אלבינה הגיעה לכפרים שבעמק חוֹרֶזְם (Khorezm) אשר על גדות הנהר אמו (Amu) לפני שנים רבות בשליחות המפלגה הקומוניסטית. רוסייה למחצה וטטארית במחציתה השנייה, בוגרת לימודי ספרות אנגלית והיסטוריה, בשירותה את המדינה פה, כמורה בין הכפריים, החזירה לברית המועצות את "חובה". היא לא העלתה על דעתה שמקץ כמה שנים היא תהיה אשה קשת יום, מורה לאנגלית בבית ספר מוסלמי במדינה מושחתת שנשיאה הראשון ייטול לעצמו את הכינוי טורקמן באשי – ראש הטורקמנים – ויכריח את נתיניו לסגוד לפסליו ולתמונותיו בראש חוצות ובשולי הדרכים. הנערה אלבינה, בוגרת האקדמיה של טומסק בסיביר, לא חזתה שמקץ השנים האלה היא תהיה נשואה למורה אוזבקי בכפר דל וקטן, ללא חשמל וללא מים זורמים, תגור בבקתת בוץ ותגדל את ילדיה כמוסלמים טורקמנים, כדי שלא יבולע לעתידם במדינה שפניה הלאומניות הולכות ומתקשחות; היא גם לא ידעה שהמורה האוזבקי שלו נישאה יתמכר לאלכוהול ולסמים, יהיה תלוי בהכנסתה הזעומה עד אחרון נימיו, ואת זעמו ועצבונו יפרוק עליה באלימות נוראה.

אלבינה חובשת שביס כדרך הטורקמניות, שמלתה ארוכה כדרכן. שרוול מסתיר צלקת כעורה בזרועה, עדות לנפלאות חייה במחיצת בעלה. חיוך מריר נסוך כמעט דרך קבע על פניה, ובין עיניה האפורות כענני הסתיו חרוש קו עמוק, תמצית חיי עלבונה. היא הביאה אותי אל חורבות גוּרגֶנץ' (Gurgench) בבוקר סגרירי נדיר בחורזם. מאוזוליאום ענקי מן המאה ה־14 מתנשא מצדה האחד של הערבה מלוחת היַנבּוּטים, ומולו מתרומם אל השמים הצריח הנטוש של מסגד קוּטְלוּג תַיְמוּר, הצריח הגבוה ביותר בכל אסיה התיכונה.

אלבינה לצד העריסות הקטנות שבנו נשים המתקשות להיכנס להיריון

חורשה קטנטונת בלב ערבת הינבוטים מצילה על בקבוק, פחית ושרידי מזון. סחבות קטנות קשורות לענפים, ונשים עוטות שביסים חולפות על פניהן, ממלמלות תפילה, מציגות את כפות ידיהן לפני חזותיהן ומגישות אותן אל הפנים, מול סמרטוטי הנדר הקטנים. הן מרימות אבנים קטנות ומניחות אותן בשלשות בצד השביל. והן הולכות, הנשים, אל גבעה ואינן מסיבות את מבטן אל הסולמות הפזורים – מהם עומדים ומהם מוטלים על הקרקע, מהם קטנים ומהם גדולים. עשרות אלפי נשים עברו כאן, מאות אלפי צרורות אבן מוטלים בשולי הדרך, המתפתלת בין קברים של אנשי שם מימי הביניים, כאלה שיצרו מדעים ועיצבו רפואה, שוררו וכתבו את דברי הגותם בספרים, בימים שבהם אירופאים היו טורחים טרחה של ממש אלה בהשחתת מבצריהם של אלה, ואחרים בביזת נפלאות ארץ הקודש, קיסרות ביזנטיון ונסיכויות הערבים והתורכים במזרח התיכון.

הקו בין עיני אלבינה מעמיק, כאילו טרוניה יש בדבריה, כשהיא מספרת לי שהנשים מניחות את האבנים הקטנות לאות שהיו כאן על אדמה קדושה, מסמנות את נוכחותן לאמור: היינו פה, ביקשנו, רצינו, התפללנו. ומן הטרוניה זורם הכעס. כועסת היא על הסולמות, נוהגי הקבורה של היוֹמוּד (Yomud), שבט משבטי הטורקמנים שירש את עמק חורזם באחת מתקופות המוות של התרבות. גבר מן היומוד כי ימות, יציבו על קברו סולם, כדי שנשמתו תוכל להיעזר בו בעלייתה השמימה, אל אפרי המרעה המוארים והטלולים תמיד. כך גם תעשה נשמת הילד, אם חלילה נגזר על מסגרתה הגופית לסיים את ימיה בעולם בטרם עת.

