ממלכת האינקה התקיימה לאורך כשלוש מאות שנה, החל מהמאה ה-13, באזור שבו שוכנות היום פרו, בוליביה, אקוודור צ'ילה וארגנטינה. במהלך השנים האלה נבנתה אימפריה אדירה שבירתה היתה קוסקו (Cuzco), כיום בפרו. כדי לשלוט באימפריה הגדולה פיתחו שליטיה רשת של דרכים שנפרסה לאורכה ולרוחבה של האימפריה. הדרכים האלו שימשו למטרות רבות ומגוונות, בראשן העברת סחורות וידיעות למרחקים ארוכים. השליחים שעבדו בשירות הממלכה היו אנשים חזקים, נאמנים מאוד ובעיקר אצנים מצוינים. הם נפרסו ברחבי הממלכה ונערכו ביניהם חילופים לאורך הדרך כך שמדי יום יכלו להעביר הודעות, מסרים ומצרכים למרחק של יותר מ-300 קילומטר. כך, בנוסף להעברת הודעות על אויב מתקרב, העבירו השליחים מדי יום דג טרי מאגם טיטיקקה לקיסר האינקה שישב בקוסקו. בסך הכל כללה מערכת הדרכים של בני האינקה יותר מ-20 אלף קילומטרים של שבילים, שהתפצלו מתוך שתי דרכי אורך עיקריות – דרך החוף ודרך ההר.

מערכת הדרכים הענפה של האינקה היתה מרשימה מאוד מבחינה הנדסית, והיא מזכירה במידת מה את הדרכים שבנו הרומאים. עם זאת, תנאי השטח בהם פעלו בני האינקה היו קשים בהרבה של הרומאים. הדבר בלט במיוחד באזורים ההרריים, שם הדרך עלתה וירדה, חצתה עמקים ומעברי הרים, עברה ביערות עבותים ועוד.

יומו השני של המסלול הקלאסי בדרך למאצ'ו פיצ'ו, ליד מעבר הנשים המתות. זוהי הנקודה הגבוהה ביותר במסלול והקטע המאתגר ביותר בטרק

השבילים הללו נועדו רק להולכי רגל (האינקה לא הכירו את הגלגל ולא השתמשו בעגלות או כרכרות). הם היו צרים במיוחד, ולעיתים מרוצפים באבנים. חלק מן הדרכים הללו נשתמרו, אחרות שוקמו, ויש דרכים שכוסו כליל על ידי צמחייה צפופה או נהרסו. מבין דרכי האינקה שנשתמרו, המפורסמת ביותר היא הדרך שמובילה מקוסקו למאצ'ו פיצ'ו. הדרך עוברת בג'ונגלים ירוקי עד, דרך נופים הרריים מרהיבים, טרסות ושרידים מרשימים של בני האינקה, בראשם המאצ'ו פיצ'ו, עיר האינקה המדהימה שנבנתה על ראש הר ומשקיפה על נופים מרהיבים. הדרך מהווה שילוב נהדר של טבע וארכיאולוגיה, ואין פלא שהיא נחשבת לאחד מן הטרקים הטובים בעולם.

טרקים בדרך האינקה
ישנם כמה מסלולים שמובילים למאצ'ו פיצ'ו. המסלול הקלאסי והמפורסם מכולם הוא זה שנמשך ארבעה ימים ומתחיל בתחנת הקילומטר ה-88, אליה מגיעים ברכבת מהעיר קוסקו (חברות טיולים רבות שיוצאות באוטובוס מקוסקו מתחילות את המסלול בקילומטר ה-82, ולא בקילומטר ה-88). ביום הרביעי והאחרון מגיעים לאתר מאצ'ו פיצ'ו עם הזריחה. אורכו של המסלול כ-45 קילומטר, ודרגת הקושי שלו בינונית. יומו הראשון של הטיול קל למדי, וביום השני דרגת הקושי עולה, ואיתה גם הנופים הופכים מרשימים יותר – הדרך עוברת ביערות תלולים, לצד נחלים ומפלים, ומגיעה גם לנקודה הגבוהה ביותר במסלול, מעבר ההרים המכונה "מעבר הנשים המתות" (Abra de Huarmihuañusca) בגובה 4,200 מטר. זהו החלק המאתגר ביותר בטיול.

יומן מסע של שני צעירים שהלכו במסלול הקלאסי, בן ארבעה ימים, באינקה טרייל

היום השלישי הוא יום ההליכה הארוך ביותר, ונחשב לאחד מהמרגשים ביותר בטרק. הדרך מתפתלת בין ההרים ובתוך יער הגשם, ומגיעה לכפרים עתיקים ואתרים ארכיאולוגיים חשובים, בהם Runkuraqay, ששימש ככל הנראה כתחנה של השליחים ובה אזור לינה ואורוות; Sayaqmarka, "העיר הלא נגישה", שנבנתה על צוק סלעי ומשקיפה על נוף מרהיב; Phuyupatamarka, "העיר שבעננים", אתר ובו אמבטיות הניזונות ממי מעיינות ששימשו ככל הנראה לפולחן והיטהרות; ו-Wiñay Wayna, שמשמעותו "צעיר לנצח", אתר עתיקות ובו טרסות חקלאיות מרשימות מבנים שנשתמרו היטב ושימשו כנראה לפולחן. בנוסף לאתרים חשובים, הדרך ביום זה מציעה נופים מרהיבים של מעברי הרים, עמקים ירוקים, פסגות מושלגות, ויער עננים קסום בו העצים מכוסים טחב וביניהם פורחים סחלבים ושרכים. ביום זה הולכים בשביל ששימש את בני האינקה, בדרכים הצרות שמרוצפות רובן בריצוף המקורי. ביום הרביעי והאחרון של המסלול מרבית המטיילים משכימים קום ומתחילים ללכת בסביבות חמש לפנות בוקר כדי להגיע למאצ'ו פיצ'ו לפני הזריחה. המראה של העיר משער השמש (Intipunku), שער האבן ממנו ניתן להשקיף לראשונה על מאצ'ו פיצ'ו, עוצר נשימה, במיוחד בשעת הזריחה.

מסלול פופולרי נוסף, שמהווה אלטרנטיבה למסלול הקלאסי, הוא המסלול הקצר, שנמשך יום או יומיים, ומתחיל במקום שנקרא הקילומטר ה-104, אליו מגיעים ברכבת מקוסקו. היום הראשון כולל הליכה של כארבע שעות ל- Wiñay Wayna, ומשם הליכה לשער השמש ולאתר מאצ'ו פיצ'ו. היום השני, למעוניינים, כולל ביקור מעמיק יותר באתר.

מאצ'ו פיצ'ו. רוב ההולכים בדרך האינקה משתדלים להגיע לכאן בשעת הזריחה

ישנו גם טרק ארוך ומאתגר יותר, טרק סלקאנטאי, שמשולב עם המסלול הקלאסי למאצ'ו פיצ'ו. מסלול זה, שנמשך שבוע, מתחיל ליד העיר מולאפאטה (Mollapata). שלושת ימי ההליכה הראשונים מוקדשים לטרק למרגלות רכס הסלקאנטאי, וביומו הרביעי מתחבר המסלול לדרך האינקה הקלאסית שמגיעה ביומה האחרון למאצ'ו פיצ'ו. זהו טרק נהדר שמשלב נופים מרהיבים של פסגות מושלגות, נהרות שוצפים ויערות גשם יחד עם העתיקות של דרך האינקה. כדאי לקחת בחשבון שמאחר ונדרשים אישורים כדי ללכת במסלול זה יש להזמינם זמן רב מראש. בנוסף, יש לקחת בחשבון שלא כל חברות הטיולים שמגיעות למאצ'ו פיצ'ו מציעות את הטרק הזה. הטרק הזה קשה מעט יותר מהמסלול הקלאסי, וניתן להיעזר בסוסים שנושאים את הציוד בארבעת הימים הראשונים.

מאחר שמספר המטיילים בכל יום מוגבל, ההליכה בכל המסלולים שתוארו כאן דורשת אישור (בתשלום), שאותו כדאי להזמין זמן רב מראש. ניתן ללכת במסלול כל השנה (למעט בחודש פברואר, שבו הדרך סגורה לצורך עבודות תחזוקה), אך הזמן האידיאלי הוא בחודשים אפריל עד אוקטובר, שבהם מזג האוויר נאה ויבש.

חברות רבות מארגנות טיולים לאורך דרך האינקה באזור מאצ'ו פיצ'ו. המחירים (למסלול הקלאסי) מתחילים בסביבות 500 דולר לחבילה הבסיסית ביותר, שכוללת תחבורה לתחילת המסלול, דמי כניסה לדרך האינקה ולמאצ'ו פיצ'ו, מדריך, אוהלים וחזרה ברכבת. המחירים עולים אם מטיילים בקבוצה קטנה, אם מעוניינים לשלם לסבלים שיסחבו את הציוד האישי (ולא רק את ציוד הקמפינג), אם רוצים לנסוע במחלקה משודרגת ברכבת בדרך חזרה מהטרק וכדומה. חשוב מאוד לבחור חברה אמינה ומוכרת לארגון הטיול – ערכו מחקר באינטרנט והתייעצו עם מטיילים אחרים, שעשו את המסלול, לגבי החברה שבאמצעותה אתם מתכננים לצאת לטרק.

לקריאה נוספת:

עוד טרקים

הפוסט דרך האינקה – לצעוד בדרכים עתיקות הופיע ראשון במסע אחר

פרו מציעה אינספור אתרים מרתקים – ערים מרתקות, יערות גשם, איים צפים באגם, דרכי אינקה עתיקות ועוד ועוד. כדי לטייל בכמה מהמקומות היפים ביותר, כאלה שנחשבים ל"אתרי חובה", הבאנו כאן מסלול טיול בן שלושה שבועות, שאפשר לעשותו בתחבורה ציבורית.

ימים 2-1: לימה
כל טיול בפרו מתחיל בביקור בבירה לימה. בירת פרו היא כרך סואן ומרתק, שכדאי להקדיש לו לפחות יומיים-שלושה. עם האתרים שלא כדאי להחמיץ בעיר ניתן למנות את כיכרותיה היפות, המרכזית שבהן היא פלאזה דה ארמאס, שבלבה מזרקת נחושת נאה שנבנתה ב-1650. בצפון מזרח הכיכר שוכן ארמון הנשיאות, שבחזיתו נערך מדי יום בשעה 11:45 טקס חילופי המשמר הנשיאותי. מנגד ניצבת הקתדרלה שנבנתה במאה ה-18, לאחר שקודמתה נחרבה ברעידת האדמה הקשה שפקדה את העיר. בקפלת הקתדרלה טמונים שרידיו של פרנסיסקו פיזארו, הכובש הספרדי שייסד את העיר לימה. סביב הכיכר שוכנים גם ארמון הארכיבישוף הנאה ובית העירייה של לימה. מדרום מערב לפלאזה דה ארמאס שוכנת כיכר נוספת, פלאזה סן מרטין בת המאה העשרים. בין שתי הכיכרות מחבר המדרחוב העמוס חנויות ואדם Jiron de la Union, בו ניצבת כנסיית לה מרסד.

הקתדרלה בפלאזה דה ארמאס, הכיכר המרכזית של לימה | צילום: שאטרסטוק

לימה מציעה למבקרים בה גם מבחר מוזיאונים גדול, שהמומלצים בהם הם מוזיאון הזהב (Museo de Oro del Peru), שמציג אוסף רחב של חפצי אמנות עשויים מהמתכת הנוצצת, מכסף ומאבנים יקרות; המוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה והיסטוריה (Museo Nacional de Antropologia, Arqueologia e Historia) שמכיל אוסף היסטורי עצום המקיף את כל התרבויות הפרואניות באופן כרונולוגי ומוזיאון רפאל לארקו הררה (Museo Rafael Larco Herrera) – אחוזה מהמאה ה-18 המכילה אוסף כלי חרס מרשים, עבודות טקסטיל, זהב וכסף מ-3,000 שנות ההיסטוריה הפרה קולומביאנית.

אחרי הביקור באתריה של העיר הגיע הזמן לצאת לקניות. בלימה יש קניונים רבים כמו מרכז הקניות Larcomar ו-Jockey Plaza Shopping Center. לצד אלה יש בעיר שווקים ססגוניים כמו השוק המרכזי (Mercado Central) שנמצא דרומית לפלאזה מאיור ושוק האינדיאנים (Mercado Indio) בו נמכרים חפצים שונים בעבודת יד במחירים נמוכים יחסית ממוצרים דומים בשווקים תיירותיים יותר. ולסיום, לימה מציעה גם הרבה מסעדות מצוינות, בעיקר כאלה המתמחות בפירות ים, ולצד אלה יש בה חיי לילה תוססים.

פסלון מקרמיקה בשוק בלימה | צילום: שאטרסטוק

ימים 4-3: נסקה
היעד הבא בטיול היא העיירה נסקה אליה מגיעים לאחר נסיעה של כשבע שעות באוטובוס מלימה. בנסקה התגוררה עד אזור שנת 800 תרבות הנסקה. זוהי עיירה משעממת למדי, אך סמוך לה נמצאת אחת האטרקציות המרתקות בפרו – קווי נסקה. המישורים העצומים והצחיחים שסביב לעיירה שימשו לאנשי הנסקה מעין כן ציור, בו חרוטים בשממה קווים ארוכים ומסלולים בהירים המובילים לשום מקום. במבט ממעוף הציפור מתגבשים חלקם לצורות גיאומטריות, ספירלות וציורי ענק מוזרים של ציפורים ובעלי חיים. את הציורים, שהתגלו ב-1926, ציירו אנשי הנסקה על ידי הזזת השכבה העליונה של הקרקע העשויה אבנים וולקניות כהות וחשיפת האדמה הבהירה מתחתן. הסיבה ליצירת הציורים והסימנים המסתוריים היא עדיין בגדר תעלומה, שגררה השערות שונות ומשונות, מהרעיון שמדובר בלוח שנה המבוסס על גרמי השמיים, דרך פולחן דתי עלום שכוון לאלים במרום ועד תיאוריות המערבות חייזרים. כדי להבחין בציורים המורכבים (בהם קוליברי באורך מאה מטר ולטאה באורך 180 מטר) יש לטוס מעליהן. הטיסות הן בנות 45-20 דקות, ומחירן כ-100-50 דולר.

