ציפור ברזל ועליה לוגו של ציפור גן עדן מאטה תנועתה על המסלול. הגעתי. התבוננתי מבעד לחלון וראיתי שלושה מטוסי ערבה, על צורתם המוזרה, ניצבים בשורה. מתישהו בחייהם הם עשו את דרכם מישראל עד הלום. ממש כמוני.

המטוס התקרב לשרוול. זוהי תעלת הלידה דרכה אצא מרחם ילדותי, מולדתי, תרבותי, אל העולם שבחוץ. עולם גדול, אחר. עולם שעליו חלמתי במשך שנים.

מצד שמאל מטוס של חברת "קוונטאס" האוסטרלית ועל זנבו לוגו קנגורו ענק – חיה מרתקת שמגיחה לעולם בשלב חצי־עוברי וממשיכה את התפתחותה בתוך הכיס של האם. הייתי בן 23 ובדרך לצאת מהכיס אל העולם.

צעדתי במסדרון רחב הממדים של הטרמינל והנוף שניבט מהחלון הענק שלאורכו המם אותי. שמיים כחולים ועננים טרופיים קצפתיים על רקע גבעות צהובות יבשות – דיסוננס מוזר, תשע מעלות מדרום לקו המשווה סמוך לעיר הכלואה בצל גשם, בין רכסי הרים מוריקים. המילה "דיסוננס" עוד תפגוש אותי רבות כאן, אך מה שהעסיק אותי באותם רגעים היה היעדרו של הסבר מושכל למראה סביבי: צבעים עזים כמו שרק שמש המצויה בזניט יודעת ליצור, מטוס דקוטה 3DC ונוסעים בצבעי שחור ולבן יורדים ממנו על כבש מדרגות גמלוני. הכול כאילו נלקח מזמן אחר.

אל פפואה ניו־גיני הגעתי בגלל תמונות כאלה. ראיתי אותן בפעם הראשונה בתוכנית טלוויזיה של דיוויד אטנבורו בבית ילדותי. על המרקע ריצדו מראות נפלאים בשחור־לבן, אבל אני ידעתי שהם הצבעוניים ביותר בעולם; המגבלות הטכנולוגיות הסתירו אותם ממני, אבל היה לי ברור שהם שם.

איש הביטחון קטע את בהייתי בנוף וביקש בנימוס שאמשיך לכיוון פקיד ההגירה. אולם הנוסעים התגלה עד מהרה במלוא ססגוניותו. יותר מ־800 דמויות של נציגי השבטים השונים, על הלבוש והאיפור המסורתיים שלהם, היו מצוירות על הקירות. אף צבע לא נעדר מהן.

מהדלת הצדדית נכנסו נוסעי הדקוטה, עדיין בשחור־לבן. בגדיהם, תיקי היד, אפילו שקיות הדיוטי־פרי שנשאו – עמדו בניגוד גמור לפלטת הצבעים המשגעת שעל הקיר. התמזגתי לתוכם בתור לקבלת הוויזה. לידי עמדה אישה לבושה בבגדים של שנות השלושים. היא אחזה בידה דרכון אמריקאי ומתוכו בצבצו שני ניירות. אחד זיהיתי – טופס נחיתה ובקשה לקבלת אשרה – זה עתה מילאתי אחד כמוהו; השני היה כרטיס העלייה למטוס של חברת "פאן אם" ועליו פרטיה האישיים של האישה: מרגרט מיד, 16/12/1901.

ידעתי מייד מי היא. מַרְגָרֶט מִיד (Margaret Mead) היא "האימא של האנתרופולוגיה". ספרהּ "מילדות לבגרות בגינאה החדשה" (Growing Up in New Guinea) היה פריט קריאת חובה חובה במערכת החינוך של ישראל בשנים בהן גדלתי. על הכרטיס, בזווית העין, הצלחתי לראות כי היא הושבה במושב 2B.

* * *

איור: John kum wamgul

הנוסעים החלו להתפזר. חלקם השתבצו בתוך קהל שבא לקבל את פניהם, אך מרביתם פנו לכיוון הטרמינל לטיסות הפנים. פורט מורסבי, בירת פפואה ניו־גיני, אינה מחוברת ליישובים אחרים בכביש. טיסות הן כורח המציאות.

גם אני המשכתי לטרמינל הזה. מדלפקי הבידוק ליעדים השונים היה ניתן ללמוד עד כמה המדינה הזו הטרוגנית ועד כמה השונות בין השבטים גדולה, בחזותם החיצונית בראש ובראשונה. בתור לטיסה לבּוֹגָנְוִיל (Bougainville) עמדו האנשים הכהים ביותר בעולם; לטיסה ללֶאיִ (Lae) ניצבו אנשים גבוהים ורזים, גבעוליים למראה; בתור לניו־אירלנד עמדו כהי־עור בעלי שיער בלונדיני; לניו בּרִיטֶן (New Britain) נראו נוסעים ששׂערם בצבע מעט חום, כפרוותו של שועל; ולמָאוּנְט הָאגֶן (Mount Hagen) עמדו אנשים בעלי זקן סבוך ומקורזל. כולם תחת לאום אחד, אך בפועל – 800 שבטים שונים.

כשהגיע תורי שאלתי את דיילת הקרקע אם מושב 2B פנוי. "כן," ענתה מבלי להרים את עיניה והקלידה את שמי. קיבלתי את כרטיס העלייה למטוס ופניתי לכיוון אולם ההמתנה. מרגרט הייתה שם, ומהתור שבו חיכתה הבנתי שהיא עומדת לטוס אל היעד שלי: עיר החוף הצפונית ווִיוָוק (Wewak), שער הכניסה לנהר סֶפִּיק (Sepik).

התיישבתי במטוס. מכיס המושב שלפניי בצבץ מגזין של חברת "אייר ניו־גיני" עם הלוגו של ציפור גן עדן. "The Land of the Unexpected" הייתה כותרתו. הוצאתי את ה"לונלי פלאנט" שלי כדי לוודא שוב להיכן מועדות פניי – אכסניה לתרמילאים כמה קילומטרים מחוץ לוויווק. מנהל אותה אדם בשם ראלף, מיסיונר גרמני מבוגר שהמיר את צאן מרעיתו לצאן מרעיתה – עזב את הכנסייה, התחתן עם בת המקום והקים משפחה.

"אתה יושב במקום שלי," קטע לפתע את קריאתי קול במבטא אמריקאי מובהק. זו הייתה מרגרט.

"לו ידעתי שאת על טיסה זו, לא הייתי מעז. רציתי להרגיש איך זה להיות ב־2B."

"נאלצתי לקחת את 2C. טוב כשלעצמו, בטח לאנתרופולוגית. קלטת? TO SEE," היא ענתה בחיוך.

הבטתי באישה בשחור־לבן, הלבושה כמו בשנות השלושים, ולא יכולתי שלא לשאול אותה לפשר העניין. היא חייכה ואמרה שהיא מבינה שזה נראה מוזר, אבל בדרך כלל אנשים מתייחסים לציר הזמן הליניארי כממד קבוע, אחד ויחיד, כזה שעליו ההיסטוריה מתעצבת ומסתדרת לפי מה היה קודם ומה בא אחרי.

"הדקוטה הביאה אותי לכאן מן העבר," המשיכה. "אני כאן על ציר אחר, ציר נושא, תחום עניין, נרטיב משותף נעדר כל זמן ומקום. "באתי לכאן כדי לפגוש בחור צעיר, אנתרופולוג בהווייתו. אחד שהופך ספר ממדף הספרייה באוניברסיטה לכתבת מגזין, כותר אקדמי לכותרת בעיתון, תיאוריות ופרדיגמות לחיי היום־יום."

"וואו! אז אתם נפגשים בוויווק?"

"לא. אנחנו טסים לוויווק. הוא יושב במושב שלי."

את הדקות הבאות הקדישה מרגרט לענות על תהיותיי הרבות. היא הסבירה שרק אני רואה אותה בשחור־לבן כי רק אני יודע מי היא. כל שאר האנשים רואים אותה "כרגיל" – אולי בתסרוקת מעט אנכרוניסטית ובבגדים לא באופנה, אבל בצבע.

"אופנת הרטרו עוזרת לי להיטמע בקלות," צחקה שוב. "אבל במטוס בו הגעתי זה לא משנה."

"למה?"

"כי כל אחד מהנוסעים שבו הגיע מזמן אחר, עבור עניין אחר. לכל אחד יש את הפגישות שלו."

"אומרים שלפפואה ניו־גיני מגיעים שלושה מ"מים: Missionaries, Mistresses, Misfits. מאוחר יותר הצטרפה M רביעית: Mercenaries לצערי הרב," אמרתי.

"נכון," אישרה מרגרט והנהנה בראשה, "וכל אחד מהנוסעים כאן הוא אחד מהם."

את המשך הטיסה העברנו בשיחה ערה. דיברנו על עבודתה, על ספרה הראשון "התבגרות בסמואה" (Coming of Age in Samoa) ועל הביקורת שהושמעה עליו. מרגרט הייתה חלוצה בתחומה ואף פעם לא חסכה ביקורת מהתרבות האמריקאית. סדר היום הליברלי והפמיניסטי שלה הקים עליה סוללת מתנגדים שמרנים, בעיקר רפובליקאים נוצרים, שניסו ככל יכולתם לקעקע את שיטות המחקר שלה ואת מסקנותיה, אך אלה תמיד נמצאו ללא דופי.

"היכן ניפגש?" שאלתי לקראת הנחיתה.

"אל תדאג. אני כבר אמצא אותך."

איור: אור שרבליס הוד

* * *

זה קרה מהר משחשבתי. כמה ימים לאחר מכן עמדתי משתאה מול בית הרוחות בכפר פָּלַמְבֵּיי (Palambai), שהוא מבנה אדיר־ממדים המשמש מרכז דתי ותרבותי עבור המקומיים. אל בית הרוחות מותרת כניסת גברים בלבד. נשים תעשנה לעצמן טובה אם תתרחקנה ממנו. לאחרונה כל מי שנכנסה אליו – במכוון או בטעות – מצאה את מותה באותו מעמד, לכן לפי המקומיים אף אחת לא ניסתה.

בית הרוחות הוא המקום בו מתקבלות כל ההחלטות הפוליטיות בפלמביי. הרחקת הנשים ממנו מסייעת לגברים לשמור על כוחם בזירה המקומית.

עמדתי מול המבנה והרמתי מבט אל הגמלון. בקצהו הוצב פסל מעץ של אישה ומעליו עיט ענק הפורשׂ את כנפיו.

"זה לא הפסל היחיד של אישה שמתנוסס בגאון דווקא במקום שבו כניסת נשים בשר ודם אסורה," שמעתי לפתע את קולה של מרגרט מאחוריי. "אישה יצאה לדוג בספיק ופגשה תנין. הוא עיבר אותה והיא נשאה את צאצאיו ברחמה. כשכרעה ללדת יצאו מגופה שתי ביצים. היא דאגה להן עד שהגיע מועד בקיעתן, וכשזה קרה, יצא מן האחת גוזל עיט ומהשנייה תנין קטן. האם הייתה כמובן מופתעת, אך מגופה הם יצאו ולכן טיפלה בהם במסירות רבה.

"חלפו שנים, העיט והתנין התבגרו, והאם הפכה זקנה עד שלא יכלה לדוג או לצוד. אפילו לרדת אל שפת הנהר כדי להרוות את צימאונה לא הייתה מסוגלת. באו צאצאיה לעזרתה. העיט טיפל בה במשך היום והתנין עשה זאת בלילה. יום אחד, בשעות אחר הצוהריים, בא התנין לאימו ואמר כי לא יוכל להגיע עוד למשמרת הערב – הוא עומד להקים משפחה משל עצמו.

"האם פרצה בבכי של אושר ועצב. מעין אחת זלגו דמעות מכיוון שידעה שתהפוך לסבתא בקרוב, ומהעין השנייה זלגו דמעות מכיוון שידעה שלא יהיה עוד מי שיטפל בה עם רדת החשיכה.

"ראה העיט את מצוקתה של אימו וכדי לנחמה הציע לעמוד לשירותה גם בשעות הלילה. היא הודתה, אך סירבה, 'אתה עיט. אינך פעיל בלילה. אור היום הוא שעומד לעזרך'.

"כך נקפו השעות, שעת השקיעה התקרבה, ופתרון לא נמצא. פרש העיט את כנפיו ונסק באוויר החם העולה מן האדמה אל השמיים. בעודו מהרהר מה ביכולתו לעשות למען אימו, הבחין כי הוא חג בגובה רב מאוד. מעולם לא הגיע לגובה כזה. הוא הישיר מבט אל האופק הנפרש למרחוק וראה עמוד עשן מיתמר מעלה. דאה העיט לכיוונו כדי להבין את פשר הדבר וגילה את הר הגעש קָאר קָאר (Kar Kar) המתפרץ בים בִּיסְמָארְק (Bismarck). הוא השקיף על הלבה הזולגת במורדותיו, שורפת ומכלה את כל הנקרה בדרכה. או־אז, צץ בראשו של העיט רעיון. הוא התקרב בעוז אל הלבה שם ראה ענף בוער ואחז בו. במכות כנף נמרצות עשה את דרכו חזרה לכפר כדי להספיק להגיע לפני השקיעה. כשהגיע, הדליק העיט מדורה גדולה בעזרת הענף הבוער. 'הנה, כך אוכל לדאוג לך גם כשחשוך', אמר לאימו.

"מאז אותו יום בו הגיעה האש לראשונה לכפר, היא שינתה לא רק את חיי האם, אלא את חיי הכפר פלמביי כולו," אמרה מרגרט. "תושביו למדו לבשל, להתחמם וגם לעבוד לאור הלהבה, שלא כבתה לעולם."

שתקנו קלות ומרגרט המשיכה. "האישה שהביאה את האש שינתה ציוויליזציה. עכשיו חכה ותראה את פסל האישה מעל גרם המדרגות."

היא פנתה להיכנס לבית הרוחות והסירה את כובעה כנהוג.

"רגע, את אישה, איך מותר לך?" שאלתי.

"לנשים זרות מותר. מבחינת המקומיים, אנחנו לא אוצרות את הידע שיש לנשות המקום. מבחינתם, אנחנו לא נחשבות נשים. אנחנו א־מיניות או א־מגדריות, אם תרצה. אני לא לוקחת את זה באופן אישי."

* * *

בקומת הקרקע של בית הרוחות ניצבו ארבעה דרגשים גדולים. כמה גברים רבצו עליהם והתרוממו לישיבה עם כניסתנו. בולי עץ מסודרים בצורת כוכב בערו בהבהוב גחלים לוחשות. העשן העלה ניחוח קל של בושם, קטורת עדינה שנועדה להרחיק יתושים.

"זהו מקור האש שתמיד דולק בכפר," אמרה מרגרט ופנתה לעבר סולם מעץ המוביל לקומה השנייה.

הלכתי בעקבותיה וטיפסתי אחריה. בעודי מטפס הרמתי את מבטי מעלה. פסל אישה בגודל כמעט טבעי ניצב מעליי ואני כמו נכנס בין רגליה הפשוקות. בהגיעי לקומה, הסתובבתי כדי להביט בפסל במלוא תפארתו – ואגינה מגולפת פעורה לרווחה התגלתה לנגד עיניי, בעוד הרגליים הפשוקות ביניהן טיפסתי ניצבות כמו רגלי מחוגה. הפסל ניצב בבסיסו של בול עץ גדול־ממדים, שקצהו העליון משמש כקורה המחזיקה את התקרה. התברר לי שהפסל הוא בעצם הדבר החשוב ביותר למבנה כולו. ללא האישה בבסיסו – אין קורת גג.

"יש שני סיפורים בקשר לפסל הזה," הפרה מרגרט את מחשבותיי, "לפי הראשון, בעבר הרחוק נשלט בית הרוחות בידי נשים. רק הן ניהלו את הכפר וזה היה מרכז השלטון. כאן הן ערכו טקסים וקיבלו החלטות, ואילו הגברים עסקו בניהול משק הבית. היום זה הפוך, אבל אז זו הייתה חברה מטריארכלית. יום אחד קצו הגברים בשיטה הזו וקמו על הנשים בעת שהתכנסו. הם היכו וגירשו אותן, רצחו את מנהיגות הכפר ואת גופותיהן שיפדו והציבו מעל גרם המדרגות. המטרה הייתה להלך אימים על הנשים שברחו, אם תבקשנה לחזור.

"ולפי הסיפור השני," המשיכה מרגרט, "כדי שמקומי יהיה רשאי להיכנס לבית הרוחות, עליו לעבור טקס התבגרות שבו מבוצעים מאות חתכים באורך של סנטימטר על גופו. החתכים נעשים מעל המרפק, לאורך הזרוע, על השכמות, במורד הגב אל העכוז ומסתיימים מעל הברך. כשהם מגלידים עורו של הבוגר נראה כמו זה של תנין, החיה הכי חזקה בנהר ספיק וזו שכל הגברים רוצים להידמות לה. חתכים מעגליים מסביב לפטמות מדמים את עיניו של התנין.

"לפי האמונה, הדם הניגר במהלך הטקס הוא דמה של האם. בסיומו הנער נשאר עם דמו של האב בלבד, גבר באופן מלא. ואחרי שגומרים לחתוך אותו, נכנס הנער לבית הרוחות, עולה במעלה גרם המדרגות, כשמעליו פסל האישה פשוקת הרגליים, וכך הוא נולד מחדש. הפעם בתור גבר."

מרגרט חייכה. "אתם הגברים קצת מצחיקים. בהתחלה בחרתם טקס שבו הנער מתנתק מאימו. ממש מוציא אותה פיזית ממערכת הדם שלו. אבל כמה דקות אחר כך, הוא צריך לעבור שוב בין רגליה כדי להשלים את המהפך."

"לי זה דווקא מזכיר את עיקרון ההַנְגָּדָה," עניתי לה. "זאת אומרת שגבר הוא ההיפך מהאישה: אם היא רכה ומכילה – הוא נוקשה ומרוחק; אם היא חומלת – הוא אכזר; אם היא "בית" – הוא "מרחב"; אם היא "רגש" – הוא "היגיון". הטענה היא שהנשיות מוגדרת בפרמטרים הללו באופן טבעי מעצם היותה של האישה רחם עגול ומכיל, מערסל, דואג ומחבק, בעלת בלוטות הנקה רכות ומזינות. לגבר לא נותר אלא להגדיר עצמו כאנטיתזה לכל אלו. אין כאן התנתקות אמיתית, אלא דיאלוג מתמשך על זהות."

* * *

החום המעיק והלחות הגבוהה דרבנו אותנו לעזוב את בית הרוחות. עלינו לקנו ויצאנו להפלגה על הספיק. אלו רגעים שאני מאוד אוהב. הקנו, המגולף מעץ כמובן, נבנה באורך של יותר מעשרה מטרים ובסופו מקובע מנוע. סיריל (Cyril) ידידי, שלימים הפכנו יחד למדריכי טיולים, נוהג להתגאות בכך שיש למנוע ארבעים כוח סוס, מה שמאפשר לקנו לרחף קלות מעל המים בעת ההפלגה. ראש התנין המגולף על חרטומו מפלח בהם את דרכו. שובל רסס הטיפות בוהק בקרני השמש כמו יהלומים.

הנוף חולף במהירות על מרגרט ועליי. הגדות משובצות קני סוכר ולמרגלותיהן אין־סוף יקינטוני מים בסגלגל חיוור. רעש המנוע מפר את שלוותן של הציפורים. אנפות, דיות, שרקרקי קשת בענן הניזונים בעיקר מדבורים ומצרעות וניחנים ביכולת אווירובטית מרשימה. הנהר מנקז אליו שטח אדיר ממדים, אך יכול לשנות את מפלסו באופן משמעותי בתוך זמן קצר. משחק הגאות והשפל הזה מנתק בתדירות גבוהה את מקטעי צמחיית הגדה מהמים וכך מתקבלים איים צפים של סָלְבִינִיָה ופִּיסְטִיָה וצמחים נוספים. כמו כרובי ניצנים הם כרוכים ושזורים בענפי עצים שנסחפו בזרם.

התבונַנו בזרימת המים. הגלים מתנפלים על היבשה במאבק בלתי נלאה, בלתי סופי. יש אנשים שאוהבים לגור לאורך החוף – הים משפיע על קצב החיים שלהם, גאות ושפל; יש אנשים שאוהבים את ההרים היציבים, החסונים, את העננים שמסתירים את פסגותיהם, חושפים אותן לפרקים או גולשים במורדותיהם.

עד שהתנסיתי בחיים לאורך הספיק לא ידעתי שיש להם מקצב משלהם. המפלס עולה ויורד בשניים־שלושה מטרים וזה יכול לקרות בתוך זמן קצר מאוד. צבע המים משתנה בגלל הסחף. הזרמים יוצרים ריכוז איים צפים של צמחייה, גזעי עץ אדירים, יקינטוני מים שניתקו מהגדה, מערבולות מסחררות וחפצים צפים במין מחול מעגלי.

אני אוהב את המקומות שבהם הספיק נפגש בנהרות אחרים. כל אחד מהם מגיע עם סחף שונה ולכן גם צבע המים משתנה ואיתו הטמפרטורה ועוצמת הזרימה. ההתמזגות נעשית באיטיות ומערבולות קטנטנות מנסות כמיטב יכולתן להביא למהילה הומוגנית.

ראיתי מפגשי נהרות שבהם המיזוג הזה נפרש על פני מאות מטרים. יש מקומות שבהם הזרם של הנהר הגדול יותר כה חזק שהוא דוחף את הנהר השני במעלה הערוץ שלו לזרימה הפוכה.

כשיורד גשם טרופי עז, טיפות המים ניתכות בעוצמה במימי הנהר, דבר שיוצר הקצפה של אבקנים וסחף אחר. גושי הקצף הללו מתחברים וגדלים מאוד. לעיתים זה נראה כמו אמבטיית קצף עצומה הכלואה בתוך המערבולת המסתובבת סביבה. אחד הדברים ששמעתי כאן הוא שכדי למנוע מהילדים להתרחץ היכן שיש מערבולות – ההורים אומרים להם שיש שם תנינים ושזה הזרע שלהם. מי באמת ירצה להתרחץ בכזה דבר?

תופעה מרתקת נוספת בספיק היא גיחתם ההמונית של חרקי מַאי (Mayfly). זהו מופע טבע מדהים שבו ביום אחד בוקעים מהמים מיליוני חרקים בצבע שנהבי/צהבהב. אורכם שניים־שלושה סנטימטרים והם עפים בריחוף נמוך. יש להם זנב שנראה כמו שלוש שערות דקות, וכך הם חגים במין ריקוד תזזיתי כשחלקו האחורי של הזנב נוגע במים. מרוב שהם רבים וצפופים זה נראה כמו ערפל, מעין הילה צהבהבה וחיוורת ששורה על המים. זוהי כמובן חגיגת חלבון לכל בעלי החיים שבסביבה. דיות ושרקרקים חגים ממעל וצוללים לסעודה נפלאה, ודגים עושים את אותו הדבר מהכיוון ההפוך. גם המקומיים מנצלים את הרגע כדי לצאת עם רשתות. את החרקים אפשר לטגן או לבשל, והכי טעים למלא בהם במבוק רחב ולעשן מעל המדורה.

"אמרת שיש לך סיפור נוסף שקשור לאלים," אמרה מרגרט והשיבה אותי מהרהוריי אל מול הנוף.

"איזה זיכרון יש לך," אמרתי.

"בטח, אני אנתרופולוגית. סיפורים זה הקטע שלנו."

"הסיפור הוא על אל הפריון בכפר שנקרא מָרִיאָמָה (Mariama). זהו כפר קטן שנמצא ליד אגם גוּוָאמָס (Guvamas), 'אגם המים השחורים', אחד המקומות היפים שראיתי. יש בו בית רוחות קטן. הייתה תקופה שגרו בו מיסיונרים, שתרגמו את התנ"ך לשפת המקום, וזה הפך את המפגש עם המקומיים למעניין במיוחד.

"פעם אחת, כשהגעתי עם קבוצה לכפר, נאסרה עלינו הכניסה לבית הרוחות. זה היה חריג. אף פעם לא נתקלתי בסנקציה כזו קודם לכן. כששאלתי לפשר האיסור, המקומיים אמרו שאל הפריון נמצא בו כעת. כמובן שהדבר הצית את דמיוני, אבל אסור היה להיכנס. הסתובבנו בכפר, דיברנו עם האנשים, עם המיסיונרים, אכלנו פפאיה מתוקה וארומתית ואז אחד מזקני הכפר ניגש אליי ואמר, 'אנחנו מבינים שבאתם לבקר גם בבית הרוחות ושזו אכזבה עבורכם. נאפשר לך בלבד להיכנס ולראות את האל וכך תוכל לספר לחברי הקבוצה'.

"הודיתי לזקן על המחווה ונכנסתי פנימה. הכול נראה כרגיל, ממש כמו בביקוריי הקודמים, רק שהפעם, בעומק המבנה ישבו שני גברים משני צדי פסל של דמות זכר שאיבר מינו חשוף. המון קליפות אגוז אריכא (ביטל נאט, Betel Nut) אותם לעסו היו סביבם. כשהתקרבתי לראות טוב יותר, ראיתי שהם יושבים ליד פסל שגודלו כשמונים סנטימטרים. ראיתי פסלים 'יפים' ממנו מבחינה אומנותית או אסתטית בפפואה ניו־גיני, ובכל זאת – זה היה אל.

"בביקוריי הבאים עם קבוצות, לעיתים הוטלו יותר סנקציות על הכניסה לבית הרוחות ולעיתים פחות, עד שבאחד הביקורים הן הוסרו כליל. נכנסתי עם הקבוצה ומהר מאוד הבנתי שהפסל לא שם. שאלתי לפשר העניין ואחד המקומיים הצביע על פינת המבנה, שם שכב הפסל כאבן שאין לה הופכין. שאלתי מה קרה.

'שנה שלמה עבדנו אותו, שמרנו עליו, הבאנו לו ביטל נאט ורוב הנשים בכפר נכנסו להיריון. הוא עשה את עבודתו וכעת אין לנו צורך בו יותר', הסביר לי המקומי.

'אם אין צורך, האם ישנה אפשרות שאקח אותו?' שאלתי.

'כן, למה לא,' הוא ענה. 'תשאיר תרומה של עשרים קִינָה לבית הרוחות ותיקח.'

כיוון שהמטבע של פפואה ניו־גיני היה שווה בערכו, פחות או יותר, לזה של ישראל – זו הייתה עסקה לא רעה. כך עשה אל הפריון את דרכו לארץ.

לימים, כשהתחלתי ללמד קורס על פפואה ניו־גיני במכללת עמק יזרעאל, הצגתי באחד השיעורים תמונה של הפסל וסיפרתי שהוא נמצא כאן בארץ, אצלי. הסברתי שהאמונה המקומית לא רואה בפסל עצמו כדבר קדוש, אלא במה שהוא מייצג. בסוף השיעור ניגשה אליי סטודנטית. 'רז, אני יודעת שזה ישמע לך מוזר', היא אמרה במבוכה, 'אבל אחותי מנסה מזה זמן רב להיכנס להיריון. דבר לא קורה והיא ממש במצוקה. האם יש אפשרות שתשאיל לה את הפסל לתקופה? אולי הוא יעזור.'

היססתי כי לא ידעתי מה לענות.

'מה יש להפסיד?' היא ניסתה שוב.

"דבריה האחרונים היו אלה ששכנעו אותי. מה באמת יש להפסיד? וכך, שבוע לאחר מכן נתתי לסטודנטית את פסל הפריון כשהוא עטוף בנייר. שלושה חודשים וחצי לאחר מכן, אחרי שהסמסטר כבר נגמר, קיבלתי שיחת טלפון מאותה סטודנטית שעדכנה אותי כי זמן קצר אחרי שהפסל הוצב בבית של אחותה, כבר בביוץ הראשון, ההיריון נקלט."

"איזה סיפור נפלא!" התמוגגה מרגרט.

"נכון? גם אני חושב!"

* * *

כך שטנו על הנהר, מפליגים בעוד ועוד סיפורים.

מרגרט מצידה סיפרה על מחקריה כאן ובכלל הנפרשים על פני שישים שנים. במשך שנתיים חקרה את הנהר ספיק. עבודת השדה שלה תורגמה ל־23 ספרים. רק ספרה הראשון לבדו, "התבגרות בסמואה", היווה מזנק (טריגר) לכתיבת מעל ארבעים ספרים שהתכתבו עם מחקרה זה. היא סיפרה איך הפכה את האנתרופולוגיה למדע פופולרי ואיך לימים החשיבו את ממצאיה – על מיניות שיותר מחוברת להנאה ופחות טעונה בקונפליקט – לכאלה שתרמו רבות למהפכת הליבראליות של שנות השישים ולפמיניזם. הכוונה הייתה לניתוק בין אהבה רומנטית למונוגמיה, לבלעדיות ולקנאה ללא סטייה מנאמנות.

