אלון הוד - מסע אחר https://www.masa.co.il/writers/אלון_הוד/ Fri, 02 Oct 2009 07:28:55 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.0.8 טיפוס צוקים בגלילhttps://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9c/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2598%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a1-%25d7%25a6%25d7%2595%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259c https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9c/#respond Fri, 02 Oct 2009 07:28:55 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9c/החיבור לטבע מזווית לא שגרתית וריבוי מסלולי טיפוס קלים ומהנים תורמים לפופולריות של ענף הטיפוס, שהולך ומתפתח בשנים האחרונות בישראל. אלון הוד, מדריך טיפוס צוקים, מסביר מהו סוד הקסם

הפוסט טיפוס צוקים בגליל הופיע ראשון במסע אחר

]]>
גיא מעלה את רגל שמאל לבליטה קטנה בסלע ואוחז בידו השמאלית בחור קטן שאפילו נמלים לא היו מוצאות בו עניין. הוא ממשיך לנוע בצעדים שנראים כריקוד מרוכז. יד ימין מתרוממת למדף סלע דקיק המאפשר אחיזה של כריות שתי אצבעות בלבד, וברך שמאל יוצרת עיוות מוזר המאפשר לגיא להפיק ממנה כוח רב עם יישורה. גופו דרוך ומפוקס כאילו הוא מנגן מנגינה חדשה. כל צליל מופק ביד אמן, לעתים הוא רך וחסכוני, לעתים אנרגטי, לעתים רועש ומצמרר כשהוא קרוב לגבולות היכולת. הוא מחבר את חבל האבטחה לראנר השלישי ושולח את ידו לחור שמתאים רק לאצבע אחת. גיא מפעיל עליו כוח רב, מנסה להתרומם ו… קנאק, הסלע נשבר סביב אצבעותיו, והוא עף ונופל שני מטרים עד שחבל האבטחה עוצר אותו. לפחות נשאר הנוף המרשים של צפון הארץ. גבוה במצוק החשיפה האדירה לטבע מעניקה תחושת רוממות. אנו נמצאים ממזרח לקו עכו־נהריה, בפינת חמד מדהימה ולא מוכרת: מצוק נחל גִיתָה. זהו אחד המצוקים הטובים ביותר לטיפוס בישראל. רובו בגובה של כשלושים מטר, יש בו מגוון מסלולי טיפוס בכמה דרגות של קושי ושיפוע, והם נחים בטבעיות בסלע גיר יציב בעל תצורות מרהיבות.  עופר בלוטריך, מבכירי המטפסים בארץ, היה הראשון שניסה לטפס את המסלול הזה, ובהתחלה ניטעה בו ההרגשה שזו מפלצת שלא תטופס. בניסיונות הבאים כבר נמצאו פתרונות לקשיי המסלול עד שהוא נעשה אפשרי, ועל כן קרא לו בלוטריך "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". ד"ר ג'קיל נחשב אחד הקשים בארץ (דירוג קושי של +8a): הוא שלילי, ומלבד כמה כתמים שחורים שהשאירו מדורות רועי הצאן, הוא גם נראה חלק. גיא שפיר בן ה־23 היה אלוף ישראל בטיפוס במשך חמש שנים רצופות, השתתף באליפות עולם אחת, ועכשיו הוא חוזר מפציעה באצבעות ומתאמן לקראת השנייה. אם יצליח לטפס את ד"ר ג'קיל, הוא יהיה המטפס הישראלי השלישי שעושה זאת.

מטפסים חופשי
מקור הטיפוס הספורטיבי הוא בטיפוס הרים. מי שביקש לטפס על הר תלול היה מתאמן לפני כן על צוקים נמוכים קרובים לביתו, ועם הזמן הפך האימון למטרה כשלעצמה וכונה טיפוס צוקים. ממנו התפתח לאט לאט ענף חדש שדורש פחות ידע מקצועי בציוד, וכך ממקד את החוויה במאמצי הטיפוס. זהו טיפוס הצוקים הספורטיבי שסוחף היום מיליוני אנשים ברחבי העולם.
בישראל יש כיום כ־4,000 מטפסים, וזהו אחד הענפים המתפתחים ביותר, הן בגרסתו האקסטרימית והן בגרסתו העממית. החיבור לטבע מזווית לא שגרתית, טיול אנכי שבו הגוף מחזיק את עצמו ולא תלוי כמו בסנפלינג, וגם הריבוי המהיר של מסלולי טיפוס קלים, כל אלה הופכים את הענף עממי יותר.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גליל עליון ועמק החולה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לנשים יש יתרונות בענף הטיפוס: משקל גופן נמוך מזה של גברים, וגמישותן מאפשרת תנועות רגליים שגברים שריריים יכולים רק לחלום עליהן

מלבד צוקי גיתה יש בארץ עוד כמה וכמה מצוקים עם מסלולי טיפוס טובים, בהם מצוק רמים שליד קריית שמונה, שכולל בין היתר את מצוק הסנפלינג שמעל העיר ואת המצוק הנעלם החבוי ביער. מצוק פופולרי אחר ממוקם מתחת ליישוב שילת שליד מודיעין, מעל לנחל מודיעין, ולולא היה הנחל כה מזוהם – הוא היה אחד המקומות היפים בקרבת תל אביב (ראו צוקי טיפוס נוספים במדריך המהיר). כמה מהמצוקים מצוידים כמו קירות הטיפוס ומאפשרים טיפוס חופשי בסביבה בטוחה למדי. בכל הנוגע לשמירה על הטבע, קוד המטפסים ברור מאוד ולעתים מחמיר מזה של רשות הטבע והגנים. אם למשל עולה חשד לקינון במסלול טיפוס, תעבור הודעה בין המטפסים, והם לא יעלו עליו. את הצעדים הראשונים בתחום אפשר לעשות על קירות טיפוס המדמים מצוקי סלע (רשימה של קירות טיפוס מובילים ראו במדריך המהיר). קירות אלה, שעליהם נערכות גם כל התחרויות בארץ, יוצרים סביבה בטוחה שבה אפשר ללמוד את הבסיס וגם להכיר שותפים לדרך. מי שרוצה לעשות את צעדיו הראשונים בצוקים טבעיים יוכל לעשות זאת במסגרת קורס טיפוס או בליווי מטפסים מיומנים. לא חייבים להכיר מישהו מהענף; האווירה הידידותית האופיינית למטפסים מאפשרת להכיר מהר מאוד שותפים לעניין.
רוב המטפסים עוסקים בענף להנאתם, ולכן אינם מותחים את גבולות היכולת שלהם ואינם נחשפים לפציעות מאמץ. מטפסים בתחרויות, לעומת זאת, עלולים לא פעם להיפצע, בייחוד באצבעותיהם, ולכן חשוב לחזק אותן בהדרגה ובאופן מבוקר. לנשים יש יתרונות בענף הזה: משקל גופן נמוך בדרך כלל מזה של גברים, וגמישותן מאפשרת תנועות רגליים שגברים שריריים יכולים רק לחלום עליהן.

מקום בפסגה
הניסיון הראשון של גיא על ד"ר ג'קיל היה On Sight: בשלב הראשון, כמו שנהוג בתחרויות, המטפס בוחן את המסלול מן הקרקע במשך זמן קצר בלבד ומתחיל לטפס בלי שיקבל עליו מידע מוקדם נוסף. שלב זה מעמת את המטפס עם סדרת קשיים לא צפויים. דמיון וניסיון יעזרו כאן מאוד, אך בדיוק כמו במצבי לחץ בחיים, צריך להישאר רגועים ולהיות יצירתיים ופתוחים לאלתורים.
הניסיון השני, כשהמטפס כבר מכיר את חלקו הראשון של המסלול, נקרא Red Point. גיא מתכנן פתרון אחר במקום החור הקטן שהתרסק ויוצא לדרך. הטיפוס זורם יפה, והוא מגיע לאזור שנפל בו בפעם הקודמת. גיא יודע שהסחות מיותרות יכולות לפגוע בהצלחתו, ולכן הוא מתרכז בתנועה ומתאים אליה את נשימותיו. בחלק האחרון של המצוק גבו של גיא פונה לקרקע, אך האחיזות ג'אגיות יחסית. הוא מנער את ידיו וטובל אותן בשק המגנזיום סופח הזיעה המחובר מאחוריו. עוד כמה תנועות עדינות מביאות את גיא אל הצעד האגרסיבי האחרון ולחיבור החבל הסופי. ידיו מונפות לאוויר, על פניו נמתח חיוך גדול של אושר, והוא כבר חושב על האתגר הבא.

הפוסט טיפוס צוקים בגליל הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9c/feed/ 0 ריצת ניווטhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%95%d7%98/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%25aa-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2598 https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%95%d7%98/#respond Thu, 23 Oct 2008 15:10:25 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%95%d7%98/מאות אנשים יוצאים בסופי שבוע לריצות ניווט ביערות ישראל. משוחררי צבא, בני נוער ואחרים מתחרים זה בזה מי ינווט את דרכו אל המטרה בזמן הקצר ביותר. אלון הוד מדווח על שעה ושמונה דקות (בדיוק!) של אתגר מרוכז.

הפוסט ריצת ניווט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
מרץ 2005, יער חרובית שליד בית שמש, היום השני של אליפות ישראל בריצת ניווט. 600 מטר מפרידים בין נקודת ההרשמה לנקודת ההתחלה המסומנת במפה במשולש אדום. בעודי צועד, אני שומע את שעון הזינוק מצפצף שוב ושוב ומזניק את הנווטים בהפרשים של דקה זה מזה, כדי שלא יוכלו לנווט יחד.
אצל ישראלים רבים האסוציאציה הראשונה לניווט היא כמובן הצבא, אבל כשמסירים את המשקל הכבד ואת הלילות החשוכים, מגלים שצה"ל לא המציא את זה: ריצות הניווט, המשלבות בהצלחה בין טבע, אתגר גופני ומאמץ מחשבתי, התחילו בסוף המאה ה־19 ביערות העד של סקנדינביה והתפתחו לענף ספורט תחרותי הכולל אליפויות עולם.
האיגוד לספורט הניווט בישראל הוקם ב־1980, ומאז הוא מארגן כמעט מדי שבוע אירועי ניווט ביערות, בפארקים ובשמורות טבע. כיום חברים באיגוד כ־900 איש בני 7־75, מהם כ־13 אחוז נשים. באירועים הארציים משתתפים כ־400 חברים המחולקים לפי קבוצות גיל, כך שכל נווט מתחרה עם בני גילו. זוהי אחת הסיבות שנווטים מתמידים לאורך שנים.


