אני יוצאת לאבידג'אן (Abidjan), העיר הגדולה והבירה לשעבר (אך עדיין הבירה הכלכלית והתרבותית), עם מספר מרצים מהתוכנית ללימודי אפריקה ומקבוצת מחקר בשם ADDAR  (שהקימה פרופ' רות עמוסי, שהיא הרוח החיה שיזמה וארגנה את הנסיעה שלנו) מאוניברסיטת תל אביב. הנסיעה התקיימה במסגרת סדנה משותפת עם מרצים מאוניברסיטת פליקס הופואה-בואני, הקרויה על שם נשיאה הראשון והאגדי של המדינה (ונחזור אליו בהמשך) בנושא שיח בחירות ביבשת (וגם בהזמנתו של שגריר ישראל בחוף השנהב, ד"ר אלי בן טורה, הפועל במרץ לחזק את היחסים התרבותיים והאקדמיים בין המדינות). המפגש עם עמיתנו מהאוניברסיטה המקומית, אשר בשנה שעברה השתתפו בכנס דומה באוניברסיטת תל אביב, מרגש ומעשיר. ההרצאות המשותפות זוכות לעניין רב בקרב הסגל והסטודנטים, ונראה כי לקראת הבחירות הקרובות אצלנו יש גם שאלות דומות רבות המעסיקות את שני הצדדים בנוגע לצביונן של בחירות ואופן התנהלותן.

קשר כמעט סימביוטי עם צרפת

הרושם של מדינה המתקשה להיפרד מעברה הקולוניאלי מתחזק עם הביקור באוניברסיטה. שפת ההוראה, המחקר, וגם השפה המדוברת בין הסטודנטים לבין עצמם, היא צרפתית. אמנם, במדינה שבה כשישים שפות שונות (המחולקות באופן גס לחמש קטגוריות אזוריות, אך אף אחת מבין שפות אילו לא שייכת לקבוצה שהיא רוב דמוגרפי או דומיננטית מבחינה פוליטית) קשה למצוא שפה מאחדת דומיננטית, שהשימוש בה לא ילבה מאבקים ושנאות, עתיקים או חדשים, אבל בכל זאת, נשאלת השאלה – למה דווקא צרפתית? למה לא נוצרה שפה לאומית חדשה? מה מהות הקשר הכמעט סימביוטי עם המעצמה הקולוניאלית לשעבר, הבא לידי ביטוי בהחזקת בסיסי צבא צרפתים במדינה, בשימוש במטבע הפרנק המערב אפריקני, CFA, אשר השימוש בו כיום מוזר במיוחד כשבצרפת עצמה כבר לא משתמשים בפרנק, ועוד ועוד.

אבידג'אן, העיר הגדולה בחוף השנהב ובירתה לשעבר

העיר עצמה נוחה מבחינת תשתיות כגון כבישים ומדרכות, ויש בה מסעדות ובתי קפה לא רעים בכלל. היא חדגונית למדי מבחינה ארכיטקטונית, ומסתבר שהאסוציאציה ששכונות רבות בה מעלות לגבי שיכונים המצויים במרבית הערים בישראל איננה מקרית, מכיוון שחברות בניה ישראליות רבות, כגון סולל בונה, היו מעורבות בתכנונן ובהקמתן. ביקרנו במוזיאון קטן, לא מפעים במיוחד, המציג את התרבויות המקומיות. ויתרנו על שיטוט באזורי הקניות המקומיים לטובת יומיים של נסיעות  מחוץ לעיר עם עמיתנו מהאוניברסיטה, שהקפידו על אירוח מופתי במהלך כל שהותנו שם.

גרנד בסאם: הצצה לחיי המושלים

אנו יוצאים לכיוונה של העיר גרנד בסאם (Grand Bassam) הנמצאת במרחק של כשעה נסיעה מאביגד'אן, לחופי מפרץ גינאה (Gulf of Guinea). העיר הייתה בירתה הקולוניאלית הראשונה של המושבה חוף השנהב, ואחר כך ננטשה בעקבות התפרצות של מחלת הקדחת הצהובה והוזנחה. מיקומה המרהיב לחופי האוקיינוס ושרידי המבנים הקולוניאליים דחפו לשיקומה החל משנות השבעים של המאה העשרים, כמרכז של תיירות ואומנות. בשנת 2012 היא אף הוכרזה העיר כמרכז למורשת עולמית של אונסק"ו. ואכן, יש בה מספר ריזורטים נחמדים לאורך החופים, עם הרבה מאכלי ים טריים ובירה מקומית נחמדה.

גרנד בסאם. מיקומה המרהיב לצד האוקיינוס ושרידי המבנים הקולוניאליים דחפו לשיקומה כמרכז אמנותי | צילומים: Boulenger Xavier / Shutterstock.com

גולת הכותרת (מבחינתי לפחות) היה הביקור במוזיאון הלאומי בעיר (Musee National du Costume de Grand Bassam). המוזיאון שוכן במבנה בו התגורר המושל הצרפתי הראשון בעיר, ומהווה עדות מעניינת לחייהם של המושלים הצרפתים במושבה והיחסים ביניהם לבין סביבתם. המוזיאון עצמו עשיר במוצגים אתנוגרפיים (כגון שחזור מיניאטורי של כפרים מסורתיים ותרבותם החומרית) וגם בתצלומים מעניינים מהתקופה הקולוניאלית. ביקורינו שם לווה בהדרכה של מדריכה מקומית מקצועית ורבת ידע. לסיכום החוויה, יצאנו מהמוזיאון למעין האנגר גדול בו מצויים מוצגים רבים של אומנות מקומית, אותנטיים פחות או יותר, שפיצו אותנו על העדר הקניות בשווקי העיר הגדולה.

מוצג במוזיאון הלאומי בגרנד בסאם | צילום: אירית בק

יאמוסוקרו: המיליונים שהושקעו בבזיליקה

ביום שלמחרת נסענו לעיר הבירה הנוכחית יאמוסוקרו (Yamoussoukro), השוכנת במרחק של כשלוש שעות נסיעה מאבידג'אן (ביום ללא פקקים). בדרך חולפים על פני שכונות עוני רבות, שנראה שכל אחת מהן מתמשכת לאורך קילומטרים רבים. שכונות אלו מעוררות שוב מחשבה לגבי מדוע חלק משמעותי מתושבי מדינה, לה משאבים כה רבים (חוף השנהב היא מיצואניות הקקאו הגדולות בעולם, למשל)  חיים בסביבה כה ענייה ומוזנחת? ושוב מתעוררות מחשבות על ניצול המשאבים של אפריקה לטובת אינטרסים חיצוניים (בעיקר של צרפת, אבל לא רק) ושיתוף פעולה של אליטות מקומיות, פוליטיות וכלכליות, אשר מבצרות את האינטרסים שלהן על חשבון מרבית התושבים. לעוני נלווית גם ההזנחה הסביבתית בולטת, הנגלית באשפה רבה המתגוללת בדרך, והמחשבות על הנזקים שלה, למשל של שקיות הניילון הרבות, לסביבה, מדכאות. עם זאת, ככל שהנסיעה ממשיכה ונגלים מראות קסומים של יערות טרופיים ושווקים מקומיים הנפרסים לצד הדרך, התחושה משתפרת קמעא.

שוק בדרך ליאמוסוקרו | צילום: אירית בק

ככל שאנו מתקרבים ליאמוסוקרו אני מהרהרת בסיפור התפתחותה והמשמעויות הנלוות לה. עיר זו התפתחה למעשה כפרויקט אישי של הנשיא הראשון של חוף השנהב, פליקס הופואה-בואני, אשר שלט במדינה ביד רמה בין השנים 1960 ל-1993. לקראת סוף תקופת שלטונו הוא פעל להעביר את הבירה לאזור בו נולד ובו התחיל את הקריירה הפוליטית שלו כמושל. העיר ידועה בבזיליקה הקתולית העצומה שבה, הקרויה Basilica of Our Lady of Peace. בזיליקה זו נבנתה בין השנים 1985 ל-1989, ועלויות הבנייה העצומה מוערכת במאות מיליוני דולרים. לאחר סיום הבניה היא הוקדשה על ידי הנשיא הופואה בואני (שדמותו כקדוש נוצרי אף הונצחה באחד הויטראז'ים המרהיבים שם) לוותיקן, וכיום היא נחשבת לרכושו ומנוהלת על ידו. הסיור בבזיליקה מרשים מאוד, והמבנה ייחודי מבחינת ממדיו, הארכיטקטורה ואוצרות האמנות שלו ותחושת הקדושה שהוא משרה על המהלכים בתוכו. הוא גם מלוה בהדרכה מקצועית (והפעם אפילו באנגלית..). אולם, מכיוון שבדרך לעיר עברנו דרך משכנות עוני כה רבים, לא ניתן להימנע ממחשבות על שליטים מושחתים, אשר מסרבים במשך שנים רבות לפנות את כס השלטון ומתעלים את הכנסות המדינה לפרויקטים מיותרים במקום לרווחת תושביה…

הבזיליקה ביאמוסוקרו בחוץ ובפנים | צילומים: Brian Plock, Roman Yanushevsky

למרות המחשבות הביקורתיות הרבות (מה לעשות, זה מה שעושה ההתמחות רבת השנים בלימודי אפריקה), אני מעוניינת לחזור ולבקר במדינה זו, שההיסטוריה שלה כה מורכבת ורבת תהפוכות. בפעם הבא, כך אני מקווה, אנטוש את "דרך המלך" של סיור באתרים הידועים והמוכרים של המדינה, ואפנה לבקר אזורים שונים בפריפריה, שבאופן אישי מעניינים אותי יותר.

