אני "חיה" פה מזה שלושה שבועות במעין מציאות מדומה, אישה זרה בעיר זרה שמבקשת לעצמה זמן שאול של מרגוע מהמועקה והכאב שנותנים בכולנו את אותותיהם מאז אוקטובר 23. המשפחה נתנה את ברכת הדרך ואני רוצה להיות לבד עם עצמי כפשוטו. לא פתחתי מפות ולא באתי לסמן "וי" על אתרי חובה. הדילמה של הבוקר נעה בין השאלה אם לעלות על האוטובוס לכפרי הדייגים או לטפס על ההר שמתנשא מעל החוף. לבסוף אני צועדת חמש דקות לתחנת הרכבת הנוסעת לגבול צרפת. הבוקר באחת העיירות מתקיים שוק איכרים מומלץ. כל החלטה מזמנת לי חוויות מענגות של אוכל ומפגש עם יצרנים וגם אתגרים של התמצאות והחמצת רכבות.

המונית שאספה אותי משדה התעופה הקטן, חוצה את הגשר המונומנטלי על נהר אורומאה הנשפך ממש כאן  לים הקנטרברי, שלוחה מפורצת של האוקיינוס האטלנטי. נערים, נשים וגברים בחליפות גלישה צבעוניות אוחזים בגלשנים בדרך לחוף. שדרות רחבות ומדרחובים, נהגים אדיבים, שבילי אופניים וקורקינט חשמלי בודד אחד שרוכב במתינות ונוסח בי שלווה. כאן לא תל אביב.

אני "חיה" פה מזה שלושה שבועות במעין מציאות מדומה

כמה ימים לפני שנחתי כאן, רעננתי את הספרדית שלמדתי אי פעם במקסיקו אבל כשפנו אלי לא הבנתי מילה: "אנחנו דוברים Euskera – באסקית! קאיצ'ו! (שלום!)", הבהירו לי בגאווה עטופה בפטריוטיות בלתי מתפשרת, ומיד החלטתי לעבור לדבר בשפת האוכל המקומי שהיה השיקול העיקרי בבחירת היעד וגיליתי שפה עשירה בניחוחות ובטעמים מסעירים, בחומרי גלם מסקרנים, טבע פראי בין הרים ומפרצים  שהשפיעו על התהוות תרבות האוכל העתיקה ומפענחת את הקשר בין השפה הבאסקית לאוכל.

ארץ הבאסקים (PAIS VASCO) ההיסטורית מפוצלת היום בין צפון ספרד לדרום מערב צרפת, לאורך מפרצי הים הקנטרברי – שלוחה של האוקיינוס האטלנטי. היא מפורסמת בקולינריה שהתפתחה בשל המבנה הגיאוגרפי שלה – חופים עוצרי נשימה שמהווים מקור טרי לדגה ופירות ים, וטרואר (תנאי סביבה) מצטיין לגפנים, זיתים ושאר תוצרת חקלאות. הבסקים דבקים בקנאות באוצרות הטבעיים של ארצם. עם זאת, כבר במאה החמש-עשרה, יורדי הים הבאסקים הנועזים הביאו עמם חומרי גלם חדשים מיבשת אמריקה, כמו התירס, השעועית ותפוח האדמה. החקלאים גילו פתיחות ואימצו אותם במטבח המקומי. הרנאן קורטס – הכובש הספרדי, נחשב לסקרן גסטרונומי יותר מאשר קולומבוס והוא שגילה לאירופאים את עולם הקקאו והשוקולד. היהודים שנסו מפורטוגל שלטו בתעשיית השוקולד.

צילום: DANI SAGASTUME

אחרי כמה ימים של ניסיונות  אוטודידקטים בענייני האוכל בעיר, הצטרפתי לסיור אוכל מרגש שפתח לי דלתות לסודות של מקומיים.

איך הפך שף אמריקאי לשגריר בנשמה של אוכל באסקי?

סיור קולינרי עם מדריך אוכל שהוא גם שף

"בכל תחנה קולינרית שלי תמיד אמרו לי שהגישה שלי לאוכל היא מאד באסקית", מספר השף והיינן גרגורי שפר המעורה בסצנת האוכל והאלכוהול המקומית. לאחר שמיצה את קליפורניה, יצא למסעות גסטרונומיים ממושכים ברחבי העולם, זכה במלגת לימודים בקורדון בלו בפריז, התמחה בייצור שמן זית, גבינות ויין בדרום צרפת ובספרד, מצא את חוף המבטחים שלו בסן סבסטיאן בירת האוכל הבאסקי. היום, לאחר שלוש עשרה שנה בעיר, הוא (בעל חברת תיירות אוכל "basque bites") מוביל סיורי אוכל מאהבה עמוקה לתרבות הבאסקית ולא רואה בנו רק תיירים לרגע. הוא כבר דובר באסקית ("אני לומד שלוש פעמים בשבוע"), מייצר יין אורגני משלו ברוח הבאסקית ומנחה טעימת יין מקצועיות. האיש הנכון במקום הנכון.

"מהי גישה באסקית לאוכל?" אני שואלת וזוכה לתשובה שנמשכת ארבע שעות מרתקות, טעימות וגם מעט משכרות.

האיש שהשפם שלו הוא הסמל המסחרי שלו, עוטה ז'קט שעוצב ונתפר בהשראת הבגדים הבאסקים העתיקים בסטודיו של מעצבת אופנה מקומית החוקרת ומשחזרת אותם ברוח שנות האלפיים. העיר העתיקה היא התפאורה לבמה שלו למופע סטנדאפ, והוא נודד מסצנה לסצנה בה הוא יוצק תוכן בשוק, בברים ובמעדניות. כשהמסך עומד לרדת אני רוצה הדרן! זה היה רק על קצה הקיסם.

גריגורי, האיש שהשפם שלו הוא הסמל המסחרי שלו. צילום DANI SAGASTUME

צילום: DANI SAGASTUME

המערכה הראשונה – בשוק האוכל בראצ'ה

MERCADO BRETXA

"עונתיות" ו"מקומיות" אינן קלישאות שחוקות אלא התרבות הבאסקית בהתגלמותה והיא סיפורה של דרך חיים עתיקה של קהילות קטנות בחוות מבודדות שהוכתבה בשל המבנה הגיאוגרפי ההררי. התוצרת החקלאית הטרייה שתמיד נאמנה לעונה, מגיעה מידי בוקר. האספרגוס לבן ("כאן לא אוהבים את האספרגוס הירוק"), קטניות ירוקות, שעועית מטלוזה, גבינת הכבשים Idiazabal, חמון (חזיר יבש) ייחודי לאזור.

בין תצוגת הדגים העשירה, מוצגים בוויטרינות – פיסות דגי בקאלה, מוצר המיובש במלח מדג קוד. מה שמצטלם כדג לא פוטוגני, אוצר בתוכו טעמים של תרבות עתיקה שלמה, שמקורה בטכניקת שימור מסורתית במלח שפתחו יורדי הים והדייגים שהפליגו למסעות ארוכים. השריית הדג המיובש במים לארבעים ושמונה שעות מעוררת אותו לתחייה עם טעמיו המקוריים והופך למעדן בכל המטבחים מהביתי ועד העילי. המתכון המפורסם של הדג ברוטב פיל פיל (PIL PIL) הוא פרי טכניקה מסורתית שיוצרת אמולסיה של שפע שמן זית, שום ופלפל העוטפת את הדג ברכות.

BRETXAOLIVA – החנות שחולקת כבוד לשמן זית

כשאני מגלה עניין בשמן זית ספרדי בעת הסיור בשוק, גרגורי מספר שייצר בעבר בפרובנס שמן זית ומציע לי חוויית טעימות שמן ספרדי בחנות של מנואל ואורליה שנחשבת לאחת החנויות המובילות בספרד המתמחות בשמן זית.

מידי בוקר הם מסדרים פיסות לחם טרי, יוצקים דוגמאות שמן לקעריות והלקוחות טועמים וזוכים להסבר מעמיק. כשאני מספרת להם שאני טועמת שמן זית מקצועית שהוסמכה ע"י ארגון הזית העולמי השוכן בארצם, הם מתרגשים ושולפים את הכוסית הכחולה לטעימה מקצועית, ואני רצה לדוכן הפירות לקנות תפוח עץ ירוק ממנו נוגסים בין הטעימות כדי לנטרל את הטעמים. הטעמים והמחירים מגוונים מהשפוי ועד בקבוק קטן שמעוצב כבקבוק וויסקי יוקרתי ועולה בהתאם. מנואל מומחה לרטבים אותם הוא מערבב במנות מזיתים צבעוניים.

הרודן  גנרל פרנקו שעלה לשלטון בשנת 1939 דיכא כל  סממן ללאומיות הבאסקית, אסר על הדיבור בשפה ועל הנפת הדגל. הגברים נהגו להיפגש בסתר, לאכול בצוותא מנות שהביאו מהבית ולשוחח בבאסקית ללא חשש. כך נוסדו המועדונים הגסטרונומיים שבהם נולדו מנות דג. עם מותו ב-1975, הבאסקים נחלצו להחיות את השפה שמשמשת כשפה רשמית ראשונה (הספרדית שנייה). ולכן, בני הארבעים ומעלה, הדור שגדל בימי פרנקו  לא שולטים בשפה והמבוגרים מאד זוכרים אותה. במערכת החינוך לומדים באסקית כשפה ראשונה. מקור השפה העתיקה אינו ידוע ואין לה דמיון לאף משפחת שפות. הסיפור מזכיר לי את תחיית השפה העברית, שנבחרה כשפה הרשמית בישראל אחרי מאבקים.

ב-1980 הוקמה ETA – המחתרת הבסקית, שדגלה באלימות בדרך להשגת עצמאות. כשמונה מאות איש נרצחו בפיגועים שיזמו חברי המחתרת. ב-2018 התפרקו מנשקם באופן מוחלט אבל בתי הכלא מאכלסים אסירים פוליטיים עם דם על הידיים. בערים בעלות צביון לאומני ראיתי גרפיטי הקוראים לשחרר אסירים פוליטיים. היום הבאסקים חזרו להניף את הדגל שלהם ונהנים מאוטונומיה רחבה שמנוהלת ע"י ממשלה עצמאית. הבאסקית והספרדית הן שתי השפות הרשמיות.

איכות החיים גבוהה אבל לכל דבר יש מחיר. המיסים הגבוהים (המע"מ 21% ) מושקעים ברווחת התושבים ובאיכות החיים, מערכת חינוך ובריאות מעולים וכלכלה משגשגת. זו העיר היקרה בספרד, מספרים לי שזו העיר היקרה בספרד ושהשאיפה לרכישת דירה נותרת בגדר חלום. חבל שכאן נעצר הדמיון לתל אביב.

דוכן שמן בשוק בראצ'ה, מנואל ואורליה. צילום: יעל עופר

מערכה שנייה – צ'יקיטאו, פינצ'וס וצ'אקולי

מול שוק האוכל אצל GORRITI TABERNA גרגורי מזמין לנו כוס צ'אקולי (Txakoli), היין הכי פופולרי בברים של דונוסטיה. השתייה מתחילה בטקס מזיגה מסורתי שאין לדלג עליו כשהברמן שמאחורי הדלפק מוציא מהמקרר בקבוק יין לבן צונן מאד (10 מעלות) שולף את פקק המתכת (רוב הצ'אקולי לא מיושנים בחביות עץ) אוחז בבקבוק ומניף גבוה ובמיומנות, ללא קשר עין בין הבקבוק לכוס הוא קולע והיין נמזג לכוס. "בדרכו לכוס", מסביר גרגורי, "במפגש של הנוזל עם החמצן באוויר משתחררות  ארומות וטעמים. יין הצ'אקולי התוסס קלות בעל אחוז אלכוהול נמוך מיוצר מזני ענבים שגדלים באזור גטריה (Getaria), כפר דייגים סמוך, מופק מזן ענבים לבן (HONDARRABI) התוסס קלות שגדל בעיקר באזור גטאריה (לאחרונה התרחב הגידול  עד סמוך לבילבאו) סוד הפופולריות שלו בברים ובמסעדות טמון בטעמו הקליל והפירותי עם נגיעה חמצמצה ואחוז אלכוהול נמוך שמשתלבת מצוין עם תפריט הפינצ'וס. טופה! TOPA (לחיים). תפריט היינות בברים בעיקר מיקבים מקומיים ומגישים גם סיידר, בירה  וורמוט.  בבר הזה, על הרצפה מתחת לרגליים מושלכים מפיות וקיסמים, פעם זה היה מדד להצלחה אבל היום בעלי הברים מנסים לבטל את התופעה.

