא דאגות.

כל תכנון טיול מתחיל בפגישת אפיון אישית איתנו ומסתיים בקבלת חוברת טיול מקיפה ומפורטת שנתפרה במיוחד עבורו. בחוברת הטיול שלנו נמצאים כל ההסברים על האתרים היומיים אליהם תגיעו לפי הסדר. אנו יורדים לרזולוציות הנמוכות ביותר ומצרפים גם המלצות למסעדות, קטעי מפות מ-Google Maps ומדריכים במגוון נושאים, כולל מדריך עם חוקי הנהיגה והחניה באוסטרליה ובניו זילנד.

לרשות כל המטיילים שלנו עומד מספר טלפון ישראלי לחירום הזמין 24/7 למשך כל ימי הטיול, עם מענה מיידי בשפה העברית. באתר האינטרנט שלנו נמצאים תכנים רבים העוסקים בטיול לאוסטרליה וניו זילנד וזמינים באופן חופשי לכלל הגולשים המתכננים טיול לאוסטרליה ולניו זילנד.

ואם תרצו לדעת עוד, לשאול או להתייעץ – אתם יותר ממוזמנים לפנות אלינו, ונדאג שתקבלו מענה מקצועי, אדיב ושירותי.

נוסעים לאוסטרליה וניו זילנד? רק איתנו!

No Worries Tours – המומחים לאוסטרליה וניו זילנד בישראל.

הפוסט No Worries Tours – המומחים לאוסטרליה וניו זילנד בישראל הופיע ראשון במסע אחר

• טיילנו 28 ימים.

• נהגנו כ- 5,500 קילומטרים.

• צעדנו רגלית כ- 260 קילומטר.

• 3 מכוניות שכורות + 1 קרוואן + 2 מעבורות +1 מסוק +1 אוניה + 4 מוניות מים.

• היינו בנקודה הכי צפונית של ניו זילנד ובנקודה הכי דרומית שלה, בהפרש של 3 שבועות זו מזו.

• הזמנו מהארץ רק את המוטל ל-2 הימים הראשונים, ורכב ל-4 הימים הראשונים.

• הקדשנו 1/3 מהזמן לאי הצפוני ו- 2/3 לאי הדרומי.

• 36 שעות ארכה הדרך הלוך, ו- 34 הדרך חזור.

• ניו זילנד המדריך המלא
• ניו זילנד ארץ הטרקים
• ניו זילנד – דברים שכדאי לדעת לפני הטיול

אז איך מתחילים לסכם? דווקא בהתחלה. בבחירה העקרונית שלנו לטייל מחוץ לעונה, OFF SEASON, שהיתה בחירה מודעת, והיא זו שאיפשרה לנו את גמישות התכנון, את קבלת ההחלטות תוך כדי, את שינויין בהתאם לנסיבות, ואת החופש להתאים את הטיול למזג האויר תוך כדי תנועה, באופן שמרבית הימים שלנו היו ימים בהירים ונוחים. "על הדרך" זכינו בדרכים פנויות, באתרים לא עמוסים, ובמחירים נוחים.

כשמטיילים מחוץ לעונה, כל היופי הזה עומד (כמעט) רק לרשותכם | צילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק

בחירת עיתוי הטיול וכיוונו ל-OFF SEASON היא בחירה של קו מנחה, שמשפיעה על אופי הטיול. בחירה אחרת היא הלך הרוח. לא להיות כבולים לתכנון, לבדוק תנאים תוך כדי, לא לחשוש לקבל החלטות, וגם לא להסס לתקן אותן, גם אם כבר התקבלו. ובעיקר – להרגיש. את עצמנו, מה מתאים לנו, ומה אנחנו רוצים באותו רגע.

כדי להשלים ולדייק את תהליך קבלת ההחלטות, אנחנו ממליצים להשתמש באפליקציות מתאימות. אפליקציה לבדיקת מחירי מלונות (אנחנו שהינו במוטלים, ומצאנו את זה נוח, מתאים, מתגמל ומשתלם), חיפוש ובדיקת מקומות לאכול בסביבה (TRIP ADVISER מומלצת מאוד!), להסתייע בתכנת ניווט נוחה (WAZE, GOOGLE MAPSׂ). לקבל מידע בכל מקום אליו מגיעים מה- DOC  (i-site), או מהמלצות מטיילים שטיילו שם קודם ואתם סומכים עליהם. לקבל השראה מתמונות שצולמו במקום אליו אתם נוסעים.

ו-ליהנות מהדרך! לא כאמירה ריקה, אלא באמת.

רפי מציץ מבין הסלעים. הכי חשוב ליהנות מהדרך, לא כאמירה ריקה אלא באמת

ניו זילנד יפהפייה, לא צריך להגיע ליעד מסומן כלשהו כדי ליהנות ממנה, ולסמן את ה"וי" לפני היעד הבא. אלא לראות גם בנסיעה את הטיול (ובמקרה שלנו נסענו המון, מבחירה), לזהות את המראות, לעצור היכן שיפה ונעים ולמצוא מקומות חבויים על הדרך. היו לנו ימים שהדרך היתה עוד יותר יפה אפילו מהיעד. תנו לעצמכם לספוג, להריח, להיות מופתעים ולהאט בדרך אל היעד. הוא לא תמיד העיקר.

נוסף על האתרים והמראות, נסו להכיר את תושבי המקום ואת המנהגים שלהם. היו סקרנים ונסו לפתח שיחה.

אין צורך לסמן V על רשימת יעדים, פשוט עצרו איפה שנעים ויפה. לא תתחרטו

אנחנו מצאנו את הניו זילנדים חביבים, חייכנים ומלאי הומור, גם הומור עצמי. הדבר מתבטא גם בשילוט שלהם, בפרסומות בטלוויזיה וברחוב, ובשיחת יום יום. מצד אחד, לא מפתיע כשאתה חי במדינה נטולת דאגות וסכסוכים, אבל בהחלט כובש ונעים, במיוחד לאור העובדה שניתן לזהות שמדובר במאפיין מאוד בולט בהתנהלות שלהם.

הניו זילנדים חביבים ומלאי הומור. קל להתיידד איתם ולפתח שיחה

בתקופת הטיול שלנו התחילה אליפות העולם ברוגבי, ענף ספורט אהוב ומפותח בניו זילנד, וניו זילנד היא גם אלופת העולם בו. קשה היה לפספס זאת. בכל בר או מסעדה תלוי לוח המשחקים, וכמובן מסכי צפיה גדולים, שידורי הטלויזיה מלאים בפרשנויות ושידורים חוזרים, ושחקני הנבחרת הם גיבורים לאומיים. לא נתווכח על הענף ומידת האסתטיות שלו, אבל אין ספק שאהבת המשחק ממכרת ומדבקת, ובמיוחד ההתגייסות הלאומית בתמיכה בנבחרת, שנקראת ALL BLACKS וסמלה הוא השרך הכסוף, סמלה הלאומי של ניו זילנד.

באחד הערבים מצאנו את עצמנו בבר תוך כדי שידור חי של משחק. זו היתה חוויה נפלאה ושמחה, והצפיה באוהדים היתה עוד יותר מרתקת מהצפייה במשחק עצמו.

כשילוב בין אהבת המשחק, הקלילות וההומור, חברת התעופה הלאומית AIR NEW ZEALAND, יצאה בסרטון לפיו היא משנה את שמה ל- AIR ALL BLACKS, שמוקרן בטיסות שלה. לא אמיתי כמובן, אבל מבדר ובהחלט יוצר אמפתיה, מעורר הערכה וגם כמובן מעלה למודעות את הענף הזה, למי שבמקרה לא שם לב לפני כן…

איפה אורית? חפשו אותה בתוך הנוף העצמתי הזה…

המלצה נוספת שלנו היא לתעד את המסלול והחוויות שלכם תוך כדי הטיול, גם אם זה בראשי פרקים, או בתמונות, ולא חייבים להיות צלמים מדופלמים לצורך כך. במיוחד בטיול ארוך, שהוא גדוש מראות, מקומות וחוויות, התיעוד תוך כדי עוזר לכם להפנים את המראות, לזכור ולשמר אותם, ולפעמים גם לעשות סדר בלוחות הזמנים ולראות כמה עוד נשאר לכם. וכמובן- לחלוק עם אחרים בזמן אמת או בדיעבד את חוויותיכם. אנחנו אוהבים, במיוחד בטיול ארוך, לבחור לנו את רגעי השיא של כל אחד מאיתנו בטיול, ולשתף אחד את השני בהם.  כשתחזרו – מומלץ גם גם להדפיס חלק מהתמונות, ולא רק להשאירן בתוך הטלפון או במחשב. היום קל מאוד להדפיס "ספר טיול". אין לאחד כזה שום תחליף ליצירת שיחה ולשיתוף בחוויה.

לא מספיק לזכור איפה הייתם ומה ראיתם, תעדו הכל בזמן אמת. הנה ההוכחה למה זה כדאי…

ואם בתמונות עסקינן, ומאחר שמדובר בסיכום, בחרנו הפעם לשתף כמה מהתמונות שצולמו על ידנו ואהובות עלינו במיוחד, לא בהכרח הכי יפות, אבל אלה שהכי ממחישות את חוויות הטיול שלנו. תמונות נוספות תוכלו לראות כמובן בפרקים הקודמים של הבלוג (הרשימה המלאה – למטה).

מפה ומשם: עוד כמה תמונות מהטיול, שאנחנו אוהבים במיוחד

מצורפת גם מפת הטיול שלנו, לא בהכרח כהמלצה, בטח לא מחייבת, כי היא הושפעה כאמור מהחלטות תוך כדי תנועה, משינויי ואילוצי מזג האוויר, ומכך ששנינו לא מפחדים לגמוע מרחקים בנהיגה. עם זאת, אנו מוצאים שהיא בהחלט מייצגת את הטיול שלנו, האינטנסיביות שלו, העובדה שהגענו (כמעט) לכל נקודה שרצינו להיות בה, ואת זה שחווינו את ניו זילנד לאורכה ולרוחבה, וגם לעומקה, חוויה שתישאר אצלנו כחוויית חיים.

המסלול שלנו באי הצפוני (למעלה) ובאי הדרומיכל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד:

חלק 1: יוצאים לדרך

חלק 2: האי הצפוני

חלק 3: שמירת טבע מעוררת קנאה

חלק 4: מהאי הצפוני לדרומי

חלק 5: מבחן הקראוון

חלק 6: קצה העולם דרומה

חלק 7: סוף הטיול וסוד ההצלחה

הפוסט לייב מניו זילנד: סוף הדרך וסוד ההצלחה הופיע ראשון במסע אחר

• המדריך המלא לניו זילנד

יום קודם הזמנו לילה במלון בוטיק בשפיץ של השפיץ, ההרגשה שם שזה אנחנו והאוקיינוס. אין לאן יותר להמשיך. הנוף עוצמתי, ואניות ענק עמוסות חולפות על פנינו בדרך לנמל. בלאף היא עיירה שונה ממה שראינו עד כה, ניכרת בה קשיחות של יורדי ים ובכל פינה אפשר לראות את הסימנים שההתיישבות המגוונת הותירה בה, מקירות צבעוניים עם עיטורים של עולם הים ואדריכלות מעניינת וייחודית. מקומיים שפגשנו מאוחר יותר סיפרו לנו שאנשי בלאף ידועים בקשיחותם ובגאווה המקומית המפורסמת שלהם. בערב התפנקנו בארוחת פירות ים במסעדה היחידה בעיירה, שבמקרה היתה צמודה למלון, והלכנו לישון מאושרים.

