"הירח מלא מדי הלילה" אמר "הקפטן" ברגע שעלינו אל סירת הדייג שלו, "זה תמיד לילה מאכזב. הירח מרוקן לנו את הכוח של אור העששיות". בלילה כזה, הסביר לנו הקפטן, אנחנו יוצאים לשני מסעות דייג בלבד, לא שלושה. "עבודה קשה על כלום דגים. הירח מסנוור ומבלבל לנו אותם".

התלוונו אל עבודת הדייג הלילית המפרכת וזכינו לחוות מספר שעות של מלאכה מסורתית הנמשכת כאן לאורך אלפי שנים.

שטחו של אגם קיוו הוא 2700 קמ"ר. האגם הוא אחד משרשרת האגמים הגדולים של מזרח אפריקה אשר נוצרו בתוך הבקע של השבר הסורי-אפריקאי הדרומי

אגם קיוו – נעים להכיר

אגם קיוו (Lake Kivu) שוכן על הגבול בין רואנדה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, במערב רואנדה בגובה של כ-1460 מטר. האגם מוקף ברכסי הרים מוריקים ומימיו המתוקים משובצים באיים קטנים. למרבית ההפתעה באיים האלו חיות פרות. ברגע שהמרעה באי אחד מתדלדל, הן נכנסות אל האגם ושוחות לאי אחר.

בעוד ששטחה של הכינרת שלנו מגיע בקושי ל-200 קמ"ר, שטחו של אגם קיוו הוא 2700 קמ"ר. האגם הוא אחד משרשרת האגמים הגדולים של מזרח אפריקה אשר נוצרו בתוך הבקע של השבר הסורי-אפריקאי הדרומי. הגדול והמפורסם שבהם הוא אגם ויקטוריה, הנחשב למקור הנילוס הלבן.

אגם קיוו משמש מקור חיים ומספק מי שתיה, מים להשקיה חקלאית ודגה לכשני מיליון תושבים החיים לצידו. סביב האגם ישנם כפרי דייגים מסורתיים, כפרים שפרנסתם מן החקלאות ומספר עיירות.

אלפי תושבים מתפרנסים מדייג מסורתי בסירות עץ ורשתות. פרנסה שלא השתנה כאן כבר אלפי שנים ועוברת מאב לבן. בעבר ילדים הפכו לדייגים כבר בגיל עשר. הם לא נשלחו לבית הספר שהרי עתידם היה להפוך לדייגים ודרשו מהם להתרכז בזה בלבד. כיום הממשלה מגבילה את ההצטרפות שלהם לעבודת הדייג לגיל שש עשרה.

אוכלוסיית הדגים באגם כוללת מגוון לא גדול של דגי מים מתוקים, ביניהם: אמנונים, זני קרפיון, שפמנונים וסרדינים שהובאו במיוחד לאגם בשנות החמישים. כמות הדגה השנתית עומדת על כ-21,400 טון ונחשבת לכמות הגדולה מבין כל אגמי מזרח אפריקה. על מנת לשמור על הדגה באגם, מקפידים הדייגים לצאת לחמישה ימי מנוחה מדי חודש ומקפידים על חודשיים של פגרה בכל שנה. בתקופות אלה, הם לא מתפרנסים.

אלפי תושבים מתפרנסים מדייג מסורתי בסירות עץ ורשתות. פרנסה שלא השתנה כאן כבר אלפי שנים ועוברת מאב לבן

אגם שליו על פניו ופצצה מתקתקת במעמקיו

שפע הטוב שמרעיף האגם על סובביו תחום בשעון חול זמני שכן גזים שהצטברו בתחתית האגם עקב פעילות געשית, הופכים אותו לפצצת זמן המסכנת את תושבי האזור והסביבה כולה.

אגם קיוו מכיל במימיו כמות יוצאת דופן של גזים מומסים מסוכנים כפחמן דו-חמצני ומתאן. מדובר על כמות גזים השווה לחמישה אחוזים מסך פליטת גז החממה של האנושות כולה במשך שנה אחת בלבד. הגזים מפעפעים מתוך קרקעית האגם ומתרכזים בשכבות המים התחתונות ומופרדות מחלקו העליון הודות להפרשי מליחות. יציבות מבנה שכבות המים באגם, מונעת מהגזים המומסים להשתחרר לאוויר מבעד לשכבת המים העליונה, הסוגרת ופוקקת אותם. החשש הוא שהרי הגעש הפעילים הסמוכים לחלקו הצפוני של האגם, יערערו את יציבות האגם ויחול ערבוב בין שכבות המים העלול להוביל לפיצוץ אדיר.

התפרצות מימית זו המכונה "היפוך אגמי", תועדה רק פעמיים עד כה לאורך ההיסטוריה. המקרה האחרון אירע בקמרון לפני כארבעים שנה. מקרה טראגי שבו בבוקר אחד מצאו את מותם אלף שבע מאות תושבים שחיו לצד אגם ניוס. לקח זמן עד שהצליחו לפענח את סיבת מותם. ערפל שנראה סביב האגם, התגלה כ"שמיכה" שקופה, חסרת ריח של מאות אלפי טונות של פחמן דו-חמצני שנפלט מקרקעית "האגם המתפרץ" וגרם לחנק התושבים. ההתפרצות יצרה גם נחשול צונאמי שהגיע לגובה של עשרים וארבעה מטרים. אגם נוסף כזה נמצא באיטליה – אגם אלבאנו. בקמרון הותקנה באגמים ניוס ומונון הסמוך אליו, מערכת שאיבה מורכבת של הפחמן הדו-חמצני שהפכה אותם לאגמים בטוחים לגמרי. פתרון שאינו אפשרי ליישום באגם קיוו הגדול ששאיבה ממנו מורכבת יותר.

עבודת הדייג היתה שייכת לגברים לאורך ההיסטוריה, אולם מאז רצח העם ברואנדה בשנת 1994, המצב השתנה. תשעים אחוז מבני הטוטסי באזור אגם קיוו נרצחו במהלך הג'נוסייד, שהפך לאחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה המודרנית. רובם היו גברים. שבעים אחוז מאוכלוסיית האזור הפכה להיות נשית. הן נאלצו לצאת לדוג בשל הצורך לפרנס את משפחותיהן. כיום נשים רבות נאספות אל החופים עם הזריחה. הן מייבשות את הדגים במשך 48 שעות ומעבירות אותם לכל רחבי המדינה בדליים ובשקים ומוכרות אותם בשווקים.

חותרים ושורקים

לקראת השקיעה, יוצאים הדייגים לדייג לילי מסורתי בסירות עץ צרות ומאורכות חרטום, כשהם מלווים את השיט בשירה קצבית מהפנטת.

הצטרפנו אל הדייג בליבו של האגם בשתי פעימות: לקראת השקיעה ושבנו אליהם בליבו של הלילה – עד לזריחה.

הדייג התבצע באמצעות שיתוף פעולה בין שלוש סירות עץ וצוות של עשרה דייגים. הוא החל בחתירה מאומצת מהחופים אל מרכז האגם. החתירה סונכרנה בין הדייגים ולוותה בשירה, שריקה והתזת מים במקצב קבוע. אחד מאנשי הצוות היה אחראי על הוצאת המים מרצפת הסירה הסדוקה בעזרת מיכל פלסטיק חזרה אל האגם.

עם התמקמות הסירות במרכז האגם, החלה מלאכה פיזית קשה של חיבור וקשירת רשתות הדייג הכבדות אל כלונסאות העץ המחברות בין שלוש הסירות. לאחר חיבור הרשתות, הרחיקו את הסירות זו מזו והכפילו את אורך הכלונסאות ביניהן. בצורה זו מתחו את הרשתות כהכנה לדייג שהתבצע במהלך הלילה. על מנת למשוך את הדגים אל הרשתות, הדליקו הדייגים עששיות ותלו אותן על דרגשי עץ שבלטו מהסירות.

לקראת השקיעה, יוצאים הדייגים לדייג לילי מסורתי בסירות עץ צרות ומאורכות חרטום, כשהם מלווים את השיט בשירה קצבית מהפנטת

מדי ערב ולילה מתבצעים באגם שלושה סבבי דייג: מהשקיעה בין 18:00 ל-21:00, במהלך הלילה בין 23:00 ל-3:00 בבוקר ועם הזריחה. לאחר השלכת הרשתות הדייגים ישנים להוציא הקפטן שנשאר ער כל הלילה וכל רבע שעה מרענן את האור בעששיות ודואג להאריך את תוחלת החיים של האור. בליל ירח מלא, יוצאים הדייגים לשני סבבי דייג בלבד.

שבנו והצטרפנו אל סירות הדייגים בחשכת הלילה במטרה ללוות את עבודתם לקראת הזריחה. נגיעות אור קטנות של עששיות, ציירו שובלי אור מרצדים על פני האגם. שלוה אלוהית וקרירות הנעימו את ההמתנה שלנו לזריחה. עם הנץ האור הראשון, התעוררו הדייגים מהתנומה החטופה שלהם. הקפטן החל לאסוף את העששיות התלויות על דרגשים מעל לרשתות, אל תוך הסירה האמצעית וכיבה אותן. הדייגים נעמדו בשורה על כלונסאות העץ והחלו למשוך את רשתות הדייג הרטובות הכבדות. המלאכה נמשכה למעלה משעה וחייבה עבודה פיזית מאומצת. עשרות בודדות של סרדינים כסופים קטנטנים הצטברו במרכזן. נדהמתי לראות עד כמה זעומה התנובה שהעניק האגם לאותם הדייגים באותו הלילה. עשרת הדייגים הפיקו במהלך אותו הלילה רק חמישה קילו דגים. השכר שלהם עבור ליל עבודה מפרך עומד על דולר אחד בלבד לכל אחד מהם. כמחצית השכר של קו העוני הבינלאומי העומד על שני דולר ליום.

האור החל לצבוע את השמיים במשיכות מכחול בצבעי כתום וורוד. ברגע שהחל תהליך איסוף הדגה, חגיגה מעופפת של פרפורים, שלדגים ועופות מים, חגה מעלינו. הדייגים לא נאבקו בהם. מסתבר שלכולם יש מקום בתוך האקולוגיה הקיומית של אגם קיוו. כל דייג הרשה לעצמו לקחת חופן אחד בלבד של סרדינים. רק מה שהצליח להידחס ולהיכנס לכף ידו. כל אחד מהם הניח את חופן הסרדינים בפינה משלו בסירת העץ. זהו היבול הלילי האישי אתו הם ישובו הביתה. בחופן סרדינים זה, יאכילו את ילדיהם ומשפחתם.

נדהמתי לראות עד כמה זעומה התנובה שהעניק האגם לאותם הדייגים באותו הלילה. עשרת הדייגים הפיקו במהלך אותו הלילה רק חמישה קילו דגים

———

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט שורקים ודגים: עם דייגי אגם קיוו ברואנדה הופיע ראשון במסע אחר

פתיחה בנימה אישית

בצל המלחמה, מתוך קליניקה המוצפת בתיאורי זוועה, בתוך מה שהיה נדמה כתזמון שהכי לא מתאים לצאת בו אל קצה העולם, קמתי ונסעתי. תחילה מתוך צורך בפסק זמן סוריאליסטי במציאות שונה ואח"כ כי כרטיסי הטיסה נקנו הרבה לפני שהעולם שלנו התהפך.

כתרפיסטית הונחתי לקבל הדרכה תמיכתית על כל עשר שעות טיפול, מחשש שמטפלים יפתחו "טראומה משנית" בתוך שעות מרובות של תיאורים וחומרים קשים. עבורי התרפיה הטובה ביותר, היתה לצאת לחקור עולמות שונים, לכתוב ולצלם.

לפני שנה בדיוק, יצאתי לחקור את עולם הוודו בבנין במערב אפריקה – בשליחות מסע אחר. בדיונות החול של "חוף העבדים", נפל אמאייבה על הברכיים בבכי וסיפר לי כיצד הפכו בני המשפחה שלו לעבדים ונשלחו ב"אוניות המוות" אל העולם החדש.

קובה היתה התחנה הראשונה בעולם החדש של אמריקה הלטינית שקלטה אותם. בקובה הם הפכו לעבדים בשדות הטבק וקני הסוכר. הם איבדו צלם אנוש, אך לא את רוחם ואת האמונה בוודו.

ההגעה של האפריקאים לקובה, השפיעה ושינתה את קובה לעד. הוודו פגש את הנצרות ונוצרה דת פגאנית חדשה – הסנטרייה. אותה יצאתי לחקור.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לקובה
• עולם הסיגרים והטבק של קובה
• טקסי דת הסנטריה, קובה
• בעקבות הוודו לבנין, מערב אפריקה

על אומן אחד, בית קובני על הים והנכדה של פידל קסטרו

הנחיתה שלי בקובה לאחר טיסה של שמונה עשרה שעות, לוותה בתזזיתיות. למרות שנחתתי בשעת לילה, קפיטן הכריז – שהמסע מתחיל ברגע זה. יצאנו למועדון קובני שנדמה כי מורכב מטלאים טלאים. כל חדר מוקדש לעולם תרבותי אחר – ג'אז, תזמורת פילהרמונית וגלריות.

בגלריה הוצגה תערוכת צילום בועטת, חצופה ובוטה של האומן: אנריקה רוטנברג.

להפתעתנו אנריקה היה שם. שתיתי את המוחיטו הראשון שלי בחברתו. השיחה הובילה להזמנה מפתיעה נוספת – ארוחת צהרים בביתו למחרת.

לאחר שוטטות בסמטאות הוואנה וכניסה לבתים הקטנטנים, המטים לנפול, ההגעה לשכונה של אנריקה, הייתה מעבר דרמתי לעולם קובני אחר.

שולחן ערוך המתין לנו לצד בריכה במרפסת הנושקת לים. קירות הבית הכחולים קושטו במיטב יצירותיו. הוא צילם את עצמו בהן כישו בזרועות מריה, כלואי השלישי, וכליידי גאגא בשמלה עשויה כרעי עוף חיים.

אנריקה בישל בעצמו ותחילה בדק איתנו, אם אנחנו אוהבים לובסטר. אנריקה הקפיד לעדכן שהסביצ'ה שהגיש לשולחן, עשויה מדגים שהדייג הפרטי שלו מגדל עבורו בכלוב במעמקי הים מול ביתו.

אל השולחן הצטרפו בת זוגו וזוג חברים נוסף. השיחה קלחה בין אנגלית לספרדית והיין המשובח גלגל גם צחוק.

בסוף הארוחה, בצד, לחש לי אנריקה, שהבחורה שלצדה ישבתי, היא נכדתו של "בעל הבית".

התמימות שלי שעדיין לא בקיאה ב"קובנית", הובילה אותו להסביר לי – ש "בעל הבית" הוא הכינוי לפידל קסטרו – מנהיג המהפכה הקובני המיתולוגי.

רק לאחר שנפרדנו וקפיטן ואני נכנסנו לאוטו ומעט התרחקנו, פרצתי בצווחות של התרגשות…

איזו זכות זו הייתה, לנגב חומוס עם נכדתו של הקומנדנטה פידל.

אנריקה רוטנברג ליד צילום דיוקן אישי

צרכניה לחלוקת מצרכים בהתאם לפנקסי ההקצבה

ביתו של אנריקה

משמאל נכדתו של פידל קסטרו, לצידו האמן אנריקה, במרכז לימור כותבת הכתבה וקפיטן

מפגש ראשון

השיטוט הראשוני בסמטאות הוואנה הוביל אותי להיכרות עם הכנסת האורחים הקובנית הלבבית וכניסה לתוך הבתים. בתוכם צדו עיני פסלים, גיבוב עצמים וחפצים המייצגים את ישויות הוודו, ה"אורישות" כפי שהן מכונות בקובה.