עם המזיגה עוברים לטעום מסדרת הפינצ'וס הקרים המוצגים על הדלפק. בתיאבון ON EGIN

ה"גילדה" תחילה: פינצ'ו – pintxo ( פינצ'וס ברבים) פירושו קיסם עץ קטן בו נועצים את הזית בכוס הקוקטייל. חובבי הפולקלור מאמינים שהפינצ'ו הראשון בשם גילדה הומצא ב1942 בבר Casa Valles כהוקרה לשחקנית ריטה היוורט שגילמה דמות אפלה בשם גילדה. אחד הבעלים נעץ  על הקיסם גם  פלפל גונדילה חריף, אנשובי וזית מנזנילה, מוצרים  שעד אז היו מגישים אותם בנפרד והוא מייצג את הפינצ'ו הקלאסי. כל בר נחשב מתמחה בפינצ'וס מחומרי גלם שונים.

"בואו לצ'יקיטאו Txikiteo. הערב, ניפגש אצל אנטוניו". הכוונה לשיטוט בברי פינצ'ס לטעום בכל בר את המנה שהיא גאוותו של המקום. עשרות ברים עמוסי פינצ'וס נעוצים בקיסמים ושאר מנות טובות מצטופפים בסמטאות העיר העתיקה.

פינצ'ו – pintxo ( פינצ'וס ברבים) פירושו קיסם עץ קטן בו נועצים את הזית בכוס הקוקטייל. חובבי הפולקלור מאמינים שהפינצ'ו הראשון בשם גילדה הומצא ב-1942 בבר Casa Valles כהוקרה לשחקנית ריטה היוורט שגילמה דמות אפלה בשם גילדה

מזיגת יין צ'אקולי בבר GORITI. צילום: יעל עופר

הדרך הנכונה ליהנות מפינצ'וס בבר:

• להמתין בכניסה לסדרן זה מתקדם מהר.
• בישיבה על הבר, בדרך כלל בצפיפות חברתית, מול הברמן שמעבר לדלפק. מזמינים כוס קאצ'ולי או משקה אחר, בוחרים את שני הפינצ'וס הקרים הראשונים, המוצגים לראווה, כמעט כולם על מצע של פרוסת באגט. כדאי לשים לב איזו מנה יוצאת בקצב גדול מהמטבח, לפזול לשכנים המקומיים, לשאול ולהתייעץ, האווירה משוחררת ומאד מקובל לדבר עם כולם ולהשיק כוסות בצוותא.
• de patatas שאזלה בפעמיים שהגעתי, גאנדאריאס, פואה גרה שהפך פופולרי ומקורו בצד הצרפתי. SSUA קוקטיילים ולחי חזיר. MENDAUR BERRI
• המנות החמות בד"כ כתובות בגיא על לוח שחור או בתפריט שמוגש לשולחן.
• צ'יקיטאו הוא מונח לתופעת השיטוט בין ברים בחבורה, בכל תחנה שוב ממלאים כוס ובוחרים את הספיישל של המקום.

ואם היום לא בא לי פינצ'וס בצהריים?

כאן, כמו בכל רחבי ספרד, הסייסטה, מנוחת הצהריים, מקודשת. רוב התושבים שאני פוגשת  עם עגלות השוק הם בדרכם הביתה להכין ארוחת הצהריים, לבלות זמן איכות משפחתית וגם לנוח קמעה לפני שחוזרים לעבודה. שמעתי  גם לחשושים וצחקוקים של רבים שמודים שהם לא חוזרים לעבוד ומבלים בבית או בסידורים.

מלבד הברים ששוקקים חיים כבר בצהריים, ישנן מסעדות עילית שפתוחות רק בשעות הצהריים ומציעות את "תפריט היום"  הכולל שלוש מנות פתיחה עיקרית וקינוח כולל יין בשניים עשר יורו בלבד. ואם גרים בדירה הכי כייף לקנות בשוק ולבשל. חלק מהמוצרים כבר חתוכים כמו ערכה מוכנה לסיר או לפלנצ'ה.

הפינצ'וס ועד מסעדות שף מעוטרות בתשעה עשר כוכבי מישלן 2024, המשותף לכולם הוא עושר חומרי הגלם, ההקפדה על איכות, ללא פשרות מהים והאדמה ועד לצלחת, כל אחד בעונתו. הדבקות במסורת לצד הפתיחות כמו הטיפוח של זנים מקומיים (מדובדבנים שחורים ועד זני ענבים). ההצלחה של מסעדות השף נעוצה בכבוד למסורת לצד יצירתיות. בשנות השמונים תיעד השף הנודע חוזה קסטיליו  מתכונים של נשים בסקיות בכפרים הנידחים למד טכניקות והבין את פילוסופיית החיים: העתיד מבוסס על העבר – גם בקולינריה.

כייף לסיים את הסיור בוויכוח הנצחי מתנהל בין תושבי העיר בסוגיה "איפה שקיעה היפה ביותר בעיר?" אבל הערב מזג האוויר מעונן והשמיים יפים לא פחות. יש שנשבעים שהשקיעה היפה ביותר מתרחשת  במפרץ קונצ'ה ויש המעדיפים את Zurriola – חוף הגולשים ברובע גרוס (GROS). לאט לאט, מתקבצים על החומה חבורות של בני נוער, אנשים שבאים עם ספר קריאה ומושב עם משענת, זוגות רומנטיים וחברים בני הגיל השלישי עם פחית בירה ביד ואוכל מאחד הברים. התיישבתי  מול השקיעה בבר שפתח שף פרואני צעיר שמכין מנות מקוריות וקוקטיילים מעולים. הכל כמובן נאמן לרוח הבאסקית.

יש שנשבעים שהשקיעה היפה ביותר מתרחשת  במפרץ קונצ'ה ויש המעדיפים את Zurriola – חוף הגולשים (בתמונה) ברובע גרוס

התפוח שהציל את חיי הימאים

בעידן התגליות הגדולות במאה החמש עשרה, יורדי הים הבאסקים העמיסו חביות עץ מלאות בסיידר שסיפקו להם משקה בריא עתיר בויטמין סי, שמנע על פי המחקרים, את מחלת הימאים שהיתה נפוצה אז בשל היעדר פירות וירקות טריים בתזונה בעת המסעות שארכו חודשים. בימי הביניים היה תפוח העץ, הפרי הנפוץ בארץ הבסקים ובחוות החקלאיות משפחתיות הפיקו ממנו סיידר שהספיק לצרכי הבית לכל השנה. במאה ה-19 התעמעם זוהרו בשל שגשוג תעשיית היין אך במאה העשרים המשקה חזר למעמדו ועשרות בתי סיידר חדשים נפתחו מחדש. הייצור מפוקח המחייב  לעמוד בכללים נוקשים כדי לזכות בתו האיכות.

בבירת ארץ הסיידר – Astigarraga, בקרבת סן סבסטיאן, פועלים היום כ-70 בתי סייד. הקטיף מתקיים בין אמצע אוקטובר לינואר. את התפוחים רוחצים, גורסים, סוחטים את המיץ ומעבירים לחביות ענקיות עשויות מעץ ערמונים. התסיסה הטבעית מתחילה להתרחש ללא תוספת חומרים. אחוז האלכוהול הנמוך הנע 4-6% מתעתע ומשכר קלות. מאמצע ינואר ועד סוף אפריל כשהסיידר כבר ראוי לשתייה, פותחים את בתי הסיידר לקהל שבא לשתות היישר מהחבית. בסוף אפריל, רגע לפני העונה החמה מתחילים בבקבוק. חלק מהסיידריות ממשיכים להגיש את התפריט הקבוע מלווה בבקבוקי סיידר שנמזגים מגובה רב כדי לשמור על האפקט. ממאי ניתן לשתות בברים או לרכוש בחנויות את הבקבוקים וכשמוזגים מהגובה  מתרחש אותו תהליך של שחרור הארומות לאוויר. בסן סבסטיאן חוגגים כמעט כל סוף שבוע אירוע סביב הסיידר ואת יום הסיידר באוקטובר. כאן הגישו גם קינוח קפוא.

מומלץ לבקר במוזיאון הסיידר במהלכו מסיירים במטע, לומדים על תהליכי הייצור המסורתי ומסיימים בחוויית טעימה.

עוד יין צ'אקולי. צילום: יעל עופר

איך הפכתי לאאוטסיידרית של בית הסיידר "!!!TXOTX"

תרצי להצטרף אלינו הערב לצ'וץ' עם חברים?" סימס  גרגורי. השבתי בחיוב ואז שאלתי "מה זה צ'וץ'?" – "אני ממליץ לך להגיע רעבה, מצוידת  בבגד חמים ובנעליים שלא מחליקות", ענה במסתוריות והותיר אותי סקרנית ונכונה להרפתקה באסקית חדשה. לא דמיינתי שאהיה במרכז תשומת הלב שלא במיטבי ובכל זאת זכיתי להתנסות בחוויה שהיא חלק חשוב בתרבות הבאסקית.

בין מטעי התפוחים בשלהי פריחתם שוכן בית הסיידר "אלטונה" (ALTUNA) המנוהל בידי בני הדור הרביעי. כשהגענו, המקום כבר המה בחבורות שהתגודדו ליד שורת חביות ענק מעץ וניהלו ביניהם שיחות ערניות בבאסקית. כולם  המתינו דרוכים לקראת הבאות ורק אני התיירת היחידה שנקלעה לאירוע של מקומיים ולא ידעתי מה עומד להתרחש. לפתע התקרב בעל המקום לחבית עץ ענקית והכריז: "צ'וץ'! " זו היתה  מילת הקסם של הערב. "צ'וץ'" הוא כינוי לפקק העץ המסורתי שחותם את חבית הסיידר. כמה מהאורחים עמדו בתור אוחזים בכוס הזכוכית דקת הדופן ובתזמון מדויק כשהוסר הפקק, הראשון בתור ממלא מעט את הכוס, יוצא מהשורה  והבא אחריו מגיח עם הכוס וממלא וחוזר חלילה. את הכוס ממלאים בגובה שתי אצבעות וכך לוגמים אותו קריר וטרי וחוזרים למילוי מחדש. לסיידר האיכותי גוון צהבהב ירקרק בוהק שנמזג עם מעט קצף ששוקע מיד בכוס. הארומות נעות מניחוחות של תפוחים טריים לריח מותסס  חמצמץ בהתאם לזן, בבלנדים מזני תפוחים שונים. בצ'וץ' הראשון שלי עקפתי את התור בטעות וסלחו לי. ב"צ'וץ'" השני שלי, כבר למדתי לעמוד בתור ולתזמן אבל כשהזרם פרץ גיליתי שמרוב התרגשות שכחתי את הכוס שלי על שולחן האוכל! החלקתי קלות על הרצפה, בגדי נספגו בנוזל הדביק ומישהו נחלץ להציל את המצב המביך ולמלא את כוסו. בינתיים, בצדו השני של האולם, הגחלים הלוחשות חורכות את נתחי בשר הבקר המיושן שהונחו על רשת הגריל והיו לביסים שנימוחים בפה. האורחים, מתיישבים סביב לשולחנות עץ כפריים מוגשות למרכז השולחן. בגט שלם שבוצעים בידיים, נתחי  קוד (בקאלה) ברוטב פיל פיל  שנוצר מאמולסיה של שמן זית, שום ופלפלים ירוקים, טורטיה דה בקלאואה – אומלט עם נתחי קוד בבצל מקורמל, וגולת הכותרת – מנה נדיבה של  סטייק עצם בקר על גחלים שנימוח בפה. לקינוח מגישים אגוזי מלך עם מפצח לפיצוח עצמי ומבחר גבינות מקומיות. תפריט האוכל התגבש כשאנשים היו מתכנסים  בסיידריות כדי לשתות בחברותא אבל כדי להימנע משתיית אלכוהול על בטן ריקה, נהגו להביא עמם תבשילים מהבית והכינו בשר על גחלים בחייק הטבע. ראו זאת בעלי המקום, חשבו את העסקים מחדש ובנו תפריט מסורתי עתיר בשר מלווה בשתיית סיידר ללא הגבלה. והיום באים לשתות אבל בעיקר בשביל האוכל הטוב.