עכשיו אני כי ההוא הלך
הנווטים של  שעה 10:43 יצאו, מה שאומר שנשארו לי עוד שבע דקות. אני מסתכל על היער הירוק שסביבי ומריח את הקרקע הרטובה. טיפות גשם עדינות מלטפות את פני. כדי לנווט היטב הנַוָוט חייב להרגיש ביער כמו בבית ולקבל את כל התנאים בטבעיות. המטרה היא לעבור בזמן קצר ככל האפשר את המסלול המסומן במפה. לאורך המסלול פזורות תחנות ביקורת ממוספרות שבהן הנווט חייב לעבור לפי הסדר. במסלול שלי, שאורכו 5,250 מטר בקו אווירי, יש 14 תחנות כאלה. השאיפה העיקרית היא לבחור את הציר המהיר ביותר מתחנה לתחנה, ויש לזכור שהדרך הקצרה ביותר אינה בהכרח המהירה ביותר; בדרך כלל קשה לנווט בה או שהיא טומנת מכשולים כמו מצוקים, סבך קוצני או עליות תלולות.
10:50. הגיע הזמן שלי. אני מרים את המפה, מאתר את נקודת ההתחלה, מסובב את

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הרי ירושלים,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
תחנת ביקורת. המטרה היא לעבור בזמן קצר ככל האפשר את כל תחנות הביקורת המסומנות במפת הניווט לפי הסדר | צילום: אלון הוד

המפה עד שהדרך לתחנה מספר 1 מופיעה לפני, ואז מצפין אותה על ידי כך שאני מסתובב במקום ומתאים את הצפון המסומן במפה לצפון שמוֹרה המצפן שבידי.
כעת גופי פונה לכיוון התחנה הראשונה. שבילים רבים חוצים את הנתיב ואני בוחר אחד לרוץ איתו. נווט תחרותי מקצועי יקבל את ההחלטה הזאת בשנייה אחת. אני רץ, וכשנגמר השביל אני נכנס לתוך היער, ממשיך לרוץ דרומה ומגיע לאזור מסולע. לפי תיאור התחנות שניתן מראש ולפי הסימון במפה, התחנה הראשונה היא בולדר, סלע גדול. ואכן, ליד אחד הסלעים אני מזהה מנסרת ניילון קטנה בצבעי כתום־לבן, הסימון הבינלאומי לתחנת ביקורת. התחנה נמצאת בגובה של כחצי מטר מעל הקרקע, כך שאי אפשר לזהותה מרחוק, ונדרש ניווט מדויק מאוד. יש עליה סמן אלקטרוני שבו הנווט מניח את כרטיס הביקורת שקיבל בשעת ההרשמה, וכך מתועדת השעה שבה הגיע לתחנה.
הגוף מבקש להמשיך לרוץ קדימה, אבל אני לא מתפתה לו. במקום זה אני נשאר בתחנה, וממש כשם שעשיתי בנקודת ההתחלה, אני מתכוונן לעבר התחנה השנייה ומצפין את המפה. במפה פרוש לפני עושר של מידע, ועלי לסנן מתוכו רק את הפרטים הנחוצים לי. מתברר שתחנה 2 דורשת פנייה חדה מאוד. קווי הגובה החומים מסמנים את מתאר התבליט, ומהם אני למד שהדרך מתחילה בעלייה ואחר כך יורדת, קודם בתלילות ואחר כך במתינות. אני חוצה שביל, מזהה את מפתחי הגיאיות היורדים מאוכפי הגבעות שמסביב ורץ בשביל עפר עד סמוך לתחנה. אני מזהה אותה ומכוון את הריצה אליה כך שאוכל לצאת לתחנה השלישית בלי להשתהות.

עייפים אך מרוצים
אני ממשיך לתחנות הבאות, רץ לאורך שדות, חוצה יערות, סבך קוצני מותיר בגופי קוצים ושריטות. כמה טוב להרגיש את הגוף החי, גם אם כואב ועייף. אני קופץ ממדרגות סלע ומשיפולי קרקע תלולים שדורשים דיוק באופן הנחת כפות הרגליים. דריכה אקראית על שיחי סירה קוצנית נותנת תחושה של מזרן רך, ומזכירה לי שזו לא אותה הריצה החדגונית על שבילים וכבישים, אלא ריצה שמאמצת את כל הגוף ומאלצת אותו להתמקד גם במכשולים ובתכנון. זו אינה הדרך השגרתית לשמר כושר ולשפר אותו.
תחנה 5 דורשת ניווט מדויק במיוחד. אני בוחר פינה של גדר אבן כנקודת תקיפה, לוקח אזימוט במצפן וסופר צעדים כפולים למדידת המרחק. לפי החישובים שלי הייתי אמור לעמוד עכשיו על התחנה, אך איני מוצא אותה. גם נווטים אחרים מחפשים אותה. אני מסתכל שוב בתיאור התחנות ומגלה שהתחנה נמצאת ממערב לסבך קטן. פתאום אחד הנווטים רץ, נעצר כחמישה מטרים ממני ושותה מים מג'ריקן. הוא מצא. הסבך היה ממש לידי, והתחנה היתה מעט מוסתרת. גם אני מרטיב את הגרון ומיד ממשיך, חולף בדרכי על פני עדר פרות דשנות שמעודדות אותי ב־מוּ ארוך.
בדרך לתחנה 8 העייפות משפיעה עלי. אני כבר לא מקפיד על ניווט מדויק ומתברבר בשטח על שלוחה רחבה בקרבת התחנה. במצב כזה מומלץ לחזור למקום האחרון שזיהינו או לאתר נקודה ודאית וממנה לתקוף את התחנה. אני בוחר באפשרות השנייה, עולה בשלוחה ומגיע לכיפה. ממנה אני חוזר למטה, הפעם במדויק, ומאתר חומות אבן המסומנות במפה ואחריהן את התחנה: בור עתיק חצוב בסלע. איבדתי זמן רב ויקר, כ־15 דקות.
גופי עייף ונשימתי כבדה. אני מביט במפה ורואה שנותרו שלוש תחנות לסיום: עלייה קטנה לתחנה 12 ואחריה ירידה ארוכה אל שתי התחנות האחרונות. חמור בודד קשור לגדר מביט בי בשלווה. זה הזמן לתת את כל מה שנשאר. אני מאיץ, יודע שכל שנייה חשובה לזמן הכללי. ספרינט אחרון מביא אותי לנקודת הסיום, ואני מקבל סיכום של הזמן. שעה ושמונה דקות של עונג צרוף. כעת אפשר לשתות לרוויה ולשטוף את הפנים מהזיעה המלוחה.

תודת הכותב לזיו נוימן

הפוסט ריצת ניווט הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%95%d7%98/feed/ 0 גלישה במדבר יהודהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a9%25d7%2594-%25d7%2591%25d7%259e%25d7%2593%25d7%2591%25d7%25a8-%25d7%2599%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94/#respond Thu, 23 Oct 2008 13:41:49 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94/מדבר יהודה הוא מקום מצוין למצוא מפל, לקשור אליו חבל ולגלוש ממנו. זה בדיוק מה שאלון הוד מציע לעשות, ובאותה הזדמנות הוא מייעץ איזה ציוד צריך, מה לא כדאי לעשות, מה הן המילים הנכונות ועוד כמה עצות טובות לגולש החובב

הפוסט גלישה במדבר יהודה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
אנו מתחילים את העלייה הקשה מוקדם בבוקר. מתחתינו מנצנצות קרני שמש ראשונות שנשברות על פניו של ים המלח, מסביבנו מקפצת בחשדנות משפחה של שפני סלע. עד מהרה אנחנו עושים את הדרך מ־300 מטר מתחת לפני הים ועד לגובה פני הים, ולפנינו נגלה מדבר יהודה רחב הידיים. אנו ממשיכים ללכת ונכנסים לערוץ יבש שיורד במתינות. פתאום נגמר השביל, ולרגלינו נחשפת תהום עצומה מוקפת נוף אדיר. עם ההתפעלות מההוד הזה מגיעה ההבנה שהשביל לא נגמר, הוא פשוט הופך למשהו אחר לגמרי, למצוק חלק בגובה של שבעים מטר, שהדרך היחידה לרדת בו היא גלישת צוקים.

לאט אבל בטוח
נחל תמרים שבמדבר יהודה הוא אחד מהנחלים היפים ביותר שנשפכים לים המלח. בדרכם התלולה של הנחלים האלה נוצרו קניונים ומפלים, ואף שבמשך רוב השנה הם יבשים, בימי חורף גשומים שוצפים בהם שיטפונות שבעוצמתם הגדולה סוחפים סלעים רופפים ומחליקים את הסלע. כך נוצרת סביבה קלאסית ובטוחה יחסית לגלישת צוקים.
עומר מתחיל לפרוש את החבלים – חבל אחד של מאה מטר ואחד של שמונים, תמיד עדיף יותר על פחות – ורותם קושר אותם לעגינה בקשר המתאים. חבל גלישה יכול להחזיק עומס של כשלושה טונות. אני מתחיל לגלוש ובהביטי לאחור אני רואה את ים המלח כחול ומרגיע, משתלב בסביבתו ומנוגד לה בעת ובעונה אחת.
הגלישה מתבצעת על ידי שחרור החבל בקצב קבוע, כשהשליטה בקצב מתאפשרת על ידי אמצעי חיכוך שמחובר לרתמה בטבעת D ושדרכו עובר החבל. אם אעזוב את האחיזה בטעות ואאבד שליטה, אני מאובטח באבטחה עצמית על ידי פרוסיק שיעצור אותי מיד וימנע נפילה. בשעת הגלישה אני משעין לאחור את פלג הגוף העליון, ורגלַי ניצבות למצוק בזווית של כתשעים מעלות כשהן פשוקות מעט כדי להגדיל את היציבות. כפות רגלי פונות כלפי המצוק, וכך אני "הולך" למטה.
הגלישה אינה מסובכת, אך רבים מבצעים כאן טעויות מתוך ניסיון להיות (או להיראות) מקצועיים. למשל, יש שגולשים בקפיצות המעמיסות על החבל בבת אחת ומזיקות לו. יש שגולשים מהר מאוד, עד שנוצר באמצעי החיכוך חום רב שעלול להזיק לחבל – בדרך כלל לקצר את אורך חייו – וכן יכולה להיווצר כווייה בידיו של הגולש.

צירוף של הרפתקנות וסקרנות
קשה לעמוד על תחילתה של גלישת הצוקים. בתקופות קדומות השתלשלו ממצוקים באמצעות חבלים כדי להגיע לקִני ציפורים ולכוורות דבורים וכדי למצוא מקום מסתור. הראשונים ששכללו את הגלישה לכדי מה שהיא היום היו מטפסי הרים שחיפשו דרך בטוחה לרדת אחרי הטיפוס וחוקרי מערות שרצו להעמיק ולחפש.
הגלישה כשלעצמה אינה ענף ספורט תחרותי עצמאי, אך נהוג לשלבה בתחרויות אתגרים ברחבי העולם (ובהן נבדקת לעתים גם מקצועיות הצוות בחיבורי החבלים). לישראל יש מקום של כבוד בתחום הגלישה. הענף מכונה כאן סנפלינג, שם שנשמע כמו מונח באנגלית אך הוא בעצם המצאה ישראלית משונה שנגזרה כנראה מהצירוף snap link (באנגלית הענף נקרא Rappeling או Abseiling). בשנות השישים־שמונים של המאה העשרים, בעוד שבעולם התפתח טיפוס הצוקים, בישראל ובסיני התפתחה הגלישה דווקא. ההרפתקנות הישראלית והשאיפה הפופולרית להכיר כל פינה בארץ הפכו את הענף לאופנתי במיוחד. בשנות התשעים נחלש מעט הענף לטובת הטיפוס, בעוד שבעולם דווקא התפתחה הגלישה בקניונים כאתגר כיפי בטבע.
הפופולריות של הענף נובעת ככל הנראה גם מכך שלא נדרשים בו כישורים מיוחדים. צריך רק מדריך מקצועי אחד בקבוצה שיביא את הציוד ויבצע את סידורי החבלים הנדרשים. גם דרגת המאמץ הפיזי אינה עולה בדרך כלל על זו שנדרשת בטיול רגיל. כך אפשר לצאת לטיול כיפי עם חברים ומשפחה ולראות את הקניונים מזווית המפלים.
הגלישה רגועה ונעימה, וכשאני מגיע לתחתית המפל אנחנו מושכים את החבל למטה ומגלגלים אותו לנשיאה למפל הבא, שהוא מפל מדורג קטן. אחריו יש עוד שני מפלים גדולים ויפים. אחד המצוקים מגיע לזווית שלילית, הרגליים מאבדות מגע עם הסלע, והגוף נתלה באוויר ומוחזק רק על ידי החבל. לרגלי אחד המפלים אנחנו יושבים לארוחת צהריים נעימה בטבע. השקט והמדבר שוברים מחסומים, והשיחה גולשת לנושאים אישיים. כשמגיע הזמן להמשיך, אנחנו יורדים למפל האחרון, ומתחתיתו הולכים אל כביש ים המלח ואל הרכב הממוזג המחכה לנו שם.