בתמונה הפותחת: דוכן בשוק באבידג'אן | צילום: Roman Yanushevsky / Shutterstock.com

____

ד"ר אירית בק – ראשת התכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, אתר אינטרנט. פרטים על התוכנית במייל: ebenjuya@tauex.tau.ac.il

הפוסט חוף השנהב: הקשר בין העבר למציאות הופיע ראשון במסע אחר

מי שיעשה את המאמץ ויגיע למערב אפריקה, יגלה טבע בתולי ונופים מגוונים – חופיו היפים של האוקיינוס האטלנטי, יערות גשם סבוכים, נהרות ומפלים וסוואנה אפריקאית שמתאימה לטיול ספארי. הנופים הם רק פן אחד של האזור, צד נוסף הוא התרבות המרתקת, שמשלבת בין מסורות מקומיות לתרבות צרפתית, עדות לשנים ארוכות של קולוניאליזם. במערב אפריקה תמצאו ערים מודרניות לצד ערים מדבריות מלאות מסתורין, ארכיטקטורה ייחודית של לבני בוץ וחימר, מוזיקה אותנטית ונופים יפים. הנה טעימה קטנה, על קצה המזלג, ממה שיש למערב אפריקה להציע:

המדינות הבטוחות לטיול

בנין

בנין (Benin) היא אחת המדינות והנעימות והבטוחות לטיול במערב אפריקה, הכבישים בה במצב טוב ביחס למדינות השכנות ויש בה מוקדי עניין רבים לצד מגוון מקומות לינה ויוזמות של תיירות אקולוגית. למרות זאת, רמת הבריאות במדינה ירודה ויש להקפיד הקפדה יתרה על היגיינה. בנין היא גן עדן לאוהבי טבע עם פארקים לאומיים בהם עולם חי עשיר וחופים נפלאים. גם מבחינה תרבותית למדינה הזעירה – מולדת הוודו – יש המון מה להציע.

מוכרות בשוק צף בבנין | צילום: Anton_Ivanov / Shutterstock.com

מה רואים בבנין? שמורת Pendjari היא אחת משמורות הספארי הבולטות במערב אפריקה ואפשר לראות בה אריות, ברדלסים, פילים ועוד. בבירה פורטו נובו (Porto Novo) יש בניינים קולוניאליים, מורשת מהפורטוגזים, מוזיאונים  אתנוגרפיים, ארמונות וגנים. בעיר אבומי (Abomey) יש ארמונות מלכותיים שהוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. ואילו ב-Grand Popo, על שפת האוקיינוס האטלנטי, יש חופים נהדרים עטורי דקלים.

איך מגיעים? אין טיסות ישירות מישראל לבנין. אפשר להגיע בטיסה מפריז, אמסטרדם, מוסקבה וערים שונות באפריקה. אפשר, למשל, לטוס מישראל לאדיס אבבה, בירת אתיופיה, ומשם בטיסת המשך של כשש שעות לקוטונו, העיר הגדולה ביותר בבנין. ניתן להגיע לבנין במסגרת טיול מאורגן מישראל. ישראלים המבקרים במדינה נדרשים להוציא אשרת כניסה טרם הנסיעה.

שמורת Pendjari בבנין, משמורות הספארי הבולטות במערב אפריקה | צילומים: שאטרסטוק

גאנה

גאנה (Ghana) נחשבת לאחד מסיפורי ההצלחה של אפריקה. זוהי מדינה עם דמוקרטיה מלאה ויציבות פוליטית, והכלכלה שלה היא אחת החזקות באפריקה. גאנה היא המדינה היחידה באפריקה שיש בה מפעלי הייטק. כל אלה הופכים את גאנה למדינה בטוחה עם תשתיות נוחות יחסית. בגאנה הטרופית יש המון מוקדי עניין ואטרקציות – הרים, מפלים, נהרות, מערות, חופים עטורי דקלים, אגמים וולקניים, עולם חי עשיר וגם מבצרים וטירות שהוכרזו כאתרי מורשת עולמית.

גשר תלוי בלב יער הגשם בפארק קאקום בגאנה

מה רואים בגאנה? בירת גאנה, אקרה (Accra), מציעה ארכיטקטורה מודרנית, טירות קולוניאליות, שווקים ססגוניים (במיוחד שוק מאקולה) וחופים יפים. אחד החופים היפים ביותר במדינה הוא חוף Busua, ובו יש גם מלונות נופש יוקרתיים. גם בעיירה קוקורוביטה יש חופים יפים. מבין הפארקים הלאומיים של גאנה, אחד היפים הוא פארק קאקום (Kakum), עם יער טרופי סבוך שבו אפשר לראות פילים, בופאלו, ציפורים וחיות נוספות – גשר תלוי מאפשר תצפית על השמורה מגובה צמרות העצים. הפארק הגדול ביותר בגאנה הוא מולה (Mole) בצפון-מערב המדינה, בשמורה חיים אריות, נמרים, פילים, אנטילופות ועוד.

איך מגיעים? בטיסות מלונדון, אמסטרדם, פרנקפורט, מילאנו, ניו יורק ויעדים שונים באפריקה. ניתן להגיע לגאנה במסגרת טיול מאורגן מישראל. ישראלים המבקרים במדינה מתבקשים להשיג אשרת כניסה טרם הביקור.

פילים רוחצים בנהר בפארק הלאומי מולה בגאנה

גינאה

גינאה (Guinea) היא אחת המדינות המפתיעות באפריקה, והטיול בה מתאים למטיילים הרפתקנים. גינאה סובלת מרבות מהבעיות המאפיינות את אפריקה: רמה גבוהה של שחיתות, שיעורי עוני מהגבוהים בעולם ותשתיות לקויות (הדרכים רעועות, מקומות הלינה מועטים ובסיסיים והחשמל מוגבל). למרות זאת, מספר התיירים (המצומצם עדיין) עולה בהדרגה, ואלה שמגיעים מוצאים ביופי הטבעי פיצוי לבעיות הרבות. זוהי מדינה טרופית עם יערות גשם סבוכים, מפלים וכפרים זעירים, שתשמח כל אוהב טבע שלא מחפש פינוקים.

נופים דרמטיים בהרי Foutah Djallon

מה רואים בגינאה? הבירה, קונקרי (Conakry),  מציעה מוזיאון מעניין, המוזיאון הלאומי, המוקדש לשבטים השונים בגינאה, חופים יפים ואפילו מועדונים וברים בהם אפשר ליהנות מהופעות חיות ולהיחשף למוזיקה המקומית. רצועת החוף מקונקרי צפונה גדושה בחופים בתוליים יפים, צמחיית מנגרובים ועולם חי עשיר. אחד מאזורי הטבע היפים במדינה הוא Foutah Djallon, אזור הררי עם צוקים, קניונים, יערות גשם, נהרות, מפלים ומסלולי הליכה רבים. בירת האזור היא העיר לאבה (Labe) שלה עבר קולוניאלי.

איך מגיעים? בטיסות ישירות מפריז ובריסל ובטיסות מיעדים אירופיים אחרים עם עצירה בקזבלנקה. ישראלים המבקרים במדינה מתבקשים להוציא אשרת כניסה טרם הביקור.

נהר באזור Fouta Djallon, מאזורי הטבע הפראיים בגינאה

גינאה המשוונית

גינאה המשוונית (Equatorial Guinea) היא מדינה רבת סתירות. זוהי אחת המדינות הקטנות ביותר באפריקה ואחת הירוקות שבה. זוהי גם המדינה העשירה ביותר ביבשת, הודות לייצוא הנפט שנחשב למקור ההכנסה העיקרי. למרות זאת, רבים מהתושבים סובלים מעוני, והמשטר נחשב למושחת ומרבה בהפרת זכויות אדם. אחת הנקודות האפלות בעברה של גינאה המשוונית היתה בשנות ה-70, כאשר הנשיא מסיאס הורה על רצח עם של שבט הבובי. התיירות במדינה עדיין נמצאת בחיתוליה, כמו ברבות ממדינות האזור, אבל גינאה המשוונית נחשבת למדינה בטוחה למדי, עם רמת פשיעה נמוכה יחסית ומלונות ברמה סבירה, והיא גדושה בפניני טבע ועולם חי עשיר לצד ערים קולוניאליות יפות.

גינאה המשוונית היא אחת המדינות הירוקות באפריקה

מה רואים בגינאה המשוונית? מלאבו, בירת גינאה המשוונית, שוכנת בחופו הצפוני של חצי האי ביוקו. זוהי עיר קולוניאלית יפה עם קסם אפריקאי, נמל הומה ושווקים ססגוניים. בחצי האי ביוקו יש גם כפרי דייגים, יערות גשם, הרי געש ומינים רבים של קופים וציפורים. ביבשת, אזור ריו מוני היא אחד ממוקדי התיירות הבולטים, עם ג'ונגלים וחופים לבנים.

איך מגיעים? בטיסות ישירות מיעדים באירופה כמו מדריד, לונדון ופריז. ישראלים המבקרים במדינה נדרשים להוציא אשרת כניסה טרם הביקור.

בגינאה המשוונית עולם חי עשיר הכולל מינים רבים של קופים

גמביה

גמביה (Gambia), המדינה היבשתית הקטנה ביותר באפריקה, מוקפת מכל עבריה בסנגל, למעט רצועת חוף קטנה באוקיינוס האטלנטי. זוהי אחת המדינות העניות באפריקה והתשתיות בה אינן מפותחות, ועם זאת, תיירות מהווה מקור הכנסה בולט. התיירים בגמביה נמשכים לחופים היפהפים, המנוקדים בצמחייה טרופית ובכפרי דייגים מנומנמים, ולעולם החי העשיר שכולל מאות מינים של ציפורים, קופים, בהם שימפנזים, היפופוטמים, תנינים ועוד.

דייג בגמביה | צילום: Anton_Ivanov / Shutterstock.com

מה רואים בגמביה? בנג'ול (Banjul) הבירה היא עיר קטנה הממוקמת על אי בשפך נהר גמביה לאוקיינוס האטלנטי, אל תוותרו על ביקור בשוק אלברט בעיר. שמורת אבוקו (Abuko) היא שמורת טבע קטנה עם קופים, תנינים ומאות מיני ציפורים. בפארק הלאומי נהר גמביה אפשר לצפות בשימפנזים, בבונים ומינים נוספים של קופים. סרקונדה, העיר הגדולה במדינה, מהווה בסיס לבילוי בחופים היפים, דוגמת קולולי וקוטו סטרנד.

איך מגיעים? בטיסות (חלקן רק בקיץ) מיעדים שונים באירופה, כמו ברצלונה ובריסל, וכן מיעדים באפריקה, למשל קזבלנקה. ישראלים המבקרים בגמביה מתבקשים להוציא אשרת כניסה לפני הביקור.