אטרקציה נוספת שלא כדאי לפספס באזור היא אתר הקבורה צ'אוצ'ילה (Chauchilla), במרחק כשלושים קילומטר מהעיר. באתר אלפי קברים מתקופת האינקה (1,400-1,000 לספירה), מתוכם 12 קברים תת-קרקעיים שנשארו פתוחים ובתוכם ניתן לראות את שרידי הקבורים. בית הקברות המקורי והמומיות שבו השתמרו בצורה כה מדהימה עד שלעתים המראות נראים מעט מלאכותיים. הסיבה להשתמרותם הכה טובה נעוצה במזג האוויר המקומי היבש. את הסיור בצ'אוצ'ילה אפשר לעשות בטיול מאורגן או באופן עצמאי במונית שיוצאת מהעיר.

קווי נסקה. צורות גיאומטריות, ספירלות, ציפורים ובעלי חיים | צילום: שאטרסטוק

הערה: לפני ההגעה לנסקה אפשר להקדיש כמה ימים לביקור בעיירות פיסקו (Pisco) ואיקה (Ica) שלאורך רצועת החוף הדרומית ללימה. מפיסקו ניתן לצאת לשיט באיי באייסטאס (Islas Ballestas), חלק מהשמורה הלאומית פאראקאס (Reserva Nacional de Paracas), הנמצאים כ-15 קילומטר מהחוף. האיים זכו בפי התרמילאים המטיילים באזור לכינוי "גלפגוס לעניים", בזכות הכמות המרשימה של הציפורים, עופות המים ואריות המים הפוקדים את חופיהם. באזור איקה נמצא נווה המדבר הואקאצ'ינה (Huacachina), ובו לגונה קטנה מוקפת בדיונות חול מדבריות ענקיות ועצי דקל. אחת הפעילויות הפופולאריות באזור היא גלישה בגלשני חול מראש הדיונות. בסיום היום השני בנסקה ניקח אוטובוס לילה לארקיפה.

יום 5: ארקיפה
היום החמישי בטיול יוקדש לארקיפה (Arequipa), הנחשבת לאחת הערים היפות ביותר בפרו. ארקיפה הוקמה ב-1540, אך מבניה המקוריים לא שרדו את רעידות האדמה שפקדו את האזור במשך השנים, ואחרים נבנו תחתיהם. אבן געשית בהירה מרכיבה חלק מהם, וזו הקנתה לעיר את כינוייה "Ciudad Blanca" – העיר הלבנה. הארכיטקטורה המעניינת, שפע המסעדות ומקומות הלינה והנוף הנפלא, שעליו חולש הר הגעש אל מיסטי (El Misti, 5,822 מטר), הופכים אותה לאחד היעדים החשובים בדרום פרו.
המבנה המעניין בעיר הוא מנזר סנטה קטלינה (Monasterio de Santa Catalina) שהוקם ב-1579 והורחב במאה ה-17. המבנה הקולוניאלי מכיל כנסיות, קפלות וככרות, ובעבר היה נחלתם הבלעדית של 450 נזירות, אך כיום הוא פתוח למבקרים. בכיכר המרכזית (Plaza de Armas) נמצא בית העירייה, הקתדרלה העתיקה שבמהלך השנים המבנה שלה נבנה וניזוק שוב ושוב ברעידות אדמה, והכנסייה היפה בעיר, Iglesia de La Compania, שנבנתה ב-1573. המוזיאון האנתרופולוגי באוניברסיטה הקתולית סנטה מריה מציג את המומיה המפורסמת שהתגלתה בקניון קולקה הסמוך.

חצר פנימית צבועה כחול במנזר סנטה קטלינה שבארקיפה  | צילום: שאטרסטוק

ימים 7-6: טיול בקניון קולקה
ארקיפה היא בסיס טוב לטיול בקניון קולקה (Canon del Colca) הסמוך, הקניון העמוק ביותר במדינה, ואחד מהעמוקים בעולם. סיורים בני יום או יומיים יוצאים מארקיפה, חלקם עוברים בעיירה צ'יוואי (Chivay), בה ישנם מעיינות חמים. נקודת תצפית מומלצת בקניון היא Cruz del Condor, בה נהנים לא רק מהנוף המרשים אלא גם מדאייתם המרהיבה של קונדורים אנדיים. באתרים טורו מוארטו (Toro Muerto) וסומבאי (Sumbay) פזורים סלעים המגולפים בפטרוגליפים עתיקים בדמויות בעלי חיים וקונדורים. כמו כן אפשר לצאת למסע רפטינג בנהר קולקה ובנהרות סמוכים.

ימים 10-8: פונו ואגם טיטיקקה
מארקיפה נוסעים באוטובוס לפונו (Puno), נסיעה הנמשכת כשבע שעות. פונו היא עיר נעימה השוכנת על גדות אגם טיטיקקה, בגובה של 3,827 מטר. בעיר עצמה אין מוקדי משיכה מיוחדים אך היא משמשת כבסיס טוב לטיול באגם ובסביבתו. אגם טיטיקקה נושא בתואר האגם הגדול בפרו ובתואר מכובד נוסף כאגם הגבוה בעולם שניתן לשוט בו (גובהו 3,820 מטר מעל פני הים). על פי כמה מהאגדות, כאן נולד מלך האינקה הראשון, אביה של תרבות האינקה.

אגם טיטיקקה נודע בשל האיים הצפים שבו, איי האורוס (Uros). למעשה אחרונת בני האורוס נפטרה ב-1959, ותושבי האיים בימינו הם בני תערובת של צאצאי אורוס, אימארה ואינקה, המשמרים את המסורת העתיקה. חייהם סובבים סביב צמח הטוטורה (Tototra) – ממנו נבנים האיים הצפים, ובתי המגורים ובתי הספר המוקמים עליהם. בניית האיים היא מלאכה שלעולם לא נשלמת, וקנים חדשים מתווספים באופן תדיר לאדמת האי בעוד קודמיהם בתחתית נרקבים. כיום המקום תיירותי למדי, והביקור בו מלווה בניסיונות המקומיים למכור לכם שלל מלאכות יד ולגבות טיפים עבור צילום, אך עם זאת עדיין מדובר בהצצה מרתקת לתרבות ייחודית.

האיים הצפים באגם טיטיקקה | צילום: שאטרסטוק

האי טקילה (Isla Taquile) נמצא כ-35 קילומטר מערבית לפונו, ובו חיה קהילה קטנה ומסורתית בת 300 משפחות הלבושות בבגדיהן המסורתיים. הגברים עוסקים בדיג ובחקלאות ואילו הנשים עוסקות בעבודות אריגה יפות. מסלולי הליכה עוברים באי בינות לעתיקות מתקופת האינקה. אל האי אפשר להגיע בסיורים בני חצי יום מפונו.

ימים 12-11: קוסקו והעמק הקדוש
התחנה הבאה במסלול היא קוסקו (Cusco) העיר העתיקה ביותר ביבשת אמריקה המיושבת באופן רציף. מפונו אפשר להגיע לקוסקו באוטובוס תיירים, אשר עוצר בנקודות מעניינות לאורך הדרך ומגיע לקוסקו אחר הצהריים (הנסיעה נמשכת כשמונה-תשע שעות). העיר, היושבת בגובה של כ-3,400 מטר מעל פני הים, היא האטרקטיבית בערי פרו. הארכיטקטורה ברחובותיה המערבבת תקופות היסטוריות שונות, האווירה השלווה, מקומות הבילוי הרבים, האתרים הארכיאולוגים סביבה ומאצ'ו פיצ'ו הסמוכה, הופכים אותה לעיר מרתקת. העיר כולה הוכרזה כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו. בתוך קוסקו יש כמה אתרים שלא כדאי להחמיץ, בהם הכיכר המרכזית פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas), אשר שוכנת היכן שעמד בעבר ארמון מלך האינקה; הקתדרלה המרשימה שבכיכר; כנסיית לה קומפאניה (Iglesia de la Compania), מהיפות בפרו, שנבנתה ב-1571; המוזיאון לאמנות פרה-קולומביאנית (Museo de Arte Precolombino); המוזיאון הארכיאולוגי שנמצא בבית האדמירל (Casa de Almirante) ברחוב Almirante ומציג חפצי אמנות מתקופת האינקה והתקופה הקולוניאלית; אתר קוריקאנצ'ה (Coricancha), שהיה בעבר מקדש אינקה מפואר להפליא ושכונת סן בלאס (San Blas), רובע האמנים של העיר. בשעות הערב אפשר ליהנות מחיי הלילה והמסעדות הרבות שבעיר.

בובות צבעוניות למכירה בשוק הססגוני של פיסאק | צילום: אייסטוק

מקוסקו אפשר לצאת גם לטיולי יום רבים בסביבה. אחד הטיולים שאסור להחמיץ הוא טיול לעמק נהר אורובמבה (Rio Urubamba), המכונה "העמק הקדוש" (Valle Sagrado). מוקד העניין המרכזי בעמק היא העיירה הציורית פיסאק (Pisac). פיסאק ממוקמת בין הרים ירוקים שבמורדותיהם טראסות חקלאיות מדורגות, ובסמוך לה יש אתר ובו עתיקות אינקה רבות. כדאי לבקר במקום בימי ראשון, אז הופכת כיכר העיר לשוק צבעוני והומה, המושך מקומיים בתלבושות מסורתיות מכל כפרי האזור.

ימים 16-13: דרך האינקה ומאצ'ו פיצ'ו
ארבעת הימים הבאים מהווים עבור מטיילים רבים את שיאו של הטיול בפרו. בימים אלה נלך בדרך האינקה עד לאתר מאצ'ו פיצ'ו (Machu Pichu), בירתה האבודה של אימפריית האינקה. עיר זו נבנתה במאה ה-15 בגובה של 2,350 מטר בהרי האנדים. עם השנים כוסתה על ידי יער עבות ונשכחה, ורק ב-1911 נתגלתה במקרה על ידי ההיסטוריון היראם בינגאם. זהו האתר הארכיאולוגי המרהיב ביבשת כולה, פלא הנדסי ואדריכלי הממוקם בנוף עוצר נשימה.

המקדש הראשי בעיר הוא אינטיהואטנה (Intihuantana), שבו סלע ששימש כשעון סולארי וכמזבח. ההר התלול הואיינה פיצ'ו (Huayna Picchu) משמש כרקע לעתיקות היפהפיות, וממנו נשקפת תצפית מרהיבה על האתר. מסלול האינקה (Inca Trail) עובר בחלקים מכבישי האינקה העתיקים ודרך אתרי עתיקות נוספים, דרך יערות גשם ולצד הרים מושלגים, מפלים ונחלים. אורכו כארבעים קילומטר, המתחילים בתחנת הקילומטר ה-88, אליו מגיעים ברכבת מהעיר קוסקו. ההליכה לאורך המסלול נמשכת כארבעה ימים, כאשר ביום הרביעי מגיעים אל העיר האבודה עם זריחה. אי אפשר ללכת את המסלול בכיוון ההפוך, ועל כן יש לחזור לקוסקו ברכבת. הלינה לאורך המסלול היא באתרי קמפינג – יש להצטייד בציוד מתאים כולל אוהל, מזון וציוד בישול. ניתן לעשות את המסלול דרך סיור מאורגן של חברת טיולים, המספקת את הציוד והמזון. העונה הטובה לצעידה בטרק היא העונה היבשה, בין אפריל לספטמבר. שימו לב: המסלול זוכה לפופולריות רבה, ועל כן נוטה להיות עמוס מטיילים. הרשויות מגבילות את כמות האנשים במסלול ולכן יש צורך להזמין מקום זמן רב מראש.

ניתן לעשות גם גרסה מקוצרת של דרך האינקה. מסלול זה נמשך יומיים והוא מתחיל מתחנת הק"מ ה-101 ברכבת. גם במסלול זה מגיעים עם שחר לשער השמש מול מאצ'ו פיצ'ו. גם למסלול זה יש צורך בהרשמה מוקדמת.

מאצ'ו פיצ'ו. פלא אדריכלי והנדסי הממוקם בנוף עוצר נשימה | צילום: דני וורן

שימו לב: יש טרקים נוספים, מעט פחות פופולריים אך לא פחות יפים, שמובילים גם הם למאצ'ו פיצ'ו. טרק הסלקנטאי (Salkantay) נמשך כחמישה ימים ועובר דרך יערות עבותים, הרים מושלגים ומעיינות חמים. טרק הצ'וקיקיראו (Choquequirao) הוא טרק מאתגר שנמשך כשבוע. זהו טרק הרבה פחות מתויר שעובר דרך נופי בראשית ודרך עיר האינקה היפה העונה לאותו שם.

דרך נוספת והרבה יותר קלה להגיע למאצ'ו פיצ'ו היא ברכבת מקוסקו לאגוואס קאליאנטס (Aguas Calientes), העיירה ששוכנת למרגלות המאצ'ו פיצ'ו, ומשם באוטובוס לאתר, נסיעה שנמשכת כעשרים דקות, או בטיפוס רגלי תלול ומפרך אך מאוד מתגמל. הנסיעה ברכבת מקצרת את מספר הימים שיש להקדיש לאזור.

עוד על בני האינקה והאימפריה שבנו תוכלו לקרוא בכתבה הבאה >>

יום 17: יום נוסף בקוסקו
לאחר החזרה לקוסקו כדאי להקדיש עוד יום אחד למנוחה אחרי הטרק ולגילוי אוצרותיה של קוסקו וסביבתה. אם עדיין לא קיבלתם את מנת הריגושים שלכם, תוכלו לצאת לרפטינג בנהר אורובמבה או באשדיו הסוערים והמסוכנים עוד יותר של נהר אפורימק (Apurimac); לטיול סוסים באזור או להרפתקאות נוספות כמו בנג'י ומצנחי רחיפה.

שיט קאנו בלגונת סנדובל | צילום: אייסטוק

ימים 20-18: פוארטו מלדונדו ולגונת סנדובל
ימי הטיול האחרונים מוקדשים לג'ונגל האמזונס. מקוסקו ניתן לטוס לפוארטו מלדונדו (Puerto Maldonado) עיירה קטנה בדרום-מזרח פרו, בפארק הלאומי מנו שבלב ג'ונגל האמזונס. מפוארטו מלדונדו שטים בסירת נהר ללגונת סנדובל (SANDOVAL). באזור הלגונה יש לודג'ים ובתי מלון בהם ניתן לבלות כמה ימים ומהם ניתן לצאת לטיולים שונים באזור. חלק מהסיורים נעשים ברגל ואחרים בשיט, ובמהלכם ניתן להתרשם מיער הגשם, מהצמחייה העבותה וממפגש עם מגוון בעלי חיים, בהם תוכים, תנינים, מגוון חרקים וזוחלים, מינים שונים של קופים ועוד. זוהי התחנה האחרונה בטיול ומפוארטו מלדונדו ניתן לקחת טיסה בחזרה ללימה.

