חוץ. יום. קו הרקיע של מנהטן.
על רקע נופי השחור־לבן של גורדי השחקים וצלילי "רפסודיה בכחול"
של ג'ורג' גרשווין נשמע קולו של הגיבור, אייק (אייזק) דיוויס:
"הוא אהב את העיר ניו יורק. הוא העריץ אותה מעבר לכל פרופורציה". אהה… לא… עדיף לכתוב: "הוא הפך אותה רומנטית מעבר לכל פרופורציה. כעת… עבורו… לא משנה באיזו עונה, נצטיירה העיר בצבעי שחור־לבן ופעמה לקול המנגינות של ג'ורג' גרשווין". לא… זה לא טוב… נתחיל מחדש… "עבורו ניו יורק היתה עיר של נשים יפהפיות וגברים פיקחים שכאילו הכירו את כל החוכמולוגיה". אוף… נדוש מדי… קדימה! מחדש! "פרק ראשון. הוא היה קשוח ורומנטי כמו העיר שאותה אהב. מאחורי משקפיו עבי המסגרת התפתלה עוצמה מינית של חתול ג'ונגלים". כן!… מצוין!… "ניו יורק היתה העיר שלו וכך נשארה תמיד!"

מדריך מסע אחר לניו יורק – כאן

קשה לחשוב על פתיחה איומה כל כך לסרט מוצלח כל כך כמו זו שבחר וודי אלן לפתוח

בניין פלטירון בשדרה החמישית, בין 22 ו 23 אחד מסמלי ניו יורק, הטוען לכתר גורד השחקים הראשון במנהטן

את "מנהטן" שלו. עם זאת, האם מישהו באמת יכול להאשים אותו? ניו יורק, עיר שבולעת את יושביה ומתנפלת עליהם מכל עבר, עושה את אותו הדבר גם לגדולים שבמאהביה הקולנועיים. וקשה לחשוב על מאהב קולנועי גדול יותר לעיר הזאת מאשר וודי אלן.

39 סרטים ביים אלן עד עתה, כולל סרטו החדש "מלינדה ומלינדה", וכמעט כולם הם שיר אהבה לאחד מרובעי העיר הזאת. מנהלי האולפנים של הוליווד אולי רואים בו במאי חסכוני להפליא, שלעולם יעדיף לצלם סצנה בסנטרל פארק מאשר לבנות סט תפאורה מסובך, אבל נראה שאלן בוחר לחזור לניו יורק שוב ושוב מסיבות אחרות.
שונאיו אומרים שמדובר באגורופוביה קולנועית  – שאלן פשוט מפחד לצאת למרחב, שהוא אינו יודע לספר שום סיפור מלבד סיפור העיר שלו – אבל כל מי שראה את "מנהטן", "ימי הרדיו" או "הרומן שלי עם אנני" ("Annie Hall"), יודע את האמת: וודי אלן הוא כנראה המונוגמיסט האחרון בהוליווד. הוא חוזר לניו יורק שוב ושוב מפני שהוא מאוהב בה ומעריץ אותה מעבר לכל פרופורציה. הוא לעולם לא יוכל לבגוד בה עם עיר אחרת.

היהודים כבר לא כאן
תחנה ראשונה – שנות הארבעים.

נשים בשיחת בוקר על ספסל בסנטרל פארק ולידן ישנה חסרת בית. הסרטים של אלן, כמו העיר עצמה, יכולים להיות קרים, שכלתניים ולפעמים אכזריים ממש. אבל גם להם, כמו לעיר, יש צד חם, סנטימנטלי ורומנטי

חוץ. בוקר. רחוב בברוקלין.
את וודי אלן, כמו את ניו יורק, או ששונאים או שאוהבים. הסרטים שלו, כמו העיר עצמה, יכולים להיות קרים, שכלתניים ולפעמים אכזריים ממש, אבל גם להם, כמו לעיר, יש צד אחר: חם, סנטימנטלי ורומנטי להפליא.
קל מאוד להתחיל את המסע הניו יורקי בעקבות אלן. כל שצריך הוא לרדת לרכבת התחתית ולתפוס בה את הקו האדום שמספרו אחת, שיוביל אתכם לברוקלין. שם התחיל הכל: זה המקום שבו אלן גדל ובו גם מיקם לא מעט מעלילות סרטיו ("ימי הרדיו", "שושנת קהיר הסגולה", חלקים מ"מתוק ומשגע" ואחרים).
אני חוצה את האיסט ריבר ויודע שבצדו המזרחי אמצא את הנופים הידועים של אלן, הרחובות האפורים ונמוכי הבתים. אני מקווה לפגוש נשים כבדות שסוחבות מהשוק סלים כבדים, ואת היהודים בני הדור השני, שרק אלן הצליח

להנציח באופן מדויק כל כך: אותם האנשים שאולי לא מדברים ביניהם יידיש כמו הוריהם, אבל עיצבו להם אנגלית ייחודית – אנגלית ברוקלינאית שמתנגנת כמו יידיש ונשמעת כמו שפה שרק דודות מבינות.

המציאות שמתגלה כאשר יוצאים מהרכבת אל מחוץ לתחנה שברחוב קלארק, מבלבלת. אקזוטיקה ברוקלינאית? תשכחו מזה. לא לברוקלין הגעתם, אלא למנהטן. כאשר מביטים מערבה אמנם אפשר לראות את מגדליו המזדקרים של הדאון טאון של האי, אבל כל השאר נראה אותו הדבר: בתי קפה מעוצבים, מאפיות של לחם צרפתי, חנויות בגדים של אן טיילור ובננה ריפבליק – כמו בשדרה החמישית. החלק המערבי של ברוקלין, זה שסמוך לקו המים ושבו גדל אלן, נראה כיום כשלוחה נוצצת של מנהטן. הכל מעוצב, חד ומהיר. אנא פנו הדודות?
אני הולך ברחוב המתחדש ויורד אל הטיילת שמתחת לגשר ברוקלין, מנסה להחיות אותה בזכרוני לפחות, באמצעות תמונות מ"ימי הרדיו" – סרט לא חשוב במיוחד ברזומה של אלן, אבל אחד מהאהובים עלי ביותר. "ימי הרדיו" הוא כנראה הסיפור המקסים ורחב הלב ביותר שהצליח אלן לספר. בקולאז' קולנועי מרגש ומצחיק הוא מתאר את סיפור משפחתו בעיר הגדולה. בניגוד לסרטיו האחרים, הסרט הזה אינו עוסק באנשים מתוחכמים ועשירים הגרים באפר ווסט סייד אלא ביהודים קשי יום הגרים בבית זעיר וצפוף מתחת לרכבת ההרים של הלונה פארק בקוני איילנד.
כאשר צועדים כיום ברחובות הבוהקים מניקיון של מייקל בלומברג, ראש העיר, קל מאוד להתגעגע לסרט הזה, שהוא מעין שיר פרידה לתקופה שחלפה – זמן שבו האנשים הקטנים שעדיין לא התאוששו מהשפל הכלכלי נדרשו להתגייס למאמץ המלחמתי; ימים שלאיש לא היה כסף לצאת לבלות במועדוני לילה ובקולנוע, ועיקר הבידור היו תסכיתי רדיו ומריבות משפחתיות. כל מי שראה את הסרט הזה יודע שגם עזובה ועוני יכולים להצטלם נפלא ושגם משפחה יהודית צעקנית וחטטנית יכולה, בפריזמה הנוסטלגית הנכונה, להיראות כמו המשפחה שהיית רוצה להיות חלק ממנה.