בלאף. בעיירה ניכרים הסימנים שההתיישבות המגוונת הותירה בה | צילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק

בלאף, והעיר הגדולה, Invercargill, מהוות את נקודת המוצא שלנו לאזור קסום ומרתק בשם הקטלינס (Catlins), בו נטייל ביומיים הבאים. האזור הזה מלא פינות חמד, לאורך החופים ובתוך היבשה, שנראה כאילו כוח עליון ממש תכנן והציב אותן באופן שיהיה מעניין לטייל בו. כביש צר ומתפתל מוליך אותנו בין חופים מרשימים, ובהם מגדלורים פוטוגניים, דרך צוקים ומצוקים עוצמתיים, וגבעות ירוקות רכות שמהוות את הבית לאלפי חיות משק. בחלק מהמקומות הדרך מפנה למסלול הליכה במעבה יער, שם אנחנו פוגשים מפלים קסומים, כדוגמת McLean Falls והשיא – Purakaunui falls המושלמים, בהם צילמנו פורטרט עצמי בחשיפה ארוכה. כדאי להקדיש זמן מכובד לנסיעה באזור הזה, ופשוט לבחור מבין מגוון גדול של נקודות עניין במה להתמקד.

פורטרט עצמי בחשיפה ארוכה במפלי Purakaunui המושלמים

נקודת הסיום של הקטלינס היא עיירה קטנטנה בת כ-250 תושבים, בעלת השם הארומטי – Kaka point. בקקה פוינט אנחנו מתגוררים ביחידת אירוח של זוג מבוגר ומקסים בשם בריאן וג'ניס, שנתנו לנו המלצות נהדרות לטיול באזור, ולארוחת ערב שלא תשכח במסעדה היחידה בעיירה. כשחזרנו מהארוחה, הזמינו אותנו לשבת איתם, וכך מצאנו את עצמנו יושבים בסלון של משפחה ניו זילנדית, מחליפים רשמים ותמונות. חוויה.

נוף מושלם בקטלינס

מגדלור ב-Waipapa Point

קמנו למחרת, מלאי מרץ לזריחה במגדלור היפהפה שבקרבת מקום (Nugget point), ומשם, אחרי ארוחת בוקר, עם הפנים צפונה, דרך אגם Waihola, לשתיים מגולות הכותרת של האזור -Moeraki boulders beach, ו-Tunnel beach. סלעי מוארקי הם סלעים בצורת כדורים גדולים שפזורים על חוף הים, ליד כפר בעל אותו שם. חוויה נהדרת להלך ביניהם, או לקפוץ מאחד לשני.

דילוגים על סלעי מוארקי (למעלה) וחוף המנהרה – Tunnel beach במלוא הדרו

חוף המנהרה, Tunnel beach, קרוב לעיר דנידין. בחוף יש צוקים יפהפיים, שאחד מהם בנוי ממש בצורה של מנהרה שהגלים עוברים בתוכה. הנוף מרהיב והאוויר משכר, אבל הסיפור האמיתי הוא ההגעה לחוף והחזרה למגרש חניה, במדרון תלול ביותר. נרשם אימון גופני.

לקראת ערב אנחנו מגיעים לדנידין, שאנחנו נהנים להגות את השם שלה כמו של הרואה ואינו נראה, אך ההגייה האמיתית היא דוניידין. בערב אנחנו יוצאים לפאב בקרבת מקום וזוכים לחוויה חדשה – צפייה ציבורית במשחק רוגבי מגביע העולם. בקצרה – רוגבי הוא ענף הספורט הפופולרי והמצליח ביותר בניו זילנד. הנבחרת הלאומית נישאת בגאון, ובכל מקום ניתן לראות את סמליה, בעיקר בתקופת גביע העולם שהתקיים באותם ימים ביפן. נבחרת ניו זילנד היא אלופת העולם, ונחשבת לקבוצת הספורט המצליחה בענף מאז ומעולם, עם כ–80% אחוזי הצלחה. אמנם המשחק בו צפינו הפגיש את אנגליה ואוסטרליה, אבל האווירה היתה כובשת ומהפנטת. תוסיפו המבורגר טעים ובירה מקומית נהדרת ולא צריך יותר מזה כלום.

למחרת אנחנו נוסעים אל חצי האי שממזרח לדנידין, ומצפינים עד ל-Royal Albatross Centre, מרכז מבקרים ותצפית על האלבטרוס המלכותי. שילמנו סכום לא מבוטל (כ-100 שקל לאחד) כדי להצטרף לסיור קצר, במטרה לראות מעוף של הציפור המאוד מרשימה הזו. האבסורד היה שלא ראינו אף אחת, אלא רק כאשר ישבנו בסוף הסיור בקפטריה בעלת קירות ותקרת זכוכית, והאלבטרוסים עברו מולנו לפחות 15 פעמים!

שדות חרדל לנצח

התלבטנו אם להמשיך צפונה או להקצות עוד זמן לחצי האי, ובסוף הפור נפל על חוף Sandfly שקראנו שיש סיכוי לפגוש בו אריות ים, ממש מקרוב. ההימור השתלם! הגענו לחוף אחרי ירידה בשביל מפותל דרך דיונות בהירות, ושם פגשנו שישה אריות ים שהגיעו לחוף כדי לצבור כוחות. התקרבנו לחיות הענקיות, בדיוק כשארבע מהן קמו מהשנ"צ, וזכינו לצלם מופע פוטוגני של אינטרקציות ופוזות על רקע האוקיינוס. תענוג! לקינוח היום הפוטוגני מצאנו בצדי הדרך שדות חרדל צהובים שנפרסים עד האופק, ושביל נסתר שמתפתל ביניהם.

אריות ים בחוף Sandfly

למחרת, כשהטיסה ארצה כבר ממש מעבר לפינה, החלטנו שאנחנו רוצים עוד לגימה אחרונה של טבע. נסענו לחצי האי בנקס, שמזרחית לכרייסצ'רץ', עד לעיירה היפהפייה אקרואה (Akaroa) ששוכנת על שפת אגם פסטורלי. סיור קטן בעיירה וארוחת פירות ים טעימה, לפני חזרה בדרך הנופית עד כרייסצ'רץ'.

מנה של פירות ים בעיירה היפהפייה אקרואה

לעיר עצמה הגענו לפנות ערב, והופתענו למצוא עסקים רבים סגורים ורחובות שוממים, גם באזור המרכז. זו נקודה חשובה שפגשנו כבר בתחילת הטיול, או כפי שאמר לנו אחד מבעלי הפאבים בצפון – "פה זה לא אירופה". מסעדות נסגרות מוקדם, אפילו ב-20:00, ומה שניתן למצוא פתוח לאחר מכן אלה רק פאבים וברים. הנחמה היתה שהאוכל שמוגש בהם במסגרת Bar menu היה עשיר, מגוון וטעים מאוד.

את הלילה האחרון בחרנו להעביר במוטל קרוב לשדה התעופה, ובבוקר התחלנו דרך של 36 שעות עד לנחיתה הבטוחה בפרדס חנה.

כל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד:

חלק 1: יוצאים לדרך

חלק 2: האי הצפוני

חלק 3: שמירת טבע מעוררת קנאה

חלק 4: מהאי הצפוני לדרומי

חלק 5: מבחן הקראוון

חלק 6: קצה העולם דרומה

חלק 7: סוף הטיול וסוד ההצלחה

הפוסט לייב מניו זילנד: קצה העולם דרומה הופיע ראשון במסע אחר

עוד טיולי קרוואנים כאן

הזמנו אותו ל-6 ימים ו-6 לילות, מקווינסטאון, ניו זילנד, וגם את ההחזרה תיאמנו לקווינסטאון. כדי לא להיכנס לעיר בשלב הזה של הטיול, החזרנו את המכונית השכורה בשדה התעופה של העיר ומשם גם אספנו את ה-JUCY  שלנו, בצבעי סגול וירוק, בהתאם למיתוג החברה. למרות היותו מותאם לזוג (מיטה זוגית ואפשרות למיטה נוספת) זהו בית שלם על גלגלים, מאובזר ופונקציונלי. מראש החלטנו שנשכור קרוואן עם מקלחת ושירותים. האתגר התחיל.

הנסיעה מלווה בקרקושים ורעשים מוזרים, הרכב ישן יותר מהרכבים השכורים שאנחנו מורגלים בהם, פחות "סוחב" ופחות קל לתמרון. לזה מתרגלים בשעות הנהיגה הראשונות. בימים הקרובים נלך ונתרגל גם לשינה, אכילה, מקלחת ומגורים בתיבה הנוסעת הזאת. בקצרה: אפשר לעשות בה הכל, כל עוד אתה מבין מה צריך להזיז לצורך כך…

הקראוון שלנו: מבט מבפנים | צילומים רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק

כבר בדרך החלטנו לזרוע מסורת לכלל המטיילים ב-JUCY, שמזוהים מרחוק בגלל הצבעים העזים של הקרוואן. נפנפנו לשלום לכל רכב JUCY שהגיע מולנו, ובמרבית המקרים גם קיבלנו נפנוף בחזרה. ככה התמדנו כל פעם, ובימים הבאים כבר היו מקרים שהקדימו לנו נפנוף. זהו. החלטנו שאנחנו את חותמנו טבענו לדורות הבאים.

את התחנה הראשונה שלנו בקרוואן עשינו בטה-אנאו, בחוף המערבי, ממנה יצאנו לטרק קפלר ולמילפורד סאונד. אבל הרבה לפני חוויות המסע, חיכתה לנו חוויית הערב הראשון שלנו בקרוואן. כדי לא לקפוץ בבת אחת למים הקרים, בחרנו במחנה מאובזר ומצויד, מרשת TOP  10, שכמוהו פזורים הרבה בכל רחבי המדינה. עם זאת, הגענו בערב רטוב למדי, וגם לא ידענו עדיין לנצל את הפאסיליטיז העומדים לרשותנו במחנה הזה, מה גם שהתלהבנו להתנסות בכל מה שהציע לנו ה-JUCY שלנו. רפי בישל לנו פסטה מושלמת, התקלחנו ב"קפסולה" המתקראת מקלחת, וכמובן שישנו ב"חדר השינה", במרחק 15 ס"מ מתקרת הקרוואן. רק החלטה אסטרטגית אחת החלטנו מראש, את הישיבות החשובות באמת בשירותים, אנחנו לא עושים בקרוואן!