המפגש הקובני שלי עם ישויות הוודו המוכרות לי מאפריקה, ריגש אותי מאד אך גם צבט את הלב.

רק לפני שנה, ביקרתי בקצה האחר של הגלובוס, הקצה שממנו הגיעו לכאן העבדים מבנין, ניגריה וטוגו, במערב אפריקה. אוקיינוס אטלנטי שלם מפריד בין המדינות ופגשתי כאן את אותם הפסלים, אותן הישויות, אותו גוון העור של האנשים ולצד זה הכול שונה לגמרי.

הספרדים שכבשו את קובה במאה השש עשרה, הביאו לכאן ענף חקלאי שהתגלה כמכרה של "זהב לבן" – קנה סוכר. הספרדים נזקקו לידיים עובדות אך דאגו שידיהם שלהם לא תהיינה מעורבות בדבר ובעבודה החקלאית הקשה. הילידים הקובנים, אנשי הטאיינו, הלכו ונכחדו כתוצאה מהכיבוש הספרדי, בדומה לאינדיאנים. בעקבות זאת, נוצר ואקום שלתוכו נכנסה מערכת מאורגנת ואכזרית של סחר באדם, שלא ידענו כמותה עד אותו הזמן. גידול הסוכר הלבן בקובה, הוליד ידיים שחורות.

החל מהמאה ה-16 ועד למאה ה-19, התרחשה סאגה של סחר אנושי בחמישה עשר מיליון בני אדם. אפריקאים איבדו צלם אנוש כאשר נשלחו אל עבדות ב"עולם החדש". הערים הקובניות – טרינידד וסנטיאגו דה קובה, הפכו להיות מרכז לשווקי העבדים הראשונים בעולם, של עבדות שחורה.

לנחות בקובה, להיכנס לבתי התושבים בהוואנה ולראות דבר ראשון את פסלי הוודו המוכרים לי ממערב אפריקה, החזיר אותי לפלשבק מחוף העבדים בבנין: הדמעות של ידידי אמאייבה והכאב בפנים שלו כשסיפר לי על אבותיו. הוא התמוטט בבכי על הברכיים כשעמדנו יחפים בחוף והראה לי כיצד אבותיו הובלו לכאן כשהם אזוקים בשרשראות ברזל כבדות בצוואר, ברגליים ואחד לשני. הוא הראה לי כיצד קשרו את הידיים שלהם מאחורי הגב בזמן שקעקעו על הגוף שלהם את אותיות היעד שאליו נשלחו בברזל מלובן. לאלו שנשלחו לקובה הוטבעו בצריבה בוערת על העורף, האותיות KU.

פלאשבק מבנין, אפריקה: התזת VEVE על ידי כהן הוודו

הידיים השחורות בשרות ייצור הסוכר הלבן והטבק בקובה, הפכו להיות כוח העבודה הזול ביותר. כוח עבודה שבנה את המערכות הקולוניאליות אשר הובילו אלפי בני אדם אל מותם. מוות בספינות צפופות בדרך למושבות העולם החדש או מוות בשדות העבודה החקלאית שהיה מהיר גם הוא.

הם איבדו את חירותם אך האמונה בוודו נותרה חקוקה עמוק בנשמתם ואותה הם הביאו לכאן. אמונה זו פגשה בקובה את הנצרות ויחד איתה יצרה שעטנז של דת עממית פגנית חדשה, הנקראת סנטריה.

עוד כשהייתי בארץ ביקשתי מקפיטן לנסות למצוא כוהני סנטריה שיסכימו לקבל אותנו ויאפשרו לנו להשתתף בטקס מקומי. מסתבר שזה היה תהליך לא פשוט ושבמשך מספר שבועות הוא ניסה לקבל הסכמה לכך. לאחר מסע ארוך, דווקא בעלת הקאסה שלנו, הסכימה להכיר לו את מאדרינה כרמן, הכוהנת שערכה לה, לאמה ולדודות שלה, טקסי טיהור. טיהור כנגד הרוחות הרעות אך גם השאלה מטקס הטיהור וההטבלה הנוצרי המסמל את הכניסה לדת, במקרה הזה לדת הסנטריה. מי שעובר טקס כזה, ילך בלבוש לבן ויענוד לצווארו את שרשראות ה"אורישה" המלווה שלו. ניתן לעבור אותו בכל גיל מתוך אמונה שטקס זה ירפא, ירגיע ויגן על המאמין.

לא שיערתי שההשתתפות שלי בטקס הסנטריה, תהפוך אותי לחשופה כל כך, תחת מבט הרנטגן של מאדרינה כרמן.

ברגע בו דרכה כף רגלי בביתה, הגיבה מאדרינה כרמן בצחוק מתגלגל יחד עם מרסייה, בעלת הקאסה שלי. היה זה סוג של צחוק המאשר להן משהו שהן כבר ידעו. בעוד אני התלבטתי אם להגיע לקובה בגלל פרוץ המלחמה, הן כבר ידעו בוודאות שאגיע וציפו לבואי. מאדרינה כרמן סיפרה לנו, שאוצ'ון, ישות הלחימה התגלה לה ולחש שבחורה עם עור בהיר ושיער צהוב תגיעה. זה קרה לדבריה, ארבעה חודשים לפני שנכנסתי דרך פתח ביתה. היא סמכה על אוצ'ון שבישר לה לפני הרבה מאד שנים, לאחר שלידת בנה הסתבכה ונאמר לה שלא תוכל יותר ללדת, שיוולדו לה שני ילדים נוספים. לאחר שלוש עשרה שנים, חזונו התגשם. שני הילדים האלו שכיום כבר בגיל העשרה, נכנסו לחדר במהלך הטקס.

מאדרינה כרמן התנצלה שלא תוכל להיעזר בתרנגולת להעלאת הקורבן בטקס: "המצב פה קשה. אין לנו סוכר, קמח ושעועית, אז בטח לא תרנגולת". חלצנו נעליים ונכנסו אל חלל אפל בו נפרשו מחצלות קש. בכניסה למטבח ניצב מזבח מקושט, מחרוזות צבעוניות, בובות בשמלות, קטורות וחפצים המייצגים את  ישויות הסנטריה.

מאדרינה כרמן עבת הבשר וגדולת המימדים, לבשה שמלה צהובה קצרה. ירכיה השחורות גלשו מתוכה החוצה כאשר התיישבה על שרפרף עץ נמוך. היא קשרה מטפחת צהובה לראשה וחוטים נפלו ממנה אל צדי ראשה.

מאדרינה סיפרה לנו כי ידעה לחזות את העתיד כבר בילדותה. היא גילתה את היכולת הזו שלה בגיל תשע כאשר הלכה עם אמה לטקס סנטריה שניהלה השכנה. היא הצטרפה לאמה כי אהבה ללקק סוכריות על מקל שהוגשו שם בקערה. בתום הטקס לחשה מאדרינה כרמן לאמה, שהשכנה עומדת למות. אמה הזדעזעה לגלות להיכן נודדות מחשבות בתה הקטנה, אך הזדעזעה עוד יותר שלושה ימים לאחר מכן, כשבישרו לה שהשכנה נפטרה. החזיונות שהחלה לראות כילדה, גרמו לה לסבל ולחוסר שקט נפשי. היא סבלה ממיחושים גופניים והחלה לחוות דחייה חברתית. אמה שלחה אותה ליועצת הנפשית של הכפר. מאדרינה כרמן לא מצאה שם אוזן קשבת שהבינה אותה באמת  וחזתה "שהפסיכולוגית" תיפול במדרגות ותשבור את הרגל. ברגע בו הופיעה בכפר עם גבס, הבינה דודתה שמאדרינה כרמן, עתידה להפוך לכוהנת והורתה לאמה לשלוח אותה כבר בגיל תשע, לסטאג' אצל כוהנת סנטריה חשובה. אמה סרבה בתחילה, אך בהמשך נכנעה וקיבלה את גורל דרכה של בתה.

מוכרת בחנות יעודית לציוד פולחן דת הסנטריה

מאדרינה כרמן עבת הבשר וגדולת המימדים, לבשה שמלה צהובה קצרה. הבובות בכניסה לבית מהוות ייצוג יישויות הסנטריה

ביתה של מאדרינה כרמן הלך והתמלא בבחורות צעירות שעברו את הטקס על ידה. חלקן בלבוש לבן ועדיין בתהליך המחייב אותן לאכול על שטיחון קש על הרצפה ללא נעליים, במשך שלושה שבועות. בחורה בת שבע עשרה, חשפה בפנינו את הבטן והתגלה קעקוע פרחוני לאורכה. היא סיפרה שמטרת הקעקוע להסתיר חתך של ניתוח קשה שעברה. כאשר היתה בת ארבע, אכלה משהו רעיל. במסגרת הניסיון להציל את חייה ולהחזירה לקו הבריאות, היא ביקרה שישים פעמים בבתי חולים ובמרפאות וניתחו אותה. היא סיפרה שרק לאחר שעברה את טקס הסנטריה לפני שנה, הפסיקה לסבול מכאבי בטן ומקשיי עיכול. בחור אחר בחדר סיפר שהיה משותק והודות לטיפול שלה, באופן הדרגתי חזר להניע את גפיו.

הפעם לא הטקס השמאני הוא שהפך לי את הבטן. הפעם זו הייתה התדהמה מהיכולת של מאדרינה כרמן לדעת את כל סיפור חיי מהרגע שבה הונחה כף רגלי היחפה בתוך הבית שלה.

היא ידעה שאבי נפטר כשהייתי ילדה ושהחור הזה בלב הולך איתי מאז. היא ידעה על חיי האהבה שלי וריסקה אותי כאשר תיארה במדויק את המאפיינים של כל אחד מילדי ואת הקונפליקט של כל אחד מהם.

רציתי לשאול אותה על החטופים שלנו שקורעים לנו את הלב, אבל הלב הרגיש של קפיטן, שתירגם את כל השיח בינינו מספרדית לעברית, לא יכול היה להתמודד עם זה והוטל על הנושא וטו.

לו רק יכולנו כבר לדעת.

בסופן של שעות ארוכות של יחד, בסלון ביתה, הופיע פתאום תרנגול.

בסופן של שעות ארוכות של יחד, בסלון ביתה, הופיע פתאום תרנגול.

סנטריה: לחיות בשלום עם כולם

דת הסנטריה התפתחה בקובה תחת דיכוי. תחילה על ידי הספרדים ובהמשך על ידי הדוגמה הקומוניסטית שראתה בדת אופיום להמונים. עם הגעת העבדים לקובה, כפו עליהם הספרדים לקבל את הנצרות, הם נאלצו לרדת למחתרת ולהסוות את ישויות הוודו תחת שמות של קדושים נוצריים. חלק מישויות הסנטריה שפגשתי שמרו את שמם המקורי כפי שהכרתי בבנין, למשל: אוגון – ישות הנפחים והמתכות או לגבה – הישות המחברת בין החיים למתים ואחראית על שמירת הבית, השפע והבריאות. אוגון אף שמר על הצורה בה הוא מתגלם במערב אפריקה – אוסף של מתכות היוצר קונוס. הישות לגבה לעומת זאת, יוצגה בבנין בצורה של פאלוס גדול, וכאן קיבלה דמות אחרת נטולת מיניות. לעתים היא הופיעה כפנים ולעתים כצבר אבנים ומפתחות בתוך קערה. לצד הישויות המוכרות לי מבנין פגשתי פנתיאון של ישויות רבות חדשות עם שמות מקומיים או שמות נוצריים. מדובר בפנתיאון ישויות גדול. מאדרינה כרמן דיברה על כמאה אורישות.

פסטיבל הוודו בבנין אפריקה: עם הגעת העבדים לקובה, כפו עליהם הספרדים לקבל את הנצרות, הם נאלצו לרדת למחתרת ולהסוות את ישויות הוודו תחת שמות של קדושים נוצריים

בנין, אפריקה: הישות לגבה יוצגה כאן בצורה של פאלוס גדול, ובקובה קיבלה דמות אחרת נטולת מיניות

כוהני הסנטריה כריזמתיים ונדרשות להם תכונות של משחק, הומור ודרמה. הם מגלמים קליידוסקופ של תפקידים, כמו: שאמאן, קוסם, מכשף, פסיכולוג, חוזה עתידות, רופא ואפילו מדיום המדבר עם מתים. בתחילה עסקו בסנטריה רק כוהנים שחורים, אך כיום משתתפים בטקסים גם בני תערובת ולבנים מכל שכבות הציבור. בטקסי הסנטריה אנשים נכנסים לטראנס. הטקס מתחיל בקורבן לאלגוואה פותח הדרכים המקשר בין שמיים לארץ. בעבר הקריבו עז, אך כיום מסתפקים בתרנגול וגם זה משתנה לאור המצב הכלכלי הקשה. לאחר מכן מכוונים לקדוש הספציפי אשר יאחז את המאמין בזמן הטראנס, יכנס לתוכו וינחה את האנשים כיצד יש לנהוג או ויתן מידע. בטקסים נוכחים בדרך כלל בין חמישה עשר לעשרים משתתפים. כל טקס הוא פולחן לאורישה אחרת.

הסנטריה היא דת פגנית סובלנית החיה בשלום עם כולם ומגמישה את עצמה לאור השינויים החלים בקובה לאורך השנים. מדובר במניפה פילוסופית המכסה את כל תחומי ואורחות החיים. מטרתה לשמור על יחסים הרמוניים בין בני האדם ובינם לבין הקוסמוס.

כל אחד מהמאמינים הוא בנו של קדוש (אורישה) מסוים השומר ומגן עליו מפני רע ועל המאמין לפעול על פי מערכת חוקים וכללי התנהגות הייחודיים לקדוש זה. חוקים אלו כוללים קודים של לבוש (כולל מחרוזות בצבעים מאפיינים), התנהגות, דיאטה מסוימת וחיה הנחשבת לטאבו וכו'. בנוסף קיימים מקצבים ושירי תפילה ייחודיים לכל קדוש.

ברחבי קובה ניתן לפגוש חנויות רבות לציוד הסנטריה: אבנים, צדפים, שמנים, בובות וכו'. ביקור בתוכן הוא כמו יציאה למסע מרתק בפני עצמו.

נגזרות של הוודו והסנטריה נפוצות באמריקה הלטינית גם בהאיטי, בברזיל, ברפובליקה הדומיניקנית, באיי בהאמה ובחלקים מארצות הברית. זרם נוסף נבדל, התפתח במדינת לואיזיאנה שבארה"ב.

מי שעבר את טקס הטיהור לובש בגדים לבנים. בסלון ביתה של מדרינה כרמן

בחורה בת שבע עשרה חשפה בפנינו את הבטן והתגלה קעקוע פרחוני לאורכה. היא סיפרה שמטרת הקעקוע להסתיר חתך של ניתוח קשה שעברה. רק לאחר שעברה את טקס הסנטריה לפני שנה, הפסיקה לסבול מכאבי בטן ומקשיי עיכול

צילום: קפיטן אבי הזאב

————

הפוסט מסע בקובה: כשוודו פוגש נצרות הופיע ראשון במסע אחר

סבו (Cebu) הוא אחד מאיי הפיליפינים שאליו הגיע פרדיננד מגלן המפורסם (שכמעט היה הראשון שהקיף את העולם) בשנת 1521. מגלן הצליח לשכנע את הרג'ה (בעצם המלך) ואת אשתו להתנצר ובעקבותיהם התנצרה כל המדינה. לרגל האירוע נתן מגלן לאשת הרג'ה פסל של ישוע הילד בלבוש המלכותי של מלך ספרד. זמן קצר לאחר מכן נהרג מגלן בקרב נגד הילידים באי שסמוך לסבו וספינתו סיימה להקיף את העולם בלעדיו.