אך הנשים – קולה של אלבינה נצבע בגוון לעגני ומר – עליהן נגזר להישאר בערבת הינבוטים המלוחה, ונשמותיהן נדונו להיוותר לעולם עם השלד המתמקמק בדרכו אל אופל האדמה. וכדי שחלילה לא תוכל אשה או נערה לרוץ בעקבות הגברים, שכל מנעמי העולם הבא מזומנים להם עד יום תחיית המתים, אין מציגים בעמידה את מצבת הסולם שלה, אלא משכיבים אותה על פני האדמה והיא כסורג הכלא לנפש. סולם סורג גדול לאשה הבוגרת, סורג קטן לילדה.

עריסת עץ ובתוכה בובה קטנה. הנשים מעדיפות להניח עריסות כאלה במקום הקדוש, במקום ללכת לרופא

קיצור תולדות עמק חורזם
מה שהיה בראשית איננו יודעים, רק זאת, שבעמק חוֹרֶזְם אשר על גדות הנהר אַָמוּ, הוא האוֹקסוּס בפי היוונים, קמה בסוף המאה ה־12 ממלכה תורכית זועפת. עמה היה ממוצא פרסי וגם דיבר פרסית, אם כי שליטיה, שדיברו תורכית, לא ידעו איזה דם רב בעורקיהם, פרסי או תורכי. מלכיה, שאימצו את האיסלאם, השליטו אותו בכל רחבי העמק והשחיתו את המאמינים בתורתו העתיקה של זרתוסטרא, שעדיין היו רבים באסיה התיכונה. הממלכה לא נקראה בשם, זולת שמם של שליטיה, החוֹרֶזְמְשַאה, כלומר מלכי חוֹרֶזְם, ובירתה גוּרְגֶנְץ' שגשגה על אחד מסעיפיה החשובים באותה עת של דרך המשי.

במאה ה־13 עשה השאה של חורזם שגיאה חמורה, שעלתה לממלכתו בטלטלה אכזרית וכואבת. הוא התגרה ביהירותו בג'ינגיס ח'אן, שיכולתו יוצאת הדופן טרם הוכרה. החורבן שג'ינגיס ח'אן המיט על הממלכה היה הראשון בסדר השואות שגרם בדרכו מערבה. הוא הרס את הסכר של נהר אמו, הציף את גורגנץ' וטבח את מי שלא טבע. פחות מ־180 שנה מאוחר יותר, אחרי שגורגנץ' התאוששה ושלטה בה שושלת סוּפית, ניחת עליה חרונו הנורא של תימור לנק (בתורכית, תימור הצולע), אשר בהומור המיוחד שלו לא רק שהרס אותה שוב עד היסוד, אלא גם ערף את ראשם של אלפים מאזרחיה ואת שאר תושביה הפגיז בבליסטראות שלו, שיידו את גולגולותיהם הערופות של אלה שכבר הספיק לטבוח.

גם מן האימה הזו היתה גורגנץ' יכולה להתנער. על אף שממלכת החוֹרֶזְמְשַאה קרסה זה כבר, אפשר היה לה, לעיר, לקום מאפרה ומעפרה. אלא שבאזורים כעמק חורזם העדר מים משמעו מותה של התרבות. עם מעט מטר השמים המזרזף כאן בקושי, אפשר רק לחזות באימה כיצד קרקעות הופכות מלֵחות, באין גשמי ברכה לשטוף אותן. הנהר הגדול הסב מהלכו, וגורגנץ' נותקה לפני כ־350 שנה ממקור חייה.

תושבי העיר נטשו, עברו אל צדו האחר של הנהר הבוגדני והתיישבו בארץ הפורה, שאלכסנדר הגדול קרא לה "הארץ שמעבר לאוֹקסוֹס" ואומות העולם קוראות לה אוזבקיסטן. לעירם החדשה קראו אורגנץ' (Urgench), ואת חורבות עירם הישנה נטשו. הטורקמנים, שבאו אליה מקראקום (Karakum), מדבר החולות השחורים שמדרום, ערפו את ראשי הנותרים בה ונתנו את שרידי גינותיה למשיסה לשיני גמליהם ולצאנם. הם קראו לחורבה קוניה אורגנץ' (Kunya Urgench), כלומר אורגנץ' הישנה, וקברו בה את מתיהם.