אפשרות להרחבת המסלול – טיול בצפון פרו
המסלול שהופיע כאן כולל את האתרים הקלאסיים של פרו. יחד עם זאת, מטיילים רבים בוחרים לטייל גם בצפון פרו, ולא במקרה. אזור זה עשיר בנופי הרים מרשימים, אתרים ארכיאולוגיים מרתקים וג'ונגלים עבותים. חובבי ההליכה ימצאו באזור טרקים רבים. מסיבה זו כדאי להקדיש לאזור לפחות שבועיים, על מנת שניתן יהיה ליהנות ממסלולי ההליכה הרבים שהאזור מציע. אפשר לשלב את הטיול לצפון פרו בתחילת הטיול בפרו או בסופו, באוטובוס מלימה. התחנה הראשונה בצפון פרו היא העיירה הוארז (Huaraz), בירת מחוז אנקאש (Ancash), ששוכנת 420 קילומטר מצפון ללימה, בעמק El Callejon de Huaylas. הנסיעה באוטובוס להוארז נמשכת כעשר שעות וניתן לעשותה באוטובוס לילה על מנת לחסוך זמן. באזור העיירה ניתן ליהנות מנופי ההרים המרשימים של רכס הקורדיירה בלאנקה (Cordillera Blanca, הרכס הלבן) – כ-650 לגונות בצבעי טורקיז, עשרות פסגות מושלגות הנישאות מעל העיר, ובראשן מיתמרת לגובה 6,768 מטר הפסגה הגבוהה במדינה, אואסקאראן (Huascaran). פסגה זו אף נתנה את שמה לפארק הלאומי הכולל חלק גדול מהרכס, והינו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. אין זה פלא, איפה, שהוארז הפכה לעיירת תרמילאים שוקקת, למרכז לטיפוס הרים, ולבסיס יציאה לטרקים בנופים היפים סביבה.

מהוארז ניתן לצאת לטיולי יום מקסימים, ובין המומלצים שבהם ניתן למנות את המסלול ללגונה צ'ורופ (Laguna Churup) ואת המסלול ללגונה 69. באזור יש גם לא מעט טרקים ארוכים, כמו טרק סנטה קרוז (Santa Cruz) הפופולרי, היוצא מיאנגאנוקו (Llanganuco) ואורכו ארבעה-חמישה ימים, או טרק וואיוואש (Huayhuash), שמונה עד עשרה ימי הליכה בהרים.

עיר הבוץ צ'אן צ'אן | צילום: דיוויד רוק

560 קילומטר מצפון ללימה, שוכנת לחוף הים העיר טרוחיו (Trujillo), אליה ניתן להגיע באוטובוס מהוארז (נסיעה של כשמונה שעות). על אף גודלה היא ידידותית למדי, ואטרקטיבית בזכות אתרים ארכיאולוגים מעניינים בסביבתה והפסטיבלים התרבותיים הרבים הנערכים בה מדי שנה. האתר הארכיאולוגי המרכזי באזור טרוחיו הוא צ'אן צ'אן (Chan Chan), עירם של אנשי המוֹצֶ'ה (Mochica). בעבר היתה זו עיר שמבניה עשויים בוץ, ובה אמות מים, מקדשים וארמונות, בתי מגורים, ככרות, גינות וקירות מעוטרים להפליא, בה התגוררו כמאה אלף תושבים. צ'אן צ'אן נמצאת כחמישה קילומטרים ממערב לטרוחיו. "מקדש הדרקון" (Hauca el Dragon; נקרא גם Huaca del Arco Iris) נמצא כארבעה קילומטרים מצפון לטרוחיו, בסמוך לכביש פנאמריקנה. המקדש השתמר בצורה הטובה ביותר מבין הריסות הצ'ימו, וחלקו שוחזר. כעשרה קילומטר מדרום מזרח לטרוחיו, שוכנים מקדשי השמש והירח (Hauca del Sol y de la Luna) של בני הצ'ימו.

הרחק בצפון מזרח המדינה נמצאת העיר איקיטוס (Iquitos), בירת מחוז לורטו (Loreto). זהו המחוז הגדול ביותר בפרו, ורובו מכוסה בג'ונגלים, ביניהם עובר אגן האמזונס. איקיטוס היא הנמל העיקרי של פרו לאורך האמזונס, ועל כן משמשת שער כניסה לאגן הנהר, ליערות הגשם ולשמורה הלאומית פאקאיה-סאמיריה (Pacaya Samiria), מהגדולות בדרום אמריקה, השוכנת כ-150 קילומטר מדרום מערב. מהעיר יוצאים לסיורים באזור הבתולי וטרקים (חלקם ארוכים) בג'ונגל בלוויית מדריך. אין דרכים יבשתיות המקשרות בין איקיטוס לשאר חלקי פרו. הדרך הקצרה להגיע לעיר היא בטיסה מלימה או בשיט ארוך בן יומיים עד שבוע מפוקאלפה (Pucallpa).

בתמונה הפותחת: ילד בלבוש מסורתי בעמק נהר אורובמבה, המכונה "העמק הקדוש"

עוד מסלולים בעולם עבור הנוסע העצמאי

הפוסט מסלול בפרו: טיול באתרים המרכזיים הופיע ראשון במסע אחר

תחנת הרכבת בקוסקו היתה גדושה ועמוסה ביום בו בחרנו להגיע אל האתר האינקאי המפורסם ביותר בעולם. אנו בדרכנו אל התחנה החשובה ביותר במסע של כל תרמילאי מתחיל לדרום אמריקה: המאצ'ו פיצ'ו, האתר המרתק שנבחר ב-2007 כאחד משבעת פלאי תבל החדשים. בשעת בוקר מוקדמת אנו עולים על קרון הרכבת אשר תיקח אותנו אל היעד הנכסף, הנסיעה האיטית מתחילה וכבר אחרי שלוש דקות מחליט נהג הקטר לנסוע קדימה ואחורה שלוש פעמים, לפני שהוא יוצא לדרך בשקשוק גלגלים, כנראה שזו הדרך של הרכבת הפרואנית להתגבר על גבעה בדרך.

כעבור שעה של נסיעה אני מתעורר מתנומה קלה ומרגיש שאנחנו תקועים באמצע הדרך. קולות משונים בוקעים מן המנוע ודרך החלון נראים ענני עשן שחור שיוצאים מהמנוע של הרכבת המובילה אל פלא העולם. מתחילה ההמתנה, באווירת "הטרנקילו" הטיפוסית לדרום אמריקה, לרכבת שזה עתה יצאה מקוסקו והיא בדרכה אלינו להמשך הנסיעה אל המאצ'ו פיצ'ו. נסיעת הרכבת היפה נמשכת עד לקילומטר ה-104, כאן אנו בוחרים להתחיל את המסע הרגלי בחלק האחרון של האינקה טרייל.

דרך האינקה. בעבר הדרך שימשה להעברת סחורות, כיום היא משמשת את המטיילים ההולכים ברגל למאצ'ו פיצ'ו

גשר מעל לנהר האורובמבה מקבל את פנינו: camino del Inca – דרך האינקה, הדרך שבעבר שימשה להעברת סחורות וכיום היא נתיב הליכה בין יערות גשם עבותים אל אתר המאצ'ו פיצ'ו. אחרי סידורי הרשמה בכניסה אל הפארק אנחנו מתחילים במסע הרגלי. המטרים הראשונים כבר מעבירים את התחושה של המקום אליו הגענו: סבך יער צפוף, ובין ההרים והנהר שמתחתינו נעים להם עננים גדולים המעניקים למקום תחושה שונה ומסתורית.

המוצ'ילה על הגב ואנו מזנקים בעליות נוטפי זיעה אל כיוון המטרה. בת זוגי, שזה עתה התאוששה משפעת, מנעה מאיתנו לעשות את מסלול האינקה טרייל המלא, אבל אנו לא מוותרים על דרך ההגעה הקשה יותר, המובילה אל פלא העולם ובוחרים במסלול אינקה טרייל מקוצר שבינתיים מטפס בין הרים ונופים מרהיבים. לקראת צהריים אנו מגיעים למקום שנראה כמו סופה של העלייה, מולנו שרידים של עיר עתיקה. למרות שאנחנו עדיין לא במאצ'ו פיצ'ו, אנו עדיין תמהים על הדרך בה הגיעו למקום המרוחק הזה אנשים כבר בתקופת ממלכת האינקה. הטרסות ממול לאתר מצביעות על כך שכאן התנהלה מערכת חיים שבטית – מעין עיירה קטנה בלב יער הגשם הסבוך.

אנו ממשיכים במסע ומתחילים שוב לעלות במעבה היער, נחלים קטנים זורמים בין האבנים, הצמחייה מתעבה ואנחנו מרגישים קצת כמו בג'ונגלים האמזוניים. ההליכה בתוככי היער מובילה אותנו אל מפל עצום, שנובע מטרים רבים מעל לראשינו. לאחר התרעננות קלה במים הזכים אנו ממשיכים במסע הרגלי, דרך מדרגות וגשרים מתוחזקים היטב, שגם הם, כמו מקומות רבים ברחבי קוסקו, בנויים על בסיס אינקאי קדום – המחשבה על כך שבדרך הזו צעדו לפני יותר מחמש מאות שנה אינדיאנים, שבעיני המערביים נתפסו כלא מפותחים, מרתקת את הדמיון.

שרידי Winay Wayna, עיר ממלכת האינקה, בדרך למאצ'ו פיצ'ו

אנו מתחילים לטפס במעלה המדרגות, שלא ברור היכן נמצא סופן ולאן הן מובילות. תוך כדי הטיפוס, גשם מתחיל לטפטף. גרם המדרגות מוביל אותנו עד לשער הכניסה אל העיר, והציפייה מדרבנת אותנו להגביר את הקצב. באמצע הר, באמצע יער גשם, באמצע שום מקום, נותרו שרידים של עיר מימי ממלכת האינקה – Winay Wayna. כאן, בין השרידים של מה שהיתה בעבר עיר קטנה, אנו נעצרים להתפעל מהשרידים שנותרו ומהנוף הקסום הנשקף מהאתר. הגשם הולך ומתגבר, ולמזלנו אנו מגיעים אל תחנת הלינה שלנו.

כאן, בתחנת העצירה מעל לעמק, תלוי לו ענן שמתפזר כל כמה דקות וחושף בפנינו את פסגות ההרים המדהימות שמסביב, ואז שב ומסתיר את הנוף הקסום, וכמעט שלא ניתן לראות דבר. זה סימן להקים את האוהלים של מחנה הלילה.

בבוקר השמש זורחת, היום זה יקרה, פלא עולם של ממש יתגלה אל מול עינינו. השאיפה שלנו להשקיף על המאצ'ו פיצ'ו בשעה המוקדמת ביותר, כדי לראות אותו נקי מתיירים. עם הזריחה, אנו יוצאים אל הדרך. ההתרגשות מחישה את צעדינו, שמיד הולכים ומואטים בשל המדרגות הרבות ששוב אנו נאלצים לטפס במעלה. נדמה שלכל אתר מימי האינקה, לכל עיר ולכל מקדש, צריך לטפס דרך מדרגות, והרבה. בנוסף לטיפוס, הגובה הרב מעל לפני הים מקשה אף הוא על הנשימה.

כשהעננים מתפזרים הנוף הנגלה מדהים

אבל מאמץ הטיפוס משתלם. אנו מגיעים אל שער השמש, מולנו העמק בו נמצא המאצ'ו פיצ'ו מכוסה בעננים, שמתחילים אט אט להתפזר. בהדרגה העיר כולה נחשפת אל מול עינינו, נחבאת בתוך עמק שבין הרים מכוסים ביער גשם. סוף סוף נגמרות העליות ואנו מתחילים ללכת באותו השביל שגם לפני יותר מחמש מאות שנה הוביל משער השמש אל לב העיר.

העיר מאצ'ו פיצ'ו שגשגה בימי האינקה, אבל ננטשה על ידי תושביה, שנסעו לקוסקו כדי לסייע לכוחות הממלכה במאבקם כנגד הכובשים הספרדים. הכובשים הקולוניאליים הצליחו לכבוש את בירת האינקה, קוסקו, ומאצ'ו פיצ'ו, שמיקומה נשמר בסוד, נותרה נטושה במשך שנים רבות. הספרדים, שככל הנראה לא ידעו על קיומה, לא בזזו אותה כפי שעשו במקומות רבים, ועם השנים יער הגשם כיסה את האתר ושמר את הפלא היטב. בשנת 1912, הארי בינגהאם השלישי, חוקר מאוניברסיטת ייל, גילה את האתר ומאז הוא הפך לאתר הארכיאולוגי החשוב ביותר בדרום אמריקה.

האתר המרתק השתמר באופן יוצא דופן והמיקום המרוחק מוסיף לקסם ומותיר את המטיילים פעורי פה. הגובה הרב, העליות התלולות, הסופות, רעידות האדמה ועוד צרות רבות שפוקדות את חבל הארץ הנידח לא פגעו כהוא זה לאורך השנים באתר.

שער השמש במאצ'ו פיצ'ו

גילוי אתר "הפסגה העתיקה", מקור שמו של המאקצ'ו פיצ'ו (כך אמורים להגות את שם האתר), בשנת 1912 הפך את המקום למפורסם בכל העולם ולסמלה של ממלכת האינקה. המבנים בעיר בנויים מאבנים גדולות מסותתות, שהותאמו בדייקנות זו על זו, כמעין פזל תלת מימדי ששכבת טיט לא מחברת ביניהן. המבנים כוללים אתרי פולחן לשמש ולגשם, אחוזות קבר, מקדש ואתרים נוספים. מפסגת ה-Huaiana Pichu, פסגה אליה נדרש טיפוס קל של כמה שעות, ניתן לצפות בעיר כולה. צורתו הכללית של האתר כפי שהוא נשקף מהפסגה מזכירה את צורתו של קונדור האנדים, המהווה סמל חשוב בתרבות האינקה.

האינקה טרייל נחשב בעיני רבים כטרק היפה והמפורסם בסביבות קוסקו, אבל לצד הטרק המפורסם בעולם ישנם עוד כמה טרקים בסביבות העיר קוסקו. הנה כמה מקטעי הליכה בלב הרי האנדים מהיפים בעולם:

טרק האזנגאטה – יש הרבה שלא רואים בקטע הזה טרק קלאסי מאחר שזהו מסע רכוב על סוסים, אבל המסלול שמקיף את פסגת הר האזנגטה הוא טרק מרהיב ללגונות טורקיז יפהפיות ופסגות מושלגות, שהגבוהה שבהן מתנשאת לגובה של 6,372 מטרים, והוא נחשב לאחד היפים בעולם.