אחד מהחופים היפים בסרקונדה שבגמביה

כף ורדה

הרפובליקה של כף ורדה (Cape Verde) מורכבת מכמה איים באוקיינוס האטלנטי, ממערב לחופי אפריקה. האיים נודעו בעבר כאחד ממרכזי סחר העבדים הגדולים באפריקה, היום זוהי אחת המדינות היציבות והבטוחות באפריקה (וגם אחת מידידותיה הטובות של ישראל). הזמרת סזריה אבורה, ילידת האיים שזכתה להצלחה עולמית, אחראית במידה רבה לחשיפת האיים לתייר המערבי. מספר התיירים עלה מאוד בשנים האחרונות, ולא קשה להבין למה: האיים מצטיינים בחופים יפים, אתרי צלילה וגלישה, הרי געש, מסלולי הליכה וערים קולוניאליות.

נופים הרריים באי סנטו אנטאו בקייפ ורדה

מה רואים בכף ורדה? בירת האיים, פראייה (Praia), היא עיר היסטורית עם בתים קולוניאליים יפים, ובסמוך לה ערים היסטוריות נוספות כמו Cidade Velha. אחד האיים המרתקים הוא פוגו (Fogo), אי געשי שבו אפשר להתרשם מהר הגעש העצום שהתפרץ בסוף 2014, כמו גם מנופים חקלאיים של כרמים ומטעי קפה. סנטו אנטאו (Santo Antao) הוא אי הררי עם נופים צחיחים לצד קניונים ועמקים ירוקים ופוריים שבהם מגדלים קנה סוכר ובננות. סאו ויסנטה (Sao Vicente) הוא אי מדברי עם דיונות חול וחופים יפהפים.

איך מגיעים? בטיסות מיעדים רבים באירופה, בהם אמסטרדם, ליסבון, מדריד, מינכן ועוד. בנוסף, ניתן להגיע לכף ורדה במסגרת טיול מאורגן מישראל.

איי כף ורדה מתהדרים בחופים חלומיים

מדינות לא מתוירות / לא בטוחות

בורקינה פאסו

בורקינה פאסו (Burkina Faso), שם שפירושו "ארץ האנשים ההגונים", היא אחת המדינות העניות באפריקה, רמת הבריאות ירודה, תשתיות התיירות במדינה מוגבלות ומספר התיירים מועט. מי שבכל זאת יגיע לכאן יזכה לקבלת פנים חמה וידידותית ולהיכרות עם התרבות והמוזיקה האפריקאית. עד לפני שנים אחדות בורקינה פאסו היתה אחת המדינות הבטוחות במערב אפריקה, אבל אירועי טרור בשנים האחרונות הביאו כמה מדינות מערביות, בהן ישראל, להוציא אזהרת מסע למדינה. עיר הבירה ואגאדוגו (Ouagadougou) היא המרכז התרבותי של המדינה. כאן תוכלו לצפות במופעים מוזיקליים, מופעי מחול והצגות, ולהשתתף בפסטיבלים רבים. אזור נהר הוולטה השחור הוא האזור הירוק ביותר במדינה, עם מטעים של קני סוכר, מפלים ואגם יפה שבו אפשר לראות היפופוטמים.

כפר מסורתי טיפוסי בבורקינה פאסו

גינאה ביסאו

גינאה ביסאו (Guinea-Bissau), השוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי היא אחת המדינות העניות בעולם, והיא סובלת מחוסר יציבות פוליטית ומשחיתות, וכן מרמת פשיעה גבוהה. למרות כל אלה, הפוטנציאל התיירותי של גינאה ביסאו הוא אדיר. זוהי מדינה מגוונת להפליא, על אף ממדיה הצנועים. יש בה רצועת חוף יפהפייה ואיים טרופיים, כמו איי Bijagos, עם חופים לבנים וצמחייה עשירה. באיים יש גם שמורות טבע עם ביצות, מנגרובים, מאות מיני ציפורים ובעלי חיים נוספים, כמו היפופוטמים וקופים. לישראל יש יחסים ידידותיים עם גינאה ביסאו.

איי Bijagos. גן עדן טרופי בגינאה ביסאו

חוף השנהב

כמו רבות ממדינות האזור, גם חוף השנהב (Côte d'Ivoire) סובלת מבעיות כמו חוסר יציבות פוליטית ומלחמות אזרחים, המטה לביטחון לאומי פרסם אזהרת מסע לחוף השנהב בשל פעילות של ארגון אל קעידה. עם זאת, זוהי אחת המדינות העשירות במערב אפריקה, כשלצד קפה, קקאו ומינרלים, היא עשירה גם בנופים. נופי חוף השנהב כוללים יערות, סוואנות וחופים נהדרים ועולם החי, המגוון כולל פילים, אריות, אנטילופות, קופים ועוד. במדינה נמצאת אחת משמורות הטבע הגדולות במערב אפריקה, שמורת קומואה (Parc national de la Comoé), שבה בתי גידול שונים כמו יערות, סוואנות וערבות, ומגוון בעלי חיים. לחוף השנהב יש יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

חוף בתולי בחוף השנהב

טוגו

הטיל בטוגו (Togo) כולל אתגרים רבים –  רמת הבריאות ירודה מאוד, הכבישים במצב רעוע ועל פי אזהרת המסע של המטה לביטחון לאומי, יש להימנע מביקור במדינה בשל פעילות של אל קעידה. למרות זאת, רמת הפשיעה הפלילית בטוגו נמוכה, ומי שיבקר בה יגלה את אחת המדינות המרתקות והמגוונות באפריקה. המגוון בטוגו הוא קודם כל אנושי – שישה מיליון תושבים נחלקים ל-37 קבוצות אתניות וניתן להתרשם כאן מטקסים ופסטיבלים של דתות שונות, בהן וודו, נצרות ואסלאם. הנופים המגוונים כוללים אגמים, חופים יפים, יערות וסוואנות. היחסים ביו טוגו לישראל ידידותיים מאוד. ניתן להגיע לטוגו במסגרת טיול מאורגן מישראל שכולל גם את בנין וגאנה.

מפלים בטוגו. המגוון הנופי במדינה רחב במיוחד

ליבריה

ליבריה (Liberia) סבלה הרס רב בשתי מלחמות אזרחים ממושכות, אשר הפכו אותה לאחת המדינות העניות באפריקה. התשתיות בליבריה רעועות מאוד – אין מערכת חשמל ומים ציבורית, מרבית הדרכים לא סלולות וחסרים שירותים רפואיים בסיסיים. מחוץ לבירה, מונרוביה, כמעט שאין מלונות ומסעדות. כל אלה מקשים מאוד על הטיול במדינה המשתקמת. מטיילים הרפתקנים, שמוכנים להתמודד עם תנאים לא פשוטים, יגלו מדינה ירוקה, עם תושבים ידידותיים, יערות גשם עם ציפורים טרופיות וחופים נהדרים, רבים מהם מתאימים לגולשים. כדאי לקחת בחשבון שבכל יציאה מחוץ לבירה מונרוביה מומלץ להיעזר במדריך מקומי. בין ישראל לליבריה מתקיימים יחסים דיפלומטיים.

יער גשם סבוך בליבריה

מאוריטניה

הרפובליקה האסלאמית של מאוריטניה (Mauritania) היא מדינה מדברית יפה, עם דיונות עצומות וחופים שהם גן עדן לגולשים. למרבה הצער, כל אלה הם מחוץ לתחום עבור מרבית המטיילים, בשל פעילות של ארגוני טרור, רמת פשיעה גבוהה והפיכות צבאיות שהביאו לחוסר יציבות. כמה מדינות, בהן ישראל, הוציאו אזהרת מסע למאוריטניה. בזמנים שקטים יותר, מאוריטניה היא מקום נפלא ליהנות בו מהים והמדבר. יש בה גם ערים עתיקות, כמו וואדאן וצ'ינגטי, ונופים מדבריים של דיונות ונאות מדבר. הפארק הלאומי בנק ד’ארגוין מציע חופים בתוליים ומושך חובבי צפרות. בעבר היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל למאוריטניה, אך מאז 2009 אין יחסים דיפלומטיים רשמיים.

דיונות חול ותצורות סלע מרשימות במאוריטניה

מאלי

מאלי (Mali), הגדולה במדינות מערב אפריקה, היא מדינה עם עבר מפואר, בהיותה אחת משלוש האימפריות המערב אפריקאיות שהתקיימו באזור בשנים 1600-830 לספירה. נופי הסהרה, ביחד עם הערים העתיקות של מאלי, מסעירים את הדמיון. האטרקציה המרכזית של מאלי היא העיר טימבוקטו, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו לצד שלושה אתרים נוספים במאלי. עיר מרתקת נוספת היא ג'נה, שמפורסמת באדריכלות לבני הבוץ שלה ובמסגד הגדול. עד להפיכה ב-2012 מאלי היתה אחד המדינות היציבות באזור, גם אם הכבישים היו רעועים ומספר המלונות מצומצם. בשנים האחרונות מדינות רבות, בהן ישראל, הוציאו אזהרות מסע למאלי עקב פעילות של ארגוני טרור. נכון לאוגוסט 2018 לישראל אין יחסים דיפלומטיים רשמיים עם מאלי.

המסגד הגדול בג'נה שבמאלי. מבנה החימר הגדול בעולם

ניגריה

ניגריה (Nigeria), המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה, עלתה לכותרות בשנים האחרונות בעקבות פעילות של ארגון הטרור בוקו חראם, שביצע כמה התקפות טרור רצחניות. בעקבות כך מדינות רבות הוציאו אזהרות מסע למדינה, בעיקר לאזור הצפוני. כשמצרפים לאלה את שיעורי העוני הגבוה, את התשתיות הרעועות, את מצב הבריאות ואת רמת הביטחון האישי הנמוכה (כולל חטיפות תיירים ומעשי שוד אלימים), קל להבין למה רק תיירים מעטים מגיעים לניגריה. חבל שכך, שכן ניגריה עשירה לא רק באוצרות טבע ובמשאבים טבעיים אלא גם בנופים הרריים, יערות, מפלים וחופים יפים. בניגריה יש גם ערים תוססות, כמו עיר הבירה אבוג'ה (Abuja), הגדושה במבני ציבור יפים ופארקים ירוקים, או לאגוס, העיר הגדולה באפריקה, עם גורדי שחקים, מסעדות מצוינות, מועדונים ומוזיאונים. לישראל יש יחסים דיפלומטיים עם ניגריה.