היא הייתה נשואה לשלושה גברים בחייה, אך את מערכת היחסים הארוכה ביותר שלה ניהלה עם אישה. את המודלים התרבותיים שחקרה ניסתה לשלב בחייה שלה. אמירותיה נעמו לאוזניי, במיוחד אלה שנגעו לניסיון שלה לעצב מחדש את גבולות הדיון בשאלה עד כמה ההבדל בין המינים הוא מולד ועד כמה הוא מובנה תרבותית. במחקריה היא מצאה הבדלי תפקידים בשבטים שונים והציבה את השפעת התרבות כזהה להשפעתה של הגנטיקה.

קבוצה אחרת שנעזרה רבות בממצאים שאספה מרגרט בפפואה ניו־גיני ובסמואה היא הקהילה הגאה. מרגרט הייתה הנשיאה השנייה של ה־American Association for the Advancement of Science (AAAS), ארגון ששם לו למטרה את השוויון על רקע העדפה מינית. עבורי, כמי שגדל בתרבות שאיננה יודעת להכיל נרטיב מתחרה, הרעיון שהיא הולידה מתוך בית הרוחות, ולפיו לפסל אחד יש יותר מסיפור אחד ולייצוג אחד יש יותר מפרשנות אחת, היה דבר נפלא ופוקח עיניים.

מונותאיזם לא מעצב רק אמונה, הוא מעצב צורת חשיבה חד־ממדית ופחות גמישה.

איור: אור שרבליס הוד

פסל עץ, מבנה מתכלה, העדר כתב – כל אלו לכאורה אינם כלים טובים לבניית היסטוריה, הם פחות שורדים; אך עבורי זה היה דבר נפלא שאִפשר חקר, גילוי, פרשנות מחודשת לחיי 'אני', שאפשר לצאת ממה שאני רגיל אליו, ממה שחשבתי על עצמי, מאיך שהכרתי את עצמי.

במשך שנים תהיתי מדוע בתרבות שלי ישנה תורה שנכתבת בהקפדה יתרה, כזו שיש לדייק בה על קוצו של יוד, עד כדי כך שהיא הופכת שגורה בפי כול. מדוע זוהי תרבות שבה מקפידים לעשות העתק־הדבק למקור?

מה עושים כשמקבלים תורה זו? מקבלים את 'הוראות ההפעלה' שלה בצורת 'שבעים פנים לתורה' וגם את מי שיעזור לך למצוא את הפן המתאים, 'עשה לך רב'. כך הבנתי שגם כשישנה הקפדה יתרה היא מתכופפת אל מול המציאות. ואין זה משנה אם מדובר בטקסט קדום או בפסל מגולף עץ לצורך העניין.

תהיתי ביני לבין עצמי עד כמה המרחב הציבורי שלנו שונה. אצלנו, מעולם לא הייתה חפיפה בין נשים לגברים. ההבדל בין חודר לנחדר או לנחדרת הוא הבדל שתחושתו מתורגמת להוויה, להתנהלות, לתפיסת המרחב. זה מקרין על תחושת הביטחון העצמי ומשם על תחושת הערך. הנחדרוּת בפסל בבית הרוחות הייתה דוגמה קיצונית לסיטואציה זו, הקצנה של מידת הפגיעוּת – במיוחד של נשים.

הגענו לכפר גוואמס לאחר שייט ממושך, עשינו דרכנו על השביל שחוצה את רחבת בית הספר לעבר מטע הקקאו, עברנו ליד מה שנותר ממערכת הולַכת המים שהיפנים תרמו לכפר שנים ספורות קודם לכן, עד שהגענו למחוז חפצנו – מפל המים הקטן והנסתר, בריכה בגודל שניים על חמישה מטרים שעומקה כשל גובהי, 1.83 מטרים.

השתכשכנו במים הקרים, שותים ישירות מהמפל, מסביבנו נעו על המים 'רצי מים' – פשפשים שהולכים על המים ולכן נקראים גם 'חרקי ישוע', הם נעים על פני המים בתנועות זריזות ובמבנה פרישת רגלים רחב, ברפרוף כמו היו בלרינה.

התבוננו בהם ממושכות מבלי לדבר, ונראה שכל אחד מאיתנו שקע בהרהוריו.

עבורי זו הייתה חוויה של ציפה ורפרוף מעל מימי חיי, חשיבה על לידתי המחודשת, בתור בוגר עצמאי, כאזרח של עולם רחב יותר מזה שגדלתי בו, ככזה שאחוות עמים היא לא רק שליש מכותר של עיתון שגדלתי עליו ושנגוז בשנת 1995, בתור גבר שבוחן את מיניותו, כמי שמנסה לפלס את דרכו במשמעות חייו.

להשתתפות בגיוס ההמונים לספר לחצו כאן

הפוסט פורט מורסבי, פפואה – לידה מחדש הופיע ראשון במסע אחר

פתיחה בנימה אישית

בצל המלחמה, מתוך קליניקה המוצפת בתיאורי זוועה, בתוך מה שהיה נדמה כתזמון שהכי לא מתאים לצאת בו אל קצה העולם, קמתי ונסעתי. תחילה מתוך צורך בפסק זמן סוריאליסטי במציאות שונה ואח"כ כי כרטיסי הטיסה נקנו הרבה לפני שהעולם שלנו התהפך.

כתרפיסטית הונחתי לקבל הדרכה תמיכתית על כל עשר שעות טיפול, מחשש שמטפלים יפתחו "טראומה משנית" בתוך שעות מרובות של תיאורים וחומרים קשים. עבורי התרפיה הטובה ביותר, היתה לצאת לחקור עולמות שונים, לכתוב ולצלם.

לפני שנה בדיוק, יצאתי לחקור את עולם הוודו בבנין במערב אפריקה – בשליחות מסע אחר. בדיונות החול של "חוף העבדים", נפל אמאייבה על הברכיים בבכי וסיפר לי כיצד הפכו בני המשפחה שלו לעבדים ונשלחו ב"אוניות המוות" אל העולם החדש.

קובה היתה התחנה הראשונה בעולם החדש של אמריקה הלטינית שקלטה אותם. בקובה הם הפכו לעבדים בשדות הטבק וקני הסוכר. הם איבדו צלם אנוש, אך לא את רוחם ואת האמונה בוודו.

ההגעה של האפריקאים לקובה, השפיעה ושינתה את קובה לעד. הוודו פגש את הנצרות ונוצרה דת פגאנית חדשה – הסנטרייה. אותה יצאתי לחקור.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לקובה
• עולם הסיגרים והטבק של קובה
• טקסי דת הסנטריה, קובה
• בעקבות הוודו לבנין, מערב אפריקה

על אומן אחד, בית קובני על הים והנכדה של פידל קסטרו

הנחיתה שלי בקובה לאחר טיסה של שמונה עשרה שעות, לוותה בתזזיתיות. למרות שנחתתי בשעת לילה, קפיטן הכריז – שהמסע מתחיל ברגע זה. יצאנו למועדון קובני שנדמה כי מורכב מטלאים טלאים. כל חדר מוקדש לעולם תרבותי אחר – ג'אז, תזמורת פילהרמונית וגלריות.

בגלריה הוצגה תערוכת צילום בועטת, חצופה ובוטה של האומן: אנריקה רוטנברג.

להפתעתנו אנריקה היה שם. שתיתי את המוחיטו הראשון שלי בחברתו. השיחה הובילה להזמנה מפתיעה נוספת – ארוחת צהרים בביתו למחרת.

לאחר שוטטות בסמטאות הוואנה וכניסה לבתים הקטנטנים, המטים לנפול, ההגעה לשכונה של אנריקה, הייתה מעבר דרמתי לעולם קובני אחר.

שולחן ערוך המתין לנו לצד בריכה במרפסת הנושקת לים. קירות הבית הכחולים קושטו במיטב יצירותיו. הוא צילם את עצמו בהן כישו בזרועות מריה, כלואי השלישי, וכליידי גאגא בשמלה עשויה כרעי עוף חיים.

אנריקה בישל בעצמו ותחילה בדק איתנו, אם אנחנו אוהבים לובסטר. אנריקה הקפיד לעדכן שהסביצ'ה שהגיש לשולחן, עשויה מדגים שהדייג הפרטי שלו מגדל עבורו בכלוב במעמקי הים מול ביתו.

אל השולחן הצטרפו בת זוגו וזוג חברים נוסף. השיחה קלחה בין אנגלית לספרדית והיין המשובח גלגל גם צחוק.

בסוף הארוחה, בצד, לחש לי אנריקה, שהבחורה שלצדה ישבתי, היא נכדתו של "בעל הבית".

התמימות שלי שעדיין לא בקיאה ב"קובנית", הובילה אותו להסביר לי – ש "בעל הבית" הוא הכינוי לפידל קסטרו – מנהיג המהפכה הקובני המיתולוגי.

רק לאחר שנפרדנו וקפיטן ואני נכנסנו לאוטו ומעט התרחקנו, פרצתי בצווחות של התרגשות…

איזו זכות זו הייתה, לנגב חומוס עם נכדתו של הקומנדנטה פידל.

אנריקה רוטנברג ליד צילום דיוקן אישי

צרכניה לחלוקת מצרכים בהתאם לפנקסי ההקצבה

ביתו של אנריקה

משמאל נכדתו של פידל קסטרו, לצידו האמן אנריקה, במרכז לימור כותבת הכתבה וקפיטן

מפגש ראשון

השיטוט הראשוני בסמטאות הוואנה הוביל אותי להיכרות עם הכנסת האורחים הקובנית הלבבית וכניסה לתוך הבתים. בתוכם צדו עיני פסלים, גיבוב עצמים וחפצים המייצגים את ישויות הוודו, ה"אורישות" כפי שהן מכונות בקובה.

המפגש הקובני שלי עם ישויות הוודו המוכרות לי מאפריקה, ריגש אותי מאד אך גם צבט את הלב.

רק לפני שנה, ביקרתי בקצה האחר של הגלובוס, הקצה שממנו הגיעו לכאן העבדים מבנין, ניגריה וטוגו, במערב אפריקה. אוקיינוס אטלנטי שלם מפריד בין המדינות ופגשתי כאן את אותם הפסלים, אותן הישויות, אותו גוון העור של האנשים ולצד זה הכול שונה לגמרי.

הספרדים שכבשו את קובה במאה השש עשרה, הביאו לכאן ענף חקלאי שהתגלה כמכרה של "זהב לבן" – קנה סוכר. הספרדים נזקקו לידיים עובדות אך דאגו שידיהם שלהם לא תהיינה מעורבות בדבר ובעבודה החקלאית הקשה. הילידים הקובנים, אנשי הטאיינו, הלכו ונכחדו כתוצאה מהכיבוש הספרדי, בדומה לאינדיאנים. בעקבות זאת, נוצר ואקום שלתוכו נכנסה מערכת מאורגנת ואכזרית של סחר באדם, שלא ידענו כמותה עד אותו הזמן. גידול הסוכר הלבן בקובה, הוליד ידיים שחורות.

החל מהמאה ה-16 ועד למאה ה-19, התרחשה סאגה של סחר אנושי בחמישה עשר מיליון בני אדם. אפריקאים איבדו צלם אנוש כאשר נשלחו אל עבדות ב"עולם החדש". הערים הקובניות – טרינידד וסנטיאגו דה קובה, הפכו להיות מרכז לשווקי העבדים הראשונים בעולם, של עבדות שחורה.

לנחות בקובה, להיכנס לבתי התושבים בהוואנה ולראות דבר ראשון את פסלי הוודו המוכרים לי ממערב אפריקה, החזיר אותי לפלשבק מחוף העבדים בבנין: הדמעות של ידידי אמאייבה והכאב בפנים שלו כשסיפר לי על אבותיו. הוא התמוטט בבכי על הברכיים כשעמדנו יחפים בחוף והראה לי כיצד אבותיו הובלו לכאן כשהם אזוקים בשרשראות ברזל כבדות בצוואר, ברגליים ואחד לשני. הוא הראה לי כיצד קשרו את הידיים שלהם מאחורי הגב בזמן שקעקעו על הגוף שלהם את אותיות היעד שאליו נשלחו בברזל מלובן. לאלו שנשלחו לקובה הוטבעו בצריבה בוערת על העורף, האותיות KU.

פלאשבק מבנין, אפריקה: התזת VEVE על ידי כהן הוודו

הידיים השחורות בשרות ייצור הסוכר הלבן והטבק בקובה, הפכו להיות כוח העבודה הזול ביותר. כוח עבודה שבנה את המערכות הקולוניאליות אשר הובילו אלפי בני אדם אל מותם. מוות בספינות צפופות בדרך למושבות העולם החדש או מוות בשדות העבודה החקלאית שהיה מהיר גם הוא.

הם איבדו את חירותם אך האמונה בוודו נותרה חקוקה עמוק בנשמתם ואותה הם הביאו לכאן. אמונה זו פגשה בקובה את הנצרות ויחד איתה יצרה שעטנז של דת עממית פגנית חדשה, הנקראת סנטריה.

עוד כשהייתי בארץ ביקשתי מקפיטן לנסות למצוא כוהני סנטריה שיסכימו לקבל אותנו ויאפשרו לנו להשתתף בטקס מקומי. מסתבר שזה היה תהליך לא פשוט ושבמשך מספר שבועות הוא ניסה לקבל הסכמה לכך. לאחר מסע ארוך, דווקא בעלת הקאסה שלנו, הסכימה להכיר לו את מאדרינה כרמן, הכוהנת שערכה לה, לאמה ולדודות שלה, טקסי טיהור. טיהור כנגד הרוחות הרעות אך גם השאלה מטקס הטיהור וההטבלה הנוצרי המסמל את הכניסה לדת, במקרה הזה לדת הסנטריה. מי שעובר טקס כזה, ילך בלבוש לבן ויענוד לצווארו את שרשראות ה"אורישה" המלווה שלו. ניתן לעבור אותו בכל גיל מתוך אמונה שטקס זה ירפא, ירגיע ויגן על המאמין.

לא שיערתי שההשתתפות שלי בטקס הסנטריה, תהפוך אותי לחשופה כל כך, תחת מבט הרנטגן של מאדרינה כרמן.

ברגע בו דרכה כף רגלי בביתה, הגיבה מאדרינה כרמן בצחוק מתגלגל יחד עם מרסייה, בעלת הקאסה שלי. היה זה סוג של צחוק המאשר להן משהו שהן כבר ידעו. בעוד אני התלבטתי אם להגיע לקובה בגלל פרוץ המלחמה, הן כבר ידעו בוודאות שאגיע וציפו לבואי. מאדרינה כרמן סיפרה לנו, שאוצ'ון, ישות הלחימה התגלה לה ולחש שבחורה עם עור בהיר ושיער צהוב תגיעה. זה קרה לדבריה, ארבעה חודשים לפני שנכנסתי דרך פתח ביתה. היא סמכה על אוצ'ון שבישר לה לפני הרבה מאד שנים, לאחר שלידת בנה הסתבכה ונאמר לה שלא תוכל יותר ללדת, שיוולדו לה שני ילדים נוספים. לאחר שלוש עשרה שנים, חזונו התגשם. שני הילדים האלו שכיום כבר בגיל העשרה, נכנסו לחדר במהלך הטקס.

מאדרינה כרמן התנצלה שלא תוכל להיעזר בתרנגולת להעלאת הקורבן בטקס: "המצב פה קשה. אין לנו סוכר, קמח ושעועית, אז בטח לא תרנגולת". חלצנו נעליים ונכנסו אל חלל אפל בו נפרשו מחצלות קש. בכניסה למטבח ניצב מזבח מקושט, מחרוזות צבעוניות, בובות בשמלות, קטורות וחפצים המייצגים את  ישויות הסנטריה.

מאדרינה כרמן עבת הבשר וגדולת המימדים, לבשה שמלה צהובה קצרה. ירכיה השחורות גלשו מתוכה החוצה כאשר התיישבה על שרפרף עץ נמוך. היא קשרה מטפחת צהובה לראשה וחוטים נפלו ממנה אל צדי ראשה.

מאדרינה סיפרה לנו כי ידעה לחזות את העתיד כבר בילדותה. היא גילתה את היכולת הזו שלה בגיל תשע כאשר הלכה עם אמה לטקס סנטריה שניהלה השכנה. היא הצטרפה לאמה כי אהבה ללקק סוכריות על מקל שהוגשו שם בקערה. בתום הטקס לחשה מאדרינה כרמן לאמה, שהשכנה עומדת למות. אמה הזדעזעה לגלות להיכן נודדות מחשבות בתה הקטנה, אך הזדעזעה עוד יותר שלושה ימים לאחר מכן, כשבישרו לה שהשכנה נפטרה. החזיונות שהחלה לראות כילדה, גרמו לה לסבל ולחוסר שקט נפשי. היא סבלה ממיחושים גופניים והחלה לחוות דחייה חברתית. אמה שלחה אותה ליועצת הנפשית של הכפר. מאדרינה כרמן לא מצאה שם אוזן קשבת שהבינה אותה באמת  וחזתה "שהפסיכולוגית" תיפול במדרגות ותשבור את הרגל. ברגע בו הופיעה בכפר עם גבס, הבינה דודתה שמאדרינה כרמן, עתידה להפוך לכוהנת והורתה לאמה לשלוח אותה כבר בגיל תשע, לסטאג' אצל כוהנת סנטריה חשובה. אמה סרבה בתחילה, אך בהמשך נכנעה וקיבלה את גורל דרכה של בתה.

מוכרת בחנות יעודית לציוד פולחן דת הסנטריה

מאדרינה כרמן עבת הבשר וגדולת המימדים, לבשה שמלה צהובה קצרה. הבובות בכניסה לבית מהוות ייצוג יישויות הסנטריה

ביתה של מאדרינה כרמן הלך והתמלא בבחורות צעירות שעברו את הטקס על ידה. חלקן בלבוש לבן ועדיין בתהליך המחייב אותן לאכול על שטיחון קש על הרצפה ללא נעליים, במשך שלושה שבועות. בחורה בת שבע עשרה, חשפה בפנינו את הבטן והתגלה קעקוע פרחוני לאורכה. היא סיפרה שמטרת הקעקוע להסתיר חתך של ניתוח קשה שעברה. כאשר היתה בת ארבע, אכלה משהו רעיל. במסגרת הניסיון להציל את חייה ולהחזירה לקו הבריאות, היא ביקרה שישים פעמים בבתי חולים ובמרפאות וניתחו אותה. היא סיפרה שרק לאחר שעברה את טקס הסנטריה לפני שנה, הפסיקה לסבול מכאבי בטן ומקשיי עיכול. בחור אחר בחדר סיפר שהיה משותק והודות לטיפול שלה, באופן הדרגתי חזר להניע את גפיו.

הפעם לא הטקס השמאני הוא שהפך לי את הבטן. הפעם זו הייתה התדהמה מהיכולת של מאדרינה כרמן לדעת את כל סיפור חיי מהרגע שבה הונחה כף רגלי היחפה בתוך הבית שלה.

היא ידעה שאבי נפטר כשהייתי ילדה ושהחור הזה בלב הולך איתי מאז. היא ידעה על חיי האהבה שלי וריסקה אותי כאשר תיארה במדויק את המאפיינים של כל אחד מילדי ואת הקונפליקט של כל אחד מהם.

רציתי לשאול אותה על החטופים שלנו שקורעים לנו את הלב, אבל הלב הרגיש של קפיטן, שתירגם את כל השיח בינינו מספרדית לעברית, לא יכול היה להתמודד עם זה והוטל על הנושא וטו.

לו רק יכולנו כבר לדעת.

בסופן של שעות ארוכות של יחד, בסלון ביתה, הופיע פתאום תרנגול.

בסופן של שעות ארוכות של יחד, בסלון ביתה, הופיע פתאום תרנגול.

סנטריה: לחיות בשלום עם כולם

דת הסנטריה התפתחה בקובה תחת דיכוי. תחילה על ידי הספרדים ובהמשך על ידי הדוגמה הקומוניסטית שראתה בדת אופיום להמונים. עם הגעת העבדים לקובה, כפו עליהם הספרדים לקבל את הנצרות, הם נאלצו לרדת למחתרת ולהסוות את ישויות הוודו תחת שמות של קדושים נוצריים. חלק מישויות הסנטריה שפגשתי שמרו את שמם המקורי כפי שהכרתי בבנין, למשל: אוגון – ישות הנפחים והמתכות או לגבה – הישות המחברת בין החיים למתים ואחראית על שמירת הבית, השפע והבריאות. אוגון אף שמר על הצורה בה הוא מתגלם במערב אפריקה – אוסף של מתכות היוצר קונוס. הישות לגבה לעומת זאת, יוצגה בבנין בצורה של פאלוס גדול, וכאן קיבלה דמות אחרת נטולת מיניות. לעתים היא הופיעה כפנים ולעתים כצבר אבנים ומפתחות בתוך קערה. לצד הישויות המוכרות לי מבנין פגשתי פנתיאון של ישויות רבות חדשות עם שמות מקומיים או שמות נוצריים. מדובר בפנתיאון ישויות גדול. מאדרינה כרמן דיברה על כמאה אורישות.

פסטיבל הוודו בבנין אפריקה: עם הגעת העבדים לקובה, כפו עליהם הספרדים לקבל את הנצרות, הם נאלצו לרדת למחתרת ולהסוות את ישויות הוודו תחת שמות של קדושים נוצריים

בנין, אפריקה: הישות לגבה יוצגה כאן בצורה של פאלוס גדול, ובקובה קיבלה דמות אחרת נטולת מיניות

כוהני הסנטריה כריזמתיים ונדרשות להם תכונות של משחק, הומור ודרמה. הם מגלמים קליידוסקופ של תפקידים, כמו: שאמאן, קוסם, מכשף, פסיכולוג, חוזה עתידות, רופא ואפילו מדיום המדבר עם מתים. בתחילה עסקו בסנטריה רק כוהנים שחורים, אך כיום משתתפים בטקסים גם בני תערובת ולבנים מכל שכבות הציבור. בטקסי הסנטריה אנשים נכנסים לטראנס. הטקס מתחיל בקורבן לאלגוואה פותח הדרכים המקשר בין שמיים לארץ. בעבר הקריבו עז, אך כיום מסתפקים בתרנגול וגם זה משתנה לאור המצב הכלכלי הקשה. לאחר מכן מכוונים לקדוש הספציפי אשר יאחז את המאמין בזמן הטראנס, יכנס לתוכו וינחה את האנשים כיצד יש לנהוג או ויתן מידע. בטקסים נוכחים בדרך כלל בין חמישה עשר לעשרים משתתפים. כל טקס הוא פולחן לאורישה אחרת.

הסנטריה היא דת פגנית סובלנית החיה בשלום עם כולם ומגמישה את עצמה לאור השינויים החלים בקובה לאורך השנים. מדובר במניפה פילוסופית המכסה את כל תחומי ואורחות החיים. מטרתה לשמור על יחסים הרמוניים בין בני האדם ובינם לבין הקוסמוס.

כל אחד מהמאמינים הוא בנו של קדוש (אורישה) מסוים השומר ומגן עליו מפני רע ועל המאמין לפעול על פי מערכת חוקים וכללי התנהגות הייחודיים לקדוש זה. חוקים אלו כוללים קודים של לבוש (כולל מחרוזות בצבעים מאפיינים), התנהגות, דיאטה מסוימת וחיה הנחשבת לטאבו וכו'. בנוסף קיימים מקצבים ושירי תפילה ייחודיים לכל קדוש.

ברחבי קובה ניתן לפגוש חנויות רבות לציוד הסנטריה: אבנים, צדפים, שמנים, בובות וכו'. ביקור בתוכן הוא כמו יציאה למסע מרתק בפני עצמו.

נגזרות של הוודו והסנטריה נפוצות באמריקה הלטינית גם בהאיטי, בברזיל, ברפובליקה הדומיניקנית, באיי בהאמה ובחלקים מארצות הברית. זרם נוסף נבדל, התפתח במדינת לואיזיאנה שבארה"ב.

מי שעבר את טקס הטיהור לובש בגדים לבנים. בסלון ביתה של מדרינה כרמן

בחורה בת שבע עשרה חשפה בפנינו את הבטן והתגלה קעקוע פרחוני לאורכה. היא סיפרה שמטרת הקעקוע להסתיר חתך של ניתוח קשה שעברה. רק לאחר שעברה את טקס הסנטריה לפני שנה, הפסיקה לסבול מכאבי בטן ומקשיי עיכול

צילום: קפיטן אבי הזאב

————

הפוסט מסע בקובה: כשוודו פוגש נצרות הופיע ראשון במסע אחר

יצאנו "מבושמים" בקרמים דוחי יתושים למסע משפחתי של 15 יום לאתיופיה. כל זרוע נוקבה בחמישה חיסונים, מכלבת ועד לקדחת צהובה. תרמילים נכבשו בכדורים נגד דיזנטריה, מלריה ומחלת גבהים.

• מסע משפחתי באתיופיה פרק ב'
• מדריך מסע אחר לאתיופיה

אתיופיה היא מדינה ללא מוצא לים, השוכנת במזרח אפריקה. שטחה שווה לגודלן של צרפת, ספרד וחלק קטן מפורטוגל גם יחד (כמיליון ו-100 קמ"ר), וחיים בה למעלה מ-100 מיליון תושבים. היא גובלת בצפון באריתריאה, במערב בסודן, בדרום בקניה, במזרח בסומליה ובחלקה הצפון-מזרחי בג'יבוטי.

לאחר מסע טיסות שנמשך עשר שעות (כולל חניית ביניים באדיס אבבה) הגענו בחשיכה לבהר דאר – לחוף אגם טאנה, מקורות הנילוס הכחול, צפון אתיופיה.

עייפים ועמוסי תרמילים נכנסנו לחדר שבו שלוש מיטות קומתיים מרופטות, כילות מחוררות, ושתי נברשות תקרה מפוארות. ניסינו לפענח את תזזיתיות מנעד זרזיף המים הרותחים-קפואים במקלחת, ויצאנו להכיר את האוכל האתיופי.

מגש עגול הובא למרכז השולחן, ועליו אינג'רה – מעין "לחוח" אתיופי שצבעו אפור וטעמו חמוץ – ששימש כ"כן ציור" למטבלים צבעוניים בלתי מזוהים. רעבים התנפלנו על צלחות הבשר הקטנטנות וקעריות התבשילים שהוגשו לצד המגש היפהפה, אך אז התנפצו בתוכנו ההתרגשות והציפייה. אל מול הבשר הבלתי לעיס (העתיד לפקוד את שולחננו לאורך המסע כולו) ותפלות/חריפות המטבלים, למדנו את השיעור הראשון שלנו באתיופיה – אוכל לטעמנו כנראה לא נאכל כאן.

למדנו גם כי זמן ההמתנה המינימלי לאוכל במסעדה הוא כשעה, והניסיון להזמין "פסטה קרבונרה" בעיר הגדולה מהתפריט, נגמר בפסטה יבשה על חביתה מקושקשת.

כבמטה קסם, ברגע הנחיתה באתיופיה כל אחד מאיתנו נהיה צעיר בשבע שנים. כיצד קרה הנס? לוח השנה האתיופי מתארך את השנים באופן שונה מהמקובל אצלנו. לפיו אנחנו כעת לא בשנת 2023 אלא בשנת 2016. עובדה זו נובעת מרצונה של הכנסייה האתיופית לייחד את עצמה משאר הכנסיות בעולם. לצורך זה הוחלט באתיופיה להתחיל לספור את השנים מהבשורה של המלאך גבריאל למריה על כך שהיא תישא את בן האלוהים בבטנה, ולא החל מלידת ישו.

רצינו לחוות חוויה אפריקאית, שתגבש את ה"ביחד" שלנו, רגע לפני שמעגל החיים המשפחתי המשותף נפרם לנתיבי חיים שונים

אגם טאנה, מקורות הנילוס הכחול, צפון אתיופיה. להגדלה לחצו על התמונות

אל מקורות הנילוס הכחול

צעירים בשבע שנים פתחנו את יומנו הראשון בשיט באגם טאנה, ממקורות הנילוס הכחול והגדול שבאגמי אתיופיה. לאחר צאתו מאתיופיה זורם הנילוס הכחול צפונה לסודן, שם הוא חובר לנילוס הלבן. ההתלכדות של שניהם יוצרת את הנילוס שזורם למצרים. הנילוס הכחול מספק 70 אחוז מכמות מי הנהר המגיעים למצרים, ומכיוון שאתיופיה סכרה את הנהר יש תסכול ומתח בין המדינות.

הבחירה לפתוח את יומנו הראשון בשיט רגוע באגם טאנה אפשרה לנו להתחיל ללמוד את הקצב "האחר" האתיופי. בעודנו ישובים בסירת עץ קטנה, שבתוכה אשכול בננות ומנגו, ומסביב קרירות של בוקר על אגם חיוור-אפרפר, התגלה ונצבע בפנינו בהדרגה קו לוהב של זריחה כתומה. סירות דייגים קטנות עשויות פפירוס נצבעו אדום, וסביבן התלהקו שקנאים, בתקווה לחטוף לעצמם שלל טעים. מעליהם עפו שלכים ולהקות מגלנים, שהפיקו ממני (המתלהבת שבחבורה) צווחות הכרה שאני באפריקה.