בשנת 1565 משלחת צבאית ספרדית תקפה את סבו וכבשה אותה. כך התחיל השלטון הספרדי בפיליפינים. הספרדים מצאו באחד מהבתים שחרבו בכיבוש את הפסל שהביא מגלן וראו בו חפץ קדוש. עד היום הוא החפץ הקדוש ביותר בפיליפינים ובמקום בו התגלה הוקמה הכנסייה הראשונה והחשובה במדינה. את חגו של סנטו ניניו (Santo Niño – הילד הקדוש) חוגגים בפיליפינים כל שנה ביום ראשון השלישי של ינואר בפסטיבל "סינולוג" שזה ריקוד מיוחד לחג.

הסנטו ניניו של הקהילה הקתולית-פיליפינית בישראל

ישנם אלפי פיליפינים בארץ, רובם קתולים, עובדי-סיעוד ורובן נשים. רבים מהפיליפינים בישראל מאוגדים באגודות דתיות. החגיגה בה הייתי הייתה של אגודה בשם "סן לורנצו". הטקס התנהל ברובו בפיליפינית, שפה מוזרה לאוזן הישראלית. Viva Pit Senyor – יחי האדון (ישוע) הרחום

הטקס התקיים במנזר רטיסבון בירושלים. את המבנה הגדול שבלב העיר בנה יהודי-צרפתי מומר בשם זה שפעל במחצית השנייה של המאה ה-19 והקים גם מנזר בעין כרם ומנזר נשים בדרך הייסורים

הטקס שילב חלק דתי שאותו מילאו הנשים בכוונה רבה וחלק קרנבלי בו הן רקדו בשמחה משוחררת

אחרי שהקריאו את תקנון האגודה, התפללו ושרו המנונים, הגיע החלק השמח – הסינולוג (Sinulog). בפילי-פינים זה הפסטיבל הגדול והעליז של השנה. הסינולוג הוא ריקוד של שני צעדים קדימה ואחד אחורה עם הטיות הגוף לימין ולשמאל ולפי המסורת הוא מחקה את זרימת מימיו של נהר בשם זה. הנשים מסתדרות בשתי שורות מחוץ לכנסייה, לכל אחת זר פרחים ביד אחד ודמוי-נר בשנייה. מאחוריהן מלכת הסינולוג מחזיקה בפסל הניניו. לקול שירה ותופים הן נכנסות בריקוד לכנסייה והמלכה מניחה את הפסל במקומו לרגלי המזבח

ישנם גם גברים אחרים

אחרי הנשים נכנסים אנשי-הדת בלבן, נושאים שלוש רפליקות קטנות יותר של הניניו. גם הם, בצעדי הסינולוג, מניחים אותן לרגלי המזבח

אחר-כך נערכת מיסה, כולם מקבלים את לחם הקודש, נישאת דרשה ולסיום כל הנוכחים נוטלים את פסלוני הניניו ורוקדים איתם ריקוד סוער

הפוסט סנטו ניניו: חגיגה פיליפינית בירושלים הופיע ראשון במסע אחר

מה הסיפור של האפיפניה? יש שיתחילו את הסיפור מכוכב שנצנץ בחשכת הליל מעל תרדמת בית לחם, סמוך לירושלים של ימי הורדוס. כשראו את הכוכב, הבינו בהתרגשות שלושת האמגושים (החכמים מארץ מזרח ירושלים) שזהו סימן לכך שמלך היהודים נולד. הם הלכו בעקבותיו עד שהגיעו לאסם בו מצאו את הרך הנולד לצד אימו מרים והשתחוו.

היחיד שנחרד מהבשורה היה הורדוס שהבין ובצדק שהעולל הזה עתיד לשים קץ לשלטונו ולהביא לסיומו של עידן. הוא הורה להרוג מיד את כל התינוקות בני השנתיים ומטה שנולדו בבית לחם. ההיסטוריה מלמדת שהאקט האכזרי הזה, לא הצליח לו במקרה של ישוע.

לידתו של ישוע היתה ההתגלות הפיזית שלו, אך ההתגלות השנייה והחשובה ביותר בנצרות, היתה באותם הרגעים בהם ירד ישוע כנער לטבול במי הירדן. כאשר יוחנן המטביל החל לטבול את ישוע, יונה לבנה נחתה על כתפו ובת קול בקעה הד מן השמיים אשר גילתה לו כי רוח האלוהים בחרה בו ונכנסה לגופו. כך הפך ישוע לסוג של אלוהים בשר ודם.

מתי מהבשורה מאת מתי, מספר על הסיטואציה:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן־הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ־לוֹ וַיַּרְא אֶת־רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו׃ וְהִנֵּה קוֹל מִן־הַשָׁמַיִם אוֹמֵר זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ." מתי ג' 13–17

עד היום חוגגים הנוצרים את שני סוגי הטבע של ישוע. בחג המולד חוגגים את היוולדו בשר ודם, ובחג ההתגלות – האפיפניה, את היוולדו כאל או כבעל טבע אלוהי.

חג האפיפניה נחגג בכנסיות המזרחיות על פי הלוח היוליאני ב-18-19 בינואר ובכנסיות המערביות – הקתולית והפרוטסטנטית, ב 6 בינואר, בדרך כלל בקאסר אל יהוד, על גדת הירדן כשמונה ק"מ צפונית לים המלח. זהו המקום בו על פי האמונה חצו בני ישראל את הירדן עם כניסתם לארץ לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. זהו גם המקום שבו על פי האמונה, הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל.

קאסר אל יהוד הפך למקום השלישי בחשיבותו לנצרות (לאחר כנסיית המולד וכנסיית הקבר) ומקום עלייה לרגל לאלפי צליינים מדי שנה. לאחר מלחמת ששת הימים, הפך האזור מ"ארץ המנזרים" שהוקמו לצד הירדן ל"ארץ המרדפים" כאשר חוליות מחבלים הסתננו לארץ מירדן. הוחלט למקש את האזור והוא הפך לעמק רפאים.

הצליינים ביקשו חלופה לאתר וכך הוקם ב-1981 אתר הטבילה "ירדנית" סמוך לכינרת. עם השנים קאסר אל יהוד שב לתפקד, אך השנה בשל המצב הביטחוני הנפיץ, הוחלט לא לקחת סיכון וחג האפיפניה נערך בירדנית.

ההיטהרות במים – בכל הדתות אנחנו פוגשים את אלמנט המים כאלמנט של טהרה. בכל הדתות קיימת אמונה שהמים לא רק מנקים ומטהרים את הגוף הפיזי. המים חוצים את הגוף וחודרים אל הנפש ומטהרים גם את הנשמה.

אנחנו רואים את הטבילה של ההודים בגנגס מדי יום, את עניין המקווה והתשליך ביהדות, בבאלי בטקסים מתיזים מים להיטהרות וכך גם בנצרות. הנצרות רואה בטבילה רגע על טבעי. הטבילה מנקה את הנוצרים מהחטא הקדמון של הגירוש מגן העדן. הטבלת הגוף החוטא ולידה מחדש – משיכתה של הנפש מהמים, משיכה של נפש טהורה ונקייה.

אתה לא נולד נוצרי, אתה צריך להפוך לכזה. הרצון לטהר את הנשמה של התינוק גורמת להוריו להטביל אותו כמה שיותר מהר וקרוב ללידה שלו. הטבילה של התינוק עבור הנוצרים היא כמו ברית המילה עבור היהודים. הטבילה היא כריתת הברית בין האדם לאל. האפשרות היחידה להתקבל לדת הנוצרית ולהנות מחסד האל, היא על ידי הטבילה.

הראשון שהשתמש בטבילה כסמל לניקיון הגוף והנפש היה יוחנן המטביל שטען כי 'יום הדין קרב' וכי הדרך היחידה להינצל היא על ידי חזרה בתשובה מהחטאים. הטבילה היא הדרך לטהר את הגוף והנפש. ישו עצמו נטבל על ידי יוחנן וישו עצמו ציווה על מאמיניו להמשיך במצוות ההטבלה.

הכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית מסתפקת בהזלפת מים של הכומר על קדמת הראש של הנטבל. מסתפקים בסמליות של ההטבלה בעוד שבכנסייה המזרחית האורתודוקסית, מטבילים את כל הגוף.

————–

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט ההתגלות: חגיגות האפיפניה נחגגו בירדנית הופיע ראשון במסע אחר

אוהד צויגנברג, AP. הפגנה ספונטנית של עשרות אלפי אנשים בעקבות החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט לאחר שהביע דאגה מהפגיעה במוכנות הצבא עקב המהפכה המשפטית. איילון דרום, תל אביב, 26 במרץ 2023

ביקור בתערוכה עדות מקומית במוזיאון מוז"א (מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב) מספק את התשובה, וכצפוי התוצאה מטלטלת, מרגשת ואפילו מעלה דמעות. במרכז חלל התערוכה הגדול מוצג "קיר מלחמה" – 300 צילומים מהשבועיים הראשונים של המלחמה. ניתן גם ייצוג מיוחד לצילומים של שני צלמים שנהרגו במלחמה: רועי עידן, צלם ynet, שנרצח בכפר עזה ב-7 באוקטובר, ולביא לישפיץ, לוחם וצלם שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ב-30 באוקטובר. בנוסף, לקטגוריות הרגילות נוספה קטגוריה חדשה – פרס לצילום עיתונות על שם רועי עידן. הזוכים בקטגוריה הזאת הם זיו קורן עבור צילום לפולאריס אימג'ס של ניר עוז ב-15 באוקטובר; איליה יפימוביץ, עבור DPA, צילום של תחנת המשטרה ההרוסה בשדרות ב-8 באוקטובר, ואמיר לוי עבור גטי אימג'ס, צילום של כפר עזה ב-10 באוקטובר.

אמיר לוי, גטי אימג'ס, כפר עזה, 10 באוקטובר 2023

זיו קורן, פולריס אימג'ס, הכניסה לשדרות בבוקר של 7 באוקטובר

אחרי שמצליחים להתנתק מצילומי המלחמה אפשר להמשיך לשאר התמונות בתערוכה, שבאופן טבעי רבות מהן עוסקות בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. בין הצילומים הללו יש כאלה שתופסים את התמונה הגדולה, כמו למשל הצילום של אוהד צויגנברג של ההפגנה הלילית הספונטנית במרץ 2023, לאחר החלטת ראש הממשלה נתניהו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט (ראו למעלה). הצילום של צויגנברג זכה בפרס הדמוקרטיה. צילום נוסף שמתעד את כוחו של ההמון הוא זה של גיתי פלטי – צעדת המחאה מתל אביב לירושלים נגד החוק לביטול עילת הסבירות בחודש יולי.

גיתי פלטי, צעדת מחאה מתל אביב לירושלים נגדי החוק לביטול עילת הסבירות, סמוך ללטרון, 20 ביולי 2023

לעומתם, צילומים אחרים מתמקדים באדם אחד או במפגש מצומצם, כמעט אינטימי, במהלך ההפגנות. כך למשל הזוכה בתמונה השנה בעדות מקומית 2023: צילום של אריאל שליט ל-AP המתמקד במפגין עטוף בדגל ישראל, יושב על כיסא משרדי במרכז נתיבי איילון, שכמאחוריו בוערת מדורה. קשה להסיר את העיניים מהתמונה הזאת, שצולמה ב-20 ביולי.

הזוכה בתמונת השנה עדות מקומית: אריאל שליט,AP. מפגין במחאה למען הדמוקרטיה. נתיבי איילון, תל אביב, 20 ביולי 2023

צילום מהפנט נוסף המתעד מפגש של אחד על אחד הוא זה של אילן לורנצי. לורנצי תפס במצלמתו את רס"מ אדיר זכריה מקרית שמונה ואת יזם ההייטק ניסן זאבי, ממובילי מחאת צומת גומא, בהפגנה שהתקיימה בחודש מאי. זכריה, בעל רעמת שיער שחורה וזקן עבות, דומה באופן מפתיע להרצל, שאת תמונתו זאבי אוחז. הצילום של לורנצי זכה בפרס צילום חברה וקהילה.

אילן לורנצי, רס"מ אדיר זכריה מקרית שמונה ויזם ההייטק ניסן זאבי, ממובילי מחאת צומת הגומא, בהפגנה למען הדמוקרטיה. צומת הגומא, 6 במאי 2023

צילומים נוספים שנחרטו בזיכרון, למרות הקצב המסחרר של האירועים שהתרחשו מאז, הם הצילום של מוטי מילרוד, בו רואים מפגין בודד רוכב על גב סוס, אוחז בדגל ישראל (ראו תמונה פותחת לכתבה), והצילום של פאדי אמון, שבו נראית שקמה ברסלר, ממובילות המחאה, מובלת למעצר על ידי שוטר ושוטרת, כשהיא צועדת בראש מורם ועם יד מונפת שבה היא אוחזת בדגל. גם סדרת התמונות של הדס פרוש לעיתון הארץ שייכת לקטגוריה הזאת. פרוש, שסדרת תמונות שצילמה בחודשים יולי ואוגוסט 2023 מראה פורטרטים של מפגינים שנפגעו ממכת"זיות ומפרשים, זכתה בפרס צילום חדשות.

הדס פרוש, הארץ. הטייס אודי אורי שנפגע בעינו מפגיעה ישירה של מכתז"ית, יולי 2023

אבל לא רק הפגנות ומלחמה ידענו ב-2023, והתערוכה משקפת צדדים נוספים באמצעות צילומים מרתקים לא פחות. כך, למשל, סדרת הצילומים המדהימה של טלי רצקר. רצקר, שזכתה בקטגוריה חשיפה ארוכה, צילמה במהלך יותר משנה שתי מהגרות מאוקראינה, אם ובת, שנמצאות בקונפליקט תרבותי מתמיד.

טלי רצקר. שתי מהגרות, אם ובת, נמצאות בקונפליקט תרבותי מתמיד. העלייה מאוקראינה לישראל מציפה זיכרונות ושאלות בנוגע לשייכות שהתעצמו מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה

בקטגורית צילומי ספורט זכו שניים: יובל דניאל על צילום של שער חמש באצטדיון בלומפילד, המזוהה עם אוהדי הפועל תל אביב בכדורגל, אפוף עשן ואבוקות בעת משחק דרבי, וטל גבעוני, על צילום של קפטניות מקבוצות הכדורגל של ליגת העל הישראלית לנשים.

טל גבעוני, קפטניות מקבוצות הכדורגל של ליגת העל הישראלית לנשים. חולון, אוגוסט 2023

בשנה שבה בעיקר זלגו אינספור דמעות של כעס, תסכול וכאב, היו גם רגעים מעוררי חיוך. למשל הצילום של פליקס לופה, זוכה פרס אורבניזם ותרבות, שצולם בחוף גורדון בתל אביב.

פליקס לופה, בחוף גורדון תל אביב, 1 בספטמבר

אי אפשר לבקר בתערוכה בלי להקדיש זמן לתצוגה המרהיבה בקומת הקרקע, הומאז' לעשרים שנות עדות מקומית. על מסכי ענק יש תצוגות מולטי מדיה של צילומים משנים עברו וראיונות קצרים עם כמה מצלמי עיתונות וצלמים תיעודיים בולטים. לבסוף, המלצה: אחרי מנה גדושה כל כך של מציאות, כדאי לנקות את הראש ולמלא את הריאות באוויר בבוסתן המוזיאון. העבודות על הקמת הבוסתן טרם הסתיימו אבל ההנאה ממנו רבה גם כעת. הוא נמצא בחלקו המערבי של שטח המוזיאון, לא רחוק מהפלנטריום ומקביל לדרך נמיר. הליכה נינוחה בשבילי האבן שבין עצי הבוסתן היא בדיוק מה שהנפש צריכה בימים אלו.