כמה טיפים אישיים:

• ביטחון: העיר מוארת (גם הפארקים) ובטוחה גם בחצות הלילה, היתה לי תחושת ביטחון נעימה כאישה שחזרה בחצות מהופעה או מהבר. אומרים שאין בה תופעות של אלימות ואירועים פליליים.
• בחרתי לגור במרכז העיר בשל הנוחיות להגיע בתוך דקות לכל יעד ברגל.
• תחבורה: נסעתי בתחבורה ציבורית בלבד. היא יעילה ונוחה. קיימות מספר חברות אוטובוסים ויש להזמין כרטיס און ליין לצרפת או לבילבאו וערים אחרות. העיר מרושתת ברכבות ואוטובוסים לכל כפר ועיירה קטנה. חברת הרכבת הבאסקית לגבול והרכבת הצרפתית מהגבול על הקו לבורדו.
• העיר אידאלית לטיול כוכב ברכב או בתחבורה ציבורית.
• מטרייה חובה עונת האביב היתה נעימה נעה בין מזג אוויר שמשי לגשם יומי אבל כל השנה צפוי גשם. אתרי מזג האוויר מאד מדויקים בזמנים. מזג האוויר עשוי להשתנות מידי חצי שעה.
• מומלץ לשאת דרכון בנסיעה בין צרפת לספרד אם כי בד"כ לא בודקים.
• כדאי לתרגל מספר מיליות נימוס בבאסקית.
• גוגל מאפס היה יעיל כל יום, כל היום
• בכל בית קפה או מוזיאון ניתן להתחבר לאינטרנט ידידותי.
• לא מומלץ לגור בעיר העתיקה הרועשת. במרחק מספר דקות מכאן במרכז העיר או בשכונת גרוס – הכל שקט.

צילום: DANI SAGASTUME

מפת אזור סן סבסטיאן (דונוסטיה), צפון ספרד

————–

תודה מיוחדת לגרגורי, מדריך סיורי האוכל שפתח לי דלתות, העשיר בידע והמלצות והיה לי לחבר.
התמונה הפותחת – צילום: DANI SAGASTUME

GREGORY SCHAEFER

basquebites@basquebites.com

מס' טלפון 34.678.242.857+

ביבליוגרפיה: MARK KURLANSKY, THE BASQUE HISTORY, WALKER & COMPANY

Tourism.euskadi.eus

בפרק הבא: עוגת הגבינה הבאסקית והספור הבלתי ידוע על הגרסה בצד הצרפתי, יום טיול בגטאריה, כפר דייגים, צרפת הבאסקית ברכבת, תעשיית השוקולד היהודית, המלצות קולינריות עדכניות בסן סבסטיאן והסביבה.

———

יעל עופר – כתבת תיירות וקולינריה, אוהבת לגלות את הסיפור האנושי של יצרנים ויזמים עם נשמה

הפוסט איך אומרים בבאסקית שולחן לאחת? 3 שבועות של הרפתקאות קולינריות בסן סבסטיאן הופיע ראשון במסע אחר

האם קבלתם את המייל שלי מלפני מספר ימים לגבי הביקור שלי ביקב בשבוע הבא? בברכה, יוסי

• יוסי שלום,

מצטערת שלא השבתי לך קודם. זה עתה חזרנו מחופשת חג מולד של שבועיים. אנו יקב קטן עם צוות קטן ולכן לא נוכל לארח אותך.

עמך הסליחה, בלינדה

• בלינדה היקרה,

בהמשך לשיחתנו הטלפונית, והסכמת מנהל היקב לבואי, האם תוכלי לאשר את הגעתי ביום שלישי הקרוב בשעה שלוש אחה"צ?

בברכה, יוסי

• יוסי היקר, מצטערת אבל האורח האחרון ביקב מתקבל בשעה אחת והיקב נסגר בשעה שתיים. האם תרצה להגיע בשעה תשע בבוקר? ביי, בלינדה

• היי בלינדה, אני מנסה לארגן את הביקור כך שאוכל לבקר בשלושה יקבים ביום, אולם כל ניסיונותיי לארגן ביקור ביקבים אחה"צ עולה בתוהו, מדוע? יוסי

• יוסי, במילה אחת – סייסטה. אנחנו לא אוהבים עבודה מאומצת אחרי ארוחת הצהריים. ביי, בלינדה

כרם בעמק הדוארו | הצילומים בכתבה: יוסי גינוסר

כיצד לא מתאמים ביקור בריברה דל דוארו?

כל מאמצי לארגן שלוש טעימות יין ביום ביקבי ריברה דל דוארו, חבל יין בצפון ספרד, עלו בתוהו. הסיבה, כאמור – סייסטה. הסביר לי אחד הייננים עמם נפגשתי: "האורחים שלנו חוזרים מהפסקת צהריים כבדים ומבושמים. היתה לי לא מזמן קבוצה, שהסכמנו בצעד חריג לקבל לטעימה אחרי ארוחת הצהריים, הם צחקקו ופטפטו עד שהפסקתי את הטעימה, השארתי בידיהם בקבוק יין ואמרתי להם: 'חבר'ה, שבו בחוץ מתחת לעץ ותיהנו, היין על חשבוני'…".

קשה לארגן טיול יין בריברה דל דוארו (Ribera del Duero). לפעמים קשה מאוד. חלק מהיקבים האיכותיים כלל אינם ערוכים לביקורים: הם קטנים מאוד, אין להם חדר טעימות, והם גם לא מעודדים ביקורים. אמרתי "לא מעודדים"? התכוונתי "מכשילים את המבקר האקראי". לדוגמה, הגעה לכתובתו של יקב פינגוס המהולל, היא משימה הגובלת בבלתי אפשרי. לא רק שהוא ממוקם בבית תמים בסמטה צדדית, אין גם שום שלט המעיד עליו. ואם כבר זיהיתם את הבית, על הפעמון אין דבר אשר יסגיר את שם היקב, אלא רק כתובת קטנה "משרד". לוחצים על הכפתור, הדלת נפתחת וחדר מדרגות צר מוביל לפתע ליקב רחב ידיים.

הכניסה ליקב פינגוס המהולל – משימה כמעט בלתי אפשרית למצוא אותו

יינות ריברה דל דוארו מתחלקים מסורתית לארבע קבוצות, על פי תקנות ה-Designation of Origin) D.O):

חובן (צעיר) – היינות בדרך כלל לא מיושנים בחביות.

קריאנזה – מיושנים מינימום 12 חודש בחבית ועוד 12 חודש בבקבוק.

ריזרבה – מיושנים לפחות 3 שנים, מתוכן שנה בחבית.

גראן ריזרבה – מיושנים לפחות 5 שנים, מתוכן שנה בחבית.

יינות קריאנזה יהיו בדרך כלל עצמתיים, מלאי גוף ופירותיים. לסגנון זה יש חובבים רבים בספרד וברחבי העולם, ואכן רוב היקבים בריברה דל דוארו מייצרים יין בסגנון זה לקהל נאמן. הבעיה היא שיינות אלו על פי רוב נטולי עידון ומורכבות. עם זאת, קבוצה לא גדולה של יקבים עושה מזה תקופה לא ארוכה יינות אחרים, עם עידון ומורכבות בנוסף לעוצמה. אבל כדי לספר עליהם, עלי לחזור לעבר.

כל הדרכים מובילות לסיציליה (ושום קשר לאי)

היה היה יקב בשם וגה סיציליה (אשר אין לו שום קשר לאי בים התיכון). הוא נוסד בשנת 1864 והיה במשך שנים רבות אי של איכות בין יקבי הקואופרטיבים החקלאים שפעלו באזור, ואשר יצרו יינות עוצמתיים, אך בינוניים באיכותם. בשנת 1972 הצטרף אליו יקב פסקארה. אט אט צבר פסקארה קהל מעריצים מסביב לעולם, והציונים שקיבל אצל מבקרי היין הבינלאומיים עלו. מעמדו של ריברה דל דוארו התחזק, והרשויות החליטו לבחון מחדש את האזור ולהעניק לו את תו האיכות המיוחל (D.O).

גל ההצלחה של פסקרה ווגה סיציליה יצר "בום" של הקמת יקבים באזור, וכיום מוערך מספרם בכ-400 לפחות. רבים מהיקבים מצטיינים במרכזי מבקרים מפוארים ומבנים אשר עוצבו על ידי אדריכלים בינלאומיים, רוכשים ענבים מכל הבא ליד, ומייצרים יינות בינוניים, המתאפיינים כאמור בפירותיות, עוצמה והרבה טעמי עץ. עם זאת, בעמק פועל קומץ יקבים אשר חרטו את האיכות על דגלם. הם מייצרים יינות מסורתיים (רובם 100% מענב הטמפרניו) בשיטות חדשניות, תוך כדי הקפדה רבה על איכות הענבים ואיזון העוצמה הטבעית של יינות האזור במורכבות ועידון. יקבים אלו הם, בין השאר, דומיניו דה פינגוס (Dominio de Pingus), מאורו (Bodega Mauro), ססטרה (Viña Sastre), אאלטו (Aalto), אוסס (Ausás Bodega y Viñedo) ואגילה (Dominio del Águila).

יינותיהם של יקבים אלו נחטפים תוך ימים ספורים מיום יציאתם לשוק ונמכרים במחירים גבוהים. על כך סיפר לי מנהל הייצוא של יקב אאלטו (Aalto) סיפור משעשע. יום אחד נחת אחד מעשירי איטליה במטוסו הפרטי בסמוך ליקב, מלווה במשפחתו ועוזרים אישיים. המשפחה, שאינה דלה באמצעים, מחזיקה מספר אחוזות באיטליה וכמה רכבי פרארי ולמבורגיני. ראש המשפחה הגיע למשימה חשובה: הוא חובב גדול של יקבי ריברה דל דוארו ושל יקב אאלטו בפרט. עם הולדת ילד במשפחה, היקב מבקבק עבורו בקבוק 18 ליטר, של היין האיכותי ביותר, הנושא את שנת בציר הולדתו. מסיבה כלשהי, הגיע הטייקון באחור של שנתיים וביקש שהיקב יבקבק לו במיוחד בקבוק 18 ליטר לבן הזקונים. היקב נאלץ להשיב את פניו ריקם. הבציר המבוקש אזל לחלוטין ביקב. מסתבר שכסף לא יכול לקנות הכל בעמק הדוארו…

חימום הכרמים באמצעות לפידים כדי להפיג את הכפור

להלן כמה רשמים מהיינות שטעמתי:

Dominio del Águila

חורחה (Jorge Monzón), היינן של יקב אגילה, ומקסימו, המנהל הכללי, מנהלים יקב מחתרתי במבנה ללא שלט, אשר מתחתיו רשת של מנהרות ענפה. הירידה למנהרות מעוררת חששות, שלנו הישראלים קשה לעמוד בפניהם. האם יצוץ אי משם לוחם חמאס? האם התקרה צפויה להתמוטט עלי? מסתבר שהחששות מעט מוגזמים – המנהרות עומדות על תילן כבר מאות בשנים ומיועדות ליישון היינות בטמפרטורה שכמעט אינה משתנה יום או לילה, קיץ או חורף. חורחה מקפיד על ייצור היין בשיטות מסורתיות: התסיסה והיישון נעשות בחביות הממוקמות במנהרות הצרות. בקבוק היין מתבצע על ידי צוות קטן, אשר עושה את כל העבודה באופן ידני: אחד מנקה את הבקבוקים הריקים, השני ממלא אותם ישירות מהחבית באמצעות צינור, השלישי מדביק תוויות, הרביעי מסדרם בארגזים, החמישי מעלה את ארגזי היין במעלה המדרגות התלולות. עם סיום העבודה, צריך להעלות את החביות הריקות, שמשקלן 80 קילו, במעלה המדרגות לצורך ניקוי. זוהי המשימה הסיזיפית מכולן. אבל, מסתבר, ההקפדה על הפרטים והסגנון המיוחד יוצרים יינות מעולים, אשר קוצרים את הציונים הגבוהים ביותר של מבקרי היין.

כרם זקן של יקב אגילה

Ausas

חבייר אוסס (Xavier Ausàs) הוא בראש ובראשונה אדם נפלא, לא פחות מזה. בנוסף, הוא מהייננים הבכירים בריברה דל דוארו. עבד כ-25 שנים כיינן הראשי של וגה סיציליה עד שהחליט לפרוש ולעשות לביתו. אגב, אוסס עבד בזמנו יחד עם חורחה מיקב אגילה בווגה סיציליה. בהמשך עוד תראו איך מפת הקשרים בעמק הדואורו מסתבכת, אך תיווכחו כי רוב החוטים מובילים לווגה. ב-2016 אוסס הקים את היקב ובשנת הבציר הראשונה שלו, היין קיבל ציון 95 ממבקר היין רוברט פארקר, הישג שאולי אין שני לו.

תפיסת העולם שלו היא לערבב יינות מחלקות שונות. הוא אינו בעלים של הכרמים, כי אם רוכש את הענבים מכורמים אותם הוא מכיר למעלה מ-30 שנה. הכרמים מהם נעשה היין Ausàs Interpretación הם בני כ-40 שנים. היינות מהחלקות השונות מותססים ומיושנים בנפרד, ורק טרם הבקבוק מבוצע הערבוב. באופן כזה היינן יוצר יין אשר לדעתו מבטא באופן הטוב ביותר את הטרואר של ריברה דל דוארו ואת אופי היינן. הוא משיג את האופי הפרחוני של היין מענבים הגדלים בקרקעות הקלות, פירותיות מהקרקעות החרסיות, רעננות מהענבים המגיעים מהכרמים הגדלים בגובה ואופי עוצמתי מהכרמים הנטועים באדמות הגיריות.