הפוסט גלישה במדבר יהודה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94/feed/ 0 אוסטרליה: טיפוס צוקים, פסגת הפחדhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%97%d7%93/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a1%25d7%2598%25d7%25a8%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%2598%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a1-%25d7%25a6%25d7%2595%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a4%25d7%25a1%25d7%2592%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25a4%25d7%2597%25d7%2593 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%97%d7%93/#respond Fri, 17 Oct 2008 14:46:57 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%97%d7%93/אוסטרליה היא אבן שואבת למטפסי צוקים מכל העולם. המצוק התלול מספק להם אתגר של משחק שחמט עם הסלע, חוויית טיפוס מרשימה ונוף יפהפה

הפוסט אוסטרליה: טיפוס צוקים, פסגת הפחד הופיע ראשון במסע אחר

]]>
אני תלוי באוויר בגובה של כ־20 מטר. מתחתי תהום. קר. הידיים שלי עייפות ונפוחות מחומצת חלב, חומר שמופרש לדם בזמן מאמץ רב. אני מאבד אחיזה. אני מביט למטה, זה לא נראה טוב. עגינות האבטחה שחיברתי לסלע לא יחזיקו. אין זמן למסוק חילוץ. אין זמן לכלום. לא רוצה ליפול! לא רוצה למות! איזו דרך לסיים את יום הטיפוסים הזה. איזו דרך לסיים את החיים.

אני מרגיש שהכל מחליק. ברור לי שתוך רגע אני אפול, אך הרגע הזה נמשך לנצח, ובמהלכו חולפות בראשי מחשבות רבות. אני חושב על העבר, אני חושב על העתיד, ואז אני חושב על הרגע הנוכחי. אני מחליף ידיים כדי לתת מנוחה לאצבעות, שכבר לא מצליחות לאחוז בדבר. אני נופל. ראשי כלפי מטה. האוויר משמיע אוושה כשאני חוצה אותו בנפילה. קול חבטה נשמע בסלע… ואז שקט.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוסטרליה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

"אלון, אלון", שמעתי את אלסטייר קורא בשמי. אני לא מת. נפלתי למטה ונעצרתי אחרי חמישה מטרים, תלוי על החבל. למזלי, העגינה החזיקה ומנעה את התרסקותי, ורק המשקפיים ניתקו מראשי ונפלו לאדמה, נחבטים בסלע בדרכם למטה. "הכל בסדר", הודעתי לו. מבלי משים, התפשט על פני חיוך גדול. לקח לנו זמן להתאושש, ודקות ארוכות חלפו מבלי שנאמר מלה. רק כעבור כמה ימים חזרנו לעצמנו ושבנו לטפס.

כשניגשים לטיפוס אוספים מידע כללי על המצוק –
מה מידת הקושי ומהם תנאי השטח, אך הקושי
הוא תמיד סובייקטיבי והמאמץ לעולם אישי

שעות מעטות קודם לכן טיפסתי, מלא התלהבות, למרומי מצוק מונארי (Moonarie), המקיף את מכתש ווילפנה (Wilpena Pound) שבמדינת אוסטרליה הדרומית. המכתש הענקי, ששטחו כ־80 קילומטר רבוע, מתרומם לגובה של כקילומטר. מעל למכתש דואים עיטי ענק, ולמרגלותיו מקפצים קנגורים ומשוטטים עופות אמו, קרוביהם של היענים.

בצידו הפנימי מתקער המכתש בצורת צלחת, ופרושים בו שדות עשב בר ועצי אורן אחדים. מצידו החיצוני מוקף המכתש במצוק תלול, המכונה מונארי. זוהי רצועה ארוכה של צוקים בגובה 120 מטר בערך, שצורותיה המגוונות נוצרו בתהליך בלייה מתמשך על ידי הגשמים והרוח. הצוקים עשויים קוורציט (Pound  Quartzite), אבן חול מוצקה ויציבה בצבעי אדום, כתום, חום, צהוב ושחור.

צ'אד אלבינגר, מטפס ותיק, מכין עגינת אבטחה בעת טיפוס במסלול "נגד הרוח" במצוק הגדול במונארי. הצלם תלוי מעליו בעזרת מתקן מיוחד | צילום: סיימון קרטר

הפעם הראשונה שבה שמעתי על מונארי היתה מסביב למדורה בהר ארפליס (Arapiles), מרכז המטפסים באוסטרליה ומוקד משיכה לאלפי מטיילים מכל העולם, שבאים מדי שנה לטפס על צוקים ברחבי היבשת. כמה מטפסים ותיקים הזכירו שהעונה של מונארי מתקרבת. הם דיברו על מקום מדהים, שריחוקו מכל יישוב ומקווי אספקה מונע ממנו מלהפוך לאטרקציה הומה באלפי מטפסים.
חברי – אלסטייר הבריטי, סטיבן האירי ולרס הדני – ואני לא יכולנו להתאפק והחלטנו לנסוע למונארי. באדלאייד (Adelaide), המרוחקת 450 קילומטר ממונארי, הכנו רשימת מצרכים ויצאנו לדרך.
מקום היישוב הקרוב ביותר למונארי הוא הוקר (Hawker), עיירה ובה 350 תושבים. כשהגענו לשם, התגלו קשיים ראשונים. גשם זלעפות ירד ללא הרף, ובמשך לילות אחדים מצאנו עצמנו כלואים בקרוואן ששכרנו, ממתינים.


להגיע לפסגה, להתמודד עם הטבע

מטפס הצוקים משחק מין משחק שחמט עם גבולות יכולתו. כשניגשים לטיפוס, אוספים מידע כללי על המצוק – מה מידת הקושי ומהם תנאי השטח, אך הקושי הוא תמיד סובייקטיבי והמאמץ לעולם אישי. לעיתים רואה המטפס למרחק של מטר או שניים בלבד, והוא צריך להחליט כיצד לטפס: האם עליו לשמור את כוחותיו או להתאמץ, האם חישב נכון את צעדיו לנקודת הטיפוס הבאה, כך שיצליח לעשות פישוק רחב, או לא.

לעיתים, זהירותו של המטפס אינה מספיקה: לעולם אין לדעת אם הסלע יתפרק, או מה ממתין בהמשך – אולי טמונה שם צרה ואולי נמצא שם מטמון בצורת אתגר טיפוס מרשים או נוף יפהפה.

טיפוס הצוקים (Rock Climbing) התפתח מהטיפוס האלפיני (Alpine Climbing), הוא טיפוס ההרים המקצועי. הטיפוס האלפיני מאופיין בשאיפה להגיע לפסגה, תוך התמודדות אתגרית עם איתני הטבע, לעיתים בתנאי מזג אוויר קשים.

במהלך השנים, אחרי שטיפסו כבר על רוב המסלולים והפסגות, עלה הצורך לשפר את טכניקת הטיפוס במצוקים שבהם היו מכשולים בדרך. כך צמח ענף טיפוס הצוקים, שנחלק לכמה ענפים הנבדלים זה מזה ברמת הסיכון, באמצעי האבטחה ובאופי הפעילות.


טיפוס הסולו נחשב למסוכן ביותר.
אין בו מקום לטעויות. כל הסחת דעת או
טעות יכולות לעלות בחיי המטפס. לכן טיפוס
הסולו הוא בעצם חיפוש אחר שלמות

טיפוס הסולו, לבד ובלי חבל, נחשב למסוכן ביותר. הוא דורש ריכוז בלתי רגיל ואין בו מקום לטעויות. כל טעות או חוסר תשומת לב יכולים לעלות בחיי המטפס. יש הרואים בסוג טיפוס זה מעשה טירוף, אך עבורי, טיפוס הסולו הוא חיפוש אחר שלמות. זו שאיפה למיקוד ולדיוק, ללא הפרעות וללא הסחות דעת. במהלך הטיפוס מגיע האדרנלין לרמה הגבוהה ביותר, המציאות בהירה וברורה והיכולת באה לידי ביטוי במלואה.

הטיפוס החופשי (Free Climbing) על עגינות טבעיות הוא סוג הטיפוס השני מבחינת רמת הסיכון שבו. בטכניקה זו, שבה השתמשתי במצוק מונארי, המטפסים (שניים ומעלה) מחברים לסלע עגינות אבטחה, כלומר חיבור לסלע שיכול לשאת משקל אדם או עוצמת נפילה. בטיפוס זה לא נעזרים באמצעים מלאכותיים כדי להעלות את הגוף.

הטיפוס הספורטיבי (Aid Climbing) הוא השלישי ברמת הסיכון שלו, והוא סוג הטיפוס היחיד שנחשב לענף ספורט. הוא נערך במצוקים בעלי רמת סיכון נמוכה או בקירות טיפוס מלאכותיים, והמטפס נמצא בסביבה בעלת מקדמי בטיחות גבוהים.


במרומי "המשענת המעופפת"

בבוקר התבהרו השמים. דרך עפר בוצית במיוחד הובילה אותנו לחנייה הריקה במונארי. בחרנו להתמקם במחנה השינה העליון, כדי לקצר את מרחק ההליכה מהאוהל לנקודת הטיפוס. המחנה מצוי במעלה המצוק, שמונה מטרים מעל לקרקע. טיפסנו לאיטנו. כל אחד נשא תיק שמשקלו היה יותר מ־35 קילוגרם. לרס הדני, שלבש בגדים חמים להגנה מפני הקור ששרר (כחמש מעלות צלזיוס), סבל ממכת חום בשל השילוב של בגדים חמים עם מאמץ פיזי ניכר. בתום שעה וחצי של טיפוס, ירדנו שוב כדי להביא את שארית הציוד. למרבה המזל, הגשם שירד מילא את מכלי המים וחסך מאיתנו עוד הובלה תלולה במעלה המצוק.
רגע לפני סיום. המטפס מארק בייקר קרוב לסיום מסלול ה"וניטי פייר" במצוק "מגדל הצניעות", הר באפלו, מדינת ויקטוריה | צילום : סיימון קרטר

אחרי שהתקנו את אוהל המזון ואת שני אוהלי השינה באתר המחנה, הלכנו לישון, לא לפני שהקפדנו על קוד המטפסים של מונארי, המתמקד בשמירת הטבע ובהשארת מינימום עקבות. על המטפסים להקפיד על נקיון המקום, לשרוף את נייר הטואלט ולאסוף את האשפה. כמו כן, אין לטפס בקרבת קיני ציפורים, ואין להשחית את הצמחייה: עצים למדורה, למשל, יש לקושש מזרדים שפזורים בשטח ולא להשתמש בעצים במקום.

למחרת בבוקר קיבל את פנינו טפטוף קל. הגזיות הופעלו, בישלנו קפה חם ואכלנו מיסלי (סוג של דגנים) בחלב. חריץ עצום ומדהים בצוק שמעל לאוהל משך את עיני מיד, אך הגשם המתגבר הרפה את ידיהם של לרס וסטיבן. אלסטייר, לעומת זאת, שתמיד מוכן להרפתקה משובחת, הסכים להצטרף אלי.

בדקנו במדריך המסלולים וגילינו שמדובר בצוק "המשענת המעופפת" ("Flying Buttress"), שגובהו 105 מטר והוא זוכה לדירוג הקושי 15. דירוג הקושי של צוקים משתנה מארץ לארץ. השיטה האוסטרלית נעה בין 1 ל־34. דרגת הקושי 1 בשיטה האוסטרלית מציינת הליכה, בעוד ש־34 מציינת קיר חלק ותלול, מעט גבשושי וקשה לטיפוס.

גם שמות המסלולים נקבעים באופן שרירותי: המטפס הראשון שמשלים מסלול טיפוס כלשהו הוא זה שטובע את שמו של המסלול. בדרך כלל, השמות מנסים להעביר משהו מאווירת המסלול ומחוויית הטיפוס. במונארי אפשר למצוא מסלולים המכונים "ויברטור", "אהבה אינסופית" ו"מלכוד 22". אלסטייר ואני פתחנו שם מסלול וכינינו אותו "לא חייבים מיסלי".