גבעת ארבעים חכמי הדת
נשים צעירות עוטות שביסים פוסעות לאטן בין הקברים, דורכות על גלי אבנים קטנות ורומסות את השיחים, המשתרגים מבעד לקרומי המלח. הן נעצרות למרגלות הגבעה, אצל עץ קטן העטוף בפיסות בד קטנות. הן קדות לעץ, חגות סביבו פעם ופעמיים, ובתפילה שקטה, רק שפתיהן נעות, הן רוכנות ומניחות שטרות כסף מהוהים. הנשים השלימו את הבקשה שבעטיה הגיעו לכאן, חלצו את נעליהן וטיפסו אל הגבעה שלמרגלותיה עץ הבקשות.

קירְק מוֹלָה הוא שם הגבעה, ופירושו בטורקמנית: ארבעים חכמי הדת – רמז למהותה של הגבעה, שהיתה מצודתה של גוּרְגֶנְץ' בטרם החריבוה המונגולים והטורקמנים וגם מקומה של האקדמיה למדעים, פאר האינטלקט של אסיה התיכונה. בימי פארה, במאה העשירית, ידעו חצרותיה את אבו עלי אבן סינא, פיזיקאי, רופא ופילוסוף ענקי, שעד מיסוד הרפואה המודרנית היה האורים והתומים של רופאי העולם המערבי. עימו חי כאן אלבַּיירוּני, שכחמש מאות שנה לפני קופרניקוס הרהר באפשרות שהארץ חגה סביב השמש ולא ההיפך, מיפה יותר מאלף כוכבים וטעה ב־21 קילומטר בלבד כאשר חישב את קוטר כדור הארץ. בזמן לא ידוע, שכנראה מעולם לא תועד, הפכו אנשי עמק חורזם את תל החורבות הזה לקדוש.

על קברי הגברים מציבים סולם כדי שנשמתם תגיע לשמים, על הנשים נגזר להישאר באדמה, לכן משכיבים את הסולם על קברן

אלפי אבנים קטנות מונחות על פניה השטוחים של גבעת האקדמיה האבודה. נשים עומדות שם, רוכנות ומניחות אותן, סובבות במעגל את המנדלות הגדולות המונחות שם, עשויות כולן מאבנים קטנות. בין האבנים מונחים מאות סרטי בד קטנים, שצבעיהם דהו. אלבינה מתבוננת בתשומת לב בנשים הסובבות כבר בפעם השלישית סביב האבנים. "הן מבקשות כך על פרי בטן", היא אומרת. "כל מי שיש לה בעיה עם משימתה העיקרית של האשה הטורקמנית מגיעה לכאן".

אלבינה לא מחייכת כשהיא מספרת את זה, ובאותו טון מתוח היא אומרת שמדי פעם היא שואלת את הנשים הסובבות כאן אם הן ביקרו גם אצל רופא נשים. "ומה התשובה המקובלת?", אני שואל. אלבינה מצביעה על האבנים ואומרת לי, "תתכופף וגם תרכיב את המשקפיים שלך". צורותיהם של הסרטים ושל הסמרטוטים התבהרו מיד. אלו הן עריסות קטנות ובובות דמויות תינוקות שמונחות בתוכן. "זו התשובה שלהן", היא אומרת. "לקדושתה של פינה קטנה אחת במקום הזה יש יותר כוח מאשר לעשר מרפאות נשים על כל צוותיהן הרפואיים".

"ואם החוגה סביב עיגולי האבן והעריסות הקטנות לא עוזרת בכל זאת – פעם, פעמיים ושלוש?", אני שואל. אלבינה משלבת זרועה בזרועי ואומרת, "אם תהיה שקט, אראה לך משהו".