לאגוס, המודרנית בערי ניגריה והעיר הגדולה באפריקה

ניז'ר

ניז'ר (Niger), הנמצאת בלב מדבר הסהרה, היתה נתונה במשך שנים רבות תחת שלטון דיקטטורי. מאז סוף שנות התשעים ניז'ר היא דמוקרטיה, אך סובלת מחוסר יציבות שלטונית וב-2010 אף אירעה בה הפיכה צבאית. בשנים האחרונות פועלים במדינה ארגוני טרור אסלאמיים, בעיקר בדרומה ובצפונה, כך שמדינות רבות, בהן ישראל, ממליצות לאזרחיהן להימנע מביקור במדינה. אם לא די בכך, ניז'ר היא המדינה השנייה בעולם בשיעור העוני ורבים מתושביה סובלים מרעב. אבל אם נשים לרגע בצד את כל אלה, ניז'ר מצטיינת בנופים הרריים ומדבריים, עם דיונות חול מרשימות, נאות מדבר וערים עתיקות. יש כאן גם נהרות, מפלים ופארקים לאומיים. המפורסם שבהם הוא פארק דבליו  (Parc National du W), המשתייך גם לבורקינה פאסו ולבנין. למרות הבעיות הרבות, התושבים המקומיים מקבלים את פני התיירים המעטים המגיעים לארצם בחום ולבביות. בין ישראל לניז'ר אין יחסים דיפלומטיים רשמיים.

מגורי הסולטן בעיר זינדר בניז'ר | צילום: Homo Cosmicos / Shutterstock.com

סנגל

בשונה מרבות ממדינות מערב אפריקה, סנגל (Senegal) היא אחת המדינות היציבות ביבשת, ומעולם לא אירעה בה הפיכה צבאית או מלחמת אזרחים. התשתיות בסנגל נוחות יחסית (גם אם אינן מערביות), השירותים הרפואיים סבירים באופן יחסי וגם הכבישים מחוץ לבירה דקאר במצב סביר. עם זאת, סנגל לא חפה מבעיות: זוהי מדינה ענייה עם שיעור אבטלה גבוה, שהפכה למרכז עולמי לסחר בסמים. ארגון אל קעידה פועל במזרח המדינה, מה שהביא כמה מדינות, בהן ישראל, להוציא אזהרת מסע לסנגל. מי שבכל זאת יגיע יגלה עיר בירה כאוטית ותוססת, דקר, שבה ארכיטקטורה ייחודית, שווקים ססגוניים וחיי לילה תוססים. בצפון סנגל נמצאת העיר הקולוניאלית היפה סן לואי, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מי שמעדיף טבע ימצא אותו בשפע, למשל בשמורת הציפורים Djoudj או בשמורת הטבע המיוערת Niokolo-Koba. בסנגל יש גם חופים חוליים נהדרים. בין ישראל וסנגל מתקיימים יחסים דיפלומטיים.

ילד מקומי בעיר הקולוניאלית סן לואי | צילום: rweisswald / Shutterstock.com

סיירה לאון

על אף שהיא עשירה במשאבים, כמו יהלומים, סיירה לאון (Sierra Leone) זכתה בתואר המפוקפק – אחת המדינות הנחשלות בעולם. רבים מהתושבים הם צאצאי עבדים, והפערים בין העשירים לעניים הם מהקיצוניים בעולם. בנוסף, המדינה סובלת משירותי בריאות ברמה נמוכה מאוד ומתשתיות בעייתיות.

דייגים בסיירה לאון

למרות כל אלה, סיירה לאון מתאוששת ומשתקמת ממלחמות האזרחים שפקדו אותה, והממשלה מגלה את הפוטנציאל הטמון בתיירות ומשקיעה בשיפור תשתיות ובסלילת כבישים. בהתאם, מספר התיירים עולה בהתמדה. ויש המון מה לראות בסיירה לאון –  יש בה חופים יפהפיים עם חול זהוב ורך, בעיקר בחצי האי פריטאון, יערות גשם ופארקים לאומיים עם חיי בר עשירים. בין ישראל סיירה לאון מתקיימים יחסים דיפלומטים.

הרפובליקה של קונגו

הרפובליקה של קונגו (Congo), שבעבר נקראה קונגו-ברזוויל, היא אחד מיעדי התיירות האקולוגית המובילים באפריקה. בגו'נגלים העבותים חיים מינים רבים של קופים, בהם שימפנזים וגורילות, שאותן ניתן לראות בפארק הלאומי Nouable-Ndoki. בקונגו יש גם נהרות וחופים יפים, אבל למרות שזהו מקום נפלא לחובבי טבע והרפתקאות, יש בקונגו אזורים לא בטוחים, כמו מחוז פול ומחוז ליקואלה. כמה מדינות, בהן בריטניה, הוציאו אזהרת מסע לאזורים אלה ולאזור הסובב את הבירה ברזוויל. בין ישראל לקונגו מתקיימים יחסים דיפלומטיים.

למרות שבקונגו יש תנאים מצוינים לתיירות אקולוגית, אזורים מסוימים אינם בטוחים לטיול

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו

למרות השם הדומה, אין לבלבל בין הרפובליקה של קונגו והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (Democratic Republic of the Congo), המוכרת גם בשמה הקודם זאיר. למרות המילה "דמוקרטית", זאת אחת המדינות שממחישות בצורה הנוקבת ביותר את הטרגדיה של אפריקה. זוהי המדינה השנייה בגודלה ביבשת ואחת המדינות העשירות באוצרות טבע (בין השאר, זהב ויהלומים), ועם זאת, זוהי המדינה הענייה והכושלת בעולם. שנים של שלטון רודני ושורה של מלחמות אזרחים גרמו לנזק אדיר, והתושבים סובלים מעוני, רעב, מחלות, אלימות והפרה מתמשכת של זכויות אדם.

המטיילים המעטים שמגיעים, למרות המצב הקשה, מגלים יערות גשם, נהרות, הרי געש וסוואנות. המוקד התיירותי העיקרי במדינה הוא שמורת וירונגה, שבה אפשר לפגוש גורילות הרים בטבע. בין ישראל לקונגו מתקיימים יחסים דיפלומטיים ויש חברות טיולים ישראליות המוציאות טיולים מאורגנים לקונגו, בעיקר לשמורת וירונגה.

המפגש עם גורילות הרים בטבע הוא מהחוויות המיוחדות שקונגו מציעה למבקרים בה

קמרון

קמרון נהנית מנופים מגוונים להפליא – יערות גשם, הרי געש פעילים, חופים יפהפיים ועוד. שמורת דג'ה בדרום המדינה הוכרזה כשמורה ביוספרית וכאתר מורשת עולמית. בשטח השמורה חיים פיגמים המנהלים אורח חיים מסורתי. קמרון מגוונת מאוד לא רק מבחינה נופית אלא גם מבחינה אתנית, עם לא פחות מ-20 קבוצות אתניות שונות. הדרכים בקמרון טובות יותר בהשוואה למדינות השכנות, מה שהופך אותה לנוחה יחסית לטיול, ויש בה גם יציבות פוליטית יחסית (על אף שהיא סובלת מרמת שחיתות גבוהה).

מפל בלבו של יער גשם בקמרון

למרות זאת, קמרון סובלת מבעיות רבות, בראשן פעילות של ארגון הטרור בוקו חראם, כולל חטיפות ופיגועים, בעיקר בצפון המדינה. מסיבה זו כמה מדינות, בהן ישראל, הוציאו אזהרת מסע לקמרון. לקמרון יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

מפת מערב אפריקה:

עוד בסדרה:

מזרח אפריקה: תמונת מצב

אפריקה הדרומית: תמונת מצב

הפוסט מערב אפריקה: תמונת מצב הופיע ראשון במסע אחר

טיילים מושבעים, שביקרו כבר בכל פיסת יבשת אקזוטית, זחלו בפתחו של לע הר געש בדרום אמריקה, קפצו קפיצת בנג'י בניו זילנד או דילגו על מדרגות החומה הסינית, יכולים עכשיו לתכנן את מסע הכיבוש הבא – היבשת השחורה. הכוונה אינה למזרח אפריקה, בה רודפים בג'יפ אחרי צבוע הרודף אחרי סייח זברה אומלל או אפריקה בה המקומיים מתורגלים ב"הופעות חיות" לתיירים. מדובר על מערב אפריקה, המקום שהתייר הממוצע עדיין לא גילה, ולכן היא עדיין טבעית ותמימה.

מוכרת בשוק. שפע של פירות טרופיים

גאנה (Ghana) היא מדינה דמוקרטית בעלת שלטון יציב מזה שני עשורים, שוכנת בבטחה בין טוגו במזרח, בורקינה פאסו בצפון, חוף השנהב במערב והאוקיינוס האטלנטי בדרום. מדינה דוברת אנגלית בין מדינות פרנקופוניות. שמה הקודם, "חוף הזהב", ניתן לה בעקבות מכרות הזהב בה בורכה. הקסם של גאנה טבוע באנשים שבה, במזג האוויר הטרופי, בצמחייה האקזוטית ובהתנהלות השבטית שנשמרת בקנאות. הגנאים ידועים כשוחרי שלום ומסבירי פנים. המפגש בין התרבות השבטית לחיים המודרניים יוצר מפגש מרתק, ססגוני ויצירתי. בגאנה כחמישים שבטים שכל שבט מדבר את שפתו, אך שפת הטווי השייכת לקבוצת האקן היא הדומיננטית.

סיפורה של מערב אפריקה מתחיל בסיפור עצוב איך האדם הלבן ניצל את תמימותו וחביבותו של האפריקאי הכפרי, שדד את אוצרות אדמתו והפך את בניו לעבדים. בספרו המרגש והבלתי נשכח של ז'ול ורן "ספינת העבדים" מתואר מסע האיימים של האפריקאים שנחטפו לעבדות והועברו בסירות רעועות ובתת-תנאים אנושיים לשמש כפועלים זולים במטעי הקפה והכותנה של השליט הקולוניאלי. במוזיאון לאומנות באקרה, בירת גאנה, (המוזיאון הורוד) ניתן לראות את חרוזי המסחר ("שברון" ו"מילפלאר"), שהיוו מטבע עובר לסוחר בעבור עבד, בנוסף ליצירות אומנות דרמטיות ופסלי עץ עתיקים שנאספו מכל מדינות מערב אפריקה.