טרק קפלר

קמנו לבוקר המחר היפהפה, שתינו את הקפה שהכנו לנו במטבחון הקרוואן, מקלחת והתארגנות, ועם מונית מים מאגם טה-אנאו הוקפצנו עם נהג המונית מארק החביב אל מעבר לאגם, לברוד ביי, שהיא התחנה השנייה בטרק. משם צעדנו, במסלול שכולו עלייה, עד לבקתת לאקשמור, ואז בחזרה. היינו לבד במסלול לאורך כל ההלוך, ורק כשהתחלנו לרדת התחלנו לראות עוד מספר זוגות ספורים של מטיילים. נוסף על הנופים המרהיבים של יער סבוך וירוק, שכאילו לקוח מתפאורת סרטי דיסני, ולשלג שחיכה לנו ביציאה מהיער, חוויית ההליכה לבד היא חזקה ומשכרת.

ההגעה לבד לחוף לתחילת הטרק גם זימנה לנו מפגש פרטי וקרוב עם להקת ציפורי קיאה יפהפיות וסקרניות, שהתקרבו אלינו עד מגע ממש, ודיגמנו לנו לסדרת תמונות שלא האמנו שנצלם אי פעם. בהיותנו לבד, זכינו להסברים והמלצות להמשך המסלול ממארק, נהג מונית המים, שגם הציע לנו להתקשר אליו כשנרצה לחזור, על מנת שלא נצטרך לחכות לשעות הקבועות של מונית האיסוף. אימצנו את ההמלצה בשמחה וגם ניצלנו אותה.

מפגשים קרובים במיוחד עם ציפורי קיאה

חוויית הטיול שלא בעונה ובלי עשרות, שלא לומר מאות, מטיילים יחד איתנו המשיכה גם בעלייה בכביש מילפורד היפהפה. לאורכו עצרנו במספר עצירות נופיות והליכות רגליות קצרות שמזמן כביש 94 המרהיב הזה. באותו ערב כבר בחרנו (מה גם שהמבחר היה דל), במחנה האחרון שלפני המילפורד סאונד, בו מותרת חניית קראוונים ללילה, כדי להגיע לשייט הראשון של הבוקר. לעומת הראשון, הדבר היחיד שהיה למחנה הזה להציע, הוא שירותים ומים זורמים למילוי בקרוואן. זה, וחניה לצד נחל זורם, שהיה הטלוויזיה שלנו לאותו הערב. האמת, לא היינו צריכים יותר מזה והקראוון סיפק את כל צרכינו (מלבד אלה שהתחייבנו לעשות מחוצה לו).

השיט למילפורד סאונד, שלא הוזמן מראש (שוב, תוך ניצול העובדה שאנחנו מחוץ לעונה. לא לנסות את זה בעונה עצמה!), גם הוא היה כמעט פרטי, עם קומץ אנשים באנייה, במיוחד כשלקחנו את הקרוז הראשון של היום. השיט מספק גם חוויה נופית וגם רגעי קסם כמו מעבר מתחת למפל שוצף והזדמנות לשתות ממימיו.

מילפורד סאונד. נופים קסומים ושתייה של מי מפל במהלך השייט

ממילפורד עשינו את דרכנו חזרה בדרך שכבר עברנו, אל וואנאקה, שגם בה חנינו בחניון קראוונים מאובזר, בו כבר ידענו לנצל יותר את המקלחות, שמספקות פרטיות מושלמת, המטבח המשותף, שבו אפשר גם לבשל וגם לאכול, ויתר שירותי המחנה. את המים האפורים בקרוואן (מי המטבח והמקלחת), וגם את התכולה המצטברת באגן המנקז את השירותים, צריך לרוקן. הכל פשוט להפעלה, ולא מציק בעליל, אם עושים זאת בזמן. בבוקר שלמחרת רפי חזר מהמקלחת עם הכרזה שמבחינתו אפשר להמשיך את הטיול בקרוואן עד סופו! (ספוילר: זה לא קרה).

וואנאקה היפהפייה, השוכנת על האגם, סיפקה לנו מסלול הליכה נעים וקל סביב האגם (מסלול המילניום), מסעדה משובחת בשם KIKA של מטבח ניו זילנדי עכשווי, וכמובן את העץ המפורסם והמצולם ביותר בניו זילנד, באגם וואנאקה. עוד נחזור אליה בשמחה, כולל בטיול הזה.

מוואנאקה התחלנו לנסוע, אנחנו וה- JUCY, אל הקרחונים פוקס ופרנץ ג'וזף, הפעם בידיעה מכוונת ומתוכננת מראש להגיע אליהם במזג אוויר בהיר ומושלם. הצלחנו!!! הדרך לפוקס עוברת במעבר האסט, ומאפשרת עצירות במקומות יפהפיים, חלקם עם הליכה רגלית קצרה, וחלקם ממש כמעט על הכביש. אנחנו ביקרנו במפלי ת'נדר קריק, וב- BLUE POOLS.

מפלי ת'נדר קריק

בפוקס, מלבד הליכה סביב אגם מת'יסון הפוטוגני והמפורסם, ושקיעה אדומה-ארגמנית עמוקה ועזה, המראנו בבוקר לטיסה מעל מאונט קוק והקרחונים, כולל נחיתה בשלג. בלי ספק אחד משיאי הטיול. מעט יקר, אבל ההשקעה לגמרי משתלמת. זו חוויה חד פעמית, ומזג האוויר הבהיר עם השמים התכולים המרהיבים רק הפך אותה למושלמת במיוחד. גם בפוקס חנינו במחנה מאובזר, אם כי פחות נהנינו ממנו, כי הגענו אליו בשעה מאוחרת, אחרי יום ארוך "בחוץ".

אגם מת'יסון הפוטוגני

בסיום הטיסה, המשכנו לקרחון פרנץ-ג'וזף. הבנו מיד, ששיאו של היום מאחורינו. לכן החלטנו ללכת במסלול חביב ולא ארוך מדי לקרחון פרנץ ג'וזף, ולהתחיל את החזרה שלנו דרומה כבר באותו יום. שוב, החלטה ששינתה את התכנון המקורי, ומאוד השתלמה לנו בהמשך, בלוחות הזמנים המרווחים יותר שעמדו לרשותנו כתוצאה ממנה. למשל: אפשרנו לעצמנו עוד עצירה נינוחה מול אגם וואנאקה, לארוחת צהרים של סנדוויצ'ים מושקעים שהכנו לעצמנו במטבח הגורמה (עם המקרר המלא) של הקראוון.

טיסה מעל מאונט קוק והקרחונים ונחיתה בשלג בפסגת מידלטון

בסיום הטיסה, המשכנו לקרחון פרנץ-ג'וזף. הבנו מיד, ששיאו של היום מאחורינו. לכן החלטנו ללכת במסלול חביב ולא ארוך מדי לקרחון פרנץ ג'וזף, ולהתחיל את החזרה שלנו דרומה כבר באותו יום. שוב, החלטה ששינתה את התכנון המקורי, ומאוד השתלמה לנו בהמשך, בלוחות הזמנים המרווחים יותר שעמדו לרשותנו כתוצאה ממנה. למשל: אפשרנו לעצמנו עוד עצירה נינוחה מול אגם וואנאקה, לארוחת צהרים של סנדוויצ'ים מושקעים שהכנו לעצמנו במטבח הגורמה (עם המקרר המלא) של הקראוון.

לקראת הלילה הרביעי, בו חנינו במקרורה, מחנה שקשה להגיד עליו שפינק אותנו ביותר מדי שירותים, התחילה להתגבש ההחלטה ששישה ימים זה יופי, ולא צריך יותר. העייפות התחילה להצטבר: הנהיגה המאומצת יותר, הערבים הצפופים שלא מאפשרים ישיבה מרווחת עם המחשב, או סתם רביצה משותפת, האילוצים המשתנים הנובעים מאופי המחנה. על אף שנהנינו מאוד מהחוויה ומתחושת ההרפתקה, ואפילו שישנו היטב ב"תא השינה", החוויה היא מעט שוחקת פיזית.

מיד אחרי שהחלטנו להסתפק בחוויית ששת הימים והלילות, התחלנו ליהנות אפילו יותר מה-JUCY שלנו. הבנו את יתרונותיו ואת מגבלותיו, ניצלנו את אלה וצמצמנו את אלה, נהנינו מהאפשרות לעצור בכל מקום בדרך ולארגן לנו ארוחות, למדנו להגיע מוקדם יותר למחנה ולנצל את שירותיו, כולל מטבח ומקלחת, ואפילו את הלאונג' המשותף לישיבה מול המחשב, היינו מאורגנים יותר עם הציוד ומיקומו בכל שעה של היום, ובכלל, נקשרנו לרכב הזה, שהפך לנו בית לימים האלה. מעין אינטימיות שהולכת ומתחזקת עם הזמן. במקביל, וכזוג, שמחנו לגלות שהצפיפות והתנאים הפחות נוחים לא רק שלא מייצרים בעיות, אלא גם מקרבים, ומוכיחים לנו את הזרימה הטבעית שבינינו. ועדיין – שישה ימים הרגישו לנו התקופה המדויקת לחוויה הזאת, וכבר התחלנו לפנטז על הלילה הראשון במיטה "נורמלית" במרחק של יותר מ-15 ס"מ מהתקרה.

הימים הבאים בהם טיילנו עם הקראוון היו בשמורת הר אספירינג, בנסיעה נינוחה לאורך עמק מתוקיתוקי (Matukituki valley) הפסטורלי, ולמחרת באיזור קורמוול, איזור גידולי הפירות היפהפה, אותו זיהינו כבר בנסיעה הקודמת על כביש 6 מקווינסטאון לוואנאקה. גם בהם ניצלנו את כל נפלאות הקרוואן שלנו, ושלל פינוקי המחנה שחנינו בו בקורמוול.

הנוף הפסטורלי של עמק מתוקיתוקי

לאור הקשר החזק שנוצר בינינו לבין ה-JUCY שלנו, ואחרי שכבר מילאנו את השליחות לנטוע מסורת ברכה לשלום בין משתמשי ה- JUCYבאשר הם, יכולנו לסכם את החוויה כמוצלחת מאוד, ולומר בפה מלא שאנחנו את מבחן הקרוואן עברנו!

את הקרוואן החזרנו כשהוא ריק ונקי, עם מכלי דלק וגז מלאים, וכשגם אנחנו מלאים חוויות, סיפורים והווי כרימון, כיאה לחג הסוכות שפרש עלינו את חסותו. אפשר לומר שקיימנו מצוות ישיבה, או לכל הפחות נסיעה, בסוכה.