התחלנו לטפס על עגינות טבעיות. אלסטייר מוביל ואני מאבטח אחריו. הצוק הפך לתלול יותר ויותר, וככל שהתקדמנו ועברנו תקרות קטנות, נחשפנו לגשם המתגבר ולרטיבות. אורכו של חבל הטיפוס הוא 50 מטר בלבד, כדי לצמצם את החיכוך בסלעים ובטבעות המתכת, שננעצות בסלעים מדי כמה מטרים. לא משתמשים בחבל ארוך יותר גם כדי לשמור על מרחק סביר בין המטפסים – במרחק רב יותר קשה לשמוע בבירור את קריאות השותף לטיפוס.

קטע הטיפוס האחרון שלי היה כבר רטוב וחלק. אלסטייר אמר שהוא רוצה להמשיך לטפס. זווית הטיפוס, שאילצה אותו לטפס כמעט עם הגב לאדמה, חשפה אותו לגשם שהפך במהרה לברד חזק. מסביב הכל היה חלק, רטוב וקר. הוא צעק שהוא רוצה לרדת, וכעבור דקות אחדות הגיע אלי.

חיברנו כמה עגינות לסלע וגלשנו בסנפלינג על החבלים הרטובים עד למטה. קיווינו שהגשם ייפסק ונוכל לחזור ולאסוף את הציוד. אך הגשם המשיך לרדת במשך שלוש היממות הבאות. לא נותר לנו אלא לבלות את זמננו באוהל. משהתבהר, טיפסנו שוב על הצוק – והפעם, ארבעתנו.


חוויית הטיפוס התעצמה לנוכח הנוף שקידם את פנינו כשהגענו לפסגה: מצד אחד נוף המכתש הירוק, ומצד שני, לרגלינו, הצוקים התלולים. תחתם נראה מחנה האוהלים שלנו ככתם קטנטן בצבעי כחול ולבן. במרחק השתפלו הרים נמוכים, עמקים ירוקים והמדבריות הכתומים של דרום מרכז אוסטרליה.

"אני מרגיש שהכל מחליק… אני נופל.
ראשי כלפי מטה. האוויר משמיע אוושה
כשאני חוצה אותו בנפילה. קול חבטה
נשמע בסלע… ואז שקט



שכונת האוהלים של המטפסים

בין מלבורן לאדלאייד שוכנת בירת המטפסים באוסטרליה: הר ארפליס שבמדינת ויקטוריה. סביב ההר יש נוף מדברי, שדות מעובדים ועצי אקליפטוס. ההר, מצוק כביר ורחב, הבולט עוד יותר על רקע המישורים הנרחבים, קיבל את שמו מראשוני המהגרים הספרדים שהגיעו לאוסטרליה. האבוריג'ינים קוראים לו דג'וריד (Djurid). המצוק עשוי מאבן גיר, שכמו נוצרה עבור מטפסים, בגוונים יפהפיים של כתום, לבן ושחור. גובהו מגיע ל־160 מטר, אך יש בו גם מסלולי טיפוס בגובה שני מטרים.

ארפליס נחשב לאחד המקומות הטובים בעולם ללימוד טיפוס בכלל וטיפוס צוקים בפרט, בשל מיקומו הנוח של ההר, הגישה לכלי רכב, המאפשרת למטפסים לנסוע ברכבם עד לקרבת המסלול, ובעיקר בזכות הסלע היציב, שאינו נוטה להתפורר אך מחורץ במידה ההולמת את עגינות הטיפוס.


במצוק מוצעים יותר מ־2,000 מסלולים בעלי שמ

פיניק בצל ההר. ג'ון פנטיני, בן 56, ברגע מנוחה במסלול שאורכו 315 מטר יחד עם שותפו, ג'ף גלדהיל, בהר באפלו, מדינת ויקטוריה | צילום: סיימון קרטר
ות יצירתיים במיוחד. בין השאר קיימים שם מסלולים בשם "יום הדין", "טעות טייס", "פאנקיסטים במועדון הכושר" ו"מצדה". מסלולים אחדים בארפליס מצליחים להיות קלים מאוד ותלולים וארוכים כאחד. המסלולים האלה פופולריים במיוחד בלילות של ירח מלא. בימי חופשה באוסטרליה מתקבצים בארפליס אלפי מטפסים. לפני חג הפסחא, היה המחנה הסמוך מאוכלס עדיין בדלילות. המטפסים הבודדים שהתאכסנו במחנה הקימו את אוהליהם במרחק 20 מטר זה מזה. בבוקר חג הפסחא, יצאתי מהאוהל שלי כדי לחפש את חברי. לעיני נגלה מחזה לא צפוי: המטפסים שהגיעו בלילה הצמידו ליתדות האוהל שלי את האוהל שלהם. במשך לילה אחד נצמדו מאות אוהלים זה לזה, יוצרים מעין שכונת אוהלים צפופה. אך לא רק אוסטרלים חוגגים מגיעים לארפליס. ההר נחשב לתחנת חובה לכל המטפסים המכורים, המכונים "Climbing Bums" – אנשים שעיסוקם המרכזי בחיים הוא הטיפוס. בדרך כלל אין להם ספונסרים, הם עובדים בעבודות זמניות ואינם גרים במקום קבוע, אלא פשוט נודדים בעולם מאתר טיפוס אחד למשנהו, ישנים באוהלים או במכונית הישנה שלהם.

את ארוחותיהם הם מכינים סביב המדורה, וחוסכים בקניית ציוד ובגדים, ומשום כך מסתובבים בדרך כלל בלבוש מרופט. המכורים לטיפוס נהנים בארפליס כל כך, שיש הנשארים שם חודשים ארוכים. ואכן, חיי המטפס במקום נוחים למדי.

בערב, בתום הטיפוס, נוהגים המטפסים לשבת בצוותא ולהחליף חוויות. יחד הם מבשלים, שרים ומנגנים סביב המדורה. בדרך כלל, בתום טיפוס הגוף זקוק למנוחה של יום או יומיים. את הימים האלה נהוג לנצל לטיול במדבר הקטן (Little Desert) הסמוך או לביקור בנטימוק (Natimuk), עיירה ובה 300 תושבים, השוכנת במרחק 11 קילומטר מארפליס.

מטפסים רבים מתגוררים בנטימוק, ופרנסתם של תושבי העיירה מתבססת עליהם. בפאב המקומי אפשר למצוא מזון בריאות למטפסים המקפידים על מזונם, ולהתרווח במדי המטפסים – מכנסיים צמודים וצבעוניים – מבלי לסחוט הערות מיותרות.


פעם בשבוע, נוהגים מכורי הטיפוס ללכת לחוות אוקונר, מרחק כמה דקות הליכה מהמצוק. זו חווה חקלאית אורגנית, שכל מטפס מוזמן להגיע אליה לעבוד בה: למטפס ניתנת עבודה, ובתום היום הוא מקבל שקיות ניילון למילוי מוצרים מהחווה – פירות, ירקות, ביצים וריבות – בהתאם לכמות עבודתו ולאיכותה. בני המזל יזכו גם בעוגיות שאפתה החוואית. אני הייתי בר מזל.

הקנגורו העשיר בעולם

בין הטיפוסים המפרכים, נוהגים המטפסים לספר סיפורים. באחד הלילות שבהם ישבנו ליד מדורה בארפליס, שמעתי על קבוצת מטפסים אחת שנסעה למונארי. היו בה אנשים אמידים יחסית, שמיטב חברות הציוד תמכו במסעם. בעודם נוסעים במכוניתם המאובזרת היטב, התנגשו בקנגורו אדום ענקי, שגובהו שני מטרים. הקנגורו נפל על הכביש מחוסר הכרה, אך ללא כל פגע. המטפסים קפצו ממכוניתם, תוהים מה לעשות.

ואז עלה במוחם רעיון – לצלם את הקנגורו עם מותגי הספונסרים, שבוודאי ישמחו על הרעיון המקורי. שניים מהם אחזו בקנגורו המעולף משני צידיו, בעוד שהאחרים הלבישו אותו בסוודר מפליס ובמעיל גורטקס, הרכיבו לו משקפי שמש יוקרתיים, ענדו לו שעון סקטור יקר ערך ומצלמת לייקה סביב הצוואר, ואז תלו עליו ציוד עגינות, רתמות טיפוס וכל מה שהצליחו למצוא במכונית.

לפתע התעורר הקנגורו, פקח את עיניו, נבהל ומיהר להימלט מהחבורה המוזרה, כשבכיסי המעיל שלגופו שטרות רבים של דולרים, כרטיסי אשראי ודרכונים. המטפסים ההמומים, שלא הספיקו לצלם דבר, נאלצו לחזור כלעומת שבאו. והקנגורו… איש אינו יודע מה עלה בגורלו.

הפוסט אוסטרליה: טיפוס צוקים, פסגת הפחד הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%97%d7%93/feed/ 0 הודו – טיפוס לפסגת השיוולינגhttps://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%92/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2595-%25d7%2598%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a1-%25d7%259c%25d7%25a4%25d7%25a1%25d7%2592%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2595%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2592 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%92/#respond Thu, 25 Sep 2008 14:37:16 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%92/משלחת טיפוס ישראלית ראשונה יצאה אל ההימלאיה ההודית כדי לכבוש את פסגת השיוולינג - אחד ההרים האתגריים ביותר לטיפוס, המתנשא לגובה של 6,543 מטרים. לא רק עם קרח, שלג וקור כלבים נאלצו המטפסים להתמודד, אלא גם זה עם זה. אלון הוד מסכם את החוויה

הפוסט הודו – טיפוס לפסגת השיוולינג הופיע ראשון במסע אחר

]]>
לפני כמה שנים הוזמנתי לצרפת לטקס בחירת הטיפוס החשוב ביותר של אותה השנה בעולם. מטפס בווארי ומטפס שוויצרי זכו בפרס היוקרתי על טיפוס השיוולינג (Shivling), הר המתנשא לגובה 6,543 מטר באזור הגרהוואל (Garhwal) שבהימלאיה ההודית. ידעתי שלא ירחק היום ואצא לטפס על ההר, הנחשב לאחד האתגריים ביותר לטיפוס: הר מחודד ותלול מכל קצותיו, צורה שהעניקה לו את שמו, שמשמעותו "הפאלוס של האל שיווה".

על כּנָפֶה מתוקה באבו גוש לא התקשיתי לשכנע את רן כגן להצטרף. רן, גיאולוג במקצועו, הוא מטפס מנוסה גם על מצוקים וגם על הרים. השיוולינג דורש מיומנות גבוהה בטיפוס מצוקים והרים, בטיפוס על קרח תלול ועל שלג, וכן בשימוש בציוד ובחבלים. מורן סגולי, ביולוג ושותפו לדירה של רן, מנוסה בטיפוס הרים אך אינו מנוסה מספיק בטיפוס מצוקים. בטיולים ובאימונים קודמים הוא הראה את כוחו ביכולת גבוהה בהליכה עם משקל רב ובתנאים קשים, והוא מבטיח להתאמן היטב על מצוקים בטרם הנסיעה. מורן הוא מסוג האנשים שייקח – ואכן לקח – להר את הספר "שר הטבעות", ואם מישהו יתלונן שהספר בא על חשבון משקל שקית אורז, הוא יוסיף לתרמילו עוד שתי שקיות.
זוהי גנגא (עינת גנות מבאר שבע), שחיה שלוש שנים במערה בגובה של כ-4,400 מטרים מעל פני הים. יישוב הקבע הקרוב ביותר למערה נמצא במרחק של 25 קילומטרים ממנה. מלבד גנגא ומטפסים החולפים במקום, חיים באזור כמה נזירים הינדים, הגרים אף הם במערות | צילם: אלון הוד
רביעי מצטרף גיא חסון. לגיא אין ניסיון בהרים גבוהים, אך הוא התמחה בטיפוס על קרח בחורף הקנדי והוא מנוסה גם בטיפוס מצוקים. אנחנו לא מכירים. נפגשים לראשונה באימונים לקראת הטיפוס: עליות ארוכות ותלולות בהרי ירושלים עם תיק כבד, טיפוס מהיר של קטעי סלע ארוכים במצוקים שונים בארץ, עם נעלי הרים כבדות ומגושמות במקום נעלי טיפוס.