האימאם המגלגל
אנחנו הולכים אל קצה הגבעה. איש לבוש בגדי חולין יושב שם בישיבת קריסה. אישה צעירה באה אצלו והוא, כך מתברר, אימאם היודע תפילות ודת ופסוקים קדושים מן הקוראן ואינו לבוש בגדי כהונה, שכן הטורקמן באשי אוסר עדיין על פרהסיה של כל מה שאינו חילוני. הוא מברך את האישה הצעירה, והיא נשכבת למרגלותיו מלוא גופה. בנגיעה קלה הוא דוחף אותה, והיא מתגלגלת לאטה במדרון הגבעה כחבילת בגדים, נחבטת בדרכה במהמורות האדמה הקשה ונעצרת למטה במקום שנעצרת.

האישה נשכבת למרגלות האימאם, שדוחף אותה בנגיעה קלה. וכך היא מתגלגלת במורד הגבעה, נחבטת בדרכה במהמורות האדמה הקשה

כאשר קמה והסחרחורת שככה, חזרה האשה אל פסגת הגבעה כדי לשוב על הגלגול עוד פעמיים. בפעם הראשונה נטתה ימינה מן המסלול הרצוי, ולכן נותרו לה עוד שתי אפשרויות לפתור את בעיית עקרותה. אילו היתה קמה ממסלול החבטות בנקודה אחרת, היה זה סימן שכבר הלילה תתעבר, אך אילו נטתה לשמאל הנתיב, היה עליה להמתין שלושה שבועות או לתקופת הפריון במחזורה הבא ולשוב אל האימאם עם התרומה המתאימה. באחת הפעמים תפס את מקומה של האשה המתגלגלת נער קטן, שאת גלגוליו הקדיש למען המטרה הנעלה להיות אימאם כשיהיה גדול.

מקץ ארבעה חודשים חזרתי אל אלבינה ואל המקום. אימאם אחר גִלגל מן הגבעה גבר, שבא במקום אשתו, כי היא עובדת ומפרנסת. עוד אשה התגלגלה במדרון הגבעה, ואחר כך חזרה אל עיגולי האבנים הקטנות והיטיבה את אבניה ואת עריסתה. אחר כך נטלה את נעליה וירדה עם חברתה בנחת במורד הגבעה אל עץ הבקשות, כאילו אין היא מכירה בסדר הנכון, העולה, של עוצמות הקדושה והבקשה, ואלבינה אמרה ש"אולי עכשיו היא תלך גם לרופא נשים".

בכל פעם שאני במיאנמר (בורמה) אני דורך במקדשים רק על השיש הלבן, ואני עושה את זה מהר ככל האפשר כדי לא לקבל כוויות בכפות הרגליים. הפעם הלכתי על השיש השחור כי היה קר, וקור במיאנמר הוא כמו חמסין בגרנלנד. הקור ליווה אותי בדרכי ללאשיו (Lashio), ששם נגמר אחד משלושת נתיבי דרך בורמה באופן רשמי. באופן לא רשמי הוא נמשך בעצם עד ינגון (Yangon), שהרי ממילא שם הדרך הוא לא מושג בורמי, אלא מטבע לשון  מתקופה שאירועי ההווה השכיחו את סערותיה וזוועותיה.

המושג "דרך בורמה" כבר עוות, שינה צורה ופשט צורה ואין להכירו עוד, בייחוד משום שב־2004, החלו להדהד כל יום מאות משאיות כבדות בכביש רב נתיבי ועתיר מנהרות שנבנה על גבי חלק ממנה. הסינים הבטיחו וקיימו. מאז מביטים הנוסעים ממרומי גשרי הבטון וממבואותיהן של המנהרות המפולשות בהר אל פיתולי דרך האבנים הצרה, שהזחילה את הנוסעים בין כפרים ויערות, ועל מדרונותיהם התלולים של נהרות יונאן (Yunnan).

מהי דרך בורמה
דרך בורמה היא כינוי לשלוש דרכים נפרדות שנבנו בתקופות שונות, כמו דרך המשי, שנתפסה בתודעה כדרך פיזית אחת, אף על פי שהורכבה בעצם ממספר רב של מסלולים, ואלה הן הדרכים: דרך בורמה, דרך לדו (Ledo) ודרך באמו (Bhamo).

גשר ביילי על דרך בורמה במדינת שאן במזרח מיאנמר. דרך בורמה היא בעצם כינוי לשלוש דרכים נפרדות שנבנו בתקופות שונות

דרך בורמה היא דרך המחברת בין לאשיו (Lashio) שבבורמה לקונמינג (Kunming) שבמחוז יונאן בסין, מרחק של כ־1,200 קילומטר. המקטע הסיני של דרך בורמה בין קונמינג לוונדינג (Wanding – עיירת הגבול בין סין לבורמה), שאורכו 910 קילומטר, הוא זה שנסלל מחדש ויושק כאוטוסטרדה.

