כשסיפרתי שאני נוסעת לטייל באירופה למשך כמה חודשים אף אחד לא חשב שאני הרפתקנית במיוחד. רק כשסיפרתי שאני עומדת להתארח בבתים של אנשים שלא פגשתי מעולם והכרתי דרך האינטרנט, זכיתי לשמוע תגובות כמו: "הוא יכול להיות פסיכופת שמנסה להרוג אותך", "ומה אם זה בחור שרק מתחזה לבחורה?" ו"אולי הוא בכלל עובד עלייך ובסוף תמצאי את עצמך ברחוב".

לכל השאלות הנ"ל לא היו לי תשובות וכנראה לא יהיו גם בעתיד, אבל למסקנה אחת הגעתי – עם קצת אמון בבני אדם ועם הרבה זהירות – אפשר לטייל בכל מקום בעולם בדרך הכי הרפתקנית, חוויתית ומעניינת. השם המלא הוא couchsurfing או בקיצור CS (www.couchsurfing.com). מדובר באתר שמפגיש בין אנשים מכל רחבי העולם, שמעוניינים להכיר אנשים מתרבויות וארצות שונות. כל אחד יכול לפתוח פרופיל ולהציע לתיירים את הספה שלו (שיכולה להיות גם סתם מזרון). אם אין אפשרות לארח, אפשר גם להציע מפגש לכוס קפה או בירה וסיור בעיר.

כל חבר באתר יכול לבקש להתארח אצל חברים אחרים באמצעות שליחת הודעה. בכל פרופיל מופיעים התיאור שהחבר באתר כתב על עצמו- תחביבים, תחומי עניין וכו,. ולצידם מופיעות חוות דעת של חברי האתר שפגשו אותו בעבר. חוות הדעת יכולות להיות חיוביות או שליליות, אבל בכל מקרה החבר לא יכול להסיר או לערוך אותן.

ספה בהלסינקי
הספה הראשונה שנחתתי עליה הייתה בהלסינקי, בירת פינלנד. בחורה בשם מריה, אירחה אותי ושני חברים למשך שני לילות. היא גרה בקאליו, שכונת מעמד פועלים בעיר, שלעולם לא הייתי מגיעה אליה אם לא הייתי מתגוררת אצלה. בלילה הראשון היא לקחה אותנו לסיור לילי בשכונה המקסימה – ממש מאחוריי הבית שלה התגלה אגם גדול, ועל הדשא לידו קיפצו ארנבים (כי אין חתולי רחוב בהלסינקי, אבל יש ארנבי רחוב). ממש מתחת לביתה יש מיצג קול שבוקע מתוך פתח של ביוב בשפת המדרכה. במשך 24 שעות ביממה נשמע קול של דיילת שקוראת לנוסעים להזדרז כדי שלא יחמיצו את הטיסה שלהם. מי שלא יודע במה מדובר, חושב שמישהו נתקע בביוב וקורא לעזרה. לטייל במקום המיוחד הייתה חוויה נהדרת, וגם המפגש איתה היה חוויתי- אבל בצורה שונה. היה מוזר לבלות ערב שלם בשיחה עם אדם שלא הכרתי, שחי במדינה אחרת, כל כך שונה ומרוחקת מישראל. אז דיברנו על מזג האוויר, ואחרי דקות ארוכות של דיון סיכמנו שבישראל חם ושבפינלנד סגרירי. ההתחלה הייתה קשה ומאולצת והיו רגעים מלאים בשתיקות ארוכות, אבל בסופו של דבר הקרח נשבר, וניהלנו שיחה ארוכה על מזג האוויר- הפעם ללא הפוגה.מתחת לבית פועלת מאפייה קטנה ושכונתית של אישה בת 80, יכולנו להריח את הניחוחות שעולים ממנה כשאנחנו לוגמים קפה מספלים של המומינים- הדמויות שמככבות על הספלים, המצעים והקירות של כל בית פיני טיפוסי. מריה לומדת עבודה סוציאלית אבל היא גם עובדת בלונה פארק של הלסינקי והיא נתנה לנו כרטיסים חינם לרכבות ההרים וניצלנו אותם בשמחה. אחרי יומיים עם שלישייה ישראלית קולנית, היא הודיעה שהיא מתכוונת לבקר בישראל בקיץ הבא.

ספה בדבלין
הספה השנייה שלי הייתה בדבלין, אבל היא כמעט ולא הייתה בכלל. יומיים לפני שטסתי, אחת החברות באתר כתבה שאוכל להתארח אצלה, אבל היא לא ציינה מקום או שעה שבה ניפגש וגם לא כתבה מספר טלפון. קיוויתי שבזמן הטיסה שלי היא כבר הספיקה לשלוח את הפרטים החיוניים הללו, שיגרמו לי לא לבלות את הלילה על ספסל ברחוב. ישר כשנחתתי מיהרתי לאינטרנט קפה כדי לגלות שהייתה סיבה לחששות שלי, ושהיא לא שלחה לי הודעה נוספת. למזלי, ותודות לשכלי שצפה מראש שאולי יהיו בעיות- היה לי את מספר הטלפון של דורותה, הבחורה שאצלה הייתי אמורה לישון רק בלילה הבא. סיפרתי לה מה קרה והיא הסכימה לארח אותי כבר באותו לילה ולא הפסיקה להתנצל על כך שהיא לא סידרה את הבית ולא בישלה ארוחת ערב עבורי, כי היא לא ציפתה שאבוא היום.

היא לא הייתה אירית, אלא פולנייה במקור, והיא הגיעה לדבלין כדי לעבוד בבנק למשכנתאות. מהרגע הראשון היה חיבור ביניני, והשיחה זרמה ואיכשהו הגענו לדבר על שורשיי הפולניים. הגילוי הזה הביא לשיחה של כשלוש שעות על מלחמת העולם השנייה ועל ההשלכות שלה על העם הפולני ועל העם היהודי. כשבצורה אירונית, תוך כדי השיחה מוקרן בטלוויזיה טריילר לסרט רשימת שינדלר. היה מרתק לשמוע לראשונה נקודת מבט של צעירה שחיה בפולין, אבל זה גם היה מדכדך מאוד והביא לחלומות מוזרים באותו לילה. למחרת היה ערב מוצלח יותר, הלכנו לפגישת CS.

פגישות כאלה מתקיימות אחת לכמה זמן ומאורגנות על ידי החברים שגרים באותה עיר שמזמינים את כל מי שגר בה או מבקר בה להצטרף. בפאב אירי ישבו כעשרים אנשים מכל רחבי העולם- צרפתייה, זוג קנדים, איטלקייה וגם בחור ברזילאי שאמא שלו לבנונית. האירי היחיד שנכח שם, בכלל לא היה מדבלין והגיע במיוחד לפגישה.

ספה בפריז
נפרדתי מדורותה והמשכתי לספה הבאה שלי- בפריז. למרות שבפריז יש 8,000 חברים באתר, היא נחשבת ליעד שהכי קשה למצוא בו ספה מאחר והעיר מאוד פופולרית ומי שגר בה מקבל בקשות רבות על בסיס יומיומי.

לשמחתי הצלחתי למצוא ספה, אצל בחורה בשם קלימנס. אבל לרוע המזל הטיסה שלי איחרה, והגעתי לפריז רק באחת בלילה, הרבה אחרי המטרו או האוטובוס האחרון. בתחנה אליה הגעתי חיכתה לי קלימנס ואיתה מרסיס- בחור לטבי שהגיע גם הוא להתארח אצלה. המרחק לבית שלה היה ארוך מדי בשביל הליכה ברגל ויקר מדי בשביל לקחת מונית והחלטנו להשתמש באמצעי תחבורה פופלרי בפריז- האופניים להשכרה הפזורות ברחבי העיר. משלמים עבורן בכרטיס אשראי על זמן הרכיבה, אבל מהרגע שלוקחים את האופניים מוקפאים 150 אירו מחשבון הבנק עד לרגע שבו מוחזר הזוג לתחנה אחרת. המכונה שמאפשרת את ההשכרה לא קיבלה את כרטיסי האשראי שלי ושל מרסיס ולקלימנס לא היה מספיק קרדיט בחשבון בשביל לשכור שלושה זוגות אופניים, ולכן נאלצנו להסתפק רק בשניים. עליתי על האופניים והנחתי מקדימה את התיק שלי, שמשקלו- כפי שנמסר לי בשדה התעופה- עומד על 10.3 קילו. באחת מצאתי את עצמי נאבקת על חיי ומתקשה לעמוד בקצב של מרסיס שהרכיב את קלימנס על האופניים ודהר ברחובות פריז.

הלילה השני היה רגוע יותר, קלימנס הכירה לי את אודרי, בחורה שבכלל לא חברה באתר אבל בכל זאת שמחה לארח אותי ליומיים. היא גרה 100 מ' ממגדל אייפל, ועובדת למחייתה בחברת פרסום. היא לקחה אותי לסיור לילי בחצר, כלומר בגנים למרגלות האייפל ולמחרת עזבנו את הבית מוקדם כי היא הלכה לעבודה.

חדר המדרגות היה מלא בניחוחות בשמים צרפתיים, וטפיפות נעלי העקב של הצרפתיות שממהרות לעבודה הידהדו בו. התיישבתי למרגלות האייפל, וצפיתי באתר בשעה היחידה ביום שבה אין תיירים ואפשר לראות פריזאים למרגלות האייפל, ברי מזל שרצו להנאתם ובריאותם.

ביום האחרון שלי בפריז, הלכתי עם קלימנס ואודרי למיסה של הכנסייה הקתולית. זו הייתה חוויה מעניינת, למרות שלא הבנתי דבר מהנאמר. במפגש החברותי שאחרי המיסה, קיבלתי 20 נשיקות- אחת על כל לחי, מעשרה אנשים שלא פגשתי מעולם.

ספה בשטוקהולם
נפרדתי מהן והמשכתי לשטוקהולם, שם אירחה אותי קרולינה, בחורה עם שיער ורוד וקעקועים. בת 27 ואמא לשני ילדים שחיים עם אבא שלהם, ממנו התגרשה לא מזמן. ביליתי אצלה שלושה ימים נהדרים והתוודעתי למאכל הנפוץ בשוודיה- "פודינג דם חזיר",כשהיא סיפרה לי על זה לראשונה חשבתי שהיא מתבדחת, אבל כדי להוכיח שהיא רצינית היא אכן קנתה את הקינוח המיוחד הזה בסופר. לשמחתי היא הסתפקה בלהראות לי אותו, ולא להראות לי איך אוכלים אותו.

כשנפרדתי ממנה היא סיפרה לי שכשהיא אמרה לאנשים מהעבודה שלה שהיא ממהרת הבייתה כי היא צריכה לפגוש איזו בחורה ישראלית שישנה על הספה שלה, הם אמרו לה דברים כמו:"מה אם היא תשדוד אותך או תפגע בך?", "לא כל בני האדם טובים!" ו"להכניס זר לבית שלך? את השתגעת?"

אם לבטוח באנשים שאני לא מכירה נחשב לשיגעון, לא אכפת לי לבטוח במשוגעים אחרים, שיאפשרו לי לא רק לראות את המקום אלא גם לחיות בו ולהבין את ההוויה. תיירים מבקרים במקומות התיירותים וישנה במלון עם תיירים אחרים ולא באמת מכירים את מי שחי במקומות האלו. האתר הזה מאפשר לגור ולהרגיש בבית בכל מקום, אפילו אם זה רק לכמה ימים, ולרכוש חברים חדשים מכל רחבי העולם.