מפות ומדריכים מודפסים ליעד צפון הודו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
החלטנו כי במקרה הצורך נתפצל לצמדים. רן ומורן רגילים לטפס זה עם זה, גיא ואני נהיה הצמד השני. לגיא זהו ההר הרציני הראשון שטיפס, ומעולם לא טיפסנו יחד. באימונים הבנו שכאשר אנו מטפסים יחד אנו צוות חזק וטוב. שנינו מתמודדים היטב עם האתגרים הטכניים בטיפוס על סלע, קרח ושלג. אבל בהרים המורכבוּת רבה הרבה יותר. שם עלינו להתמודד גם עם גורם הזמן, תנאי מזג אוויר קשים, חוסר חמצן, חוליי הגוף. עלינו להתמודד גם זה עם זה ולתקשר במצבי לחץ שבהם גם לזוגות ותיקים לא תמיד קל.

מטפסים חסרי מנוח

בגנגוטרי (Gangotri), היישוב האחרון בדרך להר, אנו פוגשים במשלחת מספרד. חבריה נראים כמו אחרי אסון. הם נמלטו מסופות על ההר, משאירים במחנה הבסיס, בגובה 5,000 מטר, אוהלים וציוד בשווי אלפי דולרים. כל מה שמעניין אותם זה לחזור הביתה כמה שיותר מהר. סיפוריהם מההר לא מעודדים.
טרק של יומיים מגנגוטרי מוביל לגאמוק (Gaumukh, "פי הפרה"), מקור הנהר הקדוש גנגס, ומשם למחנה הבסיס טפוואן (Tapovan), שלרגלי ההר.

במחנה הבסיס נפתחו מחדש דיונים אסטרטגיים שהחלו כבר בארץ: כיצד עלינו לטפס על ההר? קיימות שתי שיטות עיקריות. לפי "השיטה האלפינית", יש לטפס מהר ועם מעט ציוד – לסחוב כמה שפחות, לא לבזבז זמן, ולנסות להספיק לטפס על ההר לפני שנכנסת סופה. חסרונות השיטה הם שדרושה בשבילה יכולת אישית גבוהה, ובמקרה שהתנאים לא מאפשרים טיפוס מהיר, אין רזרבות של ציוד ואוכל וחייבים לנסות לרדת גם בתנאים קשים.

אלון וגיא מתקרבים לפסגת השווילינג בטיפוס על הרכס המושלג האחרון. רק בפסגה, אחרי טיפוס לא קל ועתיר חילוקי דעות ובעיות תקשורת, גיא אומר שהוא כבר לא כועס | צילום: רן כגן
"שיטת המשלחת", לעומתה, היא מגושמת ואטית, אבל יש לה יתרונות. סוחבים ציוד רב מאוד וכבד למחנות שנמצאים לאורך הדרך. לפעמים צריך לעלות ולרדת כמה פעמים כדי להביא עוד ציוד, כך שבכל מחנה יש תנאים טובים יחסית המאפשרים בעת הצורך המתנה סבלנית לתנאי טיפוס מתאימים. שיטה זו אומרת יותר זמן טיפוס, יותר זמן בתנאי חוסר חמצן ואולי גם פספוס חלון הזדמנות של מזג אוויר טוב.

אנחנו לא מגיעים להחלטה. נראה מה יהיה. חילוקי דעות מתגלעים גם בנושאים טכניים אחרים. השפעות התנאים ניכרות בכולנו. אנו ישנים בצפיפות באוהל, בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, אוכלים מנות מהירות הכנה ומפשירים את השלג למי שתייה ובישול. הדיונים הופכים לוויכוחים קשים, ואני חש בנימה עוינת במיוחד כלפי מצדו של גיא. אני מבין שחייבים לפתוח את הדברים.
מתברר שגיא מרגיש שאני לא מכבד את האופן שבו הוא מנתח את המסלול. אני רק חשבתי שכמה מהניתוחים שהציע מוקדמים מדי. למרות הקור, הרוחות מתלהטות. גיא מסרב לקבל את הסברי ולא רוצה להשלים. הלחץ והתנאים הקשים מעצימים את הרגשות. התחושה אצל כולם קשה. מבטים זועמים, עצובים, גם מבולבלים: לא ברור אם יהיה בכלל המשך למסע המשותף. בגובה 5,000 מטר יש באוויר רק מחצית מכמות החמצן שיש באוויר בגובה פני הים. זה לא עוזר להירגע.
אנו ממשיכים בלי להחליט. גיא ומורן חסרי מנוחה, יוצאים לבדם בסופת שלג קלה ומטפסים קטע סלע תלול. הם מעלים תיק עם אוכל למחנה הבא, מחברים חבל בסוף הקטע הקשה וגולשים בחזרה לאוהל.

למחרת אנו עולים את הקטע עם התיקים הכבדים על הגב ומאובטחים לחבל. הגוף מכוסה היטב מהקור. הטיפוס מתבצע תוך כדי שימוש בידיים מכוסות בכפפות טובות בשילוב גרזני קרח וקרמפונים – תופסנים בעלי שיניים חדות הנתקעות ונאחזות בקרח. הקרמפונים מורכבים על נעלי טיפוס מיוחדות, המבודדות מהקור העז.
הלחץ והתנאים הקשים מעצימים את
הרגשות. התחושה אצל כולם קשה. מבטים
זועמים, עצובים, גם מבולבלים: לא ברור
אם יהיה בכלל המשך
למסע המשותף

מתגלעים חילוקי דעות חדשים. באיזו שעה לצאת? מורן רגיל להתעורר מוקדם מאוד, ואז הוא חייב לעשות משהו. הוא רוצה לצאת מוקדם. גם רן מעדיף לצאת בלילה, כשהכל קפוא ויציב ויש פחות מפולות. הוא חושש שיציאה מאוחרת תביא אותנו לסופה שמתחילה מדי יום בשעות אחר הצהריים. גיא נוטה אף הוא לעמדה זו. אני נותר לבדי בדעה שטיפוסבלילה, ב־25 מעלות מתחת לאפס, הוא לא רעיון טוב. זה מסוכן מדי.

סכנת הקור גבוהה בעיקר כשמטפסים בצוות של ארבעה, כי בדרך כלל חלק מהצוות מחכה ללא תנועה ומאבטח את המטפס המוביל באותו הרגע. הסופה מתחילה בדרך כלל מאוחר יחסית, ואני מעדיף להיכנס לתחילתה בסוף יום טיפוס, כשהגוף חם, מאשר לצאת בלילה בקור נורא. בקור כזה התפקוד נפגע, ואיברי הגוף קופאים עד כדי סכנת נמק.

בשש בבוקר, במחנה בגובה 5,350 מטר, אני נשאר באוהל, בעוד שהשלושה יוצאים לטפס ולהכין חבלים לחלק מהטיפוס מחר. אני שלם עם עצמי, מתעורר לאטי ליום יפה ובהיר, השמש מחממת את גופי ואני מפשיר את הביגוד והציוד הקפוא של כל הצוות.

ב־00:12 אני מחליט לעלות ולראות לאן אגיע. התנאים נוחים ומאפשרים לי קצב מהיר. אני נעזר בחבלים שהם הכינו, ובתוך שעתיים וקצת אני מצמצם את הפער ומדביק אותם.

שביב תקווה בדרך לפסגה
בערב, באוהל, גיא מספר שקצת קפאו לו האצבעות. הוא מוכן לנסות מחר את השיטה שלי. זה מחמם לי את הלב. שביב של תקווה שאנחנו חוזרים להיות ביחד, צוות.

למחרת רן ומורן מובילים יום ארוך, מכינים לנו תשתית של חבלים אך משאירים לכל אחד מאיתנו ציוד כבד, כעשרים קילוגרם, לסחוב על הגב בטיפוס תלול. גיא ואני יוצאים מאוחר במזג אוויר לא רע. אני מוביל ברוב הדרך, וגיא בעקבותי. אנו מטפסים במהירות דרך מצוקים תלולים וקטעי שלג וקרח. ביום שכזה מרגישים את החשיבות שבאימונים. אנחנו מוכנים ומתואמים, ובזכות קצב מהיר וריכוז אנו מגיעים למחנה הפסגה, בגובה 5,950 מטר, מיד עם פרוץ הסערה של אחר הצהריים. מורן ורן נאבקים ברוח החזקה ומקימים את האוהל. גיא נשאר רכון על השלג כמה מטרים מאחור. ברוח החזקה הוא לא שומע דבר, ואני ניגש לבדוק מה קרה. צרכים של הטבע. אני נושם לרווחה וצוחק, הכל בסדר.

בלילה הטמפרטורות צונחות ל־35 מעלות מתחת לאפס ומקפיאות כל דבר, כולל את

אלון על פסגת השווילינג: 6,543 מטרים מעל פני הים. פרץ של שמחה ורממות רוח, המלווה בתחושת קטנוּת וכבוד כלפי נוף פסגות ההימלאיה | צילום: גיא חסון

הגזייה. אנחנו לא מצליחים להפשיר את השלג למי שתייה, שלא לדבר על לחמם משהו לאכול, ונאלצים לדחות את הטיפוס לפסגה ביום. ימי פסגה בטיפוס הרים הם בדרך כלל ארוכים וקשים, אבל ללא חילוקי דעות אנו יוצאים כשעה לפני הזריחה.

סֶראק (Serac) – קיר קרח תלול ואדיר בקצה קרחון – מציב אתגר אדיר לכוח הרצון. אני רוצה, ומרגיש חזק ובריא. ברגע של משבר מורן שואל אם זה בכלל אפשרי. רן משתעל ללא הרף, אך אינו מוכן לוותר. מבט למעלה חושף קיר בגובה של כשמונים מטר הניצב בזווית של תשעים מעלות. כמו בניין לבן ורחב בגובה של עשרים קומות. חבלים של משלחות קודמות משתלשלים מקצה הקרחון. לְמה הם מחוברים? אולי הם חתוכים למעלה? האם הם יחזיקו?
אני מוביל, בוחר לטפס כמה מטרים בלי להיעזר בחבל, רק מתחבר אליו ליתר ביטחון. אחרי כמה מטרים אני מושך אותו בעוצמה, בודק, מתלבט. יש שני חבלים, והשמאלי נראה יותר טוב, מספיק טוב. אני נעזר בו ומטפס כמעט עד לקצה קיר הקרח. לרוע המזל, החבל נכנס לתוך הקיר כאשר הוא מכוסה בשכבת קרח שקפאה מעליו ובשלג. כעת הוא תקוע ואני איני יכול לטפס יותר. כל כך קרוב, רק עוד כחמישה מטרים.

רן מטפס על החבל השני כמה מטרים לידי. אני רואה שהוא מגיע לקצה. הוא מנסה לשלוח לי חבל מלמעלה, אך אין לו גישה נוחה. החבל שלי מחובר לתחתית מצוק הקרח. אני מבקש מגיא שיחתוך את הקצה התחתון של החבל שלי, יחבר אותו לעצמו, יטפס למעלה ויחבר אותו לקצה העיגון העליון. הוא עושה זאת ועוזר לי לבצע את המעבר המורכב מחבל לחבל. 6,000 מטר, כשליש מכמות החמצן באוויר של תל אביב, עייפות מצטברת, תזונה לקויה, קור עז. קל כל כך לעשות טעויות.