בתמונה הפותחת: מוטי מילרוד, הארץ. מפגין רוכב על סוס במסגרת מסע בן שלושה ימים שערכו חברי תנועת אחים לנשק מלטרון לירושלים, 8 בפברואר 2023

הפוסט עדות מקומית: לצלם את השנה הכי מורכבת הופיע ראשון במסע אחר

עוד כתבות שלכת כאן

שלכת באירופה

טירת אלץ גרמניה

טירת אלץ (Burg Eltz) השמורה היטב אמנם לא מפורסמת כמו טירת נוישוונשטיין שבבוואריה, אבל הטירה שהוקמה במאה ה-12 ונמצאת בבעלות אותה משפחה כבר למעלה מ-800 שנה, היא אחת הטירות היפות והשמורות באירופה. הטירה עטורת הצריחים שממוקמת בעמק נהר המוזל, בין קובלנץ לטרייר, ניצבת על צוק סלע ומוקפת ביער אלץ, שבו עצי אלמון שחור (Eltz) שהעניקו לטירה וליער את שמם. כל זה מעניק לטירה מראה של טירה מהאגדות, וכדי להוסיף על כך, בסתיו העצים משירים את עליהם במופע ססגוני של שלכת שמקיפה את הטירה.

טירת אלץ המוקפת בשלכת נראית כאילו נלקחה מסיפור אגדה | צילום: AnnaElizabeth photography / Shutterstock.com – להגדלה לחצו על התמונות

שלכת מסביב לטירת אלץ | צילום: Haidamac / Shutterstock.com

רכס הדולומיטים, איטליה

המוני מטיילים נוהרים להרי הדולומיטים שבצפון איטליה בחורף כדי לעשות סקי ובקיץ כדי לטפס בהרים, אבל לא כולם יודעים שכדאי להגיע להרי הדולומיטים גם בסתיו. בעונה זו ההרים המשוננים, שמכוסים ביערות מחטניים ונשירים, מתכסים בשלכת נהדרת. האזור משובץ באגמים רבים, וכאשר ההרים המיוערים הצבועים בכתום וצהוב משתקפים במי האגמים, מתקבל מראה יפה במיוחד. אחד האזורים שכדאי לראות בהם שלכת הוא אזור עיירת הנופש האלגנטית קורטינה ד'אמפצו (Cortina d'Ampezzo), שראויה לביקור בכל עונה ולא רק בסתיו.

הפסגות המשוננות והיערות הזהובים משתקפים במי אגם אנטורנו (Lago Antorno) בהרי הדולומיטים

נופי שלכת באזור העיירה קורטינה ד'אמפצו

האלשטט, אוסטריה

הכפר הציורי להפליא האלשטט (Hallstatt) שבהרי האלפים מושך אליו המוני תיירים מדי יום, הודות למיקום עוצר נשימה בין חופי אגם האלשטט לרכס דכשטיין התלול. התיירים מגיעים לכפר בהמוניהם בעיקר בקיץ, כשהוא נראה כאילו נלקח מגלויה לתיירים ואפשר לשוט בו באגם ולטייל ברגל, ובחורף, כשהוא נראה כמו ארץ אגדות חורפית. בסתיו הוא קצת פחות מתוייר (הכל יחסי כמובן), וזוהי הזדמנות מצוינת לראות את הכפר הקסום הזה כשמדרונות ההרים המיוערים שמקיפים אותו בוערים באדום וכתום.

מדרונות מיוערים בשלכת מעל הכפר הציורי האלשטט

אזור האגמים באנגליה

אזור האגמים שבצפון-מערב אנגליה הוא אזור הררי הגדוש באגמים, ובהם האגם העמוק ביותר באנגליה והאגם הארוך ביותר, ולצידם גבעות מיוערות וכפרים שלווים. נופיו הפסטורליים סיפקו השראה למשוררים רבים, ובראשם וויליאם וורדסוורת', אבי התנועה הרומנטית. אם חשבתם שיותר רומנטי מזה לא יכול להיות, דמיינו לעצמכם את כל היופי הזה בשלכת, כשהעצים משתקפים במי האגמים. הסתיו מזמין לטיולי הליכה באזור בהם תוכלו לראות את הטבע משתנה מקרוב.

שלכת משתקפת באחד האגמים של צפון מערב אנגליה. יותר רומנטי מזה לא יכול להיות

גם היערות שבאזור האגמים מזמינים בסתיו לטיול שלכת

שמורת אגמי פליטביצה, קרואטיה

שמורת אגמי פליטביצה שבקרואטיה נחשבת לאחד המקומות היפים בעולם ולא בכדי, הודות ל-16 בריכות טורקיז שנמצאות במפלסים שונים ונשפכות זו לזו בסדרה של מפלים.  לא רק בריכות ומפלים יש בשמורה הזו אלא גם יערות, אשר בסתיו משנים את צבעם לאדום, כתום וצהוב אשר ביחד עם הבריכות והמפלים יוצרים מראה דרמטי במיוחד.

מפלי פליטביצה. סדרה של בריכות שנשפכות זו לזו בסדרה של מפלים. גם השלכת תורמת למראה הדרמטי

כביש בשלכת בשמורת אגמי פליטביצה

שלכת בצפון אמריקה

הפארק הלאומי אכדיה, מיין

שום כתבת שלכת לא תהיה שלמה בלי ניו אינגלנד, שנחשבת למלכה הבלתי מעורערת של טיולי השלכת. אמנם ניתן לראות שלכת יפה בניו אינגלנד גם במרחק נסיעה קצרה יחסית מניו יורק, בקונטיקט או במסצ'וסטס, אבל אנחנו ממליצים לכם להצפין ולהרחיק עד הפארק הלאומי אכדיה ( Acadia National Park). הפארק מפורסם בהרים, באגמים ובקו החוף סלעי, ובסתיו מתווספים לכל אלה הצבעים החמים של היערות, שהניגוד בינם לבין האוקיינוס האטלנטי שלמרגלותיהם יוצר מראה דרמטי במיוחד. אחד המקומות המוצלחים ביותר לצפייה בשלכת בפארק הוא מפסגת הר קאדילק.

כך נראית השלכת מפסגת הר קאדילק בפארק הלאומי אכדיה

העצים המכוסים בשלכת משתקפים במימי אגם בפארק הלאומי אכדיה

ימת סופריור, מישיגן

שלכת בארצות הברית זה לא רק ניו אינגלנד. אחד ממופעי השלכת היפים ביותר נצפה דווקא בימת סופריור (Lake Superior) שנחשבת לאגם המים המתוקים הגדול בשטחו בעולם ונמצא בשטחן של מינסוטה, ויסקונסין, מישיגן ואונטריו. במישיגן יש יותר מ-75 מיני עצים מקומיים, בנוסף למינים רבים אחרים שיובאו מרחבי ארצות הברית. אלה יוצרים יחד מגוון גדול של צבעים, והשלכת של מישיגן נראית בצהוב, זהוב, כתום ואדום ומשתלבת יפה עם העצים ירוקי העד.

שלכת ססגונית לחופי ימת סופריור במישיגן

מפלי מלטנומה, אורגון

מדינת אורגון שבצפון-מערב ארצות הברית שופעת יערות ושופעת מים. השילוב הזה מביא לכמה מראות קסומים במיוחד, בעיקר באזור של ערוץ נהר קולומביה, רק חצי שעת נסיעה מפורטלנד הבירה. באזור יש מפלים רבים, והגבוהים מכולם הם מפלי מלטנומה (Multnomah Falls) שנופלים בשצף מכמה מדרגות מגובה 189 מ'.רבים באים לראות את המפלים בחורף, כשהם קופאים והופכים לנטיף קרח עצום, אבל בסתיו, כשהעצים מסביב משנים את צבעם לכתום, המראה מהפנט לא פחות.

מפלי מלטנומה באורגון. יפים בכל עונה

קייפ ברטון, נובה סקוטיה, קנדה

האי קייפ ברטון (Cape Bretom) שבפרובינציית נובה סקוטיה במזרח קנדה נחשב לאחד המקומות הטובים ביותר לצפייה בשלכת בצפון אמריקה. באי יש מקומות רבים בהם תוכלו לצפות בשלכת יפה, אבל המוצלח מכולם הוא שביל קאבוט (Cabot Trail), כביש נופי באורך 298 ק"מ אשר נמתח בין מדרונות מיוערים לבין האוקיינוס האטלנטי. בסתיו הנסיעה בו היא כמו התבוננות בקליידוסקופ צבעוני בגווני כחול, ירוק, אדום, צהוב וכתום.

שביל קאבוט מתפתל בין יערות בשל צבעים

שביל קאבוט. מצד אחד יער, מצד שני אוקיינוס

שלכת במזרח אסיה

ג'יודז'אי גואו, סין

שמורת הטבע ג'יודז'אי גואו (jiuzhaigou) שבחבל סצו'אן היא אחת מהיפות ביותר בסין, הודות לעשרות אגמים ומפלים בטורקיז, כחול וירוק וליערות שמשתקפים במי האגמים. המראה מפעים בכל ימות השנה ובמיוחד בסתיו.

שלכת מסביב לאחת מבריכות הטורקיז בשמורת ג'יודז'אי גואו

שלכת מעל המפלים בשמורת ג'יודז'אי גואו

האי נאמי, קוריאה הדרומית

האי נאמי (Nami) הוא אי קטן בצורת חצי ירח ששוכן על נהר צפון האן מצפון-מזרח לסיאול, קוריאה הדרומית. יערות האי מלאים בעצי גינקו ועצי אדר, אשר בסתיו עליהם משנים את צבעם לכתום, צהוב וזהוב לפני שהם נושרים.

עצי גינקו זהובים באי נאמי

האי הקטן נאמי, שלו צורת חצי ירח, מלא בעצי גינקו ואדר שמשנים את צבעם בסתיו

עמק קורנקיי, יפן

יפן מפורסמת בעל העולם הודות לשלכת היפה שלה, ובמיוחד השלכת היפה שמעטרת את גני המקדשים בקיוטו. אבל ביפן יש עוד המון מקומות שמפורסמים בשלכת מרהיבה, כמו עמק קורנקיי (Korankei), הסמוך לעיר נגויה באי הונשו. לאורך נהר הטומואה יש עצי אדר רבים אשר משנים את צבעם בסתיו, ואחד המקומות המוצלחים ביותר לתמונות שלכת בעמק הוא בסמוך לגשר Taigetsukyo.

שלכת ליד גשר Taigetsukyo בעמק קורנקיי

נארה, יפן

העיר נארה (Nara), הסמוכה לקיוטו, מפורסמת הודות למקדשים הרבים שלה  – יש בה שמונה מקדשים בודהיסטיים אשר הוכרזו כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו – והודות לפארק שלה, בו מסתובבים כ-1,300 איילים אשר אינם חוששים מנוכחות בני אדם. הסתיו הוא עונה נהדרת ליהנות מאזור המקדשים והפארק של נארה כשהוא מכוסה בשלכת אדמדמה.

שלכת ליד פארק טו-ג'י בנארה

אייל בשלכת בפארק של נארה

הפוסט שלכת מסביב לעולם: צילומים יפים במיוחד הופיע ראשון במסע אחר

פלאי הפרחים, פאר השדות

הוי, יקירתי, אזרבייג'ן אהובתי

הנך פנינה, גן עדן, אגדה

כתב: באקהיטייר וואהבזאדה

לאחר 11 ימים באזרבייג'ן, וכ-3000 קילומטר נסיעה, אני מבינה שהמשורר הזה ידע בדיוק איך לתאר את הארץ שלו.

אזרבייג'ן. להגדלה לחצו על התמונות

מסתמן שלאחרונה יש לי קטע עם להגיע למקומות שלא התכוונתי להגיע אליהם. אזרבייג'ן אף פעם לא הייתה ברשימת היעדים שלי. בקושי ידעתי איך להגות את שם המדינה הקטנה הגובלת ברוסיה, גאורגיה, ארמניה, איראן וקצת עם טורקיה, ובטח שלא ידעתי היכן היא ממוקמת על המפה. אולם, אחרי שחזרתי מאירלנד, שלשם דווקא כן התכוונתי להגיע, נשאלתי במערכת מסע אחר על היעד הקרוב שלי. שאלה שהביא אותי לחפש את היעד הבא שלי לטיול סולו. מיד חשבתי על מרוקו. אבל, לאחר בירורים הבנתי שזה לא מקום מאוד מתאים לאישה. לבד. התאכזבתי. וכך מצאתי את עצמי בפנינה פחות מוכרת השוכנת על חופי הים הכספי באזור דרום הקווקז, עם מדריכה מקומית שאיתה אוכל להגיע לכל מיני מקומות שסביר להניח שלא הייתי יכולה להגיע אליהם בעצמי.

באקו, עיר הבירה של אזרבייג'ן, עשירה בהיסטוריה ותרבות, לא בכדי אירחה בעבר אירועים בינלאומיים, כולל תחרות האירוויזיון והמשחקים האירופיים. העיר מתפארת בקו רקיע מודרני של מגדלים דמויי להבה, במוזיאון לבן שמציג ארכיטקטורה לתפארת זאהה חדיד, חנויות מותגים, חדש מול ישן וכל מה שבירה מכובדת אמורה להציג לתייר.

קו רקיע צפוף ומפואר

מרכז היידר אלייב העתידני

אולם, נראה שהמודרניזציה נעלמת ברגע שעוזבים את באקו. מהר מאוד נפגשים עם עיירות שנותנות תחושה של סרט משנות ה-50.

עיירות וכפרים שמספרים סיפור של היסטוריה מורכבת (של אימפריות ומדינות שונות שהשאירו את המדינה עם מגוון מסורות וקונפליקטים פנימיים), ומורשת ותרבות עשירה (שהושפעה מפרס, טורקיה, והשלטון הסובייטי). העיירות ברובן הן אמנם דלות אמצעים, אך לא דלות באנשים מחויכים. חלקם מזמינים אותי לשמוע את סיפורם בשילוב של תנועות ידיים, ואזרבייג'נית שלצערי הרב לא הספקתי ללמוד.

נוסעות לעבודה. משמרת בוקר.

ספק אמיצה ספק טיפשה הלכתי אחריו כשהוא מסמן לי עם היד לבוא אחריו לחנות חשוכה, כמעט ריקה, כשבובות פלסטיק מוצגות על מדף. נשמתי לרווחה שגיליתי שבסך הכל רצה להתגאות בעוף צלוי של שש בבוקר.

השיעור הראשון  שלמדתי שחשוב שאחלוק הוא בנושא שירותי בול קליעה, או בשמם המקצועי שירותי כריעה. ראשית, תלמידים ותלמידות, הם  מחזקים את שרירי הירכיים.  מגדילים את נפח הריאות. משפרים קואורדינציה עין יד ורגל. מפתחים תפיסה מרחבית, ואם זה לא מספיק אז הם גם מחדדים את חוש הריח. אבל מתרגלים. כל אלה מתגמדים לנוכח העובדה שבזמן כריעה אפשר להיחשף לנוף מקסים מבעד לחורים קטנים, או אם יש מזל, לחלון קטן.