מגיל צעיר הילדים שותפים במטלות הבית

מאז עברו דורות. העבדות נכחדה, הגנאי זקוף קומה ואדון לעצמו במדינתו. המצודות שנבנו על ידי האירופאים החל מהמאה החמש עשרה ומהן נשלחו העבדים, שרועות לאורך חופי גאנה והן המזכרת הלאומית ל"שואה" האפריקאית. במערב המדינה, בערים קייפ קוסט ובאלמינה, נמצאות שתי מצודות בהן מסופרת ההיסטוריה בצורה מוחשית ומרגשת.

גאנה מצטיינת בצבע בתנועה ובקצב. תינוקות קשורים על גב אמהותיהם המתנועעת בקצב מלאכתן, נשים וגברים הנושאים כבודה על ראשם, כמו מיכל גז, דלי מים או סתם, שק מלט. תלבושות מסורתיות בחיי היומיום וכפכפי גומי שחוקים הם מראה רגיל ושכיח. האנגלית היא השפה הרשמית בגאנה וכולם מדברים אותה, למעט בכפרים נידחים במעבה הג'ונגלים או בסוואנה שבצפון המדינה.

שלל הבוקר בדרכו לשוק הדגים בכפר ליד קייפ קוסט

עיר הבירה, אקרה (Accra), אשר בה חיים כארבעה מיליון תושבים, היא מודרנית ונקייה, יש בה שדה תעופה בינלאומי, מלונות פאר ומסעדות גורמה, בתי קולנוע ומועדוני ג'ז והרבה אזרחים זרים. התיפוף בגאנה הוא דרך חיים והריקוד הוא חלק בלתי נפרד משגרת היום. אוהבי אומנות ימצאו בגאנה עושר בלתי נלאה של פיסול בעץ, באבן ובחומרי מחזור, ציורי שמן ואקריליק בשילוב צבע וצורה שעין מערבית לא מכירה, חגיגה של טוויית בדים מסורתיים (קנטה) ומפעלים פשוטים להכנת חרוזים מזכוכית ממוחזרת. אוהבי השווקים ימצאו כאן חגיגת ריחות וצבע.

המסייר ביום ראשון כמעט בכל אזור בגאנה, יתוודה לשירת הגוספל הפורצת מהכנסיות הרבות הפזורות במדינה. מעל שבעים אחוזים מהגנאים הם נוצרים אדוקים ורבים מהם אוהבי ישראל. את אהבתם לישראל ניתן לראות על פי מספר דגלי ישראל המורכבים על המכוניות.

מושכים את הרשת. פעילות קבוצתית אופיינית לכפרי הדייגים לאורך האוקיינוס

שלושה אזורי צמחיה עיקריים מאפיינים את גאנה, ששטחה יותר מפי עשרה משטח מדינת ישראל. למעשה, אורכו של נהר הוולטה (Volta River) החוצה את המדינה וזורם אל האוקיינוס האטלנטי, זהה לאורכה של מדינת ישראל. הנהר מרשים וניתן לערוך בו שייט בסירות מנוע, סירות משוטים, ובאזורים הקרובים לשפך הנהר לים, שם אין סכנת בילהרציה, אפשר אפילו לרחוץ בו. שתי תחנות לייצור חשמל בכוח המים, שנמצאות על הנהר, משמשות כמקור היחיד לחשמל במדינה, שאף מוכרת חשמל למדינות השכנות. בסכר אקסומבו, שנחנך בשנת 1963, ניתן לבקר, הסכר השני, סכר בואי במערב המדינה, נחנך לאחרונה.

תפקיד הבנות בכפר – לאסוף מים מהנהר לפני שהולכות לבית הספר

אזור החוף של גאנה כולל חול זהוב, דקלים ועצי קוקוס הנושקים למי האוקיינוס. בין כפרי הדייגים הרבים, הפרוסים לאורך החוף, נמצאים בתי נופש קטנים ברמות שונות, מבקתות במבוק עם גג קש ואוכל מקומי ועד למבנים ממוזגים עם בריכת שחייה, חדר כושר ומטבח גורמה. אי אפשר שלא להפשיל שרוולים ולמשוך יחד עם הדייגים המקומיים את המכמורת, רק צריך להבטיח להם מראש שאין בכוונתכם להתחלק איתם בשלל, כנהוג אצל המקומיים. אטרקציות תיירותיות נוספות נמצאות לאורך החוף, בהן ביקור בשמורת צבי ים, שייט אל מפגש הנהר עם הים ושייט אל כפר דייגים החיים על בתי כלונסאות בנהר.

הרצועה השנייה שנמצאת מצפון לאזור החוף – רצועת יערות הגשם. זהו אזור גשום ופורה, וממוקמים בו, בין השאר, את פארק קאקום (Kakum) הייחודי שמצפון לקייפ קוסט (Cape Coast). בשמורת יער הגשם אפשר למצוא שבעה גשרי חבלים התלויים מעל לצמרות העצים, וההליכה עליהם מאפשר לחוש את העוצמה שבעצי הענק. הסיור בפארק כולל הסברים בוטניים מפיו של מדריך מקומי וביקור במוזיאון של הפארק. הבאים לכאן בשעת בוקר מוקדמת יזכו לשמוע את צווחות הקופים וקריאות התוכים. בעבר, כך מספרים המקומיים, היו גם פילים באזור.

גשר חבלים בפארק קאקום מעל יערות הגשם

אננס שטעמו טעם גן עדן, עצי גומי ועצי קקאו הידועים בעולם באיכותם, עצי טיק, פרדסים, גידולים של יאם וקסבה (יוקה), בננות, מנגו ופפיה, הם רק חלק קטן מהעושר שגדל כאן. בגאנה השופעת במים, ישנם 64 מפלים עוצרי נשימה, שלוש שמורות קופים ושמורת פילים אחת, הנמצאת בצפון מערב המדינה ובה כ-300 פילים.

בקצה הרצועה של יערות הגשם נמצאת עיר מסחרית גדולה בשם קומסי (Kumasi), מקום מושבו של מלך האשנטי, שבט מרכזי בגאנה שבניו ידועים באומץ לבם. בקומסי נמצא השוק הגדול ביותר במערב אפריקה, אליו מגיעים סוחרים מכל האזור ואף ממדינות שכנות. יש כאן גם שדה תעופה עם טיסות סדירות לעיר הבירה, אך הנסיעה ברכב מאקרה (כ-275 ק"מ) פורסת לפני התייר כפרים אותנטיים הנמצאים בצדי הדרך, אגם שנוצר בלוע של הר געש, הר גבוה שניתן לרחף מעליו אל עבר העמק הפרוס למטה ובקתות בוץ.

תופרת על אם הדרך. צפון גאנה, בדרך העפר המובילה לבולגה טנגה

הרצועה השלישית היא הסוואנה, הרצועה שלפני מדבר הסהרה. זהו אזור חם ויבש, החיים שם צנועים ועיקר האוכלוסייה היא מוסלמית.

הגנאים בדרך כלל מאוד פורמאליים ואוהבי טקסים. כמעט בכל חודש מתקיים טקס כלשהו, וזאת בנוסף לטקסי הלוויה, שבהם חוגגים את חייו של המת בשירה, בריקודים ובהרבה אוכל ואלכוהול. הטקסים הרבים מנוהלים על ידי מנהיגי השבטים, הצ'יפים, ומלווים בלהקת מתופפים וריקודים סוערים, כשהרקדנים עוטים על גופם בדים צבעונים, ולעיתים אף מופיעים בישבן חשוף הצבוע בצבעי מלחמה. בין הטקסים הרבים יש המציינים עונות חקלאיות, כמו טקס הים של שבט האווה או טקס ההתבגרות של שבט קרובו, בו נערות צעירות, חשופות חזה ועדויות חרוזי זכוכית, רוקדות לפני הצ'יפ ובני השבט.

הפוסט גאנה – חוף הזהב של אפריקה הופיע ראשון במסע אחר

את הרגע המפתיע והמתוק הזה לא אשכח עוד זמן רב. ישבתי במשרדו העגמומי של הקונסול הכללי של מאוריטניה בדקאר, בירת סנגל. השתעשעתי ברעיון של ביקור במאוריטניה השכנה – מדינה ענקית ונידחת, רובה בסהרה. אבל מאוריטניה ניתקה את קשריה עם ישראל בשנת 2009 וסילקה את השגריר הישראלי מהבירה נואקשוט. האם בכלל יתנו לי להיכנס לשם? "ברצון אנפיק לך ויזה לביקור במאוריטניה", סח הקונסול בעודו מסדר ניירות על שולחנו.

"איך", שאלתי, "אם אין בינינו עוד כל יחסים דיפלומטיים?".

"יש לממשלה שלי בעיה קשה עם הממשלה בישראל", הייתה תשובתו, "אבל לנו, כמדינה, אין בעיה עם הישראלים עצמם. זה יהיה 60 דולר ושתי תמונות דרכון, בבקשה."

בסופו של דבר לא ביקרתי, לצערי, במאוריטניה. בזמן שחלף מאז, ייתכן שגם המדיניות כלפי אפשרות הביקור של ישראלים שם השתנתה לרעה. אינני יודע. כל מה שאני יודע הוא, שאלו הן מסוג השאלות והחששות שלרוב אינן מטרידות טיילים מערביים אחרים. למטייל באפריקה, במיוחד במערב אפריקה, יש "רשימת מכולת" ארוכה של חששות ודאגות מוצדקים, יותר או פחות. אבל שמלכתחילה לא ייתנו לו להיכנס למדינה כלשהי בגלל ארץ מוצאו? זה, עם כל הכבוד, חשש ששמור בעיקר לישראלים.