אני מכניס לקרחון ברגי קרח שישמשו לאבטחת המעבר. לפתע אני מרגיש בטעם שונה בפה. טעם של דם. אני מקרב אל הפה יד מכוסה כפפה ומגלה את צבע הדם. הדופק שלי מואץ. גיא מאשר שיש דם על שפתי. אני יודע שמחלת גבהים הפוגעת בריאות באה לידי ביטוי גם בדם ברוק. במצב כזה חייבים לרדת מההר כמה שיותר מהר.
חולף זמן מה עד שאני מבין. שגיאה מטופשת: במהלך הברגת ברגי הקרח, כדי ליישר את הקרח עם הגרזן, הכנסתי לרגע את בורג הקרח הקפוא לפה. המתכת הקפיאה את הרוק, נדבקה לשפה, וכששחררתי את הבורג נתלשה פיסת עור דקה משפתי. עניין פעוט. עוד כמה חיבורי חבל עדינים, שני צעדים של טיפוס קרח, ואני בראש הסראק.
מורן מתעכב ורן מבקש שנמשיך, מזכיר לנו כי עלינו למהר לפני בוא הסופה. לא ברור אם הם ימשיכו. מכאן עושה רושם שהדרך תהיה קלה יותר ברובה.    גיא ואני עולים יחדיו, אני מוביל מעל בקיע עמוק בקרח, ואנו מגיעים לאוכף שבין שתי פסגות השיוולינג. אנחנו ממהרים לגבוהה שבהן, כל שנייה יכולה להיות גורלית כעת.

העננים מתקרבים במהירות. קטע אחרון על רכס מושלג, חד ותלול, עוד צעד ועוד צעד בזוויות משתנות של ארבעים עד שבעים מעלות, ואנו בפסגה. פרץ שמחה וחיבוק חזק. תחושת האושר שלי מועצמת כשגיא אומר לי שכעת, כשלמד להכיר אותי, כשאנו מחוברים זה לזה בחבל החיים, הוא כבר לא כועס עלי.

אנחנו מביטים למטה ורואים תהום של שני קילומטרים המובילה ישר למחנה הבסיס. מדהים. נוף פסגות ההימלאיה סובב אותנו. אנו מצטלמים למזכרת עם דגל ישראל ומחכים לרן ומורן, אך הם לא מגיעים. סופה מתקרבת, תנאי הראות מידרדרים, ואנחנו מחליטים לרדת. בירידה אנחנו פוגשים את הצמד ומעבירים לו את הדגל. מטפסים שכמותם לא יוותרו בקלות. הם ממשיכים לפסגה.

תודת המחבר על העזרה: לחברת גרבי המטיילים S.F.P, לשחר רוזן מ־VF (יבואני The North Face), לדוגית (מפיצי שעוני הטיפוס Suunto), לאלדד ניר (יבואן חבלי Beal) ולאל על.

הפוסט הודו – טיפוס לפסגת השיוולינג הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%92/feed/ 0 קיאק – שיט חופים בישראלhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%a7-%d7%a9%d7%99%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%2590%25d7%25a7-%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2598-%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%2599%25d7%25a9%25d7%25a8%25d7%2590%25d7%259c https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%a7-%d7%a9%d7%99%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/#respond Tue, 16 Sep 2008 17:50:48 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%a7-%d7%a9%d7%99%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/שיט קיאקים כבר מזמן אינו צורך הישרדותי אלא ספורט הרפתקני. האתגר הוא לחצות מרחקים גדולים ולהתמודד עם תנאי הים. אלון הוד, ההרפתקן הקבוע שלנו, יצא לשיט קיאקים מהמרינה של הרצליה עד לתל ברוך, והוא מספר על תחושה מדהימה של עוצמת הטבע הימי

הפוסט קיאק – שיט חופים בישראל הופיע ראשון במסע אחר

]]>
בתוך שניות אחדות הופכים מי המרינה השקטים של הרצליה לגלים כחולים וגבוהים. וואו, איזו תחושה מדהימה של עוצמת הטבע. אני מפסיק לחתור, לא רוצה להתנגד לטבע ונותן לגלים להתל בי, אך עומר המדריך קורא לעברי: "תמשיך לחתור אחרת תאבד יציבות ותתהפך". אני חותר ומרגיש שאכן המומנטום של התנועה שומר על היציבות ומאפשר לי לרכוב על הגלים לעומק הים. גל גדול מגיע ומרים את החרטום, עובר את הקיאק ומביא אותי לשקיעה חדה לפנים. אני ממשיך בחתירה כשעל פני חיוך גדול, ותחושה של השתלבות מתעוררת בי ומתעצמת כשאני זוכה לראות דגים מעופפים מקפצים סביבי.

שוטי שוטי סירתי
ענף הקיאקים עבר התפתחות מעניינת באלפי שנות קיומו. ראשיתו באזורי הצפון הרחוק והקר של אלסקה, גרנלנד, איי בפין, סיביר ואיי האלאוטים. את עיצובו של הקיאק קבעו הצרכים שלשמם נוצר, מידות החותר ונגישות חומרי הגלם. האסקימואים פיתחו גרסאות שונות שלו שיתאימו לציד ולתנועה במצבי ים שונים (גלי, סוער, שקט וכדומה). הם השתמשו בעץ ובעורות של כלבי ים וחיות אחרות, ופיתחו רמת מיומנות גבוהה מאוד הן בחתירה והן בבנייה. עד היום כמה מדגמי הקיאקים המובילים מחקים קיאקים אסקימואיים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

כיום הקיאקים עשויים פלסטיק, פיברגלס וחומרים מורכבים קלים. השיט בקיאקים כבר אינו צורך הישרדותי אלא ספורט הרפתקני, והוא מחולק לכמה ענפים שבכל אחד מהם משתמשים בקיאק בעל מאפיינים שונים. קיאק הנהרות רחב וקצר כך שאפשר לתמרן היטב ולשלוט בו גם במים לבנים (White Water, מים שוצפים). קיאק הגלים הוא שילוב של קיאק נהרות וגלשן; הוא רחב וקצר ומאפשר לגלוש על גלים גדולים ולבצע תרגילי אקרובטיקה. הקיאק האולימפי התחרותי צר וארוך במיוחד, צורה שמקנה לו מהירות גבוהה אך יציבות מוגבלת. הוא מתאים לנהרות רחבים, שקטים ולא תלולים. הקיאק הימי גם הוא צר וארוך, אך פחות מהאולימפי, והוא מאפשר חתירה מהירה למרחקים ארוכים, ואם החותר מיומן – יתאים גם לים גבוה.

קבוצת חותרים במשט חורף. מצד אחד הים הרחב, מצד שני גבעות החול של מישור החוף, ומתחת הטבע ימי | צילום: טרה סנטה קיאקים ימיים


בתרגול הראשון התהפכתי למימיה הקרירים של המרינה. חצאית הקיאק נפתחה מעצמה, וחגורת ההצלה הציפה את ראשי מעל המים בשנייה אחת. עומר המנוסה מיהר לעברי ואמר: "חסכת לנו תרגול. עכשיו נהפוך את הקיאק בחזרה, נסדר את שני הקיאקים במקביל ותיעזר בהם לעלות חזרה". תרגול קל של התהפכות מוסיף ביטחון לפני הכניסה לים.

אנו ממשיכים בתרגול טכניקה במרינה לפני המעבר לכחול הגדול. את המשוט מחזיקים ברוחב הכתפיים, ובתנועה סיבובית קלה דוחפים את המים בצד אחד ומיד גם בצד השני. הגוף משמש כציר, וכפות הרגליים דוחפות כלפי הרגליות לשמירת היציבות. אני מאבד מעט שיווי משקל, אך במזל מצליח שלא להתהפך שוב. עומר מלמד אותי איך לעשות זאת בלי לסמוך על המזל: טפיחה קלה עם המשוט על המים נותנת תמיכה נמוכה ומחזירה את היציבות. אנו מתרגלים פניות על ידי היגוי אחורי ופריסות, ואני מתחיל להרגיש שיפור בשליטה במשוט. התרגול הופך את המיומנויות לרפלקסים.

אל הים הגדול הפתוח
זהו, אני מרגיש מוכן לים ומצטרף לטיול יום שישי בבוקר של חברי מועדון טרה סנטה. להפתעתי אני פוגש חבורה נחמדה וידידותית של כעשרים איש, נשים וגברים, בני 30 עד 65. בארץ יש כמאתיים איש שעוסקים בענף הקיאק הימי על בסיס שבועי, בדרך כלל במסגרת מועדונים.

מאחר שאני הפחות מנוסה בחבורה, אני זוכה לכבוד רב כשמצטרפת אלי המדריכה הדס. המטרה שלנו היא לחתור מהרצליה עד חוף תל ברוך. האתגר בספורט הזה הוא לחצות מרחקים גדולים ולהתמודד עם תנאי הים לבד או עם מעט שותפים. את האתגר האולטימטיבי – חציית האוקיינוס האטלנטי – עשה רק חותר אחד, פיטר ברי האנגלי, ששט במשך 75 יום לבד ובלי עצירה אחת ביבשה! מטרות ושאיפות אחרות הן להקיף יבשות ואיים. הדס ההרפתקנית כבר הקיפה עם שותף אנגלי את יפן (במשך חצי שנה), והיא נחשבת קיאקיסטית בעלת שם עולמי. ים שקט מקבל אותנו, אך בתנועתנו דרומה נשברים הגלים הקטנים על שובר הגלים המקביל לנו ונוצרות מעין תלוליות קטנות, שטח חדש בשבילי. הדס נוסכת בי ביטחון, ובמהרה אנו בים הרחב. שיחה נעימה משפרת את ההרגשה, והחתירה זורמת יותר ויותר. "תראה איזה ים צלול", היא אומרת, ואני מתפנה מהריכוז שבמאמץ להביט סביבי. מצד אחד הים הרחב, מצד שני גבעות החול של מישור החוף ומתחתי הטבע הימי. איזה ספורט נפלא. הרגליים דוחפות את הרגליות, וכל פלג הגוף העליון עובד: מותניים, בטן, גב, כתפיים וידיים. אמנם זהו ענף ספורט עם מעט פציעות, אך גם כאן יש סיכונים, בעיקר למי שאינו מקפיד לחגור חגורת הצלה ולמי שמתחיל לחתור חזק בלי להתחמם וכך נחשף לדלקות.חגורות ההצלה והקיאקים משליטים על הקבוצה גוני כתום ומשווים לה מראה של להקה. מדי פעם מישהו מתרגל איזו מיומנות או משחק להנאתו במים, אך בסופו של דבר כולם שואפים לאותו המקום. מהים אפשר לראות בבירור גוש בטון מכוער שקוטע את החוף בגסות, ואנו מזהים בו את שכונת סי אנד סאן שנראית כמו מצבה לטבע שהיה כאן ומזכירה לנו שוב למה אסור לבנות ליד הים ממש לפני החוף אנו עוברים מטרים אחדים מחכות הדייגים הרבים, והמראה פסטורלי. אני משתמש בחתירת פריסה רחבה לימין כדי לפנות שמאלה לחוף בלי להאט את התנועה. בחוף מוציאים חברי הקבוצה המתורגלת קפה ועוגות, ואנו מתיישבים בשלווה, נהנים משמש של בוקר. חלק מהחבר'ה נכנסים לתרגול במים הרדודים, ואני מצטרף אליהם וזוכה לתרגל עם הדס היחלצות ממצבים בעייתיים. תחילה תמיכה גבוהה ואחריה גלגול אסקימואי יזום. אני טובל את ראשי במים המלוחים, מוצא איזון בעזרת המשוט והגוף ומתרומם בחזרה. עוד כמה תרגולים ואצליח לעשות זאת בזמן אמת.

אחרי המנוחה אנחנו חוזרים, והרוח המערבית מטה אותנו ומקשה מעט על החתירה. לבסוף אני משתלט על הטכניקה ומוצא את עצמי בקצב אחד עם שאר החבורה בפאתי המרינה. סירת מנוע גדולה מתקרבת ואנו מתרחקים מהפתח ונותנים לה לעבור. אלה חוקי הים. אנחנו קטנים וקשה לראות אותנו, ולכן נימנע מסיכונים מיותרים. במרינה אנו מסדרים את הקיאקים, מתקלחים ונותנים למים המתוקים להוריד מגופנו את רסיסי המלח.