Ausàs Interpretación 2017 – יין העשוי 100% מענבי טמפרניו. היין יושן 16 חודשים בחביות ישנות וחדשות. ריחות של פירות אדומים, עמוק, גוף מלא, דחוס, טאני מאוד, בעל סיומת ארוכה ומרשימה. יין למרחקים ארוכים. אני נתתי ציון 94. רוברט פארקר 94+.

חבייר אוסס במרתף היינות של יקב אוסס

Viña Sastre

ויניה ססטרה הוא יקב בניהול משפחתי. הוא מתהדר בכמה מהכרמים העתיקים ביותר באזור ריברה דל דוארו. יינות הקריאנזה של היקב מגיעים מכרמים בני 60 שנה. יינות Regina Vides מגיעים מכרמים בני 100-80 שנה. התפוקה כל כך קטנה, שמכל גפן היקב מייצר בסך הכל בקבוק יין בשנה.

ג'סוס סאסטר הוא היינן ומנהל הכרם, שהפילוסופיות וכישרונות הייצור שלו היו הכוח המניע את היקב. נפגשנו עם Euginio Bayon, מנכ"ל היקב. מחויבות היקב היא לחקלאות אורגנית ולעקרונות חקלאיים ביו-דינמיים. כל היינות מיוצרים בצורה הטבעית ביותר. לא נעשה שימוש בדשנים או בחומרי הדברה כבר כ-30 שנה. ליין לא מוסף SO2 (גופרית דו חמצנית) והוא אף פעם לא מסונן. כל היינות מותססים בשמרים טבעיים. נטיעות חדשות נעשות עם ייחורים מכרמים המוערכים ביותר שלהם או משיבוטי טמפראנילו בעלי תפוקה נמוכה.

מרתף יקב ססטרה

Vina Sastre Pago de Santa Cruz 2016 – צעיר ולכן כנראה טרם פיתח מורכבות. טאני, עצמתי ובעל גוף. נתתי ציון 93.

Vina Sastre Regina Vides 2016 – רב מימדי, אם כי עדיין לא מורכב. טאני, עצמתי ובעל גוף מלא. אורך לא מספק. נתתי ציון 93.

Vina Sastre Pesus 2915 – אף מורכב. פירותי , דחוס ועצמתי מאוד. סיומת נאה. נתתי ציון 94. RP נתן 94.

Vina Sastre Regina Vides 2006 – יין שנוצר מכרמים בני 82 שנה. אף כל כך מורכב. אוכמניות, עשבי תיבול ותבלינים. גוף מלא ועצמתי ככל יינות יקב זה, אולם הזמן עשה את שלו והיין עגול ורך יותר. נתתי ציון של 95, RP נתן 93.

Vina Sastre Pago de Santa Cruz 2001 – ריחות וטעמי פירות יער שחורים. דחוס ומורכב, עדיין טאני. בן 19 וכאילו ילד. נתתי ציון של 94. RP נתן 91.

יוג'ין ביון, מנכ"ל ססטרה

Aalto

היקב הוקם ב-1999 על ידי מריאנו גרסיה (Mariano García), שהיה במשך 30 שנה היינן של וגה סיציליה, וחבייר ת'קניני (Javier Zaccagnini), אף הוא אושיית ווגה סיציליה. אנטוני מוראל (Antonio Moral), אשר הוביל את הטעימה ביקב, משמש כיינן ראשי כיום. היקב מייצר רק שני יינות: Aalto, ו- Aalto PS, הנחשב ליין הראשון ומופק רק בבצירים מוצלחים במיוחד מהגפנים המובחרות ביותר.  שני היינות מופקים מענב טמפרניו ('Tinto Fino כפי שהוא נקרא באזור זה). יינות כל חלקה מותססים בנפרד ומעורבבים רק לקראת הבקבוק. ליין מכל חלקה יש מטרה בבלנד הסופי: רעננות, עוצמה, אלגנטיות, פירותיות וכדומה.

ארנחה (Herranz, Arantxa), מנהלת המכירות של היקב, סיפרה לי ששנת הבציר 2017 לא היתה מוצלחת במיוחד, כמו גם 2007. בכלל, היא אמרה, ידוע כי שנים שמסתיימות בשבע הן שנים שאינן מוצלחות. שאלתי אותה, בחוסר טקט, לשנת הולדתה (להגנתי אומר כי בשלב זה של הטעימה הייתי מבוסם למדי). היא הודתה ששנת הולדתה מסתיימת בספרה שבע. "יינות מתנהגים שונים מאנשים…", היא אמרה וצחקה. 2016 ו-2019 היו שנות הבציר הטובות ביותר ביקב, ואחריהן 2018.

אדוארו פרין (Eduardo Ferrin), מנכ"ל היקב, סיפר לי שמריאנו גרסיה המהולל, מייסד היקב, ראיין אותו כשהציג את מועמדותו לעבודה. הוא מזג לו את אחד מיינות היקב ושאל אותו לדעתו. אדוארדו התלבט קשות והחל מגמגם משהו אודות עפיצות, דומדמניות וכו'. מריאנו קטע אותו ואמר: "אל תבלבל את המוח! אתה אוהב את היין או לא?" אדוארדו אמר: "אוהב!" והתקבל לעבודה. זוהי מורשתו של מריאנו וגם התרבות הארגונית של היקב: מה שחשוב הוא לייצר מוצר טוב שיקלע לטעמם של אוהבי יין ברחבי העולם.

המעבדה של אאלטו

Aalto 2017 – פצצת פרי. מורכב, ממלא את הפה, אך לינארי. סיומת ארוכה. אני נתתי 95,  RP נתן 94.

Aalto PS 2017 – וואוו, איזה עידון. גוף מלא אך עגול טעמים, עוצמתי ורב טעמי פרי. סיומת ארוכה. אני נתתי 95, RP נתן 94.

Aalto PS 2003 – קליל יותר מ-2017, אולם כל כך מורכב בטעמים! גוף מלא ועוצמה מרשימה. אני נתתי 94, RP נתן 93.

הצוות של אאלטו

Mauro

היקב נקרא על שם מאורו גרסיה, אביו של המייסד מריאנו גרסיה. לא, לא התבלבלתם, אותו מריאנו גרסייה מיקבAalto . ככה זה בריברה דל דוארו, הידע היינני זרם מווגה סיציליה הוותיק באמצעות עובדיו שפרשו והקימו יקבים צעירים, שהפכו עם הזמן לשם דבר. למרות שיינותיו של מאורו מסווגים בקטגוריית יין שולחני "Vinos de la Tierra" צנוע, שום דבר ביקב הספרדי האולטרה-יוקרתי של מאורו הוא רגיל. עם מגוון קטן אך פרמיום של יינות אדומים, שזוכים באופן קבוע ל-90 נקודות פלוס במדריכי היין העולמיים, מאורו מוכיח שקטגוריות אינן הכל.

אדוארדו גרסייה מיקב מאורו

יקב מאורו ממוקם בקצה המערבי של ריברה דל דוארו, מעבר לגבולות הרשמיים של DO. בעוד שהגדרת DO היתה יכולה להיות ללא ספק יתרון שיווקי, היקב נהנה מחופש רב יותר מאשר יינות DO, שמבוקרים בקפדנות. מאורו הצליח להגדיר ליקב סגנון ייחודי, הכולל סדרות קטנות של יינות פירותיים ועתירי עוצמתיות, וביכולתם להתיישן היטב. הייננים מריאנו ואדוארדו גרסיה (מריאנו בילה את שלושים השנים הראשונות בקריירה שלו בייצור יינות ביקב וגה סיציליה המיתולוגי) יצרו שלושה יינות מבוססי טמפרניו, אשר מקבלים באזור זה אופי עוצמתי יוצא דופן וארומטיות. רוב הכרמים הם בני 60 שנה ומעלה.

Mauro 2017 – יין מאוזן והרמוני. עדיין סגור בעת הטעימה. אני נתתי 92, כך גם RP.

Mauro VS 2004 – ריחות של פירות יער. עוצמתי ובעל עומק, אלגנטי ושרירי. אני נתתי 94, RP נתן 93.

בתמונה הפותחת: כרם בריברה דל דוארו | צילום: שאטרסטוק

הפוסט סיור יקבים בריברה דל דוארו הופיע ראשון במסע אחר

טיסת בוקר סדירה וישירה, תביא אותנו לשדה התעופה של מדריד, שם ימתין לנו מיניבוס אלגנטי איתו נצא ישירות לכיוון ריברה דל דוארו.

ביקב Pago de Carraovejas ימתינו לנו לארוחת צהריים פרטית בחדר הטעימה המשקיף אל הכרמים, בליווי מיטב יינות היקב.

משם נמשיך לצ'ק אין מהיר בבית מלון במרכז העיר העתיקה של Aranda de Duero.

לאחר מנוחה קלה והתארגנות נצא לטיול קצר בעיר היפה, במהלכו נגיע למרתף תת-קרקעי עתיק, בו נערוך טעימת יינות מיוחדת ונאכל ארוחת ערב.

מסורת עתיקה ושורשית – יום 2

יינות אזור ריברה דל דוארו זוכים להכרה ברחבי העולם. האזור נחשב לביתם של כמה מהיקבים הטובים ביותר בספרד וכאן נגלה יקבים ותיקים שלהם מסורת בת מאות שנים.

Bodegas Ismael Arroyo שוכן בראש גבעה שמנהרות רבות מתפתלות בה. בעבר לכל משפחה בכפר היתה המנהרה שלה בה יושן היין וכיום כולן אוחדו למבוך אחד, גדול ומרשים בו מאוכסנות החביות של משפחת Arroyo. נבקר, נטעם ונכיר את המשפחה. נמשיך לביקור וארוחת צהריים בסגנון פיקניק בכרמים של היקב המרשים: Dominio de Cair. אחר הצהריים נבקר במפעל בוטיק לייצור חביות מעץ אלון.

ארוחת הערב היום תהיה בסגנון טאפאס ספרדי, כאשר ננדוד מבר למסעדה ונטעם ממיטב המנות האזוריות.

איכות וחדשנות – יום 3

היום נבקר בשני יקבים איכותיים שבמקביל למסורת, לא נרתעים ממחקר, פיתוח וגילוי של טכניקות, זני ענבים וסגנונות יחודיים של יין.

אלחנדרו פרננדז הוא מהחלוצים של ריברה דל דוארו. היקב שלו, Pesquera, מפורסם ברחבי העולם. לצד היינות הקלאסיים הוא בוחן ומגלה אזורים חדשים ומייצר את אחד היינות הלבנים הטובים והמיוחדים בספרד, מענבי Airen הגדלים באזור לא מאנשה.

יקב AALTO הגדול והמודרני נבנה ממש לאחרונה, במרכז הכרמים ובמיקום ששמור למכירים בלבד. נבקר ביקב נטעם ונכיר. ארוחת צהריים דשנה ומאוחרת במסעדה השייכת ליקב, שאמון על הכנת היין למלך ספרד: Linaje Garsea. לצד הארוחה נטעם ממגוון היינות. נגיע למלון בשעות אחר הצהריים המאוחרות ונזכה לערב חופשי בעיירה העתיקה: Arranda de Duero.

הטירה של Peñafiel – יום 4

הבוקר נצא לביקור ביקב משפחתי קטן, שזוכה בשנים האחרונות לתשבוחות מהמבקרים החשובים בעולם. Casajus הוא יקב קטן ומסורתי, שם לצד הביקור המרתק, נזכה לארוחת צהריים ספרדית כמיטב המסורת.

לאחר הארוחה נצא לביקור בטירה המרשימה של Peñafiel בה שוכן גם מוזיאון יין. הטירה חולשת על האזור כולו ונוכל להשקיף ולהבין טוב יותר את הטרואר של ריברה דל דוארו. בסמוך לטירה שוכן היקב הוותיק Protos בו נבקר באירוח VIP וטעימת רוחב מרתקת. ביקב כ 6,000 חביות! הפזורות במרתפים ובמנהרות שכאילו לא נגמרות.

לאחר זמן למנוחה והתארגנות נצא לארוחת ערב במסעדה מקומית, מסורתית.

קולינריה ספרדית – יום 5

היום יוקדש לגילוי הקולינריה המקומית.

נתחיל את היום בביקור אצל יצרן גבינות ייחודי, נשמע על הטכניקות היחודיות לאזור ונטעם מגוון של גבינות איכות טריות.

