בית האופרה של גואנגג'ואו, סין

סין משקיעה בשנים האחרונות מאמצים רבים בהקמת מבנים גרנדיוזיים, שיהיו גדולים ומרשימים יותר מכל מה שנראה בעבר. אחת הדוגמאות לכך היא בית האופרה של עיר הנמל גואנגג'ואו (Guangzhou) בדרום סין. המבנה העתידני-חללי, בעיצובה של האדריכלית הנודעת זאהה חדיד, מורכב משני גושים גדולים של בטון וזכוכית, שצורתם נועדה להזכיר חלוקי נחל מגדת נהר הפנינה, החוצה את העיר.

בית האופרה של גואנגג'ואו בעיצובה של זאהה חדיד | צילום: Pan Xunbin / Shutterstock.com

מקדש הלוטוס, דלהי, הודו

בית התפילה הבהאי בדלהי שבהודו, המכונה גם מקדש הלוטוס, משקף להפליא את החשיבות של אסתטיקה והרמוניה עבור הבהאים. מקדש הלוטוס, שתיכנן פריבורז צהבא, שהיה שותף בתכנון המרכז הבהאי בחיפה, מעוצב ממשטחים דמויי עלי כותרת – יש לו תשע צלעות, ובכל צלע יש שלושה עלי כותרת. העלים, הבנויים מבטון ומצופים באריחי שיש לבן, מתנשאים לשלושה גבהים שונים, מה שיוצר את המראה של פרח שעומד להיפתח. למקדש יש תשעה פתחים, אחד בכל צלע, שאליהם מובילים תשעה שבילים וביניהם יש תשע בריכות נוי המעוצבות בצורת עלי גביע, מה שמשלים את התמונה ההרמונית.

מקדש הלוטוס בדלהי. דוגמה מצוינת לאסתטיקה ולסימטריות של הבהאים | צילומים: שאטרסטוק

בורג' חליפה, דובאי

אמנם ישראלים עדיין לא יכולים להתרשם מהפרויקטים האדריכליים הגרנדיוזיים של דובאי, אבל אי אפשר להתעלם מהם. דובאי מתהדרת באיים המלאכותיים הגדולים בעולם ובגורדי שחקים גבוהים במיוחד, כשמעל ככולם מתנשא בורג' חליפה (Burj Khalifa), הבניין הגבוה בעולם. המגדל, שמתנשא לגובה 828 מטר, בנוי מפלדה וזכוכית, עם ליבה מרכזית אשר מסביבה בנויים אלמנטים בגבהים שונים, דבר המעניק לו מראה של פירמידה דקיקה. ב-163 קומותיו יש משרדים, דירות מגורים, מסגד (הגבוה בעולם, בקומה ה-158), מלון בעיצוב ג'ורג'יו ארמאני, מסעדות ומרפסת תצפית בקומה 124.

בורג' חליפה, הבניין הגבוה ביותר בעולם | צילום: Tomasz Czajkowski / Shutterstock.com

מגדל השארד, לונדון, בריטניה

מגדל השארד (The Shard), הניצב על גדת נהר התמזה, בסיטי של לונדוןן, מתנשא לגובה של 309.6 מטר, מה שהופך אותו למבנה הגבוה ביותר בבריטניה (ובאיחוד האירופי). הבניין, בתכנונו של הארכיטקט האיטלקי רנצו פיאנו, מעוצב בהשראת צריחי הכנסיות של לונדון ויש לו שמונה פאות זכוכית שבהן משתקף הנוף האורבני. במגדל יש מלון, מסעדות, משרדים ודירות, והאטרקציה המפורסמת ביותר – מרפסת תצפית בקומה ה-72 ממנה ניתן להשקיף על כל העיר.

מגדל השארד (מימין) ניצב על גדת נהר התמזה, מוקף בבניינים מודרניים

מטרופול פראסול, סביליה, ספרד

ספרד נחשבת למעצמה של ארכיטקטורה מודרנית, עם כמה מהמבנים מרשימים במיוחד כמו מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ועיר האמנויות והמדעים של ולנסיה. מעניין לא פחות הוא המטרופול פרסול ("השמשייה העירונית" בספרדית), בכיכר אנקרנסיון בלב העיר העתיקה של סביליה, באנדלוסיה. זהו מבנה רב תכליתי שנבנה בין השנים 2005 ל-2011 וכולל מוזיאון ארכאולוגי (המציג את העתיקות הרומיות שהתגלו במהלך העבודות להקמת חניון במקום), שוק מרכזי עם חנויות ומסעדות, רחבה לאירועים והופעות וטיילת עילית עם נקודות תצפית על העיר העתיקה. המבנה קיבל את שמו משום שהוא מורכב משש שמשיות ענק דמויות פטריות המצלות על הכיכר. השמשיות העשויות מעץ ונחשבות למבנה העץ הגדול בעולם.

המטרופול פרסול. שמשיות עץ עצומות מצלות על הכיכר | צילום: Fulcanelli / Shutterstock.com

אולם קונצרטים הרפה, רייקיאוויק, איסלנד

אולם הקונצרטים הרפה (Harpa), אשר נחנך ב-2011, מהווה סמל מוכר של רייקיאוויק, בירת איסלנד. פירוש המילה "הארפה" הוא נבל, ומרחוק המבנה אכן נראה כמו נבל. ככל שמתקרבים, רואים את תיבות הזכוכית שמרכיבות את המבנה ואשר קרני השמש המשתקפות בהן הופכות אותו לקליידוסקופ צבעוני. בערב האולם מואר בתאורת לד צבעונית המשתקפת במימי הנמל.

אולם הקונצרטים הרפה מואר בתאורת לילה | צילום: Pigprox / Shutterstock.com

מוזיאון פרוט לטבע ומדע, דאלאס

מוזיאון פרוט לטבע ומדע (The Perot Museum of Nature and Science), בדאלאס שבמדינת טקסס בארצות הברית, תוכנן על ידי האדריכל תום מיין, זוכה פרס פריצקר אשר נחשב ל"ילד הרע של עולם האדריכלות". הבניין נראה כקובייה גדולה הצפה באוויר, הודות לחלונות הזכוכית בקומה הראשונה. המבנה מפורסם בטקסטורה הייחודית של קירותיו החיצוניים ובגרם המדרגות הנעות המקורה בזכוכית, אשר בולט מהקיר החיצוני. הבניין לא רק מרשים במראהו, הוא גם נבנה בהתאם לעקרונות ירוקים – הגג מכוסה בצמחייה האופיינית לאקלים היבש של האזור ומותקנת עליו מערכת לאיסוף מי גשמים.

מוזיאון פרוט. טקסטורה ייחודית ומדרגות נעות בולטות מהקיר | צילום: Philip Lange / Shutterstock.com

מוזיאון ניטרוי, ריו דה ז'ניירו

מוזיאון ניטרוי (Niteroi) לאמנות עכשווית בריו דה ז'ניירו מיוחד לא רק הודות למבנה המעוגל שלו, דמוי צלחת מעופפת, אלא גם הודות למיקומו. המבנה מתרומם מתוך בריכת השתקפות וממוקם על צוק מעל המפרץ, משקיף אל הר הסוכר, כך שהוא נראה תלוי מעל המים. האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר ניימאר (שאחראי למבני ציבור רבים בעיר ברזיליה, בבירת ברזיל) שאב את ההשראה למוזיאון מפרחים הגדלים באזור ריו דה ז'ניירו. השביל הוורוד, שמוביל לדלת הכניסה משתלב יפה במבנה הלבן.

מוזיאון ניטרוי. "צלחת מעופפת" תלויה מעל המפרץ | צילום: Donatas Dabravolskas / Shutterstock.com

מגדלי אבסולוט, מיסיסוגה, קנדה

מגדלי אבסולוט (Absolute World Towers) הם שני גורדי שחקים הניצבים זה לצד זה במתחם Absolute City Centre בעיר מיסיסוגה (Mississauga) שבמחוז אונטריו. למרות שבמבט ראשון הם נראים זהים, למעשה מגדל אחד מתנשא לגובה 179 מטר והשני לגובה 158 מטר. מה שמעניין בהם הוא לא גובהם, אלא הצורה המפותלת שלהם – הגבוה מבין שני המגדלים מתפתל ב-209 מעלות מהבסיס לקצה העליון. במתחם יש עוד כמה מגדלים, הבנויים באופן מסורתי יותר.

מגדלי אבסולוט, המתפתלים בדרכים לא צפויות | צילום: Harold Stiver / Shutterstock.com

גרדנס ביי דה ביי, סינגפור

המתחם המרהיב של גני המפרץ (Gardens by the Bay) הוא אמנם לא בדיוק בניין, אבל אין ספק שמדובר ביצירת מופת של אדריכלות מודרנית. המתחם, שבנייתו הושלמה ב-2012, כולל גנים בוטניים עם צמחים מרחבי העולם, מפלים ואגמים, וגם יצירות מעשה ידי אדם – חממות פלדה וזכוכית, גשרים תלויים, מבנה דמוי הר שבתוכו יער גשם טרופי וגולת הכותרת – 18 עצי ענק מלאכותיים שנמתחים לגובה 50 מטר.

גרדנס ביי דה ביי בסינגפור. העצים המלאכותיים הם בעצם גנים אנכיים | צילום: S-F / Shutterstock.com

"העצים", שגובהם נע בין 25 ל-50 מטר, הם למעשה גנים אנכיים, שעליהם מטפסים צמחים שונים והם כוללים פנלים סולריים ומערכת לאיסוף מי גשמים. בשעות הערב הם מוארים בתאורה מיוחדת, שהופכת את האזור לקסום במיוחד. המתחם, אשר תוכנן על ידי אדריכל הנוף אנדרו גרנט, זכה בתואר "בניין השנה" בפסטיבל האדריכלות העולמי בשנת 2012.

בתמונה הפותחת: בית האופרה של גואנגג'ואו, סין | צילום: Miki Studio / Shutterstock.com

הפוסט הבניינים המדהימים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

כאשר ז'וסלינו קוביצ'ק הציע בתחילת תקופת נשיאותו, בשנות ה-50 של המאה שעברה, להעתיק את בירת ברזיל מריו דה ז'ניירו למרכז המדינה, הסתכלו עליו בתימהון. מה טעם יש להעביר את המוקד השלטוני של המדינה הגדולה בדרום אמריקה מאחת הערים היפות בעולם אל לב השממה, מרחק של כ-15 שעות נסיעה מריו? שאלות אלה ואחרות העסיקו גם אותי, כאשר ישבתי בקיוסק קטן לרגלי מגדל הטלוויזיה, לוגם בהנאה מיץ קוקוס טרי באמצעות קש התחוב בלב האגוז.