באגם טאנה איים געשיים רבים, איים קטנים המרופדים בצמחייה ירוקת-עד, ובכ-12 מתוכם מתנשאות כנסיות יפהפיות. כנסיות אלה שונות מכל מה שהכרנו עד כה. חלקן מראשית הנצרות באתיופיה, והן בנויות כבקתות אבן עגולות ומדופנות בבוץ וקש מתחדש. כשהגענו התנהלה תפילת הבוקר. אבני השרף "המור והלבונה" שמקורם מכאן, ניצלו על גחלים. "התמסטלנו" מריח עתיק וקדוש של כנסייה ישנה שבה נשמר דבר מה מעבר נשכח.

דרכי עפר משובשות הובילו אותנו אל מפלי הנילוס הכחול – Abay Tis שפירושם באמהרית: "המפלים השחורים" (המפלים מתחתרים בבזלת). המפלים המרשימים שרוחבם מגיע בעונה הגשומה (יוני-אוגוסט) לכ-400 מטר וגובהם קרוב ל-50 מטר, הם המפלים הגדולים ביותר באתיופיה.

עבורנו דווקא הדרך למפלים הייתה גולת הכותרת ומה שריתק אותנו באמת. הדרכים עוברות דרך כפרים עם דלות ועוני, כמותם לא ראינו בשום מקום בעולם. הבתים בנויים סנדות עץ אנכיות, וביניהן מספר סנדות רוחביות המהדקות אותן ויוצרות קיר. מעטים מתוכם זוכים לדפן אותם לצורך בידוד ב"עוגות" מגללי פרה, בוץ וקש.

הדרכים עוברות דרך כפרים עם דלות ועוני, כמותם לא ראינו בשום מקום בעולם

פנים הבית אפל ומאובק. השינה היא לצד הבהמות: האנשים על דרגש עץ מוגבה והבהמות בחדר משלהן. התושבים מסבירי פנים. אישה עם מנשא על גבה ובתוכו ילדה, רכנה מעל סאג' לוהט, כאשר מכסה עשוי חבלי פפירוס טבולים בחימר, מאהיל עליהם. היא לימדה אותנו איך לבשל את המאכל המקומי.

נוה התחבר לילדי הכפר, הודות לגור כלבים. בעזרת חופן מזון כלבים יבש ששלף מהכיס, אותו הביא מהבית, לימד אותם כיצד ניתן לאלף את הכלבלב.

למרות חוק חינוך החובה, מעדיפים הכפריים לא לשלוח את ילדיהם לבי"ס, מאחר והם זקוקים לעזרתם בשדות החקלאיים. לאור זאת, יצרה הממשלה, שתי משמרות של חינוך – בבוקר ומ-12:30, והילדים מתחלפים. "על הדף" מי שלא יעמוד בזה, עלול להיכנס למאסר לעשר שנים. בפועל, רק כ-49% מתושבי אתיופיה יודעים קרוא וכתוב. הילדים מעדיפים להישאר על דרכי העפר ולבקש עט או שוקולד מהתיירים, במקום בי"ס.

רק למחצית מתושביה של אתיופיה יש חשמל בבתים ומים זורמים. המראה השכיח ביותר בצידי הדרכים היו ג'ריקנים צהובים מלאים במי נהר או במי תהום המועמסים על ראשים או עגלות המובלות על ידי חמורים אל הכפרים.

עברנו בשווקים שבהם תרנגולות תלויות כאשכולות על אסלים, שמוטות כרבולת. נטמענו בתוך שאון עיזים, תרנגולות ובהמות לממכר . נסענו בדרכי עפר שבהן היינו אלה שפלשו והפריעו לעדרי הבקר והצאן,  ולמדנו שהדרכים שייכות למעשה לפרות האתיופיות, המאופיינות בדבשת שומן על הגב ומנגד עור שמוט תחת הצוואר.

כאן למדנו, מיהו ההה-"גבר גבר" האתיופי הכפרי? האם זה שיש לו נשים רבות או אדמות? מסתבר שאתה צריך בעיקר סמל סטטוס אחד… מקל! נדמה כי המקל הפך לאיבר בלתי נפרד מגופו של הגבר האתיופי בכפר. המקל משמש להגנה על הבית והמשפחה, מאפשר להוביל את המרעה, להישען עליו ולנוח.
בכפרים, מקל בחזית הבית, עליו מלופף בד לבן, הוא סימן לבית בירה. מקל עליו תלוי ג'ריקן לבן, הוא סימן למסעדה ויש לרחוץ ידיים, לפני הכניסה.

באגם טאנה איים געשיים רבים, איים קטנים המרופדים בצמחייה ירוקת-עד, ובכ-12 מתוכם מתנשאות כנסיות יפהפיות

דרכי עפר הובילו אותנו אל מפלי הנילוס הכחול – Abay Tis. הפירוש באמהרית: "המפלים השחורים" (המפלים מתחתרים בבזלת)

הטרק בהרי הסימיאן

בוקר יומנו השני באתיופיה נפתח בהתארגנות ליציאה לטרק של שלושה ימים בהרי סימיאן (Simien),ההרים הגבוהים באתיופיה ורכס ההרים הרביעי בגובהו באפריקה כולה שפסגתו (ראס דג'ן) נושקת ל-4533 מ'.

ארזנו מקלות הליכה, וכן "תרמילי יום" ו"תרמילי לילה" עם ביגוד תרמי וציוד נוסף אשר הגיע אל מחנה האוהלים שלנו על גבי חמורים. נטלנו כדורים נגד מחלת גבהים, נכנסנו לוואן ויצאנו לדברק – עיירה המהווה נקודת יציאה לטרק, בה רוכשים את כרטיסי הכניסה לשמורה.

יצאנו לשלושה ימי "בועה", בהם היינו אמורים להיות רק אנחנו והטבע. אלא שבדרך… עצרנו עם הוואן כל פעם בכפר אחר, כדי לאסוף את אנשי הצוות שליוו אותנו בטרק. כך התמלא הוואן עם – מאלאקו הטבח שבישל לנו במחנה האוהלים, תאסדאם והקלצ'ניקוב, שהגן עלינו מפני להקות הבבונים הזנובים שבהרים וכן עם עוזר הטבח, המדריך המקומי, עוזר המדריך, אחראי המדריך וכמובן הנהג…

הפכנו, למיעוט בוואן "שלנו“, בנסיעה שארכה כמה שעות טובות. השיא היה כאשר הנהג עצר להעמיס לוואן גם כבש ותרנגול לארוחות הערב שלנו. הילדים התחלחלו ואלו למזלנו הושארו אל מחוץ לוואן.

מסלול ההליכה נפתח אל נופו של מרחב טרשי אין סופי, כזה שהלב מתרחב למולו תוך כדי נשימה עמוקה. אלא שברגע הבא הנשימה נעתקה, כי מייד הגיעה עלייה תלולה. שביל צר ועמוק, שמשני צידיו זקני טחבים משתלשלים מעצי הערער, הוביל אותנו לארץ האגדות. השביל ברובו עבר לאורך מצוק מלא הוד המתנשא לגובה 1500 מ' ,כשתחתיו נוף ירח בראשיתי של בזלת בלויה כבת 40 מיליון שנה.

ההליכה התלולה, בגובה 3300 מ' (כ-1000 מ' יותר מפסגת החרמון הישראלית), לוותה בקשיי נשימה, והתרמילים שלנו נהיו כבדים יותר ויותר. לפתע, צווחות לא מזוהות הקפיאו אותנו במקום. מבטינו החלו להתרוצץ ולחפש את מקור הקול הנורא, שהתגלה כצווחות בבון המבקש מאימו לפלות לו כינים מהראש. בתוך דקות מצאנו את עצמנו מוקפים במאות בבונים זנובים – ג'ילאדות, הייחודיים להרי הסימיאן.

טרק של שלושה ימים בהרי סימיאן (Simien),ההרים הגבוהים באתיופיה

לבבונים הזנובים יש שלושים ניבים שונים של תקשורת, ואני המצאתי אולי ניב נוסף, כאשר נכנסתי לאקסטזת צילום, בידיעה שאם הם מישירים אליי מבט עליי להשפיל את שלי ולהיות כנועה. השומר שלנו, עם הקלצ'ניקוב, נדרך.

להקות הבבונים מאיימות "לנגוס את ההר", מאחר שהם ניזונים מעשביית ההר ששורשיה מחזיקים את האדמה והבזלת ומונעים ממנה מלהישטף ולהקריס את ההר. אולם המפגש עם הבבונים לא הכין אותי למפגש עם החיה האימתנית באמת שאותה הייתי עתידה לפגוש באופן ”אישי צפוף“, בלילה…

מסלול הטרק ביומנו הראשון בהרי הסימיאן התארך לו. למדנו דרך הרגליים את הפער שבין הזמן המערבי שלנו לתפיסת הזמן האתיופית. ההסבר המקדים של המדריך על המסלול, שלדבריו אורכו שלושה ק"מ וייקח שלוש שעות, התברר כלא מדויק בעליל – אורכו 12 ק"מ, ואת חלקו האחרון עברנו בחשכה. הגענו למחנה האוהלים הממוקם בגובה של 3100 מ', בליל שישי. השמיים היו זרועי כוכבים, ושרר קור אימים שהצליח לחדור מבעד לחמש השכבות התרמיות שלבשנו ולמרות מעיל הפרווה. הציוד החורפי שלנו, הגיע על גב חמורים, בדרך עפר עוקפת.
בתדהמה נפלאה ובהתרגשות רבה, שמענו לפתע מאחד האוהלים המוארים באור נרות – שירה בעברית. ללא דיבור בינינו, רק במבטים מצטלבים, זרמנו ישירות לאותו האוהל והתקבלנו בחיבוק ישראלי חם לטקס קידוש ושירת "שלום עליכם" עם חבורה שנוהגת לטייל יחד בשביל ישראל. מרק חם עם הל חיכה לנו באוהל שלנו. לצידו היו מגשי אינג‘רה ושלל תבשילים, שכנראה בשל הסחרור שחשנו מהגובה נהיו לראשונה טעימים.

זחלנו לאוהלי השינה הקטנים שלנו, ובדיוק כשעצמתי את עיניי בסיפוק חשתי כאב צורב בעורף, ובעקבותיו הגיע כאב חד וזהה בצוואר. מצאתי את עצמי תחת מתקפת נמלים אפריקאיות שחורות ענקיות והתפתח בינינו מאבק. החנקתי צעקת כאב כדי לא להבהיל את הילדים והצלחתי לשלוף מהשיער 12 נמלים ענקיות עם מנדיבולות (לסתות) של מפלצות, אותן ניסיתי למחוץ. לישון אח"כ, כבר לא ממש הצלחתי.

השכמנו אל בוקר של התלבטות ודאגה. פלג החל לפתח תסמינים של מחלת גבהים ולמרות שהיינו "במרחק נגיעה" מאחת הפסגות של הסימיאן, החלטנו לוותר על המשך הטרק ולרדת בגובה חזרה לגונדר. ככל שירדנו בגובה נתגלתה הקלה בסימפטומים.

לאחר נסיעה ממושכת ודגדוגי רעב מתפשטים הציע המדריך שנעצור לאכול בבית קפה. המומים ונרגשים חיפשנו מבנה של בית קפה בין ערבות השיטים ועדרי הצאן שמשני צידנו. המדריך פתר את החידה, כשהצביע לעבר עץ שיטה סוככנית שתחתיו נמתחו שתי יריעות בד,  ושרפרפים נמוכים הונחו סביב קדירת גחלים ואבני קטורת משרף. שם נמזגו להם צ'אי וקפה חם בכוסות חרס קטנות, וכמו בכל עצירה שלנו, בתוך דקות נאספו סביבנו מקומיים סקרנים: חייל שנשבר לו לעמוד במחסום סמוך, ילדים, ורועה עיזים משועמם.

לבבונים הזנובים יש שלושים ניבים שונים של תקשורת, ואני המצאתי אולי ניב נוסף, כאשר נכנסתי לאקסטזת צילום

שביל צר ועמוק, שמשני צידיו זקני טחבים משתלשלים מעצי הערער, הוביל אותנו לארץ האגדות

אסון בחגיגות הטימקט

הודות לשיבה המוקדמת לגונדר זכינו לחוות את ההכנות לחגיגות הטימקט, שהיו הסיבה לבואנו במועד זה לאתיופיה. מדי שנה, באמצע חודש ינואר, מתקיימות חגיגות הטימקט המרשימות. חגיגות מלאות להט וקדושה, במהלכן מוציאים עשרות אלפי "ארונות ברית" מכנסיות ברחבי אתיופיה אל מקורות מים סמוכים.

על פי האמונה האתיופית, ארונות הברית הללו הם העתק של ארון הברית המקורי הקדום שהוצא מבית המקדש בירושלים ונלקח על ידי בנם של שלמה המלך ומלכת שבא לאתיופיה (לאקסום).

תהלוכות הטימקט נחגגות ברוב עם ומלוות בתופים, ריקודים, שירים ותפילה. התהלוכות נפתחות בשעות אחרי הצהריים, נמשכות לאורך הלילה לאור אלפי נרות ומגיעות לשיאן עם הזריחה, סביב הבריכה הקדושה וטקס ההטבלה. בטקס ההטבלה הכוהן נוגע במטהו במים, ממיר אותם למי הירדן הקדושים, וכל אלפי המאמינים קופצים למים הקרים בגלימות לבנות, לזכר טקס ההטבלה של ישו.

מדי שנה, באמצע חודש ינואר, מתקיימות חגיגות הטימקט המרשימות, חגיגות מלאות להט וקדושה

זכינו להיות עדים להכנות לקראת החג בערב. משאיות עם מכלי מים פקקו את הכבישים הצרים, שפכו מים ואפשרו לעשרות אנשים לנקות את הרחובות בעזרת מטאטאי קש. ה"טוקטוקים" צפרו לשווא בניסיון להיחלץ ולפלס את דרכם. טנדרים מעוטרים בדגלי הלאום, עמוסים חוגגים שקראו קריאות בלהט, צפרו ברחובות המקושטים. שירה נוצרית בקעה מרמקולים שהוצבו ברחבי העיר. קבוצות של שבטים מהדרום, עם חניתות מוזהבות וביגוד חגיגי, טיילו לצידנו בעיר. יובל ואני קנינו נטלה – צעיף בד שבו מתעטפות הנשים האתיופיות – כדי להתמזג עם הנשים המקומיות.

עם בוקר, מצאנו את עצמנו זורמים עם נחילי אדם, צועדים בטור משפחתי, אוחזים איש בכתפי רעהו כדי שלא לאבד זה את זה. המדריך אפשר לנו לחצות מחסומים וחומות מגן אנושיות של חיילים ופקחי תנועה, והוביל אותנו היישר ללב החגיגה. חגיגה חושית – של צבע, מוזיקה וריחות קטורת.

בשלוש לפנות בוקר נאספנו עם ההמון סביב מקווה המים המרכזי כשאנחנו מצוידים במעילים ובנרות משעוות דבש מקומית. אלפי מאמינים עטויים מעטפת בד לבנה, ועיניהם נוצצות, הקיפו אותנו. גלימותיהם הלבנות, נראו כ"קנבסים" שעליהם הוטלו משחקי אור וצל, שנוצרו מנרות התפילה שבידיהם.

התיישבנו על טריבונת פיגומים של סנדות, לצד אלפי המתפללים, מרחיקים בעזרת הומור משפחתי את המחשבה המפחידה על הקלות שבה יכולה הטריבונה לקרוס. ביקשתי לעבור מהטריבונה שלנו לאחרת, קרובה יותר למים. התיישבנו עליה ובשיאו של הטקס, רגע לפני הקפיצה לבריכה, התקשינו לעכל את המראה המחריד שנגלה לעינינו. הטריבונה, שרק לפני רגע ישבנו עליה, עם אלף האנשים שעליה, התמוטטה. הכל קרה בהילוך איטי. שפשפתי עיניים במחשבה שאני רואה מטושטש לרגע או אולי זו אני שפשוט חווה סחרור.

התדהמה שהשתררה, ואז קריאות הכאב והבהלה, היכו בנו. המוני אדם שהגיעו לפגוש את עצמם דרך האלוהים שלהם, גלשו לתוך אסון שישנה לעד את חייהם. מצאנו את עצמנו ישובים על טריבונה זהה, מבינים שגם היא יכולה לקרוס בכל רגע. לאחר שניות של שיתוק ובהלה הצלחנו, עם מאות האנשים שישבו לידינו, לרדת ממנה בהדרגה ובשליטה. אנשים החלו לרוץ עם פצועים וגופות בידיהם. רצינו לגונן על ילדינו; לשמור עליהם מפני מפגש אלים כל כך עם השבריריות שלנו, בני האדם.

הטיול נעצר. התכנסנו בתוכנו ליממה במלון, בורחים, ואז נפגשים לדבר, לעכל ולהתחבק.

הודות לשיבה המוקדמת לגונדר זכינו לחוות את ההכנות לחגיגות הטימקט, שהיו הסיבה לבואנו במועד זה לאתיופיה

תהלוכות הטימקט נחגגות ברוב עם ומלוות בתופים, ריקודים, שירים ותפילה

התיישבנו על טריבונת פיגומים של סנדות, לצד אלפי המתפללים, מרחיקים בעזרת הומור משפחתי את המחשבה המפחידה על הקלות שבה יכולה הטריבונה לקרוס

אל מדבר דנקיל

בצפון מזרחה של אתיופיה ולאורך השבר הסורי-אפריקאי, משתרע מדבר דנקיל, אחד המדבריות החמים והפראיים בעולם. נופיו הבתוליים הדרמתיים, טומנים בחובם תופעות וולקניות נדירות שבמקומות אחרים בעולם, לא היו מעזים לאפשר לאנשים להתקרב אליהם.

ביומנו הראשון במדבר דהרנו בג'יפ על פני אגמי המלח האין סופיים, שטחם כמחצית משטחה של ישראל ותחתיהם כלואים מים. לעיתים מצאנו בריכות מים מלוחים שהמלח טרם כיסה אותן לעד במרבד לבן, וטבלנו בהן.

נקישות גרזן ומוטות עץ הובילו אותנו למפגש עם בני שבט האפאר, נוודים מוסלמים המתגוררים במשכנות ארעיים ומתפרנסים בעיקר מחציבה של גושי מלח במלחות הגדולות של המדבר. גברים צרובי שמש, חרושי קמטים, כורים מלח מקרקעית האגמים בעזרת מקלות עץ וגרזינים, בחום כבד של 50 מעלות. את שקי המלח הם מעמיסים על גב גמלים וחמורים ובשיירות ארוכות, חוצים את מרחבי המדבר. על אף עבודת הפרך, הם משתכרים בפחות משבעה שקלים ליום.

בלילה הראשון במדבר דנקיל, על מישור אין סופי זרוע אבנים, נפרסו עבורנו "מיטות שדה" עשויות מסנדות ורשת חבלים. מגג הג'יפ הורדו מזרנים דקים ושקי שינה.

ביומנו הראשון במדבר דהרנו בג'יפ על פני אגמי המלח האין סופיים, שטחם כמחצית משטחה של ישראל

את שקי המלח הם מעמיסים על גב גמלים וחמורים ובשיירות ארוכות, חוצים את מרחבי המדבר

גששים אתיופים בחצאיות בד וקלצ'ניקובים ניתבו לנו את הדרך

זריחה בין תמיסות גופרית צבעוניות בלועו של הר געש

בתוך לוע הר הגעש דלול (Dalol) נגלה בפנינו, עולם מצמרר ומהפנט שוקק חיים או אולי מוות. עולם בו התפרצויות של תמיסות גופרית צבעוניות גוזרות מוות על חיים אנושיים וצומח.

התעוררנו בארבע לפנות בוקר כדי לפגוש את הזריחה במרחבי הגופרית. פנסי הג'יפ הדולקים, החזירו אלינו במהלך הנסיעה, בוהק ממישורי המלח ונדמה היה כי הגענו לכוכב לכת אחר.

לאחר נסיעה של חצי שעה, נפרדנו מהג'יפ והתחלנו לטפס רגלית אל ההר. השמיים החלו להחוויר, וקולות בעבוע נשמעו מכל עבר. חילקו לנו מסכות אף ופה מבד. גששים אתיופים בחצאיות בד וקלצ'ניקובים ניתבו לנו את הדרך. ריח עז של גופרית צרב לנו את בית החזה וקנה הנשימה. שולי הנעליים נצבעו בצהוב גופריתי חם. כיפות מלח, צבועות באדום של ברזל מחומצן, פלטו גזים ובעבעו. מכל עבר נראו בריכות ירוקות מאוגמות ברכסים של משושי מלח. מפלי צבע של תחמוצות אשלגן וקובלט נמהלו בירוק הבריכות. קשה להאמין שמדינה אחרת הייתה מאפשרת קרבה כזאת לתימרות אדים רעילים כגון אלו. המדריכים הורו לנו היכן לדרוך, וידאו שלא ניפול לבריכה רעילה ורותחת. הרגשתי שאנחנו מטיילים על פני כוכב לכת בדיוני.

אל מול השאלה על "כמה מספר רגעים בהליכה הזו לא ממש תרמו לבריאותנו?", לא היה לנו ספק, שזכינו לראות את אחד המקומות היפים ביותר שנפגוש אי פעם במהלך החיים. חיים שאולי קיצרנו מהם כמה רגעים…

טיפוס משפחתי לילי אל לוע הר הגעש הפעיל

לאורך המדבר פרושה שרשרת הרי געש המכונים "האלפים של מדבר דנקיל". רוב הרי הגעש כבויים, להוציא הר הגעש ארטה אלה (Erta Ale), שבתוך לועו מבעבעת בתקופות שונות לבה רותחת.

הלילה השני שלנו במדבר הוקדש למסע טיפוס רגלי אל לועו של הר הגעש. בין שתי גבעות הדבשת של גמל הועמסו מזרונים דקים ושקי שינה. היינו אמורים לפגוש את הגמל עם סיום הטיפוס שלנו, על שפת לוע הר הגעש ולישון תחת כיפת השמיים בשקי השינה.

העמסנו תרמילים על הגב, הצטיידנו במקלות הליכה ובפנסי ראש. טיפסנו בשביל, ובטור של פנסים, על "בזלת חבלים" צעירה, כמעט טרייה ועל סלעי בזלת משוננת.

במשך חמישה ימים בלבד בשנה בממוצע, זוכה מדבר דנקיל לחוות גשם, אותו הוא גומע לתוכו בשקיקה. איתרע מזלנו ודווקא באחד מחמשת לילות הגשם היחידים בשנה, אנחנו טיפסנו על ההר. זרזיפי גשם בלתי פוסקים הצליפו בנו. הותירו אותנו ספוגי מים בסופו של השביל, על סף לועו המעשן של ההר. הפנטזיה על לבה לוהבת על רקע שחור הלילה והמדבר, לא נראתה.

ב"קמפ" שבראש ההר פרסנו בר בשטח מזרנים ושקי שינה רטובים, ללא מחסה. האם ניסיתם להירדם פעם כשבכל רגע טיפות גשם מכות בכם בפנים? אנחנו לא הצלחנו…

החלטנו לרדת חזרה אל בסיס ההר. פנסים נשלפו מחדש, והדרך הארוכה בה טיפסנו, נחוותה במורד ההר, ארוכה עוד יותר…

הייתי גאה בילדים שלנו ששמרו על מצב רוח מרומם, שרו שירים וצחקו על המצב האומלל שבו נמצאנו. שקי השינה, אותם סחבנו כעת על הגב, ספגו את הגשם והפכו לכבדים יותר ויותר.

לפתע, מלוע הר געש אחר, שהיה כבוי עד כה, התפרצה לבה. המדריך שלנו היה המום. הוא מטפס באזור הזה שנים רבות ולראשונה נתקל בהתעוררות הר הגעש הזה שאת שמו לא ידע. ענן סמיך ואדום האיר את השמיים, עורר בנו השתאות וקריאות צהלה, לצד שאלה שהתעוררה ברגע שאחרי: "האם הלבה תזרום ותגיע אלינו"? "האם כדאי שנתחיל לרוץ ?"

בשלוש לפנות בוקר, הגענו סופסוף חזרה למרגלות ההר. גילינו בקתת אבן עגולה בודדה עם גג העשוי מבולי עץ ועטוף בקש. נכנסנו לתוכה ספוגים מגשם וללא בגדים להחלפה. על רצפת החושה המאובקת, הצטופפנו חמישתנו על שלושה מזרנים בלבד, התחבקנו ונרדמנו רטובים, עם חיוך שבחר לאמץ את הכיף שבחוויה ולא את הקושי.

בתוך לוע הר הגעש דלול (Dalol) נגלה בפנינו, עולם מצמרר ומהפנט שוקק חיים או אולי מוות. עולם בו התפרצויות של תמיסות גופרית צבעוניות גוזרות מוות על חיים אנושיים וצומח

הבקתה בה לנו למרגלות הר הגעש

המשך יבוא… מסע משפחתי באתיופיה פרק ב'

———

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון הופיע ראשון במסע אחר

אורית סגרה את ברז המים במקלחת אפופת האדים שבמלון הדרכים בגריימאות', באי הדרומי של ניו זילנד, וציינה לעצמה בסיפוק שמקלחת הבוקר הזאת היתה כל כך נחוצה. בלילה הקודם היא ורפי הגיעו למוטל הדרכים בשעה מאוחרת, ובקושי הספיקו למצוא מסעדה פתוחה כדי לסיים יום ארוך בארוחה מזינה ומשביעה. מובן שלא הספיקו לעבור על תכנית יום המחר, שהנה הגיע לו אחרי שנת לילה קצרה, אבל הם כבר היו מאורגנים  מראש לשני הלילות הבאים, עם הזמנה במלון בשמורת מאונט קוק.

לכל הפוסטים של חשיפה כפולה

בתוכנית של היום היה ביקור בקרחונים FOX ו-פרנץ ג'וזף, ולהגיע בסופו למאונט קוק, לא רחוק משם על המפה.

בעודה מספיגה את השיער הרטוב במגבת, יצאה בחיוך אל החדר ואל רפי, שישב על המיטה עם הטלפון הנייד, עם מבט של בשורות רעות. היא מייד חשבה על 2 החיילים שלה בבית והלב שלה החסיר פעימה.

מסתבר, שבזמן שהתקלחה, רפי תכנן את הנסיעה באפליקציית הניווט, וחשב שיש טעות, כשראה שהמרחק מהמוטל בגריימאות' למלון בו היו אמורים לשהות בשני הלילות הקרובים, הוא… 650 ק"מ!

גם בניסיון השני (יש סיכוי שהיה גם שלישי), המרחק לא השתנה, ודי מהר הבנו את גודל הטעות בתכנון שעשינו. למרות המרחק האווירי הקטן של המלון במאונט קוק (שגם היה אחד מהיקרים, אם לא היקר ביותר, שהזמנו בטיול, כתוצאה מכך שזה אזור עם מעט מקומות לינה) מהקרחונים, לא היתה דרך ישירה מהקרחונים אליו.

טוב, אז מה עושים?

קודם כל, החיילים בסדר. פרופורציות זה דבר חשוב.

שנית, סקרנו את האופציות שהיו לנו. הראשונה, להישאר עם המסלול המקורי לקרחונים, ולהפסיד את עלות שני הלילות במלון יקר, או לשנות את התוכנית ולהגיע במסלול אחר, וארוווווך, למאונט קוק.

את האופציה הנוספת, של להאשים אחד את השני ולייצר עוד דרמה, זנחנו מראש (בפועל, הטעות בתכנון היתה של שנינו, כשישבנו מול המפה, בנינו מסלול בלתי אפשרי והזמנו את המלון בסופו).

השתקפות עננים

מחשבים מסלול מחדש

ההחלטה היתה מהירה ובלב שלם. משנים מסלול!

השיקולים היו פרקטיים, ההזמנה של המלון במאונט קוק לא היתה ניתנת לביטול, מזג האוויר עזר גם הוא להחלטה, כי מזג האוויר שציפה לנו ביעד המקורי, הקרחונים, היה גשום וקר ליומיים הקרובים, ועוד שיקול חשוב: אנחנו לא חוששים מנסיעה ארוכה.

מיד תיכננו לנו מסלול חלופי, עד למאונט קוק, שם "חיכה" לנו המלון שהוזמן מראש לשני הלילות הבאים, והיה ממילא בתוכנית הטיול שלנו. בדקנו את המסלול הנכון לשם, סימנו לנו נקודות עצירה בדרך ו-קדימה! נוסעים 650 ק"מ. התכנון החדש, מול בדיקת מזג האוויר שבוע קדימה, סימנה לנו שלקרחונים נוכל להגיע עוד שבוע, במזג אוויר מושלם.

בדיעבד אפשר להגיד, שזו היתה החלטה (ואם תרצו – טעות) ש"עשתה" לנו את הטיול. הרווחנו מסלול יפהפה, דרך ארתור'ס פאס המרהיב, שהעביר אותנו מהמערב למזרח, וממזג אוויר גשום לבהיר.