טרק האספריטו פמפה – בעיני רבים טרק ששת הימים אל האספריטו פמפה הוא הטרק אל העיר האבודה האמיתית. המדובר בעוד אתר אינקאי בלב יערות גשם, בתולי ופחות מתוייר בהרבה, שרבים סבורים כי הוא יפה לא פחות ממאצ'ו פיצ'ו. הגישה אל מסלול הטרק הזה לא פשוטה, אך אם אתם מקבלים תדרוך נכון, זהו טרק מרתק במרחק נסיעה לא גדול מקוסקו היפה.

טרק הסלאקאנטי – הטרק הזה מגיע למאצ'ו פיצ'ו שלא דרך האינקה טרייל. הסאלנקאטי היא אחת הפסגות הגבוהות בשרשרת הרי האנדים בפרו, שמתנשאת לרום של 6,252 מטרים. מסלול הטרק הזה, המגיע כאמור למאצ'ו פיצ'ו, מרהיב ביופיו והוא דרך לא פחות טובה, ויש אומרים יפה בהרבה, להגיע אל אתר האינקה המפורסם.
בכל מקרה, איך שתבחרו להגיע אל האתר האינקאי ובכמה צעדים שתבחרו לעשות זאת, אין ספק שחווית המקום תיחקק בזכרונכם לזמן רב.

___

משה בנישו – מדריך בחברת איילה גאוגרפית

הפוסט אינקה טרייל: אל המאצ'ו פיצ'ו הופיע ראשון במסע אחר

פרו היא מדינה מרתקת ומגוונת, שילוב של ערים קולוניאליות ששימרו את מורשתם של כובשי הארצות הספרדיים, בירתם של בני האינקה – קוסקו, העיר האבודה מאצ'ו פיצ'ו, קווי נאסקה המסתוריים, הרי האנדים, שהם היפים ביותר ביבשת ומקום מגוריהם של מיליוני אינדיאנים שעדיין משמרים את אורח חייהם המסורתי, כולל שימוש בשפת הקצ'ואה, אגן האמזונס הירוק, שמשתרע על מחצית משטחה של פרו והוא אחד מעשרת האזורים העשירים ביותר בחי וצומח בעולם, מדבריות החוף, עם הדיונות העצומות, נאות המדבר הפוריות וכפרי הדייגים. כל אלה קיימים במדינה עם מגוון נופים מהמרהיבים ביותר באמריקה הדרומית.

פרו עשירה בתרבויות עתיקות, ואתריה הארכיאולוגיים הרבים והמגוונים מעידים עליהן. כמעט בכל רחבי המדינה נמצאים שרידים ארכיאולוגיים, וחלק ניכר מהטיול כאן כולל ביקור בהם. הממשלה ואונסק"ו תורמים כספים רבים להמשך החפירות, ובכל יום מתגלים ממצאים חדשים המספקים מידע על התרבויות ששכנו כאן. אחד הדברים המדהימים הוא שמרבית התושבים שומרים גם היום על המסורות העבר, ממש כפי שהיו לפני אלפי שנים.

אם וילדה בתלבושות מסורתיות | צילום: גילי חסקין

משמרים תרבויות עתיקות
בין התרבויות שחיו בפרו, ושניתן לראות שרידים שלהן היתה הצ'אבין (Chavin), תרבות שפרחה במאה העשרית לפני הספירה מצפון ללימה וממערב להואראז. תקופת צ'אבין ידועה הודות לאתר פולחן מדהים של תרבויות ההר והג'ונגל. באתר זה נערך פולחן חתול הטרף (הפומה).

בין המאה השביעית לשמינית – התקופה הקלאסית – התקיימה תרבות המוצ'ה (Moche), ששגשגה בחוף הצפוני והמדברי של פרו. תרבות זו הצטיינה בחקלאות, הודות למערכת השקיה מתוחכמת. אתרים ארכיאולוגיים מרהיבים של בני המוצ'ה ניתן למצוא בצפון המדינה, צפונית לעיר טרוכיו. התרבות הזו הותירה תכשיטים ואריגים מרהיבים וכן גופות חנוטות (חלקן מקועקות).

תרבות הנאסקה התפתחה בדרום המדינה, דרומית ללימה, והיא הצטיינה בכלי חרס מרהיבים ובידע אסטרונומי ומתמטי מרשים. מעט אחריה עלתה תרבות הפאראקס (Parcas) הידועה באריגים יפהפיים, ולאחריה תרבות פצ'קאמאק (Pachachmac) הקרויה על שם האל המרכזי שלה.

בני תרבות הצ'ימו הקימו את עיר הבוץ, צ'אן צ'אן (Chan Chan), בצפון פרו בקרבת העיר טרוכיו. האתר הארכיאולוגי צ'אן צ'אן מרהיב ומרשים במבני המגורים הבנויים מלבני חומר.

הידועה מכל תרבויות פרו היא תרבות האינקה, שהתקיימה מהמאה ה-12 ועד לחורבנה בידי הספרדים במאה ה-16. זאת היתה התרבות המבריקה מכולן והיא הותירה אחריה מונומנטים מרשימים להפליא. רבים מתושבי פרו הם צאצאיהם של בני האינקה המשמרים להפליא את אורח החיים העתיק. מרתק לראות עד כמה תרבות האינקה עדיין קיימת בחיי היום-יום, באמונה, במבנים, בלבוש, בדיג, בחקלאות ועוד.

מאצ'ו פיצ'ו, בירת האינקה. גם היום תושבי האזור משמרים את מסורות האינקה

אל הצפון היפה
פרו היא עולם ומלואו, מדינה בעלת גיוון רחב להפליא. בשטח של 1.28 מליון קמ"ר נמצאים הרי האנדים הענקיים, קרחוני עד, יער האמזונס, מדבר ועמקים פוריים. מעבר ליעדים הקלאסיים והחשובים כמו קוסקו, מאצ'ו פיצ'ו, העמק הקדוש, ארקיפה, קניון קולקה, פאראקאס (גלפאגוס הקטנה), איקה, קווי נאסקה, הג'ונגל האמזוני ואגם הטיטיקאקה, קיים חבל ארץ שאינו מתויר כפי שהוא אמור להיות. האזור הזה הוא צפון פרו.

צפון פרו עלתה לאחרונה על המפה בעקבות טיולים סביב תרבות הצ'אצ'אפויאס, "ארץ אנשי העננים". זהו אזור מרהיב ומגוון, עם פירמידות ענקיות הבנויות מלבני בוץ ומגוון עשיר של תכשיטי זהב שהתגלה בקברים החבויים מתחת למעטה הבוץ. התגלית החשובה ביותר היא ללא ספק חשיפת הקבר בו נקבר שליט סיפאן (לורד אוף סיפאן).זו היא התגלית הארכיאולוגית החשובה ביותר בחוף הפרואני והמטמון העשיר ביותר שנחשף באמריקה. במוזיאון שבעיר צ'יקליו (Chiclayo), אחד המוזיאונים הטובים בעולם, אפשר לראות חלק מהממצאים המרתקים.

בצפון נמצאת גם מצודת קואלאפ (Kuelap), שיש המכנים אותה "מאצ'ו פיצ'ו של צפון פרו". זהו מכלול בנייה עצום, ספק מצודה ספק מרכז דתי, בראש הר המשקיף על עמק אוטקובמבה (Utcubamba). קואלאפ מרוחקת כ- 12 שעות נסיעה מהעיר צ'יקליו, השוכנת לחוף האוקיינוס השקט, בצפון המדינה. האזור שופע שווקים מקומיים שבהם מוכרים פירות וירקות, בדים, בקר ועוד. אחרי הביקור בקואלאפ נוסעים לרוואש (Revash) – אתר קבורה יוצא דופן של אנשי העננים, אשר קברו את מתיהם בקברים דמויי בתים.

תרבות האינקה נוכחת בחיי היום יום של התושבים המקומיים | צילום: גילי חסקין

משם ממשיכים בנסיעה לליימבמבה (Leymebamba) ומבקרים במוזיאון שבו מוצגים הממצאים המרתקים מאתרי הקבורה. מרשים במיוחד! מכאן אנו יורדים כ- 2,500 מ' דרך גבעות קיה-קיה לאחד מיובלי האמזונס על גדתו המזרחית של נהר המראניון (Maranon). האזור פורה וירוק ושופע גידולים טרופיים.

מכאן ממשיכים לקחמרקה (Cajamarca), האתר בו הוכרע גורלה של פרו במפגש בין פיסארו הספרדי וחייליו לבין שליט האינקה האחרון, אטאואלפה. מבקרים במרכז ההיסטורי, במפעל המים העתיק ביותר באמריקה הדרומית בקומבה מאיו (Cumbe Mayo) ליד העיר קחמרקה, הידועה גם כבירת מוצרי החלב של פרו.

עוד אזור שראוי מאוד לטיול הוא סביבת הוארז, בירת הטרקים של פרו, שם נמצאים אגמי יאנגנוקו (Llanganuco) שמימיהם הצלולים בצבע טורקיז. ההרים באזור מתנשאים לגובה של מעל 6,000 מ‘ ובהם משתרעת שרשרת הרי האנדים הגבוהה ביותר ביבשת, הקרודיליירה בלנקה (Cordilleras Blanca), שממנה ניתן לראות את פסגתו של ההר הגבוה ביותר בפרו, Huascaran המתנשא לגובה של 6,768 מ'. אזור הוארז, המרוחק כ-400 ק"מ מלימה הבירה, נמצא בגובה של 3,018 מטר מעל פני הים, והוא מוקף בנוף הררי מרהיב. העיר עצמה משמשת כאתר עלייה לרגל למטפסי הרים מכל העולם.

אגם באזור הוארז. אזור בתולי ולא מתויר

האזור עדיין אינו מתוייר, ומסיבה לא ברורה השלטונות המקומיים אינם משקיעים בפיתוח הכבישים והמלונות בסביבה. מבחר בתי המלון המצומצם ומיעוט התיירים תורמים לבתוליות של המקום ולייחודו. מעבר לנוף המרהיב של הקורדיליירה בלנקה, הנוף האנושי יפה לא פחות. חלק מהכפרים עדיין שומרים על מסורת הבנייה עוד מימי המוצ'ה, המתאפיינת בבתי חומר עגולים עם גגות קש וכדי חרס המקשטים את גג הבית. תושבי הכפרים שומרים על חיים מסורתיים, סגנון לבוש, מנהגים, טקסים ועוד. בכפרים מתקיימים שווקים ציוריים ויש בהם כאלה שמתמחים בהכנת גלידה, אחרים בהכנת ריבת חלב ועוד.

מהעיר הוארז נוסעים לעבר חלקה המזרחי של הקורדיליירה בלנקה וממשיכים בדרך הררית, בנוף הפסגות של האנדים, לעבר שמורת צמחי הפויה ראיימונדי, בעלי עמודי הפריחה המרשימים – מתופעות הטבע הייחודיות בחלק זה של העולם. משם ניתן להמשיך לאתר הארכיאולוגי של צ'אווין דה הואנטאר, שהוא הקדומים שנתגלו בפרו. האתר, אשר שימש כמרכז פולחני גדול סביב שנת 1500 לפני הספירה, נבנה מאבן וחלקו חפור בצלע ההר. מומלץ לבקר במקדש העצום, על מחילותיו וחדריו התת קרקעיים, ולהתרשם מהנוף המרהיב.

רכס הקורדילייה נגרה. נוף צחיח של הרים כהים | צילום: Ed Pax, GFDL

עכשיו עוזבים (זמנית) את רכס האנדים ונוסעים דרך קניון דל פאטו המרשים לעבר רצועת החוף המדברית, תוך חציית רכס הקורדיליירה נגרה. את נוף הקרחונים והאגמים מחליף נוף צחיח של הרים כהים, שביניהם יש נאות מדבר קטנות, עד שמגיעים לעיר היפה טרוכיו, העיר השנייה בגודלה במדינה, שעדיין ניכר בה העבר הקולוניאלי הספרדי. ניתן לבלות את מרבית היום בסיורים בעיר ובסביבותיה וכן בעיר הבוץ צ'אן צ'אן הבנויה כולה מלבני חומר לא שרוף והמשתרעת על פני שטח עצום. העיר נבנתה בידי תרבות הצ'ימו (Chimu) במאה ה-13 והיא הגדולה מסוגה בעולם. מבקרים בפירמידות "השמש" ו"הירח", שהם מבני ענק מרשימים אשר שימשו מקדשים לבני תרבות המוצ'ה (Moche).

פרו שופעת טקסים פסטיבלים וקרנבלים, בטיול לפרו מומלץ לתכנן את מסלול הטיול סביב אחד הפסטיבלים. ואם חששתם למחסור בתחום הקולינריה, ודאי תשמחו לדעת שבלימה, בירת פרו, נמצאת אחת המסעדות הטובות בעולם, כך על פי רשימת S. Pellegrino היוקרתית. מסעדת Astrid Y Gaston, שיש לה סניפים בעוד כמה מדינות דרום אמריקאיות, מגישה מנות מושקעות להפליא שמשלבות טעמים מקומיים מסורתיים עם נגיעות בינלאומיות.

הפוסט פרו – מהאוקינוס השקט לאמזונס הופיע ראשון במסע אחר

ב-24 ביולי 1911 גילה ההיסטוריון האמריקאי היראם בינגאם (Hiram Bingham) בלב היער הפרואני, מבנים עתיקים ומסתוריים מכוסים בצמחייה עבותה. האתר המפואר שהתגלה היה סודם הכמוס של כמה מקומיים בודדים ובעקבות הגילוי החשוב החלו בעבודות מחקר וגילוי. כיום נחשב המאצ'ו פיצ'ו (Machu Pichu) לאתר הארכיאולוגי הבולט ביותר ביבשת כולה ולאחד מאתרי החובה הפופולריים על ידי תיירים בפרו, אך למרות זאת שומרת עיר האינקה העתיקה על קסמה המיוחד.
העיר הקטנה, הבנויה על פסגת הרי האנדים, משתרעת על שטח של שמונה קילומטרים רבועיים ומוקפת בטרסות חקלאיות תלולות וירוקות. איכות עבודות האבן ושפע האתרים במקום הם עדות לכך שהאתר היה מרכז טקסי חשוב. באתר מבנים רבים המפוסלים באבן גרניט מקומית וכבדה. האבנים הכבדות, שחלקן שוקלות מעל חמישים טון, סותתו בדייקנות ובקפידה והמבנים מתאפיינים בארכיטקטורה ייחודית הנחשבת לפלא אמיתי וגאוני. בין המבנים שבמקום אפשר לראות ארמונות, מרחצאות, מקדשים ובתי מגורים ואחסון. המבנים החשובים ביותר הם בקתת השומר (Hut of the Caretaker) ממנה נשקף נוף מרהיב, והמקדש הראשי של מאצ'ו פיצ'ו, בראשו סלע חצוב הנקרא שעון השמש, אשר שימש לזיהוי עונות השנה על ידי הכוהנים הגדולים.
למבקרים באתר מומלץ לצאת גם לטיולים קצרים באזור המאצ'ו פיצ'ו – טיפוס אל פסגת הר אואיינה פיצ'ו ממנו נשקפים נופים מרהיבים או טיול במסלול האינקה הקסום.