יש הרבה מאוד מילים שאכתוב על הארץ המפתיעה הזו, אבל הראשונה בהן חייבת להיות 'לאדה'. ברחבי הארץ אפשר לראות את השרידים הרוסיים האלו בכל צבע  ומצב אפשרי. חלקם מצוחצחים למשעי וחלקם כל כך מרופטים שזה פלא שהם מגיעים ליעדם. אך שלא תטעו, בעליהם נוהגים עליהם בגאווה גדולה והם מגיעים לכל מקום ובקלות. מבחינתי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון ואם יכולתי הייתי שמה אחד בתיק ולוקחת הביתה.

לאדה ריבה. אהבה ממבט ראשון

הפתיע אותי לגלות שהאזרבייג'נים מאוד אוהבים את המדינה שלנו. מסתבר שישראל סיפקה סיוע צבאי במהלך הסכסוך עם ארמניה בנגורנו-קרבאך. סיפרו לי שבסיום הקונפליקט (שהינו נושא מורכב ורגיש מאוד) התנוססו ברחובות שלושה דגלים ואחד מהם היה של ישראל. האהבה הזאת הראתה את עצמה בקבלות הפנים לכפרים שונים. נגנים חיכו לנגן. שולחנות נערכו בטובי המנות המסורתיות. ותושבים התלבשו במיטב מלבושם. הכל בגאווה אינסופית וכבוד.

אבקש שתעצמו עיניים ותדמיינו כפר. ספסלי עץ רעועים. יריעות בדים ישנות המשמשות גג וקירות. דמיינו הרבה עשן של בשרים על האש, הרבה בשרים. בחורים מתרוצצים במהירות על עם מגשים מלאים כל טוב, הרבה חול, הרבה זיעה, נשים שיושבות בצד אחד של האולם המאולתר, גברים יושבים בצד השני, שירותי בול קליעה בתוך מבנה עץ רעוע שאולי לא ישרוד את החגיגה. ויש חגיגה. משפחתה של הכלה רוקדת ושרה ומרגישים את השמחה ואת הטקסיות.

החתונה אורכת שלושה ימים. יום אחד מוקדש לכלה בלבד. יום אחרי לחתן בלבד. ביום השלישי הם מתאחדים. ואז הכלה מוכנה לעבור לחיות עם בעלה הטרי בכפר שלו.

עכשיו דמיינו ספק חדר ספק בקתה, נקייה ומצוחצחת. ובתוך הבקתה יושבת אישה צעירה בת 22. היא הכלה. והיא נראית כמו נסיכה. ודמיינו  כמה התרגשתי כאשר סימנו לי להיכנס לאותו החדר ולהכיר את נשות הפמליה. ללא ספק זה היה השיא של המסע שלי. בתוך הבקתה, תוך מספר דקות, נוצרה קשר נשי מרגש. הפלא הוא שהצלחנו לתקשר ללא משפטים שלמים אלא רק עם שברי מילים ותנועות ידיים. דיברנו/סימנו על הגילאים שלנו, הילדים שלנו, על האימהות שלנו, ואפילו יצאה לנו אנחה משותפת על הקושי בלהיות אישה. החדר היה מלא באהבה, גאווה וכבוד. החיבוק שקיבלתי מנשות הכפר היה נפלא.

לחדר הזה לא נכנסים עם נעליים

המטבח

שוטפות כלים עם חיוך

יום חדש. לאדה רוסיה ישנה. שלושה מוטות הילוכים. טלטלות נסיעה. נהג חייכן. היעד, כפר חינליק. כפר הררי נידח הממוקם בקריון קובה של אזרבייג'ן השוכן גבוה בהרי הקווקז הגבוה. נחשב לכפר המיושב הגבוה ביותר במדינה, בגובה 2400 מטר, ונחשב לאחד היישובים העתיקים באזור שנשמרו עד היום. מספרים שהוא בן 5000 שנה. במשך מאות שנים היה מנותק מקשרי חוץ. שינאליק (אפשר גם לכנות אותו בשם הזה) ידועה בתרבות הייחודית ותושביה דוברים את שפת החינלוג העתיקה,  שהיא חלק ממשפחת השפות הלזגיות (אין כאן טעות כתיב) ושונה מהשפה האזרבייג'נית המדוברת בשפלה. הכפר מונה כ-2000 תושבים. וכאן, ביישוב של הרים ושבילים שבקושי ניתן לעבור בהם, בין עננים שאפשר כמעט לגעת בהם, נראה כי הזמן כמו עצר מלכת.

את ברכת יום ההולדת שמאחלת לנו שנחייה "עד מאה ועשרים" אנחנו מכירים. אולם, רובנו גם מבינים שסביר להניח שזה לא יקרה לנו. בכפר לאריק זה דווקא כן קורה. הכפר לאריק, הממוקם בלב הרי טאליש, ידוע כ"ארץ  החיים לאורך זמן" ("Land of the long livers") ולראיה, בתי הקברות מלאים במצבות שעליהן חרוטים התאריכים המפתיעים. לרגע צריך לשפשף את העיניים כדי לוודא שאכן זה נכון.

מה שמייחד את לאריק (או לריק) הוא האנשים שלו. במשך דורות, לריק נודע במספר המדהים של בני מאה ויותר שחיים שם. הסיבה לאריכות הימים היא עדיין בגדר תעלומה. ייתכן שזה אויר הרים הצח, מסלולי ההליכה המתפתלים, החקלאות המקומית, והעובדה שהמשפחה נשארת יחד והצעירים יותר מטפלים במבוגרים מהם. מה שבטוח הוא שהאנשים הללו גילו את סם החיים, וחוכמתם היא עדות חיה לאריכות חייהם.

מספרים שבכפר הזה התגורר האיש המבוגר בעולם, שיראלי מוסלומוב, שהיה בן 168.

תעשו את החשבון.

המשפחה נשארת ביחד. הבן לצד אשתו, מטפלים באימו בת ה-100.

אזרבייג'ן התגלתה כארץ מרתקת. ארץ שבה ההיסטוריה פוגשת מודרניות, ויופי טבעי חובק תרבויות מגוונות. הבירה השוקקת בעלת גורדי השחקים לצד השווקים הצבעונים, והכפרים הנידחים. אפשר לגמרי להתמסר לחוויות שהיא מציעה. בסופו של יום, אפשר לומר שאזרבייג'ן פורסת שטיח אדום למבקרים שכל מה שנותר להם לעשות הוא לחקור את המקום העשיר הזה.

ונכון, לא הזכרתי את האוכל. לא נעים. נסיים עם טעם טוב.

שאבלי עליף. משושלת משפחתית של 300 שנה של נפחים. כפר להיץ

הצצה לתוך שיעור בפנימייה בכפר נידח

מפת אזרבייג'ן

—————–

שרה לין ברנשטיין. מורה לאנגלית. אוהבת לצלם ולטייל.

הפוסט אזרבייג'ן – המקום בו יופי טבעי חובק תרבויות מגוונות הופיע ראשון במסע אחר

כשסיפרתי לחברות שאני נוסעת לקירגיזסטן רובן הגיבו ב "קירגי מה?". הייתי צריכה לספר להן ש"קירגי מה" ממוקמת במרכז אסיה. אין לה ים או חוף, אבל יש לה יופי פראי, הרים ענקיים, עמקים ירוקים ואגמים צבועים בכחול טורקיז, ואנשים פשוט מקסימים!

בישקק הבירה – לא רק נקודת יציאה

בירת קירגיזסטן היא בישקק, מרכז תוסס של תרבות ומסחר. אני גיליתי שאין הרבה עניין תיירותי בעיר למעט השוק, ונאמר לי שזה נקודת יציאה חשובה ומפגש לטיילים שמטיילים בהרים.

אז עם קצת עזרה מעדשת המצלמה שתמיד מחוברת אלי, התבוננתי בעם הנפלא הזה, וגיליתי מדינה בעל היסטוריה עשירה ומרתקת המעוצבת על ידי מסורות נוודים ומושפעת מתרבויות שונות בשל מיקומה האסטרטגי על נתיב המסחר העתיק שהוא לא אחר מאשר דרך המשי המוכר כל כך מסיפורים עתיקי יומין, מסרטים או סדרות נטפליקס. ראיתי ארץ שהיא באמת מטמון של יופי. יהלום לא מלוטש, אוצר של מורשת תרבותית עשירה ומסורות מגוונות ועתיקות. כל אלה השאירו אצלי תחושות השתאות לנוכח הפלא שלעת עתה נראה כי הוא פחות גלוי. אם יש תיאורים סופרלטיבים אז זה המקום להשתמש בהם. אולם, אני אשתדל להתאפק ולהישאר צנועה ופשוטה עם שמות התואר.

קירגיזסטן קיבלה עצמאות מברית המועצות בשנת 1991 ומאז היא פועלת לפיתוח הכלכלה ולחיזוק מוסדותיה הדמוקרטיים (שנאמר לי שזה דבר לא פשוט כלל). אי אפשר להתעלם מהשאריות שהשאירה השלטון הסובייטי של ברית המועצות על קירגיזסטן. אם זה נורמות חברתיות, או שינויים משמעותיים בתעשייה או פסלים של מנהיגים סובייטים מפוזרים ברחבי המדינה וחלקם עדיין מעוררים מחלוקות בתוך העם אם להרוס או להשאיר כמזכרת.

לא קשה להבין את הסוחרים הסינים, ההודים, והפרסים שבחרו לעבור דרך חלקים של קירגיזסטן במסעות המסחר שלהם. לדרך המשי בקירגיזסטן היה חלק משמעותי בקו המסחר שחיבר בין המערב למזרח במשך דורות רבים. סוחרים רבים השתמשו בדרך הזאת כדי להחליף סחורות, טכנולוגיות ורעיונות. זה היה פשוט הדבר ההגיוני לעשות על מנת לנצל את המיקום האסטרטגי במרכז אסיה כדי להעביר סחורות כמו משי, תבלינים, אבני חן ודברים אחרים ממערב למזרח, אני גם משערת שהם נהנו ממזג האוויר הנוח, המים הצוננים העמקים הירוקים. במיוחד אחרי החלקים המדבריים המעייפים והמתישים של המדברים של סין למשל.

דמיינו את שיירות הנודדים יושבים וטובלים במים הקפואים בדרכם לשווקים. כל כך קפואים שכואב הגוף. אולי חלקם אף קפצו וניסו לשחות. ויצאו הכי מהר שרק אפשר. כמוני.

לנין עדיין כאן. מניף את ידו ומראה את הדרך להרים

ללכת עם מטרה

כמו במדינות רבות אחרות בעולם, יש כאן מגוון רחב של מאפיינים פיזיים עקב נדודים והגירות במהלך ההיסטוריה של המדינה, התערבות של קבוצות אתניות שונות. ישנם כאלה שהם בעלי מראה המשקף את השפעה האירופאיות, אלה האירופאיות ואסיאתיות כאחד וגם כאלה שמשקפים ומושפעים השפעה מסוימת מקבוצות אתניות מונגוליות שלרוב בא לידי ביטוי במראה העיניים השקדיות או מלוכסנות. ויכול להסביר את השיער השחור החלק.

זה מוזר איך שבבית, מרוב עייפות אחרי יום עבודה, אני נשכבת על הספה ולא רוצה לזוז. ואילו כשמתחיל מסע, אחרי לילה ללא שינה, טיסה די ארוכה עם תחנת ביניים באיסטנבול, ואיסוף המזוודות, יש לי אנרגיה מחודשת וכל מה שאני רוצה זה להתחיל לטרוף את הדרכים. וכך, ללא מנוחה, התחלנו את הדרך דרומה.

נסענו בכבישים העוברים דרך רכס אלאי, עד למדרונות הנמוכים של העמק ועצרנו בכפר קטן כדי לנוח רגע ולחלץ עצמות. לגמרי במקרה היתה שם משפחה שנראתה כאילו שהיא הולכת עם מטרה. ההרגשה הייתה שכדאי לעקוב אחריה. בהתחלה הסתכלו עלינו בחשדנות אבל מהר מאוד שפת הסימנים והחיוכים הראו לנו שאנחנו מוזמנים. הלכנו באיטיות לאורך שביל, עלינו יחד בעליה, חלקנו בקבוק מים לשתייה, מהר מאוד הרגשתי חלק מהמשפחה המורחבת. עד שהגענו למדרגות שהביאו אותנו למעיין נסתר בתוך מערה. מתברר שזהו מעיין בעל סגולות פריון והמשפחה הגיעה במיוחד לכבוד אחת הנשים הנשואות שמבקשת להיות בהריון. האמונה היא שנגיעה במים יעשו את העבודה הנדרשת. משהו כמו השתטחות על קברי צדיקים.

במיוחד תפסה את תשומת ליבי קשישה חייכנית שסימנה לי להמשיך אחריה במסע הלא פשוט במעלה העלייה וכל כך ריגשה אותי כשלקחה את זרועי כשהיא הייתה צריכה טיפה עזרה. בת 82, נעזרה בסוג של מקל הליכה ונעלה סוג של ערדליים שנראו  גדולים עליה ביותר ממידה אחת, עלתה בקלילות מפתיעה את העלייה. בסוף שתינו היינו צריכות לנוח ואת בקבוק המים שלי נתתי לה כי בכל זאת לא היה פשוט.

דמיינו את שיירות הנודדים יושבים וטובלים במים הקפואים בדרכם לשווקים. כל כך קפואים שכואב הגוף. אולי חלקם אף קפצו וניסו לשחות. ויצאו הכי מהר שרק אפשר. כמוני.

מאפיקי נהר הנרין החוצה את הנוף המדברי

האישה בערדליים מכפר קוג'וקלן

שווקים על דרך המשי

בימים הבאים נבקר בשווקים של אוש, אוזגן, וג'לאל אבאד שהיו חשובים ביותר לסוחרים שנדדו  בדרך המשי. שם התקבצו סוחרים ממזרח ומערב ושיתפו ביניהם את התרבות השונה, הציגו בשווקים שלהם את מיטב הסחורה ותרמו לכלכלה של העיר.

מה שמצאתי מרתק בשווקים ההומים והצבעונים היה הרוגע של ההתנהלות של הדברים. אין צעקות, אין את ההוא שצועק "רק היום" או "מלפפון לאישה בהריון". הכל שקט. זה מרגיש כאילו בכוונת השקט לתת לחושים האחרים להתעצם, לפנות דרך לעיניים ולאף על מנת שנשים במיוחד לב לצבעים, לריחות, ולנדיבות של המוכרות. וזה עבד. התותים היו הכי מתוקים וטעימים שטעמתי, הטריות של המלפפון שהגישו לי בגאווה היה בטעם שלא הכרתי והאגוז בטעם שוקולד היה מהטעמים המוזרים שטעמתי בחיי.

אפשר ללכת לאיבוד בין הכוכים והסמטאות החשוכות של השווקים. חשוב שיהיה חוש התמצאות בריא, משהו שאין לי. הפתרון הוא לעצור, להסתכל סביב ולרשום פתק מנטלי, לשים לב לנקודת הציון שעצרת בו. אבל גם כשחושבים שהולכים לאיבוד, לא באמת הולכים לאיבוד. ואין הרגשה טובה מזו כשאת מוצאת משהו מיוחד בגלל שלא מצאת את הסמטה שהיית בה.

וכך הגענו לסמטת הנפחים המפויחים, או אם תרצו סמטת הנפחים השריריים והמסוקסים. גם כאן, יש ציפייה לרעש וצעקות. אבל זה לא קורה. שני רעשים בלבד בולטים כאן. הראשון זה הפטישים שהולמים ועובדים קשה על מנת לייצור שרשראות, פרסות סוסים, מנעולים וכלי עבודה שונים. השני זה רעש המים שזורמים מאחורי הכוכים. זרימת הנהר של העיר שמקורו בקרחונים הנמסים מההרים. אני מדמיינת את הגברים המיוזעים והקשוחים, שעשן התנורים ופיח הארובות מכתים את פניהם, ניגשים בסוף היום למים הקרים, ושוטפים את כל העבודה הקשה מפניהם. אבל אולי לא.