(מעבר ההרים ארתור'ס פאס נמצא באלפים הדרומיים בגובה של 920 מטר מעל פני הים ומאפשר חצייה של רכס ההרים ממזרח למערב).

הנוף השתנה לנו מול העיניים תוך כדי נסיעה, וזכינו לצילומי "גלויות", עם פסגות מושלגות, שדות חרדל ומרחבים מושלמים. הנסיעה הארוכה לא הורגשה עם המראות החולפים מול עינינו, וכמובן ששיבצנו אותה בעצירות ספונטניות מול פריימים שהיה קשה לעמוד בפניהם. בעיירה המתוקה ג'רלדין עצרנו להפסקת צהרים, ואורית קנתה מעיל בצבע טורקיז, בחירה שניבאה לנו את הבאות, להמשך הדרך.

מרחבים ירוקים על רקע ההרים המושלגים

ארתור'ס פאס

ליד ארתור'ס פאס

מגיעים למאונט קוק

בואך מאונט קוק הגענו אל אגם טיקאפו ואגם פוקאקי, שהמתינו לנו בטורקיז המושלם, ובתפאורה נהדרת לצילומים עצמיים, כולל בתוך השיחים ה"שעירים" והצהבהבים עם המראה הייחודי לניו זילנד, וכמובן לצילומי נוף ודרכים מרהיבות ופוטוגניות.

גם הר קוק עצמו משתייך אל רכס הרי האלפים הדרומיים של ניו זילנד, שבעצם חוצים לאורך את האי הדרומי, והם היו ה"מכשול" התחבורתי שלא היינו מודעים לו בתכנון המקורי. שמו המאורי: אאורקי, "מחורר עננים", ונקרא על שם ג'יימס קוק, מגלה ארצות אנגלי שהגיע לאזור לקראת סוף המאה ה-18. ההר שוכן במחוז קנטרברי ונמצא בתחום הפארק הלאומי מאונט קוק.

למאונט קוק הגענו בערב יום כיפור, וכאילו כדי להזכיר לנו שלא באמת אפשר לתכנן הכל מראש, יחד איתנו הגיע לשם הגשם. גשם כבד שירד כל הלילה והמשיך גם בבוקר שלמחרת. מבחינתנו, זה היה הסימן להרפות לכמה שעות, ואת יום הכיפורים העברנו בחדר במלון (היקר, זוכרים? וככזה גם הנוח והמרווח), לשעות איכות של רוגע, הפנמה ותיעוד של הטיול עד כה, מילוי מצברים ומנוחה. עם גיחות החוצה למיני-מסלולי הליכה בגשם באזור הסמוך למלון, כמו קרחון טסמן המפורסם.

ואם מישהו חשב אחרת, שבוע לאחר מכן, בדיליי של כמה ימים מהתוכנית המקורית, מצאנו את עצמנו בקרחונים, במזג אוויר מופלא, שמשי, שמיים תכולים משובצים עננים לבנים, שדיברו את אותו ההוד והשקט של הפסגות המושלגות והצחות שנשקו להם. לו היינו מגיעים לשם במועד המקורי, ובמזג האוויר הסגרירי והאפור ששרר ב"צד המערבי", לא היינו זוכים לנחות עם מסוק על אחת הפסגות המלבינות, ולדרוך על השלג הרך והבתולי שלה (אבל על כך בפעם אחרת).

ליד אגם פוקאקי. צילום ממרכז הכביש

מי אמר טורקיז ולא קיבל

מעיל תואם אגם טורקיז. פוקאקי לייק

צבע המים הכמעט לא-אמיתי. אגם טיקאפו

מסלול לקרחון טסמן

קרחון טסמן ביום גשם

בין צילום לזוגיות – הסודות שלנו להצלחה

• לא "להינעל" על תכנית, אם נראה שהיא לא עובדת. הפעילו שיקול דעת. אתם בחו"ל ובחופש, יש הרבה דרכים (תרתי משמע) ליהנות.
• מזג אוויר הוא שיקול חשוב לקבל על פיו החלטות, לכל טיול, ולצלמים בפרט.
• יום נסיעות הוא לא יום מבוזבז. עצירות צילום ספונטניות יכולות להפוך אותו לאחד הקסומים שבטיול.
• עשיתם טעות? התמקדו בלמצוא לה פתרון, ולא במציאת ה"אשם" בה. 'פרופורציות' זה שם המשחק.
• קנו מעיל (או בגד אחר) בצבע עז ובולט. זה ישתלם לכם בתמונות שתעלו אחר כך.

קצת גשם לא ישבור אותנו. מצויידים בלבוש המתאים

———–
אורית גוטרבוים-פרטוק ורפי קורן, זוג מכרכור בשנות ה-50 המוקדמות לחייהם, אוהבים לטייל, לצלם, ולספר סיפורים.
אורית, אם לארבעה בנים, בעלת משרד עורכי דין.
רפי, אב לבן ובת, מתמחה בהדרכת צילום בארץ ובחו"ל לצלמים מקצועיים ולחובבי צילום. מוזמנים לעקוב:
photog-rafi.com
facebook.com/rafikoren23

הפוסט חשיפה כפולה 3: הדרך להר קוק רצופה כוונות טובות הופיע ראשון במסע אחר

חמש עיזים נגנבו בכפר באותו השבוע וכולם ידעו שהנאשם יימצא ושעונשו לא יאחר לבוא.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד בנין,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לפידים בודדים האירו את שממת הלילה. מעגל החל להתקבץ סביב דמותו של כהן הוודו הגדול.

שקט בכפר. כולם ממתינים.

לפתע התחיל כהן הוודו להתעוות במרכז המעגל כאחוז דיבוק. אישוניו התגלגלו מעלה וחשפו עיניים לבנות כירח, המפצות על חסרונו.

אנשים החלו להתעוות כאילו נלכדו כבובות על חוטים, הנענות לתנועות ידיו של המכשף.

כהן הוודו הוציא מחגורתו בובת בד שחורת שיער הנראית כנער צעיר. מחט נשלפה באוויר ובתנועה חותכת חדרה לבית החזה של הבובה.

אדם נפל בקהל.

הישות לגבה בפסטיבל הוודו

כך דמיינתי שיתנהלו הטקסים בהם נשתתף במסע שלנו בעקבות פסטיבל הוודו בבנין. אולם גיליתי שטקסי הוודו בבנין רחוקים ושונים ממה שדמיינתי, מכישוף או ממאגיה שחורה.

הוודו, הוא בכלל סיפור אחר, אבל כדאי שנתחיל מההתחלה.

בתחילת ינואר, יצאנו למסע אל פסטיבל הוודו המסורתי בבנין, שם התהווה הוודו לפני כחמשת אלפים שנה. פירוש המילה וודו – הוא רוח או ישות אלוהית ובספרות היא מוגדרת כ"דת עממית".

בכתבה אטען כי הוודו הוא הרבה מעבר לדת. הוודו הוא מעטפת פילוסופית נרחבת, אורח חיים ומערך של פרקטיקות בתחומי החיים השונים בבנין.

המסע נערך בשיתוף – חברת הטיולים מיי טריפ טיולים – MYTRIP
וחברת התעופה אתיופיאן איירליינס

בנין? איפה זה?

אני מודה שלא שמעתי הרבה על בנין בעבר וכשעלה שמה מיד הצטרפה גם השאלה היכן היא ממוקמת בעולם?

בֶּנין היא מדינה קטנה במערב אפריקה, אי שם במרחב שבין האוקיינוס האטלנטי מדרום לה למדבר סהרה מצפון. בגבולה המערבי שוכנת טוגו, ממזרח ניגריה וניז'ר ומצפון בורקינה פאסו. מדינה קטנה במונחים אפריקאים אך גדולה פי חמש מישראל.

מדובר באחת משלושים המדינות העניות בעולם שתושביה מתפרנסים בפחות משני דולר ליום. פחות ממחצית משלושה עשר מיליון תושביה, יודעים קרוא וכתוב. בעיקר הגברים. עובדה זו עומדת בניגוד לכך שעד לפני מאה שנה, היתה בנין (ממלכת דהומיי לשעבר), אחת הממלכות החזקות והעשירות במערב אפריקה, וערש הוודו.

כיום, בנין והאיטי הן שתי המדינות היחידות בעולם בהן הוודו משמשת כדת רשמית במדינה.

באפריקה נפגוש את הוודו גם בטוגו, גאנה וניגריה. במערב היא משולבת באלמנטים נוצריים ומתקיימת בעיקר בלואיזיאנה, האיטי ומעט בקובה וברזיל.

רוכלת עם באסטה על הראש בבאמפרים בכבישי בנין

בובה במקום אבא, סבא ובן?

המטוס נחת בשדה התעופה הקטן בעיר הגדולה במדינה – קוטונו. נדמה היה לי שנחתנו היישר לקרנבל צבעוני קטן, נוכח ססגוניות הבגדים המרהיבה של האנשים. אישה מקומית עבת בשר, המתינה לידי למזוודות, כשבחגורת השמלה שלה נעוצות בובות עץ קטנות. הצלחתי לייצר איתה דיאלוג בתיווך בחור שדיבר אנגלית. הופתעתי לשמוע שהבובות האלה הולכות איתה לכל מקום ולא מיועדות לקישוט.

זה היה המפגש הראשון המרגש שלי עם הוודו.

בבנין, אנשים שאיבדו קרוב משפחה, מפסלים בובה מעץ בדמותו וממשיכים לטפל בבובה לכל אורך חייהם.

אדאנה, האישה שעמדה לצידי בשדה התעופה, החדירה לחגורה שלה ארבע בובות עץ כמניין יקיריה אותם איבדה. את הבובות היא הזמינה באופן אישי ממגלף בובות, למרות שניתן לקנות אותן בזול יותר בשוק או בחנות המיועדת לכך.

היא שלפה מן הסל קופסה והראתה לי את האוכל של הבובות. פירות ואורז.

מה גורם לאנשים בבנין להאכיל את הבובות האלה ולהגיש להן מנחות? מדוע הם מדברים אליהן, מקריאים להן סיפורים ולא נפרדים מהן גם כשהם יוצאים לטיול?

על פי הוודו, העולם מורכב מממד גלוי ומממד בלתי נראה והעולמות האלה שלובים זה בזה. המוות למשל, שייך לעולם הבלתי נראה.

שני העולמות האלו, הגלוי והנסתר, מתמזגים גם בבני האדם. הגוף האנושי מהווה את הממד הגלוי והנשמה שייכת לעולם הבלתי נראה. כאשר האדם מת, גופו נטמן באדמה אך הנשמה ממשיכה להתקיים. העניין הוא שהנשמה לא עוברת לעולם הרוחות או מבודדת לשמיים ולשאול. היא ממשיכה להתקיים במחיצת האנשים וקרובי המשפחה שנותרו בחיים.

בני המשפחה שנפטרו נקראים בבנין "המתים החיים" ובכל בית יש מזבח המוקדש להם. המתים החיים ישמרו על בני משפחתם ויבטיחו את התגשמות המשאלות שלהם, אבל אם הם לא יהיו מרוצים, הם יהפכו למקור המחלות והקשיים שלהם. הדרך לרצות אותם היא באמצעות הקרבות של בעלי חיים, מנחות וטקסים ועל ידי הליכה בתלם.

למרות שהנשמה נשארת בקרב עולם בני האדם, הוודו מאמין בגלגול נשמות. כשהנכדים ימותו, השכחה תגרום לנשמה ללכת ל"עולם הנשמות" ויתפנה מקום ל"מתים החיים" החדשים.

בדומה לגלגול הנשמות בהינדואיזם ובבודהיזם, גם בוודו – אם אדם שומר על ההרמוניה גדל הסיכוי שהנשמה שלו תחזור ותתגלגל לתוך גוף של אדם, לתוך תינוק. בפילוסופיה של דתות המזרח, נכנה את זה הקפדה על "קארמה" טובה. כך גם בבנין, אם האדם לא יקפיד ללכת בתלם במהלך חייו, הנשמה שלו עלולה להתגלגל לתוך עץ, אבן או בעל חיים.

מה גורם לאנשים בבנין להאכיל את הבובות האלה ולהגיש להן מנחות? מדוע הם מדברים אליהן, מקריאים להן סיפורים ולא נפרדים מהן גם כשהם יוצאים לטיול?

מהי דת הוודו? לא רק כישוף. ראו הרחבה כאן >>

הוודו הוא לא רק אמונה דתית. זוהי פילוסופיה המכסה את כל תחומי החיים. זהו למעשה אורח חיים

היכרות ראשונה עם בנין

ברכב טויוטה מקרטע מודל 2000, יצאנו משדה התעופה בליווי המדריך והנהג שלנו. נסענו לפורטו נובו, עיר הבירה של בנין.

המפגש הראשון עם בנין היה דרך חיבוק הדב החם והלח שלה, כיאה למדינה באזור קו המשווה. המעבר מהחורף הישראלי היה דרמתי.

אנשים בלבוש צבעוני, משורטט, ומבלגן עיניים צבאו/צבעו את צידי הדרכים. הדרכים התגלו כמאובקות מאדמת חמרה אדומה. הכבישים הסלולים מועטים והטוסטוסים כיכבו ככלי התחבורה הלאומי. טוסטוסים עליהם רכבו גברים בחולצות כתומות, התגלו לנו כ"מוניות הטוסטוס" הרשמיות של בנין.

לצד הבמפרים המוגבהים שאילצו אותנו לעצור בכביש הבינעירוני, המתינו "מוכרות הבאסטות על הראש". נשים עם מגשים עגולים על ראשן ועליהם "קומות" של חטיף צהוב מפתה הקיפו את הרכב שלנו. החטיף ("bread fruit") התגלה כמשהו מלוח ובלתי מזוהה ולא בננות יבשות מתוקות כפי שקיווינו. בלתי נתפס היה לראות אותן נושאות על ראשן "דוכנים" של ארונות ויטרינה קטנים שבתוכם מיני מאפה מטוגנים. בשווקים העמיסו הרוכלות על ראשן באסטות של מגבות ושמיכות, שהגיעו לעתים לגבהים של מטר וחצי ומעלה. הלוואי עלי שרירי צוואר מפותחים כאלה.

שמנו לב שהפנים של הנשים ולעתים גם הזרועות מצולקים. חלק מהצלקות היו שטוחות וחלקן בלטו בצורה משמעותית מעל העור. נאמר לנו שלקווי הצלקת ולכיווניות שלהן, יש חשיבות, משמעות ומסר. הצלקות מעידות על שייכות האישה לישות וודו ולקהילה ספציפית, אליה היא מסורה ושעל פי החוקים שלה, מנהלת האישה את חייה.

טקס הצילוק נעשה בילדות המוקדמת. הצילוק נעשה בעזרת קרס שמרים את העור וחיתוך שלו בעזרת סכין גילוח. אם רוצים שהצלקת תבלוט יש לוודא שפצע החתך יזדהם. לשם כך שמים עליו חמאה או שמן מעץ הדקל. לקבלת צלקת שטוחה, שמים על החתך עפר.

טקס הצילוק נעשה בילדות המוקדמת. הצילוק נעשה בעזרת קרס שמרים את העור וחיתוך שלו בעזרת סכין גילוח

למדנו שבדומה לחשיבות של צורת הצלקות, כך ישנה חשיבות גם לצורות המודפסות על הבדים בבגדים שלהן. לכל תת שבט הסמלים שלו. בהיעדר התפתחות הכתב בבנין עד להופעת הקולוניאליזם הצרפתי בעת החדשה, שימשו הסמלים הללו כסוג של תורה שבעל פה והעבירו מסר ומשמעות. מסר לסובלנות, לקבלה, לנתינה. מעין קודים של מוסר וחוקי התנהגות בין אדם לחברו. אותם סמלים התגלו לנו בהמשך גם כקישוטים ארכיטקטוניים בבתים, במקדשים ובטקסי הפולחן השונים.

תוך כדי נסיעה, חלפנו על פני דוכנים שפיתו אותי וגרמו לי להרגיש צמאה. מכלים גדולים ובקבוקי פלסטיק של משקה צהבהב, ירקרק שנראה היה לי כמיץ תפוחים טעים. שמחתי כשאמייבה הנהג נעצר לפתע ליד אחד מהם וזינקתי מהרכב כדי לקנות לכולנו את הפינוק המרווה. אולם גיליתי לאכזבתי שמדובר בכלל בתחנת דלק מקומית ו"שמשקה התפוחים" העסיסי שלי ישקה רק את הרכב.

אולי בממלכת הוודו, העין הצרה שלי והקינאה ברכב הובילה לכך שמאותה העצירה ועד לסוף המסע, לאחר כל תחנה, הפכנו להיות הסטרטר האנושי שלו. רק הודות לכך שדחפנו את הרכב בריצה, הוא הצליח לשוב ולהתניע.

תחנת דלק בבנין

אנשים בלבוש צבעוני, משורטט, ומבלגן עיניים צבאו/צבעו את צידי הדרכים

ילדה בכפר בבנין

ההכנות לפסטיבל ויום ההקרבות הקשוח

הגענו לבנין כמה ימים לפני הפסטיבל על מנת לחוות את ההכנות לקראתו. לשם כך יצאנו לשיט על הנהר השחור, נהר המתפתל בין כפרים נידחים. משיט הקאנו עצר בפיתולי הנהר ואנו חדרנו רגלית אל מעבי הג'ונגל על מנת להגיע לכפרים. בכניסה לכל כפר ניצב מקדש וודו מקומי.

בכל כפר אליו נכנסנו ניכר היה כי כל תושביו שותפים ועמלים סביב ההכנות לפסטיבל. כל כפר פיתח מומחיות משלו: כפר הכנת "התופים הקדושים" עליהם רשאים רק הכוהנים וקהילת מקדש הוודו לתופף בטקסים. כפר "חצאיות הטוטו" מהקש עבור הריקודים. בכפר אחר הפיקו בתהליך מורכב וממושך, שמן מעצי הדקל. אל השמן הוסיפו אבקה צהובה מקמח תירס והכינו את ה-"veve", משחה חשובה לטקסי הטראנס של הוודו. אתייחס לתפקידה בהמשך.

באחד הכפרים אליהם הגענו היו שקועים ילדים, נשים, גברים וקשישים, בהכנת "סוראבי", משקה חריף עבור ישויות הוודו. הם הפיקו אותו מפירות עץ הדקל.

את הסוראבי לימדו אותנו לשתות בשלושה שלבים: לגימה ומיד יריקה, לגימה וגרגור המשקה בחלל הפה והקפצת המשקה הנותר כולו בבליעה אחת כפי שמקפיצים טקילה.

אולם לפני שנתנו לנו לטעום ממנו, שפכו שלוש לגימות על הקרקע כדי לכבד תחילה את האבות הקדמונים.

***

יום ההכנות הקשוח ביותר שחווינו לקראת הפסטיבל, היה "יום ההקרבות הגדול", יום בו כוהני הוודו יצאו להקריב קורבנות לאלים במאות המקדשים ברחבי המדינה. על פי הוודו, על מנת לקרוא לישויות ולרוחות הוודו לטקסים יש להקריב את בעל החיים שאותה ישות אוהבת: תרנגולים, עיזים, חתולים, כלבים, עכברים, עופות דורסים, ולטקסים ספציפיים כפי שנוכחנו בשוק הפטיש בווידה, גם סוסים ובעלי חיים אקזוטיים הנמצאים בסכנת הכחדה.

על פי תפיסה זו, בטרם האדם יפנה עם הבקשות שלו לישות הוודו, עליו להיות תחילה בנתינה. זהו המסר של הוודו גם עבור תשתית היחסים שבין אדם לאדם. "היה תחילה בנתינה, אחר כך תבקש לעצמך".

הגענו לבנין כמה ימים לפני הפסטיבל על מנת לחוות את ההכנות. לשם כך יצאנו לשייט על הנהר השחור, נהר המתפתל בין כפרים נידחים

בכפר הפיקו בתהליך מורכב וממושך, שמן מעצי הדקל. אל השמן הוסיפו אבקה צהובה מקמח תירס והכינו את ה-"veve", משחה חשובה לטקסי הטראנס של הוודו

באחד הכפרים אליהם הגענו היו שקועים ילדים, נשים, גברים וקשישים, בהכנת "סוראבי", משקה חריף עבור ישויות הוודו. הם הפיקו אותו מפירות עץ הדקל

יום ההכנות הקשוח ביותר שחווינו לקראת הפסטיבל, היה "יום ההקרבות הגדול", יום בו כוהני הוודו יצאו להקריב קורבנות לאלים

מוכר בשוק הפטיש

דוכן בשוק הפטיש

יום הפסטיבל המיוחל

יום הפסטיבל הנכסף, היה ללא ספק היום החם ביותר בחיי. לא רק בגלל הטקסים והריקודים הלוהטים. הרגשתי כמו נר הנמס לשלולית שעווה ומאבד את צורתו…

תחת שמש אפריקאית קופחת, בלחות של קרוב ל 90%, נחשול הומה אדם התנקז לתהלוכה ברחוב הצר המרכזי של העיר. כמדי שנה, נבחרה העיר ווידה לארח את הפסטיבל המסורתי בבנין, כהכרת תודה על כך שמחופיה, אמנם תחת סיבות איומות של ייצוא עבדים ל"עולם החדש", הופצה דת הוודו לעולם.

מ"חוף העבדים" של ווידה, יוצאו למעלה משניים וחצי מיליון עבדים מאפריקה ב"אוניות המוות". עבדים אלו איבדו את חייהם וחירותם, אך שימרו את דתם ותפיסת החיים שלהם – הוודו. במדינות אליהם הם הגיעו, בעיקר באיים הקאריביים, קובה וברזיל, התערבב הוודו עם הנצרות ויצר שעטנז ווריאציות חדשות שלו.

לכל ישות בוודו מוקדש שבוע שבמהלכו היא ב"פרונט". שבוע בו מקיימים התושבים טקסים במיוחד לה. הישות הו Hu)), ישות הים בוודו, אחראית על הפצת הוודו בעולם. היא חוגגת את יומה ב-10.1 ולכן תאריך זה נקבע כמועד הפסטיבל.

תהלוכת הפסטיבל יצאה מביתו של מלך העיר ווידה, שבשל גילו המופלג, עיוורון החל לפשוע בו. המלכים המקומיים בבנין, באים משושלות ארוכות ימים ותפקידם נשיאותי בלבד.

אלפי אנשים לבשו את הבגד הכי חגיגי שלהם, כזה שלובשים רק אחת לשנה. מלכי וודו, נשותיהם וילדיהם זהרו בתוך בדים נוצצים בזהב וכסף. שרביטי מלוכה בצורות שונות חובקו בזרועותיהם ו"מטריות" בד ענקיות מקושטות נישאו על ידי הפמליה והצלו עליהם.

נבלעתי לתוך התהלוכה והצטערתי שלא ארזתי איתי שנורקל, כדי שיסייע לי להגביה אל מעל לשיירה ההומה ולנשום.

התהלוכה עברה דרך מקדש הפיתון שם כדי להביע משאלה כמוסה איתה הגעתי מישראל, נאלצתי ללטף ביד שמאל את נחשי הפיתון הענקיים שבמקדש ולכרוך באחדים מהם את צווארי.

נחשי הפיתון יוצאים ממקדש הוודו, זוחלים חופשי ברחובות ושבים ללון במקדש. התושבים מלטפים אותם, מביעים משאלות ומאמינים כי נחש הפיתון הוא אל קדמון עתיק שהגן על האנשים בעתות מלחמה ועל שדות החקלאים.

ממקדש הפיתון יצאו החוגגים ברכבים אל במת הפסטיבל המרכזית בחוף הים.

לכבוד הפסטיבל ולראשונה השנה, בנו כבמה רחבה עם שטיח דשא סינתטי וכסאות פלסטיק סביבה. הם היו גאים בזה ואנחנו למען האמת, קצת התבאסנו. זה פגע ב"אותנטיות" שחיפשנו ושוב הפגיש אותי עם הקונפליקט המביך שבין הרצון המערבי שלי, לשמר את תרבויות העולם המסורתיות כפי שהן אל מול הרצון שלהם להתפתח ולשדרג את איכות חייהם והנוחות החומרית. צילום שמסכם עבורי את הדואליות הזו, הוא שגריר קמרון בבנין שישב בקהל. הוא חבש כתר עשוי מקוצים של דורבן וצדפים וגמע בשקיקה קוקה קולה.

הבנו שמטרת הפסטיבל היא סוג של "show off" ושעשוע להמונים המקומיים. הפסטיבל לא נועד לשמש כטקס דתי. בפסטיבל הוצגו ישויות וודו שונות על ידי קהילות המקדשים שלהן. כל קהילה עם הלבוש, הריקוד והפולחן הייחודי לה. ניתן היה לפגוש שם צבעוניות ומגוון מהפנט של קהילות שטרחו והגיעו לווידה מרחבי בנין כולה.

פסטיבל הוודו בבנין - כתבת וידיאו

פסטיבל הוודו

נחשי הפיתון יוצאים ממקדש הוודו, זוחלים חופשי ברחובות ושבים ללון במקדש. התושבים מלטפים אותם, מביעים משאלות ומאמינים כי נחש הפיתון הוא אל קדמון עתיק שהגן על האנשים בעתות מלחמה ועל שדות החקלאים

המלכים מגיעים לפסטיבל הוודו

ועכשיו אל החגיגות הסוחפות באמת

הפסטיבל האמיתי התחיל עבורנו דווקא ברגע שהפסטיבל הרשמי ניגמר:

שם בשעות אחה"צ המאוחרות אל תוך הלילה, פגשנו בווידה את החגיגות הסוחפות – על אדמת חמרה מאובקת, בין בתים, סמטאות וחצרות מקדשים.

הלמות תופים קראו לתושבים ולרוחות הוודו להיאסף אל טקסי הטראנס. בטקסים הקשר עם רוחות הוודו מושג באמצעות ריקוד, מוסיקה ושירה. הקשר נעשה דרך "איחוז". הרוח (הלואה) נכנסת לגוף אנושי ובכך מאפשרת לאנשים הנוכחים לדבר איתה והרוח יכולה לענות על השאלות ולבצע ריפוי.

רגעי האיחוז אופיינו ברעידות, גלגול עיניים וקולות. מהרגע שחדרה לתוכם הישות האלוהית, הם סומנו באמצעות אבקה לבנה (לישות גאמבאדה) או צהובה (לישות קוקו) יחד עם שמן עץ הדקל (מכונה veve). הצבע סימל את "העובדה" שהם כבר לא אותם אנשים שרקדו ברחבה עד לאותו הרגע. הם הופשטו מבגדיהם ותחת זאת עטפו אותם בחצאיות "טוטו" מקש. משלב זה בטקס, זו הייתה האלוהות שמשתמשת בגופם כאובייקט בשרותה. אלו גם הרגעים בהם הם עשו דברים פרועים או מסוכנים. כך בטקס לישות קוקו, טקס אגרסיבי יותר, אחד המשתתפים נכנס לדיבוק ותפס לי את היד. הוא התעקש לברך אותי ולאחל שיתגשמו משאלותי על ידי כך שחתך את עצמו באובססיביות כפייתית עם סכין מאונקל. הדם שלו הוקז מהזרועות, מבית החזה ומהלחיים ולא הצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלו. המשאלה היחידה שעברה לי בראש כאשר ברך אותי, היתה להשתחרר מהאחיזה ומהדיבוק שלו. רק התזה של מים עם עלים מטהרים, סייעה לו לצאת מהטראנס ולחזור לעצמו.

על מנת לשמר את הישות בתוכם, המשיכו "הנאחזים" למרוח על עצמם אבקה צבעונית לאורך הטקס כולו. לקראת סיום הטקס, כאשר הם הוטלו לפתע על הרצפה ופרכסו, רצו אליהם המסייעים, שטפו מהם את האבקה וטיהרו את רוחם באמצעות ענפים והתזת מים. כך עזרו להם לסיים את המסע הרוחני ולחזור לעצמם.

באנו לצפות בטקסים, לצלם ולכתוב כתבה, אך במהרה גילינו שאנחנו נשאבים עמוק לתוך נבכי הטקסים וחווים אותם עם התושבים באמצעות כל החושים שלנו.

היינו הכי קרוב שאפשר. אולי קרובים מדי. רסיסי שמן דקלים וסוראבי חריף הותזו מהפה של הכוהנים והכתימו אותנו. משחת ה-veve הכתומה מהפולחנים, נדבקה לכפות ידינו וכל בננה ואננס שאכלנו מאותם הרגעים, הוחתם בטעם לוואי. תרנגולים ועיזים נשחטו אל מול עינינו ונחשי פיתון ליפפו את צווארנו. התפתחה בנו חוויה עוצמתית במיוחד.

רגעי האיחוז אופיינו ברעידות, גלגול עיניים וקולות. מהרגע שחדרה לתוכם הישות האלוהית, הם סומנו באמצעות אבקה לבנה (לישות גאמבאדה)

בטקס גאמבאדה

טקס הקוקו האגרסיבי

טקס הקוקו

שני טקסים מרשימים ופופולריים במיוחד, התקיימו בשבוע הפסטיבל – למרות שאינם מוקדשים לישויות הוודו אלא לרוחות אחרות:

אגונגון – האב הקדמון, וזנגבטו – הרוח ששומר על האנשים בלילה. סוג של "משמר אזרחי".