הדרך השנייה היא דרך לדו (שנקראת גם דרך סטילוול, על שם הגנרל ג'וזף וורן סטילוול שהציע לסלול אותה), שהוכשרה כדרך יבשתית לאספקת ציוד ונשק לסין במלחמת העולם השנייה כחלופה לטיסות המסוכנות מעל פסגות הרי ההימלאיה המפרידים בין בורמה לסין. פסגות אלו קיבלו את הכינוי "הדבשת" ("The Hump") ויותר מאלף טייסים קיפחו את חייהם בטיסות אלו. את תחילת המסלול, בין באמו שבבורמה ליונצ'אנג (Yunchang) שביונאן, סין, כבר בנו בעצם קודם לכן הבריטים, אבל העבודה הופסקה ב־1942. בהנהגתו של סטילוול נמשך מבצע סלילת הדרך עד לדו שבהודו. 35 אלף פועלים מהודו, מבורמה, מבריטניה ומסין עבדו על סלילתה. הבנייה הסתיימה ב־1945, והתוצאה היתה דרך קשה למעבר ולנסיעה. נכון להיום ממשלת הודו הודיעה שאת המקטע של הדרך השוכן בתוך גבולותיה (מרחק של 61 קילומטר) היא מתכוונת לסלול מחדש.
הדרך השלישית היא דרך באמו, שחיברה בין באמו שבצפון מחוז צ'ין (Chin) בבורמה ובין יונצ'אנג שבמחוז יונאן בסין.

נתיב אחד משלושה
להתהוותו של הראשון מבין נתיבי דרך בורמה, זה שאת מסלולו עשיתי, היסטוריה ארוכה, תחילה כמסלול למסחר באבן הג'ייד, שנכרתה בהריה של צ'ין  והובלה לסין, ולאוצרות אחרים, ואחר כך כמסלול למסחר באופיום והרואין בעידוד האימפריה הבריטית.

ההיסטוריה הקרובה יותר נעוצה בשנות השלושים של המאה הקודמת. ב־1931 החלה השתלטות היפנים על מזרח סין, וצבאו של הסיני צ'יאנג קאי שק נסוג מערבה. לא הועילה לו עליונותו המספרית, שכן הוא נותק מכל רצועת התעשייה של סין ונותר עם שדות האורז של סצ'ואן ועם פירותיה של יונאן ודגי אגמיה ונהרותיה. משקמה אימפריית השמש היפנית,

העיר העתיקה לי ג'יאנג, צפונית לדאלי, סין. לפני שנים אחדות חרבו חלקים רבים ממנה ברעש אדמה; החלק הנותר הוכרז כאתר מורשת עולמי של אונסקו

על ספה של מלחמת העולם השנייה, חששו הבריטים לנחלותיהם בהודו ובמזרח, וגם האמריקאים ידעו שרק הסינים יוכלו לרתק כוחות צבא יפניים בזירה ולהרחיקם ממאחזיהם באוקיינוס השקט. לכן היה מנוי וגמור עם בריטניה וארצות הברית לחזק את הסינים ככל האפשר, וכך נולדה ב־1937 תוכנית הסיוע המערבית לכוחותיה של סין הלאומנית.
וזו היתה התוכנית: הסינים יטילו למבצע רבע מיליון פועלים שיסללו בנתיב הסוחרים העתיק דרך אבנים מחוזקת, שתעמוד בגשמים, מקונמינג, בירת יונאן, ועד רווי לי (Ruili), שוק הסוחרים הסיני האחרון על גבולה של האימפריה הבריטית בבורמה, שאז עוד היתה חלק מהודו. הבריטים התחייבו לתרום המוני פועלים – הודים רעבים לעבודה – כדי שיעשו כמעשה הסינים ויניחו תשתית של אבנים ובטון בהרי שאן (Shan), בין לאשיו ומוּסֶה (Mu-se), שכנתה של רוֵוי לי מן העבר הבורמי של הגבול.