הרעיון להעביר את מיקומה של הבירה הועלה כבר בשנותיה הראשונות של ברזיל כמדינה עצמאית, בשנות ה-30 של המאה ה-19, אך הוא מעולם לא קודם לשלב היישום. אמנם יש כמה ערי בירה מתוכננות בעולם, בהן וושינגטון, בירת ארצות הברית, וקנברה, בירת אוסטרליה, אך נדמה שאין עוד עיר אשר התכנון האורבני שלה כה מדוקדק ומהפכני כמו ברזיליה. הוגי הרעיון המקורי חשבו על הקמת עיר, שלא יהיו בה שרידים לתקופת השלטון האירופאי-פורטוגזי שלפני קבלת העצמאות, והמטרה הושגה במלואה: העיר משתרעת על פני שטח עצום ללא שרידים עתיקים או ארכיאולוגים, עם שטחים ירוקים נרחבים, כאשר הבניינים בתוכה ממוקמים במרחקים מרווחים יחסית זה מזה.

ממגדל הטלוויזיה ניתן להבחין כי ברזיליה תוכננה בצורת מטוס, שכנפיו הן שכונות מגורים וגופו מורכב מאוטוסטרדה רחבה, שמצידיה נמצאים המבנים הציבוריים

בברזיליה JK זה לא ג'ון קנדי
בעולם המערבי, האותיות הלועזיות JK מכוונות לרוב לג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית שנרצח, אך בברזיל האותיות הללו מציינות את שמו של ז'וסלינו קוביצ'ק (Juscelino Kubitschek), גיבורה של ברזיליה. גם כאשר מסיירים במרכזה של העיר ברור מיהו הגיבור המרכזי שלה. פסליו של קוביצ'ק, ציטוטים מאמרותיו וכיכרות ומוסדות על שמו קיימים לרוב בבירת ברזיל.

את תמצית סיפורה של העיר אפשר להבין טוב יותר באמצעות ביקור באתר המרכזי אשר מוקדש לאיש – יד זיכרון ומוזיאון קוביצ'ק. כבר מרחוק, לא יכולתי שלא להבחין בדמותו הגדולה של קוביצ'ק – פסל בגובה של 20 מ' לערך, הנתון בתוך חלל שנוצר משני חלקי אבן ענקיים הנראים כמעין סימן שאלה ענק מבטון. הפסל הגדול, כמו גם הפסלים הרבים האחרים שלו המפוזרים בעיר, יכולים אולי להשאיר תחושה לא נוחה של פולחן אישיות, אך לאחר שנסייר במוזיאון המוקדש לו נגלה כי יש סיבות טובות מאוד להעריך את פועלו של האדם, שלולא חזונו העיר לא היתה קמה.

יד הזיכרון לקוביצ'ק, הנשיא שהגה את הרעיון לבנות בירה חדשה לברזיל

את הרעיון לבנות בירה חדשה לברזיל העלה קוביצ'ק לראשונה בנאום בחירות שנשא בעיר הקטנה ז'טאי (Jatai) במחוז גויאס ( Goias), ב-4 באפריל 1955, ובו הבטיח שאם ייבחר יקים את הבירה החדשה במחוז זה. זמן קצר לאחר שנבחר, בשנת 1956, החליט שבניית בירה חדשה תהווה את גולת הכותרת בפועלו כנשיא. כשלב ראשון סמלי, החליט קוביצ'ק לבנות מעון נשיאותי זמני בלב האזור שנבחר להקמת הבירה החדשה – רמה גבוהה ושטוחה בפנים המדינה, כאלף ק"מ מהחוף. בנוסף לרצון להתנתק מהמורשת הקולוניאלית, לבחירת האזור המבודד הזה חברו עוד כמה סיבות, בהן הרצון ליצור מרכז כובד נוסף, מעבר למרכז המסורתי בדרום-מזרח המדינה, שבו שוכנות שתי הערים הגדולות בברזיל – סאו פאולו וריו דה ז'ניירו. ריו נחשבה פגיעה להתקפה צבאית ימית, בעוד שהבירה החדשה תוכננה להיות מוקמת במקום נוח יותר מבחינה אסטרטגית. קוביצ'ק גם ראה בהקמת הבירה הזדמנות ללכד את תושבי המדינה הענקית, על כל זרמיה וחלקיה השונים, מאחורי משימה לאומית משותפת.

לקראת מימוש חזונו מינה קוביצ'ק שני ברזילאים (עוד סיבה לגאווה לאומית) – את לוסיו קוסטה לתכנונה האורבני של העיר ואת אוסקר נימאייר, אחד הארכיטקטים הבולטים בעידן המודרני ותלמיד של לה קורבואזייה, לתכנון את בנייניה המרכזיים. כדי לגייס את המשאבים הכספיים והאחרים אשר נדרשו לצורך הבנייה הצליח קוביצ'ק לגרוף תמיכה בינלאומית בפרויקט המהפכני. תחת הנהגתו התגברה ברזיל על הקשיים בתכנון, ביצוע והשלמת המבצע האדיר, כולל התנגדות עיקשת של אנשי הממשל לעזוב את ריו לטובת העיר החדשה. לאחר 41 חודשי בנייה, ב-21 באפריל 1960, בשעה ארבע אחר הצהריים, החלו חגיגות הפיכתה של העיר החדשה לבירת ברזיל ולמחרת, בתשע ושלושים בבוקר, שלוש רשויות הממשל, המחוקקת, המבצעת והשופטת, הועברו בו זמנית למקום משכנן החדש.

מגדל הטלוויזיה. העיר תוכננה כך שלא יהיה בה שריד לעבר הקולוניאלי

הדרך הטובה ביותר להבין את התוכנית הכללית של ברזיליה היא לצפות על העיר מהמקום הגבוה ביותר בה – מגדל הטלוויזיה. המגדל מיתמר לגובה של כ-218 מ' והוא בנוי מפלדה במשקל 360 טון. בגובה 75 מ' ממוקם משטח, שאפשר להגיע עליו רק במעלית, וממנו אפשר להבחין כי ברזיליה תוכננה בצורת מטוס, שכנפיו הן שכונות המגורים וגופו מורכב מאוטוסטרדה רחבה מאוד, המורכבת משני כבישים, ומשני צידיה נמצאים רוב השטחים והמבנים הציבוריים. מהמגדל נוכל גם לראות כי העיר נבנתה בקווים ישרים ומודרניים – רחובות רחבים מאוד, גשרים עיליים, שלרוב בנויים בסימטריה זה מול זה, כאשר מעל הכל מתנשאים שני בנינים רבי קומות מקבילים, ולידם מבנה מוזר הנראה כמו גביע ענק מבטון.

לאחר שנרד מהמגדל, נעשה את דרכנו לעבר "קדמת המטוס" בכדי לצפות מקרוב בבניינים אשר הקנו לעיר את פרסומה. זה המקום לציין כי מוקד המשיכה העיקרי בעיר הוא לא נופים יוצאי דופן, תרבויות מעניינות ואפילו לא ריקודי סמבה סוערים, אלא מספר רב של מבנים מודרניים ואולטרה מודרניים. הריכוז הגדול ביותר של מבנים ממשלתיים נמצא בכיכר שלושת הכוחות (Praça dos Três Poderes), שבה מרוכזים המבנים של שלוש רשויות השלטון.

מבני הפרלמנט בכיכר שלושת הכוחות

המרשימים ביותר הם ללא ספק מבני הרשות המחוקקת – הפרלמנט. בשני המגדלים הגבוהים, כל אחד בן 28 קומות, שוכנים משרדיהם של החברים בשני בתי הנבחרים והחלקים המנהליים של הפרלמנט. המגדלים ממוקמים בין שני מבנים בצורת חצאי כדור – הגדול שבהם מזכיר בצורתו גביע (אותו גביע שראינו ממגדל הטלוויזיה), שחלקו העליון הפתוח לכיוון השמיים ממחיש את תפיסתו של נימאייר כי זהו בית נבחרי העם אמור להיות פתוח להשפעות של התושבים. לעומתו, תקרת הסנאט בנויה ככיפה, המייצגת לתפיסת נימאייר, שמרנות והתכנסות פנימה של נציגי המחוזות הפדראליים של המדינה. באולמות של שני בתי הנבחרים ניתן לבקר ולהתוודע למערכת המחוקקת של ברזיל. בכיכר ניצבים גם המבנים של שתי הרשויות האחרות – בית המשפט העליון (Supremo Tribunal Federal), שלפניו פסל הצדק – דמות אישה בגובה של יותר משלושה מטרים העשויה מגוש אחד של גרניט ומייצגת את אלת הצדק מהמיתולוגיה היוונית.

בית המשפט. פסל אישה שפוסל מגוש יחיד מסמל את אלת הצדק היוונית

הצלע השלישית בכיכר שלושת הכוחות היא זו של הרשות המבצעת. היא שוכנת בארמון הרמה הגבוהה, פאלאסיו דו פלאנלטו (Palacio do Planalto), על שם הרמה שעליה הוקמה ברזיליה. בבנין זה נמצא המשרד בו עובד הנשיא, סגנו ומספר יועצים בכירים אחרים. כיאה למדינה דרום אמריקאית למודת משטרים ומהפכות צבאיות מוגן הנשיא היטב על ידי חיילים מגדוד משמר מיוחד, שהצטיין עוד במלחמת העצמאות של ברזיל. ניתן לראות משמר קבוע של חיילים במדים אדומים-לבנים ניצבים על משמרתם גם לפני ארמון המגורים של הנשיא, המרוחק כשמונה קילומטרים מכיכר שלושת הכוחות. שמו הסמלי של הארמון הוא פאלאסיו דה אלבורדה (Palacio da Alvorada) – ארמון השחר. השם ניתן למקום על ידי הנשיא קוביצ'ק, שהכריז כי "ברזיליה היא השחר החדש בהיסטוריה של ברזיל". המשכן, אשר תוכנן על ידי נימאייר, הפך לסמל לארכיטקטורה הברזילאית החדשה ובולט בשילוב שנעשה בו בשיש וזכוכית המשתקפים בבריכת המים אשר בקדמתו.

חייל ממשמר הנשיא

הארמון ניצב ליד חופו של אגם פרנואה (Lago Paranoá). לעיר אין גישה לחוף הים וגם היבט זה זכה להתייחסות של מתכנני העיר. האגם נוצר בשנת 1959 על ידי הקמת סכרים על שני נהרות המגיעים מצפון ועל ארבעה נוספים הזורמים מדרום. התוצאה היא אגם מלאכותי ענק, שהיקפו כ-80 ק"מ. מסביב לחופיו ממוקמים האוניברסיטה, מרכז ספורט אולימפי, שגרירויות, מלונות ואתרי נופש לרוב והוא משמש בעיקר לפעילויות ספורט מים, כמו שייט ודייג, ונחשב לאחד האגמים היפים ביותר בברזיל כולה. מעל האגם עובר גשר מודרני מרהיב שנקרא (איך לא?) גשר קוביצ'ק (Ponte JK). הגשר, סיבה נוספת לגאווה ארכיטקטונית של בני העיר, נתמך על ידי שלוש קשתות פלדה אסימטריות בגובה של כ-65 מטר כל אחת. הוא מתנשא לגובה של 60 מ' מעל לפני האגם ונמתח לאורך של כ-1,200 מ'.