בצהריים נפגוש שף מקומי לסדנת בישול מרתקת, במהלכה נכיר את חומרי הגלם האזוריים ונתנסה באופן בבישול מקומי.

אחר הצהריים נגיע לביקור באחד היקבים היפים ביותר באזור, יקב Abadia Retuerta. היקב המרשים הוא חלק מאחוזה רחבת ידיים שכוללת גם מלון אלגנטי שזכה לתואר: המלון הטוב ביותר בספרד.

המלון ממוקם במנזר עתיק מהמאה ה 12 ובו שוכנת גם מסעדת מישלן בה נסעד לארוחת ערב חגיגית.

סגוביה ומדריד – יום 6

הבוקר נפרד מהמלון ונצא לכיוון דרום. נעצור לביקור בעיר היפיפה: Segovia שם נטייל בסמטאות הציוריות ונאכל ארוחת צהריים מסורתית.

נגיע למדריד לקראת שעות הצהריים ונוכל להנות מהעיר היפה עד שעות הערב, כל אחד בקצב ובסגנון המועדף עליו.

בשעות הערב נפגש ונמשיך לטיסת ערב ישירה ממדריד לישראל.

הפוסט טיול יין וקולינריה בריברה דל דוארו הופיע ראשון במסע אחר

תאריכים: 28/04/19- 06/05/19

28/4/19 יום ראשון: תל-אביב – מדריד – מלגה

בשעה טובה נצא לטיולנו בדרום ספרד.

טיסה ישירה ת"א – מדריד, "איבריה", IB3317Q 28APR 7 TLVMAD* 05:30-09:55

המשך בטיסה למלגה, "איבריה" IB8812Q 28APR 7 MADAGP* 12:00-13:15

לאחר הנחיתה, ואיסוף המזוודות, נערוך סיור הכרות עם העיר, שהיא מקום הולדתם של האמן הנודע פיקאסו וכן של המשורר אבן גבירול.

סיורנו יכלול ביקור במוזיאון פיקאסו, תצפית מגיברלפארו (Castillo de Gibralfaro) – מצודה ענקית מתקופת המוסלמים, הניצבת על גבעה המשקיפה על מלגה והנמל, נראה את האלקסאבה – מבצר מורי בן המאה ה-11 ואת פסלו של המשורר היהודי אבן גבירול ועוד.

בתום הסיור נתמקם במלוננו. ארוחת הערב תתקיים במלון.

29/4/19 יום שני: מלגה –רונדה – מיחאס – מלגה

בבוקר ניסע לרכס Serrania de Ronda לביקור ברונדה – "עיר לבנה" השוכנת על רמה סלעית בגובה של 780 מטר מעל פני הים ויושבת על מצוק בגובה של כ 100מ', שנחצה ע"י קניון מרשים שבתוכו זורם נהר גואדאלווין (Guadalevín). נערוך הכרות עם העיירה וגשריה – הגשר החדש, הגשר הערבי והגשר הרומי, נכיר את הארנה – זירת השוורים משנת 1785 (העתיקה ביותר בספרד שעדיין נמצאת במצב טוב) ובעיקר נתרשם מהנוף הנפרש ממרומי המצוק. בדרך חזרה למלגה, נעצור לביקור בעיירה החמודה מיחאס, עיירה תיירותית עמוסת חנויות, אחת מ"הערים הלבנות" המצויות בדרום ספרד. נחזור למלגה ונשלים את הסיור העירוני. ארוחת הערב תוגש לנו בעיירה Benalmadena במסעדה אופיינית לאזור הדרום. בתום הארוחה נשוב למלוננו שבמלגה.

30/4/19 יום שלישי: מלגה –גיבראלטאר – עיירות ונמלים לאורך הקוסטה דל סול– מלגה

לאחר ארוחת הבוקר במלון ניסע מערבה לביקור במצוק גיברלטר שהוא למעשה טריטוריה של בריטניה (צריך להצטייד בדרכונים), בגודל של כ 7 קמ"ר ומתנשא לגובה של 426מ'. נחצה רגלית את הגבול וניכנס לרכב מקומי לסיור ממונע במעלה המצוק, כולל תצפיות, נבקר במערת נטפים, סנט מייקל, שהפכה לאולם קונצרטים ייחודי וכן ניפגש עם קופי המקוק החיים בחופשיות במרומי המצוק. בתום הסיור הממונע נערוך הכרות עם העיר התחתית, תושביה, שפתה המיוחדת הנקראת ג'אניטו (Yanito) שהיא למעשה ערבוב של אנגלית וספרדית, נוכל לאכול פיש אנד צ'יפס ולקנות מותגים אנגליים. בדרך חזרה למלגה – ניסע לאורך חופי השמש, Costa del Sol. בהגיענו למלגה נתמקם במלוננו. את ארוחת הערב נערוך באופן פרטי בשפע במסעדות שבעיר מלגה.

1/5/19 יום רביעי: נרחה – סיירה נבאדה – גרנדה

בבוקר, לאחר הארוחה, נעזוב את מלגה וניסע מזרחה לעיירה נרחה, עיירת דייגים יפהפייה הנקראת, גם "המרפסת של אירופה" (Balcón de Europa), בגלל נקודת תצפית שממנה נשקפים נופים מדהימים של הים התיכון. נמשיך בנסיעה צפונה לרכס הרי סיירה נבאדה, הרכס הגבוה ביותר בספרד המתנשא עד לגובה של 3478מ' – הר מולסן. בהתאם לתנאי מזג האוויר, נערוך סיור ממונע + רגלי בפארק הלאומי סיירה נבאדה. בתום הסיור נמשיך לעיר גרנדה החוגגת את חגיגות יום העובדים, ה-1 במאי. נערוך הכרות עם העיר ותושביה, כולל ביקור ברובע הצוענים, אלבייסין ובקפלת המלכים (פרננדו ואיזבל, האחראים בין השאר לגירוש יהודי ספרד). בתום הסיורים נגיע למלוננו. ארוחת הערב תינתן במלון. לינה בגרנדה

2/5/19 יום חמישי: גרנדה – קורדובה

שעות הבוקר יוקדשו לביקור בארמון אלהמברה ובגני חנרליף, ארמון אלהמברה הקסום הנמצא בשולי העיר מעבר לנהר דארו. זהו מתחם ארמונות ומבצרים קדום שנבנה על ידי סולטאני השושלת הנאסארידת המורית בעיר גרנדה שבדרום ספרד בעיקר במאות 13 – 14. המתחם המפואר הוקם על גבי גבעה על יד העיר שהייתה אז בירת הממלכה המוסלמית האחרונה שנותרה בספרד. כיום היא מוזיאון המדגים את האדריכלות האיסלאמית. הוא מופיע ברשימת נכסי התרבות העולמיים של אונסק"ו. בתום הביקור נמשיך בנסיעה לעיר קורדובה.

בקורדובה נערוך מסע הכרות עם העיר שבימים אלו חוגגת את חגיגות הצלבים והיא מלאה בקישוטים, פרחים והרבה צבע. הביקור בקורדובה יכלול ביקור במסגד הגדול – לה מסקיטה, בבית הכנסת מהמאה ה-14 (1315) על שם הרמב"ם, בגני ארמון המלכים הקתולים, נסייר בסמטאות העיר העתיקה והרובע היהודי וכן נהלך על הגשר הרומי שמעל נהר אלכביר.

בתום הסיור נתמקם במלוננו. ארוחת הערב תוגש במלון.

לינה בקורדובה

3/5/19 יום שישי: קורדובה – סביליה

שעות הבוקר יוקדשו להמשך הביקור בקורדובה (כל מה שלא נעשה אתמול). בתום הביקור בקורדובה נגיע אל סביליה, בירת אנדלוסיה, ששליטים מוסלמים ומלכים נוצרים הותירו בה את חותמם המפואר, והיום היא מרכז תוסס של חיי לילה, טאפאס ברים, חגיגות, פסטיבלים ומלחמות פרים. עיר משופעת בבנייני פאר, החוגגת בימים אלו את חגיגות יריד אפריל, "La feria de Abril": החל ממחר, במהלך כל השבוע הקרוב תהפוך העיר להיכל שמחות אחד גדול עם מצעדי רחוב ססגוניים, תלבושות מסורתיות, המון מוזיקה, קצב, צבע, סוסים, ריקודי פלמנקו ועוד. בהגיענו לסביליה נתמקם במלוננו. לינה בסביליה. ארוחת הערב תוגש במלון.

4/5/19 שבת: סביליה

היומיים הבאים יוקדשו לסביליה החוגגת ולאתריה. בנוסף להכרות עם החוגגים, נבקר גם באתרים שונים: קתדרלה ומגדל החירלדה, ארמון האלקאסאר, בית פילטוס, רובע סנטה קרוז (הרובע היהודי), גני לואיזה ואזור היריד האיברו-אמריקאי. יינתן גם זמן חופשי על מנת שכל אחד יוכל לחגוג וליהנות על פי דרכו. ארוחות הבוקר תוגשנה במלון, ארוחות הצהרים וארוחת ערב אחת תתקיימנה באופן אישי – איש איש וטעמו הוא. לינה בסביליה.

5/5/19 יום ראשון: סביליה

המשך החגיגות וההכרות עם העיר.

בערב נתאסף באחת הטברנות של סביליה, לארוחה מסכמת לכל הקבוצה.

לינה בסביליה.

6/5/19 יום שני: סביליה – מדריד – תל-אביב

לאחר ארוחת הבוקר במלון, נצא עם המזוודות לנסיעה ברכבת המהירה למדריד. הנסיעה תימשך כשעתיים וחצי. מתחנת הרכבת אטוצ'ה שבמדריד ניסע לנמל התעופה של מדריד ונטוס עם חברת "איבריה" בטיסה ישירה לארץ.

** ייתכנו שינויים במסלול בהתאם לטיסות, מזג האויר, הוראות השלטונות ומיטב שיקולי המדריך לטובת הטיול

הפוסט דרום ספרד- קסמי אנדלוסיה הופיע ראשון במסע אחר

אז בואו נתחיל. הארכיפלג של האיים הקנריים כולל 13 איים, הממוקמים אל מול חופי מרוקו הדרומיים, כשהאי הקרוב ביותר מרוחק כ-100 ק"מ מהחוף האפריקאי. שבעה מהאיים הם גדולים ומיושבים, כנראה כבר מלפני 10,000 שנים ויותר, וחמישה הם "איונים" קטנים. הארכיפלג מחולק היום לשתי פרובינציות של ספרד, וזה בשל מאבקי חמולות בין האיים: איים מזרחיים, שאי הראשי שלהם הוא גראן קנריה, והאיים המערביים שאי הראשי שלהם הוא טנריף. שטחם של האיים יחדיו הוא 7,400 קמ"ר (1/3 משטח מדינת ישראל בקו הירוק) ואוכלוסייתם מונה 2.1 מיליון איש בסך הכל.

נופים מהפנטים באי גראן קנריה. מתוך 13 איים בארכיפלג, רק שבעה מיושבים | צילומים: שאטרסטוק

עד ההשתלטות והכיבוש הפורטוגזי והספרדי במאה ה-15 חיו כאן ילידים, שמקורם ככל הנראה בשבטים הברברים שבאפריקה; אלו נדחקו משם כנראה בשל סכסוך שבטים, והגיעו אל האיים, חיו כאן מבודדים, כשהם יוצרים חברה בה יש היררכיה דתית והיררכיה שלטונית – כשהמרכז הדתי הוא באי גראן קנריה.

החברה הקנרית הקדומה

הילידים השתייכו לממלכות שבטיות, כשבכל אי חי שבט או יותר שבראשו מלך. מי שמבקר היום בקנדלריה שבטנריף רואה את פסלי המלכים הטנריפיים כפי שהם תועדו וצוירו על ידי הכובשים הספרדים – לבושי עור, או יותר מדויק עירומים עם כיסויי עור, נושאי כלי מלחמה וכלי עבודה פשוטים ופרימיטיביים, חלקם נראים פראיים למדי, חלקם יותר מעודנים.