איך להגיע?
אתר מאצ'ו פיצ'ו נמצא כ-700 מטר מעל תחנת הרכבת Puente Ruinas. מהתחנה יוצאים אוטובוסים המעלים את המטיילים אל אתר העתיקות. לחלופין, אפשר לטפס לאתר בשביל להולכי רגל שהטיפוס בו אורך כשעה וחצי.

הפוסט מאצ'ו פיצ'ו – מסתרי האינקה בפרו הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:

סטונהנג' – ארץ האבנים הגדולות סטונהנג' היא אולי הידועה שבהם, אבל בדרום-מערב אנגליה פזורים עוד כמה וכמה אתרים מסתוריים, שבהם ניצבות אבני ענק. סיור בעקבות התרבות הקלטית ואגדות המלך ארתור לכתבה המלאה >

דרום אמריקה – למידע נוסף>>

הפוסט פולחן השמש העתיק בדרום אמריקה הופיע ראשון במסע אחר

תפילה המונית על גדות נהר הגנגס בהארידוור שבצפון הודו

יש כאלה המאמינים שמקומות מסוימים אינם מתקדשים סתם כך; שיש מקומות שהם מטבעם עוצמתיים מאחרים. אחת התיאוריות גורסת שכדור הארץ – בדומה לגוף האדם לפי הרפואה הסינית – מרושת בקווי אנרגיה ובנקודות עוצמה. לפי תפיסה זו, התחברות למקום – בנייה של מקדש, תפילה, מדיטציה – מעוררת את הנקודה לפעולה ומזרימה אל המתחבר אליה אנרגיה מהיקום, כמו שמחטים סיניות הננעצות בנקודות הנכונות בגוף מעוררות לפעולה את אנרגיית הריפוי של הגוף עצמו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אחרים מאמינים שהתכונות המיוחדות של המקום לא היו שם מלכתחילה, אלא הוענקו למקום "רגיל" באקט של חסד. זו יכולה להיות התערבות אלוהית ישירה (מתן תורה על הר סיני, למשל) או עקיפה (מקום שנעשה בו נס, למשל פסל שהתחיל לבכות בדמעות של שמן או מים). זה יכול לקרות באמצעות נציג, כמו קבר של קדוש או צדיק (לקברו של רבי נחמן באומן שבאוקראינה, למשל, מייחסים קדושה, למרות שהוא נמצא באדמת אוקראינה, הנחשבת טמאה), ויש הסוברים כי צורת הבנייה (מעגל, פירמידה וכדומה) יצרה או הגבירה כוחות שהיו במקום.

גישה שלישית אומרת שבמקום לכשעצמו אין כוחות מיוחדים, אבל העובדה שאנשים מאמינים שיש במקום "משהו" גורמת להם לבוא לשם בהמוניהם ולהטעין את המקום באנרגיות שלהם – אנרגיה של תפילה, תקווה, מדיטציה או סתם התרגשות חזקה – ובכך להפוך אותו למקום עם אווירה מיוחדת.

כך או כך, אתרים רוחניים שאליהם עולים לרגל הם תמיד מקומות מיוחדים ומעניינים, בין אם מאמינים בכוח שהם מייצגים ובין אם לאו. האם החיבור הוא פנימה, אל הנפש, או החוצה, לאלוהים, לאלים או לכוחות אחרים? קשה לדעת. ואולי זה גם לא ממש משנה.

הרשימה הזו, כדרכן של רשימות כאלה, היא חלקית וחסרה. למה סטונהנג' כן ומקדשי האבן במלטה לא? למה הר קאילאש, ולא ההרים המקודשים של סין? למה ורנאסי כן ובוד־גאיה לא? ואיך אפשר בלי דרך הצליינים לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד, שזוכה כבר אלף שנה לפופולריות עצומה? ובלי אתרי ההתגלות בלורד שבצרפת ובפטימה שבפורטוגל, שמיליוני תיירים וצליינים, רובם נוצרים, מגיעים אליהם מדי שנה, ויש דיווחים (שחלקם נבדקו על ידי ועדה רפואית) על מאות אנשים שנרפאו בדרך נס בעקבות ביקור במקום?

ואיך אפשר בלי האתרים הרוחניים הגדולים של האסלאם: הכעבה במכה, שנחשבת לאחד המקומות העוצמתיים ביותר בעולם; העלייה לרגל למסגד אימאם רזה במשהד שבאיראן, ובלי קוניה התורכית של הסופים? על כך אומרים המוסלמים: השלמוּת – רק לאללה.

טקס פוג'ה על גדות נהר הגנגס הקדוש בוורנאסי | צילום: אייסטוק

1. ורנאסי: חוויה מטלטלת
ורנאסי (Varanassi) שבהודו היא מלה נרדפת למקום רוחני. כמעט אין תייר בהודו שמוותר על ביקור במקום, וגם בקרב ההודים עצמם זה היעד המוביל מבחינת תיירות רוחנית. ורנסי היא אחת משבע הערים הקדושות ביותר להינדואיזם (דתם של כשמונים אחוז מאוכלוסיית תת היבשת), ואחת משתי הערים החשובות ביותר (השנייה היא הרדיוואר). מספר אינסופי כמעט של מזמורים והמנונות נכתבו עליה ועל נהר הגנגס הזורם בה, שהוא קדוש להינדואים ויכול לטהר ולנקות את האדם מחטאיו.

עיקר פרסומה בא לוורנסי בתור מקום שהכי מומלץ למות ולהישרף בו, לפי ההינדואיזם. לצד מערביים רבים שמתקשים להתמודד עם החשיפה למדורות המתים בעיר, רבים אחרים מדווחים על חוויה אישית מטלטלת ועל התבוננות אחרת במוות – ובחיים – בעקבות השהות כאן.

עוד על ורנאסי בכתבה הבאה:

וראנסי – עיר החיים והמתים עיר מדהימה, וראנסי. בליל ריחות, צבעים, חיים, מתים ומה שביניהם. כשיושבים על המדרגות היורדות אל הנהר, מול המדורות שבהן שורפים את המתים, צצות מחשבות על משמעות החיים ומה שמעבר להם, ומזדמנים מפגשים עם אנשים מפתיעים

2. הר קאילאש: מיליארד מאמינים לא טועים
בכל הדתות והתרבויות, מאז ימי ראשית הדתות, נחשבים הרים למקומות מיוחדים, אולי משום שהם קרובים יותר לשמים ונתפסים כמתווכים בין עליונים לתחתונים. אחד ההרים הקדושים בעולם, עבור לא פחות ממיליארד אנשים מארבע דתות שונות (הינדואיזם, בודהיזם, ג'איניזם ובון), הוא הר קאילש (Kailash) שבטיבט.

הר קאילאש בטיבט. אחד ההרים הקדושים בעולם | צילום: דובי טל

לפי מסורות שונות, זה המקום שבו נולד העולם; דרך ההר הזה עוברת חוכמת השמים אל האדמה; עלייה לרגל להר והקפתו (ברגל, כמובן, 108 פעמים) יכולה לחולל נסים, להביא להארה, לגאולה ולשחרור מגלגולים. האמת היא שהר קאילאש נחשב קדוש הרבה לפני שהדתות האלה בכלל נוצרו; יש המדברים על עידנים אחרים, אפילו על ציוויליזציות עתיקות.

יחסית לעוצמתו הרבה מגיעים אליו מעט צליינים, מכיוון שהמסע אליו ארוך וקשה מאוד פיזית, נפשית וגם טכנית. אין טיסות, רכבות או אוטובוסים לשם, ההר ממוקם בטיבט הכבושה על ידי הסינים, שגם הם מערימים קשיים במסגרת הדיכוי שלהם את הטיבטים ודתם.

עוד על הר קאילאש בכתבה הבאה:

הר קאילש: מסע בטיבט להר הקדוש מיליארד אנשים מאמינים שהר קאילש בטיבט הוא טבור העולם, וכי הקפתו 107 פעמים ברגל עשויה לחולל ניסים. משלחת של מסע אחר יצאה אל ההר הקדוש במטרה להקיפו פעם אחת בלבד, וגם זה התברר כמבצע לא פשוט

3. הר סיני: מרכז תקשורת־תמסורת
זהו אחד ממקומות העוצמה הקדומים והמפורסמים ביותר בעולם. כאן אמר אלוהים למשה רבנו "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות, ג', ה'), וכאן התגלה האל לבני ישראל בצורת ענן, אש, קולות ושאר תופעות על טבעיות. במונחים של רוחניות מודרנית, התופעות הללו מבטאות לא רק את עוצמת האל, אלא גם את איכויות העוצמה של המקום. ברוח זו מפרשים את פניו הקורנים של משה שירד מההר כשהוא "ספוג באנרגיות" וגם את הכוחות המופלאים של לוחות הברית, שנחצבו מסלעי ההר ולפי המסופר במקרא היה בכוחם להרוג את הנוגע בהם.

הר סיני. פניו של משה רבנו קרנו כשירד מראש ההר | צילום: נפתלי הילגר

לפי גישה זו, להר סיני יש יכולת מיוחדת לשמש "צינור תקשורת־תמסורת" לממד אחר, ואלה שבאים להתפלל או לעשות מדיטציה דווקא כאן מדגימים זאת במו רגליהם. המקום מקודש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, והמוני הצליינים שמגיעים לכאן כבר אלפי שנים, כמו גם מנזר סנטה קתרינה שבראש ההר, תורמים לתחושה המיוחדת של המקום.

4. ירושלים: הצנטרום של הפיילה
ירושלים היא אחת הערים הקדושות בעולם, אם לא הקדושה שבהן – קפסולה מרוכזת של עוצמה, שנשמות רגישות מדי עלולות פשוט להיטרף ממנה ("סינדרום ירושלים" מוכר על ידי הפסיכיאטריה המודרנית כתסמין נפשי רשמי). שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות מקדשות אותה בלהט, ובקרב התיירים הרוחניים יש קונסנזוס לגבי מעמדה של העיר כאתר חובה ששום תייר רוחני לא יכול להרשות לעצמו לוותר עליו.

לפי המסורת היהודית, ה"צנטרום של הפיילה" של הקדוּשה הוא הר המוריה, שמכונה כיום הר הבית. לפי פרשנות רוחנית מודרנית, לא בכדי דרש אלוהים מאברהם להקריב את בנו דווקא שם, ולא במקרה בנה שלמה את בית המקדש דווקא בנקודה זו. לפי חז"ל, בהר המוריה נמצאת "אבן השתייה", אבן היסוד ש"ממנה הושת העולם", ועליה עמד ארון הקודש. לפי מסורות מסופוטמיות קדומות יותר, על פסגת ההר היה סלע, שהוחזק בפיו של נחש קדמוני, ושימש נקודת חיבור בין עולם של מעלה לעולם של מטה.

המסורת המוסלמית הכירה אף היא באיכויותיו המיוחדות של המקום כמרכז תקשורת ותמסורת, ולפי הקוראן משם עלה מוחמד השמיימה. "אבן השתייה" היא המקום שעליו ניצב כיום מסגד כיפת הסלע.

הכותל המערבי בירושלים. קפסולה מרוכזת של עוצמה רוחנית | צילום: אייסטוק

5. הפירמידות במצרים: מיסטיקה ותעלומות
הפירמידות – ואיתן הספינקס ומקדשי מצרים העתיקה – מציבות כל כך הרבה חידות ותעלומות לגבי שימושן ואופן בנייתן, שהן כר פורה במיוחד לפרשנויות רוחניות מסוגים שונים, לפעמים משונים. אין ספק שלאדריכלים הקדומים היה ידע רב בבנייה, בהנדסה, באסטרונומיה, ברפואה ובכישוף (בין אם מדובר באחיזת עיניים בנוסח החרטומים שמוזכרים בתנ"ך ובין אם היו ידועים להם סודות של כוחות עלומים, שלא מוכרים למדע גם כיום).

יש המאמינים שלמקום שעליו בנויות הפירמידות – מישור גיזה, שעליו ניצבת הפירמידה הגדולה ואחיותיה – יש כוחות רבי עוצמה, אשר מועצמים בעזרת המבנה המשולש של הפירמידה ובזכות מיקום הפירמידות ביחס לגרמי השמים ותנועתם. לפי אסכולה זו, מסיבה זו בחרו המלכים הפרעונים לבנות את מצבותיהם המדהימות דווקא שם.

הספינקס במצרים. כר פורה לפרשנויות רוחניות

זהו אחד האתרים הפופולריים ביותר בקרב תיירים רוחניים. מיסטיקנים, שוחרי מסתורין וחברי כתות שונות נוהרים לשם בתקווה לזכות במעט מהכוחות הללו ומהשפעתם המבורכת. אחד הטרנדים האופנתיים ביותר בתחום התיירות הרוחנית הוא לשכור מרחב פרטי בשטח (לרוב בלילה) לעריכת מדיטציה או טקס ריפוי בלי הפרעה של תיירים "רגילים".

6. מאצ'ו פיצ'ו: כוח השמש
חורבותיה של מאצ'ו פיצ'ו, עיר המקדשים של האינקה שהשתמרה בצורה מרהיבה בג'ונגל של פרו, הן אתר מסתורי וחידתי. לא הרבה ידוע על השימוש הפולחני שעשו כוהני האינקה באתר; חוסר הידיעה, לצד הטכנולוגיה הגבוהה שמופגנת באתר ביחס לתקופה בה נוסד, מזמנים הרבה תיאוריות והשערות.

מאצ'ו פיצ'ו בפרו. אתר חידתי ומסתורי | צילום: נתי כהן

אחד המאפיינים המסקרנים ביותר של מאצ'ו פיצ'ו הוא תכונותיו האסטרונומיות. בימי היפוך העונות, השמש – שלה מקום חשוב בדת האינקה – ניצבת בזווית מסוימת ביחס לאבן המזבח, ולכך יש קשר הדוק לפולחן. לפי מסורות שמאניות, לאבן הזו (ולא רק לה) יש כוחות שיכולים לגרום לאנשים לראות חזיונות של העולם שמעבר. התיירות הרוחנית למאצ'ו פיצ'ו שוקקת תמיד, אבל בעת ימי ההיפוך והשוויון – סביב 21 במרץ, 21 ביוני, 21 בספטמבר ו־21 בדצמבר – עולה מספר התיירים שבאים ליהנות גם מסגולותיו הרוחניות של האתר.