הפוסט קאוצ'סרפינג: לינה חינם לגולשי הספה הופיע ראשון במסע אחר

משחר האנושות נעים בני האדם ממקום למקום – בחיפוש מתמיד אחר מקורות מחייה זמינים, אקלים נוח או בגלל אילוצים שגורמים לנו לעזוב את מקום המצאנו. אבל כורח המציאות הוא לא הסיבה היחידה לנדודים שלנו – גם יצר הסקרנות, השאיפה לגלות מחוזות נסתרים ואהבת הנדודים הניעו ומניעים אנשים לרוחבו ואורכו של העולם. דמויות כמו מרקו פולו ואבן בטוטה מוכרות לכולנו, ורשמי המסעות שלהם בהם הם תיארו את מסעותיהם המופלאים הותירו חותם עמוק בהיסטוריה.

בעבר, רק מעטים יכלו לצאת לתור את העולם במסעות מורכבים וארוכים שנדרש להם מימון רציני. היום, כשאפשר לגמוע חצי עולם בכמה שעות טיסה, טיול מאורגן הפך לדרך קלה ונגישה להגיע לקצוות תבל, וכמו חוקרי הארצות הדגולים – להתוודע לתרבויות שונות, למסורות עתיקות ולנופים ייחודיים. נכון שהעולם הפך לכפר גלובלי ובלחיצת כפתור אפשר לראות תמונות, לשמוע קולות וללמוד כמעט על כל מקום ואתר, אבל עדיין דבר אינו מחליף את חוויית הטיול והמפגש הבלתי אמצעי עם אנשים, שפה, טעמים ונופים.

אחד היעדים הבולטים בעולם הטיולים המאורגנים הוא דרום אמריקה. בעבר, נחלתם של תרמילאים הרפתקניים או אנשי עסקים, אך בשנים האחרונות טיולים מאורגנים לדרום אמריקה הפכו לפופולריים מתמיד, בזכות אתרי חובה כמו המאצ'ו פיצ'ו בפרו, מפלי האיגואסו בארגנטינה וברזיל, פטגוניה בצ'ילה וארגנטינה, ארץ האש ועוד.

מפלי האיגואסו משני צדי הגבול בברזיל וארגנטינה | צילומים: שאטרסטוק

גם המורשת התרבותית העשירה והייחודית לכל מדינה מהווה גורם משיכה לדרום אמריקה – המפגש המטלטל בין תרבויות ילידיות ובין גלי כיבוש/הגירה לאורך מאות של שנים יצר עולמות מרתקים. בברזיל, למשל, התפתחו פולחנים ייחודיים המושפעים מדתות אפריקאיות, הנצרות ומסורות מקומיות מוקדמות. בפרו אפשר לראות את שרידי אימפריית האינקה המתקיימים עד היום לצד מוטיבים קולוניאליים ומודרניים. בארגנטינה, הנחשבת ל"אירופאית" ביותר מבין מדינות היבשת, מעניין לראות את השפעותיהם של גלי הגירה שונים – למשל ההשפעה הרבה של המהגרים האיטלקים, כולל מילים וביטויים שנכנסו לספרדית הייחודית המדוברת בארגנטינה. כל מדינה בדרום אמריקה מספרת סיפורים מרתקים על גאולוגיה ואקלים, על אסונות טבע ובעלי חיים אופייניים, על אירועים היסטוריים הרי גורל ועל עתיד שאינו ודאי.

גם יפן הפכה ממש לאחרונה ליעד מדובר ומבוקש. לפי הערכות שונות, ב-2016 קפץ מספר המבקרים הישראלים ביפן פי 6 לעומת מספרם בשנת 2010 והיד עוד נטויה. אחרי שחרשנו את סין, תאילנד, לאוס ומדינות אחרות בדרום מזרח אסיה, נראה שאנחנו מחפשים אחר משהו אחר, ויפן היא בדיוק כזאת – משהו אחר. התרבות, הקולינריה, אורח החיים, הנופים, נראה שהכול ביפן מיוחד בצורה קיצונית. הירידה לפרטים, ההתמקצעות והשאיפה לשלמות הן חלק מהמאפיינים המזוהים כל כך עם התרבות היפנית, ואולי משום שהם נדירים במחוזותינו, אנחנו נמשכים אליהם עוד יותר.

פריחת הדובדבן ביפן. ברקע – הר פוג'י

רבים מעדיפים לנסוע במסגרת טיול מאורגן ליפן בגלל סיבות שונות. במדינה שבה אינספור ניואנסים עדינים שזורים בהתנהלות היומיומית, קל יותר להתנהל עם מישהו הבקיא בהם, ובהחלט גם מעניין יותר. שתי העונות החמות לטיולים ביפן הן האביב והסתיו – כולם כבר שמעו על פריחת הדובדבן ועל צבעי השלכת. בעונות אלו, מתרחשת תופעה יפהפייה ומרתקת, בה תופעות הטבע משתלבות עם תופעות תרבותיות. לפריחת הדובדבן הוענקה ביפן משמעות רבה והיא מסמלת את היופי בר החלוף, שמחה המהולה בעצב. יפן היא גם אחת המדינות המעניינות לראות בהן איך מסורות מתקיימות לצד פיתוח טכנולוגי וקדמה. טיול מאורגן ביפן נע בין הערים המתקדמות ביותר בעולם ובין אזורים כפריים המשמרים מאפיינים כמו בנייה מסורתית המתקיימת ביפן זה מאות שנים.

יותר מכל יבשת אחרת, אפריקה נחשבה ועדיין נחשבת ליעד ההרפתקני והפראי ביותר לטיולים. ביבשת העצומה לא פחות מ-54 מדינות ויש בה מגוון לא נתפס של תצורות נוף, לשונות, תרבויות ומסורות. בזכות יציבות פוליטית יחסית, משאבי טבע מופלאים ותשתית תיירותית, מזרח אפריקה ודרומה הם האזורים אליהם מגיעים לרוב מטיילים ישראלים. ספארי בקניה ובטנזניה (גם אוגנדה למתקדמים) או טיול של טבע ותרבות במדינת דרום אפריקה. אחד היעדים המרתקים והמתגמלים ביותר באפריקה היא אתיופיה, השוכנת באזור שנקרא קרן אפריקה, גם הוא במזרח היבשת.

חגיגות הטימקט באתיופיה | צילום: Fabio Lamanna / Shutterstock

טיולים מאורגנים לאתיופיה הם חוויה מיוחדת לתייר הישראלי, בזכות הקשר המיוחד בין דברי הימים של העם היהודי וזה של הנצרות האתיופית. לפי הסיפור, ארון הברית נמצא באתיופיה, ומדי שנה נהוג להוציא העתק שלו בחגיגות הטימקט הנערכות בינואר. במהלך החגיגות מטבילים את הארון במקור מים כלשהו לסמל את הטבלתו של ישוע. אתיופיה מרתקת גם בזכות השבטים השונים היושבים בנחלאותיהם ומקיימים את אורח חייהם הייחודי, בעיקר אלו היושבים בעמק האומו. לצד זאת, אדיס אבבה היא עיר מודרנית ותוססת שאפשר לקנח בה את הטיול במסעדות, ברים ומועדוני לילה.

הפוסט טיולים מאורגנים – לגלות את העולם הופיע ראשון במסע אחר

סיאטל, ששוכנת במדינת וושינגטון בצפון מערב ארצות הברית, אמנם לא זוכה לאותה פופולריות כמו ניו יורק, מיאמי או סן פרנסיסקו, אך למרות זאת היא מושכת המוני תיירים מדי שנה, שנהנים מהתפאורה הטבעית המרהיבה שמקיפה את העיר ומשפע של מקומות בילוי, מרכזי תרבות ואטרקציות בתוך העיר. הנה כמה סיבות בגללן כדאי להגיע לסיאטל במיוחד או לשלב אותה במסגרת הטיול הבא למערב קנדה או לאזור החוף הפסיפי בארצות הברית.

1. בגלל האמנות והתרבות
סיאטל היא עיר דינאמית עם סצנת אמנות ותרבות תוססת במיוחד. העיר מפורסמת בעיקר משום שכאן נולד זרם הגראנג' בשנות התשעים וכאן צמחו לא מעט אגדות רוק ששינו את פני המוזיקה העולמית כמו ג'ימי הנדריקס, נירוונה ופרל ג'אם. המבקרים בעיר יכולים לסייר בעקבות תחנות בחייהם של המוזיקאים החביבים עליהם, לבקר במוזיאון המוזיקה המרשים Experience Music Project שמוקדש למוזיקה אמריקאית פופולרית וליהנות משפע ההופעות שמתקיימות באולמות גדולים לצד מועדונים קטנים ואינטימיים. גם חובבי הג'אז והמוזיקה הקלאסית לא יחושו מקופחים במהלך ביקורם בעיר.

גן הזכוכית של צ'יהולי, תצוגה ומרהיבה של אמן הזכוכית הנודע | צילום: cdrin / Shutterstock

לא רק מוזיקה יש בסיאטל. העיר ידועה בחיי התרבות והאמנות העשירים שמתקיימים בה בכל התחומים. יש בה מאות גלריות, מוזיאונים מצוינים כמו מוזיאון סיאטל לאמנות ומוזיאון סיאטל לאמנות אסיאתית, פארק פסלים יפהפה, תיאטראות, להקות מחול, והרבה יוצרים, משוררים וסופרים – סיאטל היא גן עדן לתיירים שוחרי תרבות.

2. בגלל הטבע
סיאטל שוכנת לחופי מיצר פיוג'ט ומוקפת ברכסי הרים מושלגים – רכס הרי אולימפיק ורכס קסקייד, מה שמבטיח נופים מרהיבים מכל עבר. למרות שהעיר מציעה היצע מסחרר של פעילויות כדאי לצאת קצת לטבע שנמצא במרחק נסיעה קצרה מהעיר. אפשר לצאת לשיט במיצר פיוגט, ולבקר בקבוצת איי סן חואן שנמצאת בצפון המיצר וכוללת כ-700 איים ואיונים עם חופים נפלאים והרבה טבע ירוק. אפשר גם לנסוע להר הגעש רינייר שברכס הקסקייד, שבחורף אפשר ליהנות מהמראה הדרמטי של פסגתו המושלגת ובקיץ הוא מציע פריחה צבעונית מרהיבה. מעט יותר רחוק נמצא חצי האי אולימפיק שבו יער גשם, רצועת חוף פראית, הרים נישאים וקרחונים.

יער הגשם אולימפיק. סיאטל מוקפת בטבע פראי ובנופים מרהיבים | צילום: שאטרסטוק

3. בגלל איכות הסביבה
סיאטל היא אחת הערים הירוקות ביותר בארצות הברית. לדרך בה העיר משתלבת עם הטבע הנפלא שסביבה יש חלק גדול בכך, אבל זו לא הסיבה היחידה. לפרנסי העיר ולתושביה יש מודעות ומחויבות עמוקה לנושאים סביבתיים, מה שבא לידי ביטוי בחוקים סביבתיים מחמירים כמו איסור על שימוש בשקיות ניילון בחנויות, וביוזמות סביבתיות כמו מבנים בבנייה ירוקה ובית ספר אקולוגי שנחשב לאחד המבנים הירוקים המתקדמים בעולם. לכך יש להוסיף את עובדה שסיאטל נחשבת לאחת הערים הנקיות בארצות הברית.