גשר קוביצ'ק, שחוצה את האגם, נתמך על ידי שלוש קשתות פלדה אסימטריות

אמנות בתוך אמנות
לאחר הפוגה קלה ליד האגם נחזור למרכז העיר בכדי לעסוק במה שהמקומיים קוראים "אמנות בתוך אמנות". בברזיליה קיים הריכוז הגבוה ביותר בברזיל של פסלי חוצות מודרניים גדולי מימדים, המפוזרים בין הבניינים אשר תכנונם נחשב לאמנות בפני עצמה. כיכר שלושת הכוחות היא מקום ראוי בכדי להתרשם מכמה פסלים נוספים, בהם ניתן למנות את הקנדנגוס (Los Candangos) אשר הוקם בשנת 1960 על ידי ברונו גיורגי (Bruno Giorgi). הפסל, אחד המפורסמים בברזיל, מתאר שני לוחמים, מתושביו האינדיאנים המקוריים של חבל ארץ זה, שכמעט נשכחו לנוכח הקדמה והטכנולוגיה), האוחזים בחניתות. ניתן גם לחזות בפסלים מודרניים שמשמעותם לא תמיד ברורה, כמו למשל פסל בצורת אטב עץ ענק, בגובה של כחמישה מטרים, הממוקם אף הוא באותה כיכר.

ייחודה של העיר בא לידי ביטוי גם בכנסיותיה. הכנסייה המפורסמת ביותר היא הקתדרלה של העיר או בשמה המלא – Cathedral Metropolitana Nossa Senhora Aparecida, שאף היא תוכננה על ידי נימאייר. הביקור בה הוא חוויה מעניינת במיוחד גם למי שראה כנסיות רבות בעבר. כיפת הבניין היא בצורת כתר – יש הרואים בכיפה שתי כפות ידיים מונפות אל על – הנתמך על ידי 16 עמודי בטון. ברחבת הכניסה עומדים ארבעה פסלי ברונזה בגובה של כשלושה מטרים כל אחד, המייצגים את השליחים.

הקתדרלה של ברזיליה. מעין זרועות הנשלחות אל על

ירידה בכמה מדרגות מובילה לחלל הכנסייה. שני דברים לוכדים מיד את מבטי: חלונות פיברגלס צבעוניים בכחול, לבן וחום, הכלואים בצורת משולשי ענק בין 16 עמודי הבטון וצובעים את פנים הכנסייה בתערובת צבעים מיוחדת ושלושה פסלים של מלאכים שנראים צפים באוויר. הפסלים הללו עשויים מאלומיניום, הקטן שבהם שוקל 100 ק"ג והגדול – 300 ק"ג. המלאכים הצפים מתוארים כאחד הסמלים של ברזיל הקתולית (ברובה), אך המודרנית.

פנים הקתדרלה. פסלי מלאכים מאלומיניום מרחפים בחלל המרשים

כנסייה מעניינת נוספת היא זו של דום בוסקו (Santuario Dom Bosco). דום בוסקו היה כומר איטלקי בן המאה ה-19, אשר לפי מיתוס נפוץ חזה את הקמת הבירה באזור כמאה שנה לפני שהדבר התממש. מידת אמיתיותו של הסיפור מוטלת בספק, אך מה שלא מוטל בספק הוא גווני הכחול המדהימים אשר נגלים לעיני הנכנס בשעריה של הכנסייה. קירותיה של הכנסייה המודרנית מכוסים באלפי חלונות זכוכית בגוונים שונים של כחול, המעניקים לחלל גוון מיוחד במינו המשתלב היטב עם הקשתות הגותיות הגבוהות של המבנה.

כנסיית דום בוסקו. חלונות זכוכית בגווני כחול מעניקים לחלל צבע מדהים

כמעט שלא רואים ילדים
עם זאת, אני חייב להודות כי משהו הטריד אותי במהלך הביקור בברזיליה. כאשר טיילתי במרכזה של העיר אפפה אותי תחושה של הגיון, סדר ומודרנה, ראיתי רק מעט אנשים מסתובבים ברחובות ועוד פחות מכך ילדים. במידה רבה חסרתי את החום האנושי, הידידותיות וחוסר הרשמיות המאפיינים כל כך את עריה הגדולות של ברזיל. חסרים שטחים ציבוריים בהם אנשים נאספים ונפגשים זה עם זה. העיר עצמה מחולקת לסקטורים, שבכל אחד מהם אפשר למצוא רק סוג אחד של שירותים או מבנים. כך נוכל למצוא סקטור המוקדש כמעט לכל דבר –  סקטורים של בתי מלון, סקטורים מסחריים, סקטור של מוסכים, של בתי ספר, של שגרירויות וכו', דבר המאריך עוד יותר את המרחקים שאותם נדרש התושב לעבור בכדי להסדיר את ענייניו.

המתכננים של ברזיליה חשבו על כל פרט, אבל לא השאירו מקום לחום אנושי

האוטופיה הארכיטקטונית המודרנית אשר לאורה הוקמה העיר אינה מיטיבה תמיד עם התושבים. אמנם מרכז העיר מתוכנן כך שצורכי התושבים אמורים להיות מסופקים – בכל רובע תוכננו מרכז מסחרי, סניף דואר ותחנת דלק. מצד שני, שיעורי תאונות דרכים, הגירושין וההתאבדות גבוהים יחסית, ומרב העובדים בעיר מרוכזים ב-17 ערי לוויין המורכבות ברובן מבני המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, שהישגים ארכיטקטוניים ואמנות מודרנית לא עומדים בראש מעיניהם. מרכז העיר תוכנן כך שיהיה צורך לנוע בה ברכב, למשל יש רק מספר קטן של מעברי החצייה, אבל למרבית התושבים אין כלי רכב פרטיים, התחבורה הציבורית אינה יעילה, וחציית המעברים התת קרקעיים להולכי רגל לעיתים מסוכנת. אפילו חציית כביש ראשי היא בדרך כלל הרפתקה מסוכנת ולא נעימה. אגם פרנואה, שיועד לבילוי ולנופש לכל התושבים, הפך למאחזם של התושבים האמידים.

אפשר להוסיף נימוקים מדוע אזור ברזיליה הוא מקום טוב לגור בו. בין השאר, שיעור הפשע כאן נמוך ביחס לערים גדולות אחרות בברזיל. בנוסף, העיר מהווה מוקד משיכה למחפשי עבודה כיוון שהשכר המשולם כאן למורים, רופאים ושוטרים הוא הגבוה ביותר בברזיל, וכמו כן בגלל היעדר תעשייה, זיהום האוויר נמוך ביותר. היתרונות והחסרונות של העיר המיוחדת הזו רבים, ולא במקרה הדיון בציבור הברזילאי על מידת ההצלחה של המיזם המיוחד הזה, שנקרא ברזיליה, נמשך עד עצם ימינו אלה.

הפוסט ברזיליה – הבירה המתוכננת בעולם הופיע ראשון במסע אחר

למרות שנבנו כמקומות דתייים (וכמשכנם של בישופים), הקתדרלות הגדולות והמרשימות מושכות אליהן המוני מבקרים בני כל הדתות וגם חילונים גמורים, שמגיעים בעיקר כדי להתרשם מהאדריכלות המדהימה ומההשקעה העצומה – כלכלית ואמנותית – שניכרות בכל אחת מהקתדרלות האלה. הבנייה, שפעמים רבות נמשכה מאות שנים, מתבטאת לא רק בגודל ובגובה, אלא גם באינספור פרטים קטנים, מצריחונים מגולפים ועד לפסלי מפלצות קטנים בפינות הבניין. לפניכם שבע קתדרלות מרשימות במיוחד, שכל אחת מהן הפכה, ובצדק, לסמל של העיר בה היא נמצאת. בסוף הרשימה תמצאו המלצות לעוד כמה קתדרלות מרהיבות, שלא כדאי להחמיץ.

הקתדרלה של סביליה
הקתדרלה של העיר הספרדית סביליה, בדרום המדינה, אולי אינה המפורסמת ביותר אבל היא אוחזת בכמה תוארים מרשימים, בהם הקתדרלה הקתולית הגדולה ביותר, הקתדרלה הגותית הכי גדולה, הכנסייה השלישית בגודלה בעולם וגם אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. לא רע לקתדרלה שהחלה את דרכה כמסגד. הקתדרלה, ששמה הרשמי סנטה מריה דה ה סדה (Catedral de Santa María de la Sede), משקפת היטב את ההיסטוריה הסוערת של העיר ושל חבל אנדלוסיה כולו. במקום בו עומדת כיום הקתדרלה היה בעבר מסגד, שנבנה במאה ה-12. כאשר פרננדו השלישי, מלך קסטיליה, כבש ב-1248 את סביליה מידי המוסלמים, הוא הפך את המסגד לכנסייה. בתחילת המאה ה-15 הוחלט להרוס את המבנה ולבנות במקומו קתדרלה עצומת ממדים ומרובת צריחים. הקתדרלה הנוכחית, שבנייתה נמשכה יותר ממאה שנים, גבוהה להפליא ומעוטרת באינספור קישוטים, קשתות אבן, חלונות ויטרז', פסלים ועוד.

הקתדרלה של סביליה, הקתדרלה הגותית הגדולה בעולם

לא רק המבנה המרכזי מרשים להפליא, גם מגדל הפעמונים, החירלדה (Giralda), ראוי לציון מיוחד. כשמסתכלים על המגדל היפה קל להבחין שהוא בנוי בשני סגנונות שונים: חלקו התחתון נבנה בסגנון האדריכלות המורית (מוסלמית) בעוד שהחלק העליון בנוי בסגנון רנסאנס ספרדי.