עוד על מאצ'ו פיצ'ו בכתבה הבאה:

מאצ'ו פיצ'ו: יצירת המופת של האינקה העיר שבנו בני האינקה במאה ה-15, כוסתה על ידי היער והתגלתה מחדש בתחילת המאה העשרים, משלבת עתיקות יפהפיות עם נוף הררי. עכשיו רק צריך לוודא שהמבקרים הרבים לא יזיקו לאוצר המדהים הזה

7. סטונהנג': עוצמת האבנים הקדומות
סטונהנג' (Stonehenge) שבאנגליה הוא האתר המגאליתי המפורסם והמתויר ביותר באיים הבריטיים, אבל בהחלט לא היחיד. באנגליה, סקוטלנד, וויילס ואירלנד פזורים לפחות 900 אתרים כאלה, המכונים בשפה המדוברת "מעגלי אבנים" גם כשהם בכלל לא בצורת מעגל.

סטונהנג' בדרום אנגליה. מקום התכנסות של שבטים קדמונים | צילום: שמעון לב

האתרים הללו, שנהנים בשנים האחרונות מפופולריות גוברת והולכת, הם אתרים פרהיסטוריים, מימי שחר הדתות. חלקם מלפני 5,000 שנה, אחרים מאוחרים יותר, "רק" בני 2,500 שנה. ארכיאולוגים מעריכים כי אתרים אלה הם אלמנכים: מערכי אבנים שנועדו לסימון אירועים אסטרונומיים. המבנה של המערך מאפשר לקבוע את ימי ההיפוך והשוויון ושאר אירועים שמימיים הקשורים לחילופי עונות.

האלמנכים, העשויים גושי אבן עצומים, ניצבו במקומות ההתכנסות של השבטים הקדמונים ושימשו גם כמתחמים מקודשים, שבהם נערכו טקסי פולחן הקשורים לאירועים האלה. זה כמובן מושך אליהם גם כיום מבקרים רוחניים, במיוחד בימי ההיפוך והשוויון, שבהם לפי האמונה מתעצמים כוחותיו של המקום.

עוד על סטונהנג' בכתבה הבאה:

סטונהנג' – חידת האבנים הגדולות אבנים ענקיות מסודרות במעגלים, סוסים מצוירים על מורדות הגבעות, מצודות חרבות שאגדות נקשרו בהן – בדרום-מערב אנגליה פזורים כמה וכמה אתרים מסתוריים, שהמפורסם בהם הוא סטונהנג'. סיור בעקבות השרידים המרשימים של התרבות הקלטית

לקריאה נוספת:

מסעות רוחניים למחפשים מסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, דרך חג הקויוריטי בפרו ועד בגאן במיאנמר – עשרה מסעות רוחניים בעלי משמעות מיוחדת, כולל כמה אתרים רוחניים מקומיים

הפוסט טיולים רוחניים: לגלות את העוצמה הופיע ראשון במסע אחר

אדמונד הילרי טיפס על האוורסט "כי הוא היה שם", ובאמירה המפורסמת שלו יצר ז'אנר עולמי של יוצאים לדרך. פעם גם אני הייתי שייך לז'אנר הזה. יצאתי לדרך כי היא היתה שם. אבל הדרך לימדה אותי אחרת. היא לימדה אותי שלא סתם אני נודד. היא לימדה אותי שהדרך שלי החוצה היא בעצם הדרך שלי פנימה. היא לימדה אותי שהיציאה אל המרחב בליקוי החמה באוגוסט 1999 הגיעו לפירמידות המצרים אנשים מכל העולם, להתחבר לאנרגיות של המקום. תמורת 1,000 דולר אפשר לקבל אישור מיוחד לערוך מדיטציה ותפילה בתוך הפירמידות | צילום: הראל סטנטון יש מקומות שצריך לחזור ולבקר בהם כדי להפעיל אותם מחדש, לצאת אליהם מתוך כוונה להחיות את האנרגיה שלהם. כך, למשל, מעגל האבנים הגדול שברמת הגולן, רוג'ום אל-הירי צילום: איתמר גרינברג היא בעצם כלי להתפתחות רוחנית. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! כמו אנשים שמשתתפים בסדנאות או מתרגלים טכניקות של מדיטציה ותנועה על מנת להתחבר לעולמם הפנימי, אני בוחר במסע, בטיול, ביציאה החוצה כדי להתחבר אל עולמי הפנימי. וכמו אדם שמוצא לעצמו מורה רוחני, אני מוצא שהמורה שלי היא אמא אדמה. כי כשאדם יוצא אל המרחב ומתחיל להקשיב לטבע, הוא מתחיל להקשיב לעצמו. האמונה הבסיסית שאיתה אני יוצא לדרך היא שאני לא הולך לטייל בטבע, אלא עם הטבע. כשאני יוצא לטיול, אני לא הולך לכבוש, לראות או להגיע, אלא לפגוש. להקשיב למרחב, לנהל איתו דיאלוג וליצור איתו משהו משותף. זוהי נקודת המוצא של הטיול הרוחני, טרנד הולך ומתפתח לא רק בקרב אלה שמגדירים עצמם "אנשים רוחניים", אלא בעולם התיירות כולו: טיולים רוחניים להימלאיה, להרי האנדים ולעתיקות המאיה במרכז אמריקה, וסדנאות רבות בטבע. קהל המשתתפים בטיולים אלו גדל משנה לשנה. את הטיולים הרוחניים הקיימים כיום אפשר לחלק לשני סוגים: אלה שבהם האדם יוצא לטבע כדי להתבודד ולמצוא מרחב להתבוננות (למשל, סדנאות מדיטציה בטבע), ואלה שבהם יוצאים למקומות מסוימים, הנחשבים לעתירי אנרגיה (למשל, סטונהנג' בדרום אנגליה או הר בֶּלוּכָה בסיביר) או כאלה הקשורים למסורת רוחנית זו או אחרת (כמו מקדשי המאיה והאינקה במרכז אמריקה ובדרומה או הפירמידות במצרים). ב־100 השנים הבאות, כך נראה, ז'אנר המסעות הרוחניים יתפוס תאוצה. כי בעולם שהתקשורת והטכנולוגיה בו יכחידו כל פיסה של שקט ופרטיות, בעולם שבו כמות הגירויים החיצוניים והאינטנסיביות יובילו את האדם לקצות שפיות דעתו, יותר ויותר אנשים ייצאו למרחב ויחפשו קווים פתוחים של אופק, מרווח נשימה, מקום שנוגע בשקט ומתחבר ללב. כי הטיול הרוחני מציע מסע משולב, אל מרחב פיזי ואל מעמקי התודעה. מוצר אידיאלי לצרכים הנפשיים של האדם בשנות ה־2000. מסטונהנג' לירושלים על הפופולריות העולה של טיולי הרוח כבר בסוף המילניום הזה אפשר ללמוד, למשל, מהמתרחש סביב מעגלי אבנים בדרום־מערב אנגליה, ובמיוחד במפורסם ביותר מהם – אתר סטונהנג' (Stonehenge). זהו מעגל גדול של אבני ענק, שגובהן כשישה מטרים ומשקלן כ־40 טונות. לא ברור מי יצר את מעגל האבנים ומה משמעותו, אולם בקרב העוסקים בתחומי הרוחניות אין מחלוקת על כך שהמקום בעל אנרגיות חזקות. רוב הארכיאולוגים והארכיאו־אסטרונומים מסכימים שמעגל האבנים יכול לשמש כשעון אסטרונומי, שבעזרתו אפשר לזהות את היום הארוך בשנה. עד לפני כמה עשורים היה הסטונהנג' עוד אתר תיירות ארכיאולוגי־היסטורי רגיל. בעשור האחרון התחילו חברות תיירות בריטיות להציע טיולים מיוחדים אל מעגלי אבנים שונים באנגליה, במטרה "להתאחד ולהתחבר עם המסורות הרוחניות של האבות הקדמונים… קבוצה של מודטים מתחברת לאנרגיה של אבן קדושה בעיר האינקה מאצ'ו פיצ'ו שבפרו – אתר עלייה לרגל כלל עולמי | צילום: סרג'יו בנדורק לחוש בכוחם של מעגלי האבנים… לקלוט את אנרגיות הארץ". כיום, עקב הביקוש הרב לביקור בסטונהנג' והפופולריות הגואה שלו, הוא סגור לקהל ביום הארוך בשנה, ורשאים לבקר בו אז רק בעלי אישור מיוחד, בדרך כלל עיתונאים וצלמים. בעבר, החיבור האינטואיטיבי של האדם לטבע היה חלק משגרת החיים. בני שבטים שחיו בהרמוניה עם הטבע ידעו לזהות מקומות שבהם יש אנרגיה גבוהה: מקדשי אדמה הם דבר נפוץ עד היום באנדים הגבוהים של אמריקה הדרומית, פסגות הרים בהימלאיה הן מקומות מקודשים ובאגמים בטיבט אסור להתרחץ בשל קדושתם. האדם שחי בטבע ידע להתחבר אל המארג האנרגטי של אמא אדמה, ידע לזהות בו נקודות בעלות פוטנציאל וידע להשתמש במקומות אלו לצורך ההוויה הרוחנית שלו. כיום, בעקבות התפתחות הטכנולוגיה והחיים המודרניים והתנתקות האדם מהטבע, אנו נוהגים לתפוס את החיבור האינטואיטיבי אל הסביבה ברמת תודעה גבוהה כעניין מיסטי, רוחני. גם הטיול הרוחני, על שני סוגיו, איננו למעשה עניין חדש. הוא היה קיים מאז ומעולם, גם אם לא היה חלק ממה שכיום נקרא "תיירות". נזירים בודהיסטים ויוגים הינדואים היו יוצאים להתבודד בטבע; היוגי הטיבטי הגדול מילרפה בילה שנים במערות בהרי ההימלאיה; הנזירות הנוצרית התחילה באקטים של התבודדות במדבר; תהליך חניכה של שמאנים באמריקה מתחיל בהקשבה לרמות תודעה שונות של המרחב (העולם הפיזי הנראה, העולם שמתחת לאדמה והעולם שמעל, השמים). גם מסע לעבר מקומות עתירי אנרגיה הוא מנהג כלל עולמי עתיק, אבל בעבר לא קראו לו טיול רוחני. קראו לו עלייה לרגל. המהות של הטיול הרוחני היא הדיאלוג הנוצר עם מקום, ולכן, לא פעם נקודת הפתיחה של הדיאלוג־טיול אינה האדם אלא המקום עצמו. יוצאים לדרך למען המקום, לא רק למען האדם. כי למקום יש מכניקה המזכירה מכונה: אם לא משתמשים בו, הוא מאבד מן האיכויות שלו ולאט לאט מחליד עד שמפסיק לפעול. אם מלכלכים אותו, הוא חורק ומשמיע צלילים צורמים. יש מקומות שצריך לחזור ולבקר בהם כדי להפעיל אותם מחדש, לצאת אליהם מתוך כוונה להחיות את האנרגיה שלהם. מעגל האבנים הגדול שברמת הגולן, רוג'ום אל־הירי, הוא דוגמה לכך. למקומות אחרים צריך לבוא מתוך כוונה של ריפוי ואהבה. במיוחד למקומות הסוחבים עימם משקעים של מלחמות, שפיכות דמים, כאב ואנטגוניזם. ואני הייתי מתחיל בירושלים. לפני שנפליג לתחזיות על המסעות הרוחניים של 100 השנים הבאות, כמה דוגמאות לאלה פירמידת קוקולקאן בצ'יצ'ן איצה, מכסיקו. פעמיים בשנה, במרץ ובספטמבר, כאשר היום והלילה שווים באורכם, נופל צל השמש בצד אחד של מדרגות הפירמידה בצורה של נחש, ומתחבר לפסל של ראש צפע בתחתית המדרגות. במקום נערכים טקסי מאיה, שבהם משתתפים היפים, תיירים וחובבי רוחניות למיניהם | צילום: איתי בר שכבר נערכים. באמצע שנות השמונים התחילו לערוך בפרו סוג של טיול שזכה לשם "טיול מיסטי". היו אלו טיולים בעקבות האתרים המקודשים של תרבות האינקה. קהל היעד היה בדרך כלל אמריקאים, ואליהם הצטרפו אחר כך גם ארגנטינאים וברזילאים. כולם חיפשו מקורות רוחניים וסימנו את פרו כאתר עלייה לרגל, ובמיוחד את העיר העתיקה מאצ'ו פיצ'ו באזור קוסקו ואת ימת טיטיקקה. הטיולים המיסטיים לפרו הפכו לשם דבר בשל הנוף היפהפה, ההיסטוריה המרתקת והתרבות העשירה של בני האינקה, ובמהלכם שולבו טקסים מסורתיים שנערכו באתרים שהיו מקודשים לעם הקדום. מאצ'ו פיצ'ו היא כיום אתר עלייה לרגל כלל עולמי, ולהערכתי גם ימת טיטיקקה תהיה כזו בעשורים הבאים. גם הפירמידות נמצאות על מסלול הטיולים הרוחניים. בליקוי החמה באוגוסט 1999, ביקרתי עם חבורה של מטיילים מאירופה בפירמידות של גיזה במצרים. באנו בכוונה ברורה להתחבר לאנרגיות של המקום, ולא היינו שם לבד. רבים הגיעו מכל העולם לפירמידות ביום מיוחד זה למטרות מדיטציה והתקדשות. המצרים הבינו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהיבט הרוחני של הפירמידות, ותמורת סכום צנוע של 1,000 דולר הם מנפיקים אישור מיוחד לערוך מדיטציה ותפילה בתוך הפירמידות. בנתיב גל הטיולים הרוחניים המתפתח נמצאים גם הסלע הענק שבמרכז אוסטרליה, איירס רוק, הפירמידות של תרבות המאיה בטיקאל וביוקטאן ושמורות של אינדיאנים באמריקה הצפונית. מרכז רוחני חשוב נוסף ההולך ומתפתח הוא איי הוואי, אשר לפי כמה מסורות הם שרידיה של יבשת למוריה האבודה. לפי האמונה, ביבשת זו, שהיתה במרכז האוקיינוס השקט, צמחה תרבות רוחנית גדולה. כיום, אנשי רוח רבים עוברים לגור בהוואי, במקום מתנהלות סדנאות ייחודיות והאזור כולו מבטיח רבות לעתיד. גם הר קאילאש שבמערב טיבט, ההר הקדוש ביותר באסיה, נכנס לרשימת האתרים הרוחניים הפופולריים. מאז ומתמיד עלו אליו לרגל אלפי מאמינים בודהיסטים והינדואים, והיום מצטרפים אליהם גם מערביים רבים. וגם אנחנו בעסק הזה, ובגדול. טיולים לארץ הקודש היו תמיד, אבל ירושלים 2000 זוכה ליחס מיוחד: מורים רוחניים רבים מדברים על "תודעת ירושלים" – רמת תודעה חדשה שאמורה להתפתח בפלנטה שלנו ולהביא עימה שלום ואחווה, ומוקד היווצרותה – ירושלים. גם איזור ים המלח זוכה לתשומת לב מיוחדת, בזכות הנוף המיוחד ואיכויות הריפוי שלו וגם בזכות המסורת הנוצרית והכיתות השונות שפעלו במדבר יהודה. אגם צומורירי (Tsumoriri), לדאק. פסגות הרים בהימלאיה נחשבות מקומות קדושים. באגמים של הרמה הטיבטית ושל חבל לדאק שבהודו אסור להתרחץ מפאת קדושתם. סוג של חיבור למארג האנרגטי של אמא אדמה | צילום: מולי שאול בעקבות וירהקוצ'ה, קצלקואטל ומשה רבנו ענף טיולי הרוח נמצא רק בחיתוליו, ואני מאמין כי במאה הבאה הוא יילך ויגדל ויתפתח לכיוונים שונים: המעטפת החיצונית תהיה קשורה לסדנאות בטבע ולטכניקות שונות של ריפוי ומדיטציה. הגרעין הפנימי של הטיולים יהיה קשור במיקוד ובהתכוונות לאדמה, במסגרת טיולי נושא ומטרה. כיוון אחד שכבר אפשר להצביע עליו הוא שחזור של מסעות רוחניים מן העבר. למשל, מסע יציאת מצרים. בחזוני, רבים יילכו בעקבות משה ובני ישראל במאה הקרובה, מהפירמידות צעיפי תפילה בהר קאילאש בטיבט, ההר הקדוש ביותר באסיה, שנכנס בשנים האחרונות לרשימת האתרים הרוחניים הפופולריים. אל אלפי המאמינים הבודהיסטים וההינדואים העולים אליו לרגל מצטרפים כיום גם מערביים רבים | צילום: זהר קניאל לכיוון ירושלים, בטיול שמתמקד ברעיונות החופש, החירות והמסע לעתיד. אחרים יילכו בכיוון ההפוך, מסע חזרה למצרים, בדומה לטיול שערכתי בקיץ האחרון: יצאנו מירושלים והגענו עד לפירמידות, בטיול שממוקד בידע רוחני עתיק ובמסע אל העבר. באסיה, רבים יילכו בעקבותיו של פדמסמבהווה, היוגי שהביא לטיבט את הבודהיזם, מהודו דרך לדאק ועד לרמה הטיבטית; בסין יתחקו אחר מסעותיו של הנזיר שהלך למצוא את הכתבים הקדושים במערב סין. במכסיקו יעקבו אחר המסלול המיתי של קצָלקוֹאטֶל, אל נחש הנוצות, שעזב את אזור מקסיקו סיטי ונדד צפונה עד שנעלם באוקיינוס השקט. במקביל, יערכו בפרו מסע  בעקבות וירהקוצ'ה, שברא את העולם בימת טיטיקקה ואחר כך נדד לאורך האנדים עד צפון פרו, וגם הוא נעלם באוקיינוס. ובאוסטרליה יתפתחו בוודאי טיולים בעקבות "זמן החלום" של האבוריג'ינים , מסעות הליכה ארוכים שאותם היו עושים הילידים האוסטרלים כתרגיל להתבוננות פנימית. אל מקדשי האדמה החדשים במקביל לשחזור מסעות רוחניים מן העבר יתעצם נושא העלייה לרגל, אבל לא מתוך המסורות הדתיות המקובלות, אלא מתוך ההכרה בכך שמקומות מסוימים בפלנטה הם בעלי עוצמה מיוחדת, וחשוב לעשות איתם עבודה אנרגטית. אתרי העלייה לרגל החשובים יהיו אלה שכבר הזכרתי – הפירמידות, ירושלים, ימת טיטיקקה, מאצ'ו פיצ'ו, הר קאילאש וכל הרמה הטיבטית, איירס רוק, הוואי, טיקאל והפירמידות של תרבות המאיה, שמורות אינדיאנים באמריקה הצפונית, מעגלי אבנים באנגליה וגם נהר הגנגס שבהודו, וכפי שאני רואה זאת, טיולים רוחניים ייערכו גם לאתרים באירלנד, בסיביר ובלב אפריקה. בצד טיולי המסע, יתפתח מגזר שלם של טיולים למקדשי אדמה – מבנים חדשים שייבנו בטבע, ובהם תתאפשר עבודה רוחנית הקשורה לתודעה של אמא אדמה. אלה יהיו מבנים אנרגטיים שייבנו על פי גיאומטריה מדויקת ומחושבת מראש, והם יאפשרו למבקר בהם לצאת למסע אסטרלי בעולם הרוח. בחירת המיקום של מקדשי האדמה תיעשה מתוך הקשבה לאנרגיות של המרחב, ובתחושה שלי – אפריקה תהיה יעד מועדף לבניית מקדשים שכאלה. המבנים יהיו בצורות שונות, ממעגלי אבנים ועד למבנים מורכבים, ובעזרת טכנולוגיות מתקדמות יוכלו להסתובב סביב עצמם. גם מסעות אל מתחת לאדמה, כלומר טיולים אל מערות, יהיו חלק מהטיולים הרוחניים, וככל שהמערות עמוקות יותר, כך תלך חשיבותן ותגדל. הפלח האחרון, שאיתו אסיים את חזוני, קשור לטיולי מסה. לפי עקרון המסה, ככל שעולה מספר דמונד הילרי טיפס על האוורסט "כי הוא היה שם", ובאמירה המפורסמת שלו יצר ז'אנר עולמי של יוצאים לדרך. פעם גם אני הייתי שייך לז'אנר הזה. יצאתי לדרך כי היא טיפול באנרגיה ליד הפירמידות בסאקארה, מצרים. אתר של עלייה לרגל לא מתוך מסורת דתית מקובלת, אלא מתוך ההכרה בכך שמקומות מסוימים בפלנטה הם בעלי עוצמה מיוחדת | צילום: מולי שאול היתה שם. אבל הדרך לימדה אותי אחרת. היא לימדה אותי שלא סתם אני נודד. היא לימדה אותי שהדרך שלי החוצה היא בעצם הדרך שלי פנימה. היא לימדה אותי שהיציאה אל המרחב היא בעצם כלי להתפתחות רוחנית. כמו אנשים שמשתתפים בסדנאות או מתרגלים טכניקות של מדיטציה ותנועה על מנת להתחבר לעולמם הפנימי, אני בוחר במסע, בטיול, ביציאה החוצה כדי להתחבר אל עולמי הפנימי. וכמו אדם שמוצא לעצמו מורה רוחני, אני מוצא שהמורה שלי היא אמא אדמה. כי כשאדם יוצא אל המרחב ומתחיל להקשיב לטבע, הוא מתחיל להקשיב לעצמו. האמונה הבסיסית שאיתה אני יוצא לדרך היא שאני לא הולך לטייל בטבע, אלא עם הטבע. כשאני יוצא לטיול, אני לא הולך לכבוש, לראות או להגיע, אלא לפגוש. להקשיב למרחב, לנהל איתו דיאלוג וליצור איתו משהו משותף. זוהי נקודת המוצא של הטיול הרוחני, טרנד הולך ומתפתח לא רק בקרב אלה שמגדירים עצמם "אנשים רוחניים", אלא בעולם התיירות כולו: טיולים רוחניים להימלאיה, להרי האנדים ולעתיקות המאיה במרכז אמריקה, וסדנאות רבות בטבע. קהל המשתתפים בטיולים אלו גדל משנה לשנה. את הטיולים הרוחניים הקיימים כיום אפשר לחלק לשני סוגים: אלה שבהם האדם יוצא לטבע כדי להתבודד ולמצוא מרחב להתבוננות (למשל, סדנאות מדיטציה בטבע), ואלה שבהם יוצאים למקומות מסוימים, הנחשבים לעתירי אנרגיה (למשל, סטונהנג' בדרום אנגליה או הר בֶּלוּכָה בסיביר) או כאלה הקשורים למסורת רוחנית זו או אחרת (כמו מקדשי המאיה והאינקה במרכז אמריקה ובדרומה או הפירמידות במצרים). ב־100 השנים הבאות, כך נראה, ז'אנר המסעות הרוחניים יתפוס תאוצה. כי בעולם שהתקשורת והטכנולוגיה בו יכחידו כל פיסה של שקט ופרטיות, בעולם שבו כמות הגירויים החיצוניים והאינטנסיביות יובילו את האדם לקצות שפיות דעתו, יותר ויותר אנשים ייצאו למרחב ויחפשו קווים פתוחים של אופק, מרווח נשימה, מקום שנוגע בשקט ומתחבר ללב. כי הטיול הרוחני מציע מסע משולב, אל מרחב פיזי ואל מעמקי התודעה. מוצר אידיאלי לצרכים הנפשיים של האדם בשנות ה־2000.