החיוך האופייני של המוכרות בשוק אוש. הבירה הדרומית של המדינה

הלוואי שיכולתי להעביר את הריח ורוך של הלחם המסורתי. הנאן

מאפה רך במילוי תפוח אדמה

שמתי לב שרוב המוכרות בשוק הן נשים

מוכרת שטיחים. שיני הזהב הן כמו הצהרה אופנתית וסטטוס חברתי. משהו כמו מכונית בחברה המודרנית

כששמעו שאני מישראל אחד מהם מיד אמר ג'רוזלם. התרשמתי מאוד שהם מכירים את עיר הבירה. את עיר מגוריי פרדס חנה כרכור הם פחות מכירים

מדור לדור מעבירים את סודות המקצוע. ללא משקפי מגן וללא כפפות

ג'ללבאד. בוקר יום שבת. היה חם מאוד והאוויר בריח אבק, זיעה, וחיות, כאלה שעדיין חיים וכאלה שכבר מצאו את עצמן על המנגל. באופן מיידי וללא שליטה הגוף נכנס למצב של לחץ ואפילו כעס. אוהבת החיות שבי לא מבינה את הסיטואציה. המורדת שבי רצתה לחזור למיניבוס הממוזג ולהתמרמר על חוסר הגינות בחיים האלה. אבל אחרי דיאלוג פנימי הבנתי שיש כאן הזדמנות לחוות הרפתקה אותנטית וייחודית. הרפתקה שכאילו לקוחה מסיפורי עם עתיקות ומלאה באווירה רועשת וקסם קשוח. החלטתי להתמסר ללב המסורת הקירגיזית. לא לשפוט את התרבות והמנהגים של עם אחר אלא לכבד ולנסות להבין. ואז התחלתי להתבונן סביב בעיניים טובות יותר.

איכרים וסוחרים מגיעים למתחמים השונים חדורי מטרה ובעלי ארשת פנים רצינית. יש באוויר ציפייה ודריכות מסוימת לצד חגיגיות . מלמולים של סחר, כספים עוברים מיד ליד, מוכרים מציגים בגאווה את הבקר שלהם.

במתחם אחד מתקיים סחר בפרות, מתחם שני סחר בכבשים ועיזים ובשלישי סוסים. בשלושתם בודקים את הפרווה, האוזניים, הזנבות והעטינים. במתחם של הסוסים רוכב צעיר מראה ביצועים מרשימים ביותר. הכל מאוד מהיר, מאוד עמוס ועם זאת רגוע לגמרי.
בין המתחמים השונים יש דוכני אוכל ושתיה שלרוב משמשים את הסוחרים לרגעי מנוחה או לסגור את פרטי העסקה שמתנהלת בצורה מכובדת ונעימה.

בין המתחמים השונים יש דוכני אוכל ושתיה שלרוב משמשים את הסוחרים לרגעי מנוחה או לסגור את פרטי העסקה שמתנהלת בצורה מכובדת ונעימה

בסך הכל הייתי בשוק בעלי החיים כשעתיים. שעתיים אינטנסיביות. שעתיים משמעותיות. בזמן הזה למדתי כמה דברים. דבר ראשון, הבנתי טוב יותר את הקשר העמוק של העם הקירגיזי עם האדמה, הטבע, החקלאות, והצורך האמיתי של כל אלה לקיום שלהם. הבנתי שהשוק הזה הוא לא רק סיפור של מסחר, לא רק עסקאות שמתנהלות אלא חגיגה של המהות הקירגיזית ונקודת מפגש של קהילות שונות. למדתי שאפשר להגיע למקומות שלא נוח לנו בהם, ואולי אפילו מקומות שאנחנו לא מסכימים עם המסורת אבל שאפשר לכבד ולהבין את מקור המסורת. ובעיקר הבנתי את המהות האמיתי של מסע שהיא להחשף לתרבויות זרות, לצאת מאזור הנוחות, להשאיר מאחור את המוכר. ולא לשפוט.

הבעלים הגאים של פר חדש חובשים את הקאלפק – הכובע הקירגיזי המסורתי, עשוי מצמר כבשים ועליו עיטורים מסורתיים שמגלים את הייחוס השבטי

"עיירת אלף הציפורים"

את הסיפור הבא ראוי להתחיל ממשמעות השם העיירה אותה ביקרנו. מין קוש (אפשר גם למצוא את זה מינג קוש) בקירגיזית משמעו אלף ציפורים. שם שמרמז על מקום בעל יופי ופסטורליות. ובאמת העיירה מוקפת הרים נפלאים ובטבע שופע ולכן הגיוני באמת שיש כמות כזאת של ציפורים. וכאן נכנס טוויסט בעלילה, או אירוניה ספרותית.

העיירה הזאת היא בעצם די רעילה ורעועה. הסיפור הוא כזה. בערך. בימי השלטון הסובייטי, העיירה שימשה כאתר לייצור אורניום במסגרת התוכנית הגרעינית של רוסיה. העיירה נחשבה לכל כך משמעותית וחשובה ומוסקבה שלחה אליה רק את הטובים והמיומנים ביותר של ברית המועצות. משכורות היו מעל לממוצע הלאומי, המועסקים קיבלו זכויות יתר וחופשות מיוחדות. מין קוש היתה כל כך סודית ומסתורית שהיא בכלל לא הופיעה במפות ומי שרצה להיכנס אליה היה צריך אישור מיוחד.  בשנת 1968 כורי אורניום נסגרו מפעלים חדשים שנפתחו. אבל אז עם נפילת ברית המועצות, הכל נסגר ננטש נעזב. אין כאן רצון לצייר תמונה דרמטית מידי ולהפריז. אבל יש להודות שעיירה, שמשמעות שמה "אלף ציפורים" ושהיו בה יותר מ 22,000 תושבים בעבר, ולתושבים האלה היו משכורות יפות ובתים יפים, הפכה במשך השנים למוזנחת ועזובה, כמעט כמו עיר רפאים, שהבתים היפים הפכו להיות נטושים ברובם ושהאוכלוסייה בה מונה כ-3,000 איש, יש להודות שזה דרמטי.

עם פירוק ברית המועצות ונפילת השלטון הסובייטי, מפעלים ננטשו, החנויות נסגרו, עבודה לתושבים כבר לא היה, כסף לא היה וכך עיירה שהיתה פעילה ועשירה הפכה למקום מוזנח ומתפורר. התושבים ברחו ברובם לביקשש הבירה. וכיום מתגוררים במקום פחות מ-3,000 תושבים. כאן לא תמצאו שלטים שמכוונים אותך לבתי מלון, לבית הארחה, וגם לא לחדר להשכרה. המקום הוא לא בדיוק אטרקציה לתיירים. ואחרי ביקור ושהיה לילית הבנתי גם למה. אולם, העיירה המוקפת בהרים, היא בהחלט יהלום לא מלוטש לצלמים וגם כאלה שמעוניינים להרגיש קצת מה זה להיות בעיר רפאים. כמעט. כמעט גוססת. בטיול בוקר סיפר לי בקושי רב  איש נחמד שפעם היו מייבאים את הכל ממוסקבה. היה בשר והחנויות היו מלאות בכל טוב. אפילו פתחו מפעל לעפרונות ועטים אך כשזה נסגר כבר לא היה עבודה.

וכך עם אדמה רעילה ומים נגוע בחומרים רדיואקטיביים, וללא מקורות פרנסה המצב נהיה בלתי נסבל . מיותר לציין שהצעירים עוזבים ברגע שהם יכולים. פגשתי צעירה שעוזבת לטובת לימודים באוניברסיטה בבירה. היא סיפרה באנגלית שבורה שהיא רוצה להיות מורה לאנגלית. מאחר ואני מודעת מקרוב שהמצב בארץ די נואש, מיד איחלתי לה בהצלחה והצעתי לה משרה אצלי בבית הספר.

ועם זאת, עם כל הקשיים, המאחרים בעיירה,  כמו בכל מקום אחר שביקרנו בקירגיזסטן, רוצים מאוד לרצות, ולפנק. במונחים ובסטנדרטים שלהם כמובן. וכך בשעת בוקר מוקדמת, מסמן לי המארח החביב לבוא אחריו לראות את הכלוב המפואר של הארנבות המתוקים שהוא בנה בחצר ביתו. ליד הבוטקה של שירותי בול קליעה. מאוד התלהבתי. איזה מתוקים אמרתי לו. פחות התרגשתי כאשר הוא ביקש ממני לבחור איזו מהן אני רוצה לארוחת הבוקר.

עיירה ציורית. לכאורה.

פעם משרדים של מפעל טקסטיל משגשג

פעם בית לתפארת.

בתים של שלוש קומות שרק קומה אחת נשארה ראויה למחייה. בקושי

התרגשות ואושר ליוו אותי בכל פעם שעצרנו לבקר בשטח מחייה של משפחה. חלק מהילדים רצים אל האורחים בצהלות שמחה, חלק מציצים מתוך היורט וחלק מתחבאים ובשום פנים ואופן לא מוכנים לצאת. במקומות המרוחקים יותר הילדים קצת יותר מהוססים. במקומות המתויירים יותר הילדים קצת התרגלו. המשפחה מקבלת  את האורחים בחיוך רחב ומציעים כוס של קומיס, המשקה המסורתי של הקירגיזים, חלב מותסס של סוסה. טעמתי. זה קצת מזכיר יוגורט סמיך וחמוץ מאוד. ממש קצת.

בעלי הבית של הארנבות

דברים שרואים בצידי הדרך

אפשר לקרוא לזה יורט (מטורקית) או יורטה (מרוסית) שאומר ׳מקום להיות בו, או בוז אי (בקירגיזית) שזה בית אפור, או גיר (במונגולית) שפשוט אומר בית. היום הוז אי הפך להיות המקום המועדף לתרגול יוגה, מעגלי שירה, ובכלל לכל מיני סדנאות מעצימות

החקלאות היא הבסיס לכלכלת המדינה ולפרנסת הרבה מהקירגיזים. הפירות שגדלים לרוב בעמקים וגידולי הבקר המפוזרים בהרים

לנדוד, לנדוד

התרבות ארוכת השנים של הנוודים דורשת מהם לעבור ממקום למקום בהתאם לתנאי מזג האוויר ולצרכיהם. בחודשי האביב המאוחרים הנודדים הקירגיזים עוזבים את הכפר. הם נודדים להרים, שם הם יישארו עד תחילת הסתיו. נדידה מסורתית והגיונית. הם צריכים למצוא שטחי מרעה מתאימים לסוסים, לכבשים, ליקים ועיזים. ההרים הגבוהים מספקים להם מספיק מזון ומכין אותם לחורף הקשה שיגיע. המעבר ממקום למקום עם הבקר הוא קשה ויכול לקחת ימים רבים וברגע שהנוודים מוצאים את המקום המתאים, הם מקימים תוך שעות ספורות מאהל של יורטים. לרוב המאהל כולל שלושה יורטים. אחד המשמש מטבח, אחד מצופה שטיחים עבים, שולחן אוכל נמוך שהוא משמש לאירוח ועוד אחד למגורים. אפשר גם לראות מאהל של יורט בודדת אבל גם אז הוא יהיה בפנים מחולק לשלוש.

היורט בנוי בדקדוק רב. המסגרת המעגלית שלו, מעוצבת בקפידה מסריגי עץ יציבים, דומה קצת לקווי המתאר של ההרים שמסביב. כיסוי הלבד או של עורות של חיות של היורט, לפעמים ארוג בדוגמאות מסורתיות ולפעמים ערום מדוגמאות, מספר סיפור של מסורת וגם פונקציונליות ומספק בידוד מפני מזג האוויר המשתנה של המדינה. בתוך היורט שטיחי קיר עבים מלבישים גם את הרצפה וגם את הקירות של היורט. יש יורטים שכל שטיח מספר סיפור על המורשת והתרבות של התושבים. ביורט המשמש כמטבח מבעבע סיר גדול מאוד של מה שעתיד להיות כדורי גבינה מלוחה וקשה.  והיורט של האירוח מואר באור רך וזהב של אח מרכזי שמחמם את האווירה ואת הגוף.

היורט עומד כעדות לכושר העמידה ומיומנויות הבניה של הנוודים ואין ספק שצורת החיים הייחודית הזאת עומדת במבחן הזמן. חיים של נדידה עונתית. חיים של פשטות, שלווה, והרמוניה. הפנים של הנודדים המבוגרים יותר מעידות על תנאי מזג האוויר לא פשוטים, אם זה מהשמש או מהקור אפשר לגמרי לקרוא את מפת הקמטים והסימנים על פניהם.

לכל אחד מבני המשפחה יש תפקיד. נראה היה לי שכל הזמן עסוקים, אין זמן לבזבז. הילדים הגדולים שומרים על הילדים הקטנים, הנשים מתרוצצות מיורט ליורט, מחלקות הוראות ודואגות למזון וניקיון בזמן שרוב הגברים אוספים ומטפלים בעדרים. זה נכון שאין מקום להרבה פינוק כמו שאנחנו מכירים אבל כן יש את הזמן והמחרבים לחקור את הסביבה ולשחק  בחצר אחורית. חצר גדולה ומרווחת מאוד.

המטבח. סיר מבעבע עם מה שיהיה בעתיד כדורי גבינה מיובשים מומלחים. הקורוט.

בילוי לילי ביורט

המסע להרים הוביל אותי לבלות לילה ביורט מספר שש. עם מזג אוויר הפכפך וקור עז מצאתי את עצמי עטופה בשמים בגוונים של כחול, כתום וורוד, בתחושת חופש ופליאה וגם בשמיכה נהדרת שכמעט אימצתי. (בחיי שהבנתי שזה מתנה). פנים היורט היה חמים מהאח הבוער ומזמין עם שטיחי קיר מעוטרים. כשהלילה ירד, המחנה אימץ שקט מהפנט. המיטה הייתה עטופה בשמיכות עבות. הכל רמז לי שהלילה יהיה לי לילה חם ונעים. אבל לא. מפעילי המחנה כבר לא מדליקים את האח כי הם משערים שכולם כבר ישנים מחוממים מתחת לשתי שמיכות עבות. אבל לא אמרו לי שיש שתי שמיכות. התכסיתי רק עם אחת ולא הבנתי למה עדיין אני קפואה. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי את הטעות שלי. אבל רגע, זה לא נגמר בזה. כל כך כאבה לי הבטן בלילה הייתי צריכה לעשות את המסע המפרך מהיורט לשירותי בול קליעה, בגשם, בקור, עם ליווי של כלבי רועים שלא הבינו למה האישה העטופה הזאת עושה הלוך חזור כל כך הרבה פעמים. בסוף הם התייאשו ולא ליוו אותי יותר. כנראה סמכו עלי שאגיע לבד. היתרון של המצב היה שהייתי ערה בשעות הקטנות של הבוקר. לשעות של הדממה. ונשמתי את האוויר המדהים של ההרים. היה שווה את הכפור, את כאב הבטן ואת חוסר השינה.

מחנה היורטים שלנו לרגלי אגם סונג קול. גובה 3,016 מ'

המסע שלי לקירגיזסטן לא נגמר בכתיבת מילים אלו, החוויות והסיפורים שהמדינה הנפלאה הזו סיפרה לי בעיקר ישארו איתי להרבה מאוד זמן . המעשיות על דרך המשי העתיקה, סיפורי הנוודים, ההיסטוריה, המסורת, האירוח וכמובן הנוף נכנסו עמוק ללב שלי.