פסלי המלכים הטנריפיים בקנדלריה, טנריף. כך הם תוארו על ידי הכובשים הספרדים: עירומים למחצה, נושאים כלי מלחמה וכלי עבודה פשוטים | צילום: MissCharlie / Shutterstock.com

האם כך הם היו באמת במאה ה-15? לא ברור. אבל זה מה שהכובש הספרדי והפורטוגזי רצה לראות – עם בור, פראי וחסר תרבות; כך יכול היה הכובש האירופי לתרץ את מדיניות התירבות והניצור של האוכלוסיות הילידיות באזורי הכיבוש הקולוניאליים. אבל חפירות ארכיאולוגיות ומחקרים אנתרופולוגיים מראים שהחברה הקנרית הקדומה היתה בעלת תרבות מפותחת: שפה, שעד היום נשתמרו בשפה הקנרית הספרדית חלק מן המילים שלה; דת שאמאנית, בה היה אל זכרי בורא ואלה נקבית יוצרת, שדונים ואלי רוע (שחלקם יושבים בהרי הגעש), ומקומות מקודשים אליהם היו מגיעים לפי הלוח המקומי לחוג את חגיהם, לנהוג במנהגיהם, להיפגש עם שאר השבטים ולשמוע את המנהיגים הדתיים; קבורה היררכית: המנהיגים הדתיים נקברו כמומיות מיובשות בעור והונחו בקבריהם עם מנחות ותכשיטים, מנהיגים שנקברו עם כלי נשק ופשוטי העם שנקברו בקברי בודדים ללא מנחות. הם לא נפגשו עם תרבויות אחרות (וכשנפגשו זה לא היה בתנאי שוויון), ולכן לא החליפו רעיונות וטכנולוגיות ולא הכירו את ההמצאות שקידמו את העולם כולו.

חוף בטנריף, הגדול מבין האיים הקנריים

מקור מצוין לעבדים

אותו עם קנרי חי פחד, שהלך וגדל ככל שהשנים נקפו: ספינות שעברו ליד האיים (בעיקר המזרחיים שביניהם) היו "משלימות" את מכסת העבדים שלהם באנשי האיים. כלומר, האיים היו ידועים מקדמת דנא, ופיניקים, יוונים, בני קרת החדשה, מלך מאוריטניה (היום מרוקו ומאוריטניה) יובה ה-2 (שנת 40 לפסה"נ) והמוסלמים (999 לספירה) מזכירים אותם.

הר הגעש לה טבוריינטה בלה פלמה – טיול לים של עננים | צילום ליאור עלמא וקסלר

סחר עבדים היה נהוג לאורך כל ההיסטוריה – מ"עבדים היינו לפרעה במצרים" ועד האימפריות היוונית והרומית והחברה הרנסנסית הנאורה והמתקדמת באירופה – תמיד היו עבדים וסריסים ושפחות. אירופה הפיאודלית נשענה בין השאר על סחר העבדים, שהשלימו את כוח העבודה שנדרש באחוזות לצד האיכרים המקומיים. אותם ימאים, שהיתה להם התחייבות מראש והזמנות מדויקות למספר העבדים שעליהם להביא אל חופי אירופה ואל שווקי העבדים, קנו ושבו וחטפו אותם באפריקה; אבל בעת ההעברה של אותם עבדים טריים, הם מצאו עצמם מאבדים חלק מהם לפגעי המחלות, התשישות והרעב. על מנת להשלים את המכסה הם היו נעצרים בדרך ו"רוכשים" עבדים חדשים. אחד המקומות בדרך היו האיים הקנריים, שם הם היו חוטפים את המקומיים, ואלו למדו להיזהר ולהתריע בפני הפולשים חוטפי בני האדם.

קקטוסים בלנזרוטה. כשספינות הסוחרים נראו באופק, התושבים הילידים נהגו להסתתר והיה נראה כאילו האיים ריקים מאדם

בהרבה איזכורים היסטוריים מתוארים האיים ככאלה שיש בהם בתים, שדות ובעלי חיים (בעיקר כלבים גדולים ושחורים) – ואין נפש חיה! כי הרי "הנפש החיה" (שלמדה שהספינות זה חדשות רעות) הסתתרה כל עוד הזרים עם האוניות היו בקרבת האיים או עליהם.

מגמה זו של סחר עבדים גברה אחרי הכיבוש הספרדי, שכן עם תחילת הקולוניאליזם המודרני, החלו להיבנות אחוזות סוכר, קפה, כותנה וענבים/יין ברחבי העולם החדש ובאפריקה – שדרשו כמות גדולה במיוחד של ידיים עובדות. לצד זה למדו השלטונות הקולוניאליים שניוד אוכלוסייה (בעיקר גברים) וניתוקה מהמשפחה והחברה יעילה לשינויה של החברה ולהכנעת המתנגדים לתהליכים הקולוניאליים. כך מצאו עצמם כל הגברים הילידים שנשארו אחרי כיבוש האיים הקנריים מנוידים לארצות החדשות (האמריקות) או לאירופה. הנשים והילדים שנשארו מאחור הפכו באחת למשרתי האדונים החדשים שהתיישבו באיים – אירופים, בני האצולה הספרדית והאנגלית, שהיו לבעלי האחוזות החדשות "שנוצרו" באיים. הם נדרשו להיות נוצרים טובים, לנהוג באופן "תרבותי" ולשרת, בכל צורה אפשרית – גם בחדר המיטות – את אותם אדונים ושליטים.

מוכר גבינות בטנריף. תושבי האיים הם תוצאה של עירוב גנים בין הכובשים האירופים והילידים | צילום: Salvador Aznar / Shutterstock.com

כך נוצרה באיים חברה חדשה, שהיא ערבוב גנים בין הכובשים האירופים לבין הילידים המקומיים. החוקרים טוענים שבעצם אין באיים היום אוכלוסייה שהיא צאצאית נקייה של אותם ילידים.

מאבק הילידים בכובש הספרדי – אז והיום

מאבק הילידים בספרדים בא לידי ביטוי בשני פרקים היסטוריים, רחוקים זה מזה 400 שנה. הראשון, עם ניסיונות הכיבוש הפורטוגזי (מתחילת המאה ה-15) והספרדי (בסופה של אותה מאה) והשני – במאה ה-20.

במאה ה-15 היו הילידים מפולגים ביניהם אם להיאבק או להיכנע (במטרה להציל את עצמם), אך בסופו של דבר אלו גם אלו הפסידו את המערכה. הנכנעים הובלו אל הספינות ונשלחו אל ארצות רחוקות לעבוד בחוות ובאחוזות, ולא זכו מעולם לחזור לביתם. כיוון שגם קרוא וכתוב לא ידעו, הם גם לא תקשרו עם הנשארים באיים, וגורלם מעולם לא נחקר ביסודיות. אלו שבחרו להילחם עמדו עם קלשונות ומעדרים אל מול רובים ותותחים, וגם להם לא היה כל סיכוי. אך הם הפכו להיות סמל למאבק של הילידים, ושמם נישא בפי כל עולל. היום, באחד מגני לאס פאלמס שבאי גראן קנריה עומד פסל יפיפה המראה את ההתלבטות הילידית – להילחם או להיכנע.

פסל בלאס פאלמס באי גראן קנריה, המראה את ההתלבטות הילידית – להילחם או להיכנע | צילום: ליאור עלמא וקסלר

המאבק השני, אחרי הרבה שנות כיבוש ודיכוי (ותירבות וניצור, ומחיקת כל סממן מקומי-ילידי), היה במאה ה-20 – אחרי שצאצאי הילידים הצטרפו לגל הלאומנות הכלל עולמי ולגל הלאומנות של הקבוצות האתניות בספרד (קטלנים, בסקים ועוד).

ב-1902 קמה תנועה שדרשה מהספרדים לצאת מהאיים ולהחזירם לילידים הגוואנצ'ים (ילידי טנריף בשפתם), וברוח הימים ההם – דוכאה בידי הצבא הספרדי. ב-1964 הוקם ארגון מסודר ע"י גולה ספרדי שחי באלג'יר, עו"ד אנטוניו קוביז'ו – ה-MPAIAC (Movimiento Por La Autodeeterminicion E Independenical Del Archipielago Canario) והחלו מאבקים, שאנחנו לא ממש שמענו עליהם, של הצבא בילידים ובתנועה שהפכה וצברה תאוצה, וב-1975 דוכאה התנגדותם בכוח רב ושני פעילים נהרגו. ארגון MPAIAC הכריז ב-1976 על מאבק מזוין בקולוניאליזם הספרדי וייסד זרוע צבאית FAG (הכוחות המזוינים הגוואנצ'ים). הם החלו לפוצץ מטעני חבלה במקומות שונים, בעיקר באיים, ומ-1977 פוצצו מספר מטענים בטנריף, ונפצעו ונהרגו מספר אנשים. ב-1978 נפצע קוביז'ו עצמו מהתנקשות בחייו ונשאר נכה (ב-1979 הוא גורש מהארגון, והארגון חדל מלהתקיים). ב-1985 חזר קוביז'ו לאיים הקנריים והקים מפלגה קיצונית – הקונגרס הלאומי של האיים הקנריים (CNC), אשר זכתה למושב אחד באי לנזרוטה. ב-2003 הוקם MPAIAC מחדש, אך פעילותו מזערית ורובה אינטרנטית.

פסל של האמן הרב תחומי סזאר מנריקה קברירה, שביקש להראות את יופיים של האיים הקנריים ואת ייחודה של האוכלוסייה הילידית | צילום: Jurek Adamski / Shutterstock.com

במקביל לפעולתו של קוביז'ו, פעל באי לנזרוטה האמן הרב תחומי סזאר מנריקה קברירה (Cesar Manrike Cabrera, 1919–1992), שביקש להראות באמנותו את יופיים של האיים הקנריים ואת ייחודה של האוכלוסייה הילידית. אחרי שנלחם במלחמת האזרחים בספרד בצדו של פרנקו חזר והחל ללמוד אמנות (אדריכלות וציור) וליצור את התודעה הקנרית. ב-1966 הוא כתב: "… יותר מתמיד אני מרגיש נוסטלגיה אמיתית למשמעות האמיתית של דברים. לטוהר של האנשים. לצחיחות של הנוף שלי…". וגם "כשחזרתי… הייתה לי כוונה להפוך את אי-האם שלי (לנזרוטה) לאחד המקומות היפים יותר בכדור הארץ…". הוא קרא לשמור על האדריכלות המסורתית הקנרית – בתים חד קומתיים, צבועי לבן, תריסים ודלתות בצבעי סירות (ירוק, כחול), גינון שמסתמך על הצומח המקומי. הוא פעל בוועדות תכנון שונות לגבי בנייה נמוכה ומינימליסטית, שמירת קו החוף, בנייה לא בבטון ודאג לשמר את הקיים ולדחות הכנסת טכנולוגיות מזהמות לאיים.

בית מסורתי באי לנזרוטה. סזאר קרא לשמור על האדריכלות הקנרית המסורתית: בתים חד קומתיים צבועים לבן עם דלתות וחלונות בכחול או ירוק

פעילותם של קוביז'ו ומנריקה גרמו למודעות גבוהה למקומיות ולילידיות של המקומיים, ולגאווה גדולה שלהם כמחוז נפרד ושונה של ספרד. מחוז נוסף לצד הבסקים, הקטלונים והגליציאנים.

האיים הקנריים היום

כשמטיילים היום באיים הכל כך יפים – איים שחורים בים כחול טורקיזי ורצועות ירוקות של יער – חשים שנמצאים בספרד: שפה, כתב, נצרות קתולית, בנייה קולוניאלית – אך עם איזשהו טוויסט מקומי שונה ומיוחד. יש מילים גוואנצ'יות בשפה, מרכיבים אחרים באוכל, מנהגים שנהגו בעבר ועדיין מתבטאים בהתנהלות האנושית, נועם ונחמדות, ויש לכך ביטוי באמנות המיוחדת המקומית – זו שמוצגת במצודה של ארסיפה, הפסלים הסביבתיים ברחבי האיים ובגניהם והאמנות שמוצגת במוזיאונים ובגלריות. כמעט שניתן לשכוח את מה שעשו האימפריות הקולוניאליות, ובראשם הספרדים, לעולם שלם של תרבויות, במקום מיוחד זה על כדור הארץ.

החגיגות הדתיות הן שילוב של נצרות קתולית עם פולחן בטבע, שהיה נהוג על ידי הילידים הקנריים | צילום ליאור עלמא וקסלר

לפרטים על טיולי עומק גיאוגרפיים באיים הקנריים לחצו כאן >>

___

ליאור עלמא וקסלר – בעלת תואר שני בפרהיסטוריה ובאמנות האסלאם, מדריכת טיולים משנת 1990 באסיה וביעדים נוספים, מדריכה טיולים לאיים הקנריים בחברת איילה גיאוגרפית

הפוסט האיים הקנריים – נופש רגוע או מאבק עיקש להכרה? הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לספרד
  
• מידע מעשי על ספרד
• לאן לטייל בספרד

דרך הכפרים הלבנים, אנדלוסיה

בדרום ספרד, במחוזות קאדיז ומלגה, פזורים בין ההרים עשרות כפרים ציוריים, המכונים "הכפרים הלבנים" (Pueblos Blancos) בשל בתיהם הצבועים בלבן בוהק. למעשה, אין דרך אחת שעוברת בין כל הכפרים הלבנים, כמספר הכפרים כך מספר הדרכים. אנחנו נמליץ כאן על דרך המשלבת ביקור בכמה מהכפרים היפים ביותר עם ערים מרתקות ואתרי טבע ונוף.