היהודים של אלן כבר מזמן לא כאן. בשכונת הילדות שלו, DUMBO (ראשי תיבות של Down Under the
Manhattan Bridge Overpass), יש היום לופטים ענקיים של אמנים המשלמים עד 2,500 דולר לשכירות של חודש. ההורים של אלן נפטרו, ואיתם נעלם דור שלם שהותיר אחריו צאצאים נוירוטיים. ילדים שגדלו ברחובות של אלן התחרדו ועברו לשכונות אחרות -לקראון הייטס או לפלאשינג שבקווינס, אחרים נדדו לפרברים, והיו גם כאלה, כמו אלן עצמו, שחלמו והצליחו לפרוש כנפיים ולעבור את הגשר לאי הגדול.
אני חוזר מאוכזב אל תחנת הרכבת ועובר בדרך בטיילת של ברוקלין – אותה הטיילת המרהיבה המופיעה באחת מכרזות הקולנוע היפות והמפורסמות מכולן, זו של "מנהטן": צללית שחורה של גבר ואישה היושבים על ספסל ומביטים בגשר העצום המוביל אל העיר הגדולה באמת.

היה לי מזל. הגעתי לברוקלין בסתיו. ישבתי על אחד הספסלים, ובאור האפור, בערפל שעלה מהנהר, יכולתי גם אני להרגיש רגע בתוך הסרט. רציתי שמישהו יצלם אותי כך. כשקמתי כדי למצוא מתנדב, גיליתי שעל הספסלים הסמוכים ישבו זוגות של תיירים – מיפן, מגרמניה, מספרד. כל גבר חיבק את זוגתו וכולם חיפשו גם הם צלם מתנדב. מסתבר שאין בעולם אחד שלא ראה את "מנהטן".

שלט לרחוב ברודווי, מנהטן. סרטו הנוסטלגי של אלן, "קליעים מעל ברודווי", הוא סאטירה שנונה על עולם התיאטרון של שנות העשרים של המאה הקודמת	כרזת פרסומת לרשת חנויות הבגדים בננה ריפבליק בשדרה החמישית, מנהטן. אלן נתן קול לצעירים המתוחכמים, הרווקים והלא בדיוק פרוטסטנטים של החוף המזרחי- דור שלם שעד אז לא זכה לייצוג על המסך הגדול

הרומן שלי עם אלמודובר
תחנה שנייה – שנות השבעים.
חוץ. צהריים. תור לסרט בסינמטק בגריניץ' וילג'.
כ־17 שנים חלפו עד שאלן סטיוארט קוניגסברג שינה את שמו לוודי אלן ועקר מהבית האוהב־אך־חונק בברוקלין אל האי הנחשק שמעבר לגשר. הוא החל לעבוד ככותב לסטנדאפיסטים ומצא לעצמו דירת חדר בגריניץ' וילג'.
כמו ברוקלין, גם הווילג' של היום לא מזכיר את השכונה שבה הסתובב אלן. באמצע שנות השישים של המאה העשרים המקום הזה היה מושֶבֶת ביטניקים מטונפת וכתובת אהובה על כל סוחר סמים באי. נסיקת האזור התרחשה בד בבד עם הפריצה של אלן. הוא החל להופיע במועדונים עם חומר שכתב, וזמן קצר אחר כך נשכר בידי פיטר סלרס ופיטר אוטול, שראו אותו בהופעה, כדי לכתוב להם את "מה חדש חתלתולה?" – תסריט שכדברי אוטול: "יאפשר לכולנו לנסוע לצלם סרט בפריז ולהשיג בה זיונים".
בין שהצליחה תוכניתו של אוטול ובין שלא, "מה חדש חתלתולה?" היה ללהיט אשר אִפשר לאלן לכתוב ולביים לראשונה סרט לבדו. בשנים 1966־1967 הוא ביים את "טייגר לילי" וכתב את "קזינו רויאל", שתי מהתלות קולנועיות שזכו להצלחה עצומה. הראשון היה סרט יפני שאלן דיבבו מחדש בלי קשר לעלילה; השני היה פרודיה מוצלחת על סרטי ג'יימס בונד.
אחרי שהצליח אלן להוכיח את עצמו מסחרית, החליטה הוליווד לתת בו אמון

ואפשרה לו לעשות סרטים מעט יותר עמוקים. אלן התגלה כיוצר ששווה את ההשקעה. הוא החל לנפק סרט מדי שנה – הישג מרשים במיוחד ליוצר שכותב ומביים את כל סרטיו. אז נוצרו "קח את הכסף וברח", "בננות", ו"כל מה שרצית לדעת על סקס ולא העזת לשאול".

אלן נתן קול לצעירים המתוחכמים, הרווקים והלא בדיוק פרוטסטנטים של החוף המזרחי – דור שלם שעד אז לא זכה לייצוג על המסך הגדול. הקהל שלו השיב לו אהבה ובעיקר חיבב את העובדה שלא משנה איזה סרט ביים או באיזה סרט שיחק, הוא תמיד נשאר אלן – יהודי נוירוטי, מתוסבך ומצחיק, ששוכב עם השיקסות היפות במנהטן ולעולם נשאר נאמן לעירו.
בני הדור של אלן עזבו את הווילג' זה מכבר, אבל הבנים שלהם עוד כאן. המקום נקי הרבה יותר וקרימינלי הרבה פחות, אבל הוא עדיין תוסס, בדומה לרוח שהצליח אלן לתאר יפה כל כך ב"הרומן של עם אנני"; מועדוני ג'ז כמו זה שבו שרה דיאן קיטון עדיין פועלים כאן, וגם גלריות לאמנות וסינמטקים יומרניים.
אני הולך בשדרה השישית ומקווה למצוא בית קולנוע שמקרין את "פנים אל פנים" של אינגמר ברגמן, שאליו הלכו אלווי ואנני, גיבורי "הרומן שלי עם אנני". מיותר לציין שאף אחד בווילג' לא יודע היום מי זה ברגמן, אבל אני נתקל בקולנוע אחר בלב השכונה, המקרין את "חינוך רע" של אלמודובר. גם בקופה שלו משתרך תור ארוך של צעירים. הם אמנם לא לובשים מעילי זמש וחליפות גבריות כמו אלה שלבשה קיטון, אבל ההבעה מלאת החשיבות העצמית שעל פניהם מזכירה את ההבעה ההיא.
כמו אלן וקיטון, גם אני נעמד בתור, רק כדי לשמוע איזה תלמיד קולג' צועק באוזני החברה שלו למה הוא חושב שאלמודובר הוא גאון ("עם נגיעות פרימיטיביות", כהגדרתו). הבחורה מאזינה לו באוזניים כלות. שניהם סטודנטים לקולנוע, זה ברור מיד. מה שיפה הוא שהם אינם חשים באירוניה ולא מבחינים שהם משחזרים את אחת הסצנות הקומיות הידועות ביותר של שנות השבעים של המאה הקודמת.
בתי הקפה של הווילג' החליפו בעלים, הפושעים הקטנים שחיו פה אז ברווחה פרשו אולי לעיסוקים אחרים, אבל בסינמטק הזה, עם הקירות המתקלפים והכרזות הישנות של "סטיריקון" של פליני (וגם כרזות של "בננות"), עדיין אפשר למצוא פלצנים בשפע. אולי בגלל זה "הרומן שלי עם אנני" יהיה רלוונטי תמיד.