כל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד:

חלק 1: יוצאים לדרך

חלק 2: האי הצפוני

חלק 3: שמירת טבע מעוררת קנאה

חלק 4: מהאי הצפוני לדרומי

חלק 5: מבחן הקראוון

חלק 6: קצה העולם דרומה

חלק 7: סוף הטיול וסוד ההצלחה

הפוסט לייב מניו זילנד: מבחן הקראוון הופיע ראשון במסע אחר

יעדנו הבא, עדיין באי הצפוני – שמורת טונגרירו, אזור אלפיני וגבוה. בעצת חבר, מדריך טיולים (תודה, אייל!), פינקנו את עצמו בלילה בשאטו טונגרירו, מלון מעט יקר אך מבטיח (ספוילר: הוא קיים, ובגדול).

• המדריך המלא לניו זילנד

הצצה למה שמחכה לנו בהמשך: לדרך להר קוק | צילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק

לאורך הנסיעה לטונגרירו, ולקראת הכניסה לשמורה, הנוף מתחיל להתחלף לנוף אלפיני והצמחייה משנה את גובהה וגווניה. זה איזור סקי בתקופת החורף, אבל אנחנו כבר בתחילת האביב. בתכנון שלנו: להגיע ולעשות מסלול של כשעתיים בשם taranaki falls, ולמחרת לעשות את הטרק היומי הראשון שלנו: טרק טונגרירו, החוצה את השמורה.

לכל אורך הדרך אנחנו מזכירים לעצמנו שבשמורה לא יהיה דלק, ולכן עלינו לזכור לתדלק לפני הכניסה אליה. הבעיה היחידה היא שנזכרנו בזה שוב כשנורת הדלק כבר נדלקה, ואנחנו בתוך השמורה. "אחורה פנה" מהיר החזיר אותנו לתחנת הדלק הקרובה. עיכוב קל, אך לא נורא, קצת דחוק, אבל עוד נספיק לעשות את המסלול של מפלי טרנאקי.

מתחילים לעלות במעלה ההר, ומולנו מגיעה בכל פעם מכונית עם… שלג על החזית שלה, עוד אחת ועוד אחת, ואנחנו מבינים שלמעלה בשאטו יורד שלג. מספר דקות והוא יורד גם עלינו, תוך כדי נסיעה. האושר וההפתעה גדולים, ומסתבר שגם את המקומיים השלג תפס בהפתעה. לשאטו כבר הגענו כשהכל לבן, שלג יורד, וכמובן אפשר לשכוח מהמסלול. אבל הכל כל כך פוטוגני ומושלם, כולל הנוף מהחדר, וכמובן שרפי תופס את המצלמה ורץ החוצה. לימון ראשון שהפך לדבש מפרחי הדרים.

שאטו טונגרירו בשלג

למחרת יורדים שלג וגשם בערבוביה, הכל לבן, ובלשכת התיירות לא ממליצים על הטרק, אבל לא שוללים את ההליכה במסלול טרנאקי, תוך דגשים על לבוש מתאים וכללי זהירות. יצאנו מאורגנים ולבושים היטב (מעילי הגשם של הבלוג הראשון צצים להם במערכה השלישית!), למסלול מלא, מעט מאתגר, הרבה רטוב, אבל מושלם מבחינת החוויה. היום הבנו שעם הלבוש המתאים אפשר לעשות הכל גם במזג אוויר גשום. לימון שני – נוטרל.

מפלי טרנאקי שלג

אחרי ששקלנו להישאר עוד לילה בשאטו, ליהנות מהנוף הלבן ואולי להצליח לעשות את הטרק ביום הבא, בדקנו את התחזית הבנו שזה כנראה לא יתאפשר, ולכן המשכנו בדרכנו הלאה. התנסות ראשונה בקבלת החלטות מהירה.

את הדרך דרומה לוולינגטון, לחצייה במעבורת לאי הדרומי, אנחנו עושים עם חניית לילה באוטאקי, עיירה קטנטונת על חוף ים טסמן. למחרת בבוקר נהנים מבוקר בהיר, ומבלים חלק ממנו בטיול בוקר בחוף פאיקקריקי, עם שחפים מקומיים. גילוי נפלא של דלי מקומי "סידר" אותנו עם ארוחת בוקר טעימה באופן בלתי צפוי. אין על ההפתעות הקטנות האלה.

שחפים בחוף פאיקריקי

ארוחת בוקר מושלמת: בייגל ועוגת גזר

הפתעה אחרת מחכה לנו בוולינגטון (אחרי הביקור בזילנדיה ובמוזיאון, עליו תוכלו לקרוא כאן). בעת הצ'ק אין למעבורת, אנחנו מגלים שבאופן כלשהו, הכרטיס שקנינו באופן רגיל בהחלט וללא כל כוונה לפינוק כלשהו, הוא כרטיס ללאונג' עם כורסאות הסבה, ואוכל קל וטעים לכל אורך 3 וחצי שעות ההפלגה. עוד הפתעה טובה נרשמה לזכותנו. רמז לבאות: לא כולן תהיינה כאלה, השאלה איך נתמודד איתן…

עם המעבורת הגענו לפיקטון, אשר באי הדרומי. הבחירה מראש להקדיש כשליש מזמננו לאי הצפוני ואת שני השלישים האחרים לדרומי היתה תוצאה של הרבה המלצות מקדימות. את יתר הלו"ז השארנו במכוון חופשי ונזיל, כדי להיות גמישים ככל האפשר, ולהתאים את עצמנו לצורך, לרצון, ובעיקר למזג האוויר. עוד נברך הרבה על ההחלטה המודעת הזאת, שאגב מתאימה רק לטיול שלא בעונה, כלומר off season, ולכן אין לראות אותה מתאימה לכל טיול. גם את הקמפר וואן שלנו עוד לא הזמנו בשלב הזה, בידיעה שרק בהמשך נבין מתי ואיפה הכי יתאים לנו לקחת שבוע בפורמט של "בית נוסע". אנחנו עדיין עם רכב שכור, שלקחנו בפיקטון (אחרי שאת הקודם החזרנו בוולינגטון ברציפי המעבורת).

הדבר הראשון שעשינו בפיקטון היה להיכנס ללשכת ה-DOC המקומית (משרד התיירות, יש אחת כזאת לפחות בכל מקום), ולקבל המלצות מנוסות על מה יש לעשות באזור, כדי שעל בסיסן נוכל לתכנן את הימים הבאים. מאוד מומלץ לא לוותר על בירור כזה בכל מקום אליו תגיעו, גם אם אתם מתוכננים מראש. כדאי להיות ממוקדים בשאלות שלכם ובמה שאתם מחפשים, לתוצאות מוצלחות (המלצה לטרק, נקודה לצילום זריחה, הליכה רגלית קלה, או פשוט להגדיר את משך תקופת השהות שלכם והמיקום, לקבלת המלצות מתאימות). מהביקור ב- DOC יצאנו גם עם תכשיר להרחקת זבובי חול (sand flies), בריח לימון, בו נתמרח לא אחת בהמשך טיולנו. מי אמר שלימון חייב להיות רק חמוץ?

בימים הבאים ניסע לאורך כביש קווין שארלוט, נצפה בשקיעה ובזריחה מרהיבות על קו החוף, ונמשיך דרך איזור מרלבורו מלא הגפנים לכיוון נלסון הסמוכה.

שקיעה בפיקטון

בהמלצת הגברת החייכנית מה-DOC טעמנו בירות במבשלת בירה מקומית, ביקרנו במפעל שוקולד, והסיור שלנו היה ממוקד ומוצלח. על פי אותן המלצות, החלטנו גם לבלות בנלסון שני לילות, ולא רק אחד כמו שחשבנו מראש, ולצאת ממנה למחרת לטרק אייבל טסמן המפורסם. אפילו לטרק קיבלנו המלצת זהב, שהיא נקודת המוצא למונית המים, שהביאה אותנו עד לבארק ביי, ממנו יצאנו לשני קטעים מהטרק, עד אנקורג', ומשם בחזרה במונית מים לנקודת המוצא. בנלסון גם גילינו שאורית שכחה את המעיל החם שלה בפיקטון, אחרי צילום הזריחה. עוד ידובר במעיל הזה.

מפעל שוקולד מקומי באיזור מרלבורו

אייבל טסמן טרק

יעד לא מתוכנן כלל, וכמעט לא מוכר, ולכן כל כך מפתיע בעוצמתו, הוא שמורת BROOK WAI MARAMA, שאליה הגענו כשגילינו שהגענו לנלסון מעט מוקדם מהמתוכנן. במקרים כאלה אנחנו נעזרים בטריפ אדווייזר, שלא מאכזב אף פעם, ולא מהססים להחליט החלטות של רגע, מה עושים "עכשיו". באין ציפיות, אין אכזבות, ומנגד אפשר רק להיות מופתעים לטובה.

היעד שלנו מפה הוא החוף המערבי, יום שרובו נסיעות, אבל עם מראות ונופים נפלאים, ועצירות מלאות רוח ואוויר ים. אל סלעי הפנקייק (PUNAKAIKI PANCAKE ROCKS) אנחנו מתכננים להגיע בשעות השקיעה, ובהתאם מנהלים את הנסיעה שלנו, נינוחה ושלווה, דרך אגם רוטורואה, טיול רגלי קצר למגדלור ב-CAPE FOULWIND, מושבת כלבי הים ב-TAURANGA BAY.

אגם רוטורואה

התכנון להגיע לסלעי הפנקייק בשקיעה היה מושלם, ובסוף יום ארוך מאוד הגענו בחשיכה לגריימאות', ממנה חשבנו להמשיך לקרחונים פוקס ופרנץ יוזף בחוף המערבי. כמה דקות של דפיקות לב כשגילינו שהגענו אחרי שעות הצ'ק אין, אבל שיחת טלפון אחרי התעשתות מהירה, הביאה לנו את המפתח לחדר המיוחל פלוס המלצה לארוחת ערב. אנחת רווחה, אבל רק עד הבוקר הבא.

תזמון מושלם: שקיעה בסלעי פנקייק

שלא כהרגלנו, את המלון לשני הלילות שלמחרת הזמנו כבר יום קודם, יחד עם המלון בגריימאות'. אבל, יש אבל גדול, כשקמנו בבוקר בגריימאות' וניסינו לתכנן את הנסיעה לאותו יום, גילינו שלמרות המרחק האווירי הקטן מהקרחונים, המלון שהזמנו (ובמקרה גם במחיר גבוה, כי החלטנו קצת להתפנק), הוא במרחק 650 ק"מ נסיעה מהיעד שלנו – הקרחונים.

אפשר להרחיב הרבה על מקור הטעות, ועל איך אפשר היה למנוע אותה, אבל לא זה העניין. מה שחשוב הוא מה שהחלטנו לעשות איתה. 1. לא להאשים אף אחד (היא גם היתה של שנינו…). 2. לא להתייאש. 3. לחשוב על האופציות שלפנינו (להפסיד עלות 2 לילות במלון יקר או לשנות תכנית) 4. לקבל החלטה מהירה ולאמץ אותה בלב שלם.

די מהר קיבלנו החלטה: משנים מסלול! תרמו לכך כמה שיקולים: האחד, טכני – אי אפשר היה לבטל את ההזמנה שכבר בוצעה; השני, מהותי – מזג האוויר שהיה צפוי בקרחונים, שהיו היעד המקורי ליומיים הקרובים, היה גשום וקר, והשלישי – אנחנו לא חוששים מנסיעה ארוכה.