4. בגלל הילדים
סיאטל היא אמנם לא עיר קלאסית לבילוי משפחתי, אבל היא מציעה שפע של אטרקציות לכל המשפחה. אחד מהאתרים הפופולריים בקרב משפחות הוא הסיאטל סנטר, מתחם שכולל כמה אטרקציות נפלאות, שהמפורסמת מכולן היא מחט החלל, מגדל דקיק בגובה 180 מטר שמראשו נשקפת תצפית נהדרת על העיר והאזור. בסיאטל סנטר יש אטרקציות נוספות שישמחו את ליבם של הילדים כמו מוזיאון הילדים, מוזיאון למדע בדיוני ואת מרכז המדע של האוקיינוס השקט שבו יש, בנוסף לתצוגות, גם קולנוע IMAX ופלנטריום. ברחבי העיר יש אטרקציות נוספות שמתאימות מאוד למשפחות כמו גן החיות וודלנד פארק, מוזיאון התעופה, מרכז המבקרים של חברת בואינג והאקווריום של סיאטל, שבו יש מינים רבים של דגים ויונקים ימיים.

פיוניר סקוור. סיאטל ידידותית להפליא להולכי רגל | צילום: DeymosHR / Shutterstock

5. בגלל הולכי הרגל
סיאטל היא אחת מהערים הידידותיות ביותר בארצות הברית להולכי רגל. בניגוד לערים כמו לוס אנג'לס שלא מזמינות לשיטוט רגלי, הדאון טאון של סיאטל קומפקטי למדי, וקל מאוד ללכת בין האתרים המרכזיים בעיר. בנוסף לכך, יש כמה אזורים בעיר שפשוט תענוג לטייל בהם ברגל, כמו השכונה האלטרנטיבית קפיטול היל, שהטיול בה עשוי להימשך שעות ארוכות בשל שפע המסעדות, הגלריות והחנויות המיוחדות שמפתה לעצור בהן לאורך הדרך. אזורים נוספים שכיף לטייל בהם הם פיוניר סקוור וסביבתה, שבה בתים משוחזרים ומשופצים, גלריות, בתי קפה, פאבים, חנויות ספרים ועוד; וכן אזור האוניברסיטה שבו יש אווירה סטודנטיאלית ושפע מקומות בילוי.

6. בגלל האוכל
סיאטל היא עיר נהדרת לגרגרנים ויש בה היצע גדול של מסעדות משובחות שיספק כל טעם. ההתמחות של סיאטל היא דגים ופירות ים טריים שגדלים במימי האזור, אבל מי שדגים הם לא כוס התה שלו ייהנה מהיצע רחב של מסעדות אתניות מכל רחבי העולם. לא חייבים ללכת למסעדות בשביל לאכול טוב בסיאטל – בדאון טאון של סיאטל נמצא שוק פייק פלייס, אחד משווקי האיכרים הטובים בעולם. בשוק מוכרים פירות וירקות טריים, פירות יער מסוגים שונים, דגים ופירות ים, תבלינים, גבינות, בשרים ונקניקים ועוד ועוד. אפשר ליהנות מהתוצרת הטריה תוך שיטוט מהנה בשוק שיש בו גם חנויות, גלריות ואמני רחוב; או לשבת לאכול באחת מהמסעדות הרבות שבשוק.

דוכן בשוק פיק פלייס, אחד משוקי האיכרים הטובים בעולם | צילום: Poul Costinsky / Shutterstock

לא רק אוכל טוב יודעים לעשות בסיאטל אלא גם שתייה. וושינגטון היא יצרנית היין השנייה בגודלה בארצות הברית, ובמדינה יש מאות יקבים שמייצרים יינות משובחים. במרחק 30 דקות נסיעה מהעיר נמצא אזור היין וודינוויל שבו עשרות יקבים, ואין מתאים ממנו לסיור טעימות קצר מחוץ לעיר.

יותר מכל המשקאות, מזוהה סיאטל דווקא עם הקפה. צריכת הקפה של תושבי העיר היא מהגבוהות בארצות הברית ורשת בתי הקפה הבינלאומית המצליחה סטארבקס נולדה בעיר. גם מי שלא משתגע על קפה אמריקאי ייהנה מסצנת בתי הקפה השוקקת של סיאטל.

סיאטל נמצאת במיקום אידיאלי לטיולים בצפון מערב ארצות הברית | צילום: שאטרסטוק

7. בגלל המיקום
סיאטל, ששוכנת במדינת וושינגטון, בפינה הצפון מערבית של ארצות הברית, מהווה בסיס מצוין לטיולים רבים באזור. במרחק נסיעה של שעות אחדות (ובמונחים אמריקאיים זה ממש מעט) במכונית, ברכבת או במעבורת, אפשר להגיע לכמה מקומות נפלאים כמו איי סו חואן, יער הגשם אולימפיק ואזור היין של וושינגטון, ואפילו לוונקובר ולוויקטוריה שבמחוז קולומביה הבריטית בקנדה. מטיילים רבים בוחרים לטוס לסיאטל, לטייל בה כמה ימים ולהמשיך ממנה לקנדה במקום לטוס ישירות לוונקובר. בנוסף, הנמל של סיאטל הוא בסיס מצוין לצאת ממנו לטיולי שיט באלסקה.

גם ההגעה לסיאטל אינה מסובכת: בשדה התעופה של סיאטל נוחתות טיסות מ-71 ערים בארצות הברית וכן טיסות בינלאומיות מ-16 ערים גדולות ברחבי העולם. משך הטיסה משיקגו, למשל, הוא 3.5 שעות, ומוושינגטון די.סי הטיסה נמשכת 5 שעות.

הפוסט שבע סיבות לבקר בסיאטל הופיע ראשון במסע אחר

הרצון לקשט את הסביבה שבה אנחנו חיים קיים משחר ההיסטוריה ואף לפני כן, כפי שניתן לראות מציורי מערות בני עשרות אלפי שנים שהתגלו במקומות שונים בעולם. גם האדם הקדמון, כך מסתבר, נהנה להיות מוקף בציורים מעשה ידיו – לפעמים היו אלו ידיו עצמן, שטביעות צבעוניות שלהן מופיעות על קירות המערה לצד ציורים של בעלי חיים שונים. הזמן הרב שחלף מאז והשינויים העצומים שהאדם והסביבה עברו לא הפחיתו מהדחף לצייר ומהרצון להיות מוקפים באמנות צבעונית. הטרנד החם בערים ברחבי העולם קשור בדיוק לכך: אמנות רחוב, street art.

לאמנות הרחוב יש מאפיינים דומים לגרפיטי, שכן על פי רוב זוהי אמנות מחתרתית ובלתי מוזמנת או ממומנת. כמו אמני הגרפיטי שפועלים בהיחבא ועובדים במהירות רבה, לעיתים תוך סיכון עצמי כשהם תלויים מראשי בניינים או מטפסים על קירות גבוהים, גם מרבית אמני הרחוב נוהגים לצייר בזריזות ובהסתר. וכך, עם בוקר, תושבי העיר מגלים ציור קיר חדש ומפתיע שמעטר את הבית הסמוך, את הבניין הנטוש ליד המשרד או את הגדר שמפרידה בין פסי רכבת לבתי מגורים.

אמנות רחוב בלימה, בירת פרו. פעמים רבות הציורים נעשים בהסתר ובמהירות | צילום: Santiagostucchi, cc-sa 3.0

למרות המהירות והעבודה הסודית, התוצאות לעיתים קרובות מהממות במורכבותן, בצבעוניות שלהן ובמסר שהן מעבירות. בשונה מעבודות גרפיטי, שלרוב בנויות מכיתוב כלשהו, גם אם מופשט למראה, וכמעט תמיד מרוססות בצבע-ספריי, יצירות אמנות הרחוב נראות כציורים של ממש, שהיו יכולים להיות תלויים בגלריה או בסלון של אספן אמנות עכשווית והן עשויות ממגוון של חומרים וצבעים.

הייחוד של אמנות רחוב והרמה הגבוהה של האמנים העוסקים בה לא נעלמה מעיני הרשויות, ולפעמים עיריות או גופים רשמיים אחרים מזמינים את אמני הרחוב לצייר על קירות בלב העיר. האם זוהי אמנות רחוב אמיתית או אולי מסחור של תופעה שצמחה מהרחוב? האם העובדה שהאמן מקבל שכר תמורת הציור ושהוא רשאי לצייר באופן גלוי וחוקי על קירות מרוקנת את היצירה מתוכן?

האם אמנות רחוב צריכה להיעשות במחתרת כדי להיות בעלת ערך? צייר רחוב בברלין | צילום: Timo Luege

כשמשוטטים ברחובות ברלין, ניו יורק, לונדון או מלבורן ונתקלים בציור קיר מעורר מחשבה או מרגש, השאלה אם זוהי אמנות מחתרתית או אמנות מוזמנת פחות רלוונטית, חשובה יותר התחושה שממלאת את המתבונן והשמחה שהצבעוניות מוסיפה לנוף האורבני. אז איפה אפשר לראות אמנות רחוב? בכל מקום שבו יש רחובות, כלומר במרכזים עירוניים ברחבי העולם. הנה כמה ערים הידועות במיוחד באמנות הרחוב הענפה הנראית ברחובותיהן:

ברלין
יוקר המחייה הנמוך ודיור מסובסד מאפשרים לצעירים יצירתיים לחיות במרכז ברלין. הוסיפו לכך את הבניינים הריקים, חלקם מפעלים גדולי ממדים, שממלאים את העיר עוד מהתקופה שלפני נפילת החומה ואת התרבות המחתרתית שפורחת כאן, ותבינו את פשר השגשוג חסר התקדים של אמנות רחוב בברלין. ברחבי העיר תוכלו לראות שילוב של אמנות מחרתית ואמנות מוזמנת. למעשה, לאן שלא תלכו בברלין רוב הסיכויים שתתקלו בציורי קיר, חלקם פוליטיים, אחרים מצחיקים או מתריסים.

בין המקומות הטובים ביותר לראות אמנות רחוב בברלין: Alte Schönhauser Straße ו-Rosenthaler Straße ברובע מיטה, Oranienstraße בקרויצברג, פארק מאואר. אבל זהו באמת רק קצה קצהו של הקרחון, פשוט הרימו עיניים והסתכלו סביבכם – תמיד תוכלו לגלות עוד ציור קיר מלבב.