דרך הכפרים הלבנים מתפתלת בין נופים הרריים וכפרים שבתיהם צבועים לבן | צילומים: שאטרסטוק

הטיול מתחיל בסביליה, אשר כדאי להקדיש לה יום או יומיים לפני הטיול או בסיומו. מסביליה נוסעים לארקוס דה לה פרונטרה (Arcos de la Frontera), הממוקמת על סלע מעל העמק. לחן המיוחד של העיירה תורמות גם הסמטאות הצרות שמעליהן קשתות. משם ממשיכים לכפרים נוספים, כמו Zahara de la Sierra ו-Grazalema, שסביבו מסלולי הליכה רבים. את היום מסיימים ברונדה (Ronda), שאמנם אינה כפר אלא עיר, אבל כשרואים את הבתים התלויים על המצוק מעל הקניון שחוצה את העיר, זה באמת לא משנה. כדאי להקדיש לרונדה היפה ולסביבתה את היום השני של הטיול, וביום השלישי לנסוע משם לכפרים Setenil de las Bodegas ו- Olvera ומשם דרך גבעות ירוקות ומטעי זיתים בחזרה לסביליה.

נקודת התחלה וסיום: סביליה

מרחק: כ-325 ק"מ

כמה זמן? שלושה ימים

העיר רונדה, אשר בתיה תלויים על מצוק מעל הקניון החוצה את העיר

רוטה דה לה פלטה

רוטה דה לה פלטה (Ruta de la Plata) היא המקבילה הספרדית לכביש 66 האמריקאי. הכביש המיתולוגי, שעובר במערב ספרד, מסביליה בדרום ועד חיחון (Gijón) בצפון, הוא השני באורכו בספרד. פירוש השם רוטה דה לה פלטה הוא "דרך הכסף", על שם הדרך העתיקה שהרומאים סללו באזור בין מרידה ואסטורגה. הדרך חוצה  ארבע קהילות אוטונומיות – אסטוריאס, קסטיליה ולאון, אקסטרמדורה ואנדלוסיה, ויש בה שילוב של ערים עתיקות, אתרי טבע ונופים יפים. השכרת רכב בספרד מאפשרת ליהנות מכל אלה.

סביליה, נקודת המוצא לטיול ברוטה דה לה פלטה

בין מוקדי העניין הבולטים נזכיר את מרידה השמורה היטב, פלסנסיה, מרחצאות Baños de Montemayor, סלמנקה, לאון ועוד.

נקודת התחלה: סביליה

נקודת סיום: חיחון

מרחק: 800 ק"מ

כמה זמן? שבוע לפחות

סלמנקה, מהערים היפות לאורך רוטה דה לה פלטה

דרך דון קיחוטה

הטיול בדרך דון קיחוטה, או בשמה האחר דרך טחנות הרוח, שמתפתלת בצפון מחוז קסטיליה דה לה מאנצ'ה, הוא תענוג אמיתי, ולא רק לאוהבי ספרו המפורסם של סרוונטס. טחנות הרוח הלבנות הן סימן ההיכר של הדרך, העוברת בין גבעות מנוקדות בעדרי כבשים וכפרים קטנים ומנומנמים. ממש בנופים האלה טייל דון קיחוטה על סוסו. גולת הכותרת של הטיול היא העיר טולדו (Toledo), אחת הערים העתיקות והיפות בספרד, שאף זכתה לכינוי "ירושלים של ספרד". כאן תוכלו לבקר במבצר אלקסר החולש על העיר, בקתדרלה, בכיכרות וברובע היהודי.

טחנות הרוח לאורך דרך דון קיחוטה

נקודת התחלה: אורגז (Orgaz)

נקודת סיום: מדרידחוס (Madridejos)

אורך: 80 ק"מ

משך הטיול: יומיים ויותר, תלוי כמה זמן תרצו להתעכב בכל מקום

טולדו, גולת הכותרת של הטיול בדרך דון קיחוטה

עמק חרטה

עמק חרטה (Valle Del Jerte) שבחבל אקסטרמדורה, מדרום לסלמנקה, מציע טיול קצר אך עתיר נופים, במיוחד בזמן אם עושים אותו באביב, בזמן פריחת הדובדבן, כשהעמק  מכוסה בפריחה ורודה-לבנה. המסלול מתחיל בעיירה פלסנסיה (Plasencia) ההיסטורית שכדאי להקדיש לה יום שלם, הודות לשפע של פנינים ארכיטקטוניות, קתדרלות גותיות, כנסיות רומנסקיות ומבנים מתקופת הבארוק והרנסאנס.

למחרת כדאי להתחיל בנסיעה בכביש שחוצה את העמק מדרום לצפון, עובר בין כפרים יפים כמו אל טורנו ((El Torno ורבולr (Rebollar), מטפס במעלה הרי טורמנטוס (Tormantos) וממשיך בין מטעי דובדבנים ופירות נוספים, פלגי מים, בריכות טבעיות ועוד כפרים שכאילו נלקחו מתוך גלויה. בהמשך הכביש יורד ועובר לאורך הנהר ובין חוות חקלאיות טיפוסיות עם בתים מסורתיים, עד שהוא מסתיים בכפר טורנואקאס (Tornavacas).

הדרכים בעמק חרטה עוברות בנופים פסטורליים ובין מטעי דובדבן

נקודת התחלה: פלסנסיה

נקודת סיום: טורנואקאס

מרחק: 50 ק"מ

כמה זמן? יום או יומיים (תלוי כמה זמן תרצו להישאר בכל מקום)

נוף טיפוסי בעמק חרטה בזמן פריחת הדובדבן

קוסטה בראווה

ברצלונה היא אחת הערים המהנות בעולם, אבל יציאה מחוץ לעיר מגלה את קוסטה בראווה – רצועת חוף פראית, עם עיירות ציוריות, ערים מרתקות, מוזיאונים משובחים ואתרי טבע מקסימים. את הטיול המעגלי מתחילים בברצלונה וממנה נוסעים צפונה לטוסה דה מאר (Tossa de Mar), עיירת הדייגים אותה כינה מארק שאגאל "גן העדן הכחול". כדאי להקדיש יום ולילה לעיירת החוף המקסימה, ולהמשיך ממנה לחירונה (Girona), העיר העתיקה המוקפת חומות שמפורסמת בקתדרלה שלה וברובע היהודי.

העיירה טוסה דה מאר, אותה כינה מארק שאגאל "גן העדן הכחול"

מחירונה נוסעים לטירת פובול (Pubol), אותה העניק הצייר סלבדור דאלי במתנה לגאלה אשתו, ומשם ממשיכים לאתר נוסף הקשור בדאלי – עיירת הדייגים קאדקאס (Cadaques) בה התגורר ויצר דאלי. העיירה ששוכנת במפרץ יפהפה היוותה מוקד משיכה לאמנים רבים נוספים. בסמוך נמצאת שמורת הטבע היפה קאפ דה קרוס (Cap de Creus), הנקודה המזרחית ביותר בספרד ובה מגדלור ומצוקים וסלעים המוקפים בים. מקאפ דה קרוס נוסעים לתחנה האחרונה במשולש דאלי – מוזיאון דאלי בפיגראס. בדרך חזרה לברצלונה עוברים בעוד כמה מוקדי עניין, כמו העיר העתיקה בסאלו (Besalu) ובה מצודה וגשר עתיק, אתרים יהודיים ונוף יפה של הפירנאים, והר מונסראט (Monserrat)  עליו ממוקם מנזר בנדיקטני מפורסם.

כפר הדייגים קאדאקס בו התגורר ויצר סלבדור דאלי

נקודת התחלה וסיום: ברצלונה

מרחק: כ-475 ק"מ

כמה זמן? מומלץ להקדיש למסלול כחמישה ימים כדי ליהנות ממנו בקצב נינוח.

הפוסט מסלולי הטיול היפים בספרד הופיע ראשון במסע אחר

פלאזה דה לה וירחן, לב העיר העתיקה של ולנסיה | הצילומים בכתבה: רוני ערן

כל הרוגע הזה הוא בונוס למי שאוהב לחוות בנחת אטרקציות אורבניות, נכסים היסטוריים ומגוון נאה של בילויים ושופינג, ולוולנסיה יש את כל אלה. להלן רשימת המומלצים:

רובע דל כרמן: אמנות קדושה ואמנות רחוב

Barrio del Carmen, פעם שכונת עוני מתפוררת, היא כיום הלב הפועם של המרכז העתיק של ולנסיה, והיא מלאה הפתעות. התחלנו בקתדרלה ב-Plaza de la Virgen, שמתהדרת באחד הנכסים הקדושים ביותר לעולם הנוצרי – הגביע הקדוש, שעל פי  המסורת ממנו שתה ישו בסעודה האחרונה. אבל שכיות החמדה היפות מוצגות דווקא במוזיאון הקתדרלה, למשל שני פסלי המלאכים המרהיבים מעץ מצופה זהב של מיכאל וגבריאל, שקישטו בעבר את המזבח המרכזי ומוצגים שם במרחק נגיעה.

לקפה ומאפה כדאי להיכנס ל-Café de las Horas ברחוב Conde de Almodóvar  מס' 1, סמוך לקתדרלה, ולו רק בגלל העיצוב של המקום הזה. כולו תפאורה בארוקית אקסטרווגנטית, מוארת בנברשות דמויות בדולח ופרחים, פרחים, פרחים מלוא העין.

קפה דה לאס הוראס. מומלץ להיכנס ולו רק בשל התפאורה הבארוקית האקסטרווגנטית

מהכיכר המשיכו לאורך Calle de Caballeros (רחוב הפרשים). דלתות ענקיות מובילות אל בתי מידות עם חצרות פנימיות, שחלקם הפכו לבוטיקים ולמסעדות. נקשי המתכת על הדלתות ממוקמים גבוה מקומת אדם ומעידים על כך שמי שהקישו עליהן היו פרשים על סוסים.

בכניסה הצרה בין הבתים במספר 35 אין שום רמז לתפארת המחכה בתוך המבנה – כנסיית St Nicholas. פרסקאות בארוקיות מרהיבות ביופיין, שמתארות ציוני דרך בחייהם של סנט ניקולאס דה בארי וסנט פדרו מרטיר, מכסות כל סנטימטר של תקרה.

תקרה מהממת בכנסיית סנט ניקולאס

הרובע שוקק בתי קפה, מסעדות וחנויות וינטג' ובו נמצא גם הריכוז הגדול ביותר של אמנות רחוב, והיא מגוונת ומרתקת. אנחנו טעמנו ממנה על קצה המזלג בסמטאות של דל כרמן, אבל למתעניינים מומלץ מאוד לקחת סיור מודרך. רבים מציורי הקיר של אמני רחוב מובילים כמו Escif ,Hyuro  ודויד דה לימון, מרוכזים סביב Plaza del Tossal. בצידה האחד מתנוסס על קיר בניין שלם ציור הקיר הידוע של Blu – משה אוחז בשני לוחות הברית, שחרוטים עלים סמלי הדולר והאירו וזקנו הארוך הוא פקעת של נחשים. לאורך הקיר הצמוד אליו אפשר למצוא את המכוניות הנופלות של Escif, מהנודעים שבאמני הרחוב של ולנסיה. בצידה השני של הכיכר על קיר נמוך תמצאו את Stop War Victim's Wall, של Fasim , המוקדש לקרבנות כל המלחמות וניכרת בו השפעת "גרניקה" של פיקאסו.

Stop the war, ציור קיר של Fasim ברובע דל כרמן

מרחוב לרחוב אנחנו מתחילים לזהות את הסגנון והדמויות הטיפוסיות המאפיינים את האמנים. בולטות בשטח דמויות הנינג'ה החתרניות של דויד דה לימון, שמוצאות לעצמן מקום בכל פיסת קיר צרה. לצד אמנות הרחוב שמציגה מסרים חברתיים, מלא הרובע בציורי קיר יפים מוזמנים, שמופיעים על סוגרי הגלילה של החנויות והעסקים ואפשר לראותם רק כאשר החנות סגורה – עוד סיבה (פרט לברים ולמסעדות) להגיע לרובע בערב.

נינג'ה של אמן הרחוב דויד דה לימון

גלריית תמונות של אמנות רחוב ברובע דל כרמן – לחצו להגדלה

הקודם

1מתוך7

הבא

אצא לי השוקה (בעצם לשניים)

Mercado Central הוא שוק אוכל נהדר. הוא ממוקם במבנה אר נובו מרשים מראשית המאה ה-20. כיף לשוטט בין 400 הדוכנים, שמציעים ירקות, פירות ים, תבלינים תאווה לעיניים ודליקטסים מקומיים כמו חמון איבריקו (שנמכר גם כחטיף בגביעי פלסטיק קטנים כמו גלידה, שלושה אירו לגביע), צ'וריסוס, גבינת מנצ'גו ועוד.