מיד תכננו לנו מסלול חלופי, עד למאונט קוק, שם הוזמן המלון לשני הלילות הבאים, ושהיה ממילא בתכנית הטיול שלנו. בדקנו את המסלול הנכון לשם, סימנו לנו נקודות עצירה בדרך ו-קדימה! נוסעים 650 ק"מ. התכנון החדש, מול בדיקת מזג האוויר שבוע קדימה, סימנה לנו שלקרחונים נוכל להגיע עוד שבוע, במזג אוויר מושלם.

בדיעבד אפשר להגיד, שזו היתה החלטה (ואם תרצו – טעות) ש"עשתה" לנו את הטיול. הרווחנו מסלול יפהפה, דרך ארתור'ס פס המרהיב, שהעביר אותנו מהמערב למזרח, וממזג אוויר גשום לבהיר. הנוף השתנה לנו מול העיניים תוך כדי נסיעה, וזכינו לצילומי "גלויות", עם פסגות מושלגות, שדות חרדל ומרחבים מושלמים. בעיירה המתוקה ג'רלדין גם חיפשנו ומצאנו מעיל חדש לאורית במקום זה האבוד, והבחירה בצבע הטורקיז ניבאה לנו את הבאות.

בדרך לארתור'ס פס

בואך מאונט קוק הגענו אל אגם טיקאפו ואגם פוקאקי, שהמתינו לנו בטורקיז המושלם, רקע לתמונות חדשות לאורית עם המעיל החדש. עוד לימון שנסחט בהצלחה ללימונדה!

שדות חרדל בדרך להר קוק

פעמיים טורקיז: אורית במעיל החדש על רקע אגם טיקאפו

אגמי טורקיז בדרך להר קוק

למאונט קוק הגענו בערב יום כיפור, וכאילו כדי להזכיר לנו שאי אפשר לתכנן הכל מראש, יחד איתנו הגיע לשם הגשם. גשם כבד שירד כל הלילה והמשיך גם בבוקר שלמחרת. מבחינתנו, זה היה הסימן להרפות לכמה שעות, ואת יום הכיפורים העברנו בחדר במלון (היקר, זוכרים? וככזה גם הנוח והמרווח), לשעות איכות של רוגע, הפנמה ותיעוד של הטיול עד כה, מילוי מצברים ומנוחה. מעין יום כיפור בזעיר אנפין משלנו. עוד לימון שלא צרב בחך, בכל זאת, יום כיפור…

מהצהריים, כשהתבהר מעט, וכשאנחנו כבר יודעים שאנחנו לא נמסים מגשם, יצאנו למסלולים חלקיים של נקודות ההיי לייט של המקום (מסלול הוקר ואלי עד המחצית, והתצפית לקרחון טסמן ולבריכות הכחולות).

קרחון טסמן בגשם

השורה התחתונה של הבלוג הזה היא לא בהכרח איך לבנות ולתכנן את המסלול שלכם, או מהו המסלול החכם והמושלם. כי אין כזה. ההמלצה שלנו היא לאפשר לעצמכם גמישות לקבלת החלטות מהירה, לשינוי תכניות בהתאמה לנסיבות, להיות חיוביים גם כשהתכניות קורסות, ולמצוא תכנית חלופית בצורה מושכלת. לנו זה הצליח, וכאמור, לא רק שהרווחנו מסלול מרהיב, אלא כשתראו את התמונות מהקרחונים ש"הפסדנו" ביום אחד, תבינו איך הרווחנו אותם ביום אחר. שווה לצפות לבלוג הבא.

כל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד:

חלק 1: יוצאים לדרך

חלק 2: האי הצפוני

חלק 3: שמירת טבע מעוררת קנאה

חלק 4: מהאי הצפוני לדרומי

חלק 5: מבחן הקראוון

חלק 6: קצה העולם דרומה

חלק 7: סוף הטיול וסוד ההצלחה

הפוסט בלוג לייב מניו זילנד: מהאי הצפוני לדרומי הופיע ראשון במסע אחר

• המדריך המלא לניו זילנד

הסמל הלאומי – שרך כסוף | צילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק

השילוט מסביר פנים וידידותי מאוד. ההכוונה לנקודות העניין, למשל, לא מבוצעת על ידי מרחק בלבד, אלא גם בהערכת זמן ההליכה ליעד. מאד נוח ושירותי. בכל מקום ניתן לראות שילוט או כיתוב המבקש לשמור על הטבע, לנהוג בכבוד כלפי הזולת, ואכן נאה דורש נאה מקיים: המקומות מתוחזקים באופן ראוי להערצה, הפניה בשלטים היא תמיד מנומסת, חיובית ולא מטיפה.

שילוט אופייני

ההקפדה על שמירת החי והצומח מתחילה כבר בשדה התעופה, עם בקשה לדווח על כל דבר מן החי והצומח שיש ברשותנו, וכמובן איסור מוחלט להכניסו למדינה (כולל פירות או ירקות), כולל שיקוף רנטגן לכל הציוד הנכנס כדי לגלות מזהמים או סיכון להכנסת חיידקים או חומר ביולוגי אחר לאי. בחלק מהשמורות גם נתקלנו במתקן לחיטוי הנעליים בכניסה וביציאה, כדי להימנע מהעברת זיהום או טפילים אל תוך השמורה או ממנה.

מתקן לחיטוי הנעליים בכניסה לשמורה

תכנית שימור חסרת תקדים נקראת Predator Free 2050. בקצרה – ממשלת ניו זילנד הכריזה בשנת 2017 על תכנית לשנת 2050 (!) ולפיה לא יהיו בעלי חיים טורפים במדינה בשנה זו. בבסיס, היו בניו זילנד רק ציפורים מסוגים שונים ונדירים. חלקן, קיימות רק שם. בני האדם התחילו להביא, במכוון או שלא במכוון, יונקים ומכרסמים למדינה, ואלה הפרו את האיזון בטבע. עכשיו, הממשלה רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, בפרויקט שאפתני ומרתק. התכנית הזו מעוררת בנו קנאה גדולה – קודם כל, על זה שיש להם ממשלה. שנית, שהיא חושבת כל כך רחוק. שלישית, שאלה הנושאים שעל סדר היום שלה.

ציפורים בזילנדיה

בשני מקומות פגשנו את ניצני הפרויקט: הראשון היה בבירה וולינגטון, בשמורת טבע בשם Zealandia. השני היה באי הדרומי, ליד נלסון בשמורת טבע בשם Brook Waimarama. בשתיהן, הרעיון דומה – שטח גדול של עשרות דונמים גודר ולאט לאט מסולקים ממנו בעלי החיים שהוגדרו כטורפים, באמצעות מלכודות הפזורות לאורך מסלולי ההליכה. זאת במטרה לאפשר לציפורים להתקיים שם בבטחה ולהתרבות כפי שהטבע רצה במקור. הכניסה לשמורות מזכירה כניסה לאתר בטחוני – אתה עובר שער כפול ועובר בדיקה של התיק, שמא נכנס איתך עכבר או מכרסם אחר (אמיתי!). בשמורת Waimarama פגשנו חוקר מבוגר שבסבלנות אין קץ עם ברק בעיניים סיפר לנו על הפרויקט ועל השמורה. הסתובבנו בה לבד לחלוטין, עד שהגיע הזמן לצאת.

ציפור קיאה על שלט

בוולינגטון החלטנו לקחת הפוגה מהטבע המהפנט ולטעום מעט מיופייה של העיר. בעקבות המלצות רבות, החלטנו להתמקד במוזיאון הלאומי TE PAPA שבקרבת הים. ואכן, לא התאכזבנו. מדובר במוזיאון יפהפה, מלמד ועשיר במיוחד, שמתמקד בהיסטוריה והגיאוגרפיה של ניו זילנד, החל מהתרבות המאורית ועד היום. כל המיצגים מונגשים ומעוצבים לתפארת, הכניסה חינם, והמקום הומה ילדים מגיל 5 עד 99. לכולם מובטחת חוויה מעצימה.

מוזיאון טה פאפא בוולינגטון

וקצת על המקומיים – הניו זילנדים מתגלים כמסבירי פנים ונעימים, האנגלית כמובן היא השפה השגורה בפיהם, כך שהתקשורת קלה ונכונה, וגם בפיהם היא מובנת וברורה. כל כך קל ונעים לכבד את מנהגי המקום ובקשות המקומיים לשמור על ארצם. הן נאמרות באדיבות שאין כמותה, וזוהי באמת מדינה יפהפייה שהיא שכיית חמדה לכדור הארץ, מלאת קסם פלאים, שעוד נמשיך לספר בהם.

כל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד:

חלק 1: יוצאים לדרך

חלק 2: האי הצפוני

חלק 3: שמירת טבע מעוררת קנאה

חלק 4: מהאי הצפוני לדרומי

חלק 5: מבחן הקראוון

חלק 6: קצה העולם דרומה

חלק 7: סוף הטיול וסוד ההצלחה

הפוסט בלוג לייב מניו זילנד: היחס לטבע ולסביבה הופיע ראשון במסע אחר

חצי האי קורומנדל, הממוקם בצידו המזרחי של האי הצפוני, נודע בחופיו היפהפיים, אבל אנחנו נתמקד באחד שהביקור בו חווייתי מכל בחינה: hot water beach.

• המדריך המלא לניו זילנד

חצי האי קורומנדל | צילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק

זהו חוף שמתחתיו יש זרימה של מים חמים, חמים מאוד, שמתגלים בחפירה לעומק קטן ביותר בחול. אנשים מגיעים פה עם אתי חפירה קטנים, או שוכרים לעצמם אחד כזה, ו…מתחילים לחפור. לפעמים המים כל כך חמים עד שאי אפשר להיכנס לבריכונת הקטנה שנוצרה, ואז מתגלה היצירתיות, במילוי צידניות או כל כלי קיבול אחר, במי ים קרים כדי לצנן את החום. המהדרין חופרים לעצמם את הבריכה במקום שבו המים קרירים יותר, ומעליה יוצרים תעלה, שתמלא את הבריכה ה"קרה" במים רותחים, וככה מאזנים את הטמפרטורה ודואגים לאספקת מים חמים קבועה.

כך או אחרת, המחזה מלבב: אנשים מכל הגילאים עסוקים בפעילות חפירה, או שוכבים שרועים בהבעה חולמנית בבריכות מים. חלקם מתרוצצים עם כלי מילוי, בגוף ורדרד ומעט שלוק… מחזה מצחיק כשלעצמו. תיירי כל העולם מתאחדים בפיסת חול קסומה, וכולם מחייכים מהחוויה של עצמם ושל האחרים. קסם של אווירה, שקשה להעביר בתמונה או במלים.