ציור קיר בפארק מאואר, ברלין | צילום: Rae Allen

ציור על בניין בשכונת קרויצברג בברלין | צילום: Kristina

לונדון
סצנת אמנות הרחוב הלונדונית הגיעה לשיא במחצית שנות האלפיים והדבר לא נעלם מעיני הממסד האמנותי. ב-2008 הטייט מודרן הזמין שישה אמנים בינלאומיים – מפריז, בולוניה, ברצלונה, ניו יורק וסאו פאולו – לצייר על הקירות החיצוניים של המוזיאון שעל גדת נהר התמזה. באותה שנה בנקסי, אמן גרפיטי אנגלי ואחד מציירי הרחוב המפורסמים בעולם, ייסד את Cans Festival (משחק מילים המתייחס לפחיות הצבע של אמני הגרפיטי ומזכיר את שמו של פסטיבל הסרטים הידוע), שבמהלכו הוא וחבריו ריססו בצבעים עזים מעברים תת קרקעיים בתחנת ווטרלו. כאז גם היום, אם אתם רוצים לראות אמנות רחוב יצירתית במיוחד, לכו לאיסט אנד ובעיקר לשכונת שורדיץ' הטרנדית, שם קירות מצוירים הם מחזה נפוץ.

קיר מצויר בשכונת שורדיץ', אחד המקומות הטובים לראות אמנות רחוב בלונדון | צילום: Rob Schofield

ציור של בנקסי, אחד מציירי הרחוב המפורסמים בעולם, ברחוב צ'יסוול (Chiswell) בלונדון | צילום: duncan c

בריסל
בספטמבר 2016 התעוררו תושבי שכונת סן ז'יל בעיר העילית של בריסל למראה יוצא דופן לכל הדעות, גם בעיר שבה אמנות הרחוב משגשגת מזה שנים: איבר מין גברי עצום ממדים צויר לאורך קיר שלם של בניין, בדיוק אנטומי מפתיע. הציור עורר ויכוח עז בין פוליטיקאים מכל קצוות הקשת. השמרנים דרשו להסיר אותו לאלתר בעוד שמהצד השני של המתרס הפוליטי נאמר שזוהי התבטאות אמנותית לגיטימית. "לאמנות רחוב יש תפקיד לעורר, לפעמים לזעזע," אמר חבר מפלגת הירוקים בעיריית בריסל בראיון עיתונאי שעסק ביצירה הפרובוקטיבית. ולמרות שציור קיר של אישה מאוננת של צייר הרחוב הכי מפורסם בעיר, Bonom, חולש על כיכר סטפני בשדרות לואיז היוקרתיות מזה שנתיים, האיבר הגברי נמחק חודשים אחדים אחרי שהופיע.

אבל גם בלעדיו, בריסל עשירה בציורי קיר, חלקם מעוררי מחלוקת ועוכרי שלווה, אחרים יעלו חיוך על פניכם. שכונת סן ז'יל (Saint Gille) היא מקום טוב להתחיל בו את סיור אמנות הרחוב בבריסל, שם תוכלו לראות כמה יצירות של בונום, לצד כאלה של ציירים אנונימיים.

אמנות רחוב בבריסל | צילום: William Murphy

ציור של צייר הרחוב הצרפתי Fred Le Chevalier, הפעם בבריסל | צילום: Ferdinand Feys

ליסבון
מהפכת הציפורנים של 1974, שבה עברה פורטוגל ממשטר דיקטטורי לשלטון דמוקרטי בהפיכה עממית שלא היתה כרוכה בשפיכות דמים, לוותה באמנות רחוב עם גוון פוליטי נשכני. בשנות ה-90, המסרים הפוליטיים הבוטים פינו מקום לאמנות רחוב מהסוג שאפשר לראות בערים אירופאיות אחרות. בד בבד עם צמיחה של אמנות רחוב לא מגויסת, עיריית ליסבון החלה לתמוך בציירי הרחוב ומימנה כמה פרויקטים בתחום. אחד השמות הבולטים בליסבון הוא אלכסנדר פארטו, המוכר בכינוי Vhils, צעיר בסוף שנות העשרים שלו, שנולד בפורטוגל וחולק את זמנו בין לונדון לליסבון, שם אפשר לראות פורטרטים ענקיים שלו מעטרים קירות ברחבי העיר. אזור באריו אלטו (Barrio Alto) עשיר באמנות רחוב, בעיקר ברחוב התלול Calçada da Glória  – כדי להימנע מהעלייה הארוכה, אפשר לנסוע בפניקולר לראש הרחוב ולרדת בחזרה ברגל.

ציור קיר ענק של צייר הרחוב הברזילאי Osgeneos בליסבון | צילום: Erdalito, cc-sa 3.0

ציור קיר בליסבון המתאר את מהפכת הציפורנים, שהפילה את המשטר הדיקטטורי בפורטוגל | צילום: Jeanne Menjoulet

ניו יורק
בשנות ה-80 שהיתי לא מעט אצל חברים טובים שגרו בניו יורק. באותה תקופה נהגתי לשוטט ברחובות ו"לאסוף" ציורי גרפיטי מתוקים שצצו מכל עבר – תינוק עומד על כפות הידיים והברכיים מוקף בהמוני קווים קצרים. התינוקות האלו הופיעו על קירות, על גדרות, בתחנות הסאבוויי. כמובן שלא ידעתי שבעוד זמן קצר התינוק הזוהר יהפוך את הצייר, קית' הרינג, לאחד האמנים המוכרים בעולם, ליצירות שלו להיתלות על קירות גלריות ומוזיאונים נחשבים ולמחזמר על חייו – Radiant Baby, על שמו של אותו תינוק זוהר, לעלות על הבמה בניו יורק.

ציור קיר בברוקלין, אחד מיני רבים ברובע | צילום: will-on-board

הרינג, שמת בתחילת שנות ה-90 בגיל 31, לא היה היחיד שהחל את דרכו כצייר רחוב ניו יורקי וקנה לעצמו שם עולמי. ניו יורק נחשבת לערש הגרפיטי ואמנות הרחוב, וציירים שהתפרסמו ועברו לעבוד בין ארבע הקירות של הסטודיו פינו מקום לאמנים חדשים, צעירים ומבטיחים. בין השאר, תוכלו לראות עבודות על בניינים במנהטן – בלואר איסט סייד, סוהו והארלם, ובברוקלין, בעיקר בוויליאמסברג ובושוויק.

דמותו של מלקולם X מצוירת על קיר בהארלם | צילום: Oriol Lladó

מלבורן, אוסטרליה
מלבורן, העיר השנייה בגודלה באוסטרליה, ידועה כמרכז תרבות – תרבות מיינסטרים ותרבות מחתרתית, צעירה ובועטת. ככזאת, אין פלא שאמנות רחוב מקבלת כאן ייצוג נרחב מאוד, בין השאר בעידוד המוסדות העירוניים הרשמיים. כמה מהרחובות שבהם תוכלו להתרשם מאמנות הרחוב של מלבורן: Hosier Lane, Union Lane, Degraves Street ו- Finaly Avenue.

ציור של שפרד פיירי ב-Hosier Lane, אחד הרחובות הטובים לראות אמנות רחוב במלבורן | צילום: Tig Tag, cc-sa 2.0

בתמונה הפותחת: ציור רחוב בברלין | צילום: Caroline Vincelet

הפוסט אמנות רחוב ברחבי העולם הופיע ראשון במסע אחר

על גדות נהר מונדגו (Mondego) יושבת העיר קואימברה (Coimbra), שהיתה בעבר בירת פורטוגל. היא נמצאת באמצע הדרך בין ליסבון, בירת פורטוגל היום, ובין פורטו, עיר היין והכדורגל שבצפון המדינה. קואימברה ידועה בזכות האוניברסיטה העתיקה שלה שנוסדה בליסבון בשנת 1290 ועקרה לכאן בשנת 1537. האוניברסיטה ריכזה סביבה אמנים, סופרים, משוררים והוגי דעות, והם יצרו פה ריכוז אינטלקטואלי. העיר מעניינת כשלעצמה, ובשל מיקומה המרכזי היא יכולה לשמש בסיס מצוין לטיולים באזור.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לפורטוגל
• מדריך מסע אחר לליסבון
• פורטוגל מחוץ למסלול
• פורטוגל עם ילדים
• פורטו – עשרת הגדולים

שורפים סרטים באוניברסיטה
נשים פעמינו לעבר קואימברה. אם מגיעים לעיר מדרום, כדאי לעצור לרגע בגשר סנטה קלרה (Santa Clara) ולהציץ אליה. מהגשר מגיעים לכיכר המרכזית שנקראת לרגו דה פורטז'ם (Largo da Portagem), שבה ממוקמת לשכת התיירות. מכאן נמשיך לאוניברסיטה העתיקה של העיר. 25 אלף סטודנטים תורמים לאווירה המיוחדת גם בעבר וגם היום: אגודת הסטודנטים שנוסדה ב-1887 היא העתיקה באירופה, ובמהלך ההיסטוריה היה לה חלק במאבקים נגד הממסד הפוליטי. הרוח הסטודנטיאלית הייחודית מוצאת ביטוי גם בטקסים שמתקיימים במשך שנת הלימודים, ובעיקר בטקס הססגוני קֵיְימֵה דש פיטַש (Queima das Fitas, שרפת הסרטים) שנערך בדרך כלל בחודש מאי, ובו שורפים בכל ערב סרט צבעוני אחר שמייצג את אחת הפקולטות, כך במשך שמונה ימים (כמספר הפקולטות).

לעומת הסטודנטים, שנראה שיודעים לעשות שמח, הצמיח הסגל האקדמי של האוניברסיטה הזאת את אחד האישים השנואים בפורטוגל: אנטוניו דה אוליביירה סלזאר. סלזאר כיהן כראש הממשלה משנת 1932, ובמשך 36 שנה הנהיג במדינה דיקטטורה קשה. עם הסתלקותו חל מהפך מדיני, חברתי וכלכלי, וכיום פורטוגל נהנית מקצב פיתוח וצמיחה אירופיים.

הקמפוס מהמם ביופיו. בנייתו היא המשך טבעי לאקוודוקט שהשתמר היטב, המפריד בין הכביש שמגיע לכיכר הכניסה של הקמפוס ובין הגנים הבוטניים. בכיכר שלפני הכניסה ניצב פסל ענקי של דון דיניש, המלך שהקים את האוניברסיטה בשנת 1290 במשכנה הראשון בליסבון. לקמפוס נכנסים דרך שער מקושט המוליך לרחוב רחב שעובר בין הפקולטה לטכנולוגיה לפקולטה לרפואה ומסתיים בכיכר פורטה פֵריֵיה (Porta Férrea). אחרי הכיכר מגיעים לחצר המשקיפה על העיר והנהר, ובצדדיה כמה מבנים מרשימים: הקפלה שתקרתה וקירותיה מעוטרים בשפע ציורים ותבליטים ססגוניים, מגדל הפעמונים והספרייה. הספרייה כוללת שלושה חדרים שתקרותיהם המצוירות והריהוט המסוגנן שלהם הם תפאורה הולמת לאוסף הספרים הכולל 300 אלף פריטים, בהם 5,000 כתבי יד שהעתיקים שבהם מיוחסים למאה ה-12.

לפני שנעזוב את האוניברסיטה כדאי להציץ בבניין שמשמש את הפקולטה למדעים. קיר האריחים הצבעוני שמקדם את פני הנכנסים לבניין מגולל את התפתחות המדע בתיאורים ויזואליים של תופעות מדעיות ובהנצחת שמות המדענים הגדולים.