נשנושי חמון במרקאדו סנטרל

אם הגעתם בשעת צהריים תוכלו למצוא בסנטרל בר של השף ריקארד קמארנה תפריט מסקרן, ממנת אוייסטרים לפתיחה ועד קלמארי בגריל או לחילופין מגוון של כריכים עמוסים כל טוב (אתר אינטרנט).

מרקאדו סנטרל. תאווה לעיניים ולחיך

לא שבעתם? המשיכו לרחוב Jorge Juan מס' 19, אל שוק בגרסת גורמה – Mercado de Colón, גם הוא במבנה מצודד בסגנון אר נובו משנת 1916, עם חזית אחורית יפה במיוחד של לבנים אדומות וציורי קיר מרהיבים של קטיף תפוזים ובציר ענבים, ובתוכו כמובן מסעדות, בתי קפה ודוכני מזון מפונפנים ששווים בדיקה.

אר נובו במרקדו דל קולון

מוזיאון הקרמיקה בארמון המרקיז

לצד תעשיית משי חשובה נודעה ולנסיה גם בתעשיית הקרמיקה שלה ואוסף הקרמיקה של האספן גונזלס מארטי נותן לה ביטוי מרשים. המוזיאון הלאומי לקרמיקה ולאמנויות דקורטיביות, ברחובPoeta Querol  מס' 2 בעיר העתיקה, שוכן בארמון שהיה המעון האורבני של Marquis de Dos Aguas, אחת ממשפחות האצולה העשירות של ולנסיה במאה ה-18. ב-1740 שופץ הבניין וזכה לחזית יוצאת דופן ביופייה של תבליטי אלבסטר בסגנון רוקוקו, מה שהפך אותו לאחד הבתים היפים בוולנסיה.

מוזיאון הקרמיקה בארמון המרקיז

התצוגה כוללת את הריהוט וחפצי החן של המשפחה, אליהם נוסף האוסף המרשים של מארטי ובו כלי קרמיקה מהתקופה הפרהיסטורית ועד המאה ה-20, ואריחים וכלי קרמיקה ספרדיים מסורתיים. מעניין במיוחד הוא שיחזור יפהפה של מטבח ולנסיאני טיפוסי עם קרמיקות מהמאות ה-18 וה-19 בקומה השנייה. אם לא תבחרו להיכנס למוזיאון, מומלץ לשבת לקפה בבית הקפה ממול כדי להעריץ את יופייה של החזית.

וינטג' והיפסטרים

מרקאדו דה טפינריה (Mercado de Tapineria), היה בעבר שוק אוכל וכיום הוא מקבץ של חנויות פופ-אפ, עיצוב, וינטג', עתיקות ומסעדות, שממוקמים בשתי כיכרות פנימיות בין בניינים ובסמטאות הסמוכות אליהן. חובבי וינטג' ישמחו למצוא שם את Trixies Vintage Emporium, את חנות הווינטג' של Kenny Velon ברחוב Zurradores 11, שמלאה בשפע ססגוני של בגדים ואביזרים, ואת חנות העתיקות ברחוב Corretgería מס' 32. החלל הקטן מלא מהמסד עד לטפחות בגודש מקסים של חפצים, מאריחי קרמיקה עתיקים ועד פיגורינות חרסינה יפהפיות. בטאפינריה גם מתקיימים אירועים שונים כמו מופעי מוסיקה ו"פיקניק אורבני", ובשבוע השלישי של כל חודש מתקיים el fabuloso – שוק של אמנות, אוכל, צעצועים, ועתיקות.

חנות הוינטג' של קני ולון במרקאדו דה טאפינריה

מוזיאון הפאייאס: בובות ופנטזיה של פירומנים

מדי שנה בחודש מרץ כל הרוגע הוואלנסיאני מתנדף בעשן. פסטיבל ה-Fallas מציף את הרחובות בחמישה ימים של אקשן מסחרר. בין 19-15 במרץ מוצגות ברחבי העיר לשיפוט הקהל כ-400 Ninots – פסלי בובות ולפעמים סצנות קבוצתיות שלמות, שיצרו אמני העיר בעיסת נייר ומתקיימת הצבעה לבחירת היצירה האהובה ביותר. החגיגה מסלימה לפסטיבל של מופעי רחוב, מופעי מוסיקה, אש וזיקוקים, שבשיאו, ב-19 במרץ, מעלים באש את כל הבובות. היצירה היחידה שניצלת מהלהבות היא זו שזכתה במקום הראשון בהצבעת הקהל, והיא זוכה לחיי נצח במוזיאון הפאייאס.

מוזיאון הפאייאס. הבובות שניצלו מהאש זוכות לחיי נצח במוזיאון הזה

המוזיאון, ב-Plaza Monteolivete  מס' 4, מציג את כל פסלי ה- Ninots הניצולים מאז 1934. פרט ליופיים של המוצגים מעניין לשים לב לנושאים שהעסיקו את הוואלנסיאנים בכל שנה, מסצנות נוגעות ללב של עוני ושפל כלכלי ועד לביקורת פוליטית. אתר אינטרנט (בספרדית).

טיול אופניים בפארק טוריה

ולנסיה נעימה ובטוחה לטיול אופניים והיא מציעה מסלול מישורי וכייפי למדוושים. סיור רכוב מודרך של שלוש שעות הוביל אותנו מהמדרחוב של העיר העתיקה, אל הטיילת לאורך חוף הים היפה של ולנסיה ומשם אל גני טוריה. הגנים הם רצועה של תשעה קילומטרים שהיתה בעבר ערוץ הנהר טוריה. לאחר שנים של הצפות קשות והצפה אחת מונומנטלית ב-1957 הוטה הערוץ דרומית מהעיר והותיר רצועה ענקית, שיצרו בה פארק נהדר ש-18 גשרים עוברים מעליו. אנחנו מדוושים על פני שורות של דקלים, עצי תפוזים, חורשות עצי מחט, בריכות מים יפות, מדשאות וערוגות פרחים, מזרקות, עשרות רצים וצועדים, "פארק גוליבר" – מבנה שעשועים בדמותו של גוליבר שבו יכולים הליליפוטים לטפס ולהחליק בתוך בטנו ולגלוש באצבעותיו.

טיול אופניים ב"עיר האמנויות והמדעים", המתחם העתידני והגרנדיוזי שעיצב קלטראווה

אנחנו חולפים על פני בית האופרה וארמון האמנויות, מבני הקומפלקס העתידני המטורף של "עיר האמנויות והמדעים", שתכנן סנטיאגו קלטראווה והוא כיום האטרקציה המובילה של ולנסיה. הגג של מבנה הכנסים עדיין בבנייה לאחר דיון סוער בחריגות התקציב המונומנטליות של קלאטרווה. בקצה "עיר האמנויות והמדעים" אנחנו נכנסים לביקור ב"אוקיאנוגרפיק" – האקווריום הענק של ולנסיה. הוא מפגיש ילדים ומבוגרים עם כרישים, ניבתנים ענקיים ומדוזות עדינות שהתנועה שלהן במים היא אחד הדברים היותר יפים שיש, וכמובן עם הכוכב של האוקיאנוגרפיק – לוויתן בלוגה, שאי אפשר להביט בו בלי להרהר במקומו הטבעי של היצור הנהדר הזה, האוקיאנוס. סיור אופניים עם do you bike עולה 25 אירו. אתר אינטרנט

פגישה עם לוויתן בלוגה באוקיאנוגרפיק

פאייה עושים באהבה

אי אפשר לעזוב את העיר בלי לאכול פאייה, שהיא תרומתה הבלתי מעורערת של ולנסיה למטבח הספרדי. אבל ההמלצה שלנו היא לא לעזוב את ולנסיה בלי לבשל פאייה. כי למרות שמדובר בארבע שעות של פעילות תיירותית למהדרין, מובנית ומתוזמרת, היא בכל זאת מאפשרת נגיעה לרגע בתרבות המקומית, באנשי המקום, ובוודאי במטבח המקומי, והיא מהנה ביותר.

בישול הפאייה הקבוצתי ב"בית הספר לתבשילי אורז ופאייה" ברובע דל כרמן, התחיל בקניית המצרכים במרקאדו סנטרל. דיאנה, צעירה נמרצת בת 25, מגיעה עם עגלת קניות, מצלמה ואנגלית מצוינת. כשהיא לא לומדת בחוג לאנגלית באוניברסיטה היא משמשת עוזרת השף בבית הספר לבישול פאייה. היא מובילה אותנו בגאון לקניות – בשר עוף וארנבת, ירקות, פפריקה מתוקה מעושנת וזעפרן, ועל הדרך מספרת על ההיסטוריה של הפאייה, מציגה את החומרים ומקורותיהם בלהט לוקאל פטריוטי, ועושה כבוד לבעלי הדוכנים. "כמה עולה זעפרן בארצות הברית?", היא חדה לנו. "25,000 דולר לקילו! בפריז – 30,000 אירו! ואילו הזעפרן שאנחנו מגדלים עולה 4,500 יורו לקילו והוא סופר איכותי!".

כך תבחרו שעועית לפאייה – דיאנה בפעולה

"זה דומינגו". בעל הדוכן כבר עומד שם כמו שחקן מיומן שיודע מתי הכניסה שלו ומצביע בתזמון מושלם על צילום ישן של זוג מבוגר. "…וזאת אמא שלו וזה אבא שלו". בסוף כל קניה מכניסה דיאנה את המצרכים לסל ומזעיקה אותנו לצילום קבוצתי. "כשתחזרו הביתה יחכו לכם כל התמונות באתר שלנו". אנחנו מקבלים מדומינגו סוכריות זעפרן ונעים לדוכן הבא.

מדד הכף – שלב דרמטי בדרך לפאייה מושלמת

כמו כיתה ממושמעת אנחנו צועדים אחרי דיאנה מהשוק אל בית הספר לפאייה לשלוש שעות של בישול וארוחה עם השף פפה פורטי. הוא מדריך בספרדית ודיאנה מתרגמת לאנגלית, כשהיא מתזזת ומצלמת כל שלב בהכנת הפאייה ("לא צריך לרשום כלום, הכל באתר"). אז היתה עבודת צוות מופלאה בקבוצה, שכללה חמישה ישראלים, שתי משפחות ספרדיות ושתי בחורות הולנדיות מכפר ליד גני קויקנהוף, היתה ארוחת פאייה מעולה (הפאייה הצמחונית שלנו היתה שוס) והיו גם חלוקת תעודות וצילום קבוצתי (איך לא) עם כל הפאיות.

צילום אחרון: דיאנה ובשלני הפאייה

איפה לישון

Marques house, מלון בוטיק בבניין היסטורי יפהפה ברחוב Carrer de l'Abadia de Sant Martí מס' 10 (סמוך למוזיאון הקרמיקה), שנפתח לאחרונה. חדרים מקסימים, מיקום מושלם בעיר העתיקה. אתר אינטרנט

איפה לאכול

Palace Fesol, ברחובHernán Cortés  מס' 7 במרכז העיר, דור רביעי למסעדנות ולנסיאנית, חוגגת בימים אלה מאה שנים לקיומה, עם מטבח ולנסיאני מעולה. הטביעו חותם: קוקה – פיצה מקומית נהדרת עם ירקות ובלי גבינה, פורק איבריקו, שהוא חזיר שחי בטבע וניזון מבלוטים ויין Mistela מתוק לסיום. אתר אינטרנט

קפה מדריד, במלון מרקז האוס שהוזכר למעלה. מסעדת שף טובה עם מטבח מקומי ובינלאומי. הטביעו חותם: כל המנות ובפרט קינוח הטוריחה – סוג של מאפה עם גלידת וניל. אתר אינטרנט

קינוח בלתי נשכח בקפה דה מדריד

La Senia, ברח' לה סניה 2 במתחם הטאפינריה. אחרי שרשרת הפאיות והבשרים של המטבח של ולנסיה התאוונו לארוחה קלה ומטבח ים תיכוני ומצאנו אותם ב טברנה הטבעונית הנחמדה הזאת עם תפריט ים תיכוני טעים. מומלצים: סלט עם גבינת עיזים חמה, אגוזים ובוטנים וקינוח פלאן גבינת עיזים בדבש.

• מידע נוסף על ולנסיה – אתרים, אירועים, מסלולי טיול ועוד תמצאו באתר הזה >>

_____

הכותבת היתה אורחת לשכת התיירות של ספרד, Turespaña

הפוסט ולנסיה: שווקים, קדושים ואמני רחוב הופיע ראשון במסע אחר