חופרים ונהנים מהמים החמים שמתחת לחול בהוט ווטר ביץ

בימי הטיול הבאים אנחנו ממשיכים בעקבות נפלאות אדמת האי הצפוני, שמתגלה כקרום דקיק ופגיע, שמחביא מתחתיו פעילות רותחת, גועשת ומתפרצת.

גם לפני שקנינו כרטיס כניסה לאחד האתרים בהם ניתן לחזות בפעילות הזאת, האדמה מדברת בעד עצמה: איזור רוטואורה באי הצפוני מעשן כולו באדי גופרית העולים מהאדמה, שנראים גם מהכביש תוך כדי נסיעה. למרות זאת, אנחנו ממליצים בחום להיכנס לפחות לשניים או שלושה מהאתרים, בהם ניתן לראות את התופעות הקיצוניות ביותר. התמורה לכספכם מושלמת. בניו זילנד כמו בניו זילנד, כל האתרים מוסדרים היטב, מונגשים, נקיים, משולטים וידידותיים למתהלך בהם.

התחלנו ב-TE PUIA, בו יש גייזרים מתפרצים מהאדמה, שעלו (תרתי משמע) על כל ציפיותינו. במהלך הביקור שלנו אחד הגייזרים התפרץ לאורך יותר מ-20 דקות ברצף ולגובה של מס' מטרים. הגשם העקבי שליווה את ביקורנו (הצטיידו בשכמיות גשם טובות) לא רק שלא פגע בחוויה, אלא אפילו העצים אותה. ב-TE PUIA תוכלו גם לראות קיווים אמיתיים בבית גידול משלהם (אולי היחידים החיים שתראו בטיול הזה – ובואו נודה שהם קצת מזכירים חולדות ענק, ובאופן כללי לא חינניים במיוחד, בלשון המעטה).

אתר נוסף מומלץ, הוא WAI-0-TAPU, שבטח ראיתם תמונה מבריכת השמפניה המפורסמת שבו בכל חיפוש גוגל שעשיתם על איזור רוטורואה. ה"דבר האמיתי" מרשים לא פחות, ואולי יותר, מהתמונה. יחד עם בריכות בוץ מבעבע, בריכות בצבעים עזים, ובתוך האדים העולים מהקרקע, קשה למחוק את ההבעה המשתאה מהפנים.

WAI-0-TAPU. הדבר האמיתי מרשים אפילו יותר מאשר בתמונות

האתר האחרון, craters of the moon השלים את החוויה. כשכבר חשבנו שלא נופתע יותר מהפעילות המתרחשת מתחת לרגלינו, הגענו לאתר הצנוע למראה הזה. דווקא בנסיונו לשמר את מראה האדמה הטבעי ופניה האיזור המקוריים, וללא שבילים מוקפדים ומהוקצעים, הוא הצליח להדהים אותנו עוד יותר. כשמו כן הוא, החוויה היא של הליכה בין מכתשים טבעיים, המחביאים-מגלים בתוכם פעילות תרמית מקציפה ומבעבעת, ומעלה אדים,  ברור שמסריחים, אלא מה?

כאמור, דווקא מראה פני הקרקע הטבעי עוזר להבין את עוצמת ההתרחשות, ואת הניגוד בין פני קרקע רגילים למראה, לבין מה שקורה מתחתיה, ומאפשר לדמיין את מה שראו תושבי המקום המקוריים, המאורים, והמתיישבים הראשונים שהגיעו לאיזור הזה.

חמושים במצלמות: רפי ואורית באתר craters of the moon – מכתשי הירח

ועכשיו, לתובנות, ובהן התשובה לשאלה: "האם לשמור בפנים, או להוציא החוצה?"

גם אנחנו, בני האדם, מוקפים בעצמנו בקליפה דקה, שמסתירה בתוכה פעילות געשית, רגשית, יצרית, כוחות מניעים וזרמים נסתרים, שרוצים לפרוץ החוצה, ולא תמיד עושים את זה ברגע הנכון. נשאלת השאלה מה עדיף, להיחזות כחוף ים חולי ורגיל, ורק בעת החפירה פנימה לגלות את המים הרותחים, או לתת לאדים לצאת כל הזמן, כשהם מעידים על כך שפני החוץ אינם כתוכנו הסוער?

האם עלינו להעמיד פנים שהכל כשורה, ולהציג פני שטח רגועים למראה, ואז להפתיע בהתפרצות שעלולה לגרום לכוויה, או לפחות לתפוס את הסובבים אותנו לא מוכנים? או שאולי אם מדי פעם נוציא אדים, נשמיע קולות רחש פנימיים, שמרמזים על התפרצות אפשרית, אלו שחיים לצידנו לא רק שלא יופתעו, אלא גם יהיו מוכנים להתפרצות וילוו אותנו בעת התרחשותה.

טוב, לא באמת נענה כאן על השאלות האלה, ובכל מקרה, בניו זילנד הכל עובד, לפחות לטבע. מראית פנים רגילה למראה, שמחביאה עוצמות אדירות מתחתיה, לצד עדויות תוססות, ריחניות ומעלות אדים לפנים הגועש, שפורצות החוצה באורח קבע.

כך או אחרת, איזור רוטורואה הוא המחשה מרהיבה, פוטוגנית ומופלאה לקרום העדין של הכדור שאנחנו חיים עליו.

כל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד:

חלק 1: יוצאים לדרך

חלק 2: האי הצפוני

חלק 3: שמירת טבע מעוררת קנאה

חלק 4: מהאי הצפוני לדרומי

חלק 5: מבחן הקראוון

חלק 6: קצה העולם דרומה

חלק 7: סוף הטיול וסוד ההצלחה

הפוסט בלוג לייב מניו זילנד: האי הצפוני הופיע ראשון במסע אחר

• המדריך המלא לניו זילנד

כבר עם היציאה מהאזור העירוני של אוקלנד, כשפנינו צפונה לעיר פנגריי (Whangarei), הרושם הראשוני הוא חזק ביותר. לצד כל הכבישים, ולמעשה בכל מקום, צמחיה עשירה, מגוונת, עם עשרות (יותר מ- 50…) גוונים של ירוק, שלא מזכירה כלום ממה שאנחנו מכירים. שרכי ענק, דקלים, עצים עצומי מידות, צפופים וסבוכים, משובצים בפריחה כתומה דמוית להבות, ובכל זאת, למרות העושר והמגוון, המראה השולט הוא של גינת נוי ענקית, כאילו יד נעלמת מגננת את המרחבים העצומים, והיא שמיקמה כל צמח במקומו, בהרמוניה פראית ומושלמת. אי אפשר גם להתעלם מצמח המזכיר קנה סוף ואשר נקרא טויטוי (toetoe) שנמצא בכל מקום ומשבץ את הירוק בתפרחת לבנה שעירה ובוהקת. בקיצור: וואו. ואנחנו מבינים שהגענו למקום אחר ושונה.

עשרות גוונים של ירוק. בקדמת הצילום – הצמח האופייני לניו זילנד, טויטוי | צילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק

במקביל לצמחיה העשירה והמלאה, מרחבים עצומים ומוריקים, גבעות על גבעות של עשב ירוק, שגם הוא נראה כאילו הוא מתוחזק בידי מישהו שדואג לכסח ולשמור על גובהו האחיד.  ממש כמו מגרש גולף ענק (ומדי פעם אנחנו מגלים שזה באמת מגרש גולף…). והמראה הזה, של הגבעות העגולות והירוקות נותן לנו להרגיש שהגענו לביתם של הטלטאביז, ושתכף נראה את טינקי וינקי יוצא מאחת התלוליות ומתרוצץ במורד אחת הגבעות.

אם כבר הזכרנו את טינקי וינקי, השמות על השלטים ושמות היעדים שלנו, לא שונים בהרבה, קצת מצחיקים, קצת קשים לקריאה ולהגיה (ולפעמים גם נקראים אחרת מאיך שנכתבים), ופחות מתגלגלים לנו על הלשון. שמות המקומות, כמו: קריקרי, טיקי פונגה וטוטוקאקה, גם הם נותנים לנו להבין שהגענו למקום אחר, שונה ומרתק, ארץ התרבות המאורית, ומוסיפים ליעדים שלנו עוד נופך אקזוטי, עם צליל זר ומסקרן.

שמות המקומות בניו זילנד קצת מצחיקים, קצת קשים לקריאה ולהגיה

את כל המראה הזה משלימים עדרים עצומים של כבשים ושל פרות, שמנקדים את הנוף ממש כמו סוכריות שפיזרו על עוגה, או אם תרצו, כמו שדות של כבשים. על כל גבעה רעננה, הן רועות ברוגע ובנחת, ומשמחות אותנו כל כך. כל עדר פרות וצבעיו הוא, לבנות, שחורות, חום-אדום, או שחור לבן. כולל העגלים, ועם הכבשים- טלאים מתוקים ולבנים שקשה להישאר אדישים אליהם גם בימים הבאים של הטיול, וגם כשהם הופכים למראה שגרתי ורגיל.

עדרים של פרות וכבשים מנקדים את הנוף כמו סוכריות שפוזרו על עוגה

את הטיול החלטנו להתחיל ב- נורת'לנד, צפון האי הצפוני, ולהגיע עד לקצהו הצפוני, כף ריינגה. לכן החלטנו להעביר את הלילה הראשון בפנגריי (WHANGAREIׂׂ), מקום טוב (ומקסים) באמצע.

קימה לזריחה בבוקר הראשון ב-whangarey heads, מאתגרת ככל שתהיה אחרי יום וחצי של טיסות, מביאה אותנו לתודעה שאנחנו מהראשונים שצופים בזריחה של יום חדש בעולם. העובדה שהבוקר הוא בוקר ערב החג של ראש השנה, הופכת את התודעה הזאת לחגיגית ומרגשת אפילו יותר. יום חדש, שנה חדשה, תחילת טיול והגשמת חלום. השמיים הם הגבול.

ממשיכים. חלק מהאתרים כל כך סמוכים לעיר, עד שההגעה אליהם היא בנסיעה קצרה וכמעט ללא הליכה. למשל: מפלי פנגריי Whangarey falls. בהמשך נגלה שכולם מוסדרים ומונגשים בצורה יוצאת מן הכלל, מתוחזקים להפליא, וכמעט מסודרים "מדי".

מפלי פנגריי. כמעט מסודרים מדי…

הנסיעה צפונה מאתגרת. המרחקים ארוכיייים, ואנחנו עוד לא מורגלים בנהיגה בצד שמאל, שמזמנת לנו התנסות ב"לתקן את המוח" ובשינוי הרגלים. לעקוף כיכר מצד שמאל, להסתכל ימינה, להיצמד לשמאל ולעקוף מימין, ולנסות שלא להיבהל מרכב שמגיע מולנו בצד ה"לא נכון" של הכביש, אה, בעצם, זה כן הצד הנכון.