הפוסט מסעות רוחניים: לגעת במים לגעת ברוח הופיע ראשון במסע אחר

האינקה הוא כינוי לשבט אינדיאני ממשפחת שבטי הקצ'ואה (QUECHUA) שבפרו העילית. בשיאה של ממלכת האינקה, בין השנים 1438 ל-1532, שלט השבט על ממלכה אדירה, שנקראה TAHUANTINSUYO, ארץ ארבע הרוחות. ממלכת האינקה השתרעה על שטח של יותר משני מיליון קילומטרים רבועים, באיזור שבו נמצא כיום מרבית שטחן של פרו, אקוודור, צ'ילה, בוליביה וצפון-מערב ארגנטינה. אוכלוסיית הממלכה מנתה לפחות 12 מיליון נפש, ויש הטוענים שאפילו 20 מיליון. האימפריה העצומה של האינקה נכבשה בידי הספרדים ב-1532 ושלוש שנים לאחר מכן נהרסה כמעט לחלוטין, לאחר ניסיון מרידה שדוכא באכזריות על ידי הספרדים.

לאינקה לא היה כתב, והמידע המועט עליהם נשאב מעדויות אילמות, כמו מבנים, כלי חרס וציורי סלע, או כרוניקות שכתבו הספרדים מיד אחרי הכיבוש וכן כרוניקות של בני תערובת, בעיקר בני הכובשים הספרדים ובנות אצולת האינקה. גם מהמיתוסים הרבים המסופרים עדיין באזורים הכפריים הצליחו החוקרים ללמוד על חלק מהישגיהם המופלאים של בני האינקה, ביניהם בתחומים כמו אסטרונומיה ומתמטיקה.

במקורו, יוחד המושג "אינקה" למלך בלבד. המלך נקרא בדרך כלל, "האינקה היחידי" (SAPAN INCA). הספרדים הרחיבו את המושג גם לאצולה, שנקראו "אינקה קונה" (INCA KUNA). במהלך השנים, הורחב המושג והוא כולל, גם אם בטעות, את כל העם.

מאצ'ו פיצ'ו. אבנים אדירות הותאמו זו לזו בדיוק מושלם | צילום: גילי חסקין

ארכיטקטורה: ארגון, גודל ועוצמה
מבני האינקה נחשבים עד היום לאחד מפלאי תבל. את מלאכת הבנייה למדו כנראה בני האינקה מתרבות הטיהואנקו (TIHUANACO) שקדמה להם ופרחה באיזור הטיטיקקה, אך הם עלו עליה בהישגיהם. מבני האינקה, המזדקרים מעל הצוקים או חבויים בגיאיות עמוקים, מצטיינים בארגון הפרופורציוני שלהם, לא פחות מאשר בגודל ובעוצמה. אבני הענק, שמשקל רבות מהן עולה על מאתיים טון, הוחלקו, שויפו, והותאמו זו לזו בדיוק מושלם, ללא שימוש בברזל. השורות התחתונות בנויות מאבנים גדולות, שהולכות וקטנות כלפי מעלה.

המלך פצ'קוטי שיכלל את השימוש בטרפז כיחידה הנדסית בסיסית, כך שכל קיר מקירות הבית קטן כלפי מעלה ובו זמנית נטה פנימה, כמו פירמידה קטומה. כך הושגה יציבות גדולה, שהוכיחה את עצמה בעת רעידות האדמה. בקירות המבנים הונחו אבני גזית, שלחלקן שמונה, עשר ואפילו 12 זוויות, כולן מונחות בבנייה יבשה, ללא כל חומר מלכד. עד היום נשמעות ההשערות המדעיות, שמנסות להסביר כיצד נבנו המבנים הללו, דחוקות. על רקע השאלות הרבות פרחה גירסתו הבדיונית של אריך פון דניקן, המסביר את הבנייה המתוחכמת הזו במיומנותם של אסטרונאוטים מן החלל החיצון.

שפה: הקצ'ואה אז והיום
שפת האינקה היתה הקצ'ואה (QUECHUA), שהיא שפת האינדיאנים באיזור עד היום. הקצ'ואה שהיתה שפת איזור מצומצם, במאה ה-10 או ה-11, הופצה במשך כמה מאות שנים על פני כל השטח שבין אקוודור לארגנטינה. כיום, מדברים את שפת האינקה כעשרה מיליון בני אדם.

בשפת הקצ'ואה מיוחדות מעט מילים למושגים מופשטים. על מרכזיותה של החקלאות בחייהם מעידה העובדה שקיים מושג אחד זהה ל"עבודה" ול"חקלאות". ייתכן שאפשר ללמוד משהו על אורח חייהם מהעובדה שהאינדיאנים גם כיום, כמו בתקופת האינקה, מברכים איש את רעהו בבוקר בברכת "הייה ישר".

חקלאות: טרסות מרשימות
כלכלתה של הממלכה התבססה על החקלאות ומרבית תושביה היו איכרים. השלטון עשה מאמץ עילאי להגדלת שטחי העיבוד, על ידי דירוג מדרונות, הקמת טראסות, מילויין באדמה שהועלתה מהעמק וחפירת תעלות ובניית אמות להעברת מים מההרים אל כל נקודה בשדה. הטראסות המרשימות משמשות את כפרי האנדים עד היום.

כפרי האנדים נולדו מתוך שיתוף. גם שנים רבות לפני האינקה, דאג כל כפר לנצל בצורה מירבית את כוח העבודה שלו. כל כפר שלט על למעלה מ-40 מחזורי גידול באזורים שונים, מה שחייב שיתוף פעולה וריכוז כוח עבודה. כל כפר היה מגדל מיגוון רב של גידולים, באזורים גיאוגרפים שונים זה מזה מבחינת טיב הקרקע, הטופוגרפיה והאקלים, דבר שמלמד על ידע חקלאי עצום, ויכולת שיתוף מירבית.