טקסים אלו לקוחים מהפולקלור והדת העממית של מערב אפריקה שקדמו להתפתחות הוודו והשתלבו בתוכה. מקורם בשתי הקבוצות האתניות הגדולות באזור: היורובה, הקבוצה האתנית הגדולה בניגריה המונה כשלושים מיליון איש והפון – הקבוצה האתנית הגדולה בבנין.

הטקסים החלו סמוך לשקיעה וגווני הזהב בשמי אפריקה הוסיפו להם נופח דרמתי נוסף. למען האמת דרמה ולרגעים אפילו חרדה, לא חסרו בהם גם כך…

טקס אגונגון, האב הקדמון

בתי הכפר התרוקנו מתושביהם. עוללים במנשא על גב האימהות, זקני הכפר  ובעיקר נערים ונערות נאספו אל שער הכניסה לכפר. חבורת גברים החלה להכות בתופים. כך הם החלו לזמן אל הרחבה את רוחות "המתים החיים". דמויות רבות החלו להופיע בזו אחר זו בתחפושות מפוארות, צבעוניות וגדולות. לא ניתן היה לראות ראש או פנים, באף אחת מהן. בקרב הקהילה אף אחד לא יודע מיהם האנשים המגלמים את רוחות האבות. העניין הזה סודי ביותר. אם אישה חושבת שזה בעלה, אסור יהיה לה בשום פנים ואופן לגלות ולדבר על זה בקול רם. רק גברים יגלמו אותם.

חמש עשרה דמויות ענק הגיעו אל הטקס. כל אחת נתנה בתורה את ה"שואו" הייחודי לה. מדובר בטקס פרוע ויקר מאד המתבצע בבנין בכמה מועדים: כארבעים ואחד ימים לאחר שהאדם מת, בפסטיבל השנתי המסורתי וכשהמשפחה תרצה לסמן לרוחות המתים שלא שכחו אותם.

אל הטקס מגיעות רוחות ידידותיות בדומה לאגונגון, המסתובב עם חצאית צבעונית ענקית ומשעשע בנחמדות את הקהל. אולם חלק מהאבות הקדמונים והדמויות בטקס מאד אלימות והאנשים מתעלפים כשהרוח נוגעת בהם. הן אלימות כדי להזכיר לאנשים שהם יכולים להיות נעימים אם הם שומרים על ההרמוניה אבל יענישו אותם אם יסטו מדרך הישר. חלק מהדמויות המחופשות נהגו להיות אנשים עם מזג נעים בחייהם וחלקם היו אגרסיביים עם פתיל קצר. כך בדיוק הם ממשיכים להיות גם בתור "המתים החיים" כיום.

אל הטקס הזה, באים בעיקר צעירי הכפר המחפשים מקום לתיעול עודף ההורמונים, האנרגיה והתוקפנות. במהלך הטקס הם מתגרים בדמות האב הקדמון. עושים שוו אוף של מי מעז להתקרב אליה, מי בורח ומי חצוף. הטקס מאפשר להם סוג של ביטוי לגבריות.

בכל פעם שהדמות המאיימת התקרבה לקהל, הבחורות הצעירות שהקיפו אותי, קראו בקאנון וביחד, משפטי הגנה כנגדה. התקשיתי להבין מדוע הם כל כך פוחדים מהדמות הזו. אך אז קרה משהו מפתיע שגרם לי להבין היטב את חרדת הקהל. האמת? ממש נצרבה בי ההבנה…

ברגעים שלפני "ההבנה", הצטופפתי עם נשות הכפר והקהל שצפה בטקס מסביב. הנשים מיששו לי את השיער ואת הקעקוע שעל הכתף ולא שמו לב שהישות העצבנית מתקרבת אלינו. הן התעוררו לכך בבהלה כשהישות כבר עטה עלינו ואני חטפתי הצלפה נוראית מהשוט שלו שהיה עשוי מענף עץ דק וארוך. התרסקתי על הרצפה לכאוס עם ועל כל בנות הכפר שהצטופפו איתי. לקח לי זמן להבין מתוך ערמת איברי הגוף, אילו מהם שייכים לי.

טקס אגונגו

הטקס לזנגבטו, שומר הלילה

בשעות הלילה, יודעים תושבי בנין, שזנגבטו עובר בכפרים ושעדיף להימנע אפילו מהוצאה של יד מחלון הבית. זנגבטו מרחף בסמטאות הכפרים בצורה מטורפת ומעיף את כולם לבתים. המסר שלו הוא: "שבו בבתים, אין לכם מה לחפש פה בלילה!", שהרי הפשע מתרחש בלילות. גם בטקסים הוא שעט ברחבה במהירות. הוא נראה כמו קונוס ענק – רחב וגבוה, העשוי מחבלים צבעוניים. בתנועתו המרחפת הוא ערבל את אדמת החמרה לאבק שנישא באוויר. בכך הוא הזכיר לי את המברשות הצבעוניות במתקן של רחיצת המכוניות בארץ. הרוח יכולה לפגוע בך והקהל, בעיקר הצעירים, בורח ממנה. נדרסתי על ידי כמה מאלה שחיפשו הורמונים ואקשן, כשהתחככו ללא שליטה בכל עובר ושב. אני מקווה שזנגבטו יהיה סלחן כלפי.

ברגעים שונים במהלך הטקס, עצרו את זנגבטו, פרקו את הקונוס שלו – שכבה אחר שכבה והוכיחו לצופים, כין אין בפנים אדם שמפעיל אותו. כך הם מראים את כוחה של הרוח. הם מראים לקהל שקונוס הזנגבטו חלול וכל שנותר בבסיסו הוא מזבח קטן, עליו הקריבו במהלך הטקס תרנגולות. למרות שבמהלך הטקס זהות הבן או הבת המשחקים את זנבגטו לא נחשפת, זהותם לפני ואחרי הטקס ידועה ואינה נשמרת בסוד.

את זנגבטו המקורי הרבנו לפגוש בסמטאות הכפרים. במקומות בהם נטו התושבים להשליך פסולת מהבתים לרחוב, הציבו בובות קש של זנגבטו כמניעה. עובדה זו עצרה את הפיכת הסמטאות למזבלה. זו דוגמא נהדרת לתפקיד הרוחות בעיצוב אורח החיים בבנין. בשמירה על ההרמוניה שבין האדם לקוסמוס.

ראש האחווה של זנגבטו, נקרא זאנגה ונחשב לאחד האנשים הכי אמינים וישרים בחברה. הוא נקרא לפתור סכסוכים בין משפחות ובין בעל ואשה והופך להיות המגשר לפני שסכסוך גדל ועובר אל המלך או אל מנהיג אחר.

פסלי זנגבטו בכפרים שתפקידם לוודא שלא ישליכו פסולת לרחוב

רגע לפני הסוף – טקס הטראנס והצעה רומנטית במיוחד

הגענו לכפר קטן והתקבלנו על ידי הכהן הגדול: קאפדונו ג'אסטין אבימדה. הוזמנו כאורחי כבוד לביתו. הכוהן הגיש לנו משקה אלכוהולי מתוך מיכל פלסטיק גדול המאוכלס בצמחים שונים, זרעים ותמרים.

אולי הכוסית ששתיתי על הבוקר על בטן ריקה, גרמה לי להתחיל לחשוב שהכוהן מחייך אלי במיוחד…

בהמשך היום, היחסים בינינו התחממו.

הלמות תופים קראו לנו לצאת מביתו אל ה"כיכר" החולית של הכפר, שם חיכו המקומיים לכוהן. כפי שצייתנו אנו לתופים, כך גם רוחות הוודו החלו להגיע אל הרחבה.

מספר גברים הלכו בה מצד לצד. חיכו לרגע בו הרוח תבחר להיאחז בהם.

כאשר זה קרה המעבר היה חד. הם החלו לרעוד, לגלגל עיניים ונפלו. אנשי הכפר רצו אליהם, עטפו אותם בחצאית "טוטו" מקש ומרחו אותם באבקה צהובה. מעבר חד מהיות האדם בן אנוש להפיכתו לכלי בשירותו של האל.

לאחר כמה דקות התאוששו הגברים, קמו ורצו לכיוון שפת הלגונה. לא הבנו מה קורה, אבל פתחנו בריצה מהירה אחריהם. על שפת הלגונה, לצד סירות עץ קטנות ורשתות דיג, עמד מזבח לאל "קוקו". אל הברכה. "הנאחז" עלה עליו לקבל את ברכת האל, מרח את עצמו באבקה צהובה נוספת ורץ חזרה לכיכר.

חצאיות הקש התנופפו, הסתחררו והתגלגלו על בעליהם. תושבי הכפר שרו ורקדו לצידם. הטקס היה תזזיתי ובמקצב מטורף.

תושבי הכפר קיבלו אותי אליהם וניסו ללמד אותי את הריקוד המקומי. הכהן הגדול נראה מבסוט מקצב הלמידה שלי. חיוכיו קיבלו תוקף. גם המבט.

יציאה מטראנס בטקס הקוקו

בכפר אנשי הקוקו

ברגע בלתי צפוי, החלו הגברים ליפול אחד אחד ונהיו מעט אגרסיביים. חבורה של גברים היתה צריכה להשתלט עליהם ולנסות להרגיע. היו אלו הרגעים של היציאה מהטראנס. הגברים נראו מבולבלים ולא הבינו מה קורה סביבם. מים שבתוכם הושרו עלים, הותזו עליהם וטיהרו אותם.

תם הטקס. הכהן ליווה אותנו אל הלגונה.

הוא היה נועז וניגש ישר לעניין.

הוא לא הציע שנשב על כוס קפה בניני חם, הוא פשוט הציע שנתחתן.

אמרתי לו שאני חייבת תחילה לברר מה קרה לאשתו, על מנת להבין מה עלול להיות גורלי כאשת כהן וודו נחשב.

הסתבר לי שהוא נשוי לשתי נשים באושר ועושר ומציע לי להפוך להיות האישה השלישית.

לאשת הכהן אסור לגור אתו באותו הבית ושתי הנשים גרות כל אחת מהן, בבית נפרד. הוא מבלה עם כל אחת מהן לסירוגין במשך שבוע. יש להם שבעה ילדים. אחד מהם הפך לכוהן בעצמו.

לשאלתנו כיצד נבחר דווקא הבן הזה לג'וב החדש, סיפר הכהן שבנו עבר שתי תאונות קשות. בראשונה נפל מגובה של ארבעה מטר והשנייה היתה תאונת דרכים. משיצא הבן ללא פגע, התעורר חשדם. הם פנו ל"איפה", קוראי העתידות ואלו אישרו שזהו הבן שנבחר לשמש ככהן הוודו הבא במשפחה.

סדר יומו של הכהן עמוס מאד. הוא מתעורר מדי יום בשלוש לפנות בוקר ומתחיל בטקסי הפולחן לארבעת אלי הוודו, אותם הוא משרת.

בתגובה להצעה הנדיבה שלו, עניתי משהו כמו – "זה לא אתה זו אני" והוא התעקש לקבל למרות זאת, את מספר הטלפון שלי.

זרמתי…

מימין כהן הוודו שהציע לי נישואים

מאחורי הקלעים של המסע המאתגר

המסע לבנין היה מאתגר לא רק במהלך הטקסים, אלא גם אי שם "מאחורי הקלעים" בטיול עצמו. מה לא קרה לנו שם?

ביומיים הראשונים טיילתי בלבוש חורפי באחת המדינות החמות והלחות בעולם.

דחפנו לאחר כל עצירה את הרכב כדי שהוא יתניע.

מדי לילה נשאלנו מה אנחנו רוצים לארוחת הבוקר ומדי בוקר לא חיכתה לנו שום ארוחה.

צינור של זרם קר בלבד חיכה לנו במקלחת של סוף היום ובשירותים דליי פלסטיק שימשו כנייר טואלט (המקומיים מקפידים לאור זה, לאכול ביד ימין בלבד).

בחדרים היה מזגן! אבל לא היה שלט.

במשך שבוע אכלנו אורז עם רוטב שהוגש בצד, בו בושלו עגבניה ובצל. הניסיון לאכול בשר, נתקל בגושים יבשים, קשים ותפלים.

הבנינים אוכלים לרוב, אפילו כארוחת בוקר, עיסה דביקה וחמוצה העשויה מקמח תירס או קסאבה (סוג של תפו"א) ותבשיל ירקות חריף (Agou-azin y noussounou).

חגגנו בעיקר על אננס טרי, פאפאיות ובננות מתוקות וניסינו את היוגורט המקומי, שעשוי בכלל מתירס. אמממ…לא מומלץ.

ושם, מאחורי הקלעים, היה גם "דומינו ראלי של תקלות" שהכניסו אותי לטכנופוביה חסרת אונים: הפוקוס במצלמה עם העדשה הרחבה שלי התקלקל ביום השני לטיול וכל קליק, היה תוצר של מאבק נחוש ויזע רב.

בנוסף תוכנת הוורד בלפטופ נדפקה וככתבת הרגשתי סנדלרית יחפה (עד שמערכת מסע אחר אונליין הצילו אותי עם זה). ואפרופו סנדלים, ביום הצילומים הראשון, מרוב התרגשות, לקחתי בטעות שני סנדלים מזוגות שונים והסתובבתי כמצולמת לכתבה, עם כף רגל ימנית כחולה והשנייה באדום.

המסע לבנין היה מאתגר לא רק במהלך הטקסים, אלא גם אי שם "מאחורי הקלעים" בטיול עצמו. מה לא קרה לנו שם?

סוף דבר

הוודו משמש בבנין כאורח חיים, כאוסף של חוקים וקודים של התנהגות שמטרתם שמירה על ההרמוניה שבין אדם לחברו ובין האדם לקוסמוס.

בתוך החוויה האקסטרימית הזו הנחווית כ"מסע אחר", פגשנו כמיהה אנושית לרצות את רוחות וכוחות הטבע, רוחות ה"מתים החיים" ובסוד, במרחב הפחות מדובר, להשקיט גם את כוחות הכישוף והמאגיה השחורה.

הצורך לפייס את הכוחות שאין לאדם שליטה עליהם, נולד מתוך הפחד האנושי הקיומי מפני כישלון, חולי ומוות. הפחד מפני החוויה של חוסר השליטה.

הכמיהה הזו להגנה, הצליחה לעורר בנו אמפתיה על אף המראות הקשים.

גיליתי את הדומה והמשותף בין הוודו לפילוסופיות ודתות אחרות ולרגע נדמה היה לי שאני בכלל במסע שורשים אל העבר היהודי שלי.

מפת בנין:

מידע שימושי למטיילים בבנין

למרות שהתיירות אינה מפותחת בבנין, יש בה אטרקציות. חופים יפים, כפרי דייגים, שמורות טבע, מפגש עם תרבות הוודו ואפילו מסעדות טובות וחיי לילה סוערים הם רק חלק ממה שמחכה לנוסעים לבנין.

אתרים חשובים

אף שהתיירות אינה מפותחת בבנין, יש בה אטרקציות רבות. אחת הידועות שבהן היא כפרי הדייגים הבנויים על כלונסאות בלב הלגונות, לא הרחק מעיר הבירה פורטו נובו. העיר קוטונו, השוכנת באותו אזור, היא אתר נופש פופולרי, המציע חופים יפים, מסעדות אפריקניות משובחות וחיי לילה ערים. העיר אבומיי שימשה בעבר בירת ממלכת דאהומי, וכדאי לבקר בה בארמון ובמוזיאון המלכותיים. העיר אווידה, הנמצאת אף היא בדרום בנין, היא מרכז של תרבות הוודו. המוזיאונים הפועלים כאן, ובהם המוזיאון ההיסטורי והמוזיאון לאמנויות ולתרבות הוודו, מתעדים את המורשת העשירה של תרבות זו. הפארק הלאומי פנדג'ארי שבצפון-מערב בנין נחשב לאחת משמורות הטבע המרהיבות של מערב אפריקה (זהירות: האזור נחשב בלתי בטוח למטיילים!).

הנחיות למטייל הישראלי

המבקרים בבנין צריכים להצטייד באשרה שניתן להשיגה אצל קונסולית הכבוד בירושלים או באמצעות טופס דיגיטלי (אפשר גם באמצעות סוכנויות להפקת ויזות). המבקרים בבנין נדרשים רשמית להציג אישור על קבלת חיסון נגד קדחת צהובה. שדה התעופה הבינלאומי של בנין נמצא בקוטונו (דרומית-מערבית לפורטו נובו הבירה), וניתן להגיע אליו בטיסות מאדיס אבבה, מפאריז, מבריסל או מלונדון. לאתיופיין איירליינס טיסה מישראל דרך אתיופיה. לבאים לבנין כדאי להצטייד באירו, שכן מטבע זר אחר ניתן להמיר רק בקוטונו. מומלץ לבקש אישור לפני שמצלמים. שגרירות ישראל בחוף השנהב משמשת כשגרירות לא-תושבת בבנין.

———–

המסע נערך בשיתוף:

מיי טריפ טיולים – My Trip

וחברת התעופה:
אתיופיאן איירליינס

תודה רבה לאתי דיין הנפלאה, על תמיכה וייעוץ מקצועי, לבן קציר על ההעשרה התכנית, וליובל נעמן על עזרתו והידענות שלו.
אני רוצה להודות לגיל אל עמי ו-מסע אחר אונליין שהרימו את הפרויקט.

שליחי מסע אחר לימור שדה-חן צדוק ואודי גורן

צוות המשלחת:

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

אודי גורן – צלם מסעות וטבע, מרצה, מורה ואמן. צילם וידאו במסע
פייסבוק

הפוסט מסע בעקבות הוודו אל בנין, מערב אפריקה הופיע ראשון במסע אחר

לאררט מספר שמות תלויי תרבות. השם אררט נגזר משמה של ממלכה גדולה בשם אוררטו אשר מרכזה היה מסביב לימת ואן, לא רחוק מהר אררט ששכן בתחומה של הממלכה. מעניינת קריאתו של הנביא ירמיהו בשנת 593 לפנה"ס לערך לממלכות אררט ומדי לעלות על בבל: "שְׂאוּ נֵס בָּאָרֶץ תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכֹות אֲרָרַט מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר הַעֲלוּ סוּס כְּיֶלֶק סָמָר: קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גוֹיִם אֶת מַלְכֵי מָדַי אֶת פַּחוֹתֶיהָ וְאֶת כָּל סְגָנֶיהָ וְאֵת כָּל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתֹּו: וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וַתָּחֹל כִּי קָמָה עַל בָּבֶל מַחְשְׁבֹות יְהֹוָה לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב" (ירמיהו פרק נ"א, פסוקים כ"ז – כ"ט).

גם הארמנים משתמשים בשם אררט, עדות לקשר שבין הארמנים לאזור ולהר, אבל הם מכנים את ההר בשם מסיס (Masis), על שמו של המלך אמסיה, צאצא של האייק המיתולוגי, מייסד האומה הארמנית.

הטורקים מכנים את ההר בשם ארי דאי (Ağrı Dağı – האות ğ מוטמעת ואינה באה לידי ביטוי). משמעות השם היא "הר הבכי" או "הר הכאב". מקור השם הוא עות'מאני, ופירושו אינו נהיר. הפרסים מכנים את ההר בשם "ההר של נוח". הכורדים מכנים אותו בשם "ההר הלוהט".

אררט ממחנה הבסיס

המרחב בו נמצא הר אררט

הר אררט אינו נחשב להר טכני או קשה במיוחד לטיפוס. בגובה של 5,137 מטרים יש בו את האלמנטים המאתגרים שנמצאים כמעט בכל הר בגובה דומה, כלומר הגובה, מזג האוויר הבלתי צפוי וכמובן עניין המחנאות. אל כל אלה יש להוסיף את מיקומו המרוחק, בקצה המזרחי של הרמה האנטולית המהווה את רוב שטחה של טורקיה, במשולש הגבולות עם איראן וארמניה. עם השנים הופך העניין ליותר ויותר פשוט בשל הנגישות התחבורתית המתקדמת בטורקיה.

קושי נוסף, שלא קשור דווקא בהר, הוא המצב הגיאו-פוליטי המורכב במזרח טורקיה, עקב הלחימה רבת השנים והמתחים התמידיים בין הצבא הטורקי למחתרת הכורדית, ה-PKK. לדוגמה, בחמש השנים האחרונות, בעקבות הלחימה בין דאע"ש, טורקיה, הכורדים וארה"ב, הטורקים לא ניפקו רישיונות טיפוס על ההר. מי שטיפס, עשה זאת על אחריותו וללא רישיונות טיפוס רשמיים, עניין בעייתי לכשעצמו במקרה ונתפסים. אנחנו יצאנו השנה כדת וכדין, עם רישיונות טיפוס מוכנים מראש, שאותם המשטרה הצבאית בדקה לפרטי פרטים, גם בדרך אל ההר וגם בחזרה ממנו.

אררט הוא הר געש חרוטי, דומיננטי מעל סביבתו, מתנשא לגובה רב ונצפה בכל הדרו מכל נקודה במרחב. לצידו, מעט דרומית ממנו, מתנשא אררט הקטן, בגובה של כמעט 3,900 מטרים – חרוט געשי קלאסי, מושלם ויפהפה, המשלים את תפאורת ההר. ומסביב, בבסיס ההר, פזורים להם עוד כמה מכתשים מרשימים, מהם ניתן ליהנות בעיקר בזמן הטיפוס מעלה.

סביבת ההר, המרחביים שמסביבו ומדרונותיו מלאים במיליוני בולדרים בכל הגדלים, עדות  להתפרצויות געשיות חוזרות ונשנות במהלך ההיסטוריה הפעילה של ההר. ההר והבולדרים הם הנוף הדומיננטי, שכן מסביב להר אין עצים. הנוף פתוח, עשבוני וחד גוני, אולי קודר משהו בקיץ החם, אבל מרהיב בזכות עצמו, בעיקר מלמעלה, אז הנוף הופך לדרמטי, עוצמתי ומהפנט.

מתחילים במסע

את המסע התחלנו בנסיעה בדרך לא דרך, מהעיירה הכורדית דובייזיט אל הכפר הקטן ומעורר התמיהה ג'בירמה. שורת בתים מוזנחים, כמה עצים לטובת הצל, משק חי מצומצם ושדות חקלאיים צנועים משהו. זוהי ארצם של הכורדים, עם ללא שטח מוגדר משלו, החי בחלק זה של כורדיסטן, בתנאים קשים, לאורך כל השנה, ומתוך שאיפה, שקשה להאמין שאי פעם תתממש, לזכות של הגדרה עצמית. כאן טורקיה. מעל לכל.

נקודת ההתחלה נמצאת מעל הכפר, בגובה של 2,200 מטרים. הפסגה נמצאת כ-3,000 מטרים מעלינו. יצאנו לדרך. תחזית מזג האוויר בישרה לנו כי היומיים הראשונים יהיו גשומים. ביום השלישי נחווה שיפור וביום הרביעי, יום הפסגה, מזג האוויר יהפוך למושלם. בירידה ביום החמישי מזג האוויר צפוי להיות חמים ונעים. התחזית הייתה מדויקת, למעט התחזית ליום הפסגה. עוד נגיע לזה.

הצעידה של היום הראשון החלה דרך כרי עשב יבשים מנוקדים בבולדרים לרוב, עלייה של 1,000 מטרים אל מחנה הבסיס של אררט, בגובה של 3,200 מטרים. יצאנו 12 מטפסים, שלוש נשים ותשעה גברים, כולם נרגשים, מעט חוששים, כולם נחושים. לאורך הדרך ליוו אותנו עדרי צאן ומקנה לרוב, מובלים על ידי רועים מקומיים, לפעמים רכובים על חמור, כאילו יצאו מתוך ספרו האלמותי של מיגל דה סרוונטס, דון קישון איש למנשה. דמותו של סנשו פנשה, עוזרו הנאמן של האביר, ניבטת מכל עבר. כלבי רועים אימתניים ליוו אותנו במבטם המאיים, אבל רק במבטם. רובם התגלו ככנועים בסביבתם של בני האדם.

דמותו של סנשו פנשה, עוזרו הנאמן של האביר דון קישוט, ניבטת מכל עבר

למזלנו מזג האוויר היה סגרירי לאורך כל היום. בגבהים שכאלה שמש הקיץ מכה ללא רחם. לאחר התמקמות במחנה הבסיס יצאנו גבוה יותר, לגובה של  3,600 מטרים, במטרה "לספוג" עוד קצת גובה ולהתאקלם טוב יותר. העננים הטיבו עימנו, אבל כשהגענו חזרה אל מחנה הבסיס, הכה הגשם במלוא עוזו. בהתאם לתחזית. המעבר בין תחושת נינוחות בהר מחד, לתחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה בשל מזג אוויר קיצוני מצד שני, מהירה מאוד, עניין של דקות בלבד.

את הפסגה ראינו לראשונה רק בבוקר המחרת. והיה זה בוקר נפלא. שילוב שבין עננות רכה לשמש מלטפת. היה זה בוקר של התאקלמות נוספת לגובה. עולים גבוה יותר, לגובה של 3,900 מטרים, חוזרים אל מחנה הבסיס ללילה נוסף. גם הפעם מזג האוויר תעתע בנו, לפעמים קר לעיתים חם. שיאו של היום בנקודת תצפית מרהיבה אל אררט הקטן, אלא שמזג האוויר לא אפשר זאת. אררט הקטן היה מכוסה בעננות כבדה. סימן לבאות. בשלב זה חלק מהמטפסים חוו כאבי ראש ובחילות, חלק מתהליך ההתאקלמות. אני מכיר אותם וסומך עליהם. הם חזקים.

חזרנו אל מחנה הבסיס, אל הגשם המאיים. במקומות שכאלה לדרך האריזה של הציוד משמעות רבה לאיכות החיים במחנות ובמהלך הטיפוס בכלל. חובה לשמור על הציוד, על שק השינה, פרטי הלבוש, הנעליים, מגפי הטיפוס, כולם יבשים ומוכנים לטובת המשך הפעילות. מלבד תיק אטום למים, כל קבוצת פרטי לבוש ארוזה בתוך שקיות ניילון אטומות למים. בהחלט עוזר, אבל לא תמיד.

מחנה מספר 2

מטפסים אל הפסגה במזג אוויר מפתיע

ביום הבא אנו מזהים שיפור קל במזג האוויר, בהתאם לתחזית. אנו עושים דרכינו מעלה, 1,000 מטרים נוספים, אל מחנה מספר 2 בגובה של 4,200 מטרים, ללילה קצר, משם נעפיל אל פסגת ההר. הקבוצה חזקה מאוד. עולה בטור מסודר, ברווחים קבועים, לדעתי הקבוצה המקצועית והחזקה ביותר בהר באותה נקודת זמן.

במחנה מספר 2, בניגוד למחנה הבסיס, הנוחות היא זכות שלא ניתן לצפות לה. שדה בולדרים גבוה ואינסופי, שכון, ללא מרחבים, צפוף, ממוקם על אדמה טרשית וקפואה, מלאה באבנים. אין מקום מאוזן באמת. השכיבה באוהל היא בשלל זוויות,  למעט הזווית הנכונה. למזלנו מדובר בלילה קצר. לכאורה. אמנם קמנו בשעה 2 לפנות בוקר, אבל ארוחת הערב הייתה מוקדמת מאוד, בסביבות 17:30, כך שכבר בשעה 18:30 אנחנו נמצאים בתוך האוהל. לילה קצר? לא מדויק. לא נוח, גבוה, ההתרגשות בשיאה, האדרנלין עולה על גדותיו. נסו להירדם… בשעה 20:40 כל תחזיות מזג האוויר התנפצו בבת אחת על קירות האוהלים. גשם, ברד ושלג נחתו על המחנה והאוהלים בעוצמה גבוהה וללא הפסקה, במשך כמעט חמש שעות רצופות. היציאה לפסגה נראתה כדמיונית.

מחנה בסיס עליון

לילה בדרך לפסגה

בשעה 01:30 לפנות בוקר פסקו המשקעים. המחנה היה מכוסה בשמיכה של עננים. את הפסגה לא ניתן היה לזהות. קיבלתי החלטה לעורר את המטפסים ולצאת לדרך. לאחר ארוחה קלה, הכנה אחרונה של תיקי הגב, התרמוסים והציוד, יצאנו לכיוון הפסגה קצת לפני השעה 03:00. קבוצה של 12 מטפסים, מלווים בשני מדריכים מקומיים, ואיתנו ארבעה מטפסים טורקים נוספים שביקשו להצטרף אלינו כיוון שלא הרגישו בנוח לצאת לכיוון הפסגה במזג אוויר שכזה.

הדרך מעלה מלאה בשלג טרי, שהלך והצטבר ככל שעלינו בגובה. בארבע ושלושים כיבינו את פנסי הראש. מסביב מעטה כבד של עננות וערפל. הראות מוגבלת. קשה לזהות את הדרך, עולות שאלות לגבי החזרה. ההחלטה שלי – להמשיך. רמת המקצוענות של הקבוצה גבוהה. הולכים בטור, מטפס אחר מטפס, תומכים אלה באלה. בשל הראות המוגבלת אנחנו מסמנים את המסלול עמוק בשלג, לטובת הדרך חזרה. כשנרד, הסופה תמחק את כל הסימנים ולא תשאיר להם כל זכר. מתוך ידיעה שזה עלול לקרות, סימנו את הדרך גם במקלות.