לצד מאמץ ודריכות לשמירה על כללי הנהיגה, גם תפעול הרכב מאתגר: אנחנו מוצאים את עצמנו סובבים את הרכב, אחרי שניסינו להיכנס לרכב מהדלת בצד הלא נכון, מחפשים את חגורת הבטיחות בצד שמאל לפני שמניעים, וכן, גם בלם היד וההילוכים בצד שמאל, לא נמצא אותם בצד ימין גם אם נחפש ממש טוב. ניסיון לאותת מפעיל את הוישרים (וזה קורה יותר מדי פעמים…), ניסיון להדליק אורות גבוהים משפריץ מים על השמשה הקדמית, והכל ממש מצחיק, כל עוד מקפידים על זהירות. עוד כמה שעות של נהיגה (ויש הרבה כאלה), והמצב משתפר.

עם זאת, תנאי הכביש והתשתיות מעולים. הכבישים באיכות מצוינת, משולטים היטב, עם הוראות בטיחות נעימות לקריאה, כולל המלצה באיזו מהירות להיכנס לסיבוב. הדרכים אמנם מפותלות מאוד, ולרוב גם בעלות נתיב אחד בלבד לכל כיוון, אבל התנועה זורמת, כאשר מדי פעם ישנו נתיב נוסף שמאפשר עקיפה (עם התראה של שלט מתאים מספיק זמן מראש), וכן נתיב בו מכוניות איטיות יכולות להאט ולאפשר עקיפה לאלה שמאחוריהן. זוויות מתוכננות היטב של הסיבובים הופכות את הסיבוב לבטיחותי במיוחד, וקל לביצוע (במיוחד אם נשמעים להמלצת המהירות בכניסה אליו).

הכבישים צרים ומתפתלים, אבל התנועה זורמת אין פקקים

מגיעים לביי אוף איילנדס, עוברים במעבורת עם הרכב לאי ראסל, שהיה ידוע בעבר כאי חטאים והיום הוא מקסים וחביב, ולאחר מכן מבקרים בקרי קרי, מסלול לא ארוך למפלים

בסופו של יום הנהיגה הארוך, שהתחיל בזריחה, מגיעים כמתוכנן, לקראת שקיעה, לכף ריינגה. נהנינו לראות שם גם מטיילים צעירים, יושבים על קצה קצהו של העולם, וממתינים לשמש היורדת.

שקיעה בכף ריינגה

בדרך חזרה, כמו בשיר של הדג נחש "הדרך ארוכה ומפותלת", ובעיקר חשוכה, הסימונים על הכביש, מתגלים, שוב, כיעילים ומוצלחים. כדי להישאר ערים, אנחנו מתחילים לחשב על דברים ומשפטים שאומרים, או רואים, רק בניו זילנד, לדוגמה: "כמעט דרסתי אופוסום", או "זהירות קיווי חוצים", או שלט "כל כלב יכול להרוג קיווי" (בכניסה לאתרים כדי להסביר מדוע אסורה כניסת כלבים). אנחנו גם ממציאים לו המשכים: "…אבל לא כל קיווי יכול להרוג כלב", או "כל כלב קיווי יומו". טוב, נו, קצת מאוחר, אז יש להם הצדקה…

העיקר שהגענו בשלום בחזרה למלון לשנת לילה קצרה אך עמוקה. בלילה גם התחלף השעון לשעון הקיץ, אז היינו צריכים גם לכוון אותו שעה אחת קדימה. שינה זה לחלשים.

כל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד:

חלק 1: יוצאים לדרך

חלק 2: האי הצפוני

חלק 3: שמירת טבע מעוררת קנאה

חלק 4: מהאי הצפוני לדרומי

חלק 5: מבחן הקראוון

חלק 6: קצה העולם דרומה

חלק 7: סוף הטיול וסוד ההצלחה

הפוסט בלוג לייב מניו זילנד: יוצאים לדרך הופיע ראשון במסע אחר

טה אררואה. זה שמו של שביל חוצה ניו זילנד שמשמעותו בשפת המאורים, המתיישבים הראשונים בניו זילנד, הוא "הדרך הארוכה".

• המדריך המלא לניו זילנד
• טיולי טרקים

טה אררואה, השביל החוצה את ניו זילנד לכל אורכה

בקו אווירי, אורכה של ניו זילנד הוא 1,480 ק"מ, אבל השביל משתרע לאורך של 3,000 ק"מ מקייפ ריאנגה (Cape Reinga) בצפון לבלאף (Bluff) בדרום, ומשלב בתוכו מגוון רחב של נופים ותרבויות. השביל נחנך רשמית בשנת 2011, אחרי 10 שנים של עבודה שנמשכת עד היום, ובדומה לשביל ישראל הוא מצרף רשת של מסלולים קיימים, דרכים כפריות וחלקי קישור שנעשו על מנת ליצור שביל אחיד שחוצה את שני האיים שמרכיבים את המדינה.

ללכת את השביל כולו לוקח בין שלושה לשישה חודשים, בהם המטייל יתמודד עם ניווט והליכה במקומות מרוחקים ובתנאים מאתגרים.

התחלה לא צפויה – הפציעה

מסע טרמפים של יומיים מהעיר אוקלנד ואני בתחילת המסלול, קייפ ריאנגה – הנקודה הצפונית ביותר של ניו זילנד. המגדלור של הקייפ ממוקם על קצה צוק שנראה כמו סוף העולם, אבל בשבילי, באותו הרגע הוא סימל את תחילתו.

קייפ ריאנגה, הנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד, ממנה מתחיל השביל | הצילומים בכתבה: גיל אפרת

ביום השני למסע ירדתי לרצועת חוף שנקראת "חוף 90 המיילים", לאורכה היה עלי ללכת במשך שלושה ימים עד לעיירה אהיפרה (Ahipara), היישוב הראשון על השביל.

לאורך החוף, הים היה הקבוע היחיד בנוף משתנה של דיונות ענק, שיחים נמוכים ויער ירוק וצפוף. נחלונים קטנים שזרמו אל הים פה ושם אפשרו לי גישה למי שתייה מתוקים.

חוף 90 המיילים, נורת'לנד

הרגשתי טוב, טוב מידי, ועד השעה 14:00 כבר הלכתי 30 ק"מ. "השקיעה בשעה שמונה", חשבתי, "הרגליים קצת כואבות, כבר עברתי את המינימום היומי שהקצבתי לעצמי, אבל עכשיו רק אמצע היום ואני יכול להתקדם עוד קצת ולחסוך לעצמי מרחק בימים הבאים"… טעות ענקית!

ארבע שעות מאוחר יותר, אחרי 20 ק"מ נוספים בהם פשוט לא מצאתי מקום מתאים שבו אוכל להקים את האוהל מבלי לחשוש שהרוחות החזקות שנושבות מן הים ישברו אותו, הרגליים שלי כבר צווחו שאפסיק. כל השרירים התפוסים ברגליים לא הטרידו אותי כמו הכאב החזק בעצם השוק. אחרי שהקמתי את האוהל והגוף התקרר מעט, כבר בקושי עמדתי. קיוויתי שהשינה תעלים את הכאב אבל בתוכי ידעתי שזה לא יקרה.

ביומיים שאחר כך צלעתי את דרכי כשמידי פעם אני מקלל את עצמי על הטעות המטופשת שעשיתי. כל הרבה ניסיון ואלפי קילומטרים מאחורי ואני עדיין עושה טעות של מתחילים ולא עומד בחוק שהצבתי לעצמי – הדרגתיות, תתחיל ממרחקים נוחים, תיכנס לכושר שביל ולאט לאט תגביר את הקצב.

המשכתי להתקדם בקצב איטי אבל קבוע ולקחתי הרבה הפסקות למנוחה.

עד שהגעתי אל הכפר, הכאב התפשט מהשוק לקרסול וגם עצם השוק של רגל שמאל, שעבדה שעות נוספות כשהיא מחפה על ימין הכואבת, התחילה להוציא קולות של כאב. צולע, הגעתי אל הכפר הקטן ומצאתי איזה קמפ גראונד לנוח בו.

חוויתי פציעות בעבר וידעתי שבשביל להבריא לגמרי אני זקוק למנוחה ארוכה. זאת הרגשה לא נעימה, חוסר השליטה, חוסר הידיעה האם אוכל להמשיך או שמא הטעות שלי תגרור רצף אירועים שישנו לחלוטין את התכנית המקורית. מחשבות על האלטרנטיבות התחילו לנקר – "אולי אחצה את ניו זילנד עם אופניים? איזה אופניים לקנות? כמה עולות אופניים נורמליות בכלל? אין לי ניסיון ברכיבה למרחקים… מספיק, שתוק, תנוח! תקבל החלטה כשלא תישאר לך ברירה אחרת".

ממשיך ללכת. מסתבר שיש גם ג'ונגלים בניו זילנד

אחרי מנוחה של שלושה ימים בקמפ גראונד החלטתי לנסות ולהמשיך לצעוד. האופניים יחכו לפציעה הבאה. מצויד בקופסה חדשה של משככי כאבים, אחרי שאת עשרת הכדורים הראשונים שנתן לי מטייל אחר סיימתי ביומיים, יצאתי לדרך. הפעם בהדרגתיות, עם תכנית חדשה – 20 ק"מ ביום במשך שבועיים, שבוע שלישי אעלה ל- 25 ק"מ ליום, אחרי חודש אעלה ל- 30 ובסוף אחזור לקצב הרגיל שלי – ממוצע של 40 ק"מ ליום. זה אולי נשמע מהיר, אבל לפעמים זו המציאות בעולם השבילים הארוכים, כשיש לך חלון זמנים בו אתה חייב לסיים עד תחילת החורף.

מי ידע שיש ג'ונגלים בניו זילנד?

לפני שהגעתי לניו זילנד, הצטיירה לי תמונה בראש של הרים גבוהים ומחודדים, פיורדים מרהיבים והרי געש. אף אחד לא דיבר על ג'ונגלים. אבל הנוף הניו זילנדי יותר מגוון ממה שדמיינתי ומזג אוויר ממוזג עם כמות משקעים גדולה יוצרים רצועה ארוכה של יערות גשם כמעט לכל אורכה של המדינה.

דרך ג'ונגלים מלאי בוץ עד הברכיים ונהרות רדודים במקטע יחסית קשוח ותלול של השביל, חציתי את רוחבה של הרצועה הצרה של צפון ניו זילנד ((Northland עד שהגעתי לעיירה פאייה (Phihia) ששוכנת על החוף המזרחי ונחשבת לעיר התיירות המרכזית באזור מפרץ האיים (Bay of Islands).

בוץ עד הברכיים אחרי הליכה בג'ונגלים

בג'ונגל כמעט ולא ראיתי בעלי חיים (רק שמעתי אותם), אבל מבחינת צמחייה, קיבלתי חוויה מדהימה. בשל בידודה הגאוגרפי, התפתחו בניו זילנד סוגים שונים של עצים וצמחים, ביניהם גם עצי הקאורי (Kauri) העצומים, עצים בני 30,000 – 50,000 שנה, שנעשה כאן מאמץ גדול לשמר את אלו שעדיין עומדים ולא בנו מהם ספינות או בתים.