היחידה הבסיסית של החברה האינקאית היא ה"איו" (AYLLU), קבוצת אנשים המשתייכת לאב קדמון משותף, שגופתו החנוטה היא אובייקט להערצה ופולחן. גברי ה"איו" מעבדים את אדמתם במשותף. בחגים הדתיים, היו מתפללים במשותף לאב הקדמון. העזרה ההדדית וה"איו", כיחידה כלכלית בסיסית מקובלים בין כפריי האנדים עד היום.

סקסייוואמאן. 30 אלף אנשים הועסקו בבניית המקום | צילום: אייסטוק

השלטון: כולם נרתמים לעבודה
האינקה חילקו כל יבול לשלושה חלקים: שליש ניתן לשמש, שליש לאינקה ורק שליש נשאר בעצם בידי ה"איו". בנוסף לכך, בעונות ה"מתות" לקחו האינקה  את האיכרים לעבודות פיתוח: סלילת דרכים, מתיחת גשרים, בניית טראסות ומבני ציבור. בבניית סקסייוואמאן (SACSAYHUAMAN) שמעל קוסקו, למשל, הועסקו 30,000 איש. אף אחד ממשלמי המס לא היה פטור מעבודות אילו, שנקבעו על ידי האינקה ויועציו הקרובים. מכסות העבודה חולקו בצורה שווה בכל האימפריה. בחברה האינקאית לא היה כסף עובר לסוחר, ועל כל דבר שילמו בעבודה.

השלטון הספרדי הביא עמו מושגים חדשים שלא תאמו את המצב שהיה קיים בשטח. הוטלו מסים שונים, שניגבו בכסף, גויסו עובדים למכרות ועבודות נוספות, והמעסיק, שלא כמו בימי האינקה, לא דאג עוד לספק את צרכי העובד. הסדרי השיתוף התמוטטו, וההדרדרות היתה מהירה ביותר.

הדת: צאצאי אל השמש
היישות העליונה, הבוראת, בתרבות האינקה היא וירהקוצ'ה, שהוא אל נערץ בפרו עד היום. בחלק מהמסורות הוא מתואר כבלונדיני ומזוקן, שהגיע לפי המסורת מן הים, לימד את האנשים לבנות מאבן ולעבד את האדמה, והבטיח שיחזור. כאשר נחתו הספרדים בחוף הפרואני, היו האינדיאנים משוכנעים כי חיוורי הפנים, המזוקנים הם שליחיו של וירהקוצ'ה. זו כנראה אחת הסיבות לכך שהספרדים הצליחו לכבוש ארץ הגדולה פי שניים וחצי מספרד. כמו במקסיקו, שם המתינו האצטקים לאל הלבן קצלקואטל, וראו בספרדים את שליחיו, גם במקרה של האינקה, סייע המיתוס לחורבן הממלכה. עד היום, כשאינדיאני פוגש "גרינגו" (זר) בהיר ומזוקן, הוא מברך אותו: "הולה (שלום) וירהקוצ'ה".

האלה הגדולה, פצ'ה ממה, היא אמא אדמה, נתפשת כיישות חיה כמעט, המוכנה לקלוט את הזרעים; לכן מדי שנה, בשלהי אוגוסט, עם ראשית המחזור החקלאי, מקיימים טכס מיוחד של הגשת מנחות סמליות לאלה.

בני האינקה האמינו שהם צאצאי אל השמש, אינטי (INTI). לצד השמש עבדו, אם כי במידה פחותה, את הירח והכוכבים; מה שהוביל לידע רחב באסטרונומיה ואפילו באסטרולוגיה. כמו כן העריצו את הברק, הרעם, הרוח, העננים, הגשם, הברד, הקשת בענן, מפלי המים, מפולות השלג ופסגות ההרים; את כולם כיבדו במנחות. העיר הקדושה מאצ'ו פיצ'ו (MACHU PICHU) היתה מלאה במקדשים למים, לאדמה, לפומה ולקונדור.

האינקה, כאמור, עבדו לכל כוחות הטבע, אך יותר מכל הם עבדו לשמש, אב כל חי. בחודשי החורף, עת הצללים הולכים ומתקצרים, עם התקדמות השמש צפונה, היה זה רק טבעי לחשוש כי הוא ייעלם לעולמים וישאיר את בני האדם לקפוא מקור ומרעב. למרבה המזל, מדי שנה, ב-21 ביוני (היום הקצר בחצי הכדור הדרומי), הצליחו הכוהנים לקשור את השמש לעמודי אבן מיוחדים, שהזדקרו לשם כך במקדשים, שנקראו אינטיווטאנה (מילולית: המקום בו נקשר השמש). עם הזמן, הפחד פן השמש יעלם, הוליד חג של אור ואש, הדומה במוטיבים רבים לחג המולד או לחנוכה, שגם הם נחגגים ביום הקצר בשנה (בחצי הכדור הצפוני), ומקורם באותו פחד טמיר. כאשר הצללים היו חוזרים ומתקצרים, היתה לכולם סיבה טובה לשוב ולחגוג.

בראשי ההרים שלטו האפוס (APUS), ישויות ששלטו על כל הנעשה באזורם. כמו כן עבדו בני האינקה את ההואקס (HUACAS), מקומות קדושים הפזורים ברחבי הממלכה; פסגות הרים, שאדם אינו יכול לחדור אליהם, ארמונו החתום של המלך המת, שדות קרב, מערות, מעיינות ומחצבים. מקום של כבוד היה שמור לאורקל, מגידי עתידות שהביאו את דבר האל.

מגידי עתידות מדרגה יותר נמוכה היו הפאקו (PACO), שלפי האמונה, נפגעו מברק ונותרו בחיים. הפאקו היו נוהגים לגלות את הסיבה למחלות; חלקם הסתייעו בניחוש תוך פיענוח האותות המתגלים בעלי הקוקה, אחרים פנו לאלים במישרין. לקונדור, שמור מקום מיוחד בפולקלור האינדיאני, בדאייתו המרשימה הוא מסמל חירות, חופש ועוצמה, מקור להערצה ולהזדהות.

אישה בבגדים מסורתיים ברחובות קוסקו, אחד מאזורי האינקה | צילום: אייסטוק

מזון: אוכל מקומי ומשקה תירס מתוסס
כיום בשווקים נמכרים פירות וירקות שמוצאם משני העולמות, החדש והישן. בנוסף לשעועית, לדלועים, לעשרות מיני תפוחי האדמה ולעגבניות, ילידי פרו, נמכרים מלפפונים, תפוחים, אפרסקים ומינים רבים, שהובאו לפרו לאחר הכיבוש. כולם עדיין נמכרים ביחידות של חמש, המספר הקדוש לאינקה: ארבע רוחות השמים ונקודת המפגש שביניהן.

המשקה החריף של אז ושל היום הוא הצ'יצ'ה, המוכן מתירס מותסס; המהדרין נותנים לסבתות ללעוס קודם את גרעיני התירס, מה שמשפר את איכות הצ'יצ'ה. לשתיית הצ'יצ'ה נודעה משמעות פולחנית והיא היתה חלק בלתי נפרד מהחגיגות הדתיות.

אתרי אינקה: מונומנטים רבי רושם
בקעת קחמרקה (CAJAMARCA), קייחון דה וואילס (CALLEJON DE HUAYLAS) שבאיזור הוארז של ימינו, בקעת מנטרו (MANTARO), בה יושבת כיום העיר הואנקיו, עמק קוסקו ואגן טיטיקקה – אזורים אלו היו מרכזי החיים החשובים בתקופת האינקה, ובהם מרוכזת עד היום מרבית אוכלוסיית ההר. את מורשת האינקה לפיכך, כדאי לחפש באזורים אלה.

האתרים הארכיאולוגים הפרואניים מעידים על נוכחות אנושית רצופה ויוצרת לפחות מן האלף השלישי לפני הספירה. התרבויות העתיקות של פרו הגיעו להישגים ניכבדים בשטחים רבים. הן פיתחו חקלאות לתפארת; סללו דרכים רחבות שחצו את המדבר, וחפרו תעלות שהובילו מים למרחקים גדולים. בפרו העתיקה נמצאו תעלות, שהידע ההידרולוגי הנחוץ לכרייתן, הגיע לאירופה רק במאה העשרים. הם הגיעו להישגים נכבדים גם בתחום העיור. כך למשל, צמחו בחוף הפרואני, ערי ענק ששגשגו והגיעו למספר תושבים שעלה על מאה אלף, הרבה יותר מאשר בעריה הגדולות של אירופה.

במחוזות האינקה מזדקרים מכל עבר מונומנטים, כמו פירמידות או ערי ענק מבוץ, המעידים על הישגיהם בתחום הארכיטקטורה והאומנות. זהב פרו הפך לשם נרדף ליופי, עידון ומסתורין. האריגים שהשכילו לייצר, מדהימים בעדינותם ולדעת רבים, עולים על אילו של העולם הישן. הישגיהם בתחום הקדרות מפליאים במיוחד, לאור העובדה שעמי אמריקה הקדומה לא הכירו את האובניים.

לאורך האימפריה נסללו ורוצפו שתי דרכים ראשיות מקבילות: דרך החוף שירדה מטומבס (TUMBES) שבגבול אקוודור, לאורך השטח המדברי השטוח, דרומה, לכיוון צ'ילה וקישרה בין כפרי הדייגים ונאות המדבר. במקביל לה עברה דרך ההר, החשובה יותר, אשר נמתחה מגבול קולומביה – אקוודור, עד קוסקו. מכאן התפצלה הדרך: ציר אחד הקיף את אגם הטיטיקקה, ודרך דרום בוליביה הגיע לטוקומן (TUCUMAN) שבארגנטינה, פנה מערבה, למקום בו נמצאת היום סנטיאגו בירת צ'ילה, ופגש את הציר האחר, שעלה לאורך החוף הצ'ילני, חזרה לקוסקו. אורכה הכללי של ה"אוטוסטרדה" הגיע ל-3500 קילומטרים. דרך ההר דמתה לאידרה של דג: מכל צומת חשוב, התפצלו דרכים אל הג'ונגל ויובליו הטרופים אשר במזרח ואל הים שבמערב.

לקריאה נוספת:

		מאצ'ו פיצ'ו: יצירת המופת של האינקה העיר שבנו בני האינקה במאה ה-15, כוסתה על ידי היער והתגלתה מחדש בתחילת המאה העשרים, משלבת עתיקות יפהפיות עם נוף הררי. עכשיו רק צריך לוודא שהמבקרים הרבים לא יזיקו לאוצר המדהים הזה

הפוסט האינקה – ילדי השמש הופיע ראשון במסע אחר

ב-24 ביולי 1911 גילה ההיסטוריון האמריקאי היראם בינגאם (Hiram Bingham) בלב היער הפרואני, מבנים עתיקים ומסתוריים מכוסים בצמחייה עבותה. האתר המפואר שהתגלה היה סודם הכמוס של כמה מקומיים בודדים ובעקבות הגילוי החשוב החלו בעבודות מחקר וגילוי. כיום נחשב המאצ'ו פיצ'ו (Machu Pichu) לאתר הארכיאולוגי הבולט ביותר ביבשת כולה ולאחד מאתרי החובה למבקרים בפרו, אך למרות זאת שומרת עיר האינקה העתיקה על קסמה המיוחד.

העיר הקטנה, הבנויה על פסגת הרי האנדים, משתרעת על שטח של שמונה קילומטרים רבועים ומוקפת בטרסות חקלאיות תלולות וירוקות. איכות עבודות האבן ושפע האתרים במקום הם עדות לכך שהאתר היה מרכז טקסי חשוב. באתר מבנים רבים המפוסלים באבן גרניט מקומית וכבדה. האבנים הכבדות, שחלקן שוקלות מעל חמישים טון, סותתו בדייקנות ובקפידה והמבנים מתאפיינים בארכיטקטורה ייחודית הנחשבת לפלא אמיתי וגאוני. בין המבנים שבמקום אפשר לראות ארמונות, מרחצאות, מקדשים ובתי מגורים ואחסון. המבנים החשובים ביותר הם בקתת השומר (Hut of the Caretaker) ממנה נשקף נוף מרהיב, והמקדש הראשי של מאצ'ו פיצ'ו, בראשו סלע חצוב הנקרא שעון השמש, אשר שימש לזיהוי עונות השנה על ידי הכוהנים הגדולים.

למבקרים באתר מומלץ לצאת גם לטיולים קצרים באזור המאצ'ו פיצ'ו – טיפוס אל פסגת הר אואיינה פיצ'ו ממנו נשקפים נופים מרהיבים או טיול במסלול האינקה הקסום.

מיקום והגעה: הדרך המהירה מקוסקו אל אתר מאצ'ו פיצ'ו היא ברכבת אל פואנטה רויינאס (Puente Ruinas), התחנה הסמוכה ביותר לעתיקות, ממנה יוצאים אוטובוסים אל האתר. אוטובוסים למאצ'ו פיצ'ו יוצאים גם מאגואס קליינטס (Aguas Calientes), הכפר הקרוב ביותר, אך תכיפותם פחותה. כמעט כל מקומות הלינה באזור מרוכזים אף הם באגואס קליינטס.

דרך ארוכה יותר אל מאצ'ו פיצ'ו היא מסלול ההליכה המפורסם, מסלול האינקה (Inca Trail) העובר בחלקים מכבישי האינקה העתיקים ודרך אתרי עתיקות נוספים. אורכו כארבעים קילומטר, המתחילים בתחנת הקילומטר ה-88, אליו מגיעים ברכבת מהעיר קוסקו. ההליכה לאורך המסלול נמשכת כארבעה ימים, כאשר ביום הרביעי מגיעים אל העיר האבודה עם זריחה. אי אפשר ללכת את המסלול בכיוון ההפוך, ועל כן יש לחזור לקוסקו ברכבת. הלינה לאורך המסלול היא באתרי קמפינג – יש להצטייד בציוד מתאים כולל אוהל, מזון וציוד בישול. ניתן לעשות את המסלול דרך סיור מאורגן של חברת טיולים, המספקת את הציוד והמזון. העונה הטובה לצעידה בטרק היא העונה היבשה, בין אפריל לספטמבר. שימו לב: המסלול זוכה לפופולריות רבה, ועל כן נוטה להיות עמוס מטיילים.

מאצ'ו פיצ'ו: יצירת המופת של האינקה מערכת מסע אחר אונליין העיר שבנו בני האינקה במאה ה-15, כוסתה על ידי היער והתגלתה מחדש בתחילת המאה העשרים, משלבת עתיקות יפהפיות עם נוף הררי. עכשיו רק צריך לוודא שהמבקרים הרבים לא יזיקו לאוצר המדהים הזה

הפוסט מאצ'ו פיצ'ו, פרו הופיע ראשון במסע אחר