האנשים של קירגיזסטן, ובפרט הנשים של קירגיזסטן שבו את ליבי. הנשים, חלקן מכוסות מכף רגל עד ראש ורק עיניהן מציצות, חלקן רק הפנים לא מכוסות, וחלקן אמיצות מספיק בשביל להסתובב עם גופיה (אלה יכולות לקבל מבטים לא נעימים או אפילו שמיכה להתכסות במסעדה).

בין אם הן עובדות בשווקים בעיר ובין אם נודדות להרים, הן משדרות עוצמה, פשטות וחריצות. הנתינה, חוש ההומור, וההזמנה לשבת איתן ולהיות איתן יחד, אלה דברים שישארו איתי לנצח נצחים.

אז נכון, לא קפצתי ליעד קרוב, ולא שתיתי קוקטייל על שפת  בריכה מפנקת, אבל הייתי מאוד ברת מזל לחוות ולהתרגש מקום שנראה כאילו עצר מלכת, מקום שתחושת הגאווה נראית בכל זוג עינים ובכל חיוך מזמין.

האנשים של קירגיזסטן, ובפרט הנשים של קירגיזסטן שבו את ליבי

פורטרט של משפחה מארחת שכמובן עשו מעל ומעבר

מפת קירגיזסטן:

—————

שרה לין ברנשטיין. מתגוררת בכרכור. מורה לאנגלית שמצלמת ומטיילת.

הפוסט קירגי מה? מסע שונה בקירגיזסטן הופיע ראשון במסע אחר

הפעם טסנו במאי, בשיא האביב. שדות פורחים רבים בלטו לעין באומבריה, שם שהינו כשבוע כחלק ממסע בן שבועיים.

התאריך חפף לימי הפסטיבל השנתי בגוביו (Festa dei ceri). שנים רבות שמעתי על יופיו ועוצמתו. ביום ראשון ה-15 במאי 2023 יצאנו בשעה מוקדמת מעיירה קטנה באומבריה. מרחק כשעה נסיעה לגוביו (גם היא באומבריה).

עוד על חג הצ'רי בגוביו כאן

כיוון שתכננתי לחוות אותו באופן יסודי ומראשיתו התייצבנו בשעה 6:30 בבוקר בשערי גוביו. עשרות מתופפים ומאות משתתפים כבר מילאו את העיר היפה והעתיקה הזו. למשמע קריאתו של ראש הטקס יצאה השיירה לדרכה כדי להעיר את תושבי העיר ליום הגדול. אספו  בדרך את הקפיטנו מביתו, ותשואות רמות ניסרו את חלל האוויר.

להרבה כבוד זכה הקפיטן, שהוא דמות מרכזית ואהודה בגוביו.

לבוש המשתתפים של שלוש הקבוצות  בלט בגוונים עזים, מכנסיים לבנים, חולצות בצבע צהוב לקבוצת סנט אובלדו, כחול לקבוצת סן ג'ורג'יו ושחור לסנט אנטוניו. מה שבלט יותר מכל היה האבנט שהוא בד אדום באורך של כשלושה מטר, והיה מרתק לצפות בלבישתו סביב המותניים. הקבוצות מתקבצות סביב עיסוקם ומסורת משפחתית. הם מוערכים בכ-400 משתתפים פעילים לכל קבוצה. בפועל מספרם גדול בהרבה.

המשך הטקסים כללו מיסה מרגשת והובלתם של הנרות ועליהם דמויותיהם של אובלדו הקדוש של העיר, סן ג'ורג'יו והנזיר אנטוניוס.

במשך שעות עברו בסך תזמורות כלי נשיפה ותופים בחוצות העיר.

מה שבלט יותר מכל זו השמחה וההתלהבות, וכצלם מצאתי בהן עניין רב. למרות הצפיפות הרבה לא ניכרו סימני אלימות.

הבטחתי לעצמי לשוב אל הפסטיבל המופלא הזה.

לפניכם צילומים המשקפים את חווייתי כצלם מאירוע,

תודה לדלית קצנלנבוגן על המידע.

שש וחצי בבוקר – אור ראשון על גוביו, עיר מימי הביניים עם שרידי עתיקות רומיים. ענני אביב. במרחק של שעה משם אירעו באזור רוונה שיטפונות קטלניים (כל הצילומים: ברוך גיאן)

אחד מרגעי השיא בכיכר המרכזית. על הנרות ניצבים נציגי הקבוצות לכל תשואות רמות. העננים הכבדים הוסיפו נופך דרמטי לאירוע

זוג אוהבים בתהלוכה. התעלמו לחלוטין ממצלמתי וטוב שכך. זו התמונה האהובה עלי מכל הפסטיבל

התלהבות ושמחה ושירה שפרצה מקבוצת סנט אובלדו. כשעה נצבתי לצידם, מכושף, כשאלו שרו וחגגו. הקבוצה בצהוב הייתה הבולטת מבין הקבוצות בשמחה ובשירה. כד צבעוני נישא על ידי אחד המשתתפים. גוביו ידועה בעבודת הקרמיקה שלה

שיח ידיים ואצבע בפיאצה המרכזית שם תוך זמן קצר יגיעו הנרות ואלפי משתתפים

משתתף ססגוני מקבוצת סנט אובלדו

מפגש חברים ומשפחות וכיאה לאיטלקים, הכל אקספרסיבי

אחרי המיסה מתחילה תהלוכה עם דמויותיהם של סנט אובלדו בצהוב, סנט ג'ורג'יו וסנט אנטוניו בכחול ובשחור

מהחלונות צופים משתתפים על המיסה. דגלים מייצגים את הקבוצות השונות

משתתפי הפסטיבל, ים של אנשים בחולצות כחול צהוב שחור מאזינים למיסה המרגשת. בסופו של דבר הפסטיבל הוא טקס דתי

הקפיטנו וסגנו נאספו מבתיהם לקול תשואות רמות. ניכר היה אהבת הקהל לאנשים אלו. הקפיטן עם כובע נוצות, והוא וסגנו לבשו בגדי לבד. שייחד אותם מהמשתתפים האחרים, חרב ונדנה נשאו השניים במתניהם, עלתה לי המחשבה שכך ראיתי את דון קיחוטה וסנשו פנשה בדמיוני

אחוות המתחרים. אליה גרילי בחולצה כחולה מקבוצת סנט ג'ורג'יו עם חבריו. אליה סיפר מעט על הפסטיבל וטען שזה הפסטיבל מספר אחד באיטליה. יתכן. יש לו כמה מתחרים רציניים

מפת גוביו, פרוג'ה, איטליה:

———–
ברוך גיאן – צלם נוף ומורה דרך, מדריך קבוצות צילום בארץ ובחו"ל. גר בירושלים

הפוסט צילום בפסטיבל הצ'רי בגוביו, איטליה הופיע ראשון במסע אחר

לאורך הטיול הוזמנו חברי הקבוצה לחפש את "נקודת הכיפתור" בין הצילום לסיפור הפנימי שלהם. רגעים אינטימיים ומרגשים אלו יישארו בין חברי הקבוצה. הכתבה תעסוק בחוויית מסע הצילום.

המסע המרהיב היה מאתגר וחייב התמודדות עם הסתגלות לגבהים שמעל ל-5000 מטרים, לינה חלקית באוהלים, ניתוק מאינטרנט לאורך ימים, ואם לא די בכך גם התמודדות עם וירוס בטן שחלף כאש בשדה קוצים בין חברי הקבוצה.

קשמיר התווספה לטיול מ"הדלת האחורית" ובאופן לא צפוי לקראת סופו של הטיול. דרך אותם רגעים לא מתוכננים שיכולים להפתיע אותך לטובה או לשלילה. המקומיים יחשבו שזה משהו ב"קארמה" שלנו שזימן אותנו לקשמיר. מדוע? איך זה קרה? נגיע לשם בהמשך…

לדאק – פניו של הירח

חבל לדאק נחשב לאזור המיושב המרוחק והמבודד ביותר בהודו. הוא שייך רשמית לתת היבשת הענקית, אבל דומה כי ללדאק אין ולא כלום עם מדינה זו. נופיו מזכירים את פני הירח.

מדובר באחד המדבריות הגבוהים בעולם, התחום בין שני רכסי ההרים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ: הרי ההימלאיה מדרום ורכס קראקורם מצפון-מערב. בשני רכסים אלו, שוכנות ארבע עשר הפסגות הגבוהות בעולם, כולן מעל רום של 8000 מטר, המצויות עדיין בתהליך של התרוממות.

העובדה כי חבל לדאק תחום בין רכסי הרים גבוהים, מובילה להורדת המשקעים המושלגים ברכסים אלו והוא נותר "מדבר בצל גשם".

במדבר הלדאקי הזה, ניתן למצוא שילוב נדיר וסוריאליסטי של דיונות חול, גמלים דו דבשתיים, אגמים קרחוניים ופסגות מושלגות.

גובהו של חבל לדאק נע בין 3500 מטר ועד 7000 מטר בפסגות הגבוהות. בשוליו עברה דרך המשי ההיסטורית.

בשל תנאי המחייה הקשים בלדאק, האזור שמר על הצביון התרבותי הייחודי שלו. לאורך כל ההיסטוריה הוא היה מיושב בדלילות וגם כיום בשטח הדומה לשטחה של הונגריה או קוריאה הדרומית (96 אלף קמ"ר), מתגוררים בסך הכל כשלוש מאות אלף איש.

חבל לדאק נחשב לאזור המיושב המרוחק והמבודד ביותר בהודו. הוא שייך רשמית לתת היבשת הענקית, אבל דומה כי ללדאק אין ולא כלום עם מדינה זו

טיבט הקטנה

מראה אנשיה, דתם ותרבותם של תושבי לדאק, קרובים יותר לשכנה הגדולה מצפון מזרח – טיבט, מאשר לתושבי הודו עצמם. פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות.

לעומת טיבט, לדאק לא נפגעה מהכיבוש הסיני וחלק משכיות החמ

דה הקדומות ביותר של הבודהיזם הטיבטי השתמרו דווקא בה. "גומפות" (סטופות בודהיסטיות) מעטרות את הנוף, גלגלי תפילה ממוקמים בכניסה לכל כפר ומקדש והעובדה ש-75% מתושביה מאמינים בבודהיזם טיבטי, מובילים לכך שרבים מכנים אותה "טיבט הקטנה".

סביב עניין הבודהיזם התחוללה בהודו דרמה גדולה. הבודהיזם, הדת השלישית בגודלה בעולם, נולד והתפתח בהודו החל מהמאה ה 5 לפנה"ס אך ברבות השנים, נעלם ממנה וכיום למעלה משמונים אחוז מהאוכלוסייה הם הינדואיסטים. "איי הבודהיזם" היחידים שנותרו בהודו, מרוכזים בצפונה. בדרמסלה, מתגורר עד היום הדלאי למה, לאחר שברח מטיבט בעת הכיבוש הסיני בשנת 1959.

כיום רוח האיסלאם המגיעה ממערב מאזור ג'אמו וקשמיר, נושבת בנחישות אל קרביו של הבודהיזם הטיבטי. יותר ויותר תושבים מתאסלמים.

מראה אנשיה, דתם ותרבותם של תושבי לדאק, קרובים יותר לשכנה הגדולה מצפון מזרח – טיבט, מאשר לתושבי הודו עצמם. פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות

הנחיתה בלדאק וההסתגלות לגובה

התחלנו לנטול כדורים להסתגלות לגובה כבר בארץ. כ-48 שעות לפני הנחיתה בלה (LEH), בירת המחוז, הממוקמת בגובה של 3500 מטר!

שדה התעופה הקטן, היחיד בלדאק, נמצא בלה והטיסה אליו מדלהי, חולפת מעל הרי ההימלאיה המושלגים, בואכה אל המדבר.

בימים הראשונים בלה, חווינו את הגובה כסוג של שוק. לאחר מספר צעדים הגוף הפתיע אותנו עם התנשפויות כבדות, חולשה וסחרור. הליכה קצרה, בעיקר בעלייה, נחוותה כמסע מפרך.

מומלץ ללון בלה שני לילות לפחות לפני שממשיכים בטיול, לטייל באיטיות ולהקפיד על מנוחה.

המקומיים ממליצים גם על אכילת מרק שום והקפדה על שתיית מים מרובה.

עבורנו לה היתה רק נקודת ההתחלה ו"הקרקע" הנמוכה למסע שהעפיל עד לגובה של 5700 מטרים, ב"פאס" קארדונג לה – מעבר ההרים המוטורי, הגבוה ביותר בעולם.

דרך העפר בה עלינו מלה אל ה"פאס" צבעה בהדרגה את המדבר הצהוב בלבן. את הדרך המושלגת ההררית, ניסו לפלס באופן סיזיפי, פועלים רבים. הם נאבקו בדרדרות האבנים החוסמות את הדרך השכם וערב.

דגלים טיבטים צבעוניים, סימלו את ההגעה ל"פאס". מנטרות בודהיסטיות טיבטיות הרשומות על הדגלים, פוזרו שם בעזרת האמונה בכוחה של הרוח. המטאפורה של "גג העולם" הפכה לממשית. נדמה היה שאם רק נזיז את האצבע, נדגדג את אלוהים.

התרגשות, חרדה גופנית והוד הבריאה, התערבבו בנו יחדיו.

אחדים מאיתנו התקשו לנשום, הרגישו לחץ בחזה, חולשה וסחרור. אלו היו רגעים עוצרי נשימה, תרתי משמע ודאגנו להצטייד מבעוד מועד בבקבוקי חמצן אישיים ובמכלי חמצן גדולים בג'יפים. תסמיני מחלת הגבהים נעלמו כבמטה קסמים, ברגע שבו ירדנו בגובה מיד לאחר חציית מעבר ההרים וכשחזרנו לגבהים של כ-3500 מטרים.

לאורך הטיול חצינו חמישה מעברי הרים שהתנשאו מעל ל-5000 מטרים, עוצמת הטבע הלדאקי נחקקה בכל אחד מאיתנו ונרשמה גם בעין המצלמה.

אחדים מאיתנו התקשו לנשום, הרגישו לחץ בחזה, חולשה וסחרור. אלו היו רגעים עוצרי נשימה, תרתי משמע

נישואי פוליאנדריה

כבר בטיסה ללדאק, ניתן להבחין מהמטוס בניסיונות ההישרדות של האדם, עת הוא מצטופף לאורך הנהרות בניסיון למצוא חלקת אדמה למחייתו. פסיפס חקלאי בגווני ירוק, עוטף את שולי הנהרות ונראה כשובלים ירוקים בלב המדבר. בתי בוץ ואבן בלתי מסותתת מנקדים את העמקים האלו.

28% בלבד משטחה של לדאק, ראויים לעיבוד חקלאי. עובדה המובילה בין היתר לפוליאנדריה – סוג מיוחד של ברית נישואין, אותה ניתן לפגוש רק במרחבים הקשוחים האלה של הודו, טיבט וסין.

הפוליאנדריה היא תופעה נדירה יחסית, שמקובלת בתרבויות מעטות. מדובר בברית נישואין, לפיה אישה אחת מתחתנת עם מספר גברים. העניין הוא שלא מדובר בגברים הזרים זה לזה, אלא באחים! האישה נישאת לאחים של הבעל הראשון.

למי שלרגע מרימה גבה ומתמוגגת מהעוצמה הנשית החולקת לעצמה מספר גברים, אני מציעה לא להתבלבל. מדובר למעשה בחברה פטריארכלית בה הדומיננטיות גברית ואלו מספר גברים החולקים ביניהם אישה משותפת. הם גרים כולם באותו הבית והגברים הם בעלי הקרקע והזכויות.