סכנות רטובות

הטה אררואה מפגיש אותך הרבה פעמים עם חציות חוזרות ונשנות של נהרות גדולים ולפעמים, כדי לא לטבוע, הייתי צריך לחשב את שעות הגאות והשפל כדי לחצות נהרות שנשפכים לים או פשוט כדי ללכת בבטחה על החוף הצר.

באחד המקרים, עדיין באי הצפוני, המפה הראתה שיהיה עלי לחצות את נהר הרואקקה (Ruakaka) וידעתי שכדאי להגיע אל המפגש שלו עם הים בשעה של גאות נמוכה, בה גובה המים מגיע בדרך כלל עד הברכיים.

לצערי הגעתי בצהריים, השעה הכי גרועה, ומולי היה נהר ברוחב 20 מטרים לפחות, שקשה היה למדוד את העומק שלו רק במבט. ידעתי שכל רגע המים רק עולים ואני לא מתכוון לחכות כאן שעות עד שהגאות תרד.

לא היה לי זמן להשתהות, מיהרתי ללכת במעלה הנהר בחיפוש אחרי נקודת חצייה מתאימה וכשהבנתי שלא אמצא מקום מושלם, החלטתי ללכת על זה ולחצות.

למזלי, הזרימה לא היתה חזקה וסוחפת. וידאתי שכל המכשירים החשמליים אטומים בשקית ונמצאים בחלק העליון של התיק והתחלתי לחצות. המים הקפואים לא היו הדבר העיקרי שהפריע לי, אלא גובה המים שכבר הגיע עד לחזה וגרם לי לשקול בשנית אם כדאי להמשיך להתקדם. עוד כמה צעדים והרגשתי שאני מתחיל לעלות לגדה השנייה. זו היתה הקלה גדולה כשיצאתי בצד השני של הנהר, אבל התאכזבתי קצת כשגיליתי ששכחתי את האייפוד בכיס רצועת המותניים.

שר הטבעות ושלושה ימים על קייאק

אחרי כחודש הגעתי לאחד המקטעים היפים שסיפק האי הצפוני. מקטע של 12 ימים שכלל הליכה בפארק הלאומי טונגרירו (Tongariro) ושייט של שלושה ימים על נהר הוונגאנוי (Whanganui). טונגרירו הוא הפארק הלאומי הראשון בניו זילנד ומדי שנה מגיעים אליו כמיליון מבקרים. הוא מורכב ממספר הרי געש פעילים וזכה לפרסום רב אחרי שאחד ההרים, Ngauruhoe, זכה להיות "מאונט דום", הר הגעש המושלם של סרטי שר הטבעות.

פארק טונגרירו. אחד מהרים הגעש בפארק כיכב בתור מאונט דום בסרט שר הטבעות

השביל מספק טעימה מהפארק כשהוא חוצה אותו לאורך טרק מפורסם שנקרא  טונגרירו קרוסינג (Tongariro Alpine Crossing), טרק של 20 קילומטר, שנחשב לאחד מטיולי היום היפים בעולם, עם אגמים אלפינים בצבע טורקיז, הרי געש, מכתשים ותופעות גיאולוגיות ייחודיות.

רגע של מנוחה מול הנוף המפעים של פארק טונגרירו

יומיים וחצי אחרי שיצאתי מהפארק, שבהחלט היה אחד ההיי-לייטים של האי הצפוני, הגעתי לנהר שסיפק נקודת מבט שונה על הג'ונגל שבו התרגלתי ללכת, מעין מרחב שקט וגדול יותר מ-40 הסנטימטרים של השביל המצומצם, מרחב מוקף במפלים וצוקים יפהפיים, שהיו לאי של שלווה בים של הספק וקצב ההתקדמות של המטרה המחייבת – סיום השביל לפני החורף.

אחרי הנהר נשארו לי עוד 300 ק"מ עד וולינגטון, הבירה המלהיבה של ניו זילנד, שמלאה בפאבים ואתרים תרבותיים מעניינים.

כשהגעתי, החלטתי לנוח כמה ימים כדי לחוות את העיר, לתכנן את הקטעים הבאים של השביל ולחדש ציוד שנהרס בתנאים הקשוחים של האי הצפוני. ידעתי שבשבועות הקרובים אעבור במקומות המרוחקים, המאתגרים והיפים ביותר שמספק האי הדרומי ואולי ניו זילנד כולה.

לרדת מהשביל: בקיאק על נהר הוונגאנוי

האי הדרומי – ללכת בתוך גלויה

מרגע שהתחלתי לחצות את האי הדרומי הנופים לא הפסיקו להשתנות ולהפתיע. צעדתי כמו בתוך גלויה לצד אינספור מפלים, אגמים צלולים ומעיינות חמים, במורד עמקים שמתרחבים למישורי ענק ובמעלה נהרות כחולים שנגמרים באוכף הצופה אל העמק הבא בו אדרוך.

מוולינגטון לקחתי שתי מעבורות שונות שהביאו אותי לתחילת טרק המלכה שארלוט (Queen Charlotte Track) – הנקודה הצפונית ביותר של השביל על האי הדרומי.

רכס הרי הריצמונד, אחד הרכסים הפחות מוכרים באי הדרומי

הלכתי בין חופים נסתרים עם ים כחול ומזמין לבין גבעות ירוקות של צמחייה ייחודית. משם טיפסתי לאחד הרכסים הפחות מוכרים של האי הדרומי – רכס הרי הריצמונד (Richmond Range) התלול, שחצייתו לוקחת בין 7 ל- 10 ימים.

השביל ממשיך דרך שניים מהפארקים היפים בניו זילנד, פארק נלסון לייקס (Nelson Lakes) עם "האגם הכחול", בריכת מים הנחשבת לצלולה בעולם, ופארק ארתור'ס פאס (Arthur's Pass), שמתאפיין בנוף אלפיני תלול של הרים, קרחונים ונהרות.

טרק המלכה שארלוט

גדותיהם הנגוסות של הנהרות והעצים ששכבו להם באמצע העמקים הזכירו לי להישאר ער למזג האוויר המשתנה, שכמו בנחלי הדרום של ארצנו, יכול להביא שטפון עוצמתי שמוחק כל זכר לשביל, משנה את פני הנהר ובפועל גרם לי ללכת עם רגליים רטובות כשאני ממציא את דרכי בחציות חוזרות ונשנות מגדה לגדה.

בצמחייה מתחלפת מירוק לצהוב ועל פני קרקע שעוצבה על ידי כוחם המפסל של הקרחונים, המשכתי ללכת בנוף משתנה עד שהגעתי לנהר הרקאיה (Rakaia).

עץ שנסחף מלמד על עוצמת הזרימה בשיטפון

הנהר הוא אחד משני הנהרות (השני נקרא רנגיטטה), שהוגדרו על ידי האחראים על השביל כ"איזור סכנה" (Hazard Zone), שלא מומלץ לחצות אותו. למעשה, הם אינם חלק מהשביל הרשמי והם מהווים מעין קאט, שנעשה כחלק מהסרת אחריות מובנת מצד מתכנני השביל, שלא רצו לקחת אחריות על מטיילים שמחליטים לחצות את הנהרות המסוכנים.

שמועות על עוצמת הזרימה של הנהר והעובדה שבדיוק הסתיים שבוע גשום במיוחד, גרמו לי להחליט לא לחצות אותו ולחיות, בהרגשת החמצה מתסכלת, עם השאלה שלעולם תישאר חסרת תשובה – האם הייתי יכול לחצות?

70 ק"מ משם המשיך לזרום הרנגיטטה. עליו, לא התכוונתי לוותר. כשהגעתי אליו הוא נראה רחב ומאיים, אבל בפועל הוא היה מחולק למספר זרימות שנפרסו לרוחב העמק ובכך חילקו את עוצמתו ביניהן. הזרימה היתה חזקה, אבל גובה הנהר לא עלה מעל קו הברכיים ואחרי שעתיים (שישה קילומטרים) כבר הייתי בגדה הדרומית.

פנים רבות לשביל

יצאתי לחצות את ניו זילנד לבד, אבל פגשתי אנשים טובים בדרך. כיום, 500 מטיילים מנסים לחצות את ניו זילנד בשנה, אבל כשאני עשיתי זאת ניסו בערך 150, שכל אחד התחיל בזמן אחר. השביל נתן לי את האפשרות  לשלב בין חווית הניתוק, שאני מחפש כשאני יוצא להרים, לבין הצורך הטבעי בחברה. שבוע אחד הוא הוביל אותי דרך שבילים ברורים ונוחים ושבוע אחר כך דרך מקטעים סבוכים ללא שביל או דרך בהם אתה חייב לנווט ולהחליט איפה ללכת.

צועדים לכיוון אגם טה קאפו, ברקע – הר קוק , ההר הגבוה בניו זילנד

השביל מספק הצצה לתרבויות השונות שיש במדינה, אם זו תרבות מאורית עשירה, כפרי דייגים קטנים, עיירות שכוחות אל וערים גדולות ומרכזיות. הוא משלב בין הנופים היפים והמפורסמים שיש לניו זילנד להציע לבין אזורים פחות מוכרים, שרוב המטיילים לא מגיעים אליהם. כמו כל שביל ארוך, גם הוא לא תמיד עובר רק במקומות הכי יפים באזור ומומלץ לרדת ממנו לפעמים ולחוות גם אזורים אחרים שלידם הוא חולף.

סוף הדרך

את היומיים האחרונים, 70 הק"מ שהפרידו ביני לבין הסוף, צעדתי יחד עם שלושה חברים. הגשם ירד ברוב שעות היום, מלווה ברוחות מערביות חזקות. "סיום מושלם", אמרה צ'לסי הניו זילנדית, "This is the real Bluff experience".

כולנו הסכמנו – בלאף היא עיירה קטנה שיושבת על הקצה הדרומי של ניו זילנד, אזור חשוף ומישורי, נתון לשינויי אקלים מהירים ולא קל לחזות בו את מזג האוויר בצורה מדויקת. תיירים רבים מגיעים עם רכב לחנייה שליד השלט הצהוב, שמסמל את הנקודה הדרומית ביותר על האי. לכל אחד מהם סיפור משלו, סיבה שבגללה הגיע לנקודה הדרומית והשלווה הזו.

בלאף, הנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי וסופו של השביל

חווית הבלאף שלהם כל כך שונה משלנו, חשבתי. זה לא משהו שניתן לראות, זה לא משהו שניתן לגעת בו. זאת הרגשה שרק אנחנו מודעים לה, רק אנחנו יודעים כמה צעדנו ומה עברנו כדי להגיע לכאן.

_____

גיל אפרת – מטייל למרחקים ארוכים, מתכנן ומוציא לפועל מסעות במקומות נידחים בעולם בהם אין שביל או דרך, הוביל במשך כמה שנים את צוות סימון השבילים בישראל וניהל בשטח את פרויקט צילום שביל ישראל לגוגל. מרצה וכותב על מסעותיו. אתר אינטרנט

הפוסט לחצות את ניו זילנד ברגל הופיע ראשון במסע אחר