בדרך לפסגה. ראות מוגבלת

מאבק בדרך לפסגה

אנחנו מגיעים לנקודה בה אנו מזהים את הקרחון בגובה של 4,950 מטרים, הנקודה בה אנו אמורים לנעול ולקבע את הקרמפונים על מגפי הטיפוס. אבל בשל השלג הטרי, הרך והרב שנערם על גבי הקרחון, אנו מחליטים שאין צורך להשתמש בהם. ממשיכים לטפס, הראות הופכת לגרועה. גרועה מאוד. קבוצת מטפסים קטנה שיצאה לפנינו עצרה בקרחון, חיכתה לנו כדי שנראה להם את הדרך. הם עשו כמה טעויות. לולא היינו שם, ספק אם לא היו מפספסים את הפסגה. אולי גרוע מכך. הפסגה במרחק נגיעה, אבל לא רואים אותה. כמה מתעתע, כמה מסוכן למטפסים חסרי ניסיון. ברוח גוברת, מנהלת איתנו מלחמת התשה. אין לנו סיכוי לנצח. אנחנו בפסגה, כולנו. הרוח עוצמתית ומקפיאה. חלק מהמטפסים נרגשים עד דמעות. חלקם יתפרצו בבכי כשנגיע חזרה למחנה מספר 2 הבטוח יחסית. עניין של נפילת מתח, הקלה והרגשה של הישגיות מוצדקת.

בימים בהירים נשקפים מהפסגה מרחביהן של טורקיה, ארמניה ואיראן. עכשיו לא רואים כלום, והרע יותר עוד לפנינו. כמה דקות בודדות בפסגה ממחישות לנו לאיזו סיטואציה נקלענו. זה לא רק הראות. יש סופה בדרך. בהחלטה מהירה אני מוותר על המשך התמונות הקבוצתיות בפסגה. אני דוחק בכולם להתארגן מידית לקראת ירידה. מי שמתמהמה ומנסה "לגנוב" עוד כמה שניות של תהילה סופג ממני ביקורת אבהית עדינה, אבל אסרטיבית. תוך שניות מכה בנו סופת שלג כמחטים דוקרניים בחלקים החשופים של הפנים. הרוח מצליפה וקשה לרדת. כמעט ולא רואים כלום. סימני הדרך חזרה נמחקו לחלוטין. מפעילים GPS, מוודאים שכולם צמודים אלה לאלה. אני חוזר וסופר את כולם כל הזמן.

מגיעים לפסגה

ירידה מאתגרת לא פחות

חברה במשלחת הטיפוס חשה ברע. אנו מיד מארגנים תורנות חברית של שני מטפסים, אחד מכל צד, צמודים אליה, תומכים בה בירידה הארוכה והמתישה מטה. אט אט, ככל שאנו יורדים בגובה, מזג האוויר הופך ליציב יותר. אנחנו בנקודה שבה מסתכלים אחורה לעבר הפסגה ורואים את זרמי הסילון המרהיבים והמאיימים מכסים את הפסגה, אבל במבט קדימה, מטה, רחוק מטה, אנו מזהים כבר את האוהלים של מחנה מספר 2. רחוק הרבה יותר, ניתן לזהות את מחנה הבסיס, לשם מועדות פנינו בסיומו של היום. המראה מחמם את הלב. מזג האוויר השתנה לטובתנו.

בסיומו של יום ארוך במיוחד, לאחר מנוחה וקיפול מחנה מספר 2, תוך כדי הליכה בגשם שוטף, הגענו אל הלילה האחרון במחנה הבסיס. התברכנו בלילה נפלא ושקט, לילה בו התערבבו והתערבלו להן שלל תחושות ורגשות, נפילת מתח, אושר וסיפוק רב, לתוך שינה ערבה וארוכה עד לבוקר המחרת.

רגעים של נחת קרוב לפסגה

מפת הר אררט:

רשימת חברי המשלחת: ד"ר חזי שקד, אבי פנסקי, דניאל וייגל, טל בן עמי, יהודה קוניבסקי, מאשה קוניבסקי, יוני גנדלמן, מזהר ענאן, קיריל גרוזובסקי, יעל לוי שרגא, רפי מילר, יוסי לוי.

ד"ר חזי שקד – מוביל המשלחת והבעלים של חברת המסעות מופלון, המתמחה בטיולי אתגר, טיפוס הרים ומסעות אתגר ברחבי העולם.

הפוסט מסע אל פסגת האררט: הר הבכי הופיע ראשון במסע אחר

שנה קודם לכן התווכחנו אני ואריה במשרד מנהל הכפר על משמעות הביטוי.

"מה זה צרכים מיוחדים? הם כמו כל אחד, אין איתם שום בעיה", אריה נוזף בי. "הכי פשוט זה להרחיק את השונים והאחרים, להגלות אותם מהחברה. הם מעוררים פחד. אנשים מסתכלים בהם ורואים את הפחדים של עצמם מעצמם". הוא פושט את רגליו ונשען לאחור, "אלא שלכל אחד, גם לי ולך, יש 'צרכים מיוחדים', אז להם יש קצת יותר".

"אריה, מדובר בבייס קמפ של האוורסט, זה לא סתם אתגר", אני עונה. "הבייס קמפ הוא פנטזיה שלנו, היא לא קיימת בעולם שלהם".

"אין עולם שלנו ועולם שלהם. זה בולשיט. 'אנחנו' ו'הם' זה בסך הכול עוד סטריאוטיפ שקובע ש'הם' לא מסוגלים לחיות במציאות שלנו. את זה אני הולך לשנות. בסוף המסע כולנו נגיע לבייס קמפ".

"אתה חושב שיש להם מושג מה זה המסע הזה? שהם מבינים לאן אתה לוקח אותם?"

"ועוד איך!" הוא מתפרץ לעברי. "הם מבינים הרבה יותר ממה שנדמה לך. אתה תקוע עם מה שדחפו לך לראש".

המשרד של אריה עמוס חפצים ורהיטים: כן ציור שחלוק מוכתם פרוש עליו, מכשיר חתירה, מכונת תפירה שתיבת בדים צבעוניים לצידה, שולחן עבודה שעליו מונחים גזירי תמונות של אנשי הכפר לצד תמונות שנחתכו ממגזיני אופנה. הוא עוקב אחר מבטי ואומר, "אלו לקולאז'ים, תתבונן ותבין". הקולאז'ים תלויים על קיר מאחוריו. אני קם וניגש לבחון אותם. דמויותיהם של אנשי הכפר מודבקות על רקע נופי ארצות רחוקות או משולבות בתוך סיטואציות יומיומיות.

הוא נעמד לצידי. "המסע הזה יקרה. אני מגייס כסף, גם לסרט שנעשה עליו. נוציא אותם מהכלא של הסטיגמה", הוא מתנשף קרוב לאוזני. "יש לך הזדמנות להצטרף". מהמסדרון בחוץ מחלחלים למשרד קולות שמחה. "תקשיב טוב לצחוק", הוא מכריז כאילו כבר חזרנו מהאוורסט.

הוא משרבט עיגול על נייר, "זה המוח, כמו עוגה". הוא מחלק את העיגול לפלחים בגדלים שונים. "לכל אחד יש פלחים שפחות מתפקדים או שמשהו משובש בתקשורת ביניהם. אבל החלקים האחרים תקינים לגמרי. אלא שאנחנו והממסד עושים מהעוגה דייסה וזורקים הכול לפח". הוא איש גבוה ונאה, עיניים כחולות חודרות ובלורית בלונדינית משתפלת על מצחו. כשהוא פורש את התיאוריה שלו, פניו הלבנות מתלהטות, והוא מסרק באצבעותיו את בלוריתו.

"ואם יש יותר מדי פלחים פגועים? אם משהו באמת משובש כאן בפנים?" אני נוקש על גולגולתי באצבע. "אולי הנוירולוגיה יצרה 'הם' ו'אנחנו'? הרי אפילו לא שאלת אותם אם הם רוצים לצאת למסע".

"אני לא צריך לשאול אותם. המסע הזה הוא בשבילם. הוא ישבור את צרות האופקים שגם אתה שבוי בה". הוא מתנשף, "אני זוכר שהגעתי לישראל כנער ובאתי לבית הספר לבוש ז'קט חדש, מכנסיים מגוהצים ונעליים מצוחצחות. נערים גדולים ממני במכנסיים קצרים, טי-שרט וסנדלים דחפו אותי לארונות במסדרון והחטיפו לי אגרופים בבטן ובראש. כשביקשתי להחליף בגדים, אימי לא הסכימה. חצי שנה הרביצו לי. גם עכשיו אני לא מוותר. אנחנו נגיע לבייס קמפ של האוורסט, נוכיח שהם יכולים לאתגר את עצמם ולהצליח במקומות של שיא הישראליות, שיא הנורמליות הישראלית — הטיול של אחרי הצבא".

"כן, אבל…" אני מתחיל לומר.

"אל תהיה חלק מהכוחנות של הממסד. אל תדבר איתי על תקציבים וכללים. בכל פעם שאני בא עם רעיון גדול, מופיע איזה פקיד שאין לו מושג מי הם באמת".

"גם הבחירה שלך לקחת אותם לבייס קמפ היא כוחנית. המסע יכול להיות עינוי בשבילם".

"שוב אתה חוזר למקום הזה. גם לי זה יהיה קשה, לא זזתי מהכיסא כבר שנים, פעם הייתי שחקן כדורסל". כתפיו רחבות ושמוטות. הוא טופח קלות על הכרס הקטנה שלו, "מה אתה אומר, אני אצליח?"

"אתה נראה לי כמו אחד שלא מוותר".

הוא בולע אוויר, מיישיר אליי מבט. "העולם צריך להיות מקום הוגן יותר בשבילם, מגיע להם להיות מאושרים, אתה מבין?" הוא מנופף בידיו כקוסם שמסוגל להפוך משאָלָה למציאות, ואני הולך ומשתכנע. "זה קצת גבוה, אז מה, נוֹ ביג דיל. כולנו יצורים שבירים עם חולשות", הוא מוסיף בטון מפויס.

ג'ינג'ית מנומשת מתפרצת לחדר. "אריה, רובי לא מסכים שאני אסע בלעדיו, הוא משתגע". היא שמה לב אליי ותולה בי מבט. "מי אתה?"

"הוא מטפס הרים מומחה, הוא יבוא איתנו לבייס קמפ", אריה אומר לה.

"יווו, אתה מכיר את הדרך? איזה כיף יהיה שם בסוף", קולה מתנגן.

"אתה רואה!" אריה זורק לכיווני. "בואו, נלך לדבר עם רובי". אני מצטרף אליהם.

ערכנו כמה מסעות הכנה במדבר יהודה. במהלכם כשלתי בניסיון לקוראם. לא ידעתי מתי קשה להם ומתי לא, אם הם נהנים מהנוף, אם הם רוצים לחזור הביתה. כשאני מנסה לבטא את לבטיי וחששותיי בפני אריה והצוות הם מתייחסים אליהם כהתנשאות. בסוף כל מסע המשפטים השגורים הם: "ההתמודדות שלהם מעוררת השתאות", "אני מופתע מהיכולת שלהם",
"באמת יש להם כוח רצון". אני קורא סיפורי מסע ותוהה אם לטבע כוחות ריפוי, אם הליכה בשבילי ההימלאיה, שעל פסגותיהם אפשר בקלות לדמיין את משכנות האלים, תחולל שינוי
תודעתי — בי, בהם, בנו. ככל שאני שוהה יותר במחיצתם הספקות מתגברים והתנהגותו של אריה מגבירה את החששות. כאשר הם מתקשים להירדם בשטח הוא מבטיח להם שיצליחו, כאשר הם נעצרים חסרי נשימה במעלה השביל הוא מבקש מהמדריכים לעזור להם, וכשהם מגיעים למעלה הוא מחבק
אותם.

מאז ומתמיד אנשים שאפו להגיע לפסגות ההרים הגבוהים, מתוך ביטחון ששם מתבודדים האלים, ששם אפשר יהיה לפגוש בנסתר ובנשגב, לחשוף את הסוד, שכמו כל סוד מכיל נחמה, אמת ובעיקר כוח. או לכבוש את הפסגות כי הן שם, כי הן קריאת תיגר של הטבע. האופוריה ההרקולסית לעמוד על הפסגה כשמתחתיך העולם. בשל ספקותיי ביקשתי לצרף למסע את דורון אראל, חבר ומטפס הרים, שהגיע עד פסגת האוורסט ובעל ניסיון רב בליווי משלחות וטיולים באזור ההימלאיה, ואת שמואל, איש מסעות שמוליך אנשים לריפוי בהרים. לפי שמואל, אדמת ההרים היא כמו מראה, משקפת את קיומך המקביל. בהרים שני מצבי הקיום שלך אמיתיים באותה מידה. מתגלה לך אתה במלוא היותך. שמואל מאמין בכוחו של המסע. "המוח עצלן גדול, ובהרים הוא מתחיל ללכת. משהו במרחב מעורר את המוח לקבל אחריות על החלקים הפצועים. זה לא חשוב אם נגיע לבייס קמפ או לא, אין שם כלום חוץ מהרבה אשפה שהשאירו מטיילים, אבל לדרך יש סגולות ריפוי".

אריה בוחר שנים עשר מתושבי הכפר למסע. הוא אינו מתייעץ איתנו, ואני מניח שהוא יודע מי מבין תושבי הכפר יתמודד טוב יותר עם מצבים לא צפויים ומי יצליח לצלוח קשיים פיזיים ונפשיים, או שאולי הוא בוחר את אלה שיגשימו את שאיפותיו? זה המסע שלו. אנחנו נהיה שם בשביל אנשי הכפר.

אני מתקשר להתייעץ עם פאנדי, סוכן הנסיעות הנפאלי שמארגן מסעות להרי ההימלאיה. אני מסביר לו על הרכב הקבוצה שלנו. הוא לא מבין מה זה אנשים עם צרכים מיוחדים, וכשהוא מבין הוא תוהה למה אנחנו לוקחים אותם לשם. בסוף הוא שואל, "אבל הם יודעים ללכת, לא?"

"זו הפעם הראשונה שלהם בהרים…" אני אומר. "יכולים להתעורר קשיים, אולי מישהו ירצה לחזור, אולי מישהו יחליט שהוא לא זז יותר".

"אין בעיה", הוא חותך, "שלושה שרפות לאדם. הסבלים והמטבח יֵצאו מוקדם, איתכם ילכו בערך שלושים וחמישה, שני מלווים לכל אחד. סך הכול שמונים".

ביום הראשון צהלת קולות מהדהדת מהעמק. המוח מזנק מעבר לעצמו ומשמש גשר אל דברים שמעבר לראייה. "נורא יפה כאן, תיארתי לעצמי שזה אחרת". אני הולך בסוף הטור לצד נירית.

"מה תיארת לעצמֵךְ?"

"לא יודעת".

"עכשיו השלגים מפשירים, העולם כאן מתעורר", אני אומר.

"השביל זה ככה כל הזמן? כי זה בכלל לא קשה. רובי רוצה שנלך בהתחלה, הוא חושב שמי שבהתחלה יותר קל לו, אבל לי טוב בסוף".

"גם אני אוהב ללכת בסוף".

"איזה מזל שאריה בחר אותי. חשבתי שבגלל מה שרובי עשה הוא ייתן לנו עונש ולא ניסע".

רובי מסתכל אל עבר פסגת ההר ששמו "האישה עם התיק". השלג על פסגתו בוהק ומנצנץ. "אני רוצה להגיע אל מאחורי הלבן הלבן הזה", הוא אומר. "אני רוצה ללכת לשם, אפשר?"

"השתגעת?" נירית אומרת. "אתה תמות שם".

"לא אכפת לי למות".

"אם תמות לא תהיה יותר, וגם אני לא אהיה יותר בשבילך. תגיד לו", היא פונה אליי. "הוא לא מבין מה זה למות".

"אני דווקא מבין מצוין, זה לא להיות יותר", הוא מעווה כלפיה את פניו וצוחק בקול.

"לא בטוח שאני מבין", אני עונה לה.

"כשהייתי חולה ולקחו אותי הביתה, לנתניה, הוא גנב אופניים ורכב אליי. הוא משוגע. אריה מאוד כעס עליו".

"את משוגעת", רובי מתפרץ.

"יום שלם חיפשו את המשוגע הזה עד שמצאו אותו, כי הוא התבלבל בדרך".

"הוא רכב מכפר תקווה עד נתניה?" אני שואל.

"כן, הוא משוגע".

"לא יודע… הוא אוהב אותך. גם אני אהבתי פעם מישהי ועשיתי דברים משוגעים בשביל להיות איתה".

"כן?"

אנחנו מטפסים אל אוכף ההר ונעמדים לצפות בנוף.

"ואווו, איזה יופי זה", היא מצביעה לעבר רכסי פסגות הרי ההימלאיה, שמכתרים את כחול השמים. אחר כך מסתכלת כלפי מטה, עוקבת אחר השביל המתפתל במורד. "שם זה הסוף?" היא שואלת אותי.

רובי מתיישב על סלע ומתנשף. "זה עוד רחוק?" נירית מתיישבת לידו, מחבקת את כתפו ונותנת לו נשיקה.

"די. את לא רואה שקשה לי?"

"מה אתה מתלונן? תראה אותם", היא מצביעה לעבר שיירת שרפות שחולפים על פנינו בשביל, כל אחד נושא על גבו צרור ענק של ציוד קשור ברצועת בד שמקיפה את פדחתו. "רואה? הם לא מתלוננים! הם הולכים ולא מתלוננים". היא קמה ומתחילה ללכת ביניהם.

"חכי לי", רובי מתרומם מהסלע.

"נו בוא כבר", היא קוראת לעברו. "כבר עוד מעט יהיה חושך".

"מי אמר לך?"

"השרפה שלי", היא נצמדת לשרפה שמלווה אותה, והוא מחייך. "תצלם אותנו", היא מבקשת ממני.

למטה מזדהר הנהר ולידו מוקם אוהל גדול.

"זה שם? זה שלנו?" רובי שואל, ואני מהנהן.

הם צוהלים ומתחבקים. קרני השמש מבעירות את הפסגות המושלגות, לפידי אבן שמימיים.

מחשיך.

"אמאל'ה!" נירית נותנת לי יד.

"הוווו, הוווו", רובי עושה קולות מפחידים.

"אף פעם אני לא מפחדת. חוץ מפעם אחת כשלקחו אותי לניתוח", היא משתתקת. "הייתי בהיריון, ואמא שלי לא הסכימה, אז הייתי צריכה לעשות את הניתוח. שכבתי במיטה הירוקה ופתאום נהיה חושך ונורא פחדתי".

"כן", רובי אומר, "מאז היא מפחדת מחושך".

"לא נכון, תמיד אני מפחדת מחושך".

השרפות חובשים לראשם פנסי ראש, הם מטלטלים את הראשים, צוחקים מריקוד האלומות. היום בשעות הצהריים עברנו ליד כפר שבו נערכה לוויה לתינוק. קבוצה של מקומיים עמדו סביב מגדל עצים נמוך, שעליו הונחה חבילה קטנה, ומלמלו תפילות. אש הוצתה, והלהבות פרצו באחת. עמדנו דוממים, מרוחקים מהם.

"אם היית הולכת כמו שאת מדברת, היינו כבר מגיעים", רובי נותן לה יד. "בואי". היא עוזבת את ידי והם מדלגים למטה.

האוהל הגדול מתגלה, מואר מבפנים, צלליות אנשים מתארכות ומתכווצות על יריעותיו. אנחנו נעמדים בפתח. אלו שהגיעו לפנינו כבר ישובים לאורך השולחן הארוך, אוכלים ומחליפים קריאות צוהלות. אחד מהם צועק לעברנו, "גמרנו לכם את האוכל. נכון, אריה?" כולם צוחקים. אריה גולש על הספסל, דוחק את הצמודים אליו ומפנה לנו מקום. "תביא להם אוכל", הוא קורא באנגלית לג'נגו, האחראי על השרפות.

אני מקבל צלחת עם דאל-באט, אורז ועדשים, ויוצא החוצה לאכול. השמים אטומים. רחש זרימת הנהר מעמעם את הקולות הצוהלים בפנים. אריה יוצא ונעמד לידי, "אתה רואה? היה קל לחבר'ה". אני יכול להבחין בתווי פניו מחייכים, "אפילו ירון הלך כמו שד. אמרתי לך שאתה שוכר יותר מדי שרפות".

"זה היום הראשון, אריה, יש עוד עשרים ושישה ימים", אני אומר, רוכס את המעיל ויורד אל גדת הנהר.

הוא הולך לצידי, מעיל הפּוך מקנה לו מראה דובי. אלומת הפנס על מצחו מרצדת בחלל, מאירה להרף עין את הנהר, את המצוקים, את הדמויות שיוצאות מהאוהל והולכות לאוהלי השינה הקטנים. מחשבותיי נודדות אל ירון. הוא נגע לליבי מהרגע הראשון שנפגשנו. הוא היחידי עם תסמונת דאון בקבוצה. דיבורו מגומגם וכמעט בלתי ניתן להבנה, אבל משהו במנעד הטונים מאפשר תקשורת. אני מדבר אליו, והוא עונה בקריאות, תוך
שהוא מניע את ידיו בשפת חירשים אילמים. אם איני תופס את כוונתו בתוך שני סבבי דיבור הוא מתעצבן, תופס את ראשו בשתי ידיו ומניע אותו מצד לצד. אני תוהה איך המסע נתפס אצלו. אולי בשבילו המסע, כמו ששמואל מסביר, הוא עלייה לרגל אל שפת טבע פשוטה וברורה שהוא כבר יודע לדבר בה.

אל תוך השקט פורצת נגינת אקורדיון. אופרה של פוצ'יני. מוטי, אחד מאנשי הכפר, שר את האריה בקול טנור.

"הוא יודע לנגן ולשיר בעל פה עשרות אופרות. לא תתפוס אותו מזייף", אריה מסנוור את פניי.

"יפה", אני אומר.

"אני אומר לך, כל ההפחדות על הגובה והמחסור בחמצן… הכול בראש שלך, כמו שאמרתי לך. המוח הוא עוגה".

אריה צודק. בימים הבאים המסע מתקיים ללא תקלות. הבקרים נראים כסצנה מבוימת מתוך סרט אימפרסיוניסטי. האור רוחץ כתמי צבע, שנעים בתזזית בתוך רקע דומם. אריה שולף את האנשים מהאוהלים הקטנים, רובם חוזרים וזוחלים פנימה אל החמימות בקריאות צחוק. שרפות מסתובבים עם קערות אלומיניום שבתוכן מים חמים, מציעים למתעוררים לשטוף פנים. טיפות מים חמים ניתזות לכל עבר. הרופא והאחות עומדים ספונים במעיליהם, מחבקים את כוסות התה החם לפני שהם מקבצים את כולם למעגל ומוודאים שכל אחד מהם יבלע את התרופות שלו. אני נזכר איך כילדים בקיבוץ היו מושיבים אותנו עירומים על ספסל עץ במקלחת הגדולה, שבקצהו ישבה המטפלת. היינו מתקדמים לעברה בתורנו, והיא הייתה מנקה לנו את האוזניים, בודקת בשערות שאין כינים ונותנת לנו לבלוע שתי כפות של סירופ מחזק.

היום נטפס לנמצ'ה באזר, כפר סואן בגובה 3,400 מטר, כאלף מטר טיפוס. נשהה שם יומיים להסתגלות לגובה. בארבע לפנות בוקר כבר יצאו הסבלים עם הציוד. השרפות עדיין נעים ברוגע בין האוהלים, נוקשים על קערת המים החמים, "אוטו-פאני, אוטו-פאני, גוד מורנינג, גוד מורנינג". זה היום השישי, ואני מזהה איך נוצרת אחווה ביניהם ובין חברי הכפר. קולות צחוק נשמעים בינות לאוהלים הקטנים. ההסתגלות שלהם לתנאי המסע קלה מששיערתי.

ג'נגו, השרפה הבכיר, בחר את הסבלים למסע ואת השרפות שמלווים באופן אישי את אנשי המשלחת. עכשיו הוא עובר בינינו, עיניו בוחנות את הלבוש של אנשי הקבוצה ואת מצב הנעליים. פה ושם הוא מבקש שיסירו מעיל או יקשרו טוב יותר את הנעליים. כל שרפה מלווה מראה לו את הביגוד הנוסף בתרמיל ואת מנות המזון, ורק אז הוא משחרר לצאת לדרך.

היום כל אחד מחברי הכפר יטפס בקצב שלו. אני מסתכל במעלה המתלול, אורות פנסי הראש מהבהבים בתוך הערפל, שיתפוגג כשהשמש תעלה. הטיפוס לנמצ'ה קשה גם לאנשים מנוסים. מחלת הגבהים אינה תלויה בהכרח בכושר גופני, ותופעות של מחסור בחמצן, סחרור, חולשה וכאב ראש מסמא מופיעות באופן אקראי.

ג'נגו טיפס לפסגת האוורסט עם אחת המשלחות. הוא צמח מסבל פשוט למטפס מומחה, מאלו שמעלים את הציוד למשלחת עד לגבהים של 6,000 ו-7,000 מטר. שלוש פעמים הגיע ג'נגו למדרגת הילרי (מקום החניה בלילה שלפני הטיפוס לפסגה), ובפעם הרביעית עלה לפסגה. ההיררכיה בין השרפות ברורה: הסבלים הפשוטים, רובם צעירים שלומדים את הדרכים ומתַרגלים את ההליכה; הסבלים לגובה רב, אלו המנוסים שיודעים לטפס ומסוגלים לשהות בגובה 7,000 מטר ואף יותר; ואלו שהגיעו לפסגה. לטבחים שמור מקום של כבוד, הם מעל הסבלים. נדרשת מיומנות לבשל היכן שמים רותחים בטמפרטורה של כשישים מעלות ולנהל באופן מושכל את המלאי המוגבל של המצרכים מתוך מחשבה על תזונת המטפסים.

היום ג'נגו מתעכב. רגע לפני שדניאלה מתארגנת לצאת, אריה לוקח אותו הצידה ומשתף אותו בהיסוסיו לגבי יכולתה להמשיך. דניאלה כבדת ראייה ומתקשה לראות את הדרך בערפל. אני מקשיב לשיחה מהצד.

"לא תהיה איתה בעיה", ג'נגו אומר. "אנחנו יכולים לשאת אותה על הידיים אם נצטרך". היא יושבת על סלע גדול בצד, מקשיבה לאריה, שמשוחח עליה עם ג'נגו. הרופא והאחות מצטרפים למעגל השיחה, ואני מתיישב לצידה.

"אריה לא רוצה שאני אמשיך", קולה רועד, ראשה פונה לעבר הפסגות, שנעשות צלולות ובהירות מרגע לרגע.

אני נותן לה יד.

"תגיד לו שאני יכולה להמשיך", היא פונה אליי.

"זה לא תלוי בי".

"כבר כמעט הגענו, נכון?"

"לא. אנחנו עדיין רחוקים".

"אמא שלי תתאכזב", היא מושכת באפה. "אריה הבטיח שישלח לה תמונה שלי מהאוורסט".

היא נותנת לי את המצלמה שלה ומבקשת שאצלם בשבילה את הדרך. אני מצלם אותה יושבת עצובה. דרך עדשת המצלמה אני רואה איך מחלת ניוון השרירים הנדירה שהיא לוקה בה נותנת בה את אותותיה. עוד מעט לא תוכל לראות כלל.

אריה קרב, רוכן אליה ומסביר לה בקול חם שהיא צריכה לחזור. "שלושה שרפות ילוו אותך בדרך חזרה", הוא הוא אומר מניח יד על זרועה.

גם ג'נגו ניגש לדניאלה. "אל תהיי עצובה", הוא אומר לה באנגלית, "את טובה מאוד".

דניאלה מצביעה על ראשו ואומרת, "יש לך כובע הורס".

ג'נגו מסיר מעל ראשו את כובע המצחייה, שמעוטר בתמונה של האוורסט, ומניח אותו על ראשה. "שמחה?" הוא מקרב את פניו לשלה.

דניאלה צוחקת ומצטרפת לשלושת השרפות שילוו אותה עד לוקלה.

לפנות ערב אנחנו מגיעים לכפר נמצ'ה בזאר. נירית ורובי צועדים באיטיות במעלה התלול של הרחוב הראשי.

"אנחנו אחרונים, נכון?" נירית פונה אליי. "לרובי קשה בגלל שאין חמצן באוויר. לי זה לא מפריע".

"כמה את מדברת, גומרת את כל החמצן", רובי מתנשף בקול.

נירית מחזיקה בידו ומושכת אותו במעלה. "די כבר את", הוא מנסה להשתחרר מאחיזתה.