הדרך, לפי התוכנית, היתה אמורה לשמש להעברת מזון, אספקה, תרופות, ציוד לחימה וכיו"ב. אלה יועמסו בנמל רנגון (כיום ינגון) על רכבת שתיסע בבטחה עד לאשיו, ושם, בקצה המסילה שהוא גם קצה הדרך הסלולה, יחכו עשרות משאיות. המשאיות ייסעו בדרך החתחתים עד קונמינג עמוסות בכל האוצרות לטובת מלחמת הסינים ביפנים, שיהיו אלה בשר לתותחים של אלה, ובלבד שלא יזיקו לבריטים ולאמריקאים. וכך היה.

אלא שהדרך לא ממש מילאה את תפקידה רב המשמעות כפי שחפצו מתכנניה. ביום שהיפנים הפציצו את פרל הרבור הם גם פלשו לבורמה וזכו לתמיכת הצבא הלאומי הבורמי – תנועת ההתנגדות דאז לבריטים, שהיו פעילים בה גם נה וין, לימים מנהיג המהפכה הצבאית ושלטון הגנרלים, ובוגיוק אונג סאן, מנהיגה הראשון של בורמה המודרנית ואביה של אונג סאן סו צ'י, מנהיגת האופוזיציה במיאנמר היום. עם הגעת היפנים ללבה של בורמה הושבת קו הרכבת ללאשיו, ודרך בורמה היתה כלא היתה.

כשתמה המלחמה וסין היטלטלה במלחמת אזרחים, שימשה הדרך רק סוחרים קטנים ומבריחי גבול, כבעברה הרחוק. לא חלפו שנים ספורות וסין האדומה ששלטה ביונאן נסגרה מאחורי מסך המשי הזועם, ומשהשכילה להסיטו ולפזול אל ממונו של המערב ואל פלאי הישגיו, הפכה בורמה, בפקודת כת הגנרלים השלטת בה, למיאנמר המסוגרת מן העולם.

גשר או-ביין שנטוי מעל האגם העונתי של אמארפורה. עמודיו עשויים מעץ טיק, שמקורם בשרידי ארמונות של בתי מלוכה בורמיים עתיקים

על הדרך
היום, כשמיאנמר מצויה בשולי הקיום האסייתי, מצאו שליטיה הגנרלים בשכנה הענקית סין את משענת הקנה שלה, שעדיין לא רוּצָץ. משאיות סיניות עושות את דרכן מקונמינג מערבה, אל עיר הגבול רווי לי, בכיוון נסיעה הפוך מן הכיוון ההיסטורי. מועמס עליהן ציוד למלחמתם של הבורמים בתאילנד ושל כת הגנרלים במורדים מעם הקארן, התומכים באופוזיציה הדמוקרטית של אונג סאן סו צ'י.
הדרך היא נתיב ההברחה הגדול לעצי טיק אסורים בכריתה, להרואין ולאופיום, לג'ייד ואבני אודם (רוּּבִּי) ממיאנמר לסין. בכיוון

נער משוח במשחת טנקה, אמארפורה. בני השבט הבורמי נוהגים למרוח את המשחה על פינהם כהגנה מפני קרינת השמש, להגנה על לחות העור ולקירורו

ההפוך מוברחים בה חלקי מכוניות, תרופות, אוכל ובגדים. הדרך צרה ומפותלת, ומהמורותיה מנפצות איברים בכלי רכב וביושבים בהם. אין בה מאום מרוחבה ומאיכותה של הדרך בסין, אבל היא יפה להדהים ביערות העד העצומים שבהם היא מתפתלת כנחש עקלתון, בעמקים הגדולים הנפרשים מתחת להרים, באור הרך של השמש הטרופית שקרניה נשלחות כאצבעות ענקיות לשחק בעלוות העצים, בנחליה הקטנים ובנהרותיה הגדולים.
זו דרך שובת לב, שכן דרך נמדדת לא רק באורכה, ולא רק בגשריה, בצמתיה ובעקלתונים שבה. דרך, ובעיקר באסיה, היא הנתיב שעליו נישאות המלים, וריחות האוכל המתבשל בצדיה. דרך היא הנפת היד של הילדים שניצבים בשוליה, זבי חוטם, ומנפנפים בידיהם בהתלהבות משל לא ראו מאום בחייהם עד שבא הרכב שלך. דרך היא החיוך הרחב של הגברים שעומדים ובוהים בַּתְנוּעה או הולכים לאטם ומבטם ניצוד לפתע במבטך, והחיוך הנבוך של הנשים שתינוקות תלויים עליהן וענפים וזרדים על ראשיהן. ודרך היא התחנות הקטנות עם צריפי העץ, שכל בטלני הפלך נאספים בהם ונשים חרוצות טורחות סביבם עם שתייה ומזון וסיגריות.