השתקפות של בניין בשלולית בסוהו. כמעט כל אחד מ-39 הסרטים שביים אלן עד עתה הוא שיר אהבה לאחד מרובעי ניו יורק, עיר שבולעת את יושביה ומתנבלת עליהם מכל עבר	חתול מציץ מחלון בבית קפה בווילג' 2004. הווילג' של היום לא מזכיר את השכונה שבה הסתובב אלן, אבל עדיין פועלים כאן מועדוני ג'ז, גלריות לאמנות וסינמטקים יומרניים בדומה לאלה שאלן הנציח ב "הרומן שלי עם אנני"

ניסויים קולנועיים של איש עשיר
תחנה שלישית – שנות השמונים.
פנים. בין ערביים. אולם הכניסה לאחת הטירות של סנטרל פארק ווסט.
אלן נטש את הווילג' מהר מאוד. בסוף שנות השבעים הוא נפרד מקיטון, הכיר את מיה פארו, ובין לבין גם היה לאיש עשיר. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו דירה ענקית בחלק הטוב של האי, בסנטרל פארק ווסט.
הכסף הרב פינה לאלן זמן לניסויים קולנועיים. הוא ניסה לכתוב כמו צ'כוב ולביים כמו ברגמן, ועשה סרטים שדיברו אל הקבוצה החברתית שאליה

השתייך כעת: ניו יורקים עשירים ומתוסבכים המבלים את ימיהם בבגידות קטנות ובשעות ארוכות על ספת הפסיכיאטר. בזמן הזה ביים אלן כמה יצירות מעיקות למדי ("אישה אחרת", "ספטמבר", "פשעים ועבירות קלות"), אבל גם כמה מסרטיו היפים ביותר: "חנה ואחיותיה", "אליס", "שושנת קהיר הסגולה" וכמובן את "בעלים ונשים" – דיוקן כן ומר על התפרקות הזוגיות שלו עם פארו.
להבדיל מברוקלין של אלן, את מנהטן הזאת שלו קל מאוד למצוא. כל מה שצריך לעשות הוא לטייל בצדו המערבי של סנטרל פארק ולרדת בו מרחוב 100 ועד לרחוב 60. אני הולך ברחובות הרחבים, נכנס ללובי של בתי הדירות הגדולים (ומהר מאוד מגורש משם), ומרגיש כמו בסצנה מסרט של אלן.

כאן, בין השדרה השמינית לתשיעית, אפשר למצוא עושר ויוקרה מהסוג שלא מנצנץ למרחקים אלא נחבא מהעין: הנה סלון יופי מטופח כמו זה שבו שבילתה מיה פארו ב"אליס"; וכאן נמצאת חנות לספרים משומשים, ספונת עץ אלון עתיק, אבק ומכובדות, כמו זו שבה פלרטטו ברברה הרשי ומייקל קיין ב"חנה ואחיותיה". קל למצוא כאן גם בתי קפה שגובים שבעה דולר לאספרסו, כמו אלה שבהם ישבו דיאן קיטון ואלן במהלך המעקב הבלשי שלהם ב"תעלומת רצח במנהטן". זהו האפר ווסט סייד של אלן, וכל מקום פה נראה מוכר היטב מאלף סצנות ששמורות בזיכרון. הכל אפור ויקר וחמור סבר. מי זוכר, בבתים האלה, איך נראתה הדירה הצפופה ההיא בברוקלין.

בית הקפה סימון באיסט וילג', 2004. בשלוש השנים האחרונות לא הצליח אלן להביא לידי ביטוי דבר מהלכי הרוח של תושבי מנהטן. בניגוד מוחלט לספייק לי או למרטין סקורסזי, שנגעו בסרטיהם בטראומת הפיגוע במגדלי התאומי, אלן ניפק קומדיות נבובות ומשמימות שלא אמרו דבר לאיש	גבר לבוש כליצן ברכבת התחתית בברוקלין. החלק המערבי של ברוקלין, שבו גדל אלן ומיקם אחדים מסרטיו, נראה כיום כשלוחה נוצצת של מנהטן: הכל מעוצב, חד ומהיר

ספטמבר השחור
תחנה אחרונה – 2004.
חוץ. ערב. גראונד זירו – אתר השיקום של הריסות מרכז הסחר העולמי.
השנים האחרונות לא היטיבו עם אלן. הוא שקע במשפט גירושים מביך עם מיה פארו, עבר לגור עם סון־יי פרווין ועשה סרטים איומים בזה אחר זה – רובם היו מִחזור של הצלחות קודמות במקרה הטוב, ובמקרה הרע הם לא סיפרו אפילו סיפור משומש. וקרה עוד משהו: גם את סיפורה של ניו יורק – הסיפור היחיד שהכיר – הפסיק אלן לספר באופן שיהיה רלוונטי לצופים שלו.
הדוגמה הברורה ביותר לנתק הזה בין אלן לצופיו היא תגובתו לאירועי 11 בספטמבר 2001. אחרי הפיגוע במגדלי התאומים יצר ספייק לי את "השעה ה־25" – קינה שוברת לב על העיר המצולקת. מרטין סקרוסזי דחה את יציאת סרטו "כנופיות ניו יורק" וערך אותו מחדש, שינוי שעשה את הסרט רלוונטי לאירועים. אלן, לעומת זאת, לא הצליח להביא לידי ביטוי דבר מהלכי הרוח של תושבי מנהטן בשלוש השנים האחרונות. הוא הוציא את "קללת אבן העקרב הירוקה", "סוף הוליוודי" ו"כל דבר אחר" – קומדיות נבובות ומשמימות שלא אמרו דבר לאיש.
ניו יורק שאלן מתאר הופכת זיכרון מרוחק בעיני הצופים, והוא לא מצליח לעדכן בה דבר. ובכל זאת, מי יודע? אולי יש עוד תקווה. בשביל הסרט הבא שלו, שהוא מכין כעת, הוא חצה לראשונה את האוקיינוס. מי היה מאמין? לראשונה בחייו וודי אלן מביים סרט אנגלי.