האוניברסיטה
כתובת: Paço das Escolas
טלפון: 351-239-859818

מהגבעה של האוניברסיטה נמשיך בדרכנו לאתר מיני-פורטוגל, או בפי המקומיים פורטוגל דוש פקניטוש (Portugal dos Pequenitos). חובבי מיניאטורות שלא פסחו על מיני-יורופ בבריסל, מדורודם בהאג, מיני-מונדוס בקלגנפורט ומיני-סוויס במלידה שבשווייץ חייבים לבקר כאן. האתר מציג מבנים מפורסמים בפורטוגל, כמו הכנסייה של בטאליה (שבה נבקר בהמשך), בצד אוספים של כלי נגינה, כלי אוכל, תלבושות ופריטים אחרים האופייניים למושבותיה של פורטוגל בעבר (ברזיל, מוזמביק, מקאו ואחרות).

מיני פורטוגל
כתובת: Rossio de Santa Clara
טלפון: 351-239-801170
תשלום: כניסה בתשלום
אתר אינטרנט

כ-16 קילומטר מדרום לקואימברה נמצא אתר העתיקות הרומי קונימבריגה
(Conimbriga), ובו השרידים הרומיים המרשימים ביותר בפורטוגל. הרומאים השתלטו על התושבים הקלטים שישבו כאן בשתי המאות הראשונות לספירה, אבל המתקפות החוזרות ונשנות של השבטים הברבריים גרמו להם לסגת אל קואימברה. המסלול באתר החפירות מנתב את המבקרים בין בורות שבהם התגלו שרידים מתקופת הרומאים, ומסתיים באולם גדול שבו נחשפו פסיפסים צבעוניים. בסמוך לאתר יש מוזיאון שבו מוצגים מכשירים, כלי עבודה ומטבעות מאותה התקופה.

קונימבריגה
טלפון: 351-239-941177
תשלום: כניסה בתשלום

ונציה של פורטוגל
אם אמסטרדם או שטוקהולם מתחרות על התואר "ונציה של הצפון" הרי העיר אוויירו (Aveiro) זכתה בלי קרב בתואר "ונציה של פורטוגל". היא יושבת כ-55 קילומטר מצפון לקואימברה, ממערב לכביש המהיר המחבר את ליסבון הבירה עם פורטו. העיר נחתכת ברשת של גשרים נמוכים שמאפשרים תנועה יבשתית ערה, אך חִנה הגדול טמון בתעלותיה ובסירות הצרות בעלות החרטום הגבוה שמשייטות בהן. את הסירות מעטרים ציורים צבעוניים שמבטאים יפה את היצירתיות של בני המקום ואת נכונותם להשקיע, ומשמשים תפאורה לתמונות הרבות שמצולמות כאן.

נקודת התחלה טובה לסיור על גדות התעלות של אוויירו היא כיכר אומברטו דלגאדו (Humberto Delgado) שמפרידה בין התעלה המרכזית, קנאל סנטרל (Canal Central), ובין תעלה ארוכה יחסית שמובילה עד מרכז הקונגרסים ונקראת קנאל דו קוז'ו (Canal do Cojo). בטיול בעיר אפשר להבחין פה ושם בערמות מלח בגוון לבן מעורפל, מזכרת לפריחה הכלכלית שעברה על העיר במאה ה-16 בעיקר הודות לשני ענפים כלכליים: דיג ותעשיית מלח.

מכאן נמשיך אל לבו של היער היפה ביותר בפורטוגל, היער הלאומי בוסאקו
(Mata Nacional do Buçaco), שאליו מובילה דרך לכל רכב. עצי היער ניטעו במאה ה-16 על ידי נזירים ממסדר הכרמליתים ששתלו 700 מיני עצים – חלקם מקומיים וחלקם מאמריקה, אסיה ואוסטרליה – והכל בנוף ירוק ושוקט של הרים, עמקים ואגמים. במרכז היער ניצב ארמון שנבנה על בסיס המנזר הכרמליתי ומשמש כיום מלון יוקרתי. גם אם אינכם מוכנים לשלם מחירו של חדר במלון, אל תחמיצו הצצה פנימה, ולו כדי להתרשם מהציורים הענקיים המלווים את המדרגות. ציורים אלה מורכבים מאריחי אזולז'וש כחולים ששולבו במבנים רבים ברחבי המדינה.

היער הלאומי בוסאקו – לשכת מידע
כתובת: Rua Emídio Navarro, Apartado 2, לוזו
טלפון: 351-231-939133
הגעה: היער ממוקם ממזרח לכביש המהיר A1. אלה שנוסעים בכביש זה יחפשו יציאה בשם Mealhada וייסעו מזרחה בכיוון לוזו

מהמלון ממשיכים ברכב בכביש המוביל לאתרים הקשורים לקרב שהתחולל באזור בין הצבא הצרפתי ובין חיילי הברית של בריטניה ופורטוגל בשנת 1810. לחובבי הז'אנר כדאי להגיע אל שני האתרים הבולטים בנושא: המוזיאון הצבאי ועמוד הניצחון. בסוף היום אפשר להתרגע באתר המרחצאות לוזו
(Luso), אם כי הוא משמש לצרכים רפואיים יותר מאשר לבילוי לשמו.

ותודה לבתולה שעזרה לנצח
מדרום-מערב לקואימברה נמצאת העיר לֵירייה (Leiria). על גבעה רמה, בין תחנת משטרה לאצטדיון כדורגל חדש שנבנה לקראת משחקי יורו 2004, ממוקמת המצודה של לֵירייה (Castelo de Leiria). המצודה היא האתר הבולט בעיר, וכיום היא משמשת צומת תחבורה חשוב, אך אין בזה חדש: היא היתה נקודה אסטרטגית כבר במאה ה-12, כשהמוסלמים השתלטו על חצי האי האיברי והצליחו להחזיק בה זמן מסוים עד שחזרה לידיים פורטוגליות. המצודה נבנתה מחדש בסגנון גותי על ידי המלך דון דיניש ואיזבלה אשתו, והיא שימשה ארמונם המלכותי במאות ה-13 וה-14. ממרפסת הארמון יש תצפית נהדרת על העיר העתיקה ועל נהר ליש (Lis) שעובר בה.

לֵירייה
כעשרה קילומטרים מדרום ללֵירייה נמצאת העיר בטאליה (Batalha). האתר העיקרי כאן הוא מנזר סנטה מריה דה ויטֶריה (Santa Maria da Vitoria) שנבנה לאחר שהמלך דון ז'ואו הראשון נדר לבתולה הקדושה שיבנה לכבודה מנזר אם יצליח הצבא הפורטוגלי לגבור בקרב אלז'וברוטה על הצבא הקסטיליאני, אף שזה היה גדול ממנו פי חמישה. הפורטוגלים ניצחו – והמלך עמד בנדרו.

כנסיית המנזר נבנתה בסגנון גותי והוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. היא מתנוססת לגובה של 32 מטר שמקנה לה את התואר הכנסייה הגבוהה בפורטוגל. הכניסה הראשית מעוטרת בפסלים, ובתוך הכנסייה יש ויטראז'ים רבים וקברים של משפחת המלוכה – דון ז'ואו הראשון, אשתו הדוכסית מלנקסטר וארבעת ילדיהם, שהנודע שבהם הוא אנריקה הנווט שהתפרסם כאחד ממגלי העולם שיצאו מפורטוגל.

הסודות של פאטימה
ב-1917 התרחש נס בעיר הקטנה פאטימה (Fátima) המרוחקת כעשרים קילומטר מדרום-מזרח לבטאליה: שלושה ילדים שרעו את הצאן של משפחתם זכו להתגלות נדירה של מרים הבתולה, אם ישו. מדובר בתופעה אופטית לא מוסברת שתוארה על ידם כדמות אדם. התופעה חזרה על עצמה שש פעמים מדי 13 בחודש בין מאי לאוקטובר. במפגש האחרון היא ביקשה שתוקם במקום כנסייה לכבודה. מאז ההתגלות זכתה פאטימה להילה של קדוּשה והפכה אתר עלייה לרגל: בכל 13 בחודש נוהרים אליה אלפים שמתכנסים ברחבה ענקית למרגלות הבזיליקה.

סופו של סיפור ההתגלות לא היה מרנין: שניים מהילדים נפטרו כעבור כמה שנים בהתפרצות מגפת שפעת, ורק השלישית שבחבורה האריכה ימים ונעשתה נזירה. היא העבירה את המסרים שידועים כיום כ"שלושת הסודות של פאטימה". בעוד ששני הסודות הראשונים התייחסו למאורעות פוליטיים באירופה – מלחמות העולם ועלייתה ונפילתה של רוסיה – הרי הסוד השלישי נשמר בקפדנות על ידי הוותיקן ומתייחס כנראה למשבר שמאיים על הנצרות. הנזירה חיה עד גיל 98. ב-13 במאי 2000 הכריז האפיפיור יוחנן פאולוס השני על שני הילדים שנקטפו באִבּם כקדושים. אגב, אירועים שקורים בתאריך 13 בחודש מקושרים עם המקום, בהם גם ניסיון ההתנקשות באפיפיור ברומא שאירע בתאריך זה. אין פלא שאת הישרדותו ייחס האפיפיור לבתולה מפאטימה.

הפוסט קואימברה – פסיפס פורטוגלי הופיע ראשון במסע אחר

מה היה קורה לו במקום בישראל, היהודים היו מקימים מדינה באי קלדוניה החדשה שבאוקיינוס השקט? האם החיים תחת שלטון ריבוני יהודי באלסקה (עם יידיש כשפה רשמית) היו עולים יפה? וכיצד היתה נראית ההתיישבות החקלאית של יהודים בברזיל לוּ הפרויקט של הברון הירש היה קורם עור וגידים? הזויות ככל שיישמעו, ההצעות להקים מדינה יהודית באוסטרליה, באלג'יריה, באקוודור או במדגסקר נידונו בכובד ראש והן נשמעו ריאליות לא פחות מהרעיון להקים מדינה כזאת דווקא בישראל, שאז נקראה פלשתינה. מתוך 32 הצעות ליישוב יהודים ברחבי העולם (ראו מפה), ליקטנו תשע הצעות, המובאות פה על פי סדר האלף-בית. כולן מרתקות, למרות שאף אחת מהן לא צלחה.

לחצו על המפה להגדלה

אוסטרליה
בשנת 1938 ניהל הארגון היהודי פריילאנד ליגע משא ומתן עם ממשלת אוסטרליה. הנושא: התוכנית ליישוב יהודים בחבל קימברלי (Kimberley) שבצפון-מערב יבשת אוסטרליה, על פני 260 מיליון דונם. במשך שבע שנים עמל יוזם ההצעה, ד"ר יצחק נחמן שטיינברג, על קידומה. התוכנית לא יצאה לפועל.

האם לכאן היינו מטיילים בסופי שבוע? אזור קימברלי באוסטרליה | צילומיםף שאטרסטוק

אלג'יריה
בשנת 1806 התיישב יעקב (ז'אק) יצחק אלטרס, יהודי עשיר, שומר מסורת ויודע ספר, יליד חלב, בעיר מרסיי, ושם נעשה סוכן אוניות ויצואן. קשריו עם הממשלה הצרפתית אפשרו לו לקבל אישור ליישב באלג'יריה 40 אלף נפש. את המשפחות הללו היה אמור להעלות מרוסיה ותמורת זאת לשלם לשלטון הרוסי 60 רובל לראש. התוכנית לא יצאה אל הפועל.