החירלדה, מגדל הפעמונים של קתדרלת סביליה. שילוב של אדריכלות מוסלמית ורנסאנס ספרדי

הדואומו, מילאנו
הקתדרלה של מילאנו, הדואומו (Il Duomo), היא הקתדרלה הקתולית השנייה בגודלה בעולם, אחרי זו של סביליה, והיא יכולה להכיל לא פחות מ-40 אלף אנשים בעת ובעונה אחת. היא בנויה בסגנון גותי עשיר בקישוטים ובצריחים וצריחונים מחודדים, בסגנון המזכיר את האדריכלות הגותית הצרפתית יותר מאשר את זו שאפיינה את איטליה באותה תקופה. בנייתה של הקתדרלה החלה לקראת סוף המאה ה-14 ונמשכה מאות שנים, שבמהלכן הוספו לה אגפים שונים, הושלם עיצוב הפנים, נבנתה החזית המרשימה וכן הלאה. למעשה, רק במאה ה-20 הושלמה הבנייה סופית, עם חניכתו של השער האחרון ב-1965.

הדואומו – הקתדרלה של מילאנו. הבנייה החלה במאה ה-14 והסתיימה רק במאה ה-20

למרות שזהו מבנה מאסיבי ביותר, הוא נראה אוורירי וקליל, בזכותן של הקשתות הדואות, הנראות כאילו הן מרחפות באוויר, והצריחונים הרבים המזדקרים אל על. 332 מדרגות צרות מובילות לגג הקתדרלה, משם אפשר לצפות מקרוב ביער הצריחים ובפסלים שניצבים על ראשי עמודים, שאי אפשר לראותם מלמטה, וכמובן – בנוף עירוני מרהיב.

מגג הקתדרלה של מילאנו אפשר להבחין לא רק בנוף עירוני אלא גם בפסלים על ראש הצריחונים שמזדקרים אל על

נוטרדם, פריז
קתדרלת נוטרדם דה פארי (Notre Dame de Paris, פירוש השם הוא גבירתנו מפריז) היא ככל הנראה הקתדרלה המפורסמת ביותר בעולם, ואת פרסומה היא חבה במידה רבה לסופר ויקטור הוגו, שמיקם בה את עלילת סיפרו "הגיבן מנוטרדם". הוגו גם פעל רבות כדי לשמר את הקתדרלה, לצד קתדרלות גותיות נוספות, בתקופה שבה קתדרלות גותיות נתפסו באירופה כמבנים מפלצתיים מעידן חשוך. טוב עשה הוגו, שכן היום נוטרדם, ששוכנת בלב ההיסטורי של פריז, נחשבת לאחד מסמלי העיר. היא נבנתה במשך כמעט 200 שנה, החל ממחצית המאה ה-12, על אי קטן בלב נהר הסן, איל דה סיטה.

החזית הדרומית של קתדרלת נוטרדם

בתום הביקור בקתדרלה המרשימה אל תוותרו על טיפוס ב-360 מדרגות שמובילות לראש מגדל הפעמונים, שבסופו יש תצפית נהדרת על העיר ומבט מקרוב על הגרגוילים, פסלי אבן המעוצבים כמפלצות או חיות מפחידות. אפשר להתרשם גם מן הפעמונים הענקיים, אך למרות הפיתוי, לא ניתן לצלצל בהם.

החזית המערבית של קתדרלת נוטרדם עם צמד מגדלי הפעמונים

הקתדרלה של קלן
קתדרלת קלן (Kölner Dom) חולשת על קו הרקיע של העיר ונחשבת לאחד המבנים המפורסמים בגרמניה. מגדליה, שמתנוססים לגובה של 157 מ', הקנו לה, למשך עשר שנים – בין 1880 ל-1890, את התואר הבניין הגבוה בעולם. בנייתה של הקתדרלה המהודרת החלה במאה ה-13 והסתיימה רק כעבור כ-500 שנה עם השלמת החזית, בסגנון ניאו-גותי שהקפיד לשמור על העיצוב המקורי, למרות השימוש בקורות פלדה מודרניות לתמיכת הגג. במהלך מלחמת העולם השנייה, בהפגזות על העיר קלן, ספגה הקתדרלה כמה פגיעות קשות, אולם המבנה עצמו נותר לעמוד ולא קרס. השיפוצים הסתיימו רק בשנות ה-80 וב-1996 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית. מיליוני תיירים פוקדים מדי שנה את הקתדרלה, שנותרה מרשימה כשהיתה, בין השאר בזכות ההגבלה על בניית גורדי שחקים בסביבתה.

הקתדרלה של קלן נחשבה במשך עשור במאה ה-19 למבנה הגבוה בעולם

קתדרלת סנט פול, לונדון
על רקע שפע הקתדרלות הגותיות שצריחיהן המחודדים מעטרים את שמי אנגליה, בולטת קתדרלת סנט פול (St Paul) שבלונדון, הבנויה בסגנון הרנסאנס והבארוק המאוחר. הקתדרלה, שנבנתה במאה ה-17, היא מקום מושבו של הבישוף של לונדון, והיא מפורסמת בכמה אירועים חשובים שהתרחשו בה, כמו חתונתם של הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה.

פנים קתדרלת סנט פול בלונדון. כאן נישא הנסיך צ'רלס לדיאנה

את הקתדרלה תכנן האדריכל סר כריסטופר רן והוא גם קבור בה. אם הכיפה של הקתדרלה נראית לכם מוכרת, זה בגלל שהיא נבנתה בהשראת הכיפה של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. מן הכיפה, אגב, נשקפת תצפית פנורמית נהדרת על לונדון. מתחת לכיפה, בגובה 30 מטרים, נמצאת גלריית הלחישות, שמכונה כך משום שבשל צורתה המעגלית, נוצרים בה הדים המגבירים את קולו של המדבר, וגם אם ממש תתאמצו ללחוש, קולכם יהדהד למרחוק.

כיפת הקתדרלה הלונדונית סנט פול נבנתה בהשראת הכיפה של כנסיית פטרוס הקדוש בוותיקן

קתדרלת וסילי הקדוש, מוסקבה
קתדרלת וסילי הקדוש, שנמצאת בכיכר האדומה, היא אחד הסמלים המוכרים ביותר של מוסקבה, ושל רוסיה. קשה להכין במבט אחד את כל הפרטים ואת כל הצבעים, הגוונים ובני הגוונים של המבנה המרהיב והמפתיע הזה, שבנוי בסגנון אדריכלי ייחודי, שאינו מאפיין את האדריכלות הרוסית של המאה ה-16, אז נבנתה הקתדרלה. הכיפות דמויות הבצל שונות זו בזו בגודל, בצורה ובצבעוניות, והן מקיפות מגדל מרכזי שאף הוא מצטיין בשלל פרטים ובצבעוניות רבה. גם אם ביקרתם פה ביום, אל תחמיצו סיור חוזר בשעות הלילה, אז אפשר להבחין טוב יותר בפרטי הכיפות המוארות. ביום או בלילה, אין ספק שזהו בניין עוצר נשימה גם בהשוואה לקתדרלות אחרות ברוסיה ובשאר העולם.

קתדרלת וסילי הקדוש בכיכר האדומה. אדריכלות ייחודית ומפתיעה

קתדרלת וסילי הקדוש בלילה. התאורה מאפשרת לראות פרטים שלא תמיד ברורים ביום

קתדרלת סנט פטריק, ניו יורק
לא רק באירופה יש קתדרלות גדולות ומרשימות, גם ארצות הברית מתהדרת בכמה שכאלה, ואחת היפות שבהן נמצאת בניו יורק. קתדרלת סנט פטריק (St. Patrick's Cathedarl), שנמצאת מול מרכז רוקפלר, היא הקתדרלה הניאו-גותית הקתולית הגדולה ביותר באמריקה הצפונית והיא בולטת שבעתיים על רקע גורדי השחקים המודרניים מסביבה. בשונה מקתדרלות אירופיות, שרבות מהן נבנו בימי הביניים, הקתדרלה של ניו יורק נבנתה במחצית השנייה של המאה ה-19, בהשראת הסגנון הגותי – מבחוץ היא מושפעת מהסגנון הגותי הצרפתי והגרמני, בפנים היא בנויה בסגנון גותי אנגלי. יש לה צריחים מרשימים, שמתנשאים לגובה מאה מטר וחלונות ויטראז' מרהיבים. בנוסף להיותה מקום קבורתם של הבישופים של ניו יורק, נערכו בה הלוויות של אישים מפורסמים, בהם הסנטור רוברט קנדי ושחקן הבייסבול האגדי בייב רות'.

סימני היכר ניו יורקיים: קתדרלת סנט פטריק מוקפת בגורדי שחקים וסביבה המוני מוניות צהובות

ועוד כמה קתדרלות מדהימות:
רשימת הקתדרלות המרשימות לא תהיה שלמה בלי להזכיר עוד כמה יצירות אדריכליות מפעימות. צרפת מתהדרת בכמה וכמה קתדרלות מדהימות מעבר לנוטרדם בפריז. בין השאר, נציין את קתדרלת נוטרדאם דה שארטר בעיר שארטר (Chartres), כ-80 ק"מ מדרום-מערב לפריז, את קתדרלת נוטרדאם דה ריימס בעיר ריימס (Reims), כ-130 ק"מ מצפון לפריז, את הקתדרלה של אמיין (Amiens), כ-100 ק"מ מצפון לפריז ואת קתדרלת שטרסבורג (Strasbourg), בצפון-מזרח צרפת, על גבול גרמניה, שלמרות שמעולם לא הושלמה (אחד משני מגדלי הפעמונים חסר) היא מהווה דוגמה נפלאה לאדריכלות גותית. בספרד אי אפשר שלא להזכיר את קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה, שמלבד היותה מרשימה להפליא היא גם אתר צליינות מהחשובים בעולם. באנגליה ראויות לציון קתדרלת סולסברי (Salisbury), שהצריח שלה, המתנשא לגובה של 123 מ', הוא הגבוה בבריטניה, קתדרלת יורק (York Minster) בצפון אנגליה – הכנסייה הגדולה ביותר באנגליה.

יורק מינסטר, הקתדרלה הענקית של העיר יורק שבצפון אנגליה

באוסטריה נמצאת עוד אחת מהקתדרלות המרשימות ביותר – קתדרלת סטפנוס הקדוש בווינה, שלא רק נחשבת לסמלה של העיר אלא גם מופיעה על מטבע של 10 סנט. בקתדרלה המדהימה הזאת נישא המלחין האוסטרי הדגול וולפגנג אמדאוס מוצרט וכאן גם נערכה הלוויתו.