עוד טיולים בעקבות סרטים

אח ואחות שבים מבית הספר. בגיל 16 נכנסים בניה ובנותיה של כת האיימיש לתקופת מעבר בין ילדות לבגרות, במהלכה מותר להם לחוות את אורח החיים המודרני | צילום דורון הורוביץ

לחישות התפעלות נשמעות. לא להאמין, הביטו בהם. הם נראים ממש כמו בסרט. הרַכָּב חמור הסֶבֶר לבוש בגדי עבודה שחורים וחובש כובע אופייני. מאחור, על ערימת תירס קצור, יושב גדוד ילדיו – כולם בלונדינים, כולם נבוכים מאוד. אנחנו מתקתקים לעומתם במצלמות, אך אף אחד מהם לא מחייך. "נו פיקצ'רס! פליז!" צועקת אחת מהילדות, אבל נראה שלאף אחד מאיתנו זה לא משנה. איימיש אמיתיים! על רקע של שדות תירס אמיתיים! עם עגלה וסוס והכל! שאנחנו נוותר על זה?!
ממאגר האסוציאציות הפרטי שלי נשלף זיכרון. גם אותי צילמו כך פעם, ואם אני לא טועה, זה אפילו היה על טרקטור עמוס בתירס. כשהייתי נער בקיבוץ, הסתננה לעתים קבוצת תיירים למשק. עם מצלמות שלופות הם היו אורבים לנו בשבילים ובשדות כדי לצלם אותנו בבגדי העבודה המטונפים בפוזות של עמל ויגע. אני, בן גאה לספארי של ההתיישבות העובדת, יכול לנחש מה מרגישים האיכרים האלה. "נו פיקצ'רס! מאדאם, פליז!" חוזר אב המשפחה על בקשת בתו, קולו כעוס הרבה יותר.
"מה הבעיה שלו?" שואלת במבטא דרומי אחת התיירות, אישה עצומת ממדים הלובשת חולצה שעליה כתוב "Don’t Mess With Texas". בעלה נובר במדריך התיירים שלו. "כתוב כאן שהם לא אוהבים שמצלמים אותם", הוא אומר לה. "מה, כמו השבטים של הפרימיטיבים באפריקה?" היא שואלת. האיש על העגלה עושה כמיטב יכולתו להעמיד פני חירש.

בחזרה לימי בראשית
אין ספק, מאז פלט פס הייצור של הוליווד את "העד" – או כמו שמכנים אותו כאן, "הסרט ההוא" – בשנת 1985, צריכים האיימיש מדי פעם לסתום אוזניים ולעצום עיניים. הסרט היה לשובר קופות, והוא ממשיך לחיות בזכרונם של צופיו גם היום – לא רק משום שהצליח לרגש אותם, אלא גם מפני שחשף בפניהם חלון אל עולם לא מוכר. לפני שיצא הסרט נחשבו אנשי קהילת האיימיש לקוריוז – עדת תמהונים המתגוררים בחוות מבודדות במדינת פנסילבניה, לובשי שחורים שמגדלים זקן משונה, מחבבים כובעים מגוחכים ונמנעים מלהשתמש בחשמל ובמכוניות.

יש סרטים המטלטלים את חיי מי שצפה בהם. מעט מאוד סרטים משנים את חייה של קהילה שלמה. משהו ב"העד" נגע ללבם של האמריקאים, משהו בנופים המרהיבים – שדות התירס הרחבים, החוות, האסמים וכרכרות הסוסים — הזכיר להם את ימיה הראשונים של אמריקה, אלה שנדרסו זה מכבר ברגלי הקפיטליזם. פתאום נתפסו האיימיש כמלח הארץ — אנשי משפחה ועובדי אדמה המעלים על נס ערכים של אהבת אדם ועזרה הדדית. האמריקאים, שלא יכלו לוותר על הנוחות שהביאה להם המודרניזציה, אך רצו בכל זאת לגעת באושר האידילי שהציגה הקהילה, עלו על כלי הרכב המשפחתיים ודהרו לפנסילבניה.
אוקטובר ותחילת נובמבר הם החודשים המתאימים ביותר לביקור בפנסילבניה. השלכת, שסיימה את המקצה הראשון שלה בניו אינגלנד, מתפנה להתנפל על  המדינה, והדרך מניו יורק מלווה בנופים המבקשים בלית ברירה את התואר הקלישאתי "עוצרי נשימה". את שני עברי האוטוסטרדות של ניו ג'רסי ופנסילבניה מאכלסים בצפיפות יערות אדומים, חומים, ורודים וצהובים. כל עצירה בתחנת דלק מזדמנת היא חגיגה: האוויר גדוש בניחוח מתקתק של יער וטחב, בצדי הדרך מחכים דוכנים לממכר תפוחים, ובסופו של דבר, כאשר יורדים מהדרך הראשית לכיוון מחוז לנקסטר (Lancaster), מתגלים גם השדות המפורסמים של "העד", עם יבול התירס המצהיב בין העלים הירוקים ועם השמים הכחולים שממעל.

חבר כת האיימיש ואזרח "אנגלי" מכינים צ'יפס המיועד למכירה לתיירים. בין אנשי האיימיש לתושבים המקומיים שאינם משתייכים לכת שוררים לרוב יחסי קרבה הבאים לידי ביטוי גם בסיוע הדדי בחיי היום יום  צילום: דורון הורוביץ	נער מפזר דשן בשדה תירס "בתוך חמישים שנה לא יהיו יותר איימיש", מזהיר מל הורסט, מנהלו של מוזיאון איימיש קטן  צילום: דורון הורוביץ

כל העניין נשמע פסטורלי, אבל משהו בכל זאת מעכיר את האווירה. איזה רעש מנדנד ומוּכָּר מהעיר: צפירות עצבניות של נהגים. כשמורידים לרגע את העיניים מהשדות, ההתרגשות פגה באחת: על הכביש הכפרי מתגלה פקק תנועה עצום ממדים. ברוכים הבאים למחוז לנקסטר. כאן, במרחק נסיעה של ארבע שעות מניו יורק או שעה וחצי מפילדלפיה, נמצא הריכוז הגדול ביותר של בני האיימיש, וכאן גם צילם פיטר ווייר את "העד". בעשרים השנים האחרונות היה לנקסטר למוקד עלייה לרגל. יותר מחמישה מיליון תיירים פוקדים אותו בכל שנה, ולכן הוא השני ברשימת אתרי תיירות הפנים הפופולריים ביותר בארצות הברית, אחרי העיר ברנסון (Branson) שבמדינת מיזורי, המשמשת בירת מופעי הבידור של אמריקה.