אקוודור
בנובמבר 1934 התכנסה קבוצה קטנה של יהודים בלונדון כדי לחפש פתרון לבעיית יהודי אירופה. הם בחנו את מדינות צפון-מערב אמריקה הדרומית ודנו באפשרות של התיישבות מרוכזת באקוודור. ב-1936 נסגרו בפני פליטים יהודים שעריהן של רוב מדינות העולם, בכלל זה ארצות הברית, האימפריה הבריטית וארצות אמריקה הדרומית. רק ממשלת אקוודור ניאותה לקבל אליה יהודים, להקצות להם 40 מיליון דונם קרקע ללא תשלום ולתמוך בהם כלכלית. ליוזמה זו לא היה המשך.

מפלים בבאניוס, אקוודור. ממשלת אקוודור הסכימה להקצות 40 מיליון דונם להתיישבות יהודית

ארצות הברית – אלסקה
בשנת 1938 גיבש ארגון יהודי אמריקאי בשם ניי יהודה תוכנית להתיישבות יהודית באלסקה. הרעיון היה פשוט: לרכוש 80 אלף קמ"ר באלסקה ולהקים שם שלטון ריבוני. השפה הרשמית במדינה תהייה יידיש, והכתיבה תיעשה באותיות לטיניות. לרעיון היו הדים חיוביים בממשלה הפדרלית האמריקאית, אולם מלחמת העולם השנייה שמה קץ לרעיון ההתיישבות באלסקה.

אלסקה. באידיש זה נשמע יותר טוב

ארצות הברית – טקסס
הגירת היהודים הגדולה, שזרמה ממזרח אירופה לארצות הברית מאז פרעות קישינב בשנת 1903, עוררה חששות מפני צמיחת אנטישמיות בארצות הברית. הבנקאי היהודי הגרמני יעקב שיף החליט לכוון את ההגירה היהודית לעבר עיר הנמל גלווסטון (Galveston) שבמדינת טקסס ושם להקים מרכז טריטוריאליסטי יהודי. בשנת 1914, לאחר שרק ארבעה אחוזים מהמהגרים פנו לדרום-מערב ארצות הברית, החליט שיף להפסיק את התוכנית.

הרובע ההיסטורי בגלווסטון, טקסס. היהודים לא מיהרו להגיע | צילום: Fotoluminate LLC/Shutterstock

ברזיל
בשנת 1904 רכש ארגון יק"א, שהוקם על ידי הברון הירש, אדמות בברזיל והקים מושבה חקלאית, שאיכריה היו מהגרים יהודים מבסרביה. ב-1909 נוסדה מושבה יהודית שנייה בסמוך. שתי המושבות לא שרדו. ב-1953 ניסתה קבוצת יהודים גרמנים אמידים, שרכושם הוקפא על ידי הנאצים, לשחרר את הונם על ידי רכישת אדמות להתיישבות יהודית בשני מחוזות בשפלת האמזונס בברזיל. היוזמה לא עלתה יפה.

מדגסקר
בשנת 1937 הציעה ממשלת פולין את האי מדגסקר כמקום ליישוב יהודים. הממשלה הפולנית גילתה ספקנות כלפי יכולתם של היהודים להיקלט בפלשתינה, ולכן בחנה את האפשרות ליישב יהודים במושבה הצרפתית דאז. ב-1938 יצאה משלחת סקר לאי, אך חזרה לאחר 13 שבועות עם מסקנות שליליות. התנגדותם של ארגונים יהודיים הסירה את ההצעה מסדר היום.

עצי באובב במדגסקר. הארגונים היהודיים התנגדו

מקסיקו
ב-1933 הציעה קבוצת סֶלה, שהורכבה מיהודים מרוקאים, ליישב יהודים בבאחה קליפורניה (Baja Califorrnia), שבצפון-מערב מקסיקו. בחלק זה של חצי האי הוצעו להם שטחי קרקע נרחבים, שהיו בבעלות איל העיתונות רנדולף הרסט, למטרת יישוב פליטים יהודים מאירופה. ב-1938 הוצע שהיהודים יקנו שטח של כ-50 אלף קמ"ר כדי לייסד מדינה ריבונית. הפרויקט מעולם לא הוגשם בשל מחסור בממון והתנגדותן של ממשלת מקסיקו ושל התנועה הציונית.

קלדוניה החדשה
בשנת 1937 הסכים שר המושבות הצרפתי, מריוס מוטה, לאכלס יהודים באי קלדוניה החדשה (New Caledonia), השייך לצרפת והשוכן באוקיינוס השקט. השר הבטיח כי ממשלת צרפת תגיש עזרה כספית למתיישבים. התוכנית נגנזה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בתמונה הפותחת: קלדוניה החדשה, אי באוקיינוס השקט שגם בו לא הוקמה מדינה ליהודים

הפוסט מדינות ליהודים: לאן לא הגענו הופיע ראשון במסע אחר

לונדון היא אחת הערים היקרות באירופה, כמו שיודע כל מי שבילה כמה ימים בבירת אנגליה. אבל דווקא בעיר יקרה כל כך יש שפע של מקומות שהכניסה אליהם חופשית. מוזיאונים, שווקים ואפילו מופעים – הנה כמה מקומות שתוכלו לבקר בהם בלונדון מבלי לפתוח את הארנק:

מידע נוסף:

• לונדון – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים וטיפים לטיול
• מחוץ ללונדון – מדריך מסע אחר לטיולים באזור לונדון
• בריטניה – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים וטיפים לטיול
• לונדון עם ילדים

מוזיאונים: אמנות לעם

בלונדון נמצאים כמה מן המוזיאונים החשובים בעולם. המוזיאון הבריטי, הגלריה הלאומית, טייט מודרן וטייט בריטיין, מוזיאון המדע ומוזיאון הטבע הם רק חלק קצר מרשימת המוזיאונים המפוארת של העיר. בוודאי תרצו לפקוד לפחות שלושה או ארבעה מהם בזמן ביקורכם בעיר. הבשורות המשמחות הן שהכניסה לכל המוזיאונים הלאומיים בלונדון היא בחינם, למעט תערוכות מתחלפות, בכל ימות השבוע ולאורך כל שעות הפתיחה. עם אתם מטיילים עם ילדים, מוזיאון הטבע ומוזיאון המדע, למרות השמות היבשושיים והבניינים העצומים, הם מקומות מלאי חן ועניין, עם תערוכות אינטראקטיביות ושלל הפתעות משמחות.

תצוגה אינטראקטיבית במוזיאון המדע. כמו רוב המוזיאונים בלונדון, גם כאן הכניסה חופשית

פארקים: ירוק בעיניים
לונדון היא עיר של פארקים. בעיר יש עשרות פארקים יפהפיים שמהווים מקום מפלט מהמולת העיר וגם מקום שכדאי להגיע אליו במיוחד וליהנות מירוק וכחול בעיניים והרבה שלווה. הכניסה לכל הפארקים היא חופשית ומומלץ במיוחד להגיע אליהם כשמטיילים עם ילדים בעיר, אבל לא רק. כמה פארקים שלא כדאי להחמיץ: גני קנסינגטון, עם פסלו של פיטר פן ומגרש המשחקים לזכרה של הנסיכה דיאנה, ריג'נט פארק, בו נמצאים גני הוורדים המרשימים של המלכה מרי, ופארק סנט ג'יימס היפהפה, שמציע את התצפית הטובה ביותר בעיר על ארמון בקינגהאם.

פארק סנט ג'יימס. תצפית נפלאה על ארמון בקינגהאם

שווקים: חוויה לעיניים
נכון, שווקים וחינם זה צירוף שלא הולך ביחד. במיוחד עבור אלה מאיתנו שמתקשים להשתלט על הדחף להוציא את הארנק ברגע שהם רואים משהו יפה. אבל השווקים של לונדון הם לא רק מקום לקנות בו, הם אתר תיירות בפני עצמו, שעצם השוטטות בו היא חוויה. ולשוטט לא עולה כסף. יש בלונדון כמה שווקים שממש לא כדאי להחמיץ. שוק קמדן מורכב למעשה משישה שווקים והוא אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בלונדון. אפשר למצוא בו בגדים מדליקים, נעליים, תכשיטים, מתנות ומזכרות לצד פירות וירקות. השוק עמוס וצפוף, במיוחד בסופי שבוע.

דוכן לחמים בשוק בורו (Borough Market) בלונדון

בביקור באמצע השבוע תוכלו להימנע מהצטופפות עם ההמונים אבל כדאי לקחת בחשבון שחלק מהחנויות סגורות באמצע השבוע. שוק פורטבלו רואד שבנוטינג היל הוא אחד מהשווקים המפורסמים בעולם. השוק מפורסם בעיקר הודות לשוק העתיקות, אבל יש בו גם שוק פשפשים ושוק פירות וירקות. שוק העתיקות פעיל רק בשבתות ואילו שאר השווקים פעילים בימים שני-שבת. שוק בריק ליין הטרנדי נמצא במזרח לונדון, איזור של מהגרים שהפך למאוד אופנתי בשנים האחרונות. בשוק מוכרים הכל, מריהוט דרך בגדים ותקליטים ועד לפירות וירקות, ויש בו הרבה בתי קפה מעוצבים וגלריות של אמנות עכשווית. השוק פעיל רק בימי ראשון.

הגלריה הלאומית. להתפעל מיצירות אמנות – בחינם | צילום: מייק פיל cc-by-sa 4.0

הבית של המלכה: חילופי המשמר בארמון בקינגהם
ביקור בלונדון לא יהיה שלם בלי צפייה בחילופי המשמר בארמון בקינגהאם. הטקס מתקיים בכל יום בשעה 11:30 בעונת הקיץ, ופעם ביומיים בחורף. כדאי להגיע מוקדם אם רוצים לתפוס מקום טוב בין המוני התיירים.

מופעי רחוב: איכות ללא פשרות
בלונדון, כמו בכל עיר תיירותית, ניתן ליהנות מהיצע רחב במיוחד של מופעי רחוב. בכל יום אחה"צ אפשר לצפות במגוון מופעי רחוב בכיכר המערבית של שוק קובנט גרדן. המופעים האלה נחשבים לאיכותיים במיוחד, שכן האמנים מופיעים שם חייבים לעבור אודישנים על מנת להופיע במקום. הרבה אמני רחוב בפעולה אפשר לראות גם לאורך הגדה הדרומית של התמזה ובעיקר בחזית התיאטרון הלאומי.

השוק בקמדן. לא חייבים לקנות, אפשר להסתכל ולהתפעל

הופעות מוזיקה: מקלאסי ועד ג'אז
בלונדון אפשר ליהנות לא רק ממופעי רחוב טובים אלא גם ממופעי ג'אז וקונצרטים מכובדים של מוזיקה קלאסית לגמרי בחינם. בתיאטרון הלאומי נערכים מופעים חינמיים של מוזיקת ג'אז, פולק ומוזיקת עולם בימים שני עד שבת בשעה 17:45 וכן ב-13:00 ביום שבת. את לוח המופעים המלא אפשר לראות באתר.  בכנסיית סנט מרטין בשדות שבכיכר טרפלגר נערכים באופן קבוע קונצרטים בשעות הצהריים. במועדון האמנויות בנוטינג היל אפשר ליהנות מדי שבת בין השעות 20:00-16:00 מהופעות חיות של להקות ודי.ג'ייז.