כיצד קשורה עובדת מיעוט שטחי החקלאות בלדאק לנישואי הפוליאנדריה?

מסתבר שכאשר לאב המשפחה אין מספיק אדמות לחלק לכל בניו, הבנים מקבלים ביחד את האדמה, ונישאים לאותה אישה. כך הפוליאנדריה מונעת פיצול של הקרקע לחלקות קטנות שאינן מספיקות לכלכלה של המשפחה ומאפשרת את חלוקת נטל העבודה החקלאית בין גברים רבים. עונת הזריעה והגידול החקלאי בגובה של יותר מ-3,500 מטר קצרה ונקטעת בחדות בתחילת החורף. הטמפרטורות יורדות למינוס שלושים מעלות והקרקע נצבעת בלבן. כתוצאה מכך הקו המפריד בין הישרדות לרעב הוא דק ביותר. כל בני המשפחה מגויסים לעבודת צוות יעילה ומהירה על אותו שטח אדמה.

הפוליאנדריה היתה נפוצה באזור במשך מאות שנים וכיום היא הולכת ונעלמת. כשנכנסו לכפרים, עדיין פגשנו את סגנון החיים הזה.

על שדים ורוחות רעות

בליבה של לה חווינו חוויה שמאנית מיסטית, מיוחדת במינה. ניסיונות רבים נעשו על מנת שנצליח להשתתף בטקס הזה. עד לרגע האחרון חששנו שמא השמאנית לא תסכים לנוכחות שלנו. הוקפצנו אליו מהרגע להרגע, לאחר ששלחנו אליה שליח שאמר לה שאנחנו מרגישים ממש לא טוב וחייבים לקבל את עזרתה.

שמה של השמאנית הולך לפניה בעמק הרחב של לה. נאמר לנו כי הדלאי למה בכבודו ובעצמו, מנהיג הבודהיסטים הטיבטים, אישר למקומיים את תוקף סמכותה. זאת על אף שהיא מרפאת בעזרת "דת הבון", דת המאמינה ברוחות ובכוחות הטבע. דת שקדמה להופעת הבודהיזם הטיבטי שהגיע לאזור במאה ה-8 לספירה.

על גרם מדרגות בכניסה לבית השמאנית, ישבו אנשי הכפר ברגליים יחפות. כל אחד אחז בכאב אחר. חלקו גולם בגוף וחלקו בנפש.

חלפנו על פניהם. חלצנו נעליים ונכנסנו לחדר מרופד בקרעי שטיחים.

ההמון פרץ פנימה. צפיפות אנושית נדרכה בציפייה.

השמאנית נכנסה לחדר והשתררה באחת דממה.

היא נעטפה בכתר לוטוס מבד והותירה רק את עיניה החודרות גלויות לקהל. ברעידות וגניחות, השליכה גרגרי שעורה על תוף קטן. כיוון נפילתם הורה לה את התשובות לשאלות הקהל.
אישה בקהל נאנקה מכאב. טמנה ראשה בשקע המנחם שבין הצוואר לכתף של בעלה.

השמאנית הצמידה את פיה לבטנה וינקה מתוכה את השד הרע. לעתים היא ינקה אותו גם בעזרת צינורית קטנה. כעת הסיטה מבטה הצידה וירקה נוזל שחור מפתיע לתוך הדלי.

רגעים מצמררים אלו של נוזל עכור, הופיעו רק עם המטופלים שמצבם היה כנראה קשה יותר. זה נחווה על ידינו כמעשה קסמים. לא נצליח להבין זאת דרך פריזמה מערבית.

השמאנית הצמידה את פיה לבטנה וינקה מתוכה את השד הרע. לעתים היא ינקה אותו גם בעזרת צינורית קטנה

מכרה הזהב של לדאק

הנוודים הטיבטים ועיזי צמר הפאשמינה. אני חושבת שמהם הכי התרגשתי בטיול. הילדים שלי צוחקים עלי שאני מכריזה את זה על הרבה מדי רגעים בחיים.

בפנים מוכתמות, צרובות משמש. ברסטות של בוץ ושיער נטוש. אפשרו לנו ילדי "הנוודים למחצה", להסתתר איתם באוהלים מפני הגשם. הגשם נדיר כאן במדבר הכי גבוה בעולם.

שלושה חודשים בלבד בשנה, בקיץ, יוצאים בני הצ'אנגפה לרעות את עדרי הצאן באדמות הערבה והביצות של רמת צ'אנג טאנג. חייהם סובבים סביבם. עבורם העיזים הן הקשר אל הרוחות השומרות ולכוח העליון. הן מקור הפרנסה שלהם.

בחורף הם ספונים בבתי האבן לצד אגם צומרירי בגובה 4600 מטר. הם נאספים סביב גחלים לוחשות במרכז הבקתה, כשבחוץ הטמפרטורה צונחת למינוס שלושים מעלות.

למרות ה"קיץ" לבשנו שכבות רבות של ביגוד ולנו כאן באוהלים. המקלחת היתה "הוט באקט" (דלי עם מים חמים). היינו מנותקים מאינטרנט ומחוברים לגנרטור שבמשך שעתיים בלבד בלילה, סיפק לנו חשמל להטענת סוללות המצלמות שלנו. בגבהים האלו, שתינו "תה חמאה". תה טיבטי מלוח מחלב וחמאה של יאק. בוסט של אנרגיה וקלוריות ישר לווריד.

התרגשנו להיכנס לתוך המאהלים של בני הצ'אנגפה וחווינו את גז העיזים. בקיץ, כאשר הצמר אינו הכרחי להן כהגנה מפני הקור, גוזזים את "צמר הפשמינה".

דווקא כאן, כאשר המבט פתוח עד כמעט לאין סוף ללא מפריע,

קשה ליצור את קו הראייה המחבר את היד המיובלת הגוזזת את שיער הפשמינה עם היד המטופחת שמלטפת וקונה את צעיפי הבד הייחודי בחנות יוקרה בפריז.

מדובר בצמר הנחשב לעדין פי שמונה משיער אדם! "הצמר המלכותי", טווים ממנו את אחד הבדים המשובחים ביותר בעולם. בטיול שלנו הרחקנו עד לקשמיר. שם פגשנו שוב את צמר הפשימנה, הפעם על נולים בני מאות שנים. שם מייצרים ממנו את השטיחים הקשמיריים היקרים והמפורסמים.

הנוודים הטיבטים ועיזי צמר הפאשמינה. אני חושבת שמהם הכי התרגשתי בטיול

קשמיר בהפתעה

בהפתעה גמורה נחתם מסע ההדרכה והצילום שלנו בלדאק במסע גם לקשמיר.

בשל הגשמים העזים והשיטפונות שפקדו את צפון הודו, לא יכולנו לצאת מלדאק בטיסה. נאלצנו לדחות את טיסת החזרה לארץ ביומיים. שתי דרכים בלבד מחברות את לה לצפונה של הודו: הדרך לקשמיר והדרך למנאלי.

הדרך למנאלי, הכרוכה בנסיעה בת יומיים, התמוטטה גם היא בשל הגשמים.  לא נותר לנו, אלא לפתוח בנסיעה לקשמיר, בה נמצא שדה תעופה שקיווינו להצליח להמריא ממנו חזרה לדלהי.

ההחלטה הזו היתה כרוכה ביציאה לדרך בת 12 – 10 שעות נסיעה. נסיעה שיצאנו אליה בגב שפוף והפכה לאחת הדרכים היפות והמרגשות שחווינו. הכביש המקרטע, שחלקו בכלל דרך עפר, פילס את מסלולו לאורך נהר האינדוס בינות לפסגות מושלגות וכפרים הטובלים בירוק.

נהר האינדוס מתחיל את זרימתו למרגלות ההימלאיה בטיבט ולאחר מסלול של למעלה משלושת אלפים ומאתיים קילומטר, נשפך בפקיסטן לים המערבי. בנסיעה לאורכו בהינו במימיו בחיפוש אחר "דולפיני האינדוס" החיים בו ונמצאים בסכנת הכחדה. לאורך נהר האינדוס, עורק החיים של לדאק, התפתחה לפני חמשת אלפים שנה ציביליזציה ותרבות הארפאנה. סמל הסאוואסטיקה – שאומץ בהמשך על ידי הנאצים כצלב הקרס, נוצר על ידה. במקור זהו סמל עתיק המייצג את המרכז המכנס אליו את ארבע רוחות השמיים, בדומה להתכנסות במדיטציה.

תלאות הדרך שהודו זימנה לנו, לא תמו.

לאחר כעשר שעות נסיעה לקשמיר, באישון לילה, כשעה בלבד מההגעה, ארבה לנו הפתעה נוספת. מחסום משטרתי בגובה של כמעט 4000 מטר, עצר אותנו על אם דרך העפר ולא אפשר לנו להמשיך.

מה לא ניסינו לעשות שם באותו הלילה במחסום הקפוא. הגענו עד למשרד החוץ, השגרירות והקונסוליה הישראלית בהודו, אך מצאנו את עצמנו מאלתרים שוב… ולנים במלון הכי קרוב שהצלחנו למצוא. בדיעבד הבנו שזה היה מין "דיל" הודי כזה, בין המלון לשוטרים במחסום, בתמורה ל"בקשיש" שהם קיבלו ממנו.

זה היה לילה בו חולדות התרוצצו לי בחדר. אחת מהן טיפסה על עפרה ופרעה את שערה (למרות שהמלון היה "יוקרתי").

זיכרון מפחיד

עבורי לשוב לקשמיר היתה הפתעה גם ברמה האישית והזמינה אותי לבחון האם שמרתי בתוכי סוג של פוסט טראומה…

בקשמיר כמעט איבדתי את חיי בשנת 1991, בפיגוע טרור פקיסטני.

הודות ליופייה של חברתי, ששבתה את ליבו של יוסוף, בעל ה-"house boat" בו ישנו, ניצלו חיינו.

בליל הפיגוע, לילה שקט וקסום על אגם סרינגר – בירת קשמיר, לא שמענו את דפיקת הדלת. טרוריסטים פקיסטנים עברו מהאוס בווט אחד למשנהו וחיפשו תרמילאים מישראל. יוסוף פתח את הדלת אך לא נתן להם להיכנס. הוא אמר להם שאנחנו מאיטליה. הם עברו להאוס בווט השכן, בו לנו שלושה בחורים ישראלים שטיילו איתנו, פצעו אחד מהם והרגו את איציק.

שמענו יריות. חשבנו שמדובר בזיקוקים.

יוסוף הבריח אותנו בסירה אל היבשה. שם שגרירות ישראל ארגנה בחטף אוטובוס לכל הישראלים. נסענו כל הלילה עד שהגענו חזרה לדלהי.

לא האמנתי שאשוב לקשמיר פעם נוספת בחיי. כעת לאחר למעלה משלושים שנה, קשמיר נראתה לי אחרת. בטווחים של כל עשרה מטרים ניצב חייל הודי חמוש. האגם שוקק חיים, בעיקר בלילה. חנויות מעץ על כלונסאות נבנו לאורך התעלות.

הרוכלים המוסלמים בשווקי העיר קיבלו אותנו במאור פנים וכשאמרנו שאנחנו ממלטה, השיבו לנו "הכל סבבה אגוזים".

הרוכלים המוסלמים בשווקי העיר קיבלו אותנו במאור פנים וכשאמרנו שאנחנו ממלטה, השיבו לנו "הכל סבבה אגוזים"

מה מקור המתח בקשמיר?

עד לפני חמש שנים בלבד, הודו היתה מחולקת לעשרים ותשע מדינות. לדאק היתה חלק ממדינת ג'אמו-קשמיר.

בבוקר אחד בשנת 2019, עלה מודי – ראש ממשלת הודו לשידור טלוויזיוני והכריז קבל עם ועדה, כי הוא מפרק את המדינה הזו, שמעתה תחשב לטריטוריית איחוד. הווה אומר, שלא יהיה לה דגל/חוקה ושלטון משלה. היא תהיה תחת שליטה מנהלית ישירה של הממשלה.

עם רגע ההכרזה, נשמעו דפיקות על דלתות המנהיגים המקומיים והם נעצרו. קווי טלפון נותקו, נותק האינטרנט ואלפי תיירים נדרשו לעזוב. הודו כולה סערה.

איך פתאום ביום אחד – מפסיקה מדינה להתקיים ככזאת? מה הוביל לצעד נועז זה?

מדובר בדוגמה נוספת, לתוצאה הטרגית של הקולוניאליזם הבריטי של המאה הקודמת.

ב-1947 הבריטים מחליטים לתת להודו עצמאות לאחר ששלטו בה במשך מאות שנים. הם עשו זאת בצורה שתגרום למלחמות עם שכנותיה להמשיך עד היום. בדומה למה שהבריטים עשו לנו, גם כאן הם ביצעו תוכנית חלוקה אתנית. הפרידו בין האוכלוסייה ההינדית למוסלמית.

המקומות בהם שלטה דת ההינדואיזם, הפכו למדינת הודו ואילו השטחים שבהם היה רוב מוסלמי, הפכו למדינת פקיסטן. פקיסטן המערבית ופקיסטן המזרחית, שאחר כך הפכה לבנגלדש.

בחודשים לאחר החלוקה התרחשו חילופי אוכלוסין: שישה מיליון הינדים עברו מאזור פקיסטן אל שטחי הודו החדשה, וכשישה מיליון מוסלמים יצאו משטחי הודו אל פקיסטן. לעיתים קרובות גורשו אנשים בידי שכניהם או בידי שליטים מקומיים, ללא עידוד הממשלה.

במהלך החלוקה ומעבר האנשים מאזור לאזור, אנשים איבדו את מקומות העבודה, את בתיהם, ולעיתים נתקלו במעשי אלימות בדרכם אל שטח המדינה האחרת.

שתי הממשלות החדשות, בשתי המדינות, לא היו ערוכות להתמודד עם חילופי אוכלוסין בקנה מידה עצום שכזה, וכתוצאה מכך התחוללו אירועים אלימים ומעשי טבח בשני צדי הגבול.

ביום בו עזבו הבריטים את הודו, החלה המלחמה בין הודו לפקיסטן ואפגניסטן. סכסוך הממשיך להתקיים שם עד היום. למעלה מעשרים מיליון בני אדם נהרגו שם לאורך השנים ומיליונים נוספים נותרו ללא קורת גג.

פיגועי טרור המשיכו לאורך השנים. על רקע המלחמה של הודו בטרור האיסלמיסטי בקשמיר החליטה הממשלה על צעד חריף במיוחד, בו כאמור הודיעה הודו על ביטול המעמד של ג'אמו וקשמיר כמדינה.

מאז הצעד האמיץ הזה תנועת הבדלנות בקשמיר נמצאת בירידה, אם כי היא עדיין קיימת.

איני יודעת האם יוסוף שהציל את חיי, אותו איש נמוך, קרח ושמנמן שהיה אז בשנות החמישים, שישים לחייו, עדיין חי. אבל הייתי שמחה לפגוש אותו ולתת לו חיבוק.

***
אחרית דבר: חווינו מסע מרגש, מסעיר ומרתק. כולנו זקוקים עדיין לעבד אותו ונעזרים לשם כך גם בעזרת כוחו של הצילום – בתיעוד, שימור והקפאה של רגעים משמעותיים בחיים.

———

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הרבה תודה ל-Ajay (Aju) Vashist, המארגן טיולים בהודו מכל הלב ב-15 השנים האחרונות – טיולי נשים וטיולים פרטיים בכל רחבי הודו

הפוסט מסע צילום בלדאק וקשמיר: מחפשים את נקודת הכיפתור הופיע ראשון במסע אחר