הפוסט קיאק – שיט חופים בישראל הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%a7-%d7%a9%d7%99%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/feed/ 0 דאונים – אהבה בשחקיםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%a7%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2593%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2590%25d7%2594%25d7%2591%25d7%2594-%25d7%2591%25d7%25a9%25d7%2597%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%a7%d7%99%d7%9d/#respond Thu, 31 Jul 2008 18:02:20 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%a7%d7%99%d7%9d/מה שעולה חייב לרדת, אבל בדרך למטה אפשר לעשות איזה לופ. אלון הוד חווה על בשרו פעלולי אווירובטיקה בדאון והתאהב בנגב, בשמים ובשטף האדרנלין

הפוסט דאונים – אהבה בשחקים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
אנחנו מתכוננים להמראה, מחברים חגורות בטיחות ומהדקים אותן. אני בוהה בשקיות ההקאה שלידי ותוהה אילו מטעמים מבשל עבורי רפי לזמן הקרוב. לשמחתי איני נדרש להן. אנו מחוברים בחבל למטוס פייפר שמושך אותנו בעקבותיו. ליד אתר הפסולת דודאים אני מבחין בלהקת ציפורים משקשקת כנפיים בשל הגשם שהחל להכות בעוצמה. אלו אינם תנאים אידיאליים לדאייה, רחוק מכך. טיפות המים יושבות כמו משקולות קטנות על כנפי הדאון חסר המנוע. בגובה של אלפיים רגל אנחנו משתחררים מהמטוס הגורר ונפרדים מעמיר הטייס. כעת אני בידיו המיומנות של רפי. שדותיו של הנגב הצפוני ירוקים בעונה זו, והנוף עוצר נשימה. הרעש היחיד שנשמע הוא קול הרוח המכה קלוֹת בדאון. אפשר להתמכר בקלוּת לשלווה הזאת. כמו עוף דורס רחב כנפיים המביט על העולם רחב האופקים כאילו היה שלו. "מוכן לקצת פעלולים?" קוטע רפי את מחשבותַי, "לך על זה!" אני משיב בבטחה, אף שבלבי מקנן חשש קל.

רפי לוסקי (47), אב לארבעה ילדים, הוא אלוף הארץ בדאייה ויתחרה השנה באליפות העולם. בִּן רגע אנו צוללים ואוספים מהירות של יותר מ־220 קילומטר בשעה, ובמשיכת סטיק לאחור נוטה אפו של הדאון בעוצמה רבה כלפי מעלה ולאחור. אני מגלה שאני הפוך לגמרי ושמח שהידקתי את החגורה כראוי. כארבעה ג'י שותלים אותי למקומי וממלאים אותי אושר. מדהים! כל העולם כמו התהפך, השדות למעלה, השמים למטה, ואנו ממשיכים לאבד גובה. זה היה לוּפ. רפי ממהר לבצע עוד פעלול, ושמינייה עצלה גורמת לי לתחושת ריחוף.

שליטתו המדהימה של רפי בדאון זהה ברמתה לשליטתם של רוב תושבי המדינה בשלט הטלוויזיה ממש ברגעי חורף אלו, והיא מקנה לי ביטחון רב והבנה שאני במקום הנכון. אני זוכה להחזיק בסטיק ולשלוט בדאון לזמן קצר. אני רוצה יותר, אך הגשם השוטף לא מאפשר זאת, ובסיבוב מהיר אנחנו יורדים נמוך ופונים לעבר מנחת שדה תימן לנחיתה הרכה ביותר בחיי.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

שמיניות באוויר
מאחר שדאונים אינם ממונעים, הם נזקקים לגרירה כדי להמריא. השיטה הנפוצה ביותר היא גרירה על ידי מטוס ממונע שממריא עם הדאון ומשחררו באוויר בַּמקום שטייס הדאון רוצה. שיטה זו היא היקרה ביותר אך גם הנוחה ביותר, כי היא מאפשרת לבחור נקודת התחלה טובה באוויר. שתי שיטות נוספות הן לגרור את הדאון באמצעות מכונית או לחבר אותו לכבל שנגלל במהירות ובכוח באמצעות מנוע שנמצא על הקרקע. הכבל מושך את הדאון ומביא אותו למהירות המאפשרת המראה בנסיקה חדה. בגובה של יותר מאלף רגל מנתק טייס הדאון את הכבל ונשאר עצמאי. מרגע שהדאון עצמאי באוויר הוא מאבד גובה בהתמדה, והטייס אמור להיעזר בזרמי אוויר שונים ובטכניקות דאייה כדי לשמור על גובהו. משום כך קריאת השטח ותכנון הטיסה מורכבים ומאתגרים יותר ממטוס ממוּנע. במשך כל זמן הדאייה יש לשמור על ריכוז רב. טעויות לא בהכרח יעלו ביוקר, אך מאחר שקשה יותר לתקן אותן, הן פוגעות ביעילות הטיסה ועלולות לאלץ את הדואה לבצע נחיתה מהירה ואולי אף נחיתת חוץ.

למה אין פה נשים?
מומלץ להתחיל בטיסת היכרות באחד משלושת מועדוני הדאייה (ראו במדריך המהיר). בטיסה כזאת יתנו לכם להחזיק את הסטיק ולהתרשם מהדאייה. אחריה אפשר להצטרף למועדון ולהתחיל לצבור ניסיון לטיסת סולו או פשוט ליהנות מטיסות בליווי מדריך. השלב הבא הוא הוצאת רישיון טיס שלשמו יש להציג תעודת יושר ולעבור בדיקות רפואיות ובחינות מִנהל ותיאוריה. משך הזמן עד לטיסות סולו ולרישיון טיס הוא אינדיבידואלי ותלוי בכישרון ובמידת האינטנסיביות של הטיסות.

עולם הדאייה מספק לנאמניו חוויות חדשות מדי יום ביומו. כל טיסה שונה מרעוּתה, גם

צילום: יואב רוקאס

אם שתיהן באותו הנתיב הכללי. יום אחד דואים בחברת להקת חסידות נודדות, וביום אחר מצטרפים לעופות דורסים. השמים משתנים בכל יום, כיוון הרוחות, עוצמתן והתרמיקות משתנים, וגם משקל הדאון. כל אלה משנים אף את הנתיב: לעתים קרובות הנתיב המהיר ביותר בין שתי נקודות יהיה מסביב, דרך עננים מפותחים או בעזרת הרוח העולה ברכסי הרים (דאיית רכסים או דאיית גלים), ולא בקו ישר. הדינמיות של הדאייה והמורכבות שבקבלת ההחלטות מושכות לענף גם טייסים של חיל האוויר וקברניטים של אל על.

בענף הוותיק, שנוסד בישראל עוד בתקופת המנדט הבריטי, יש כיום כמאתיים דואים פעילים. פגשתי כאן מורה לנהיגה, פרופסור מנתח לב ואנשי מחשבים, אך הופתעתי מחסרונן הבולט של נשים בענף שהוא כה אסתטי ושאינו דורש כוח פיזי רב, אלא אם לוקחים אותו אל הקצה. אלה שבוחרים לעשות זאת נדרשים לשבת בדאון שעות ארוכות בתנאים מוגבלים ולשמור על ריכוז מרבי ועל חשיבה מתמדת לצורך תכנון המסלול ועדכונו לפי תנאי השמים. רוב הדואים אינם מבצעים תרגילי אווירובטיקה, על כל פנים לא כמו רפי, אך תרגילים אלה יכולים להביא אותנו לרמות אדרנלין והתרגשות מהגבוהות שבענפי האקסטרים.

הפוסט דאונים – אהבה בשחקים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%a7%d7%99%d7%9d/feed/ 0 דאונהיל מנרהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%9c-%d7%9e%d7%a0%d7%a8%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2593%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%2594%25d7%2599%25d7%259c-%25d7%259e%25d7%25a0%25d7%25a8%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%9c-%d7%9e%d7%a0%d7%a8%d7%94/#respond Tue, 06 Mar 2007 16:32:51 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%9c-%d7%9e%d7%a0%d7%a8%d7%94/אלון הוד רכב על אופני הרים במדרון התלול של צוק מנרה. בז'רגון המקצועי
קוראים לזה דאונהיל, ובעברית פשוטה מדובר בכ־1,600 מטר של רכיבה בהפרש גובה של כ־270 מטר.
בדרך הוא הספיק גם ליהנות מהנוף.

הפוסט דאונהיל מנרה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
סיבוב הדוושה הראשון במורד של הר כמוהו כקפיצה ממטוס. זריקת אדרנלין שמביאה את הגוף לריכוז מוחלט במסלול. האינסטינקטים דוחפים לדיוק וליעילות, ורוכב מקצועי הופך בשנייה לחלק בלתי נפרד מאופניו.
יש דרכים רבות לטייל בטבע, ואחת המיוחדות היא זו המובילה לפסגות גבוהות במיוחד של מאמץ וסיפוק: הטיול האתגרי. רבים מחובבי האתגר אוהבים את הספורט כשלעצמו, אך רבים אחרים מעדיפים לשלב את האהבה הגדולה הזאת עם אהבה גדולה לא פחות לטיול בטבע.
אחד הענפים המשלבים את השתיים בהצלחה רבה הוא הדאונהיל
(Downhill), רכיבה על אופניים במורד הר. רכיבה על אופניים היא אחד מענפי הספורט העממי הפופולריים בישראל, ובולט מתוכה ביותר תת ענף אופני ההרים. הדאונהיל מצוי בקצה האקסטרימי של המקצוע הזה, ובשלושים השנים האחרונות הוא התפתח אף לענף תחרותי.

השקט שלפני הדהרה
אני מנצל את השקט שלפני הדהרה כדי להרים מבט אל שמורת הטבע המרשימה של מצוק רמים, הנישאת מעל מבואותיה הדרומיים של קריית שמונה. אחר כך, כשאדהר במורד, אהיה ממוקד בדרך ולא אוכל להביט ביופיו של עמק החולה הנפרש למטה, בהרי גולן שמעליו או בעדינות הרקפות. המבט יסקור את הקרקע רק כמה מטרים קדימה, כדי לצפות עד כמה שאפשר את העתיד לבוא.
מעט דרומה ממצוק רמים, בתוך היער הירוק, ממוקם היעד שלנו, סינגל תלול ויפהפה הדורש מיומנויות טכניות גבוהות. אמיר כספי, מבכירי רוכבי הדאונהיל בישראל, אומר שזהו מסלול ברמה עולמית, ובלי ספק מסלול הדאונהיל הטוב בישראל. לפני ימים אחדים ירד כאן גשם, ועכשיו הקרקע מוצקה ואין כמעט בוץ. תנאים קלאסיים לרכיבה. לפנינו כ־1,600 מטר של רכיבה בהפרש גובה של כ־270 מטר! הרכיבה יכולה להימשך בין שלוש דקות (אם אתם אמיר כספי) לחצי שעה (אם אתם מתחילים שגם עוצרים הרבה).
העיקרון של הדאונהיל הוא להתחיל את הרכיבה בראשו של מדרון גבוה ותלול, ולנסות להגיע לתחתיתו בזמן הקצר ביותר האפשרי. הקושי טמון במכשולים הטבעיים (ולעתים גם מלאכותיים) הפזורים בדרך, שכדי לעבור אותם נדרשת מיומנות טכנית גבוהה. לעתים נתקלים למשל במדרגות סלע גבוהות או בעיקולים חדים באמצע שיפוע תלול או בתלולית מפתיעה שתביא רוכב מיומן לזנק כמה מטרים גבוה באוויר. רוכב לא מיומן יחשוב אולי: "איך אני עוצר את הדבר הזה בלי להתרסק?" המקצוענים יחשבו: "איך אני יורד את זה בזמן הקצר ביותר?"