להיות טייל ישראלי בחו"ל – כמה מלים כבר נכתבו על הנושא הזה, בהקשר של טיולים מאורגנים ועצמאיים, באירופה הקלאסית או במעמקי האמזונס, לבד או עם הילדים. אין ספק שבמקרה שלנו, דרכון הוא יותר מפנקס רשמי המזהה אותנו מחוץ לגבולות ארצנו, ושלהיות מטייל ישראלי אין פירושו להיות מטייל בריטי או פולני. גם אם אין המטייל שומר כשרות או שבת, הרי שהוא משתייך לתת קבוצה של מטיילים שנדמה כי היא יותר מודעת לעצמה ולזרות שלה, ונוטה למשוך יותר תשומת לב, חיובית או שלילית.

באר מים במאלי, אחת המדינות המערב אפריקאיות שיצאה בשנים האחרונות לגמרי מחוץ למסלול הטיולים | צילום:USDA

גם הבריטי הוא זר בהודו, והפולני זר בבוליביה, אבל הזרות הישראלית היא כפולה ומכופלת: מבחינת רקעו הדתי והתרבותי, שלא לומר דבר על הרגישות הפוליטית המתלווה לעצם היותו. לטוב ולרע, ישראל איננה מדינה ככל העמים. המצב הישראלי, אותה ייחודיות שמלווה אותנו כבר 65 שנה, משפיעה על הדרך שבה אנו מתבוננים על העולם, ועל הדרך שבה העולם – כולל נהג הריקשה ההודי והרוכל הבוליביאני – רואה אותנו. הדבר נכון במיוחד בסביבה מוסלמית או באזורים הנחשבים מסוכנים עבור המטיילים בהם.

מיהו יהודי במאלי
מי עוד היה מבחין בהפתעה ומתוך תחושת מועקה בציור הקיר הגדול, שצויר על אנדרטה בשדרת אל קודס, ציר מרכזי בבמאקו, בירת מאלי? בציור נראים מוחמד א-דורה ואביו, בתנוחה שהתפרסמה כל כך בצילום בו נראה האב מנסה לסוכך על ילדו, שכעבור שניות ספורות יירה למוות, מי יודע בידי מי, בעת מהומות בעזה בשנת 2000. בצדה השני של האנדרטה – ציור של מבנה כיפת הסלע בירושלים, עטוי בכאפייה. מי יזם והקים את האנדרטה עוכרת השלווה הזו? האם זו יוזמה, אולי תכתיב, של לוב השכנה, שקדאפי, שליטה באותה העת, תרם כסף רב לפיתוחה של במאקו הענייה? תושבי מאלי עצמם נדמו בעיניי עניים מדי, ורחוקים מדי מהדי הסכסוך במזרח- התיכון, על מנת ליזום מחווה בעל אופי פוליטי אנטי ישראלי שכזה.

מירושלים לבמאקו – ציור של כיפת הסלע בלבה של בירת מאלי | צילום: אלדד ברין

במסגד הגדול של העיר – תפלצת בטון שמומנה בידי ערב הסעודית – ישבתי כדי לנוח וכדי לעמוד מקרוב על כיעורו המדהים של המבנה. אם "גמל הוא סוס שתוכנן בידי ועדה", כמו שאומרים, הרי שהמסגד המרכזי של במאקו הוא מבנה פולחן שתוכנן בידי חבורת ביורוקרטים אתיאיסטים משועממים: מאסה של בטון חשוף ומדכא. אישה זקנה ניגשה אלי ושאלה בצרפתית, "מדוע אינך מתפלל?".

"אינני מוסלמי", עניתי.

"אינך מוסלמי?…" – עצם הרעיון שמישהו לא יהיה מוסלמי נראה היה לה משונה, אם לא מטורף ממש – "אז… מה אתה?".

"אני ז'וויף (Juif, יהודי)", אמרתי.

היא הביטה בי בתימהון: "ז'יף?".

"לא ז'יף", תיקנתי אותה, "ז'וויף". היא הביטה בי כלא מבינה, מלמלה לעצמה "ז'יף… ז'יף…", משכה בכתפיה הצנומות והתרחקה.

זו התגובה שקיבלתי כמעט בכל מקום בו טיילתי במערב אפריקה: "יהודי" היה מושג עמום עבור רוב מי שפנה אלי, "ישראל" – מושג סתום לחלוטין. וזאת בחברה ענייה אמנם, אבל עמוק בעידן המידע והכפר הגלובלי. מאוחר יותר, בשוק הססגוני והכאוטי של העיר, רעמו ממערכת סטריאו ישנה צלילי הלהיט של אלפא בלונדי, "Jerusalem, here I am… Jerusalem, Je t'aime…", וכמה אנשים רקדו על הכביש בשמחת עניים ספונטנית, ואני הבנתי ש"ירושלים" ו"ארץ הקודש" הם יותר בגדר משאת נפש ערטילאית, המצויים בגיאוגרפיה של הנפש, מאשר מקומות ממשיים שניתן לאתר בגלובוסים הסיניים המתנפחים שמכרו הרוכלים בשוק. אולי עדיף היה כך.

במקומות אחרים נזכרתי בבית בהקשרים חיוביים למדי. באזור כפרי נידח בבורקינה פאסו חלף האוטובוס על פני מה שנראה היה כחוות ניסיונות חקלאית, כאשר על שער הברזל התנוסס דגל ישראל. כך, לגמרי בהפתעה, קיבלתי תזכורת מחמיאה לסיוע הטכנולוגי והחקלאי שמעניקה המדינה שלי לשורה של מדינות מתפתחות. חייכתי ופניתי ליושב לצדי כדי לציין את הרגע הקצרצר והיפה הזה, אבל ברגע האחרון נמלכתי בדעתי ושבתי להתבונן בנוף הערבתי.

כפר בניז'ר. במערב אפריקה הענייה "יהודי" הוא מושג עמום, "ישראלי" – מושג סתום לחלוטין | צילום:סטיב אוואנס, פליקר

סוף מסלול של הצנחנים
תזכורת נוספת כזו לצדדיה היפים של ישראל גיליתי כעבור חודשיים בבנין, שגובלת בבורקינה פאסו מדרום ושחולקת אתה מציאות עגמומית של מיקום נידח ועוני משתק. שכרתי חדר בחוות הכשרה חקלאית מחוץ לבירה פורטו נובו. במקום לא היו מטיילים מערביים נוספים, מה שרק הגביר את תדהמתי למשמע צלילי עברית העולים מן החדר הסמוך. כך פגשתי את רותם ויעל, שהתנדבו זמן מה בבנין במסגרת אקדמית ישראלית כלשהי. ומיד עלתה בי אותה תחושה, שבריטי לא יופתע או ישמח לגלות כך בריטי נוסף בנידח שבמקומות, ואמריקאי לא יעשה עניין כשייתקל באמריקאי נוסף. אבל ישראל, שבשטחה ובאוכלוסייתה קטנה אפילו מבנין שכוחת האל, גורמת לישראלים הנתקלים אלו באלו מחוצה לה ריגוש מסוים. ומה שנכון לרחובות ניו יורק, נדמה כי נכון שבעתיים במקומות שרוב הישראלים כלל לא שמעו עליהם.

במסעותיי אני אדיש למטיילים ישראלים אחרים שבהם אני נתקל, אבל רותם ויעל היו בנות ארצי היחידות שראיתי מאז הגעתי למערב אפריקה כחודשיים קודם לכן והמטיילות המערביות היחידות בהן נתקלתי מזה מספר שבועות. הן כבר הכירו את בנין היטב, וביומיים שבילינו יחד הן הצליחו – בלי כוונה רעה, חלילה – לנפץ באופן זמני את תחושת הניתוק המתוקה מסיר הלחץ הישראלי, מן השגור והמוכר. דרכן פגשתי עובדים של "סולל בונה", שרישתו את בנין בכבישים מהירים חדשים, וביחד שכבנו על החוף והקשבנו לגידי גוב באוזניות, כאילו היינו בתל אביב.

אחר כך, כשחשבתי על כך, הבנתי שהאפיזודה הישראלית הקצרצרה הזו בבנין הייתה "טיול בתוך טיול". בתחילה יצאתי את ישראל למערב אפריקה, אזור קשה ומאתגר לטייל העצמאי, והנה לקחתי לי הפסקה קצרה מאפריקה וטיילתי, כביכול, בישראל, לפני השיבה למערב אפריקה. תחושה משונה.

חולצה של מכבי נתניה בפורטו נובו, בירת בנין | צילום: אלדד ברין

אבל לישראליות יש, כך נדמה, ערך מוסף מוצק יותר מאשר התחושה שעולה במטייל לנוכח היתקלות מפתיעה בדגל ישראל בבורקינה פאסו או בעותק מהוה, בעברית, של "סיפור על אהבה וחושך" באכסניית תרמילאים בבמאקו. מעבר לחיוך שעולה העל השפתיים לנוכח ילד אפריקאי קטן שלובש – השד יודע איך – חולצה של מכבי נתניה או חולצת סוף מסלול של הצנחנים (כאלו ראיתי בטוגו), לעצם בואנו מהמדינה הקטנה והמטורפת שהיא הבית יש תרומה מהותית יותר לדרך בה אנו תופסים את העולם הגדול. והדבר הזה התחוור לי במאלי, ואחר כך שוב בניז'ר.

להתעלות מעל ההפחדות
היום, בעקבות התחזקות האסלאם הקיצוני במרחבי הסהרה והסאהל עד כדי השתלטות של קבוצות המזוהות עם אל קעידה והג'יהאד העולמי, מדינות כמו מאלי וניז'ר מצויות לחלוטין מחוץ לאזורים המתוירים ולוּ על ידי הקשוחים שבמטיילים. אבל גם כשהייתי שם לפני שנתיים נחשבו מדינות אלו לבעלות סיכון גבוה לחטיפות ורציחות בידי גורמים קיצוניים. אני מודה שחשבתי פעמיים לפני ההחלטה להצפין עד טימבוקטו או לצאת לתאומתה האלמונית יחסית בניז'ר, אגאדז (Agadez). כולם, כולל מקומיים מנוסים, המליצו נגד. כאן נכנס שיקול דעתי, לא רק בתור טייל שכבר היה בכמה מקומות שנחשבים "מסוכנים" אבל התגלו כשלווים ובטוחים למדי, אלא בתור ישראלי, שמדינתו שלו מצטיירת לעתים כמשאלת מוות לטייל הממוצע. כמורה דרך אני נתקל כמעט מדי יום בתיירים זרים שכל סירנה מקפיצה אותם, שמודים בפני שהם אינם שלמים עם החלטתם לבוא לארצי הרת הסכנות, ושבני משפחתם וידידיהם הקרובים רואים בהם טיפשים חסרי אחריות. אחדים אומרים לי שכלל לא סיפרו להוריהם על כך שבאו לישראל. מדוע להדאיג אותם?