יש על הדרך כפרים קטנים שנחבאים בסבך עצי מנגו וקוקוס וחישות חזרן עצומות, וחיים בהם שבטים ועמים זעירים כמו נוּּ, וַוה, פה לוּם ואִי נוּאו. הגברים מסתדרים היטב בבגדי חולין פשוטים שאין להכיר באמצעותם מי האיש ומה ערכו. הנשים, לעומת זאת, במחלצות של יום חול בימים רגילים ובמחלצות של חג בימי מועד. הן עטויות שביסים ורדידים ומיני עדיים, אותות שמעידים על מצבן: רווקות שמחפשות חתן, אלמנות עם ילדים שמחפשות מפרנס וכו'.

סוף מסע
לאשיו היא קצה הנתיב ההיסטורי, ורק בה מתחילים לראות את בני השבט הבורמי. שם ראשיתו של נתיב הרכבת לינגון ותחילת דעיכתם של העמים הקטנים אל תוך הבורמים, אדוני מיאנמר. סוף הדעיכה והופעת מיאנמר היא בפְּיי אוּּ לְוִוין (Pyin U Lwin), היא מיימיו לשעבר. העיר המנומנמת, שאווירה קולוניאלית עדיין מתגנבת פה ושם בין כיכר השוק שלה למגדל שעונה הישן, נמצאת כמטחווי אבן ממנדליי (Mandalay). הדרך תמה רק לכאורה, וכך כתבתי ביומני:

"נסיעה לכיוון סיפאו (Hsipaw). עיירה מנומנמת כשאין בה שוק. הצאצא לבית המלוכה של שַאן, כלומר הדוד או האחיין של המלך (שחוסל רק ב־1962), עדיין גר בארמון. אני מבלה זמן ארוך בכפר יפהפה של בני פה לום. זקנות עם טורבנים אדומים וחגורת כסף רחבה על המותניים, שמלה שחורה וחזה אדום. שוב ילדים נבהלים ממני וצווחים.
הכפר ציורי ונהדר, עם בקתות קש ובמבוק, מעט גגות פח לעשירים. פעילות רבה בחצרות: עגלות של ג'מוסים, חבטת קלחי תירס (צהובים ואדומים) כדי להפריד גרעינים, מנחות של צֶ'רוט, יין אורז, פירות ופרחים בסלים הענקיים, שהם ממגורות האורז. אני אוכל צהריים בצ'אקמֶה. הדרך מתמלאת במקדשים בורמיים בסגנון שאן, בעצי פיקוס עם בתי רוחות, בפסלי צ'ינטות, בילדים ונשים עם משחת טַנַקַה על הפנים, בג'מוסים שצוציקים רוכבים עליהם. כולם מחייכים, ואני שוב חושב על הדיכוטומיה בין המערב למזרח.
אני יודע שזה אמצע האזור עם הכי הרבה אופיום והרואין בעולם, חוץ מאפגניסטן אולי, ואני ממש לא רואה כלום. מזל. ההברחות היחידות שאני רואה הן משאיות עצי הטיק לסין. עוד ירידה בתוך יער טיק נהדר ומרכיבי ג'ונגל נוספים. הירידה מפותלת ותלולה בצורה כזו שלא מובן לי איך משאיות ארוכות עושות את זה. הבורמים מרחיבים פה ושם את הכביש, אבל בכל זאת… הכביש חוצה קניון אדיר עם קירות זקופים ומטפס על הגדה ממול באותו אופן מפותל שבו ירדתי לפני כמה דקות.
אחרי הצהריים – רמה שטוחה למדי. הכביש מתפתל בין כפרים עתירי ג'מוסים וילדים, ובחושך פְּיי אוּ  לְוִוין היא מיימיו. בערב – מלון דרכים עם ערוץ טלוויזיה אחד בלבד, שמעביר תצוגות אופנה של בורמה. מחר אני יורד סוף־סוף למנדליי החמה".