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גליל עליון ועמק החולה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אנו מגיעים לרמפת סלע טבעית. המיומנים שבינינו אינם עוקפים אותה אלא קופצים באוויר לגבהים מדהימים ומצליחים לנחות היטב במדרון לתוך עיקול בשביל .

הפחד הוא גורם עיקרי לנפילות של רוכבים מתחילים. כדי להתגבר עליו צריך ידע רב וניסיון בשטח, ובעניין הזה אין קיצורי דרך. הרוכב המקצועי מכיר היטב את אופניו לאחר שהתאים אותם לצרכיו (למשל את גובה המושב וכיוון הכידון), תִרגל איתם את טכניקות הרכיבה בשבילים נוחים או קצרים, ולמד את גבולות המעצורים, את תכונות המתלים והצמיגים ואת אופן השימוש בהילוכים. לפני שמתחילים למדוד זמנים, מומלץ ללמוד את המסלול כמה פעמים בנסיעה איטית ולעתים אפילו בהליכה.

כמה טיפים בסיסיים: לשם שיפור השליטה באופניים ננמיך את המושב ונעביר את משקל הגוף אחורה ולמטה. בקטעים התלולים האגן יהיה באוויר מעל הגלגל האחורי. לחיצה קלה על הבלם האחורי משפרת את השליטה, אך נשתמש יותר בבלם הקדמי. יש לזכור כי לחיצה חזקה ופתאומית על הבלם הקדמי יכולה להביא להתהפכות או לנפילה, ולכן יש לשלב בין השניים בתבונה, ולהימנע עד כמה שאפשר מלבלום בסיבובים.

בדופק מואץ
כדי להגיע לראש המדרון שלנו יש לעלות ברכבל עד לתחנה האמצעית (ולא עד קיבוץ מנרה). הנוף והגובה הנשקפים מהרכבל מעלים מעט את רמת האדרנלין ומתחילים להכין את הגוף למאמץ. מתיחוֹת ונסיעה קלה בשבילי הסביבה משלימות את ההכנות. מתחנת הרכבל יוצאים בשביל עפר המתעקל דרומה (סימון שבילים אדום). אם אינכם מנוסים בדאונהיל, כדאי שתמשיכו בשביל זה עד לתחתית המדרון, אבל אם באתם כדי לדהור במורד רצוף מכשולים – המשיכו עד למעבר הבקר, עִברו אותו, וכ־150 מטר אחריו תגיעו לברם שמוביל לפנייה שמאלה לשביל צר. כאן זה מתחיל.
רמפה בתחילת המסלול מקפיצה את הרוכב, ואחריה יש סדרת עיקולים חדים, כמה

לפני הירידה כדאי להשתהות וליהנות מיופיים של עמק החולה והרי גולן, כי בשעת הדהרה למטה כבר אי אפשר לעשות זאת
צילום: רונן טופלברג
באדיבות Redbull Speed Freaks

מדרגות סלע קטנות ומדרון תלול מאוד. כאן הדופק כבר גבוה מאוד. אם הרגליים שלכם כמעט לא נגעו ברצפה, אתם כנראה מיומנים מאוד, אם כי הורדת רגל מפעם לפעם יכולה להיות מהלך טכני טוב ולא בהכרח ביטוי לחולשה. כשמגיעים אל דרך העפר הראשונה נוסעים עליה מעט דרומה, ואחרי כן חוזרים לסינגל בפנייה חדה שמאלה אל לוג דרופ ואל מצוק תלול. רוב הרוכבים מעבירים כאן את האופניים על הכתף ולא ברכיבה. דרכי העפר השנייה והשלישית מובילות לקטע ארוך שהוא פחות תלול ויש בו פחות מכשולים, ומפתה מאוד לפתח כאן מהירות גבוהה. לראשונה מתחילת הרכיבה אני מדווש יותר מכמה מטרים. אמיר כספי מדווש בכל הכוח. יש להיזהר כאן מהחלקות על הקרקע הלחה של החורף ומהתעלה שנחפרה לאחרונה במעבר לדרך העפר הרביעית.
אחרי דרך זו אנו מגיעים לרמפת סלע טבעית. המיומנים שבינינו אינם עוקפים אותה אלא קופצים באוויר לגבהים מדהימים ומצליחים לנחות היטב במדרון לתוך עיקול בשביל ולרמפה מלאכותית שמזניקה אותם לריחוף נוסף. כאן ממלאות את האוויר הצלול צהלות שמחה ואושר. כעת אפשר להתחיל להירגע ולהפחית מאמץ, ליהנות מתחושת המתח המתפוגג מפלג הגוף העליון. בתחתית המדרון נראה את חניית הרכבל, ומי שלא שבע אדרנלין, יעלה בו מיד לעוד סיבוב.

הפוסט דאונהיל מנרה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%9c-%d7%9e%d7%a0%d7%a8%d7%94/feed/ 0 מערות – גלישה אל בטן האדמהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%25a2%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a9%25d7%2594-%25d7%2590%25d7%259c-%25d7%2591%25d7%2598%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2593%25d7%259e%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94/#respond Tue, 06 Mar 2007 16:07:34 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94/אלון הוד גולש לתוך מערה גלילית, ואחר כך מתקשה לצאת. גם כי קשה יותר לטפס, אבל בעיקר כי קשה לו להיפרד מהשקט ומהחושך

הפוסט מערות – גלישה אל בטן האדמה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
השקט והחשכה מתעצמים ככל שאנחנו מעמיקים. השמש, הצמחייה וציוץ הציפורים שעטפו את פתח ההוּטָה הגלילית נעלמים מאחורינו, ואנחנו מגיעים לתחתית הפיר הראשון. אני מביט מסביב ורואה נטיפים ראשונים. אנו מחברים את החבל לעיגון נוסף, גולשים עוד ומגיעים לאולם קטן שבו נטיפים בצורת אוזני פיל. צביקה מציע שנכבה את פנסי הראש ונשמור על שקט לרגע. ההרגשה מדהימה. חושך מוחלט ושקט אדיר. אנו כה קרובים לשאון הציביליזציה, אך גם כה רחוקים. אוויר המערה קר ונעים, והקסם שאוחז באוויר מרגש אותי ומעלה בי את המחשבה העצובה על מיעוט המקומות שיש כיום בארץ שאפשר למצוא בהם את התחושה הזאת.

קדחת המערות
משחר היותו השתמש האדם במערות למגורים, לאחסון ולקבורה, ובמקרים רבים הופתעו ספלאולוגים מהעומקים הגדולים שאליהם הגיעו בני אדם קדמונים. הטיול ההרפתקני לעומק מערות נקרא קייבינג (Caving), והוא החל להתפתח כענף ולהתמקצע לקראת סוף המאה ה־19, כשמַרטֵל הצרפתי חדר למערות עמוקות ושכלל את טכניקות הגלישה ואת השימוש בציוד המיוחד ובחבלים. עם השתכללות הציוד, ובעיקר עם התפתחותם של פנסים, הפך הענף לפופולרי יותר ונחשפו מערות ועומקים חדשים ברחבי העולם.
משוגעים לדבר מחפשים מערות עמוקות במיוחד או ארוכות במיוחד. למערות אלו נכנסים עם ציוד שיספיק לשהייה ממושכת, אפילו שבועות. התנאים הקשים דורשים ביגוד חם, ולעתים גם מסכות חמצן. המערה העמוקה ביותר בעולם שנתגלתה עד כה היא מערת וורוניה (Voronya) שבמערב קווקז
(Caucasus) שבגרוזיה. עומקה, עד כמה שידוע לנו היום, הוא כ־2,140 מטר.
בישראל יש מערות רבות באזור החרמון, הסגור למבקרים בעיקר מסיבות ביטחוניות, ובאזור הר סדום, הסגור למבקרים בעיקר מחשש למפולות. בגליל יש הוטות רבות, ואגדות נרקמו סביבן. יש כמובן אגדות מטמון, אך גם אגדות ייחודיות כמו זו שמספרת על פלוגת חיילים תורכים שניסו לגבות מס מתושבי הכפר הדרוזי ג'רמק והושלכו להוטת אל־ג'רמק, וכמו האגדה המספרת על חליל רועים שנפל לאחת ההוטות ויצא במעיין סמוך. אגדה זו מעוררת את דמיונם של חוקרי המערות החולמים להעמיק במערות ולצאת בפתח רחוק ומסתורי.
מכל ההוטות, רק להוטה 6 שברכס פקיעין מותר להיכנס. כניסה להוטות האחרות עלולה לפגוע בטבע המערות ובאוכלוסיית העטלפים שחיים בהן. העטלפים ישנים שנת חורף בין אוקטובר למרס, ואם מישהו יעיר אותם בתקופה זו, הם יעופו, ייחשפו לסיכוני החורף, יבזבזו את מאגרי האנרגיה שלהם וימותו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גליל עליון ועמק החולה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צר לי
אני מתנתק מהחבל ונותן לאלומת האור של פנס הראש להובילני. אני מזדחל במחילה צרה ומחפש המשך. אני חש משב רוח קריר ומוצא את החור הכהה בקרקע שממנו הוא מגיע. מה עומקו? אולי החור צר לכניסת אדם? אני רוכן, רואה שהמערה ממשיכה אנכית

אני חש משב רוח קריר ומוצא את החור הכהה בקרקע שממנו הוא מגיע. אני רוכן, רואה שהמערה ממשיכה אנכית למטה ומחליט לנסות להשתחל

למטה ומחליט לנסות להשתחל. אני נותן לרגלי לרדת אל הלא נודע. החור צר כגוף אדם. אני מעוות את גופי, מעביר כתף, ויד, ועוד יד. רגלי מחליקות בבוץ שעוטף את הסלעים, ובמאמץ רב אני מצליח שלא ליפול. ליפול לאן? ניסיוני בטיפוס מקנה לי מידה של ביטחון, ואני לוקח סיכון מסוים. במהלך ההשתחלות, שנמשכת כמה דקות, מטרידה אותי השאלה איך אצא. הטענה שמכל חור שנכנסת אליו תוכל גם לצאת לא תמיד הוכיחה את עצמה. שביב של מחשבה קלסטרופובית מעלה על פני חיוך קטן, והנה אני בפנים. מאוחר מדי. כעת, בעומק של כשישים מטר, אני בתחתית המערה, או לפחות במגבלות מבנה גופי. אולי יום אחד ימצאו כאן המשך.
אני מנסה לחזור ומגלה שהיציאה, כמו תמיד, קשה בהרבה. רגלי מחליקות ומאבדות אחיזה. ידי צמודות לגופי, אך חגורת כתפַי רחבה מדי. אני מוציא יד אחת ומנסה למשוך בעזרתה, אך שוב נתקע. אני מנסה להסתובב, זה לא מצליח. אני נשרט וחושב על ימי כנער צנום שהיה אלוף בלהשתחל למחילות בטיולים של המלח"ם.
לבסוף עוברים הכתפיים והחזה, ומיד אני נעמד על הקרקע הבוצית, ואנו מתארגנים להמשך העלייה. את החלק הראשון אנו עולים דרך מחילה צרה. צביקה מוביל, ואני מחקה את דרכו. אנו אוספים את שארית החבל מלמטה ומכניסים לתרמיל. את הקטע הבא אנו עולים באמצעות ג'ומארים. טיפוס ג'ומארים דורש טכניקה טובה שמאפשרת להעביר את עיקר העומס לרגליים. הנטייה להשתמש בידיים גורמת לרבים להתעייף ולשבת תלויים וחסרי אונים על החבל. בגלל הסיכוי להיתקע בעלייה חשוב שיהיה בקבוצה מדריך מנוסה שיוכל לחלץ במרב הבטיחות.
קולות נערים מבית ג'אן והאור המתגבר מבהירים לנו שעוד רגע קט נצא החוצה. צליל קבלת הודעה בטלפון סלולרי מחזיר אותנו סופית לפני הקרקע ושובר את הניתוק המתוק של המערה.

הפוסט מערות – גלישה אל בטן האדמה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94/feed/ 0