אריחים מאויירים בדקר, בירת סנגל (הסתכלו הפוך) | צילום: אלדד ברין

התדמית המוגזמת, הכמעט דמיונית, של ישראל כיעד מסוכן הוא מצער, אבל מובן. התקשורת הזרה לא בהכרח עוינת, אבל היא כן – מתוקף טבעה – מדווחת מישראל רק במקרה של חדשות דרמטיות, כלומר שליליות. הצופה בחו"ל רואה, לפיכך, רצף של פיגועים, הפרות סדר וטילים על יישובי הדרום. התקשורת לא תדווח על השגרה – מתפללים שלווים בכותל, רוחצים בחופי אשקלון, צחוק ילדים בגני שעשועים – שכן אלה הם נורמלים, וממילא משעממים. ומה שנכון לישראל, נכון גם למערב אפריקה, אלא שצריך להיות ישראלי כדי להבין זאת, וכדי להפיק את הלקח מכך. יש להיות מודע לאזהרות מסע, ובעוד שאין לזלזל בהן – הרי שיש מרחב להפעלת שיקול דעת.

זהו, לדעתי הצנועה, הערך המוסף של היותנו ישראלים במקומות נידחים ומסוכנים יחסית כמו מערב אפריקה. עם ההעזה – שבאה לנו ביתר קלות מאשר לאמריקאים, למשל – באות החוויות הבלתי נשכחות ותחושת התגמול האמיתית על תנאי הטיול הקשים. אם לא הייתי ישראלי אולי לא הייתי מעז להתעלות מעל ההפחדות והייתי נמנע מהביקור בטימבוקטו או באגאדז. ועד כמה שהאזנה לגידי גוב על החוף האטלנטי של בנין היא חביבה ולא שגרתית, הרי שחווית המסע שלי במערב אפריקה פשוט הייתה יוצאת נפסדת.

___

אלדד ברין – גיאוגרף, מורה דרך וטייל, מתגורר בירושלים, אתר אינטנרט

הפוסט מערב אפריקה: תובנות של טייל ישראלי הופיע ראשון במסע אחר

אם אפריקה היא, למרבה הצער ומהרבה בחינות, החצר האחורית של העולם, הרי שמדינות הסהרה והסאהל הן החצר האחורית של אפריקה. רצועת מדינות מדבריות וערבתיות ברובן, מסה יבשתית וצחיחה המשתרעת מסנגל ועד סומליה, מרחב עצום ודליל במשאבים, במים ובאוכלוסייה, אך עתיר ברעב, עוני וקיצוניות דתית.

רוב ממשלות המערב חד-משמעיות בהמלצתן לתושביהן להימנע לחלוטין מביקור באזור קשה זה, מכל הסיבות האפשריות: ממלריה ועד מלחמות אזרחים, מסכנת חטיפות ועד שיעורי פשיעה גואים. העלייה המשמעותית בשנים האחרונות בפריסתו ובפעילותו של ארגון AQIM – הפלג המקומי של תנועת אל-קעידה, הפעיל במיוחד במערב האזור המדובר, ובייחוד במאלי ובניז'ר – רק מוסיפה למוניטין המפוקפקים של האזור. לאחרונה נחטפו במרחב האנרכי שבין מאלי וניז'ר אזרחים מערביים, במיוחד צרפתים וספרדים, ששהו באזור כטיילים או מתוקף עבודתם. חלקם שוחררו תמורת כופר, אחרים נרצחו, או נהרגו בפעולות חילוץ כושלות. התערבותו לאחרונה של צבא צרפת בנעשה במאלי רק מוכיחה את חומרת המצב בפינה נידחת זו של העולם.

למרות שברובו האזור אינו ערבי, הרי שהדי "האביב הערבי" הגיעו גם אליו. הפלתו בהפיכה אלימה של שליט לוב מועמר קדאפי בשנת 2011, שלחה גלי הדף של התעוררות איסלמיסטית קיצונית אל עומק הסהרה, ודרומית אליו. במרץ 2012 אירעה במאלי, אחת המדינות היציבות באפריקה בדרך כלל, הפיכה צבאית. זו אירעה, לכאורה, על רקע תסכולו של הצבא מכך שהממשלה המרכזית בבירה במאקו נמנעה מלאפשר לו יד חופשית בדיכוי התסיסה הפוליטית בקרב אנשי הטוארג בצפון המדינה. כמה ימים אחר כך התקבלו ידיעות על כך שאנשי הטוארג השתלטו על ערי מפתח בצפון המדינה, ובראשן טימבוקטו. המדינה הגיעה אל סף אנרכיה, ואף מעבר לסף – ושומר נפשו ירחק.

* * *

שעת בוקר מאוחרת במופטי (Mopti), מרכז מאלי, על שפת נהר הניז'ר. הנהר העתיק והשטוח כראי לא מככב בעשירייה הפותחת של הנהרות הארוכים בעולם, אבל הוא השלישי באורכו ביבשת אפריקה ומהווה חוט שדרה חברתי וכלכלי למיליונים המתגוררים לאורך התוואי הקשתי שלו, שמתחיל בגיניאה, עובר במאלי ובניז'ר ומסתיים בניגריה, שם הוא נשפך למפרץ בנין. במאה ה- 19 נדהמו נוסעים מערביים לגלות שהנהר זורם, לכאורה, הפוך: מאזור הסמוך באופן יחסי לחוף, פנימה, אל תוככי היבשת, לאורך שפתו הדרומית של הסהרה, המדבר הגדול בעולם. זה נוגד אולי את ההיגיון הגיאוגרפי שהורגלנו בו, אבל זה נכון: מקורו של הנהר בגשמים הטרופיים העזים הניתכים על הריה הנישאים של מערב גיניה, ולמרות הקרבה היחסית לאוקיאנוס האטלנטי, זורם הנהר בכיוון צפון. כנראה שלא כל הנחלים זורמים לים, כדברי קהלת, לפחות לא בחלקו הראשון של מסלולם.

סירת דיג על נהר הניז'ר לעת ערב

מופטי היא אחת משורה של ערים שתושביהן מוציאים את לחמם מן הנהר ומן הקרקעות הפוריות לאורכו. בשעת לפני צהריים זו, מגיעה הפעילות המסחרית השוקקת לאורך גדת הנהר לשיאה הצבעוני ומחריש האוזניים. סירות דייגים, רפסודות מקורות עמוסות בגרוטאות וסמרטוטים, אנשים עולים ויורדים, עזים פועות, תרנגולות מקרקשות וצווחות, סבלים מעמיסים ופורקים – כאוס עתיק יומין כמו הנהר עצמו, חגיגה מתוזמרת של קניה ומכירה, עמידה על המקח, קבצנים וספסרים, אדם ובהמה. במדינה שהיא אחת העניות באפריקה, לא כל שכן בעולם כולו, כמעט ואין כבישים או מכוניות, שלא לדבר על תשתית ראויה של רכבות נוסעים או רכבות משא. הנהר – רחב ושקט, ללא אשדים או מפלים לאורכו – הוא עורק התחבורה העיקרי עבור אנשים וסחורות, קל וחומר כאשר רוב האוכלוסייה מתגורר ממילא לאורך גדותיו וגדות יובליו.

סחורה אחת משכה את עיני: לוחות בהירים, לבנים-אפורים, של מלח גולמי. המלח נכרה במעמקי הסהרה, כמה מאות קילומטרים צפונית לכאן, ומשם עושה דרכו דרומה, לעתים על גבי משאיות ישנות על דרכים משובשות, לעתים על גבי שיירות גמלים ארוכות, אל הנהר. סירות גדולות ומקורות (שמן בצרפתית, שפתה הרשמית של מאלי הפרנקופונית, פינאס – Pinnase) משיטות אותו לכאן. כאן נמכרים הלוחות בשוק המקומי, ולמרות המאמץ הרב שהושקע בכרייתם ובהובלתם, מחירם נמוך באופן מפתיע. אבל אסור לטעות: במערב, ללוח מלח מקורי ממעמקי הסהרה ערך כספי שעומד ביחס ישיר לדמיון שהוא מצית ולאסוציאציות האקזוטיות שהוא מעלה. במכירה פומבית של מוצרי מזון נדירים ומיוחדים שהתקיימה לאחרונה בפריז נמכר לוח שכזה במחיר 3,200 יורו.

"קברניט" הפינאס שלנו, שהיפנט אותנו בעשן שעלה ממקטרתו
ובמוזיקה המשכרת שבקעה ממקלט הרדיו שלו

החל משא ומתן קצר אבל קשה, שהתנהל בצרפתית רצוצה על שפת הכביש הסואן בזמן שקטנועים ומשאיות פולטי עשן סמיך שפשפו אותנו בעוברם. היה חם מאוד, ילדים קבצנים משכו בשרווליי ועזים פעו ברקע, אבל כשהכל הסתיים הבטחנו לעצמנו – אני וכמה טיילים אירופיים שפגשתי בדרכי – מקום על פינאס, שאמור היה לצאת באותו יום צפונה במורד הנהר, עד טימבוקטו.