כבשים בחוות מאדשוט. חוויות כפריות בלב העיר הגדולה

ביקור בחוות עירוניות: איך עושה כבשה?
כשרוצים להרגיש קצת חיי כפר לא חייבים להרחיק, אפשר לבקר באחת מהחוות העירוניות הפזורות ברחבי לונדון, חוויה מומלצת בייחוד אם אתם מצוידים בילדים. הכניסה למרבית החוות היא חופשית, אם כי באף אחת מהן לא יתנגדו לקבל תרומות. בחוות הקני (Hackney City Farm) אפשר לצפות בחזירים, עזים וכבשים וגם לשבת בבית קפה מוצלח במיוחד, למי שלא יכול בלי. החווה הגדולה ביותר בלונדון היא חוות מאדשוט (Mudchute Farm). החווה משתרעת על שטח רחב בתוך פארק פתוח שבו אגם עם ברווזים, ואפשר לרכב בה על סוסים, לצפות בחיות החווה ולשבת בבית תה. בחוות ווקסהל (Vauxhall City Farm) אפשר לרכב על חמורים וסוסי פוני, לצפות בחליבה ולהצטרף לעבודות החווה.

בתמונה הפותחת: חילופי משמר המלכה בארמון בקינגהאם. כדאי להקדים ולתפוס מקום טוב

הפוסט לונדון בלי לבזבז פאונד הופיע ראשון במסע אחר

טרזין נמצאת כשעה נסיעה לכיוון צפון-מערב מפראג ואפשר בקלות לשלב את הביקור בה במהלך החופשה בעיר. האתר בטרזין מחולק לשני אזורים: המבצר הקטן ששימש כבית סוהר והמבצר הגדול בו היה הגטו (שבגרמנית נקרא טרזיינשטט), וכיום נמצאת בו עיירה שלווה.

המבצר הקטן נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי הקיסר האוסטרו-הונגרי יוזף ה-2 ונקרא על שם אימו, מריה טרזה. הוא נועד להגנה מפני פלישה פרוסית, אך מכיוון שהפלישה הפרוסית התבצעה, בסופו של דבר, מכיוון אחר המבצר לא היה בשימוש. בשנת 1940 הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין והמבצר הקטן החל לשמש כבית סוהר לאסירים פוליטיים ולמתנגדי השלטון הנאצי מרחבי אירופה – יהודים ולא יהודים. במהלך הסיור המצמרר במבצר הקטן המבקרים משחזרים את מסלולו של האסיר שהגיע לכאן – עוברים דרך צריף הקבלה ואחר כך הולכים לחדר החקירות ומשם לחדר בו קיבלו האסירים מדים ובו הופרדו הגברים מהנשים והילדים. ילדים מתחת לגיל 14 נשלחו לגטו במבצר הגדול, הסמוך.

הצטרפנו לסיור מודרך באנגלית בקבוצה של כ-20 אנשים מכל מיני מקומות בעולם: אמריקאים, אוסטרלים, בריטים, בלגים ואנחנו הישראליות. המדריכה ביקשה מאיתנו להיכנס לאחד מחדרי המעצר. החדר קטן, לבן, חשוף וקר (למרות שבחוץ היה חם). עמדנו בצפיפות והקשבנו להסברים. "תסתכלו מסביב", המדריכה אמרה לנו. "צפוף לכם? עכשיו אתם רק 20 אנשים. בזמן המלחמה הוחזקו בחדר הזה ואחרים כמוהו 60 אנשים". נדמה היה שבין כל חברי הקבוצה עברה מן צמרמורת קולקטיבית. המשכנו לעבר חדרי הבידוד. כאן המתינו אסירים שנגזר דינם למוות. חלק מחדרי הבידוד עם חלון וחלק בלי. נכנסתי לחדר בידוד עם חלון, עמדתי בו וניסיתי לדמיין איך הרגיש מי שהיה כלוא פה. אבל קרני השמש שזרחה בחוץ נכנסו דרך החלון והאנשים שעברו על פני הדלת הפתוחה הקשו על הדמיון. לא התייאשתי ופניתי להיכנס לאחד מחדרי הבידוד שאין בהם חלון. עכשיו ממש לא היה צורך להפעיל את הדמיון. החושך הכבד שסגר עליי (למרות שהדלת נותרה פתוחה), הקור והטחב הבריחו אותי החוצה מיד.

כניסה למבצר הקטן בטרזין ששימש בית סוהר לאסירים פוליטיים ולמתנגדי השלטון | צילום: Hans Weingartz

סך הכל נמשך הסיור במבצר הקטן כשעה. במהלכו ביקרנו באולמות המקלחת, בחדר המרפאה, במזדרונות הארוכים שעוברים תחת חומות המבצר, בחצר ההוצאה להורג ובאזור המגורים של קציני הגסטאפו שנהנו כאן מתנאים משופרים שכללו מסעדה, בריכה ובית קולנוע. לקראת סוף הסיור קיבלנו מעט הסברים על הגטו בטרזין, על ייחודו ועל ומקומו בתעמולה הנאצית.

היהודים הראשונים הגיעו לטרזין בסוף נובמבר 1941 ותוך חצי שנה גורשו לטרזין כ- 30 אלף יהודים צ'כים מבוהמיה ומורביה. בהמשך הגיעו אל הגטו אלפי יהודים מאוסטריה וגרמניה, רובם קשישים או יהודים שקיבלו אותות גבורה כשנלחמו בשרות גרמניה במלחמת העולם הראשונה. בטרזין נוצר ריכוז של אמנים, סופרים, מוזיקאים ומדענים מצ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה. תושבי הגטו ניהלו במקום חיי תרבות עשירים ככל שאפשרו התנאים: הועלו הצגות תיאטרון, התפתחה ספרייה עשירה, נערכו פעילויות ספורט והתקיימו שיעורי בית ספר. כל זאת למרות תנאי המחייה הקשים. במקום שהיה בעבר עיירה של כ-7,000 נפש חיו עכשיו יותר מ-50 אלף יהודים שנאלצו להתמודד עם צפיפות, מחלות ומחסור באוכל.

הגטו בטרזין שימש עבור הנאצים כ"מחנה לדוגמה" אותו הציגו בפני העולם כהוכחה לכך שהשלטון הנאצי מיטיב עם היהודים. בשנת 1943 נשלחו לטרזין כ-500 יהודים מדנמרק. ממשלת דנמרק, בצעד יוצא דופן, התעקשה על ביקור של הצלב האדום במחנה. הנאצים החליטו לאפשר את הביקור במטרה להזים את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו להתפשט באותה תקופה. לקראת הביקור נשלחו יהודים רבים מטרזין לאושוויץ, על מנת לשפר את תנאי הצפיפות הקשים בגטו והוקמו בתי קפה וחנויות מדומים כדי לתת תחושה של חיים נורמליים. ביקור הצלב האדום היה כל כך מוצלח עד שהנאצים החליטו לצלם בטרזין סרט תעמולה שיופץ ברחבי העולם. הסרט שנקרא "הפיהרר מעניק כפר ליהודים" צולם בשנת 1944. הבמאי, קורט גרון, היה יהודי תושב הגטו והיה גם במאי ושחקן מפורסם. בסרט מוצגים חיי קהילה ומסחר משגשגים: שוק בכיכר המרכזית, משחק כדורגל עם קהל משולהב ואנשים שמחים שאומרים למצלמה "טוב לי בטרזין!". בזמן צילומי הסרט נאסר על מי שלא השתתף בו לצאת לרחוב. בתום הצילומים נשלחו המשתתפים, כולל הבמאי, לאושוויץ.

קיר בית כנסת מחתרתי בטרזין

בתום הסיור במבצר הקטן הוקרן בפנינו סרט הסברה קצר ומצוין שהופק כאן ובו משולבים קטעים מתוך סרט התעמולה שצילמו הנאצים. אי אפשר שלא להתרגש עד דמעות, בעיקר כשיודעים מה עלה בגורלם של כל האנשים המחייכים מן המסך.

מכאן המשכנו לעיירה טרזין בה מתגוררים כיום כ-3,000 אנשים באותם המבנים שבהן חיו תושבי הגטו. אפשר לטייל ברחובות העיירה, אך קשה לקבל פה תחושה על חיי הגטו. העיירה היום מטופחת ושלווה, בקושי נראו אנשים ברחוב ואת המבנים אפשר לראות רק מבחוץ. מוזיאון הגטו המצוין, שנמצא ברחוב Komenskeho, שווה ביקור וכדאי להקדיש לו לפחות שעה (ורצוי יותר). המוזיאון לא גדול ובנוי מתצוגה של קטעי מסמכים, מכתבים ויומנים, תצלומים קטעי וידאו ויצירות אמנות של תושבי הגטו, של שלטונות הגטו ושל הממשל הנאצי המסודרים בסדר כרונולוגי. אי אפשר לקרוא כל מילה שכתובה כאן, זה ייקח שעות, אבל מספיק לקרוא חלק מהמכתבים והמסמכים ולהתעמק בחלק מהצילומים כדי לקבל תמונה שלמה, מעניינת, מרגשת ועצובה על החיים בגטו. בסוף התערוכה, על שלט גדול מפורטים כל משלוחי הטרנספורטים לגטו. שורות של נתונים ביורוקרטים, מספרים ואותיות ששינו את חייהם של עשרות אלפי אנשים.

ב-3 במאי 1945 הועברה השליטה על הגטו לצלב האדום ומספר ימים אחרי כן שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

מידע מעשי
הגעה: טרזין נמצאת כ-50 ק"מ מצפון-מערב לפראג. אפשר להגיע באוטובוס מתחנת Florenc בפראג. דרך נוספת להגיע היא בסיור מאורגן של חברת Martin City Tours היוצא מכיכר העיר העתיקה של פראג. הסיור המאורגן נמשך כחמש שעות וכולל את הנסיעה הלוך ושוב. אתר אינטרנט

מיקומה של טרזין בצ'כיה:

הפוסט ביקור בגטו טרזין הופיע ראשון במסע אחר

רונן רז: אגרונום במקצועו, טייל בנשמתו. חי במשך שבע שנים באסיה, אפריקה ואמריקה, הקים חוות תנינים בוונצואלה, נאבק להצלת פילים בקניה. ב-1996 הקים את חברת אקו טיולי שטח, מאז ועד היום הוא מנהל את אקו, מפתח מסלולי טיול חדשים ומדריך טיולים במסלולים אלו.

אתה מטייל בעולם כבר 30 שנה, אילו שינויים אתה מזהה בתקופה הזאת?
בשנים שאני מטייל ומדריך טיולים ראיתי איך התיירות הופכת לתעשייה מאוד מרכזית בעולם. יש לזה צדדים חיוביים וצדדים פחות חיוביים. בהרבה ארצות מתפתחות, מה שנקרא העולם השלישי, תיירות הפכה להיות הענף הכלכלי המרכזי, כשמרבית ההכנסות מגיעות מתיירים מהעולם הראשון – ארצות הברית, אירופה, מדינות עשירות באסיה. יש משהו נכון בכך שהעולם מאזן את עצמו בדרך הזאת, שהכסף של המדינות העשירות מגיע למדינות העניות באמצעות תיירות.