לקריאה נוספת:

כנסיות ברומא: מקדשים של אמנות גם אם תעבירו שנים ארוכות בעלייה לרגל לא תספיקו להגיע אל כל מאות הכנסיות של רומא. כמה המלצות לכנסיות שממש לא כדאי להחמיץ

		על חוט השערה: מנזרים תלויים נזירים שחיפשו להתנתק מהבלי החיים מצאו את מבוקשם במנזרים תלויים, עם דרכי גישה קשות עד בלתי אפשריות. ולמרות שנראה כאילו עוד רגע הם יצנחו אל התהום, המנזרים הללו מחזיקים מעמד מאות ואלפי שנים. הנה כמה מנזרים תלויים יפים במיוחד

בתמונה הפותחת: הקתדרלה של מילאנו, הדואומו | צילום: אייסטוק צילומים בכתבה: אייסטוק, GuidoR, cc-by-ca 3.0, Diliff, GFDL, Andy Barrett, Rolf Heinrich, David Hsu, Christopher Jones

הפוסט הקתדרלות המרשימות בעולם הופיע ראשון במסע אחר

יופי הוא עניין של טעם. זה נכון בתחומים רבים של החיים, ודאי בתחום האדריכלות. קחו לדוגמה את הבניין של חברת לונגברגר באוהיו. בעלי החברה, שמתמחה בייצור סלים מרצועות עץ מייפל אדמדמות, לצד אביזרי נוי נוספים לבית, ביקשו להקנות למטה החברה מראה ייחודי שירמז על מוצריה. התוצאה: בניין משרדים בן שבע קומות, 9,000 טון של פלדה ובטון, בצורה של סלסלה ענקית. מכיוון שאוהיו, שם נמצא הבניין הזה, ידועה בחורפיה הקשים, בתוך הידיות הדקות שמעל הגג הוכנסו גופי חימום כדי למנוע מהן לקפוא. המבנה הזה, שיש שיגידו עליו כי הוא גאוני, נמצא ברשימת הבניינים המכוערים ביותר בעולם, שהרכיבו אדריכלים ומעצבים מתחומים שונים, ואשר התפרסמה במגזין התיירות האמריקאי טרוול אנד ליזר. הביקורת שהוטחה בבית לונגברגר התייחסה לעוברים ושבים שרואים מול עיניהם את מה שכונה ברשימה "הסל של כיפה אדומה" בכל פעם שהם חולפים בסביבה. ומה הלאה, שואלים המבקרים את האדריכל שתכנן את הבניין הזה, חברת רהיטים שתמקם את משרדיה בתוך ספה ענקית בת עשר קומות?

בניין פורטלנד באורגון. כמה וכמה סגנונות אדריכליים הנפוצים בבנייה ציבורית לכדי בלילה לא ברורה של מודרניות

עוד ברשימת הבניינים המכוערים – בניין פורטלנד באורגון. זהו בניין משרדים ממשלתי בן 15 קומות, שמערב כמה וכמה (ועוד כמה) סגנונות אדריכליים הנפוצים בבנייה ציבורית לכדי בלילה לא ברורה של מודרניות: שורות-שורות של חלונות קטנים ורבועים, קירות מזכוכית כחולה שמשקפת את הסביבה, חזית בולטת בצבע שונה משאר קירות הבניין, עמודי אבן מרשימים בכניסה לבניין. אין רע בכל אחד מהמרכיבים הללו, אבל למה להעמיס את כולם על בניין משרדים אחד?

הספרייה הציבורית של שיקגו. בלגן ויזואלי

עירוב סגנונות אפשר למצוא גם בספרייה הציבורית של שיקגו ע"ש הרולד וושינגטון. לא קל לתאר את הבניין הזה, וקשה להתבונן בו: בלגן ויזואלי הכולל אזכורים ניאו-קלאסיים, קירות של לבנים אדומות, גג מזכוכית ופלדה שמעוטר בכרכובים ענקיים מצועצעים להפליא, ובנוסף, הפרופורציות שלו גורמות לאי נוחות. "הבניין הזה נתקע ללא תקווה בתקופה הפוסט מודרניסטית", אומר עליו האדריכל פיטר קוליופולוס.

בניין השירות החשאי בלונדון. עוגת חתונה משנות ה-80

אמנם לארצות הברית יש מקום של כבוד ברשימת הבניינים המכוערים, אבל יש גם ייצוג נאה של מדינות נוספות. כך, למשל, בניין השירות החשאי בלונדון. הביקורת המוטחת בו מציינת שהוא נראה כמו עוגת חתונה משנות ה-80 ומוסיפה שג'יימס בונד היה מוצא בו לא מעט מקומות מחבוא: גושי בטון מזדקרים אל על, עמודים עגולים שמובילים לשום מקום, אריחי זכוכית סתמיים. להגנתו טוען האדריכל הבריטי טרי פארל שעיצב את הבניין הזה, שמסיבות של ביטחון שדה הוא נאלץ לוותר על חלונות לטובת עמודי בטון שמסתירים מאחוריהם מצלמות מעקב. מחברי הרשימה מתייחסים לטענות האלה בספקנות.

מלון ריוגיונג. תקוע כעצם זר ומוזר בקו הרקיע של פיונגיאנג

את הבניין הבא יש סיכוי טוב שלא תזכו לראות בזמן הקרוב. מלון ריוגיונג תקוע כעצם זר ומוזר בקו הרקיע של פיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית. המלון גבוה בהרבה מסביבתו, ומשני צדדיו יורדות מעין כנפיים בזווית חדה של 75 מעלות. הממשלה החליטה לבנות את המלון הענקי והסופר-מודרני הזה, ובו 3,000 חדרים, כקריאת תגר נגד ענף התיירות המשגשג של קוריאה הדרומית, האויבת המרה שמעבר לגבול. אלא שהמימון הממשלתי נגמר לפני שהפרויקט הושלם, ובמשך שנים ארוכות הוא עמד כשלד. אומרים שהבושה היתה כה גדולה עד שבתמונות רשמיות נהגו למחוק את הבניין הלא גמור בעזרת תוכנת פוטושופ. אבל סוף טוב הכל טוב (או שלא) ובשנה האחרונה העבודה עליו התחדשה.

הפוסט בעקבות הבניינים המכוערים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

קבוצה של סטודנטים צעירים מבית ספר לאדריכלות ואמנות ישבה באחת הכיכרות הקטנות של הרובע הגותי בברצלונה. כשסיירתי ברובע עברתי בכיכר וראיתי אותם, מביטים במבנים הגבוהים והמרשימים שסביבם, מתעדים בציור את פאר העבר.

הסגנון הגותי, מלא ההוד וההדר, התפתח קודם כל כי להמונים שפקדו את הכנסיות באירופה של ימי הביניים נהיה צפוף. במאה ה-12, כשגדלה אוכלוסיית אירופה והכנסיות הרומנסקיות הרבות שלה כבר היו קטנות מלהכיל את הבאים אליהן, החלו בחיפוש פתרונות אדריכליים כדי לבנות מבנים גדולים יותר.

וכך, מתוך הסגנון הרומנסקי שרווח עד אז במדינות מערב אירופה עלה וצמח בצפון צרפת סגנון הבנייה החדש. הקתדרלה הגותית, היצירה האדריכלית והאמנותית המרהיבה ביותר של ימי הביניים, פרצה אל אוויר העולם (באופן פרדוקסלי "גותי" פירושו ברברי, כך כינו אנשי הרנסאנס את סגנון ימי הביניים).

ברצלונה היא אחת הערים המעטות באירופה שנותרו בהן שרידים גותיים רבים כל כך: הקתדרלה של העיר, כנסיות ומנזרים ששוכנים בה ורובע שלם הידוע בשם בארי גותיק (Barri Gotic), הרובע הגותי.

הקתדרלה של ברצלונה | צילום: ansharphoto / Shutterstock.com

לתפארת הכנסייה הקתולית
הכנסיות הרומנסקיות בברצלונה נהרסו ברובן ורק בודדות נותרו. היפה מכולן, סנט פאו דל קאמפ (Sant Pau del Camp), נמצאת ברובע אל ראבאל (El Raval). הכנסייה הזאת, כנראה הקדומה בכנסיות ששרדו בברצלונה, ממשיכה לפעול גם בימינו.

המבנה הרומנסקי, מהמאה ה-12, מעוטר בחזיתו בגמלון ובתוכו חלון עגול. שער הכניסה בנוי קשת חצי עגולה האופיינית לאדריכלות הרומית (ומכאן שם הסגנון). את קיר הכנסייה מעטר תבליט אבן המסמל את השילוש הקדוש, ודמויות מכונפות מקשטות את הפתח.

פנים הכנסייה, עם פסל של ישו על הצלב, נראה פשוט למראה, ודווקא חצר המנזר (קלויסטר) היא המקום הנאה ביותר לטעמי. לאורך קירות החצר יש גומחות מעוטרות ובתוכן תבליטי אבן. קשתות מיוחדות במינן מגולפות בקשתות משנה שנשענות על עמודים מעוטרים במוטיבים צמחיים ובדמויות גרוטסקיות. כל מה שצריך לעשות זה ללכת לאורך העמודים ולגלות את הכותרות המעניינות.
כתובת: Carrer de Sant Pau 101

הסגנון הרומנסקי החל לפנות את מקומו לטובת מבנים בעלי חללים גדולים, אך גודל החללים לא היה הדבר היחיד שאפיין את הסגנון החדש. הקתדרלות הגותיות נבנו בפאר שלא דמה לכל מה שנבנה בעבר, גם מתוך כוונה להאדיר את שמה של הכנסייה הקתולית ולהעצים את כוחה.

הסגנון הגותי נולד אמנם בצרפת, אך משם הוא התפשט לאזורים נרחבים באירופה וקיבל אופי מקומי. דוגמה מובהקת לכך אפשר לראות במגדלים המתומנים שבסגנון הקטלאני, בעוד שבמחוזות אחרים באירופה נפוצים יותר מגדלונים מצועצעים. רוב הכנסיות כאן מאופיינות בחללים פנימיים פשוטים, אך גודלם של החללים ושל חלקי המבנה מעוררים התפעלות.

הקתדרלה של ברצלונה היא דוגמה אופיינית לסגנון הגותי-קטלאני, שהתפתח באזור קטלוניה. התחילו לבנות בסוף המאה ה-13, ועברו כ-150 שנים של בנייה עד שהפרויקט המורחב – הכולל בנייה לגובה, עיצוב פסלים ותבליטים ושימוש בזכוכית צבעונית לעיטור החלונות – הגיע אל סיומו.

חזיתה של הקתדרלה מפויחת, כמו גם חלקים אחרים שלה, אך תאורת הלילה מבליטה את יופיה. פנים הקתדרלה דווקא שונה מרוב הכנסיות והפשטות אינה ממאפייניו. במרכז נראים אולם התווך והסטראות, שבהן משולבות קאפלות רבות המוקדשות לקדושים שונים. הנרות הרבים הדולקים בקאפלות מוכיחים כי לפחות בברצלונה כוחם של הקדושים לא פג בקרב המאמינים.