"אתה יודע למה חסר לך חמצן? בגלל שלא הקשבת כשהסבירו על זה, זה למה".

הכפר שוקק חיים, בתי התה רוחשים מטיילים, שלטים צבעוניים תלויים על קירות האבן של הבתים: בית הארחה, מקלחת בדולר, מאפייה. ססגוניות רועשת מתנפלת על המבט שהורגל לגוונים שקטים של ירוק, לבן וכחול. אנחנו חולפים לצד קיוסק, ורובי נעצר, "תקני לי קולה".

"לא!" נירית חולפת על פני הדוכן.

"ראית אותה?!" רובי אומר למוכרת המחייכת. "לא רוצה, לא צריך. ואן קולה פליז". הוא מתיישב על ספסל לצד הדוכן.

"בגלל זה אנחנו אחרונים", נירית חוזרת ומתיישבת לידו. "קולה זה טוב לחמצן?" היא שואלת אותי.

"לא חושב", אני עונה. "אני לא אוהב קולה, אף פעם לא שתיתי".

"אתה משוגע", רובי אומר.

אני חוזר במורד הרחוב לראות מה שלום ירון. הוא עם האחות והרופא בשביל המטפס אל הכפר. ירון נע באיטיות. העלייה התלולה והמחסור בחמצן מקשים עליו. השרפות רוצים להעמיס אותו על כתפיהם והוא מתנגד. "תניחו לו", אני אומר לרופא. "יש לנו זמן, שיעשה את זה בקצב שלו". ירון רטוב מזיעה. הוא מרים אליי מבט ומנסה לומר לי משהו בשפת הבועות הקוליות שלו ובתנועות ידיים. אחר כך הוא נשכב על סלע גדול, ידיו בתנוחת תנומה תחת לחיו. אני מדבר אליו, מצביע על הילת האור של נמצ'ה, "שם!" אני אומר לו. "עוד קצת, בסדר?"

הוא שולח לעברי מבט שובב ועוצם את עיניו.

אני כורע לידו ומבקש, "ירון, עוד קצת. תן לשרפות לעזור לך, בסדר?"

הוא מתרומם לאיטו, וסביבנו הערב יורד. אני מסדר לו את פנס הראש על המצח, ואנחנו מתקדמים במעלה ההר לאיטנו.

אריה ממתין לו בקצה הדרך שחוצה את הכפר, מעט מתחת להיכן שממוקם המחנה. כשירון מבחין באריה הוא מתמלא בעליצות ומנסה לרוץ לעברו. אריה יורד לקראתו, מחבק אותו ומסובב אותו במין ריקוד. ירון מנשק אותו על לחייו ומצחו ושניהם צוחקים.

"אנחנו צריכים להישאר כאן לפחות שלושה לילות", אני אומר לאריה. "הם עייפים, קשה להם. הם צריכים לנוח ולהתרגל לגובה".

"מה זה אומר לגבי הבייס קמפ?" הוא מפנה את השאלה לדורון, שעומד לצידי.

"ננסה, אבל בהחלט יש סיכוי שנצטרך להפסיק לפני שנגיע לשם", דורון מסביר.

"זכותם להגיע לבייס קמפ!" אריה מתרגז, כמעט צועק. "אנחנו נגיע לבייס קמפ! זו המטרה של המסע הזה!"

חשכה משתררת. האוהל, שמשמש חדר אוכל, מתמלא. בדרך לשם אריה מודיע שוב ושוב לדורון ולי שהמטרה של המסע היא להגיע לבייס קמפ ושלא מקובלת עליו שום אפשרות אחרת. חלל האוהל שקט מבדרך כלל. רוב תושבי הכפר עייפים ורצוצים. נשימתם כבדה ואין להם תיאבון. אריה עובר ביניהם ומעודד אותם כהרגלו, בטפיחות ובבדיחות, אך הם מגיבים אליו בקהות.

בלילה אני חולם את עצמי כירון. פנס הראש שלי מאיר שביל מפותל, שמטפס על הר מעונן. אני באפיסת כוחות. כשאני מנסה לומר משהו לשרפה שלפניי, פורצות מפי קריאות חנוקות. אף אחד לא מקשיב לי, קולות של דיבור וצחוק סובבים. המילים הבהירות שבתוכי פורצות החוצה כאוושות של ייאוש וזעם. רגליי קורסות תחתיי, ואני מתגלגל מטה במדרון כסלע. איש אינו שם לב להיעלמותי. אני מתעורר בבהלה, רגליי רדומות ונוקשות. אני זוחל מן האוהל החוצה, מצטרף לשמואל, שיושב ליד המדורה ומחטט במקל ברמצי הגחלים.

"מה אנחנו עושים כאן, שמואל?"

"מגשימים את החלום של אריה", הוא עונה ואנחנו צוחקים.

בבוקר העולם לבן. שלג מכסה את מגרש הכדורגל של הכפר, שעליו חנינו. הכפור מקשה את יריעות האוהלים. קפוא. השמים רחוצים מעננים. השמש עוד לא עברה את קו ההרים הגבוהים, והכפר עוד שרוי באפלולית של צילָם. צחוק משוחרר והתפעמות ממלאים את האוויר. בעודי קושר את נעליי אני רואה כמה מאנשי החבורה מתרוצצים יחפים, זורקים זה על זה כדורי שלג. אני מקנא, רוצה לרוץ איתם, אבל אני מרגיש מגושם לידם. על ספסל שולחן ארוחת הבוקר אני מוצא מקום לצד ירון. הוא שקוע בקילוף ביצה קשה. אני מדבר אליו, מציע שאקח אותו לסיבוב בשוק. הוא מפנה לעברי מבט מחויך, עיניו מאירות.

הוא פוער את פיו ומשמיע צליל גרוני ארוך, טנור רוטט שמהדהד את שירת הנזירים בתפילת הבוקר מהמנזר שלצד המגרש.

"הוא רוצה", אריה מתפרץ בינינו פתאום, וירון מנענע בראשו.

השוק הוא מבוך של מסדרונות, מדרגות וביתנים. ירון נע בתוכו בביטחון ונענה לרוכלות הנפאליות שמלבישות אותו בחולצה ססגונית ומניחות כובע על ראשו. הוא מחייך אליהן. אחת מושיבה אותו על כיסא גבוה בתוך הביתן, מגישה לו כוס תה יסמין. הוא מטלטל את רגליו באושר ולוגם מהתה. בדרך חזרה הוא נעצר להתבונן באיש מסתפר. הוא מביט בהשתאות בתנועות התער של הספר. אני שואל אותו אם גם הוא רוצה. כמה דקות אחר כך פניו וגולגולתו של ירון מכוסים קצף לבן וסמיך. הספר מעביר את התער על לחייו וקרקפתו, ומתוכם מגיח ילד מגולח ומלא גאווה. כשאנחנו מגיעים למאהל כולם מחמיאים לירון, וחלק מהם מהינים אפילו לגעת בראשו החלק. אריה מרים לי בוהן לאישור ואומר, "הוא מוכן לטקס בבייס קמפ".

היום השנים עשר. אנו מתקרבים לבייס קמפ של האוורסט, אבל כל פסיעה נדמית כמו התרחקות. השביל מתעתע, הרבה ירידות שאחריהן עליות תלולות. בתחילת היום יורד גשם והצינה גוברת. האדמה בוצית וחלקלקה, הרגליים, רועדות מקור ועייפות, כמו מניחות כי אין דבר בקרקע שהוא יציב ובטוח. דורון נע לאורך הטור וקושר את האנשים בקבוצות של שלושה, שרפה ושני חברי כפר. שרפות עם סלים עצומים חולפים על פנינו בקלילות. הם הולכים יחפים, רגליהם הדקות חשופות, שריריהן ארוכים ומשורטטים. אני הולך אחרי ירון, שמבוסס בבוץ החלק ומאבד תדיר את שיווי משקלו. התנשפויותיו אינן סדירות, ונראה לי שדלילות החמצן באוויר משפיעה עליו מאוד. אני מעודד אותו במילים, מנסה להסביר לו מדוע הוא עייף כל כך. חליתי פעם במחלת גבהים. דרכי הנשימה אינן מעבירות מספיק חמצן לריאות. אתה שואף ונושף והחמצן אינו מגיע, אינו נמצא. הנשימה לא נושמת. הראש מתפוצץ והעולם מסתחרר. מייגע לדבר, הקולות שהפה משמיע קצוצים ואטומים. אבל ירון לא מקשיב לדבריי. אנחנו עוצרים לארוחת צהריים. כולם מותשים. מצוק אדיר מתנשא מעלינו וחוסם את מעט אור השמש. הגשם מתחזק, השרפות פותחים מטריות, כל אחד מרוכז בצלחתו, אוכלים בשקט מהתבשיל החם של עדשים ואורז. רובי אומר, "הגשם הזה גומר לי את החמצן", ונירית עונה לו, "זה לא מהגשם, זה מהאוויר, לא הקשבת אתמול כששמואל הסביר?"

"לא משנה. העיקר שנגיע כבר לבייס קמפ", הוא פונה לשמואל. "עוד כמה זמן זה הבייס קמפ?"

"ייקח כמה זמן שייקח", אריה מתערב בשיחה. "אנחנו לא ממהרים לשום מקום".

"אין לך תשובה?" רובי מתרגז. "גם מהלאט שלך אנחנו עייפים. מה כבר יש שם בבייס קמפ הזה?"

"אין שם כלום", שמואל אומר.

"תפסיק לעשות בעיות", נירית משתיקה את רובי, ושארית הארוחה נמשכת בשתיקה.

לפנות ערב מזדקרת מראש הר שנראה בקצה העולם, הגומפה של מנזר טנגבוצ'ה בגובה 3867 מטר. הטור נפרש על השביל למרחק גדול, כל שלישייה בקצב משלה. אני הולך, כמו בכל הימים האחרונים, עם ירון בסוף הטור. החשכה יורדת. אני מדליק לו ולי את פנסי הראש. לפתע ירון נעצר, מכופף את ברכיו, ובאחת קורס אל תוך האדמה הבוצית. כל גופו אומר אומללות. הוא שוכב שם, פניו המגולחות מלוכלכות מבוץ. השרפה מנסה להרים אותו ולשאת אותו על גבו, אבל ירון מסרב. "עזוב אותו", אני מורה לשרפה וכורע לצד ירון. מי הגשם שוטפים את השביל הצר. אני פותח מטרייה מעל ירון ומדבר אליו, מנסה לשכנע אותו להמשיך, אומר לו שעוד קצת מגיעים. הוא מניע את ראשו בתנועות שלילה החלטיות, הודף את דיבורי בהברות חלושות. הוא עוצם עיניים ומצטנף. אני חסר אונים מול חוסר האונים שלו. משום מה אני נזכר איך אחרי שברחתי בלילה מבית הילדים לחדר הוריי, אבי שאל אותי בייאוש מדוע איני יכול להיות כמו כולם. אני מתחנן בפני ירון, מבטיח לו שעוד כמה צעדים אנחנו מגיעים ושמחר נתחיל לרדת; שלרדת זה קלי קלות. הוא מתרומם ונאבק כדי להניע את רגליו. קול המלמול שלו מבעבע, השביל תלול, הוא נלחם ודמעות זולגות מעיניו, מסכים לתת לי יד שאסייע לו מעט. בחצר המנזר אריה מקבל את פניו בחיבוק הדובי הקבוע. אני מתרחק מהחיבוק. הרוח מרחששת, חריקת קולו המתנשף של ירון חודרת. דמעות זולגות גם מעיניי.

בלילה אנחנו מודיעים לאריה שהמסע הגיע לסיומו, שלא ממשיכים. אריה מסמיק מזעם ואומר לנו שאנחנו יכולים להישאר כאן! שהוא, השרפות ותושבי הכפר ימשיכו בלעדינו. אני מזכיר לו שהתנאי שלי להצטרפות היה שהמסע מסתיים ברגע שהקושי הופך לסבל, ושההחלטה הזאת בידינו.

אריה מתעקש. "אני ממשיך בלעדיכם. תראו שחברי הכפר יבואו איתי, רק מי שירצה, רק מי שיכול".

שמואל עונה לו בחריפות, "מה ההבדל בין כאן לבייס קמפ? מה זה בכלל משנה? אתה בעצמך בקושי נושם, תחשוב איך הם מרגישים".

"בסדר", אומר אריה, "נישאר כאן לעוד לילה או שניים, ננוח ונמשיך". הוא נעמד. "אתם לא יכולים לעשות לי את זה", קולו רועד.

עם בוקר הגשם פסק. השמים נקיים, ואפשר לראות את פסגת האוורסט, אצבע גרניט זקורה. אני עומד עם כוס תה ביד, קר מאוד, והאנשים עוד ספונים באוהלים. אריה קרֵב לעברי. הוא חיוור ואחוז צמרמורות.

"אתה נראה לא טוב", אני אומר.

"כל הלילה הקאתי, הראש מתפוצץ".

אני אומר לו שכנראה הוא סובל ממחלת גבהים, שתעבור ברגע שנרד קצת.

"זה האוורסט?" הוא מצביע לעבר גוש הגרניט.

"כן".

"נראה רחוק".

"כן".

דקות ארוכות חולפות. אריה שותק. מחלת הגבהים מקשה עליו את הדיבור. "טוב", הוא אומר לבסוף, "נפסיק כאן". הוא פונה לעבר האוהל שלו, ולפני שהוא נבלע בתוכו הוא מבקש ממני למצוא מקום יפה לעשות טקס, "שירגישו שהם הגיעו".

בצהריים אנחנו מטפסים לעבר פסגה שוממה במרחק מה מהמנזר. אנחנו לבושים חולצות טריקו לבנות, שעליהן מודפס "מכפר תקווה — לבייס קמפ של האוורסט". ערב רב של קולות פטפוט חוזר כהד מעומק המרחב המבותר. רוח חזקה שורקת בין הסלעים. אנחנו גבוהים מהמנזר.

"כשנהיה מעל 4,000 מטר תגיד לי", אריה אומר.

"אתה כבר מעל 4,000", דורון עונה לו.

"אז זהו". אריה אומר ומכריז בקול: "הגענו!"

אנחנו מסתדרים בשורה על קצה המצוק. שרפה מוריד מגבו את תיבת האקורדיון של מוטי. הוא מנגן במרץ מנגינה שמחה שאינני מכיר. אריה מנער בקבוק שמפניה ומשחרר את הפקק לחלל. כולם צוחקים כשהיא מתיזה על פניו. הוא שותה לגימה ומעביר את הבקבוק. נירית אומרת, "היום מותר לנו לשתות, רובי. בוא נשתכר וכולם יאהבו את כולם".

"עוד לא שתית, ואת כבר שיכורה", רובי צועק לה.

"זה שיכרון גבהים, תשאל את מולי", היא צוחקת.

האקורדיון של מוטי משמיע נעימה דרמטית, והוא שר אָריָה בעוצמה בקול הטנור שלו. "שכל אחד יאמר משהו על המסע". שמואל עובר מאחד לאחד, מקרב את פניו לפניהם, והם מדברים אליו. הרוח מתגברת וטורפת את הקולות, נשמעים רק שברי הצחוק של שמואל. כשמגיע תורי אני אומר: "כאן הבייס קמפ שלנו. כל אחד והאוורסט שלו". ממרחק נראה שפסגת האוורסט נחתכת על ידי ענן, ורובי אומר בקול צוחק, "הפסגה של האוורסט עפה".

שער "לאיבוד", יפתח אלוני

צילומים: שאטרסטוק

הפוסט כל אחד והאוורסט שלו: סיפור מסע הופיע ראשון במסע אחר

הנוף הפסטורלי מסתיר סכנות גדולות, מנחילי נמלי-אש ועד יגוארים | צילום: קווין גייל

צומת גורלית במעבה הג'ונגל

מתחת לסיפור המעשה התחוללו סערות נפש, התלבטויות ערכיות והחלטות, המתוארות ברגישות ובהתבוננות חדה בספרו החדש של קווין גייל "טואיצ'י שלי, הסיפור שטרם סופר". בצומת ההחלטות בחר קווין להמשיך לחפש את יוסי תוך סיכון חייו, במקום לחלץ את עצמו אל הכפר הסמוך. חמישה ימים היטלטל בין עצי הג'ונגל לבין מערבולות הנהר, כמעט נהרג ונטרף, עד שברגע האחרון ניצל על ידי צמד ציידים מקומיים, פאוסטו וחואן נאבי. סופו הטרגי של הסיפור ידוע לכולם, אבל "טואיצ'י שלי" הוא מסע אחר המכניס אותנו למעמקי החוויה האנושית, בה התרחשו העובדות המוכרות. קווין גייל מציג בספרו את הדרך בה הוא רואה את  סיפור המעשה, את הרבדים העמוקים של יחסי אנוש ואג'נדות סותרות של אנשים צעירים, ברגעי לחץ לא אנושיים.

הכפר סן-חוזה ב-2013, דבר לא השתנה מאז 1981 | צילום: קווין גייל

במרכז הדרמה הפסיכולוגית עומד התרמילאי השווייצרי מרקוס, שניסה לחזור בדרך הקצרה והבטוחה אל הכפר איפורמה בחברת קארל, המדריך האוסטרי. איש אינו יודע מה אירע למרקוס ולקארל בזמן שקווין ויוסי נאבקו על חייהם; היעלמותו המסתורית של מרקוס מטילה אור דרמטי על מרקם היחסים בין ארבעת הטיילים בימים שקדמו לפיצול החבורה. קווין מתאר את הדרמה האנושית בפרספקטיבה של עשרות שנים, עם תובנות של אדם בשל ובוגר.

זיכרונות משנת 1981, קווין גייל במעבה הג'ונגל בבוליביה | צילום: ארז הלפנד

לטייל בנהר הטואיצ'י, אז ועכשיו

כתיבת הספר נמשכה מספר שנים, במהלכן חזר קווין אל הג'ונגל שכמעט גבה את חייו. ב-2013 הופתע קווין לגלות שהאינדיאנים המקומיים זוכרים היטב את הסיפור, בעיקר בגלל תרמילאים ישראליים המגיעים לאמזונס הבוליביאני ומבקשים לשחזר חלקים מההרפתקה שהתרחשה בשנות השמונים של המאה הקודמת. בכפר סן חוזה דה אוצ'ופיאמנוס פגש קווין את האינדיאנית שטיפלה ברגליו לפני עשרות שנים, בעזרת משחה שרקחה מצמחי מרפא ותחבושות עלי בננה. הוא פגש גם את שני הציידים שחילצו אותו מהנהר בשארית כוחותיו; אלה סיפרו לו שברגע הראשון חשבו שהוא בעל חיים, וכמעט ירו בו…

חניון לילה על גדת הנהר, במהלך שייט של שישה ימים. גם היום זה אפשרי | צילום: קווין גיילבארבעים השנים שחלפו השתנו דברים בשמורת הטבע מאדידי (Medidi), שיטפונות העתיקו את תוואי הנהר ויובליו הרבים, אבל הנהר והג'ונגל נותרו פראיים ובתוליים כבעבר. בביקורו ב-2013 הבחין קווין שהקופים השאגנים נעלמו מצמרות העצים, אבל הג'ונגל עדיין שוקק חיים: קפיברות משוטטות על הגדה, להקות חזירי בר נוחרות על המצוק, תניני קיימן מתחרדנים על החוף, תוכיי מקאו וקונדורים חגים מעל. כדי לפגוש יגואר צריך להיות בר מזל, אבל קווין ומשפחתו זכו לראות יגואר משחר לטרף, מראה אותו לא יישכחו לעולם.

יגואר משחר לטרף על גדת הנהר | צילום: יובל גייל

תרמילאים קשוחים או תיירים מתפנקים

בסיס היציאה לטיולים בשמורת מאדידי היא עיר המחוז רורנבקה שעל גדות נהר בני. רורנבקה (Rurrenabaque) התפתחה מאוד מאז שנות השמונים, למעשה היא גדלה פי 10 והיום היא מציעה שפע סוכנויות טיולים, בתי מלון, מסעדות וחנויות מודרניות יחסית. מוצ'ילרים צעירים עשויים להגיע לאיזור בנסיעה באוטובוס תיירים, או בדרך המוות המוכרת לשמצה.

הנהר שוקק חיים, הכל מתרחש על גבי סירות, רפסודות ומעבורות | צילום: קווין גייל

התקופה הטובה לבקר בשמורת מאדידי היא בחודשים מאי עד אוקטובר. אל הכפר סן חוזה ניתן להגיע בשייט של חמישה עד שישה ימים, ברפסודה מאולתרת. מאז 1981 לא נבנו כפרים חדשים לאורך הנהר, והתחושה עדיין ראשונית ומנותקת מאוד. יש סירות מנוע, אבל גם קאנו ורפסודות מסורתיות, המובילות אינדיאנים, בעלי חיים וגידולים חקלאיים. בסיס יציאה טוב למסע הרפטינג היא העיירה אפולו, אליה ניתן להגיע בטיסה קצרה מלה פאס, או בג'יפ העובר במסלול הררי יפהפה.

הדרך אל הנהר היא מסע מרתק בזכות עצמו, מעבר לפסגות האנדים | צילום: קווין גייל

מהעיירה אפולו נוסעים בג'יפ עד לכפר אסריאמס שעל גדות נהר הטואיצ'י. בכפר הנידח אין חשמל או גנרטורים, הבקתות עשויות בוץ, חימר וקש. גינות ירק נמצאות בכל חצר ומספקות ירקות טריים לתושבים. פרות וסוסים, תרנגולות וחזירים משוטטים חופשי בכפר. התושבים נדיבים ומסבירי פנים, מארחים היטב, ואף יציידו אתכם למסע השייט. מדריכים מקומיים יסייעו לכם לבנות רפסודה מגזעי בלזה ואבובי משאיות, ולהעמיס עליה את הציוד האישי. את המזון ישמרו בתוך מי הנהר הצוננים, בחניון הלילה ידוגו דגי נהר וייצלו את ארוחת הערב מסביב למדורה.

אשדות של מים לבנים ממתינים למי שייבחר לשוט בערוצו של נהר הטואיצ'י | צילום: גרג גייל

לא בא לכם להיטלטל שישה ימים על הטואיצ'י או לנסוע בדרך המוות? אין בעיה. תוכלו להגיע מלה פאס לרורנבקה בטיסה מרהיבה של 40 דקות מעל צמרות הג'ונגל, עם תצפית ייחודית על פסגות האנדים המקיפות את האזור. מרורנבקה תיקחו סירת מנוע שתביא אתכם אל לודג' אקולוגי על גדת הטואיצ'י, בבעלותו של פדרו מקואפה – זהו בנה של האידיאנית שטיפלה ברגליו הפצועות של קווין. הלודג' אינו מפנק בסגנון הלודג'ים האפריקאים, אבל הוא מספק תנאי מחיה מצוינים למי שרוצה לתור את הג'ונגל וסביבתו הפראית, שם משוטטים בעלי חיים נדירים.

פסטיבל 1 במאי בסן חוזה

אם תשכילו להגיע לסן חוזה לקראת תחילת מאי, תוכלו להשתתף בפסטיבל ה-1 במאי, Primero de Mayo. הכפריים עוטים מסכות המדמות את הקונקוויסטדורים הספרדים שהגיעו לכאן לפני 500 שנים. הפסטיבל כולל ימים של שירה, ריקודים ושתייה חריפה. המוזיקה מתנגנת בעזרת חלילי קנה וחלילי סמפונה, ומעגלי מתופפים. הנגנים רוקעים ברגליהם וממשיכים לשתות, מבטיהם מזדגגים ככל שהשתייה מבסמת אותם.

מוזיקה, שתייה וריקודים, בקצה העולם | צילומים: קווין גייל

אין בכפר מלון אבל אפשר לישון בביטחון מלא באוהל אישי. תושבי סן חוזה אוהבי אדם ובעניין הזה, הם שמרו על אותנטיות מלאה. פסטיבל ה-1 במאי אינו דומה לפסטיבלים הנוצצים של דרום אמריקה, אבל הוא מעניק למטייל מבט פנימי לקהילה עתיקה ומגובשת.

עשרות שנים של זיכרונות ארוזים בספר "טואיצ'י שלי" של קווין גייל

הפוסט טואיצ'י: בחזרה לנהר הפרא הופיע ראשון במסע אחר

"אנחנו לא יודעים מה מצפה לנו בהמשך", נזפתי בו. "נצטרך לפקוח שבע עיניים ולהיות מוכנים לסכנה בכל רגע". כעבור שנים הוא אמר לי שהיומרנות הזאת נועדה להרגיע את עצביו המתוחים.

דחקתי את הרפסודה מהגדה בתחושה מעורבת של חשש וציפייה. התחלנו להיסחף עם הזרם לעבר הלא נודע. עד מהרה הגענו לאזור מעט גלי וסוער יותר, שאותו צלחנו בקלות.

מי שמאתגר את עצמו בטבע הפראי יודע שכאשר אתה מתחיל הרפתקה, אין לדעת לאן היא תיקח אותך. במהלך השנים שיניתי את ההגדרה שלי להרפתקה מוצלחת. זו אינה נמדדת בהגעה אל פסגת ההר או אל היעד במורד הנהר, אלא באופן ההתמודדות עם אתגרים לא צפויים. בשלב ההוא הדאגה היחידה שלי היתה לזהות בזמן את האי המבשר על מפלי קניון סן פדרו ולהספיק לנווט את הרפסודה לגדה בבטחה.

במשך כ-20 דקות חווינו שיט נינוח יחסית במורד נהר רחב בשיפוע מתון, עם אשדות קטנים שהובילו אל בריכות שקטות או קטעי זרימה איטית. צפנו על מי מנוחות, כפי שהורגלנו.

החלק הרגוע של הנהר. התמונות בכתבה הן מתוך מסע ברפסודה שערך קווין גייל בטואיצ'י – שחזור של הטיול הטראומטי משנת 1981 | צילומים: קווין גייל

אבל אז הנהר הלך ונעשה צר יותר, ושיפועו תלול יותר; קטעי האשדות התארכו והתרבו, וקטעי הזרימה האיטית התקצרו והתמעטו. נסחפנו אל לשון ענקית של גלים קוצפים שטלטלו את הרפסודה שלנו כמו קליפת אגוז, נתונים לחלוטין לחסדי איתני הטבע. הרפסודה היטלטלה בעוז, ושנינו נאחזנו בה בכל כוחנו, בעוד הגלים חובטים בה בחמת זעם כמו מתאגרף לקראת נוקאאוט. מהירות הזרימה הלכה וגברה עוד ועוד.

אם לא די בחבטות הגלים מכל עבר, הרפסודה החלה להתנגש בסלעים. בכל התנגשות כזו הרגשנו כמו נוסעים ברכב מהיר שנכנס בקיר בטון, וחווינו אובדן רגעי של חוש ההתמצאות. לפעמים אחרי ההתנגשות הרפסודה התרוממה וכמו ריחפה באוויר בתוך מהומת המים הגועשים והמתערבלים סביבנו, יוצרת אשליה של הפוגה, עד שהזרם לכד אותנו שוב והחזיר אותנו לנהר הגועש.

היה ברור שאנחנו חייבים לעצור את ההיסחפות חסרת השליטה הזאת בזרימה שנעשתה מסוכנת ממש. הגדה חלפה על פנינו במהירות הבזק, כמו הבטנו בה מתוך רכבת דוהרת שיצאה משליטה.

לפתע הועפנו שנינו מהרפסודה שהתנגשה בסדרת סלעים בולטים; הצלחנו לשחות אליה חזרה, אבל זה אך עלינו עליה, וכבר יוסי הועף שוב למים. לא יכולתי לעזור לו כי בקושי הצלחתי להיאחז בה בעצמי, אבל איכשהו הוא הצליח לתפוס בה ולעלות עליה. הגלים התעצמו, מקציפים ונשברים. גל אחד גדול במיוחד סובב אותנו כמו סביבון, עד שלמרבה המזל, הכוח הצנטריפוגלי פלט אותנו אל מעבר לסדרת הסלעים.

נמצאנו בלב נהר גועש, רטובים עד לשד עצמותינו, ובכל זאת גרוני היה יבש. שוב הושלכנו שנינו למים, ובעודי מטפס חזרה לרפסודה, ראיתי את ראשו של יוסי מבצבץ חליפות בינות לקצף הגלים. נזכרתי בסצנה מסרט אילם משנות ה־20 שראיתי בילדותי, ובה נראו אנשים על רפסודה שנסחפה בנהר גועש והתקרבה במהירות מפחידה למפלים מסוכנים. הדמויות היו בסגנון צ'רלי צ'פלין, עם גבות עבותות ושפמים עבים, והסרט היה מצחיק מאוד. חשבתי שמוזר שדווקא המראות האלה עוברים לי בראש כעת בהתחשב בחומרת המצב. בסרטים הכול תמיד נראה בהילוך מהיר. הרגשתי שלמרות שהכול קרה מהר מאוד, הייתי מנותק מהסביבה, כאילו אני צופה בעצמי ממרחק. שוב ושוב הושלכנו מהרפסודה לתוך אשדות גועשים, ואיכשהו נאחזנו בה והצלחנו לטפס בחזרה.