לישון בבית איימיש

העיר לנקסטר, הנמצאת בלב המחוז, אינה מרשימה במיוחד, אבל היא משמשת נקודת מוצא טובה לנסיעה לשאר עיירות המחוז — בירד־אין־הנד (Bird-in-Hand), שטרסבורג (Strasburg), אפרתה 
(Ephrata) ועיירת האיימיש היפה מכולן, הנושאת את השם המופלא אינטרקורס 
(Intercourse). עולים על הכביש ועוברים עיירה־עיירה. מובטח נוף מופלא ואנשים ששווים תמונה, אבל ספק אם מישהו שם יתנדב לספק לכם את התמונה המלאה על אודות השינויים שחלו בקהילת האיימיש.
וזהו בקצרה סיפור המהפך. כאשר יצא "העד" לאקרנים, התאהבו במחוז לנקסטר לא רק התיירים אלא גם חובבי הנדל"ן. עשירי פילדלפיה וניו יורק החלו לקנות באזור אדמות במטרה להקים לעצמם בתי נופש. הקרקע החקלאית התמעטה, מועצת המחוז החמדנית העלתה את המסים באופן ניכר, והחקלאות איבדה מרווחיותה יותר ויותר. האיימיש מצאו את עצמם במצוקה כלכלית, ובפניהם עמדו שתי אפשרויות. האחת, שבה בחרו רבים, היתה לעבור למדינות סמוכות. השנייה — לחפש פרנסה בתיירות המקומית, שכאמור, נהנתה מגלים הולכים וגדלים של תיירים מארצות הברית ומרחבי העולם.

נשות האיימיש בזמן אפייה קבוצתית בסמוך לעיירה בירד-אין-הנד. המצוקה הכלכלית אילצה את האיימיש לבחור אם לעבור למדינות סמוכות או לשנות את מקור הכנסתם מחקלאות לתיירות  | צילום: דורון הורוביץ

וכך החלו אנשי האיימיש למסחר את הווי חייהם ולהעמיד כמעט כל דבר למכירה: עבודות יד, רהיטי עץ בסגנון פנסילבני־גרמני מסורתי ומוצרי מזון. במחוז לנקסטר אפשר לחלוב פרות בחוות איימיש, לטייל בכרכרת איימיש, ואם מזמינים די זמן מראש, אפשר גם לישון בבית איימיש אמיתי לגמרי. "המהפך הזה טלטל את הקהילה", אומר מל הורסט, בעליו של מוזיאון איימיש קטן ליד בירד־אין־הנד. הורסט, אמריקאי מודרני (האיימיש מכנים אנשים כמוהו "אנגלים"), גדל בחברת בני הקהילה. הוא מדבר את הגרמנית הפנסילבנית שלהם ("שדומה מאוד ליידיש שלכם"), מוכר במוזיאון שלו מוצרים שמכינות נשות הקהילה, ואפילו מריץ מופע סטנד־אפ של בדיחות איימיש. בעשרים השנים האחרונות, הוא מספר, משתנים האיימיש לנגד עיניו: "האיימיש של היום הם לא האיימיש של שנות השמונים. המצב הכלכלי הכריח אותם להתמודד עם הקדמה, ומרגע שטעמו מהמודרניזציה, לרובם קשה מאוד לחזור אחורה. עסקי התיירות פה משגשגים, הדולרים נכנסים לקופה שלהם, והתברר שהם אוהבים כסף כמו כל אחד אחר. הם גילו שהרבה יותר קל להם למכור ריבה מאשר לגדל תירס, והתחילו לעגל פינות. אפשר לראות את זה בחשמל, למשל – אולי אסור להם להשתמש בו, אבל אף אחד לא אמר משהו על שימוש בגז פרופן. גם בפרופן אפשר להאיר ולחמם את הבית, ומובן שהרבה יותר כיף להשתמש בו מאשר בנרות".

תחזיתו של הורסט באשר לעתיד הקהילה קודרת. "להערכתי, בתוך חמישים שנה לא יהיו יותר איימיש", הוא אומר. "כבר עכשיו אתה יכול לראות התפצלויות בתוך הקהילה. לפני כמה שנים קם מסדר איימיש חדש שמתיר לחברים בו לנהוג במכונית ולסחור בבורסה, והוא זוכה לפופלריות גדולה. בעוד כמה עשורים תצטרך לראות סרט כמו 'העד' בשביל להבין מה היה כאן בכלל".

אובדן התמימות
הורסט מפנה אותנו למשפחת איימיש המיודדת איתו. משפחת גאנסון מנהלת חנות כפרית המוכרת, כמו אלף חנויות כמוה, כל דבר בעצם. מנרות ומפיות תחרה קטנות ועד פאי דלעת וסיידר תפוחים חם. האמריקאים מצדם נוהרים אל החנות ומשלמים מחירים שלא היו מביישים את מנהטן בתמורה לכל מוצר, לא משנה מה הוא, ובלבד שתתנוסס עליו מדבקה שתכריז כי מדובר ב"מתכון איימיש מקורי" או ב"עיצוב משפחתי אותנטי".

שלטים בחנות מזכרות העושים שימוש בשמותיהם הציוריים של עיירות איימיש כמו וירג'נוויל ואינטרקורס צילום: כפיר זיו	חרדל איימיש אמיתי צילום: כפיר זיו	בובות הלבושות בבגדיהם המסורתיים של האיימיש באחת מחנויות המזכרות הרבות שבמחוז לנקסטר  צילום: כפיר זיו

האמריקאים מאוהבים בתמימות האיימישית בלי שהם מבחינים שזו אבדה כבר מזמן. האיימיש של מחוז לנקסטר הם אמני אשליות: ללקוחות שלהם הם נותנים לחשוב שהם פותחים לפניהם את בתיהם ואת לבם, אבל האמת היא שכמו את סוחרי המכוניות, גם אותם מעניין קודם כל למכור. כך למשל נדרשנו לשלל תרגילי פפראצי כדי לצלם את האיימיש. אמונתם אמנם אוסרת עליהם להצטלם — אך כמעט בכל חנות איימישית תמצאו דוכן גלויות ובו תמונות של משפחות איימיש בשלל פוזות פוטוגניות. ביררנו בקופה – אלה אינם שחקנים מחופשים אלא בני הקהילה בעצמם. שערם מסודר, הם מוארים היטב, אף אחד לא עשה להם אמבוש. מחיר גלויה הוא שני דולרים.  
"לצלם אתכם אסור, אבל לקנות גלויות שלכם מותר?" אני שואל את המוכרת באחת החנויות, נערה צעירה בשם האנה. "אירוני, אני יודעת", היא אומרת ומגלגלת עיניים. היא בת 16, וכשאר בני גילה, היא מצויה עכשיו בתקופת מעבר בין ילדות לבגרות, הקרויה "רומשפרינגה" 
(Rumspringa, "התרוצצות" בגרמנית־פנסילבנית). במהלך התקופה הזאת, שנמשכת מחודשים ספורים ועד שנים, מתירים אנשי האיימיש לילדיהם לחוות את אורח החיים המודרני.
הצעירים, תמימים עד מבוכה, מנסים בזמן הזה כל דבר: נהיגה, לבוש מודרני, סמים,

שתיים מבנות הקהילה בסופרמרקט מקומי. התיירים האמריקאים משלמים מחירים שלא היו מביישים את מנהטן בתמורה לכל מוצר, ובלבד שתנוסס עליו מדבקה שתכריז כי מדובר במתכון איימיש מקורי | צילום : כפיר זיו