פוסעים בין האומנות הנישאות אל על כאלומות זהובות, מביטים בוויטראז'ים המרהיבים שמקנים צבעוניות וקלילות למבנה הגדול, עד שמגיעים לקצה הכנסייה, שם יוצאים אל חצר הקתדרלה. פעם הלכו כאן נזירים שהגו ודאי בעניינים שברומו של עולם. היום חיה בחצר להקת אווזים חביבה ונמרצת.
כתובת: Placa de la Seu

ארכיון, ארמון ומושב השלטון
מהקתדרלה אפשר לצאת לטיול בסמטאות הצרות של בארי גותיק, שמשתרע בין שדרות לה רמבלה לדרך לייטאנה (Via Laietana). הוא נבנה החל מהמאה ה-13 על בסיסה של העיר הרומית הקדומה בארסינו. שמו מרמז על המבנים הגותיים הרבים שאפשר לראות בו חוץ מהקתדרלה, כמו הג'נרליטאט (ממשלת קטלוניה), עיריית ברצלונה, הארכיון ואחרים.

ביציאה מהקתדרלה מגיעים לרחוב ביסבה (Carrer de Bisbe), עומדים מול החזית הימי ביניימית של בניין ממשלת קטלוניה, הג'נרליטאט. זהו ארמון שהוקם ב-1418 ושימש כמושב השלטון. בחזית הבניין דמויות מרהיבות המפוסלות באבן, מרתקות בהבעתן. כשהשמש מאירה בשעת בוקר את הפסלים נוצרים צללים ארוכים על הקיר העתיק.

מול חזית זו יש חנות נחמדה שמוצגות בה בעיקר עבודות יד מעיסת נייר. נחזור ברחוב זה לכיוון חזית הקתדרלה עד שמגיעים לבניין בשם קאסה דה ארדיאקה (Casa de l’Ardiaca), שהארכיון ההיסטורי של ברצלונה שוכן בו. חצר הבניין המקסימה מוקפת קשתות וקירותיה מצופים קרמיקה. את הדקל הגבוה הצומח במרכז החצר מייצבים באמצעות כבלים המתוחים לקירות שמסביב.

תיבת דואר מעוטרת בקישוטי אבן בסגנון אר נובו בקאסה דה ארדיאקה

משוטטים ברחובות הרובע הצרים, סמטאות שמשני צִדיהן נישאים מבנים גבוהים יחסית, כחמש קומות גובהם. חלק מן הבתים ברובע, כמו גם הקתדרלה, זקוקים לניקוי דחוף. מדי פעם עוברים בכיכר קטנה עם כסאות. מתיישבים ונחים קמעה וממשיכים.

הרובע משמש אזור מגורים, אולם סיור בסמטאותיו הציוריות מגלה חנויות רבות וכנסיות לא מעטות. גם בקרבת הרובע הגותי אפשר לראות שכיות חמדה שנבנו בימי הביניים, כמו כנסיית סנטה מריה דל מאר (Santa Maria del Mar), השוכנת ברובע לה ריברה (La Ribera) הצמוד ונחשבת לאחד משיאי האמנות הגותית-קטאלנית.

את הכנסייה היפה וההרמונית מהמאה ה-14 בנו במשך 55 שנה בלבד. אולם התווך שלה נישא על עמודים גבוהים, המסתיימים בקשתות צולבות שבמרכזן מדליונים מעוטרים. אור רך נכנס למבנה דרך הוויטראז'ים הנאים ועוטף הכל בנעימות.
כתובת: Passeig del Born

מי מכיר את המלכה שבקיר
נרחיק מההמולה של מרכז ברצלונה לכיוון מערב, עד שנחוש בנעימות ובשקט של רובע פדראלבס (Pedralbes), שחובק בתוכו את ארמון פדראלבס ואת גניו, ואתרים מעניינים אחרים כמו פביליון גואל (Pavellons de la Güell) שתכנן גאודי. קל לספוג את השלווה של הרובע הזה, היא נמצאת בכל – בין העצים, בשבילים, במדשאות.

פירוש השם פדראלבס הוא "אבן לבנה", וכך נקרא המנזר הגותי שייסדה המלכה אֶליסֶנדָה דה מוֹנטקאדה ברובע זה בשנת 1326 (Monestir de Pedralbes). המנזר, שנבנה בראש גבעת קטנה, נועד לשמש בית למסדר האחיות של סנטה קלרה. שער כניסה עלוב למדי מוליך לכיוון הכנסייה נאה בסגנון גותי-קטאלני. כדאי לשים לב לוויטראז'ים היפים ולגילופי העץ המיוחדים המעטרים את קצות הספסלים.

מנזר פדראלבס. אי של שלווה | צילום: joan_bautista / Shutterstock.com

המלכה אליסנדה קבורה במנזר וארונה משולב בקיר המשותף של הכנסייה ושל חצר המנזר. בצד הפונה לכנסייה מופיעה אליסנדה בתבליט אבן כשהיא לבושה כמלכה, ואילו בתבליט הפונה לחצר היא נראית בלבוש אלמנה.

במרכז חצר המנזר השלווה, מן היפות שראיתי, גן ובו ספסלים אחדים. אפשר להתרווח, לצפות במזרקה עם המלאך הזעיר ולעקוב אחרי מקצב הקשתות והעמודים העשויים בצורה מעודנת להפליא. סביב החצר ישנם חדרים פתוחים המאפשרים להתרשם מאופי החיים במנזר, ואת חלקם מעטרים ציורי קיר. המנזר התברך גם במוזיאון עם אוסף מפתיע של ציורים גותיים ואיטלקיים. ראיתי שם ציורים של קנלטו הוונציאני, פרה-אנג'ליקו, טיציאן, ולסקז ואחרים.
כתובת: Baixada del Monestir 9
תחבורה: אל הרובע מגיעים בקו L3 במטרו, ויורדים בתחנה Palau Reial, הקרובה ביותר לרובע

העיר הזאת, שכל כך הרבה שרידים גותיים נותרו בה, לא זנחה את עברה המפואר גם כשהמודרניות כבר הגיעה אליה. אנשי זרם המודרניסמה, בהם גאודי ומונטנר, שילבו מוטיבים גותיים שונים – מגדלים מחודדים, גובה רב, קשתות ומקבצי עמודים – במבנים שתכננו בברצלונה, למשל במוזיאון המוזיקה או בבית החולים סנט פאו.

כנסיית הסגרדה פמיליה (Sagrada Familia, המשפחה הקדושה), פירושו האישי של גאודי לסגנון ימי הביניים, היא אולי הביטוי המהפכני ביותר לשילוב הגותיקה במבני המודרניסמה. הקטלאנים, שתמיד דאגו לשמר את זהותם המיוחדת, עשו זאת שוב: הם הצליחו לחדש בלי לוותר על המורשת.

מידע נוסף, כתבות והמלצות על ברצלונה, קטלוניה, ספרד

הפוסט ברצלונה – מסלול בבארי גותיק הופיע ראשון במסע אחר

מקובל לאפיין את האדריכלות היפנית המודרנית ביחס שלה לחלל. הסגנון היפני נקי, לעתים נוקשה ומכני, יש סבורים שהוא קר ולא אנושי. כמו באומנויות המסורתיות היפניות, גם באדריכלות החדשה קיימת הקפדה על פרטים, החומרים הם באיכות גבוהה, הגימור מושלם והביצוע מדויק. סיפורה של האדריכלות היפנית המודרנית הוא סיפור של ניתוק מהעבר, ועם זאת חזרה אל המקורות. המפגש עם המערב וההחלטה להצעיד את יפן לעידן חדשני בתקופת "הרסטורציה של מייג'י" בשנת 1868 עוררו גל בנייה של מוסדות ציבור שכולם נבנו בסגנון אירופאי. התבוסה במלחמת העולם השנייה הביאה לידי התכחשות לכל מה שנחשב מסורתי ולכל ביטוי של לאומנות. ואילו דור האדריכלים החדש, זה שנולד בשנות הארבעים והלאה, ערך מסע מחודש אל עבר מורשתו.

למידע נוסף:

• יפן – מדריך מסע אחר, כתבות מסלולים אתרים ומידע
• טוקיו – מדריך מסע אחר
• קיוטו – מדריך מסע אחר
• יפן מחוץ למסלול

על צפיפות ומִזעור
רוב שטחה של יפן הררי, ורק חלק קטן ממנו ראוי להתיישבות. באזור טוקיו, בשטח של כעשרת אלפים קילומטרים רבועים, גרים 30 מיליון תושבים. התוצאה: שטחי המחיה קטנים ויקרים. בסוף שנות השמונים היה מחיר האדמה בטוקיו גבוה פי עשרים מזה של מנהטן, ומחירו של שטח תא טלפון הגיע ל-200 אלף דולר! ומאחר שהמחסור הוא אם התושייה, כירות הגז המותקנות במטבחים היפניים הן בעלות שתי להבות בלבד, שולחנות האוכל מתקפלים, ומתקני ההדחה בחדרי השירותים שטוחים וצמודים לקיר. הצמצום והשימוש בחפצים קטנים הם כורח מציאות, אבל הם גם תואמים את השאיפה היפנית למזעור, שבאה לידי ביטוי, למשל, באומנות הבונסאי, העצים הממוזערים. ואולם היפנים ידועים גם בהערצתם לגודל, כפי שאפשר לראות בבניינים רבי הקומות בערים הגדולות, וגם במקדש טודאיג'י (Todaiji) שבנארה (Nara), שהוא מבנה העץ הגדול בעולם.

מקדש טודאיג'י בנארה, מבנה העץ הגדול בעולם. מזעור לעומת הערצה לגודל

בלב שכונה לא מאורגנת בטוקיו, שבה עומדים זה לצד זה בערבוביה מחסנים, מבני מגורים ומוסכים, ניצב פסל המזכיר ניצן של פרח שלצדו שני חצאי ניצנים. הוא עשוי ממסגרות של חלונות המסודרות ברבעי מעגל, עם קימורים נקיים וגימור מושלם. הפסל החידתי הזה, הממוקם על חלקת אדמה קטנטנה במקום שנראה בלתי הולם, הוא למעשה "קצה קרחון" המחביא תחתיו מבנה שלם. הוא משמש תקרת אור לבניין הבנוי ארבע קומות מתחת לאדמה. הבניין, Earth-Tecture sub-1 שמו, הוא פרי תכנונו של האדריכל שין טקמצו (Shin Takamatsu), שנודע בעיצוביו הפנטסטיים (בקיוטו, למשל, הוא עיצב מרפאת שיניים בצורת ביתו של בטמן). טקמצו ניצל את חלקת האדמה הקטנה שעמדה לרשותו כדי לחפור לעומק. בזכות ייחודו ואיכותו היה המבנה אמור למשוך תשומת לב ולשמש פרסומת, אולם הפרויקט לא היה כלכלי, והביא לידי כך שחברת האופנה שבעבורה תוכנן פשטה את הרגל. המקום עמד ריק במשך שנתיים, וכעת הוא משמש חברה לשיווק צעצועים.