חיבוק דובי. חצי האי קמצ'טקה במזרח רוסיה | צילום: ארז הרנשטט

יחד עם זאת, הרבה מהארצות האלה נרמסות על ידי התיירים ומאבדות את האותנטיות שלהן. מאוד חשוב שנדע לשמור על התרבות, על הטבע, על אופי המקום, כדי שישתמר משהו מהותי ואותנטי, שיישארו מקומות בתוליים, "תמימים". וזה התפקיד של תיירות אחראית.

פסלים באי הפסחא. כל אי הוא עולם בפני עצמו | צילום: רונן רז

איך בונים מסלול טיול חדש?
היום כבר כמעט שלא נשאר מה לגלות בעולם. הכל מוכר, הכל סרוק ומופיע במפות, לכל מקום יש שם. דווקא בגלל זה, מבחינתי הריגוש הגדול הוא לפתח יעד טיולים חדש. להכיר את המקום, את הייחוד שלו, את התרבות שלו. הצד הזה, של התרבות – מוזיקה, ספרות, קולנוע – מרתק אותי. לפני שאני יוצא ליעד חדש שלא הייתי בו מעולם אני מקשיב למוזיקה, קורא ספרים של סופרים בני המקום, צופה בסרטים של במאים מקומיים. אני ממליץ לכל מטייל לעשות את זה: כשבאים עם מטען תרבותי מהסוג הזה, הדברים נראים, נשמעים ונתפסים באופן שונה במהלך הטיול.

ילדה בכף ורדה. "הגעתי לשם בעקבות המוזיקה של סזריה אבורה" | צילום: נעם זיילר

אפשר להגיד שהיית ב"כל העולם". יש בכל זאת יעדי טיול שאתה אוהב במיוחד?
עוד לא הגעתי למקום בעולם שאמרתי עליו שהוא לא מעניין. אני מוצא עניין בכל ארץ שהגעתי אליה, בכל מקום יש קסם משלו. אבל אפשר לומר שהאהבות שלי מתחלפות. נכון לעכשיו זוהי כף ורדה, קבוצת איים באוקיינוס האטלנטי מערבית לאפריקה. הגעתי לשם בעקבות המוזיקה של סזריה אבורה, שאני מאוד אוהב, וגיליתי עולם ומלואו: 10 איים ממקור געשי, שהיו ריקים מאדם עד שהפורטוגזים הגיעו אליהם במאה ה-15 והקימו שם מושבה. במקום הזה, שנולד בחטא סחר העבדים, חיה היום אוכלוסייה מולטית, שיש לה קשר רגשי מאוד עמוק למולדת, גם אם היא רק בת כמה מאות שנים.

כף ורדה. עד לפני כמה מאות שנים האיים היו ריקים מבני אדם | צילום: נעם זיילר

אני גם מאוד אוהב את האזור הקריבי: קובה, ג'מייקה, טרינידד ואיים קטנים יותר כמו סנט וינסנט ודומיניקה. בכלל, בשנים האחרונות יש לי משיכה לאיים – אי הפסחא, פולינזיה, הקריביים ועכשיו כף ורדה. אולי כי כל אי הוא עולם בפני עצמו, מנותק מעולמות אחרים. להכיר את רוסיה צריך חיים שלמים, להכיר אי אפשר בזמן קצר יחסית.

איזה עצה אתה יכול לתת למי שרוצה לטייל במקום חדש ולא מוכר?
יש המון אפשרויות, כל אחד צריך לחשוב מה מעניין אותו ומה מושך אותו בעולם. יש ארצות קרות וארצות חמות, ארצות יותר מודרניות וארצות יותר אותנטיות. גם צורת הטיול יכולה להיות שונה, יש טיולים יבשתיים וטיולים ימיים, יש טיולי נושא, כמו למשל טיול צילום.

רונן רז, מנהל חברת אקו טיולי שטח, בסלפי באי הפסחא. "בשנים האחרונות יש לי משיכה לאיים"

אחרי שבוחרים את היעד ואת סוג הטיול, אני מציע לבוא עם ראש פתוח. אנחנו באים ממדינה מאוד לחוצה וכשמגיעים לארצות אחרות צריך לדעת לנשום, להרגיע, להיכנס לקצב המקומי. לא חייבים להספיק הכל, אתם בחופש, בהתבוננות. אז אם אני צריך לתת עצה אחת היא תהיה: קודם כל תפתחו את הראש, כל השאר כבר יסתדר.

האי סנטה לוסיה בים הקריבי

בתמונה הפותחת: מנופי כף ורדה | צילום: נעם זיילר

הפוסט ראיון החודש: רונן רז על יעדים חדשים הופיע ראשון במסע אחר

זוכרים את המשל על הצרצר והנמלה? הוא חגג כל הקיץ, בעוד שהיא עמלה וטרחה ואגרה מזון לחודשי החורף. ההמשך צפוי: בחורף הקר הצרצר סבל מרעב, ואילו הנמלה נהנתה מפרי עמלה. את מוסר ההשכל אפשר למצוא לא רק במשל הידוע, אלא במקומות נוספים, כולל אצלנו במקורות ("לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם", משלי, פרק ו', פסוק 6). ככל הנראה לא רק בני האדם מעריכים את הנמלה, גם בעולם החי יש מי שרוצה לדמות לה. התופעה נקראת חקיינות נמלים (Ant mimicry), והיא חלק מתופעה רחבה יותר של חקיינות הנפוצה אצל סוגים שונים של חרקים. הסיבות לחקיינות שונות: יש חרקים המתחפשים לחרקים אחרים, במקרה שלנו לנמלים, כדי להימנע מטריפה (ציפורים מדלגות על נמלים לטובת חרקים אחרים, עסיסיים וטעימים יותר); חרקים אחרים מתחפשים לנמלים כדי למשוך אליהם נמלים אמיתיות, המשמשות כמזונם. כך או כך, המראה מרתק:

"נמלה" השייכת בעצם למשפחת החרגוליים | צילום: Muhammad Mahdi Karim


מי ירצה להתעסק עם נמלה זעירה? עכביש בתחפושת | צילום: Thomas flickr

ועוד עכביש חקיין נמלים | צילום: kim isaksen, flickr

מובן שלא רק נמלים משמשות נושא לחיקוי. מינים של זבובי רחף מחקים דבורים כדרך לסמן לטורפים שיזהרו מהארס שלהם. הטורפים נמנעים מלהתקרב לזבובים, שכמובן אינם ארסיים כלל וכלל.

דבורה או צרעה? לא ולא, זהו זבוב המחקה דבורה | צילום: zen Sutherland, flickr

אבל אם תשאלו אותנו, החקיינות המוזרה ביותר שייכת לבעלי חיים שנראים כמו… לשלשת (או בשפת הילדים, קקי) של ציפורים. למה זה טוב? פשוט מאוד: ממעוף הציפור הערימה הלבנה-אפורה המונחת על העלה לא נראית כמו ארוחה מפתה, והחקיין ניצל מטריפה.

ארוחה לא מפתה – זחל שהסתווה ללשלשת של ציפור | צילום: BugMan50 flickr

עכביש שאף הוא התחפש ללשלשת ציפורים | צילום: Jorgen Otto, flickr

אם חשבתם שרק הזיקית משנה את צבעה בהתאם למצע עליו היא עומדת, סימן שלא פגשתם את היפרוחית, עכביש ממשפחת הסרטבישים. היפרוחית אינה אורגת קורים, וכדי לצוד את טרפה היא פשוט מבלבלת אותו. היפרוחית משנה את צבעה בהתאם לצבע הפרח עליו היא עומדת, והטרף, שאינו מבחין בה, מתקרב יתר על המידה – ונופל בפח.

דבורה נטרפת על ידי יפרוחית המסתווה בלב הפרח הצהוב | צילום: Alvesgaspar

עוד חרק שמצטיין בהסוואה הוא המקלון. כשמו כן הוא, המקלון נראה כמו מקל קטן או ענף דקיק, וכשהוא עומד על צמח, לטורפים קשה מאוד להבחין בו. באזורים טרופיים, בהם מקלון חום יבלוט על רקע הצמחייה הירוקה, אימצו המקלונאים צבע ירקרק, ובמינים מסוימים – גם צורה של עלה.

מי המקל ומי המקלון? | צילום: m'sieur rico, flickr

באזורים טרופיים המקלונאים אימצו צבע ירוק כדי להשתלב בצמחייה הירוקה | צילום:Fritz and Felix Grimm, cc-sa 2.5 

נוהגים לומר שלמורות יש עיניים בגב. אז מה תגידו על פרפר עם עיניים בקצה הכנפיים או דג שעיניו נמצאות בזנבו? מובן שלא מדובר בעיניים אמיתיות, אלא בזיוף מתוחכם: צורה דמוית עין הממוקמת הרחק מהעין האמיתית והעדינה כל כך. הטורף, שנמשך לעיניים המצוירות, תוקף את מה שנראה לו כנקודת התורפה של הטרף, אבל במציאות מתברר כמקום שונה לגמרי. ויש פרפרים, כמו זה שבתמונה, שהלכו צעד אחד קדימה – ליד העיניים המצוירות יש גם זוג מחושים, להטעיה מושלמת.

לצד העיניים המצוירות יש מחושים מזויפים להטעות את האויב | צילום: Laitche

לדג הפרפרון מתהדר יש "עין" גדולה ליד הזנב, כשפס שחור מסווה את העין האמיתית | צילום: Kevin Bryant, flickr

לא רק בעלי חיים מתחפשים, יש גם פרחים שמסתווים למשהו אחר. קחו, למשל, את הדבורנית, צמח ממשפחת הסחלביים. הדבורניות נפוצות באירופה, בצפון אפריקה וגם באזורנו, וקל לזהותן על פי צורת הפרח, שנראה כמו דבורה. דבורים, שרואות דבורה עומדת על הפרח, ממהרות אליו כדי להגיע לצוף המתוק. וכך מושגת התוצאה המקווה – גרגרי האבקה נדבקים לגוף הדבורים ומועברים לפרח הבא, לתהליך ההאבקה הנדרש לרביית הצמח. 

פרח הדבורנית, הנראה כמו דבורה, מושך אליו דבורים אמיתיות | צילום: Andrew Bovingdon, flickr

ולסיום, סרטון מרתק המדגים את הדרך בה דג האבנון, הנראה כמו אבן בקרקעית הים, משיג את טרפו, מבלי שייאלץ לרדוף אחריו או אפילו לזוז ממקומו:

בתמונה הפותחת: שני זוגות של עיניים מצוירות על כנפי הפרפר נועדו לבלבל טורפים | צילום: korall, GFDL

לקריאה נוספת:

הסוואה והתרעה: מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה? צפרדעים מחליפות צבעים, דגים שמתחזים לאבנים וחרקים טרופיים שדומים לעלה, לקוץ, לגבעול או למקלון יבש – בעלי חיים רבים מתלבשים, מתחזים ומתייפים כדי לזכות בהגנה עצמית או בציד משופר, לאפשר הסוואה או התרעה. על בגדי התיאטרון הגדול של עולם הטבע

הפוסט פורים בטבע – בעלי חיים בתחפושת הופיע ראשון במסע אחר