יצאנו לשוטט; בשובינו כעבור שעות ספורות לנהר נדמה היה שהפינאס שקע במים העכורים בכחצי מטר לפחות בזמן שנעדרנו, בעודו הולך וכורע תחת נטל שקי הבטון האורז, הנוסעים ומיטלטליהם. סבלים עלו וירדו בסיוע קורת עץ רעועה, זיעה ניגרת במורד חזיהם השריריים והחשופים, הלוך ושוב: עוד מטען, עוד משקל. עלינו גם אנו והתמקמנו בין שלל השקים והציוד. באותן דקות ראשונות הייתי מודע לעצמי ולזרותי יותר מאי פעם במצבים דומים. הבטתי סביב: הפינאס היה סירה ארוכה ועמוקה, יריעת ברזנט סוגרת עליו מכל הכיוונים, נתמכת על מוטות עץ מהוקצעים בגסות. שני מנועי משאית ישנים ורועשים, חשופים לעין כל, טרטרו בקול מחריש אוזניים בחלל משוקע בחלקו האחורי של כלי השיט. אין ספק: זו לא הייתה ספינת תענוגות מפנקת משום סוג שהוא, רק כלי תחבורה בסיסי והכרחי לשינוע אנשים וסחורות לכפרים הנידחים והבלתי נגישים בעליל לאורך גדותיו הביצתיות והבוגדניות של נהר הרוחש תנינים והיפופוטמים. והשיט היה אפשרי רק כעת, אחרי העונה הגשומה, כשפני המים היו גבוהים מספיק על מנת להוביל כלי שיט כבד ומסורבל כל כך. ביתר הזמן סירה שכזו הייתה מגרדת את תחתית הנהר, וניווט היה הופך לבלתי אפשרי.

רגע של מנוחה על הסיפון

יתר הנוסעים כבר הסירו את נעליהם וכעת היו שרועים על השקים, מביטים בדממה בנהר הרחב והשקט, מאזינים למקלטי טרנזיסטור ישנים, מיטלטליהם הדלים תלויים בדרך-לא-דרך מעל ראשיהם. חלל כלי השייט הקטן והמוארך היה חשוך למדי; המטען הכביד כל כך על הפינאס עד שצריך היה לשחרר את כיסוי הברזנט ולהצמידו לדופנות הכלי על מנת שלא ייכנסו מים. מולי יכולתי לראות, בחרדה מסוימת, נער סיפון שכבר עסוק היה, בעזרת דלי פלסטיק שבור, בהוצאה קדחתנית וסיזיפית של מי הנהר שחדרו דרך סדקים צרים בתחתית הסירה, וכעת ליחכו את דפנות המנועים השקועים, אלא שאלו שבו וחדרו מיד לאחר שהוצאו ממנה.

תא השירותים היחיד על הפינאס היה בקצהו האחורי, המשוקע, של חלל כלי השיט, מוסתר בעזרת יריעת ברזנט קרועה ומזוהמת. התא היה לא יותר מחור גדול ברצפת כלי השיט, דרכו חדרו בעוצמה מי הנהר, עלו עד גובה הברכיים, אספו את מי האפסיים ושבו ויצאו כשם שבאו. לא הייתה כל דרך לשבת. עמדתי במים ששטפו את רגליי, הבטתי מהופנט ב"אסלה" הפרימיטיבית והיעילה הזו, נהנה ממגע המים הקרים על רגליי, מתקשה להבין איך המים שבים ויוצאים דרך החור ממנו נכנסו. ההגעה לשירותים כללה הליכת אקרובט זהירה על קרש ארוך, צר ומתנדנד, שהוצב מעל השקע בו טרטרו המנועים. הקרש קובע למקומו על ידי מערום של גויאבות בצדו האחד ומערום נוסף של מלונים מוארכים מצדו השני.

אחת הטבחיות של הפינאס. אורז היה הדבר היחיד בתפריט

אותו קרש, שהוצב קרוב מאוד לצדו הפתוח של כלי השיט, הוביל לסולם מאולתר שהוביל לגג הפינאס. היה ונפלת מן הקרש אל חלל המנועים, או מן הסולם אל הנהר, ספק אם מישהו כלל היה מבחין בכך. על הגג המקושת של הפינאס מונחים היו שקי פחמים כבדים (ששיקעו עוד יותר את כלי השיט), על "רצפת" ברזנט חלקלק שבינה לבין נפילה לנהר עמדו רק חוש אקרובטי ותשומת לב זהירה.

במרכז הפינאס, "בטן הספינה" – שטח משוקע נוסף ובו מטבח קטן, מאולתר ומזוהם, שבו עמדו סירי ענק על תנורי פחמים. מעבר מחלקו האחד של הפינאס אל חלקו השני הצריך דילוג מסוכן מעל חלל המטבח, על האש שבערה בו וסירי האורז שבעבעו עליה. האורז עמד להיות הדבר היחיד בתפריט הארוחות שלנו למשך השיט כולו. הטבחיות היו נשים כבדות, מבטן כבוי, שילדיהן הקטנים התרוצצו כה וכה, ועוד רגע והיו נופלים אל תוך סירי הענק המבעבעים או על התנורים הלוהטים – אבל נדמה היה כי אף אחד חוץ ממני לא נראה מוטרד מכך. הפינאס שלנו, על מראותיו וריחותיו, על האווירה החמה והמשפחתית ששרתה עליו, על עוניו ודלותו, היה כמו כפר אפריקאי קטן וצפוף, אחד ממאות אלפים בכל רחבי היבשת, שכמו ניתק ממקומו ושט לאיטו על הנהר הרחב.

סבלים פורקים סחורה באחת העצירות לאורך הדרך

יצאנו לדרך מתישהו – בחלק זה של העולם אין לוחות זמנים, בודאי לא מחייבים – לשייט של זיג-זג מקוטע. הפינאס שט מגדה לגדה, עוצר בכפרים שלאורך הדרך על מנת לפרוק בהם את הסחורה שנשא. בכל כפר שכזה – גיבוב של בתי חומר דלים, עזים כחושות, תרנגולים מרוטים וצריח דקיק של מסגד עשוי בוץ – רצו מאות ילדים אל גדת הנהר, מתרגשים למראה כלי השיט שלנו, רמז מוחשי לעולם גדול ומסעיר שמתקיים הרחק מכפרם. בכל עצירה כזו היה הפינאס מתקרב ככל יכולתו את הגדה, אבל נזהר שלא להתקרב יתר על המידה פן ישקע וייתקע על קרקע הנהר הבוצית. לאחר שהתקרב דיו היו המנועים כבים, והקברניט השמן וצוותו היו סוחבים את שקי המלט הכבדים אל החוף, הלוך ושוב בדממה, דרך המים החומים, בהשלמה שקטה ומתורגלת היטב, כשם שעשו כל כך הרבה פעמים בעבר. סביבנו יצאו דייגים אל המים, כמו בקליגרפיה סינית: הדייגים מתקדמים בעזרת מוטות ארוכים שנדחפו אל קרקעית הנהר ונשלפו מיד לפני שהספיקו להיתקע. עם כל כפר שחלפנו על פניו הלך ופחת המשקל העצום שהכריע את הפינאס, שאט-אט הגביה עצמו מעל המים.

בתוך הפיאנס. תערובת של אנשים, ילדים, חבילות וכלים

בכל כמה שעות היו הנשים במטבח מעמיסות אורז מהביל על קערות פלסטיק עמוקות ושופכות עליו רוטב בוטנים דליל. אנחנו, הזרים, קיבלנו את מנתנו ראשונים, וטרפנו אותה ללא סכו"ם מתוך קערה אחת. אחד מאנשי הצוות היה מכין תה, וכנהוג במערב אפריקה היה מוזג אותו מגובה רב בדיוק מרשים אל כוס זכוכית קטנה, ומהכוס בחזרה אל הקומקום החבוט, וחוזר חלילה, ועד שזכית לטעום את הנוזל המתוק כבר היה טעמו עשיר ומשכר. ישובים על הגג של הפינאס, נשענים בזהירות על שקי הפחמים, יכולנו לחזות במאלי חולפת על פנינו, רוח קרירה ונעימה מרחיקה מפנינו את היתושים נושאי המלריה. מסביב, למרחק ניכר, לא נראה רוב הזמן סימן להתערבות אנושית כלשהי. עופות מים נמלטו בבהלה מבין הקנים בעוברינו, היפופוטם כבד שקע במים, צליליה היפים של מוזיקה מערב אפריקאית מסורתית עלתה אלינו מן הטרנזיסטור של הקברניט, מתערבבת באדים המתוקים שעלו ממקטרתו. ובלילה – חופה של מיליארד כוכבים, שביל החלב כמו נהר לבן שנמתח במקביל מעל הנהר השחור.

אחד מאנשי הצוות מכין תה

שיט של כ-30 שעות הביא אותנו לקוריאמה (Kouriame), ספק כפר, ספק מזח עלוב למראה. כאן עגן הפינאס. אף אחד לא טרח לעדכן אותנו שזוהי התחנה הסופית. בחסות העמידה הסטטית והחשיכה הותקפנו על ידי אלפי יתושים וברחשים, שכמו נקמו בנו על הזמן שבו חבריהם במעלה הנהר לא יכלו לרוח שנשבה סביב כלי השיט. ירדנו אל גדת הנהר, מבוססים בבוץ, על מנת לשאת ולתת עם בעליו של ג'יפ עתיק על מחיר הנסיעה, שבמהלכה נעבור את יתרת הדרך הקצרה לטימבוקטו עצמה. הנהג הביט בנו וצחק, כמי שאומר, "כעת אמצע הלילה, אתם חבורה של זרים באמצע שומקום, באחת המדינות המסוכנות בעולם, אתם מוכרחים לגמוע את המרחק הנותר עד לטימבוקטו ולי יש את הרכב היחיד בסביבה. אתם באמת מאמינים שיש לכם יתרון כלשהו בבואנו לשאת ולתת על מחיר?"…

מראה מהנהר אל אחד הכפרים בדרך, עם מסגד בוץ אופייני וגדול במיוחד

הודינו בתבוסה, עלינו לרכב ויצאנו לדרך, מתרחקים על דרך העפר מן הנהר העתיק לעיר המיתולוגית שהייתה מטרת המסע כולו.

מפת מאלי

———–

אלדד ברין – גיאוגרף, מורה דרך וטייל, מתגורר בירושלים, אתר אינטנרט
פואד קא – צלם עיתונות וכתבי עת, מתגורר בשטוקהולם, אתר אינטנרט

לקריאה נוספת:

	הדרך לטימבוקטו, מאלי טימבוקטו, מלה נרדפת לסוף העולם, מסומנת אמנם באטלס אבל נמצאת בגבול בין מציאות לדמיון. דבי הרשמן ונפתלי הילגר, שליחי "מסע אחר" למאלי, חצו את אפריקה המער … דבי הרשמן, ד"ר | צילום: נפתלי הילגר

הפוסט מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר הופיע ראשון במסע אחר