אדריכלות כפנטזיה – מבנה שעיצב שין טקמצו בעיר קוונישי | צילום: KENPEI, GFDL

חידה שמתעתעת בהיגיון
יצירה ארכיטקטונית מיוחדת במינה עומדת באזור החוף של אודאיבה (Odaiba) בטוקיו. המבנה נראה כמו מצבור של קורות בנייה מגובבות זו על גבי זו. מעל הקורות הבוהקות בכסף מתכתי גולש גוף אליפטי זהוב המייצג, כך נראה, את חומרי הבנייה הפלסטיים. בחזית הבניין, מתוך פנלים של גרניט הנראים כאילו הם עשויים מגומי רך, צומחים סיבי מתכת שמתנועעים ברוח ובראשם מורכבות נורות הפועלות על אנרגיה סולרית. מדי ערב, כשהנורות נדלקות, נראה המקום כמו שדה גחליליות קסום. מבנה הקורות הזה, ששיכן את המוזיאון לתשתיות העיר טוקיו עד שזה נסגר מחוסר עניין ציבורי, שייך לזרם הדה-קונסטרוקציה. כל כולו מעין קואן, חידת זן שנועדה לשבור את הלוגיקה. המתבונן בו שואל את עצמו – האם זה בניין או חומרי הבנייה שלו?

מוזיאון K בטוקיו שעיצב מאקוטו וטנאבה. בניין או חומרי גלם? | צילום: wiii, GFDL

מאקוטו וטנאבה (Makoto Watanabe), האדריכל שעיצב את מבנה הקורות, אחראי לעוד יצירה מעניינת: בניין עתידני המזכיר בצורתו חרק בעל שני מחושים. המבנה הזה, שבו שוכן בית הספר הטכני למקצועות העיצוב, ההנדסאות והאדריכלות, בולט מעל גגות השכונה כאילו הוא עומד לאכול את שכניו. לדברי וטנאבה, המבנה מייצג את כל מרכיבי העיר הדואגים לכך שהיא תפעל כהלכה. הצצתי לתוך אחת הכיתות בזמן שיעור שרטוט; כמה תלמידים נמנמו על שולחנות השרטוט, ונראו נבוכים מהביקור שלי. לשאלתי, אמרו שהמבנה בהחלט מייצג אותם. בדומה להם, גם הוא מעין רובוט.

בית הספר הטכני, בעיצובו של מאקוטו וטנאבה, מזכיר חרק עתידני

בטון חשוף וזן יפני
את השימוש בבטון החשוף אימצו היפנים בהשפעת לה קורביזיה, אבל עד שטדאו אנדו (Tadao Ando) התחיל ליצור חללים בבטון מזוין, דומה שאיש לא קישר בין החומר הזה ובין פשטות הזן. אנדו לא למד אדריכלות, ואת הטעם המערבי שלו רכש בעת שטייל בארצות הברית, באירופה ובאפריקה. הוא מושפע מהאופן שבו האור נשפך מחלונות גבוהים בבתי הכפר של צפון יפן ומהניגוד בין אור וצל ברחובות האיטלקיים הימי-ביניימים. הכותבים עליו אוהבים לציין שבעברו היה מתאגרף, ומתארים אותו כמי שנע בחוסר מנוחה בתוך מתחם מוגבל וקומפקטי. במסדרונות מוזיאון סנטורי (Suntory) באזור טמפוזן (Tempozan) בעיר אוסקה, כמו גם במרכז האופנה קולזיוני (Collezione) בטוקיו, אפשר לחוש בכוחו האדיר של הבטון. הדגש על החלל הריק מפנה את תודעת המתבונן אל האור החודר מבעד למקומות לא צפויים, ויוצר תחושה של שקט וקדושה. המבנים של אנדו הם פיזיים, קוראים למשש את הבטון החשוף, ובה בעת הם מטפיזיים – המפגש בין האור והרִיק מאפשר שוטטות מחשבתית והתרוקנות, המזכירות את האפקט של פילוסופיית הזן היפנית.

מוזיאון Chikatsu Asuka באוסקה, יצירה של האדריכל טדאו אנדו, הרשאון שעמד על הקשר בין בטון מזוין לזן | צילום: highland, GFDL

הפילוסופיה הדאואיסטית הסינית השפיעה אף היא על האדריכלות היפנית. הדאואיזם מעוגן בזרימה טבעית, בשינוי מתמיד, בצמיחה ובהתחדשות. יש הקושרים אותו למנהג הבנייה מחדש, בכל עשרים שנה, של מקדשי איסה (Ise). התפישה הזאת היא קרקע נוחה להתפתחות של זרם הבנייה המכונה הזרם המטבולי, שבבסיסו יחידות מודולריות המתחברות זו לזו כדי ליצור גוף אורגני שלם. קישוֹ קוּרוקאווה השלים ניסוי מעין זה בשנת 1972: בבניין נקגין קפוסרו טאווה (Nakagin Capuseru Tawa) בטוקיו הוא חיבר 140 "קופסאות" לשני עמודי בטון עם מעליות. ה"קופסאות" הן יחידות אחידות בגודלן שאפשר לפרקן או להוסיף להן, דבר שאמור היה לאפשר התפתחות וצמיחה אורגנית של הבניין. אלא שבפועל הדבר לא נעשה, הבניין לא צמח כמתוכנן והעיצוב כולו נותר בגדר ניסוי.

אף על פי שהבנייה המודולרית נראית מודרנית בעליל, החשיבה ביחידות מודולריות נטועה למעשה במסורת היפנית. עד היום מודדים ביפן יחידות מגורים לא במטרים כי אם ביחידות טטאמי – מחצלות השינה שמידותיהן זהות: 1.8 מטרים על 0.9 מטר. כך, למשל, כשאומרים על חדר שמידתו שלושה טטאמי, פירוש הדבר שיכולים לישון בו שלושה אנשים. בעבר, כשאנשים עברו דירה הם נהגו לקחת איתם את המחצלות, שנחשבו חלק מהריהוט. בית יפני מסורתי עושה שימוש מודולרי במחיצות, והטטאמי הותאמו לחללים המשתנים.

בית מגורים באוסקה בעיצוב טדאו אנדו. הפואטיקה של הבטון החשוף

ים של עננים ובו ניצב אדם
יפן היא סיפור מופלא של חיבור בין חיים מודרניים ומסורת. טוקיו בודו-קאן (Tokyo Budo-kan) הוא אולם ספורט שנועד לאומנויות לחימה יפניות – מתאמנים בו בג'ודו, באייקידו, בקנדו ובקשתות. קיג'וֹ רוֹקאקוּ, האדריכל שתכנן את האולם, בא ממשפחה של ציירים מסורתיים. הוא ביקש ליצור אווירה שתהלום את הריכוז הנחוץ באומנויות לחימה, ומאריחים של פלדת אל חלד ופח יצר את מה שהוא מכנה "ים של עננים ובו ניצב אדם". המבנה אמור להזכיר צל של הרים שמתמזג בצלם של הרים סמוכים, דימוי מוכר בציור יפני מסורתי. רוקאקו עסק בפער שבין חומרי הבנייה המסורתיים לחומרים המודרניים, ובמבנה החדשני שתכנן ביקש לשקף את תמצית החשיבה המסורתית. הוא שיחק בצורת היהלום, הממחישה את מוכנות הלוחם להכות לכל כיוון בעודו שומר על מרכז יציב. המבנה, הנראה כמו הר, מייצג את תכונות הלוחם: עוצמתו ניכרת עוד קודם שהפעיל שריר. האריחים המתכתיים משנים את צבעם במשך היום מכסף לסגלגל – עטיפה חדשנית למסורות עתיקות.

גם סוגטסו (Sogetsu), בית הספר לאיקבנה (סידורי פרחים), הוא משכן לאומנות מסורתית. מייסד בית הספר, סוֹפוּ טֵשיגאהרה, שזכה לכינוי "פיקאסו של יפן", יצר זרם חדשני שלפיו איקבנה יכולה להיות מורכבת מכל חומר, לא רק מפרחים ומצמחים, והיא יכולה להיות מוצגת בכל מקום. את בית הספר הזה עיצב האדריכל הבולט והמפורסם ביותר של יפן, קֶנזו טַנגֵה. המבנה יוצר מעבר לא פשוט מהעולם המהיר, הדינמי והמתיש אל תוך עולם הדורש זמן וריכוז כדי ליצור סידורים מינימליסטיים או מרהיבים של פרחים. הקירות החיצוניים מצופים במראות ומשקפים את הסביבה, אך הם גם מורכבים ממשולשים חדים שנראה כאילו אינם נפגשים. העיצוב מציג שאלה על אודות המפגש האפשרי בין שני העולמות, המודרני והמסורתי. אולם הכניסה של בית הספר, שתכנן איסאמוּ נוֹגוּצ'י, הוא יצירה מינימליסטית שמשאירה הרבה מקום להצגת עבודות האומנים. נוגוצ'י עיצב גם את הגן האבנים במוזיאון ישראל בירושלים.

הטשטוש בין מציאות לאשליה
בקצה הגרנדיוזי של העיצוב האדריכלי היפני עומד הקומפלקס של מנהלת המטרופולין של טוקיו (TMG), בשינג'וקו. כיאה לעיר המנהלת תקציבי עתק השווים לאלה של מדינות אירופאיות בינוניות, יצר האדריכל קנזו טנגה אזור מלא בנוכחות, הכולל כיכר תיאטרלית ושני מגדלים. המגדל האחד חצוי בקומות העליונות, ומנקודה זו הן מקבלות תפנית סיבובית, ואילו המגדל השני מורכב למעשה משלושה מגדלים צמודים שכמו צומחים זה מתוך זה. את פני המבנים מכסה שתי וערב של קווים, שיש הרואים בהם אזכור למחיצות השוג'י המסורתיות, ויש הרואים בהם ייצוג למעגלים אלקטרוניים. המקטרגים מכנים את הקומפלקס הזה סטליניסטי. הוא זכה גם לכינוי הגנאי "מגדל המסים", בשל עלותו האדירה – מיליארד דולרים.

מנהלת המטרופולין של טוקיו (TMG) בשינג'וקו. הקצה הגרנדיוזי של העיצוב היפני | צילום: Markus Leupold, GFDL

מיצירותיו הרבות של טנגה, אהובים עלי במיוחד מבני האצטדיון האולימפי בפארק יויוגי (Yoyogi) שבטוקיו, שתוכננו בשנת 1960 ונבנו לקראת האולימפיאדה של 1964. המבנים הללו נשענים על עמודי בטון שמהם יוצאים כבלי פלדה האוחזים בגגות המשתפלים מטה כמו אדוות גלים. המבנה הגדול יותר נראה כמו שני חצאי עיגול שמשלימים זה את זה, ואילו המבנה הקטן דומה לקונכייה.