אלכוהול, אורגיות. מכיוון שאינם ניחנים בציניות של הנוער המודרני, אין להם גם יכולת שיפוט טובה — הם אינם יודעים מתי מנצלים אותם, איזה סם יעשה להם טוב ואיזה יהרוג אותם. רובם מסיימים את המסע הזה רצוצים לגמרי. למעלה מ־85 אחוזים מהם מחליטים לחזור אל חיק הקהילה ולנטוש את המודרניות לצמיתות. מעניין לציין כי מי שמחליט בשלב הזה לפרוש מן הקהילה, יוכל לשמור על קשר עם משפחתו. אולם מי שמחליט בתום התקופה להישאר בקהילה ופורש ממנה מאוחר יותר — מוחרם ומנודה.
החופש הזמני של האנה מאפשר לה לדבר בפתיחות יחסית, אף שאמה, המטאטאת את הרחבה בחוץ, מלכסנת אלינו מבטים. כן, גם היא חושבת שיש משהו מוזר מאוד בדרך שבה חברי הקהילה שלה מנסים ללכת עם ולהרגיש בלי. היא בעצמה היתה נוסעת לניו יורק, אבל היא מפחדת שהכסף ייגמר לה והעיר תבלע אותה חיים.

אז מה את עושה בינתיים?
"אני מבלה הרבה עם חברות שלי. אני נוהגת  באוטו – שזה נורא כיף – והולכת לשחק באולינג. בכל שבוע יש לנו מסיבה. אנחנו נפגשים בחצר האחורית באחת החוות, סתם מדליקים מדורה ושותים הרבה. לפעמים דברים יוצאים משליטה".

איך למשל?
"אתה יודע… מתחילים להתמזמז, דבר מוביל לדבר… לפעמים באים למסיבות שלנו בחורים אנגלים, והם מביאים לנו סמים וכאלה. אתה אף פעם לא יודע איך מסיבה כזאת תיגמר". את המשפט האחרון היא כבר אומרת בקול שקט יותר, משום שאמה מתקרבת. לקוחות שמדברים הרבה וקונים מעט אינם רצויים. "תגידי", אנחנו עוד מספיקים לשאול, "את חושבת שתחזיקו מעמד כקהילה?" היא צוחקת ומגישה לנו בהפגנתיות כובע איימיש, להראות שאחרי הכל היא עסוקה במכירה ולא בפטפוט. "כל עוד יהיה לנו מה למכור — אנחנו לא נלך לשום מקום".

"בוקר טוב", הכריז הקולונל ג'ון, "יום נפלא, נכון?", ובלי לחכות לתשובה כבר התרחק בצעדה נמרצת, שמאל־ימין, שמאל־ימין, במורד הרחוב. אף אחד בשכונה שלנו לא יודע הרבה על אודותיו, אבל הכל יודעים שאפשר לסמוך עליו. מדי בוקר אפשר לפגוש בו באותו המקום ובאותה השעה, כשהוא צועד במדי ההסוואה הצבאיים שלו.

אלמלא פגשתי בקולונל באותו הבוקר, ספק אם הייתי יוצאת למסע בעקבות מרי פופינס. בתחילה דווקא שמחתי לקראת המשימה. לונדון, עיר ששימשה השראה ורקע לאינספור סרטים וספרים, מ"גברתי הנאווה" ועד "ברידג'ט ג'ונס", תמיד היתה בשבילי בעיקר העיר של מרי פופינס. לא מרי פופינס של שמונת הספרים שכתבה פמלה לינדון טרברס בשנים 1934־1988, וגם לא פופינס מהמחזמר שכיכב במשך שנים על בימות לונדון, אלא זו מהסרט של וולט דיסני, מ־1964.

הביג בן ובנייני הפרלמנט כפי שהם נראים מגלגל המילניום. בהעדר מטריות קסמים, כך אפשר לראות את לונדון כמעט כמו שראתה אותה מרי פופינס

הסרט זכה בחמישה אוסקרים, ולא בכדי: יש בו שילוב נפלא של שחקנים ואנימציה, דמיון ומציאות, הומור ומסרים אופטימיים, שירים נפלאים (שכתבו והלחינו האחים שרמן) וצבעי טכניקולור עשירים עם גוון כחלחל, המזכיר את האור האנגלי. וכמובן, רואים בסרט את הפן הנפלא של העיר מלאת ההפתעות הזאת – כל אותם המקומות הלונדוניים היפהפיים עם האווירה הקסומה והטיפוסים האקסצנטריים, שחיבבו את העיר על אנשים רבים כל כך.

אלא שאז התברר לי שלא היו דברים מעולם. הסרט צולם כולו באולפנים בהוליווד. מרבית הנופים בו הם ציורים שצייר פיטר אלנשאו על זכוכית, בהם גם השוט הנפלא של מרי פופינס המרחפת בשמי העיר הערפילית. הטעויות בסרט רבות: אדום החזה הנוחת על ידה של מרי פופינס הוא מהמין האמריקאי ולא האירופי; הטיול של מר בנקס וילדיו לבנק אינו הגיוני – הם הולכים ממדרגות קתדרלת סנט פול מערבה, למקום שמעולם לא היו בו בנקים, במקום לפנות מזרחה או לכיוון צפון־מזרח לעבר מרכז הבנקאות. ובכלל, מרבית האתרים בסרט כלל אינם קיימים במציאות.

הקדימון לסרט מרי פופינס, משנת 1964, מזכיר כמה מהסצינות האהובות ביותר

התכוונתי לוותר על החיפוש, אלא שבדיוק באותו הבוקר פגשתי באותו קולונל ג'ון, צועד במדיו. התבוננתי בו מתרחק וחשבתי עד כמה אנגליה מלאה מטורפים חביבים כמותו וכמו האדמירל בום מהסרט, שהיה יורה בתותח אחת לשעה. ולפתע תהיתי: אולי לא במקרה הכל בסרט מוכר כל כך? אמנם לא טיילתי בסמטת עצי הדובדבן, שם ניצב לכאורה ביתה של משפחת בנקס, אבל דומה ששוטטתי ברחובות לונדוניים דומים. ביקרתי בבתים שעל מעקה המדרגות שלהם אפשר לגלוש, ושיגרתי מאות מכתבים בתיבות דואר אדומות עגולות עשויות ברזל יצוק.

ואולי גם הפארק, השכונה והסמטאות שבסרט, שאמנם לא נמצאים בשום מפה של לונדון, הם פסיפס של חלקי מציאות שראינו וחיברנו בזיכרון לכדי שלמות? החלטתי לצאת לחפש אחר הפיסות, המקומות והאירועים ששימשו השראה לסרט. אחרי הכל, אם אמצא אותם, אוכל לשזור מחדש את הקסם ההוא ולהציל את יוקרתם של עיר וסרט שאהבתי.

הבית בסמטת עצי הדובדבן
מלאה בחשיבות העליונה של המשימה, הייתי מוכנה לאתגר הראשון: איתור בית משפחת בנקס, שניצב ברחוב שלא היה קיים מעולם, בסמטת עצי הדובדבן מספר 17, בשנה שפסה מזמן – 1910. לכל מי ששוחחתי איתו בעניין היתה דעה משלו, אבל הרוב הימר על אחת השכונות האמידות המקיפות את גני קנסינגטון (Kensington Gardens).