היה ברור לי שאי אפשר להמשיך בהיסחפות המטורפת הזאת. הנהר נדחס כעת לערוץ צר, מחצית מרוחבו קודם, ועוצמת הזרימה היתה מסוכנת; בכל התנגשות של הרפסודה בסלע הסבירות לפציעה גדלה בטור הנדסי.

מיטב השיפוט שלי והשכל הישר זעקו לעצור מיד. המוח צרח, "רד מהרפסודה ותתרחק מהטירוף המסוכן הזה!". אבל זה לא היה פשוט כלל וכלל לעצור את הרפסודה. המשכנו להיסחף על אשדות וגלים, עולים, יורדים ומסתחררים, מוטלים לעבר סלעים. לבסוף נלכדה הרפסודה במערבולת והחלה להסתובב נגד כיוון השעון, עד שזרם תחתי כלשהו פלט אותה הצידה, עד סמוך לגדה.

אשדות וסלעים. הפעם זה נגמר ללא פגע

חלפה בסך הכול שעה אחת של שיט. המעשה ההגיוני היה לנטוש את הרפסודה ולחזור ברגל במעלה הנהר. אבל התודעה רוויַת האדרנלין שלי עברה מ"מוֹד סכנה" ל"מוֹד הזדמנות", והדחף להמשיך החריש כל קול אחר בראשי. שכנעתי את עצמי שעברנו את רוב קטעי הזרימה החזקה והמסוכנת, ושמכאן והלאה נוכל להמשיך ברוגע בהרפתקה הייחודית שלנו.

היום אני מבין כמה קשה להיות קרוב כל כך להגשמת חלום, אך לגייס את כל תעצומות הנפש והשליטה העצמית ולהחליט לסגת כשהגעת אל אותו גבול דק, אל אותה נקודת מפנה, שאם תחצה אותם – חייך בסכנה.

עלינו ליבשה ומשכנו את הרפסודה הרחק ככל האפשר במעלה הנהר, עד שהגדה נחסמה בצמחייה ובסלעים. אז דחפנו אותה חזרה לזרם וחתרנו בכל כוחנו – אך לשווא; שוב לא צלחנו את המערבולת. רק אחר הצהריים, לאחר עשרות ניסיונות כושלים, הצלחנו סוף סוף לצבור די מהירות להשתחרר מהמערבולת ולהמשיך במורד הנהר.

יוסי ואני היינו מאושרים (הוא עדיין סמך על שיקול הדעת השגוי שלי), אבל ידעתי שאנחנו מהלכים על חבל דק. באותו רגע איש מאיתנו לא תפס באמת את גודל הטעות שלי, אבל אני הייתי זה שהיה צריך לקלוט שאנחנו משחקים באש; היה עליי לדעת שעֵת לעצור ולסגת. וידעתי את זה. רק לא פעלתי על פי הידע הזה.

יוסי היה מודאג מהשעה המאוחרת. "בזבזנו המון זמן במערבולת. יש לנו עוד שלוש שעות אור להגיע אל המפלים היום!"

"אולי באמת היינו צריכים לעצור ליד המערבולות ולחנות למשך הלילה," אמרתי. התהייה שלי ודאי ביטאה את הספקות והחששות באשר להחלטה להמשיך בנהר, אך הרגשות גברו על ההיגיון.

ככל שהתקרבנו אל צוואר הבקבוק של קניון סן פדרו, כך מיקדנו את תשומת הלב במורד הנהר שלפנינו, כדי לזהות בזמן את האי והסימנים האופייניים שלו. לא היה שום מרווח לטעות. שיפוע הנהר התמתן שוב, ועוצמת הזרימה נחלשה מעט. הנהר כבר לא היה זרוע סלעים, אבל הוא עדיין נשא אותנו במהירות.

מה שהתחיל כשייט רגוע הפך עד מהרה להרפתקה סוערת וגועשת

שפך של יובל גדול נגלה מימיננו, יוצר דלתא רחבה שבולדרים ענקיים, קצתם בגודל מכונית, פזורים בה באקראי. הם נסחפו מטה בשיטפונות ממדרונות ההרים.

"רק עוד כמה עיקולים", אמרתי לעצמי. כל עצב בגופי נכנס לערנות מלאה, וכל שריר נדרך לפעולה, בעודי סורק את המים בחיפוש אחר רמז לסכנה. אחרי כל עיקול חיפשנו את האי עם שלושת העצים הענקיים, וכרינו אוזן לשאון של מפל מתקרב. לפתע פתאום הבנו שאנחנו מתקרבים במהירות אל סלע משופע גדול, קרוב יחסית לגדה הימנית, ואחריו רצף של שלושה אשדות מדרגה 3. חשבתי שנוכל לעבור אותם. החלטתי שננסה להישאר בזרם המרכזי כדי להתקדם משמאל לסלע המשופע.

"יוסי, תחתור חזק שמאלה!", צעקתי.

אבל למרות שחתרנו בכל כוחנו, הזרם משך אותנו היישר לעבר הסלע. "לא נצליח להגיע משמאל לסלע", צרחתי, "ננסה להיכנס למשפך שמימין לסלע! תחתור חזק ימינה!". והרפסודה התנגשה בסלע.

היא התיישבה על מדרגה שטוחה, ומעוצמת הזרם נדחפה מעלה עד שנישאה אל מחוץ למים, כשהנהר ממשיך לגעוש תחתינו בהמולה רוגשת. נתקענו כשחרטום הרפסודה מזדקר מעלה לשמיים כמו בתפילה. הזרם העז שהעלה אותנו לשם, לחץ עכשיו על ירכתי הרפסודה השקועות במים, מרתק את חלקה התחתון מטה ואת חלקה העליון לראש הסלע.

ניסינו בכל דרך אפשרית לשחרר את הרפסודה מאחיזתו ההידראולית של הנהר: דחפנו, הרמנו, משכנו, הטינו – שום דבר לא עזר. קפצנו על חלקיה החשופים, אך לשווא. הרפסודה לא זזה.

בשלב מסוים הבנתי שכל מאמצינו נידונו לכישלון, ושאם לא ניחלץ משם לפני רדת הלילה, לא נראה את אור הבוקר. כבר אז רעדנו באופן בלתי נשלט, הידיים והרגליים היו קהות חושים, כבדות ומגושמות, וכבר התחלנו לסבול מהיפותרמיה. הבטתי ביוסי וראיתי אימה בעיניו.

הייתי מודע היטב לסכנות ההיפותרמיה הודות לרקע שלי בטיפוס הרים וברפטינג. כשטמפרטורת הגוף יורדת בכמה מעלות, הגוף נתקף רעידות אלימות, עוויתות ממש, הקואורדינציה של השרירים נפגמת, והיכולות השכליות משתבשות. סימנים ראשונים להיפותרמיה הם נִרפּוּת, אדישות וקושי בדיבור. וככל שטמפרטורת הגוף ממשיכה לרדת, כך האיברים והגפיים נעשים רדומים, ותפקוד מערכת העצבים משתבש קשות. האדם מפסיק לחשוב בצורה רציונלית, ואינו מודע להיותו נתון בסכנת מוות. השלב הבא הוא כשל תפקודי כללי ומוות.

כשהשמש שקעה מאחורי רכס ההרים במערב, חשנו צניחה מידית של הטמפרטורות. לפני התאונה היינו דרוכים מאוד, מודעים לסכנות הפוטנציאליות. כעת, לאחר ניסיונות החילוץ הכושלים של הרפסודה, תחושות הדריכות והבהילות הפכו עניין של חיים או מוות.

ידעתי שאם אנחנו רוצים לשרוד את הלילה, אני חייב לרדת מהסלע ולשחות לגדה. על הגדה אכרות ענף ארוך, ובאמצעותו אמשוך את הציוד שלנו ואחר כך את יוסי אל חוף מבטחים. זאת לא היתה תוכנית מושלמת, אבל בשעת חירום אינך יכול להיות בררן. בכל מקרה, מעולם לא הייתי בטוח יותר במשהו מאשר בהכרח להגיע מיד לגדה.

אוהל על גדת הטואיצ'י. במסע המקורי קווין הגיע לגדה רטוב וחסר כל ציוד

הסברתי ליוסי את חומרת המצב ותיארתי לו את התכנית שלי. הוא לא ממש הבין אותה, וממש לא אהב אותה. הוא רצה שנישאר יחד על הרפסודה, אך היה ברור לי שזה גזר דין מוות.

בעודי חולץ נעליים, אמרתי לו, "איך שאני מגיע לגדה, זרוק לי את המצ'טה".

יוסי התחנן שלא אקפוץ למים. הבעת חרדה עלתה על פניו, משהבין פתאום לתוך מה הוא הכניס את עצמו. "קווין, אתה תטבע! בוא נחכה על הרפסודה". מוחו לא היה מסוגל לעבד את ההסבר שלי על סכנות ההיפותרמיה.

"אי אפשר לחכות", אמרתי. "אם לא נרד מהסלע הזה לפני הלילה, נחטוף היפותרמיה, ניפול לנהר ונטבע! אני שוחה לגדה", הוספתי.

טיפסתי על חרטום הרפסודה שהזדקר מעלה היישר מעל אשד גועש, וקפצתי בכל כוחי כדי לנחות מעבר לו. נָחַתי במים על גבי, כשרגליי משתלשלות תחתיי כדי לבלום פגיעות בסלעים.

כשהצלחתי לחלץ את עצמי מהנהר כ-30 מ' מתחת לרפסודה, שמעתי את יוסי צועק. הסתכלתי אל מעלה הזרם וראיתי את הרפסודה מתנדנדת על הסלע. הבנתי שעם הקפיצה שלי, כוח הדחיפה של 85 הקילוגרמים של משקל גופי על החרטום הנטוי מעלה הזיז את הרפסודה, וכעת היא עמדה לצנוח לזרם ולהיסחף אל האשדות. רצתי לאורך הגדה וצעקתי, "יוסי, זרוק לי את הנעליים!", ולפני שהנעליים הספיקו לנחות על הקרקע, צרחתי, "יוסי, את המצ'טה!"

צפיתי ברפסודה מתנדנדת על הסלע המשופע עד שלבסוף היא נטתה בחדות ונפלה לאשדות שמתחתיה. באותו רגע, למראה הרפסודה הצונחת לנהר הגועש, הבנתי שפישלתי בענק.

יוסי צרח, "קווין, אתה עוזב אותי!"

"יוסי!" צעקתי אליו, "אל תרפה מהרפסודה! אל תעזוב אותה!"

במשך 20 שניות בערך עמדתי וצפיתי בעיניים כלות ברפסודה נסחפת לאורך מקטע של 30 מ' ובו שלושה אשדות, כל אשד משמעו נפילה של מטר בערך, כשיוסי שרוע על הרפסודה ונאחז בה בכל כוחו, עד שלבסוף הזרם נשא אותה ואת יוסי מעבר לעיקול, והם נעלמו מעיניי.

הרפסודה לא השתנתה הרבה בין המסע המקורי לשחזור שלו, גם הנהר נותר פראי כשהיה

נעלתי את הנעליים, הרמתי את המצ'טה והתחלתי לרוץ במורד הנהר, לאורך הגדה הסלעית. רצתי בזהירות על הסלעים העקלתוניים, וכשהגעתי לחוף חולי, ירדתי במהירות לעבר עיקול הנהר, אלא ששם חסם את דרכי צוק בגובה שישה-שבעה מטרים. תקעתי אצבעות בסדקים והתחלתי לטפס על הקיר התלול, נחוש בדעתי להמשיך לאורך הנהר בכל מחיר, אבל אחרי טיפוס של שלושה-ארבעה מטרים הבנתי שכל נפילה עלולה לגרום לפגיעה קשה בברך או לנקע בקרסול, פגיעות שיהיו להן השלכות חמורות, וירדתי חזרה לקרקע. ידעתי שעליי לשלוט ברגשותיי. אסור לי לפעול על פי הרגש.

צעקתי במלוא גרוני – לא לעזרה, הרי לא היה איש בטווח של 40 ק"מ, אלא ליוסי – "יוסי, יוסי, אתה שומע אותי?". הקול שבקע מגרוני נשמע מוזר, לא הייתי מזהה אותו כקולי. כך או כך, רק הנהר והרוח השיבו לי. חשבתי שבלאו הכי, גם אם יוסי הצליח לעצור את הרפסודה על הגדה בהמשך, הוא לא ישמע אותי. קולי נבלע בשאון הנהר הגועש בקניון.

נכנסתי לנהר ושחיתי ללא קושי אל הגדה הנגדית החולית. התקדמתי לאורכה במורד, עד שעוד צוק חסם את דרכי. זאת היתה השיטה היחידה לעקוף את המכשולים הבלתי עבירים שחסמו את הגדות. כל אימת שגדה אחת נחסמה בצוק תלול או בצמחייה סבוכה מדי, חציתי את הנהר והמשכתי בגדה הנגדית. ככה התקדמתי במשך פחות משעה לאורך שלושה עיקולי נהר, עד ששמתי לב שהאור מתמעט במהירות, והבנתי שאין סיכוי שאמצא את יוסי הלילה. מה עוד שהגשם הקל, שירד מאז הניתוק בינינו, הלך והתגבר. היה עלי למצוא מחסה מפניו, אחרת לא אוכל לישון, וידעתי שלמחרת אזדקק לכל כוחותיי.

לא אשכח לעולם את טיול היחידים הראשון שלי לאגם ווֹאטוּם בהרי הקסקייד, לאורך שביל איגל קריק; אחרי שהקמתי אוהל, נותרו כמה שעות אור יום, ויצאתי לסייר בשטח. בהתקרב שעת השקיעה התברר לי שטעיתי בניווט, ושאוכף ההר שלאורכו חזרתי אינו האוכף הנכון. הבנתי שלא אצליח לחזור למחנה שלי לפני רדת החושך, נכנסתי ללחץ והתחלתי לרוץ.

אחרי רגע של אובדן עשתונות מפחיד הבנתי שאסור לי לאבד שליטה. מוטב לרעוב ולקפוא מקור כל הלילה מלרוץ בפאניקה ולהסתכן בפציעה. אמצא את המחנה שלי בבוקר.

הנהר, המחנה והרפסודה, שלווה מתעתעת

קיר הקניון היה במרחק זריקת אבן מהנהר, והרגשתי שמזלי שיחק לי כשמצאתי מערה שיכלה לשמש מחסה. עלטה שררה בתוכה. קצצתי ענף עץ וגיששתי את דרכי, מנופף בו לפניי כמו עיוור. לא שמעתי שום חיה מזנקת. נראה שהמערה ריקה. חבטתי וטלטלתי את הענף על הקרקע לכל עבר כדי לעודד עכבישים, עקרבים ונחשים, אם יש כאלה, לפנות את מעוני הזמני.

יצאתי החוצה אל אור הדמדומים ואל הגשם הכבד והתחלתי ללקט עלים כדי להתקין מצע, לבודד את גופי מהאדמה הקרה.

בטני קירקרה, והתחרטתי על ההחלטה שלי באותו בוקר לשמור את הבשר המעושן לארוחת הערב; לא שיערתי שכל עולמי עומד להתהפך.  בעודי מסדר את מצע העלים, עורי הצטמרר לפתע. חשתי כאילו עיניים מביטות בי, כאילו אני נתון במעקב. הסתכלתי לכל עבר, אבל שרר סביבי חושך מוחלט, ולא ראיתי דבר. כשסיימתי להתקין את מצע העלים, התברר לי שהוא גדול מספיק לשניים.

כשהיינו עם קרל, נתקלנו בעקבות רבות של יגואר על גדות הנהר, ולפתע נתקפתי פחד משתק. מי שלא חווה את התחושה של הימצאות בקרבת טורף, כשהוא חסר כל אמצעי הגנה, לא יבין לעולם את האימה שנתקפתי באותו הרגע. דמיינתי את היגואר תוקף אותי, נועץ בי את שיניו ומבתק את וריד הצוואר שלי, דם שותת מהעורק התרדמני המנוקב שלי, ההכרה שלי מתפוגגת כמו אור מתעמעם. האם ארגיש את היגואר מרטש את בשרי, או שקריעת חוט השדרה שלי תעשה איתי חסד ותמנע ממני את הזוועה?

יצאתי החוצה, וברגעי הדמדומים האחרונים כרתי שני ענפים גדולים ועבים בתור חניתות. וידאתי שהם חזקים וחדים. בתת מודע שלי ודאי ידעתי שהם לא יספקו הגנה אמיתית נגד מתקפת יגואר, אבל תקווה כוזבת טובה מחוסר תקווה.

הצללים בחוץ הפכו לאפלולית אחידה ואז לעלטה. השתרעתי על מצע העלים הרעננים, רכסתי את כפתורי השרוולים והצווארון, ואינסטינקטיבית התכרבלתי בתנוחת עובר כדי לשמור על חום גופי. גופי היה מותש, אבל המחשבות לא נתנו לי מנוח: מה קורה עם יוסי? הוא חי? הוא פצוע? הוא מחכה לי אי שם לאורך הגדה? שאלות בלי סוף, ותשובות אַיִן. ניסיתי להתמקד במחשבות חיוביות. אמרתי לעצמי, מחר אמצא את יוסי, והכול יבוא על מקומו בשלום. יוסי ואני נלך במעלה הנהר ונגיע למקום יישוב. גם בלי מצרכי המזון שלנו, רזרבות השומן בגוף יספקו את הקלוריות והאנרגיה הנחוצות כדי לשרוד.

שקעתי בשנת נים-לא-נים טרופה, נע לסירוגין בין ערות להזיה, ומחשבותיי נעשו יותר ויותר מקוטעות, מבולבלות, חסרות קשר. הגוף והנפש שלי נזקקו נואשות למנוחה, לאגור כוחות לקראת אתגרי היום הבא, אך עוויתות רעד העירו אותי שוב ושוב כל אותו הלילה.

שמעתי את הגשם דופק בחוץ, אבל כשהסתכלתי לעבר פתח המערה, ראיתי רק שחור. הרגשתי עיוור. הרעידות הבלתי פוסקות ורגשי האשמה שחשתי וידאו שאחווה ליל שימורים ארוך ומתיש.

השחר עמד לעלות. איכשהו המוח שלי זיהה את ההבדל בין עולם המציאות לבין עולם החלימה שבו היטלטלתי כל הלילה. רעדתי מקור למרות שבגדיי, למעֵט באזור המותניים והמפשעה, היו יבשים.

קמתי וגיששתי את דרכי אל פתח המערה, מסתייע באחד המקלות שלי. עמדתי בחוץ כמה רגעים והנחתי לעיניי להסתגל לחשכה. אט אט הבחנתי בשינוי קלוש אך מובהק בגוני השחור שסבבו אותי: פס סגול כהה הופיע באופק. כעבור כמה רגעים שמעתי ציוצים מצמרות העצים. בוקר חדש הפציע.

הספר של קווין גייל, "טואיצ'י שלי, הסיפור שטרם סופר"

הפוסט טואיצ'י שלי – הסיפור שטרם סופר הופיע ראשון במסע אחר

בשנים האחרונות עולה ומתחזקת הערכה כי מי שאחראית לגילוייה הייתה בוטנאית צרפתייה בשם ג'יין בארט (Jeanne Baret). בעצם, אם נכנסים קצת יותר לשורשי העניין, מגלים מהר מאוד כי סיפור הבוגנוויליה עשוי לשמש רק ספיח, ואירוע שולי בעלילה מרתקת, כמעט בלתי נתפשת, שהגיבורה שלה הינה, ללא כל ספק, הגברת בארט.

ג'יין נולדה בכפר קטן בעמק הלואר בשנת 1740. כילדה היא למדה מהוריה לזהות ולהכיר צמחים, בעיקר כאלה ששימשו כצמחי מרפא למחלות ונגעים שונים. במהלך התבגרותה היא רכשה מיומנות רבה בתחום, עד שהפכה להיות עוזרתו של רופא וחוקר צמחים צעיר, בן למשפחת אצילים, בשם פיליברט קומרסון (Commerson). עם הזמן, הפכו השניים לזוג נאהבים וקשרו גורלם זה בזו. כמה שנים אחר כך, כאשר מחליטה הממשלה הצרפתית לשלוח שתי אניות למסע מחקר מסביב לעולם, על מנת "להביא את תהילתה של צרפת לעולמות החדשים", קומרסון מצטרף לאחת האניות כחוקר צמחים ובוטנאי.

אישה מחופשת לגבר

בשנת 1766 יצאו האניות לדרכן מהעיר נאנט במערב צרפת. קשה לדעת מה בדיוק קרה שם ערב ההפלגה. על פי הביוגרפיה של  ג'יין בארט, שפורסמה לפני כעשור על ידי חוקרת אנגליה בשם גלניס רידלי (Ridley), נראה כי קומרסון הצליח לשכנע את קפטן האנייה לקחת את ג'יין בארט, שבמקרה "נקלעה" למקום, כעוזרתו האישית. כלומר… כ"עוזר" שלו שנקרא ג'ין (Jean). מאחר ששלטונות הצי הצרפתי אסרו באותה עת על נשים לשרת באניות, ג'יין עולה לאנייה כשהיא מחופשת לגבר, ומסתירה את זהותה הנשית, בין היתר, בעזרת חבישת סרט בד מיוחד שהידק את חזה.

איור משנת 1817, המתאר את ג'יין בארט כגבר

וכך, יוצאת האנייה Étoile – אחת משתי האניות, למסעה סביב לעולם, כשעל סיפונה כ-150 מלחים ואנשי צוות, ואשה אחת, סמויה. מיותר כמעט לציין כי הפלגה במאה ה-18 עם אניית מפרש מסביב לעולם, לא הייתה מלאכה קלה בלשון המעטה. חוקרי הטבע שהתלוו לספינות, לא היו יורדי ים מיומנים, וסבלו לא מעט מתלאות המסע. מתוקף תפקידם, הם נאלצו, לא פעם, לצאת למסעות ארוכים וקשים ביבשות בהן עגנו. לג'יין בארט, כך נראה, המסע הזה היה קשה שבעתיים, גם בגלל העובדה שקומרסון עצמו לא היה כשיר לחלוטין מבחינה גופנית וסבל מבעיות בריאות כמעט לכל אורך המסע.

התגלית הצבעונית

שתי האניות בפקודו של אנטואן דה בוגנוויל הגיעו במסען באוקיינוסים האטלנטי והשקט לשורה ארוכה של מקומות אקזוטיים, בחלקם הגדול לא מוכרים לאנשי הצוות. החל מריו דה ז'ניירו, מונטווידאו ומיצרי מגלן, בואכה טהיטי, פפואה ניו-גיני, האי אירלנד החדשה ומאוריציוס באוקיינוס ההודי. בכל מקום, עלתה על היבשה משלחת שכללה את החוקרים, לרבות ג'יין שהייתה, על פי התיאורים, נחושה ומיומנת, וכל העת הייתה נושאית על גופה את תיק המחקר הכבד. כאמור, הייתה זו ג'יין שכנראה גם זיהתה, אי שם באזור ריו דה ז'ניירו, את אותו צמח צבעוני שייקרא על שם מפקד המסע: בוגנוויליה.

ליד ריו דה ז'ניירו התגלה הצמח הצבעוני שייקרא על שם מפקד המסע: בוגנוויליה | צילום: שאטרסטוק

מטבע הדברים, הדינמיקה שהתפתחה באנייה – מקום סגור וקטן יחסית, במהלכה של ההפלגה הממושכת, הביאה לעימותים ומתחים רבים. סביר בהחלט להניח שגם לנוכחותו של "ג'ין" הייתה השפעה, כזאת או אחרת, על מצב הדברים. "הוא" חלק תא עם קומרסון, והתא שהיה מרווח יחסית, אפשר לו לשמור על פרטיות יחסית. עם הזמן, החלו באנייה דיבורים על התנהגותו המשונה של העוזר של קומרסון. אנשי הצוות שמו לב לכך שהוא מעולם לא חשף את גופו או הלך לשירותי הספינה במחיצת אנשים אחרים. לשאלות שנשאל בעניין, היתה לג'ין תשובה מוכנה מראש: בעברו, כך סיפר להם, הוא נפל בשבי העותומנים הטורקים, וסורס.

הי, הנה נערה!

היה זה רק עניין של זמן עד שזהותה האמיתית של ג'יין תיחשף. ישנן כמה וורסיות כיצד זה ארע. על פי אחת מהן, זה קרה במהלך חודש אפריל 1768 כאשר היא עולה לחוף בטהיטי, ובני המקום זיהו אותה מיידית. הם מתחילים להתקהל סביבה בהתרגשות, עד שאנשי הצוות נאלצים לחלצה ולהחזירה לאנייה. בוורסיה אחרת, עולה אחד מבני טהיטי על ספון האנייה וכאשר הוא רואה אותה, הוא אומר, "הי, הנה נערה". יש גם גרסה נוספת, אלימה יותר, לפיה, חבורה של אנשי צוות באנייה, חושדים בג'ין ועוקבים אחריו. לאחר שהאנייה עוזבת את חופי טהיטי, הם מנצלים רגע שבו ג'יין נמצאת לבדה, מתנפלים עליה ומפשיטים אותה מבגדיה. ישנה גם סברה שהיא נאנסה, אולם לסיפור הזה אין כל תימוכין.

איור משנת 1846 המתאר את רב החובל אנטואן דה בוגנוויל מגיע לטהיטי

כך או כך, בשלבים האחרונים של המסע, כאשר האניות מגיעות לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי, הקפטן מאפשר לג'יין ולקומרסון להישאר באי. ג'יין בארט תבלה במאוריציוס שבע שנים, כשהיא ממשיכה לחקור צמחים בסביבתה, ובמקביל, מגדלת תינוק קטן. במהלך השהות במקום, קומרסון נפטר והיא מתחתנת בשנית עם חייל צרפתי.

בסביבות 1774 ג'יין חוזרת לצרפת, והופכת להיות האישה הראשונה בהיסטוריה שהקיפה את העולם. הצי הצרפתי מכיר בשירותיה והיא זוכה לפנסיה נדיבה עד ליום מותה בגיל 67.

קרדיט על אורח חיים ייחודי

אחד ממשתתפי המסע, בן למשפחת אצולה, הנסיך מנאסאו-סיגאן (Prince of Nassau-Siegen), כתב עליה בזיכרונותיו כמה שורות מרגשות ותואמות לרוח התקופה (תרגום חופשי): "אני רוצה לתת לה את כל הקרדיט על אומץ לבה ועל אורח החיים הייחודי, שהיה רחוק הרבה מאורח החיים העדין שמזוהה עם מינה. היא העזה להתעמת עם המתח, והסכנות, ועם כל מה שאפשר לצפות ממסע מעין זה. אני סבור כי ההרפתקה הזאת, צריכה להיכלל בדברי ההיסטוריה של נשים מפורסמות".

פריחת בוגנוויליה. האם הקרדיט על גילוי הצמח ניתן לאדם הלא נכון? | צילום: שאטרסטוק

בשנת 2012 הוחלט להנציח את שמה של ג'יין בארט באמצעות קריאה של מין חדש ממשפחת הסולניים על שמה: Solanum baretiae. האמת היא שכאשר בוחנים את עשייתה של בארט, במיוחד על רקע התקופה ומנהגיה, זו נראית, על פניה, מחווה צנועה למדי. קומרסון, לדוגמה, הונצח בכמה עשרות מיני צמחים, וגם במין חדש של דולפין שנצפה לראשונה בעת החצייה של מיצרי מגלן ונקרא: דולפין קומרסון.

חשיפת מעלליה של האישה האמיצה ויוצאת הדופן הזאת לעולם המודרני נעשתה טיפין טיפין. המקור העיקרי אודותיה שימש בזמנו ה"ז'ורנל" שכתב על המסע, רב החובל, דה בוגנוויליה. רק בשנת 2002 יצאה בניו זילנד ביוגרפיה ראשונה באנגלית של ג'יין בארט. שמונה שנים אחר כך, התפרסמה הביוגרפיה החדשה של גלניס רידלי. רידלי, שביקשה לחשוף את סיפורה לעולם הרחב, קראה לספרה: "גילויה של ג'יין בארט: סיפור על מדע, ימים סוערים ועל האישה הראשונה שהקיפה את הגלובוס".

סיפור על מדע, ימים סוערים והאישה הראשונה שהקיפה את הגלובוס – עטיפת הספר של גלניס רידלי על ג'יין בארט

ומה באשר לבוגנוויליה? למרות שזו נצפתה כנראה על ידי ג'יין בארט, היא נקראה, כידוע, על שמו של הקברניט, לואי אנטואן דה בוגנוויל, שהיה, אגב, אדם מוכשר ואישיות מרשימה בפני עצמו.

באחת מהכניסות לעיר בה אני מתגורר נמצאת שורה ארוכה של שיחי בוגונוויליה לצד הכביש. כאשר אני מגיע לשם, אני עוצר לרגע את המכונית וג'יין מצטרפת לנסיעה.

צילום תמונה פותחת: עמי בן-בסט___

הבלוג של עמי בן בסט: עולם ללא קופסאות, נמצא כאן

הפוסט מסע הבוגנוויליה: על תגליות, פריחות והקפת העולם הופיע ראשון במסע אחר