תחנת הרכבת של קיוטו, בעיצובו של הירוֹשי הָרה, אדריכל מהעידן החדש, היא עולם בפני עצמו, כיאה למבנה המשמש מעבר ממקום למקום. אני מטפסת אל ראש גרם המדרגות המסיבי הנפתח לעבר השמים. אני מכירה את המבנה היטב, ויודעת שלפני שאמשיך עלי לשבת ולאסוף כוחות. המבט לאחור, אל עבר התחנה, גורם לי סחרחורת, החלל כמו שואב אותי לתוכו. מדרכה שקופה חוצה את התקרה, צפה מעל ההתרחשות, מחזקת את חוויית ההליכה השמימית. תחנת הרכבת מצופה במראות שמשקפות את צורת המניפה של גג המבנה, וגם את מגדל קיוטו הכתום שמעבר לכביש. משחק הבבואות המשתקפות מעלה את השאלה הבודהיסטית הנצחית: מה כאן אמיתי ומה רק השתקפות? מה מציאות ומה אשליה?

וכמו תחנת הרכבת, המשמשת מעבר בין עולמות, ניצבת האדריכלות היפנית בת ימינו בין עולמות סותרים, בין מסורת לעתידנות. ההווה שואב השראה מן העבר, והוא עמוס בציפיות לעתיד.

טיול ליפן – המדריך המלא

הפוסט אדריכלות ביפן: בין שני עולמות הופיע ראשון במסע אחר

הייחוד של ברצלונה טמון בכך שגם מי שאינו חובב מושבע של אדריכלות, או של בניינים בני מאה שנה, מוצא עצמו מתפעל ואפילו מתרגש מול האוסף העצום הזה של אתרים מרתקים, רבים מהם מוזרים, חלקם משעשעים להפליא. קל להבחין בהם, כדאי להשוות ביניהם. יש כאן סגנון מובחן, שגם הדיוטות מזהים בקלות ושואבים מן הזיהוי סיפוק והשראה.

מידע נוסף, כתבות והמלצות על ברצלונה, קטלוניה, ספרד

"דרך המודרניזם", יוזמה משותפת של העירייה ואגודת שימור ואדריכלות בעיר, תוכננה וסומנה לפני 11 שנים. בכל שנה ב-25 ביוני, כאשר חוגגים בברצלונה את יום הולדתו של אנטוני גאודי, נערכת צעדה חגיגית לאורכה של הדרך, אבל סיורים מודרכים ועצמאיים נערכים לאורכה מדי יום. כל שצריך הוא להצטייד במפת דרך המודרניזם (מודפסת בארבע שפות – קטלונית, ספרדית, אנגלית וצרפתית ומחולקת חינם בלשכות התיירות בעיר). קל לעקוב אחריה כיוון שהדרך מסומנת גם על המדרכות בעזרת סמל דמוי פרח אדום בעל ארבעה עלים מוקף בעיגול. חובבי מודרניסטה יכולים לרכוש ספר הדרכה שמעניק גם הנחות משמעותיות על כל מחירי הכניסה לבתים השונים לאורך הנתיב. מוכרים אותו בחנויות ספרים, בלשכת התיירות בכיכר קטלוניה ובקאסה אמלייר ברחוב גראסיה.

יש הכל לאורך ה"רוטה דל מודרניזם" – מן הכנסייה הענקית הסגרדה פמיליה, אחד הסמלים הנודעים של העיר, ועד ספסל צבעוני בפארק גואל, פנס רחוב או קרוסלה מסוגננת בפארק טיבידאבו. מהר מאוד מסתבר שגאודי הוא אמנם הנודע מבין האדריכלים המודרניסטים ששינו את פני העיר, אבל הענקים האחרים כלואיס דומנק אי מונטאנר, או פוג' אי קאדפאלק תרמו לא פחות לאוסף.

כיכר קטלוניה היא נקודת מוצא נוחה. עשרים וארבעה אתרי מודרניסטה מסומנים מדרום לכיכר. חמישים אתרים נוספים, הריכוז הגדול ביותר, פזורים במרחב הלא גדול של רובע אשאמפלה, מצפון לכיכר קטלוניה, לאורך רחוב גראסיה ושדרת הדיאגונל. למרות שמסמני הדרך טוענים בתוקף שאפשר לצעוד לאורכה במהלך יום אחד, כדאי לחלק את הביקור לפחות ליומיים. מי שרוצה לצמצם יכול להתרכז ברדיוס כמה מאות מטרים מכיכר קטלוניה.

כדי לעורר חשק להמשך הסיור כדאי להתחיל דווקא מאחד השיאים ולצעוד מכיכר קטלוניה לכיוון דרום מזרח, לרחוב סנט פרנצ'סק דה פאולה 2. כאן ניצב הפלאו דה לה מוזיקה קטלנה (ארמון המוזיקה הקטלונית), אולם קונצרטים שנחשב לפנינה אדריכלית. האדריכל דומנק אי מונטאנר בנה את יצירת המופת הזו בשנים הראשונות של המאה העשרים. הוא כינה את המקום "גן של מוזיקה", טשטש כמיטב יכולתו את ההבדלים בין חוץ לפנים, עשה שימוש רב בקרמיקה, זכוכית, פיסול ומתכת והתוצאה מרהיבה. מונטאנר אמנם זעם על שלא שילמו לו בזמן והחרים את הפתיחה החגיגית ב-1908 אבל זכה למונומנט נצחי. הביקור בסיורים מודרכים בלבד. באולם הכניסה יש קפה נעים, שמאפשר ליהנות בשקט מן האדריכלות ומן הויטראז'ים היפים.

המשך המסלול מוביל לשדרת הראמבלס המפורסמת. לאורכה פזורים כעשרים אתרים של הדרך המודרניסטית. דוגמא נאה לאחד מהם הוא בית דוקטור ג'נובה (רמבלה 77, צמוד לתחנת הרכבת ליצ'יאו) שבנה האדריכל אנריק סאנייה ב-1911. ממערב לרמבלה, בסמטת סנט פאו מספר 11 ניצב מלון אספנייה. בחדרים אין אמנם זכר לפאר של האר-נובו אבל באולם הכניסה ובמסעדה נותר האורח משתאה. האדריכל מונטאנר עיצב ב-1911 את אולמות הכניסה וחדרי האוכל בעזרת כמה מטובי האומנים של התקופה. כמה צעדים הלאה משם בסנט פאו 36 ניצב מלון פנינסולאר, בו יש חצר פנימית מקורה בזכוכית וגלריות יפות מתחילת המאה העשרים.

החזית המעוגלת של בית באליו מזכירה לדברי המדריכים דרקון

הליכה קצרה מובילה אל פלאו גואל (נואו דה לה רמבלה 3), יצירתו החשובה הראשונה של גאודי. הבניין נבנה עבור פטרונו של האדריכל, אוסבי גואל והוא מעיד על ההתפתחות העתידית של הסגנון כולו. הביקור בסיור מודרך בלבד והחלק המרתק ביותר הוא גג הבניין, שם ניצב יער ארובות משעשעות, מעוטרות בפסיפסים.

שיאי האדריכלות של סגנון המודרניסטה ניצבים מצפון לכיכר קטלוניה, לאורך פסאיג דה גראסיה. בקטע אחד מן הרחוב, בין מספר 35 למספר 43 אפשר לראות דוגמאות נהדרות לבניינים שהקימו שלושת האדריכלים הגדולים של התקופה. במספר 35 ניצב קאסה ליאו מוררה, המבנה המפואר ביותר שתכנן דומנק אי מונטאנר. חלק מן הקומה הראשונה אמנם נהרסה לפני שבעים שנה, בשיפוץ מטומטם וחסר התחשבות בערך הבניין, אבל גם עתה אפשר עוד לראות בלובי ובקומות העליונות את הפאר המסוגנן.

שלושה בתים משם ניצב קאסה אמאלייר שתכנן פוג' אי קאדפאלק. כאן בולטים אולם הכניסה המעוטר בעמודים וגרם מדרגות מואר מלמעלה בויטראז' גדול. צמוד אליו ניצב קאסה באליו (Casa Batllo) שגאודי תכנן מחדש ובנה ב-1906. החזית המעוגלת מזכירה לדברי המדריכים דרקון. החלונות מעידים כבר מבחוץ על התדהמה שמצפה בפנים. קשה למצוא קיר אחד ישר במבנה כולו. התחושה היא של ביקור בטירה אגדית, שתוכננה בחלומותיו של גאון. בשנה שעברה, כאשר חגגו מאה שנים להקמתו של בית באליו, הסתיימה עבודת שיפוץ רבת היקף וכיום הוא פתוח לביקורים. לא כדאי להחמיץ את ההזדמנות. שיאו של הביקור על הגג. יש מכאן נוף נהדר של העיר, עשרות ארובות וכמה מבנים מעוגלים ומכוסים קרמיקה שאי אפשר להתבונן בהם מבלי לחייך באושר.

באזור פזורים עוד עשרות אתרי מודרניסטה יפים. כאשר ממשיכים מעט צפונה, במספר 92 ברחוב גראסיה ניצב קאסה מילה, המוכר יותר בכינויו לה פדררה (המחצבה). גאודי בנה את בית הדירות הזה במשך חמש שנים (1905-1910). אין בבניין שתי דירות זהות. אפשר לבקר בעליית הגג ועל הגג עצמו. המשך ההליכה צפונה מוביל לרחוב דיאגונל ובו קאסה דל לס פונצ'ס, בית היתדות המוזר שתכנן פוג' אי קאדפאלק.

הרוצים להמשיך בחיפוש גם באזורים אחרים של העיר מוזמנים לעשות שני דילוגים בעזרת תחבורה ציבורית: האחד לפארק גואל, הגן המופלא שתכנן גאודי ב-1900, או לחלק המערבי של העיר, כאן, לא רחוק מן האצטדיון של ברצלונה קמפ נואו ניצב "הפאביליון של גואל" (רחוב פדראלבס 7). זה אחד האתרים הפחות מוכרים שעיצב גאודי. פטרונו יזם ב-1883 עיצוב מחודש של אחוזה שרכשה המשפחה. גאודי תכנן את השערים, הגן וחלק מן האורוות. הבית שימש את משפחת גואל כמעון קיץ ושייך כיום לאוניברסיטה של ברצלונה.

• למידע נוסף על דרך המודרניזם לחצו כאן »

ברצלונה – למידע נוסף

הפוסט ברצלונה דרך המודרניזם הופיע ראשון במסע אחר