הפור נפל על קנסינגטון עצמו, הכפר ההיסטורי במערב לונדון, ולא במקרה. מרגע שפנינו לרחובות הקטנים שבין גני קנסינגטון להולנד פארק, יכולנו להאמין שנשאבנו לסרט (אלמלא המכוניות הרבות שחנו בצדי הכביש במקום כרכרות של סוסים). פנסי רחוב עתיקים, שפעם היו מוארים בגז, האירו בתים אלגנטיים עם כניסות מעוטרות בעמודים יווניים. בין הרחובות נפערו שערים המובילים לפארק, ופריחת עצי הדובדבן נסכה בכל מתיקות סכרינית.

בית ברובע קנסינגטון, המזכיר את בית משפחת בנקס. פנסי רחוב עתיקים, שפעם היו מוארים בגז, עדיין מאירים פה בתים אלגנטיים

"כמה נפלא להיות אנגלי ב־1910", שר מר בנקס בסרט בגאווה, ובצדק. לונדון היתה אז המרכז הפוליטי של אימפריה שהשתרעה על כמעט שליש מהעולם. הסטרלינג היה המטבע המוביל, נמלי לונדון סחרו בטובין שהגיעו מכל קצות האימפריה, והעיר חיזקה את מעמדה כמרכז פיננסי חשוב. האוכלוסייה גדלה במהירות, הצפיפות בעיר עלתה בקצב מהיר, וגבולותיה נעו כל העת ובלעו עוד ועוד כפרים לתוך לונדון רבתי.

זו היתה גם תקופה של שינויים חברתיים, שבה נזרעו הזרעים הראשונים של מדינת הרווחה המודרנית, ובפרלמנט עברו חוקים חשובים כמו חוק חינוך חובה. המעמד הבינוני אמנם התרחב והלך, אך הפער בין העשירים ובין העניים היה עצום. כל זה לא הטריד את מר בנקס, שכן החיים בקנסינגטון היו נפלאים. התגוררו שם בעלי ממון שנמשכו לאזור בשל חוק השימור ההיסטורי, בשל הקרבה לפארקים ולארמון קנסינגטון ובשל האווירה הכפרית, ממש כמו היום.

אל שערי הברזל של אחד הבתים שאליו התקרבנו היו קשורים בלונים. בשקט ששרר שמענו צחוק של ילדים עולה מהבתים. לא קשה לדמיין את ג'ולי אנדרוז נוחתת כאן כדי להראות למר בנקס הבנקאי ולרעייתו וויניפרד שהם מזניחים את ילדיהם, וכל זאת בעזרת ברט, איש עבודות מזדמנות, וכפית של סוכר.

להגנתם של בני הזוג בנקס יש לומר שהם פעלו לפי הנורמות המקובלות בתקופתם. ב־1910 גברים מהמעמד הבינוני היו אמורים לעסוק בעיקר בענייני פיננסים, וג'ורג' בנקס רואה את עצמו כ"אדון הטירה, השליט". וויניפרד רעייתו, שאמורה ברוח התקופה לדאוג לבית, מכלה את זמנה במאבקו של איגוד הנשים החברתי פוליטי (WSPU) למען מתן זכות הבחירה לנשים. היא לא היתה היחידה. באותה השנה היה הארגון פופולרי ביותר, ומספר חברותיו הגיע לשיא. אלא שהשיר של וויניפרד על מאבקן הוא פרודיה: היא מצהירה על סולידריות עם נשים, אבל היא עיוורת לצרכי הנשים העובדות בביתה ולצרכי ילדיה, ומתנהגת בכניעות עם בעלה. גם ג'ורג', שעסוק בבנק שבו הוא עובד יותר מאשר בילדיו, נראה מגוחך.

בני הזוג רצו אומנת שתטפל במקומם בילדיהם, אך קיבלו אישה שתלמד אותם על חשיבות תרבות הפנאי ותבהיר להם שפעילות פוליטית או צבירת הון אינם חשובים יותר מההגשמה העצמית שבטיפול בילדיהם. שבילי המסע מתעתעים. עולה בי חשד שלערכים האלה יש ניחוח של 1964, השנה שבה הופק הסרט, יותר מאשר של 1910.

פארק סנט ג'יימס. מקסים ומרחיב את הלב כמו טיול בחברתה של מרי פופינס

טיול בציור מדרכה
הטיולים עם מרי מתעתעים עוד יותר. כשהיא לוקחת את הילדים לפארק הסמוך לביתם, הטיול נמשך בתוך ציור מדרכה שמתעורר לחיים. מכיוון שהריאות הירוקות של לונדון משתרעות על כשליש משטחה, חייבים להתמקד: אנחנו מחפשים את שער הברזל המוביל לפארק ומטיילים בציורי מדרכה בגינות שבמרכז העיר.

את השער לא מצאנו, חוץ מכמה גרסאות שמזכירות אותו, אבל מצאנו מנות גדושות מהקסם ההוא. ממש כמו בסרט, הנרקיסים פרחו בעוז והלב התרחב. בהייד פארק
שטנו בסירה, במדשאות שבסנט ג'יימס פארק נחנו בין פרחים שביניהם השתעשעו סנאים, ובגלריית סרפנטיין (Serpentine Gallery) שבגני קנסינגטון ראינו תמונות שהתעוררו לחיים. בגרין פארק התקדרו לפתע השמים, וחיפשנו מפלט. חסינו מהגשם ליד השוטר השכונתי, ובתוך דקות התפתחה שיחה ערה.

"רואים את זה?" הצביע השוטר על מרפסת בולטת במרום בניין סמוך. "אני מסתכל על זה המון וחושב שזה נראה בדיוק כמו הבית של האדמירל בום". הוא שפע חביבות לא פחות מהשוטר ג'ונס מהסרט, והתגלה כמבין גדול בענייני מרי פופינס. לפני שנפרדנו שאל אם מצאנו סמטה דומה לזו שבה התגורר הדוד אלברט – אותו הדוד שאירח את מסיבת התה בתקרת ביתו בגלל הצחוק שהעיף את כולם מעלה – ושיגר אותנו לסמטה סמוכה.

בדרך אל הבנק של מר בנקס
שטויות כמו טיול בציור מדרכה או מסיבת תה בתקרה אינן תורמות להתפתחות הילדים, מאמין ג'ורג' בנקס, ומרי מעודדת אותו לקחת את ילדיו לטיול מועיל יותר – לבנק שבו הוא עובד. בלילה שלפני הביקור מרי מספרת להם שבדרכם יחלפו על פני זקנה היושבת על מדרגות קתדרלת סנט פול ומוכרת פירורי לחם להאכלת היונים. בכל פעם שמישהו קונה ומראה שאכפת לו, היא מבטיחה להם, פסלי הקדושים שמסביב לקתדרלה מחייכים. לרוע המזל, מר בנקס אינו מתיר למייקל לקנות פירורים, שהרי עדיף להשקיע את הפרוטות בבנק.

קתדרלת סנט פול. בסרט מרי מספרת לילדים על זקנה היושבת על מדרגות הקתדרלה ומוכרת פירורי לחם להאכלת היונים

כמו מר בנקס, כך גם קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון בעת הכנת הכתבה, סבר שחבל לבזבז כסף על עופות מזהמים ועל ניקוי הלכלוך שהם גורמים, והוא יזם חוקי עזר עירוניים האוסרים להאכיל יונים בכיכר טרפלגר באשר להאכלתן באזורים אחרים לא ידעו לענות במשרדי העירייה והתיירות, ולפיכך שמנו פעמינו לקתדרלה, מצוידים בפירורי לחם.

מאז שעוצבה מחדש על ידי האדריכל סר כריסטופר וורן במאה ה־17, כיפתה וצריחיה הם מהנופים הלונדוניים היפים ביותר. אבל כשהגענו, מצאנו אותה מוקפת בפיגומים בשל שיפוץ מסיבי. לא היו שם שום מוכרי פירורים, אבל עשרות יונים חגו מעל פסלי הקדושים והמלכים וליקטו את פירורי הכריכים שהותירו המבקרים על מדרגות הקתדרלה.

משם המשכנו לאזור הבנקאות שבסיטי, לבנק של מר בנקס. אנשים חנוטים בחליפות התרוצצו בלי הרף בין ארמונות הממון היווניים שניצבו שם הרבה לפני 1910 ובין מגדלי הזכוכית המודרניים שצמחו מאז. הסיטי, כפי שמכונה בקיצור אזור ה־City of London, הוא האזור העתיק ביותר בלונדון רבתי, וממנו התפשטה העיר. וכמו ב־1910, גם היום הוא לב הכלכלה הלונדונית והבריטית ואחד ממרכזי הפיננסים העיקריים בעולם. בעצם, דמותו של מר בנקס, שאפילו שמו מזוהה עם הבנק, מייצגת גם כיום את העובדים בלונדון, המועסקים ברובם בענף השירותים, ובעיקר בתחומי הבנקאות והפיננסים.

בעקבות מנקה הארובות
כאשר צפיתי בסרט בילדותי, התקשיתי להבין מה בדיוק עושה הבנק, אבל המסר היה ברור: עולם העסקים אינו מקום בטוח. מייקל מסרב להשקיע בבנק את פרוטותיו, נוצרת מהומה והבנק קורס. הילדים המבוהלים נמלטים לאחד הנמלים שעל גדות הנהר תמזה, אזור מפחיד עם טיפוסים מפוקפקים, ולמרבה המזל הם נתקלים בברט – הפעם בתור מנקה ארובות, שהכל רוצים ללחוץ את ידו משום שזה מביא מזל. המפגש מוביל לאחד משיאי הסרט – ריקוד עם להקת מנקי ארובות על גגות לונדון.

באחד משיאי הסרט רוקדים מנקי הארובות על גגות לונדון

בבוקר סתווי אפור וצונן צעדתי בעקבות מנקה הארובות לי פירס. לפירס לא היה זמן לרקוד איתי על גגות. בביתה של משפחה אמידה הוא שלף ביד אמונה את הסדינים והמברשות, הציץ לתוך האח וכמעט נבלע כולו בארובה. מאות ארובות  מחכות לטיפול המברשת שלו בחודשים הקרובים, ועליו להספיק את כולן. החורפים קשים, אבל לעומת ברט, את הקיץ הוא מעביר בבטלה גמורה, בדיג על שפת הנהר ובלחיצת ידיים רווחית פה ושם.

האמונה שלחיצת ידו של מנקה ארובות מביאה מזל היא בת מאות שנים. הסרט תרם להפצתה, וכיום מנקי ארובות רבים, ובהם פירס, משלימים הכנסה על ידי ביקור בחתונות – בפנים מפויחות, כשהם לבושים בתלבושת "מסורתית" של כובע, מקטורן וצרור מברשות. כל שעליהם לעשות הוא ללחוץ את יד החתן ולנשק את הכלה. מקור האמונה הוא בסיפור בריחתם של סוסי הכרכרה של המלך ג'ורג' השני. האדם היחיד שניסה לעוצרם היה דמות קטנה ומכוסה פיח – מנקה ארובות. מכיוון שהיה קשה לזהותו, ומשום שנעלם בקהל לפני שהמלך הספיק להודות לו, החליט ג'ורג' השני שיש להתייחס בכבוד לכל מנקה ארובות, למקרה שזה אותו מנקה הארובות.

פירס סיים את מלאכתו, ובעלת הבית לחצה את ידו, ככה, ליתר ביטחון, אולי זה יביא לה מזל. פירס צחק, הוא מרגיש שדווקא הוא בר המזל. "אמנם לא מצאתי בארובות אוצרות, חוץ מהרבה מאוד מכתבים לסבא חג המולד ושלדי סנאים ועטלפים, אבל אני נהנה מהעבודה שלי. אני חופשי, פוגש הרבה מאוד אנשים, צוחק איתם, מה רע? שווה הרבה, לא?".

ג'ולי אנדרוז ודיק ון דייק בסצנה מתוך "מרי פופינס" | באדיבות פורום פילם

המטרייה המודרנית
פירס אינו לבד. גם מר בנקס לומד בסופו של דבר ליהנות מדברים פשוטים, כמו התענוג שבהעפת עפיפון עם המשפחה. המשימה של מרי פופינס הושלמה. הרוח משנה כיוון, וברור לה כי הגיעה העת לעזוב. גם אנחנו רוצים לסיים את המסע בריחוף מעל העיר, אבל בהיותנו נטולי כוחות על או מטריות קסמים, אנו מסתפקים בנסיעה בתא פרטי של הלונדון איי.

רגע לפני שאנו עולים לתא הזכוכית, רוח פופינסית ספונטנית גורמת לנו להציע לשניים מהעומדים בתור לכרטיסים להצטרף אלינו. מנולה וחוזה, תיירים ממדריד, פעם שלישית בלונדון, התרגשו מאוד. לונדון היא באמת עיר מלאה הפתעות.

כיום שמי לונדון נקיים מערפיח, ובכל זאת אותה שעת בין ערביים גשומה היתה ערפילית במיוחד. גגות העיר הלכו והתרחקו מתחתינו, וחוזה קרא בהתרגשות בכל פעם שזיהה אתר לונדוני מוכר. מנולה התבוננה בנוף מהורהרת. "את בטוחה שמרי פופינס לא הוסרט כאן?" שאלה בפעם השלישית. "בטוחה", עניתי. קתדרלת סנט פול נעלמה בערפל, ואט אט נדלקו למטה אורות העיר. "מה שנחמד בלונדון", אמרה מנולה לבסוף, "זה שהיא אף פעם לא משתנה. יש בה, איך קוראים לזה? מאג'יק. תסתכלי. ממש לא קשה לדמיין את מרי פופינס עפה מעל העיר כאן לידנו, בין העננים".